Amazon.com Widgets

  ספרים חדשים - אתר טקסט    ⚞  שנת 2006  ⚟

 | 2019 | 2018 | 2017 | 2016 | 2015 | 2014 | 2013 | 2012 | 2011 | 2010 | 2009 | 2008 | 2007 | שנת 2006 | 2005 | 

|  אוגוסט 2019 |  יולי 2019 |  יוני 2019 |  מאי 2019 |  אפריל 2019 |  מרץ 2019 |  פברואר 2019 |  ינואר 2019  |  דצמבר 2018 |  נובמבר 2018  |  אוקטובר 2018 |  ספטמבר 2018 |

» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» פרויקט נחום גוטמן
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005

גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

| כולם | ספרים בחודשים |
| אודות טקסט | יצירת קשר |
פרטיות בטקסט

ספרים חדשים בפורמט RSS


» טקסט  » כתבי עת  » ספרים חדשים במרץ 2006       חזור

מסמרים - גליון 01 יחסים (רבעון לפרוזה עברית)
מאת: אמיר רותם - עורך

ההוצאה:

מסמרים

"מסמרים", הוא רבעון ספרותי חדש המוקדש לפרוזה מרתקת בעברית. כל גיליון, כ-200 עמודים בפורמט של ספר רך כריכה (עיצוב: סטודיו זה), יכלול סיפורים מקוריים ומתורגמים, פרקי זכרונות, תיעוד ומסות, לצד פרויקט צילומי ובדרך כלל גם קומיקס למבוגרים.

גיליון הבכורה, שנושאו "יחסים", כולל סיפורים מאת אסף גברון, מיכל זמיר, שהם סמיט, איתן גלס, עלא חליחל (תרגום מערבית של סופר פלסטיני ישראלי), יאיר אור, אלכס פישר וצבי טריגר. מופיעים בו קטעים מתוך רומנים בכתובים של יואב אלוין ועינת יקיר.

אמיר בן-דוד כותב על יחסיו ארוכי השנים עם הגיטרה שלו, שליוותה אותו מפעולות בתנועה ועוד להופעות עם להקת השנה מול רבבות.

מסמרים - גליון 01 יחסים (רבעון לפרוזה עברית)
שתפו אותי

בגיליון גם תסריט של פרק מתוך העונה הראשונה של סדרת הטלוויזיה "בטיפול", שאותו כתב ניר ברגמן.

צילומי הצבע של עמית ברלוביץ' מתעדים מפגשים אקראיים שלה עם נשים בפריז. לאורך הגיליון פזורים צילומים בשחור לבן של יורם וידל (מדי גיליון ייבחר צלם אחר שצילומיו ילוו את הגיליון).

בנוסף, מופיע בגיליון הבכורה של "מסמרים" סיפור בקומיקס מאת אילנה זפרן.

את "מסמרים" עורך אמיר רותם, שמילא משרות כתיבה ועריכה בכירות בעיתונות הכתובה בעשרים השנים האחרונות (בין היתר ב"מעריב" ו"העיר"), ערך תוכניות טלוויזיה ("פגישה לילית עם קובי מידן", "הסימנייה" בערוץ 2) וספרים ("שקרים על שלום" של טניה ריינהרט, "נערתו" של נילי לנדסמן, "סיפור ורוד" מאת אילנה זפרן).

"מסמרים" יוצא במימון פרטי והמו"ל שלו היא נועה גלר דנציגר בוגרת תואר ראשון בכלכלה ותואר שני במנהל עסקים מאוניברסיטת ת"א. הוא יופץ בכל חנויות הספרים ובחנויות נוספות וכמו כן ישיק מבצע מנויים עם יציאתו

נושאו של הגיליון הבא של "מסמרים": "בעתיד". יהיו בו טקסטים של יורם קניוק, אריאל הירשפלד, עמליה רוזנבלום, פיליפ ק. דיק ואחרים.

למסמרים אתר אינטרנט: מסמרים

מה בגליון:

צֶלֶם | שהם סמיט
"ומדגדג בלשונות לשאול: סליחה, גן עדן עוד רחוק?" סיפור

החלון | מיכל זמיר
"מהקומה השביעית אל האספלט המתפורר של מגרש החנייה." סיפור

ראובניה | אסף גברון
"הוא לא התכוון להרוג אותו, כמובן." סיפור

בעלי נהג האוטובוס | עלא חליחל
"לא פציתי פה; מחר ודאי ייקח אותי למסע חדש." סיפור

להריח ולדפוק | יאיר אור
"וזה לא שהוא אגזוזן או משהו, אפילו לא הגבר החדש לשעבר." סיפור

מדרגות לגן עדן | אמיר בן-דוד

"לא היה לי שקל מיותר, אבל ידעתי שאני חייב אותה לעצמי." זיכרון

אינטימיות | עמית ברלוביץ'
"הן יכולות להרשות לעצמן להתערטל בפנַי." צילומים

מרכז בעלי מלאכה | עינת יקיר
"רפאל שואל לאט, 'מה אתה נותן לי?' 'קח ולך,' מצפצף הזקן." קטע מרומן

זינה | אילנה זפרן
"אולי יש זונות לסביות?" קומיקס למבוגרים

ברוש חלול | איתן גלס
"דוגל היה בשחרור המילה מכפיפותה המסורתית למשמעות." סיפור

משוררת | אלכס פישר
"הן כמו משאיות קטנות שנוסעות ללא תכלית בתוך המוח שלי." סיפור

יולה | יואב אלוין
"המיטה נרגעת והגניחות נפסקות ולונה כבר לא מדברת." פרקים מספר בכתובים

מוחק המילים | צבי טריגר
"'חלמתי עליך,' אמר. דברים מתחילים לצאת מכלל שליטה, חשבתי." סיפור

התקווה האולימפית | ניר ברגמן
"את אומרת שלא גידלתי אותך. אז ישבתי עכשיו בחוץ וכתבתי לך משהו." תסריט מתוך הסדרה "בטיפול"

הצילומים בשחור לבן לאורך הגיליון הם של יורם וידל

באדיבות מסמרים - "מוחק המילים"
סיפור של צבי טריגר מתוך הגליון הראשון של מסמרים.

צבי טריגר, יליד חולון (1972), מלמד דיני משפחה ודיני חוזים בבית הספר למשפטים של המכללה למינהל. למד לתואר ראשון במשפטים באוניברסיטת תל-אביב, שם גם למד כתיבה דרמטית ודרמטורגיה בחוג לתיאטרון. לאחר השלמת לימודי המשפטים עבד כמתמחה בבית-המשפט העליון בירושלים. בחמש השנים האחרונות, עד לסתיו 2004, חי בניו יורק. בעל תואר שני ושלישי במשפטים מאוניברסיטת ניו יורק (NYU).
ספרו הראשון: מקרה של אזעקת אמת (חרגול, ינואר 2005).

מוחק המילים | צבי טריגר

1.
הטלפון צילצל בדיוק ברגע שבו כיוונתי את חוגת מכונת הכביסה ל"עדינים וסריגים, ללא סחיטה" וזרם מים החל לפכפך בתוך התוף הסגור.
הקול שמעבר לקו שאל האם אני הוא אכן אני. אישרתי את זהותי.
"היי, זה חיים טבת." שתיקה. מי זה חיים טבת?
"למדנו יחד בתיכון?"
אה נכון, חיים טבת, מתימטית-פיזיקלית. אפילו היינו מיודדים. לא חברי נפש, אבל פחות או יותר באותו מעגל חברתי. הוא קרא את הספר שלי, שהופיע כמה שבועות קודם לכן. הספר ריגש אותו והוא רצה נורא לדבר איתי, לחדש את הקשר. הוא חיפש ומצא את מספר הטלפון שלי.

לא ראיתי את חיים מיום סיום הלימודים. דרכינו לא הצטלבו. לא בצבא, לא ברחוב. לא היו לנו מכרים משותפים. חישוב מהיר, אם כן, מעלה שלא שוחחנו לפחות חמש עשרה שנה. הוא מאוד אהב את הספר, זו כבר סיבה טובה לא לנתק. הוא רוצה להיפגש. אני נפגש כמעט עם כל מי שמעוניין להרעיף עלי מחמאות.

קבענו להיפגש למחרת.

כמה שעות אחר-כך נזכרתי בבגדים שבמכונת הכביסה. הרמתי את מכסה הזכוכית וגילגלתי את התוף עד שפתחו פנה אלי. פתחתי אותו, והוצאתי את החולצות ספוגות המים, שנראו פתאום כהות ועלובות. פרשתי אותן על מתלה הכביסה המתקפל שבמרפסת. קיקו, אחד משני החתולים שלי, פקח את עינו האחת, זקף אוזניים, וחיכה לרגע שבו אצא מהמרפסת כדי שיוכל לפסוע אל תוך הלונה= פארק הצבעוני, הלח והריחני שבניתי בשבילו.

הפגישה הראשונה שלנו, בבית הקפה הקרוב לבניין שבו אני גר, היתה טובה, יחסית. בהתחלה היתה שתיקה קצת מביכה. הוא נראה טוב, חיים. הזמן עשה עמו חסד. הוא התמלא מעט, לא יותר מדי. הוא קצת גבוה משזכרתי, גבוה ממני. שערו המלא חום, ולבושו מעיד על כך שהוא בתחום הצווארון הלבן.
"עורך-דין," אמר בתשובה לשאלתי. כמובן.
"ומה אתה עושה?" הוא שאל, ומיד הוסיף בהתנצלות, "אני מניח שאתה לא מתפרנס מהספרות."
"אני מרצה. למשפטים."
"למשפטים?!"
"למשפטים."

מתברר שלמדנו באותה פקולטה, אני מחזור אחד לפניו. וגם שם לא נפגשנו, למרות ששרצתי שם די הרבה.

"אני עבדתי רוב הזמן ולא ממש הגעתי לשיעורים," הוא הסביר. "אז מה אתה מלמד?"
"דיני חוזים."
"מה אתה אומר! דווקא דיני חוזים, מכל הנושאים שבעולם?"

אנחנו מראה יוצא דופן בבית הקפה, ואולי בתל-אביב כולה: שני גברים שראשם אינו גלוח, ועל אפם אין משקפיים. שיאמר מה שיש לו לומר, אני חושב, קצת בפאניקה מהגבר הזר שיושב מולי. הוא הרי רצה להיפגש, הוא זה שיזם, שלא יצפה ממני להציל את המצב.

"מאוד מאוד אהבתי את הספר," הוא אומר.

חיוך רחב פושט על פני. "תודה." ובלבי - תמשיך, תמשיך, אני זקוק עכשיו למחמאות יותר מתמיד. רק באותו בוקר התקשרה אלי נועה ודיווחה שאי אפשר להשיג את הספר בשום חנות בתל אביב רבתי. אימייל שקיבלתי מיצחק, חברי הירושלמי, כמה דקות אחר-כך, אישר שגם בעירו הספר לא ממש קל להשגה.

"מה שאתה עושה שם עם חילופי הזמנים הוא פשוט מעורר השראה." עיניו ברקו.
"וואו," אמרתי, "אלה מילים חזקות."
"כן, אבל זה בדיוק כך. זה גרם לי לחשוב על תפישת הזמן שלי - ככה בדיוק אני חווה את הזמן, ואני חושב שיש משהו מאוד אמיתי באופן שבו הפכת את המשחק בזמנים למשהו שהוא יותר מאמירה אסתטית, אלא פשוט לסיפור עצמו. כן, אני חושב שזו הנקודה החשובה. זו כמובן גם אמירה אסתטית, אבל זו בעיקר עמדה קיומית שלך כמספר, אבל גם של שמואל, הגיבור. כן, אני חושב שזה מה שעשה לי את זה."

סיפרתי לחיים על המדפים הריקים מספרי.
"עזוב, זה לא העיקר."
"בטח שזה לא העיקר," התפרצתי. "העיקר זה שכתבתי את הספר ושאני גאה בו ושהוא התקבל היטב." כמעט צעקתי, מטעים את המילה "היטב" ואת המלאכותיות הטרחנית שנדבקה בה, משום מה, בשפה המדוברת, למרות שהיא מילה מאוד יפה לטעמי. יש בה מין התאמה בין צליל לתוכן. "אבל למה זה כל-כך מדכא אותי, לא, לא מדכא, מכעיס, למה זה כל-כך מכעיס אותי שארבעה שבועות אחרי צאתו לאור הספר הפך לנדיר?"

ביום שבו באתי להחזיר את ההגהות האחרונות, המו"ל אמר לי שזה ספר אוונגרדי ושמבחינה מסחרית אין לו סיכוי. וגם הבוז הסנובי שאני רוחש לספרים שמגיעים אל רשימת רבי המכר לא עזר לי להירגע מהכעס, שעכשיו גם הרגשתי כעלבון. אני לא רוצה שהספר יהיה רב-מכר, אמרתי לעצמי, אבל שיתנו לו הזדמנות להגיע למי שמתעניין בספרים כאלה. שיהיה על המדף עותק אחד, לא צריך ערימה על שולחנות התצוגה, עותק אחד על המדפים שבהם מסודרים הספרים לפני סדר האלף-בית של שמות המשפחה של מחבריהם.

אחרי הנאום הנרגש שלי, ואחרי שהפטיר עוד כמה דברי מחמאות וניחומים, ביקשתי את החשבון, שילמנו איש איש את חלקו, ונפרדנו.

2.
כמה ימים אחר-כך, העמסתי את הלבנים אל תוף מכונת הכביסה. היה זה ערב שנת הלימודים החדשה, שאותה הייתי נחוש, משום מה, להתחיל עם סל כביסה ריק. סגרתי את התוף, פיזרתי אבקה בתא המתאים וסגרתי את המכסה. מזגתי מעט ממרכך הכביסה אל תוך הפקק. ריח הווניל המתקתק תמיד מפתה אותי לנסות ללגום מהמרכך, אבל ביודעי שאין זה רעיון מוצלח ביותר, אני מגייס איכשהו את הכוחות להתגבר על הדחף. מזגתי את תוכנו של הפקק אל תא המרכך, מעל פאנל המתגים. כיוונתי לתוכנית "לבנים, חסכוני". המים התחילו לפשוט פנימה כשפתאום שמעתי יללה עמומה. עצרתי את פעולת המכונה.

"קיקו!" צרחתי. "קיקו!!!"

החתולה האחרת, נורה, אף פעם לא מסתבכת ככה. אם יש שם מישהו, זה יכול להיות רק קיקו. אבל איך זה יכול להיות? מילאתי את התוף עד קצה גבול היכולת, לחצתי ודחסתי, ואם הוא היה בפנים, בוודאי היה צורח הרבה קודם. שוב היבבה העמומה. נשמע כאילו היא באה מתוך מכונת הכביסה.

במקום לפתוח ולחפור בתוך התוף המלא בתחתוני, אני רץ אל חדר השינה וקורא, "קיקו!" נורה, הישנה על שמיכת הפוך שלי, פוקחת עיניים, מביטה בי במה שאני מפרש כאדישות.

"קיקו!" אין תגובה. אני בסלון. קיקו לא עונה. שוב היללה הרחוקה. אני רץ למרפסת, ואז שומע קול טפיפת כפות רגליים, ויללה. קיקו נחת מאחורי. הוא כנראה ישן מעל אחת מכונניות הספרים, והצעקות שלי העירו אותו רק עכשיו.

חשש שווא. זה היה ברור מהרגע הראשון. היללה כנראה באה מבחוץ. אני שוב מפעיל את המכונה.
הטלפון מצלצל, ואני, עדיין לא לגמרי רגוע, עונה. חיים טבת.
"מאוד נהניתי בפגישה שלנו," הוא אומר.
"גם אני." אני קצת נבוך כשאני נזכר בהתפרצות שלי.
"אתה זוכר את גיא חפר, שהיה איתנו בכיתה?" הוא שואל.
"כן."
"נתקלתי בו היום ברחוב. שנים שאני לא פוגש איש ממי שלמד איתנו בתיכון, והנה, יום אחרי שאנחנו מחדשים את הקשר, אני נתקל פתאום בגיא."
חידשנו את הקשר? לא ידעתי. לא שלא רציתי, אבל אני הבנתי שזו פגישה חד-פעמית, ולא היתה לי עמדה חד-משמעית בעניין חידוש הקשר.
"אז על מה דיברת עם גיא חפר?"
"על כלום. סתם רציתי לספר לך שפתאום ראיתי אותו."
עוד הסתבכות חסרת טעם, חשבתי לעצמי.
"חיים, אני חייב לצאת לפגישה ואני אפילו לא מגולח."
"כן, כן, אני לא רוצה להפריע. בא לך לשתות קפה מתישהו, אולי בשבוע הבא?"
"כן, למה לא?" אמרתי, למרות שדווקא לא התחשק לי וגם ידעתי שיהיה לחוץ, כי זה יהיה השבוע השני של הסמסטר, ועד לשבוע הרביעי או החמישי אני בדרך-כלל לוקה באובדן כושר תפקוד.
"אולי נדבר בסוף השבוע ונקבע?"

3
למחרת חיים נסע איתי במונית למתנ"ס ברחובות. אחרי שסיימנו את שיחת הטלפון שבה קבענו לדבר בסוף השבוע, נזכרתי שיש לי ערב קריאה ברחובות, וחשבתי שאזמין אותו לבוא איתי. "מונית תאסוף אותי מתל-אביב ותחזיר אותי," אמרתי לו, "ולא נראה לי שיש מניעה שתצטרף."

קבענו שיבוא אלי, ביקשתי שיתקשר מלמטה ואז ארד. לא רציתי שיעלה.
לחצנו ידיים. וכמה שניות לאחר מכן עצרה לידנו מונית. "אתם לרחובות?" שאל הנהג. מצאתי את עצמי על המושב האחורי, מאחורי הנהג, לצידו של חיים. הנסיעה עברה די מהר; למרות שעת אחר הצהריים המאוחרת, לא היו פקקים. כל הנסיעה דיברנו, לא זוכר על מה. אני בעיקר זוכר את ההיצמדות שלי לדלת, ואת עיניו השחורות של הנהג משתקפות במראה.

הגענו עשר דקות לפני תחילת האירוע. את פני קיבלה רעיה, המארגנת, אדמונית נמוכת-קומה, שמיד הודיעה שלא אילחץ מכך שאיש עוד לא הגיע, בדרך כלל כולם מגיעים פתאום, דקה או שתיים לפני השעה היעודה. היא דיברה אלי אבל לא הפסיקה לבחון את חיים בעיניים סקרניות. הצגתי אותם זה לזה, אבל בעיניה קראתי שהיא רוצה עוד פרטים. לא ידעתי הרבה יותר ממנה.

יחד עם חיים, מנה הקהל שלושה עשר אנשים. רעיה ישבה לצידי, מאחורי שולחן מתקפל, על כיסא פלסטיק לבן. שלי היה ירוק. קראתי את הקטע שאני תמיד קורא. נועה עזרה לי לבחור אותו לפני ערב הקריאה הראשון, וצדקה. הקטע, שני עמודים וחצי אורכו, די ארוך כדי לתת מושג על אופיו של הספר. רק חיסרון אחד יש לו. הוא טורף אותי ומקציף וגורם לי לרעד בלתי נשלט בכל הגוף. הקראה שלו בקול, בפני קהל, מתישה אותי כמו שהאימון הגופני המפרך ביותר לא יכול להתישני.

חיים ישב בשורה הראשונה וחייך אלי. חיוכו היה חם. הוא הינהן כשדיברתי, וההסכמה שבאה מכיוונו היתה נעימה. סיפרתי קצת על העלילה, משתדל, כמו תמיד, לא לחשוף פרטים שצריכים להיחשף רק בזמן הקריאה. אחר-כך דיברתי מעט על הכתיבה.

כמו תמיד, השתררה שתיקה מתוחה בסיום ההקראה, ומנחת הערב שאלה את הקהל אם יש שאלות. איש לא הרים את ידו. ראיתי על פניו של חיים שהוא מתאמץ לחשוב על שאלה. לבסוף בחורה צעירה, בשנות העשרים המוקדמות לחייה, הצביעה.
"מאיפה קיבלת את הרעיון לספר?"
חיים גילגל את עיניו במיאוס.
"אני לא חושב שאני יכול לענות על השאלה הזו," פתחתי, "כי אני בעצמי לא יודע איך משיגים רעיונות לסיפורים." צחוק עמום נשמע בקהל. "מה שאני כן יכול לומר זה שלפעמים מתנגן לי בראש משפט או איזה צירוף מילים, ואני כותב אותם, ולפעמים, לא תמיד, זה מתפתח. אבל אני תמיד מרגיש שזה מתפתח מעצמו, כאילו."

"אני לא מבינה. אתה אמרת, וגם המנחה, שהספר בנוי בצורה מאוד מורכבת ושהסיפור מתרחש בכמה מישורי זמן במקביל. אתה רוצה לומר לי שאתה לא מתכנן את זה מראש?"

"לא. ניסיתי כל מיני כיוונים. ניסיתי גם לכתוב את שלד העלילה מראש אבל זה לא עבד. הדרך היחידה שלא נחסמה בפני במהלך הכתיבה היתה הדרך הלא סלולה. ההתפתחויות הפתיעו גם אותי תוך כדי הכתיבה ו..."

"רגע," היא קטעה אותי. "אתה רוצה לומר לי שלא ידעת מראש מה הולך לקרות?" היא נראתה לי מוכרת.

"לא רק שלא ידעתי," עניתי, "לפעמים הייתי מסתובב בבית או ברחוב ואומר לעצמי, "אני לא מאמין ששמואל עשה את זה לעצמו! איך הוא העז!"

אנשים צחקו. רעיה ניסתה לתת את רשות הדיבור לאשה אחרת שהצביעה, אבל השואלת הראשונה עדיין לא היתה מוכנה לוותר. "אבל איך אפשר לכתוב ככה בלי תכנון מראש?"

"אני חושבת שכדאי שנאפשר לעוד אנשים לשאול שאלות, מכיוון שזמננו מוגבל," הצילה אותי רעיה. מה היינו עושים בלי ה"זמננו מוגבל"?

במונית סיפרתי לחיים שהבחורה הזו ניגשה אלי בסוף האירוע ואמרה שהיא סופרת, וביקשה להתייעץ בנוגע לאפשרויות הפרסום של כתב היד שלה. היא כתבה רומן מדע בדיוני.

"היא בעצמה כותבת?! אז איך היא העזה לשאול אותך את השאלות האלה, אם היא בעצמה כותבת?" שאל חיים.

"היא נראתה לי מוכרת," אמרתי. "היה רגע שחשבתי שאולי היא אפילו סטודנטית שלי, אבל לא הצלחתי להיזכר אם היא סטודנטית לשעבר או בקורס של השנה."

האוויר במונית היה דחוס. בחוץ היה קר והחלונות היו סגורים. אמרנו לנהג המונית שיהיו שתי עצירות בעיר. חיים אמור היה לרדת ראשון, אבל הבחילה שגאתה בתוכי גרמה לי לוותר על התחנה השנייה, וירדתי מן המונית יחד עם חיים.

"אני אתחיל ללכת ברגל," אמרתי לו, "וכשהבחילה תעבור אולי אתפוס מונית, או שפשוט כבר אצעד עד הבית."
"אולי אתה רוצה לשתות תה?" הוא שאל.
"לא, תודה, אני חושב שרק האוויר הקר יכול להרגיע קצת את הבחילה הזאת."
הרגשתי זוועה. כאילו משהו לא טוב קורה במרכז שיווי המשקל.
נפרדנו בלחיצת יד, כמו בפעם הקודמת, אלא שהפעם הוא משך אותי אליו לחיבוק מהוסס ונבוך. שוב הוא הצליח להפתיע אותי.

הקור היה מרענן, והצעידה קצת שיככה את הבחילה. צריך להבהיר לחיים שאני לא מעוניין בשום דבר רומנטי, אבל אולי זה מוקדם מדי? הוא לא ניסה לנשק אותי. אולי זה היה סתם חיבוק של חברים, ולא יותר?

קיקו ונורה חיכו לי מאחורי הדלת. קיקו השמיע יללה קולנית ונורה - פעייה חרישית. כשליטפתי אותם נזכרתי בלבנים. שכחתי שהפעלתי את מכונת הכביסה אתמול. ניגשתי אל מכונת הכביסה, פתחתי את מכסה הזכוכית ואת התוף, הסטתי את התריסים, והתחלתי לתלות את התחתונים על חבל הכביסה. למרות ששכחתי אותם לחים בתוך המכונה, ריח הווניל העז של המרכך עדיין עלה מהם, טרי ורענן.

ארבע מתוך שש שורות החבלים התמלאו. הבחילה וערב הקריאה כבר היו זיכרון נשכח. וכשנזכרתי בחיבוק שקיבלתי מחיים, תוך כדי ששלחתי יד לתוך המכונה כדי לשלות ממנה עוד זוג תחתונים, מקפיד שמבטי ילווה את קיקו כל הזמן, כדי שלא תהיה לו הזדמנות לזנק אל חלון המרפסת הפתוח לרווחה, חפנתי משהו פרוותי. קפאתי.
היללה שבקעה מתוך המכונה.
משכתי את ידי מתוך תוף המכונה, והבטתי במה שהיה בכף-ידי: חתלתול שחור-פרווה בעל אף אדום ועיני לֶבֶד תמימות. הצעצוע האהוב על קיקו. קיקו הסתכל בי, בודק אם הוא יכול לזנק אל אדן החלון. השלכתי את בובת החתול השחורה לעברו, "תראה, הנה קלוד."

4
בפגישתנו השלישית חיים טבת חשף בפני את עניין הסיפורים.
הוא כתב אינספור סיפורים, והוא עדיין כותב, אבל אף לא אחד מהם שרד. את כולם כתב בעיפרון, על דף שתלש ממחברת. הוא כתב נרגש ומגוּרֶה, קרא אותם פעם אחת והגיע לסיפוקו. אחר-כך התיישב שוב אל שולחן הכתיבה עם דף הנייר הכתוב בצפיפות - אורכם של הסיפורים מעולם לא עלה על שני עמודים - ומחק שורה אחר שורה במחק מלבני גדול, שפינותיו התעגלו והאפירו, אבל דומה היה שאיננו מתכלֶה ולעולם לא יִכְלה, כל עוד יהיו לחיים סיפורים לספר.

עם הזמן שיכלל את שיטת המחיקה והיה מחזיק את הדף הכתוב באלכסון, ובמשיכות ארוכות וספורות מחסל במהירות שורה אחר שורה, עד שלא נדרשו לו יותר משתי דקות למחיקת עמוד בן כחמישים שורות שעלו על גדותיהן מרוב אותיות וסימני פיסוק.

לאחר שגמר למחוק את הדף משני צדדיו, הניף אותו והביט בו. אם סימני חריטת העיפרון ניכרו וניתן היה, ולו בקושי, לפענח חלק מן המילים או רק אות או שתיים, היה מניח שוב את הדף על השולחן, נוטל טוש עבה, ומשחיר את השורות ובין השורות, צובע את כל הדף, עד שהסתחרר מאדי הצבע.

בין אם השחיר שורותיו ובין אם לאו, הדבר הבא היה לקרוע את הדף לפיסות קטנטנות. הוא היה קורע אותו קודם לחצי ולאחר מכן את שני החצאים לרבעים, מניח אותם בחפיפה זה על זה ושוב קורע לשניים, עד שהערימה התעבתה כך שלא ניתן היה להמשיך לקורעה. אז היה מפרק אותה ולוקח שניים-שלושה מקרעי הגיליונות, וקורע רק אותם, עד שהפך את הדף הכתוב, המחוק והמושחר, לפתיתים זעירים.

הוא לא הסכים לספר לי במה עסקו הסיפורים, ומה היה בהם שחייב את הכחדתם בתהליך מדוקדק כל-כך, אבל דבר אחד היה ברור - השמדתם ארכה הרבה יותר זמן מיצירתם ומן העונג שהפיק מהם. מהו אותו עונג - גם זאת סירב לגלות. עונג מיני? האם הוא כתב הומורסקות לשעשע את נפשו? או אולי וידויים על מעשים אפלים או מחשבות פליליות? פניו לא הסגירו כל סימן כשמניתי בפניו את רשימת האפשרויות שעלו בראשי. אבל הוא בחר במילה "סיפוק".

חיים גר לבד. ממי הוא כבר רוצה להסתיר את הסיפורים? לאחר שמחק, השחיר ופורר את דף הנייר, הוא עוד פיזר את השיירים בין שלושת פחי האשפה שבדירתו: בחדר העבודה, בחדר האמבטיה ובמטבח. מכיוון שלא רוקן את שלושת הפחים בו-זמנית, היו בביתו, בכל רגע נתון, קטעים מחוקים וקרועים מסיפורים שונים.

"אין שום קשר בין הסיפורים," הוא אמר. "כל פעם אני כותב סיפור חדש לגמרי, שלם ומוגמר, אף פעם לא כתבתי אותו סיפור פעמיים."

התאפקתי לא לשאול מהיכן באים לו הרעיונות. מי באמת יודע מהיכן באים הרעיונות? אבל הוא כאילו קרא את מחשבותי.

"הרעיונות באים מכל מיני מקומות. מרֵיח שאני מריח, צלילים שאני שומע בבית קפה, ִפּנים מעניינים של אדם ברחוב, מהתאהבות נואשת בבחור שפגשתי פעם ושבכלל לא שם לב אלי." הוא הישיר את מבטו וכמעט ניקב את עיני.
"אז למה למחוק אותם?" התעקשתי, "הם מביכים אותך?"
"לא, הם לא מביכים אותי," הוא ענה וקרע קרע גדול מדי בשקיק הסוכר החום. גרגריו נפוצו לכל עבר. "אוף," התעצבן, ולקח שקיק חדש מהמאפרה, שהוסבה למעמד לממתיקים מסוגים שונים. הוא תלש את השפה העליונה בעדינות רבה יותר הפעם ורוקן שני שלישים מתוכן השקיק אל כוס התה שלו. כשבחש, העכיר לרגע הנוזל הצהבהב, ואז הצטלל שוב.

"זה לא מתוך מבוכה."
"אז למה? אם היית רוצה שאיש לא יידע על הסיפורים האלה, לא היית מספר לי על קיומם. "
"סתם, פתאום הרגשתי צורך לספר לך." הוא לגם מן התה, רוקן לתוכו את שארית הסוכר ושוב בחש. הנוזל שוב העכיר, אך הפעם כבר לא הצטלל לגמרי. את השקיק עצמו מולל עכשיו באצבעות ידיו, קיפל לאורך ופרש, קיפל לרוחב ופרש, קימט לכדור קטנטן ופרש, כמו אופה מנוסה המעבד בצק. "אני לא רוצה שהם יאבדו."
הוא קרע את מלבן הנייר הקטנטן לרוחב.
"לא חבל שאתה מתאמץ וכותב, ואחר כך משמיד?"
"חבל? איך אפשר בכלל לחשוב במושגים של חבל כשמדברים על כתיבה?"
אחרי כמה דקות אני הייתי זה שהפר את השתיקה שנקשרה בינינו. התחלתי מאבד את סבלנותי.
"למה בכל זאת אתה מספר לי את זה, כדי שאתחנן בפניך שתספר לי עליהם?"
"ואם אספר לך עליהם, אפילו על אחד מהם," שאל חיים, "זה יספק אותך?"
שוב עולה סוגיית הסיפוק.
"אם אספר לך על סיפור שנמחק ואינו קיים עוד - לא במילים ולא בחומר," המשיך, "זה יהווה תחליף לקריאת הסיפור עצמו?"
"כמובן שלא," עניתי. "אבל," תוך כדי שאמרתי את מה שאמרתי כבר ידעתי שזו טעות, "הסיפורים כל-כך קצרים שאולי ניתן לשחזר אותם, ועצם הסיפור שלהם מחדש, לי, בעל-פה, אולי יעזור לך לכתוב אותם מחדש."
הוא שלף את הארנק שלו מהכיס האחורי של מכנסיו, שלה ממנו מטבע של עשרה שקלים, הניח אותו על השולחן בינינו, קם ואמר: "זה צריך לכסות גם את הטיפ."
"חיים, חכה." פתאום חששתי שלא אראה אותו יותר. נעמדתי מולו. "מה קרה? מה אמרתי?"
"לא משנה." הוא כבר כמעט בגבו אלי. "אני פשוט צריך ללכת," אמר והלך.

התיישבתי והמשכתי ללגום מהקפה שלי, המתוק עד בחילה. פתאום לא היה לי איכפת אם אראה אותו שוב או אם ציפה שאתחנן בפניו שיישאר או שיראה לי סיפור שכתב או לפחות שיספר סיפור שכתב ומחק. פשוט רציתי לשבת שם עוד קצת, מושרה ברגע הזה.

5
למחרת הוא התקשר להתנצל. לפעמים הוא מרגיש חסר-אונים כשהוא חושב על הסיפורים שהוא כותב, והוא לא כל-כך מבין למה הוא עושה את זה.
"למה אתה מוחק אותם?" שאלתי.
"זאת לא השאלה הנכונה. אני לא מבין למה אני כותב אותם מלכתחילה."
"אני לא חושב שזו השאלה הנכונה," אמרתי.
"אני לא יודע." הוא שתק. ואז הוא אמר, "אתה יודע, אני כנראה האדם היחיד שמסוגל לבכות משיר של מדונה."
"מה זאת אומרת?" צחקתי.
"לא יודע מה עובר עלי. החלטתי לקחת הפסקת צהריים, ובמכונית בדרך הביתה מהמשרד פתאום התחיל שיר מאוד קצבי שלא הכרתי, מין מנגינת ריקודים קליטה עם מילים מטופשות, 'הזמן עובר כל-כך לאט כשמחכים', שחוזרות על עצמן שוב ושוב, ופתאום זיהיתי את הקול, זאת היתה מדונה, וזה היה שיר חדש שלה, כי אני מכיר את כולם, אז אם משמיעים שיר שלה שאני לא מזהה, אני מיד יודע שזה שיר חדש, ופשוט התחלתי לבכות. מצחיק, לא?"

מאוחר יותר באותו היום הוא שוב התקשר.
"חלמתי עליך," אמר. דברים מתחילים לצאת מכלל שליטה, חשבתי.
"חלמתי שאני הולך אחריך ברחוב של עיר אחרת, לא תל-אביב, אולי ניו-יורק. המדרכות היו שטופות ובאוויר הריח של הגשם היה טרי ורענן. אתה הדפת לפניך עגלת סופר, הבנתי שהיא של סופרמרקט ישראלי. בתוך העגלה היתה קופסת פלסטיק שקופה וריקה ודף נייר חלק. ואני הולך אחריך.

"ואז שוער של אחד הבניינים צועק לעברנו שאסור להסתובב ברחוב עם עגלת סופרמרקט, ומאיים שאם לא נעצור הוא יתקשר למשטרה. אתה ממשיך ללכת. פתאום אני רואה שהוא מחזיק ביד מכשיר טלפון ישן, עם חוגה, אבל בלי כבל. אתה מתרחק עוד קצת, ואני מבקש ממך לעצור, מסביר שאפשר לנטוש את העגלה בצד הדרך ולקחת איתנו את הקופסה ואת הדף, אנחנו לא צריכים עגלה כדי לשאת אותם, והשוער מרים את שפופרת הטלפון ומחייג. אני רץ אליו ולוקח את השפופרת מידו, ומניח אותה בעריסתה, מחייך אל השוער ואומר לו שאין צורך, שאתה תעצור. ואז אתה עוצר."

בכיתה, בשיעור המבוא, אני אומר לסטודנטים שגודשים את אולם ההרצאות, שדיני החוזים שלנו, ששורשיהם בשלהי המאה התשע-עשרה, נוצרו על-פי האתוס הליברלי, כלומר הם מבטיחים לנו שמטרתם לאפשר כריתת חוזים באופן שיקדם את העושר שלנו, שהחוזים שאנחנו בוחרים לכרות הם כאלה שעוזרים לנו לכתוב לעצמנו את סיפור חיינו. שטויות, אני חושב לעצמי תוך כדי ההרצאה.

בבית, גרוני ניחר ממאמץ ההרצאה בפני ההמון, אני מחייג לחיים. הוא לא עונה, ואני משאיר לו הודעה במשיבון ומתיישב מול המחשב. המסך לבן. אין לי נושא, אין לי רעיון לסיפור חדש. אני מקליד כמה אותיות חסרות פשר, מוחק, כותב: "אין לי מה לכתובאיןלימהלכתובאיןלי". אני משחיר את השורה באמצעות שני מקשים, control ו-A, ומוחק אותה באחת, בטפיחה קלה על מקש ה-delete.
ואחר-כך:
"אני צריך נושא לסיפור איפה מוצאים נושא לסיפור הראש שלי ריק אני חייב לספר משהו, לספר סיפור אבל אין לי רעיון."
אני שוב משחיר את השורה, ומוחק אותה.
אני שומר את המסך הלבן.

למה חיים כותב? למה אני כותב? למה הוא מסתיר את זה? ולמה הסתרתי אני? כמעט כל מי שאני מכיר הופתע לקבל הזמנה לאירוע ההשקה של ספרי הראשון. "לא ידענו שאתה כותב." "כמה עמודים? וואו, אז עכשיו אתה הולך להיות עשיר ומפורסם." "על מה הספר? איזה רעיון מדליק." "איך הגעת לזה?" "אתה כותב משהו חדש? מתי הספקת?"

מתי, באמת? גם אני רוצה לדעת, כי אני לא מספיק דבר. כל מה שאני עושה זה לדבר על מפגש הרצונות של הצדדים לחוזה מול מאה ועשרים סטודנטים שכל מה שמעניין אותם זה לקבל ציון מקסימלי בהשקעה מינימלית. כל הפואטיות של השפה המשפטית מתבזבזת עליהם. מפגש הרצונות, גמירוּת הדעת, כוונה פנימית, זכות שביושר.

6.
חיים טבת לא חזר אלי. גם לא למחרת, וגם לא אחרי שהשארתי לו הודעה נוספת.
ארבעה חודשים אחר-כך, כמה ימים לאחר תום הסמסטר, ישבתי במשרדי וכתבתי תשובות לאימיילים שהמתינו שבועות בתיבת הדואר הנכנס שלי. נשמעה נקישה על הדלת, והיא נפתחה מיד. ככה זה שם, מטרת הנקישה אינה בקשת רשות להיכנס, אלא הכרזה על כניסה שעומדת להתרחש. אולי התראה. בדרך כלל, כשאני לא מעוניין שיפריעו לי, אני נועל את דלת משרדי מבפנים. לחדר נכנסה סטודנטית שהכרתי מהכיתה הכי זוועתית שהיתה לי בסמסטר החולף. היא התיישבה ופתחה בנאום קצרצר שניכר כי הוכן מראש:

"סיימתי את השנה עם ציון ממוצע של שמונים וארבע נקודה תשעים, וחסר לי עוד אפס פסיק אחת כדי שיהיה לי ממוצע שמונים וחמש ואהיה מצטיינת דיקן."

היא הביטה בי במבט של סופרת מדע בדיוני מתחילה שמחפשת נושא טוב לכתוב עליו. "מה אתה יכול לעשות בשבילי?"

לא עשיתי בשבילה דבר. לפני שליוויתי אותה לדלת, שלפתי את צרור המפתחות שלי מתיקי. לאחר שיצאה וסגרתי אחריה את הדלת, נעצתי את המפתח הנכון וסובבתי אותו. פעמיים, ליתר ביטחון. חזרתי לכיסאי, התיישבתי, פתחתי מסמך חדש. "מוחק המילים", קראתי לו. התחלתי לכתוב.

לקינוח שתי טעימות חלקיות בהחלט מתוך "זינה" של אילנה זפרן:

© כל הזכויות שמורות לכתב העת מסמרים ולמחברים

מסמרים - גליון 01 יחסים (רבעון לפרוזה עברית) - אמיר רותם - עורך


לראש העמוד

מומלצים: ספרים | כתב עת ספרים | עולם חדש | רמקולים | זכות הילד לכבוד
| סמיוטיקה | מטר | רמות | Tom | דלילה | גד ויספלד | מיקרוטופינג

ספרים חדשים באוגוסט 2019:
אולטימטום, אי אפשר לברוח מהשמש, אלוהים אתה שם? זאת מרגרט, אמש, לילה אחרון, בין המולדות, במקום גרניום, גיא בן הינום, גשם חייב לרדת, דוניא, האוויר שאת נושמת, האיש שלא שרף את קפקא, האישה שלא הייתה, האלמנה השחורה, הזנה רעילה, הכד השחור: רומן משפחתי, הכלה מאיסטנבול, המיסה של האתאיסט, המשהו הזה, הסבך, השועלים של שמשון, וינה 1900 , חוק 5 השניות, חיים לנצח, יפים כמו שהיינו, לֻזוּמִּיַאת: התחייבויות וחובות מופרים, לא העזנו לדעת, לאהוב מחדש, לקראת אוטוביוגרפיה מינורית, מבוסס על סיפור אמיתי, מסע דילוגים, מרלנה, נהר הקרח, נשים ללא גברים, סודות, סוכרי יוסי - אמזלג, סטארט אפ, סער ופרץ, ספר געגועים, עגלות , עוד לילה אחד, עינה של האורקל, על מקום הימצאה, עצי לבנה ומסילות ברזל, פול אוסטר 4321, פיצות,איקאה ודילמת האיש השמן, ציפור בעיר קדושה, רומן, רשימת המוזמנים, שמיים שאין להם חוף.

ספרים חדשים

סמיוטיקה - בניית אתרים, עיצוב אתרים