Amazon.com Widgets

  ספרים חדשים - אתר טקסט    ⚞  שנת 2006  ⚟

 | 2019 | 2018 | 2017 | 2016 | 2015 | 2014 | 2013 | 2012 | 2011 | 2010 | 2009 | 2008 | 2007 | שנת 2006 | 2005 | 

|  אוגוסט 2019 |  יולי 2019 |  יוני 2019 |  מאי 2019 |  אפריל 2019 |  מרץ 2019 |  פברואר 2019 |  ינואר 2019  |  דצמבר 2018 |  נובמבר 2018  |  אוקטובר 2018 |  ספטמבר 2018 |

» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» פרויקט נחום גוטמן
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005

גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

| כולם | ספרים בחודשים |
| אודות טקסט | יצירת קשר |
פרטיות בטקסט

ספרים חדשים בפורמט RSS


» טקסט  » כתבי עת  » ספרים חדשים במאי 2006       חזור

מטפורה 6 - כתב עת לפילוסופיה
מאת: ענת בילצקי, חיים דעואל לוסקי - עורכים

ההוצאה:

רסלינג

את גליון 6 של מטפורה פותח יוסף אגסי במאמר על הפילוסוף הישראלי, בחרנו להביא בפניכם באדיבות רסלינג את המאמר החשוב המשרטט בקוים חדים וברורים את תפיסת עולמו של אגסי לגבי החיים בארץ בפרט והפילוספיה בכלל.

להלן תוכן העניינים של הגליון:

יוסף אגסי | הפילוסוף הישראלי

סובחי ריאן | השכל בפילוסופיה המוסלמית

דורית ברחנא-לורנד | אפלטון על שירה ב"איאון"

אורנה הררי | אריסטו: על נביעה לוגית והיסקים מהנחות שקריות הערות על יחסי שפה, לוגיקה וספרות במסורת האריסטוטלית

סרגיי סנדלר | הערות על יחסי שפה, לוגיקה וספרות במסורת האריסטוטלית

מטפורה 6 - כתב עת לפילוסופיה
שתפו אותי

שלומי מועלם | ויטגנשטיין, שפינוזה, שופנהאואר: אסתטיקה והתבוננות מבחינת הנצח בחשיבתו המוקדמת של ויטגנשטיין

חיים מרנץ | עקרונות הפסיכולוגיה של ויליאם ג'יימס – בחינה מחודשת

לידיה אמיר | כשניטשה צחק: קידוש הצחוק בהגותו של ניטשה

אריה קרמפף | התיאוריה התיאולוגית של האינדיווידואליזם הרכושני: סיפור כינונו של ההומו-אקונומיקוס

אוהד נחתומי | לייבניץ על אינדיווידואליות משוכנת

שי זקס | זהות של משמעות לאורך זמן

יפתח גולדמן | האומנם הכול פוליטיקה?: על תפיסת הפוליטיקה ומקומו של המאבק הפוליטי בתורת השחרור של מרקס

מירי רוזמרין | אלימות מילולית וקיום חברתי

שי פרוגל | הזולת הוא פנים: על מוסר פרטיקולרי והומניזם

מתוך מטפורה 6:
הפילוסוף הישראלי | יוסף אגסי

מבוא
על העיסוק הפילוסופי לתרום לשימור צלם האדם ולעידוד הרוח הביקורתית. על פילוסופיה חברתית ומדינית ליישם את עקרונותיה לשם שיפור איכות החיים. הפילוסופיה הדמוקרטית תוכל לתרום להליך דמוקרטיזציה על ידי נורמליזציה. נורמליזציה היא יצירת מדינת לאום דמוקרטית ליברלית בנוסח המקובל במערב - מדינה עם גבולות ברורים ושלווה, עם אזרחות הזהה ללאומיות, ועם תרבות לאומית ודת דומיננטית השומרות על פלורליזם דתי, תרבותי ואתני, בהתאם לרעיון של הלל קוק. לא די בפלורליזם דתי, ואי-אפשר ללא דת דומיננטית. על כן נדרש שילוב של השניים, וכאן יכול הפילוסוף לתרום. אולי כדאי לפילוסופים הישראלים האנליטיים לדון גם בהבדל בין צורת החיים של חברה במצור לבין זו של חברה שלווה, ובמיוחד בתנאי המעבר מהאחת לשנייה. הפילוסופים הישראלים יוכלו לתקן בלבולים רוֹוחים ולנפץ מיתוסים נפוצים.

הבלבול בין הרעיון הציוני המסורתי הסבלן לבין המיתוס הציוני החדש התוקפן מסוכן, כי הוא הופך את שלילת הגלות לאנטישמיות. מסוכן גם הבלבול המנגיד את הלאומיות עם אחוות האנושות. רעיון זה עומד בבסיס כל פילוסופיה אנושית נאורה. פילוסופים מכל הזרמים עשויים לתרום. על פילוסופיה נאורה להפגין נאמנות לאחוות האנושות ומחויבות לעם ולמולדת. זה מאפשר ביצוע של המשימה הלאומית הראשית - שמירה על צלם אנוש.

אנו במלחמה קיומית. יתרוננו על אויבינו הוא באיכות החייל הרגיל, ברמת השכלתו ומוסריותו. חיוני לשמור על איכות זו וכך לעצור את האויב מבית. זו משימה לאומית ואנושית, אתגר לאומי ופילוסופי.

האתגר
בנאום הצהרתי אמר נשיא בית המשפט העליון, השופט אהרן ברק, כי הדמוקרטיה בסכנה. אין הבטחה לדמוקרטיה, הוסיף. גם גרמניה, ארץ התרבות הגבוהה שנתנה לעולם את קאנט, בטהובן וגתה, איבדה את אופייה הדמוקרטי ואף את צלם האנוש שלה.

השופט ברק פנה אמנם לכל ישראלי, אך אולי הוא התכוון לעסקנים הפעילים כיום בישראל. אם כך, הוא כפי הנראה טעה, שכן אלה לא ישעו למסר אלא אם כן הוא נוגע ישירות למעמדם הציבורי. על כן כל עוד אנו חיים במשטר דמוקרטי, ברור כי על הציבור הרחב לקלוט את המסר של השופט ברק. האם המסר שלו כולל אתגר מיחד לפילוסוף הישראלי? האם אנו הפילוסופים הישראלים מסוגלים לתרום לא רק כאזרחים אלא גם כפילוסופים? ואם כן, כיצד? ונניח שנדע כיצד, האם יהיה עלינו לבדוק את ההשפעה של תפקיד זה על הגותנו?

אין הדבר ברור כל צרכו. הדמוקרטיה שווה לכל נפש, אך לא כן העניין באתגרים כאלה והאפשרות להתייחס אליהם ברצינות. מי שמגלה עניין ויכולת הבנה, יקדים את חבריו. במקרה זה, האם בין בעלי העניין והיכולת אין פילוסופים? מה יכולים ומה חייבים פילוסופים ישראלים לעשות היום מבחינה מדינית? אבחן בקצרה את הרקע ההיסטורי לשאלה זו.

בתקופת הנאורות קראו לעצמם כל האינטלקטואלים, כולל המדענים, "פילוסופים". הסיבה לכך נעוצה בעניין שהיה להם בכל הקורה בעולמנו. הם ראו בהתמחות מגבלה טכנית. היה להם עניין רב בשאלות מדיניות, אך הם התנזרו מפעילות מדינית משום שלדעתם הדרך הטובה ביותר לתרום לאנושות הייתה קידום מדעי הטבע ופיתוח השימוש בהם. כך, הם חשבו, יגיעו רווחה ושיפור במדיניות. אפילו קארל מרקס בן המאה ה-19 לא חרג מאוד מרעיון זה. הוא אכן הטיף לפעילות מדינית ולמלחמת אזרחים, אך הוא המליץ על כך כדבר שולי, כדי לאפשר את השפעת הקִדמה המדעית והטכנולוגית לרווחת האנושות ללא התערבות מדינית נוספת. הוא סבר כי זמן קצר אחרי המהפכה הסוציאליסטית תהיה מהפכה שקטה וחשובה יותר ? המעבר מסוציאליזם לקומוניזם, לחברה שלא תזדקק לכפייה.

מה שעומד מאחורי חשיבה נאיבית זו הוא עקרון הרציונליות: כל אדם מנסה לקדם את האינטרס שלו. דיוויד יום הגדול אמר כי ניתן לסמוך על יכולתו של הפרט לקדם את ענייניו האנוכיים יותר מאשר על זו של כל ארגון אחר. זה נימוק משכנע. הוא נדחה במאה ה-19 עם עליית המודעות לכך שהמהפכה הצרפתית הגדולה הייתה בבחינת הפרכה לפילוסופיה האינדיווידואליסטית, משום שהיא הייתה פרי פילוסופיה זו והיא נכשלה. מודעות זו הביאה לעליית תנועות סוציאליסטיות מהפכניות יותר מתנועת הנאורות, בין השאר תנועות לאומניות שדחו את מורשת הנאורות. דחייה זו לא הקטינה את הפופולריות של הרעיון כי התקדמות מדעית תביא לקדמה חברתית, שכן כל התנועות החברתיות והמדיניות של המאה ה-19 דגלו בקדמה מדעית וחברתית וראו את עצמן כמקדמות את החופש, אשר ללא התערבות מדינית יקדם את המדע ובכך את רווחת הפרט.

כמה חופש נדרש לשם כך? לפי התשובה הקלאסית, המיוחסת כיום לאסכולת שיקגו אם כי היא נחלת האנרכיסטים והמרקסיסטים לא פחות, יש להקטין את התערבות המדינה במשק למינימום. אמנם יש מחלוקת על השאלה מהו מינימום זה, אך זה עניין טכני ושולי. מה שחשוב הוא הדיון בשאלה האם רצוי משק חופשי או מתוכנן. כמובן, תכנון המשק מסכן את הדמוקרטיה, אך כך גם הקטנת התערבות המדינה במשק למינימום. אחרי מלחמת העולם השנייה התפתחו במערב שני רעיונות - רעיון ארגון האומות המאוחדות ורעיון מדינת הסעד. שניהם עלו כהפרכה לרעיונותיו של יום כי יש לסמוך על הפרט שיקדם את מטרותיו וכי תהיה בכך קדמה פרטית וחברתית.

ההפרכות לשני הרעיונות האצילים הללו הן אושוויץ והירושימה. בנקודה זו ברצוני לסטות לרגע מן הדיון ולהביע הסתייגות נחרצת מהטענה כי אסון הירושימה הוא התירוץ לפשע אושוויץ, טענה ששותפים לה גם הימין וגם השמאל האנטי דמוקרטי. לשמחתי אינני צריך להוקיע כאן את התנועות הניאו נאציות למיניהן, אך לדאבוני אני כן צריך להוקיע את הטענה של השמאל החדש, שלפיה הנאציזם היה חלק ממה שהם כינו "קפיטליזם מאוחר". הם השתמשו בכינוי זה גם ביחס למשטר הנאצי וגם ביחס למשטר הנוכחי במערב. כדי להצדיק את הכינוי הם השוו את מחנות המוות של הנאצים לפצצת האטום שזרקה ארצות הברית על יפן, לפצצות הנפלם נגד וייטנאם ולטרור שמפעילה ממשלת ישראל נגד האוכלוסייה הפלסטינית כאן ועכשיו. ברצוני להדגיש: אמנם אני דן באושוויץ ובהירושימה כהפרכות לפילוסופיה האינדיווידואליסטית (כולל אסכולת שיקגו) בנשימה אחת, אך אינני מתעלם מההבדל התהומי ביניהן מבחינות שונות, בין השאר מבחינה מוסרית וחוקית. המשטר הנאצי פשע באופן שעלה על כל המשוער, ואילו ארצות הברית לא פגעה בחוק הבין-לאומי. עד כאן הסטייה. חזרה לרקע ההיסטורי.

מלחמת העולם השנייה יצרה משבר מדיני שהביא למשבר הגותי; אושוויץ הראתה כי האדם איננו טוב וכי לא כל אדם דואג לאינטרס שלו. הנאציזם היה גם פשע חסר תקדים וגם אסון לאומי לגרמניה ולאוסטריה אשר רבים מאזרחיהן תמכו בו בהתלהבות. מטיפים נבערים עדיין נוהגים להאשים את הפרט המודרני בחומרנות. האמת העצובה היא שאין זה כך. מי יכחיש שהמשטר הפשיסטי והמשטר הנאצי פעלו בניגוד לאינטרסים הלאומיים של אומותיהם ובניגוד לאינטרס החומרי של נתיניהם? יש כמה דיונים על חריגות הפרט מהאינטרס שלו. הידוע ביותר הוא זה של קהנמן וטברסקי, בשל פרס נובל לכלכלה שקיבל קהנמן.

יש להשתחרר משיטות מחקר המבטאות דעות קדומות, בעיקר המתודולוגיה הסוליפסיסטית נוסח ויטגנשטיין וקארנאפ וזו המבטאת אתיקה תועלתנית. שיטות אלה מקבלות ביטוי בפסיכולוגיה הביהביוריסטית הפופולרית בתמיכתו של קוויין. הפילוסופיה עמוסה דיונים שמטרתם להסוות את ההתעלמות מאושוויץ ומהירושימה. בתחילה היה דיון על הירושימה אך הוא הושתק. בהירושימה הופרכה ההשערה כי המדע בהכרח יביא קדמה. כתוצאה מכך ניתקו מדענים רבים את המדע מהמוסר בטענה כי המדע ניטרלי: אין לו ערך מוסרי חיובי ולא הוכח כי יש לו ערך שלילי. הוא ניטרלי כמו נשק, שבידיו של השוטר יש לו תפקיד חיובי ובידיו של הפושע יש לו תפקיד שלילי.

אכן, לנשק תפקיד טוב בידיים טובות ותפקיד רע בידיים רעות. הטענה כי זו הייתה עמדת המדע היא טשטוש דיפלומטי של מערכת יחסי ציבור שמטרתו להעלים את העובדה כי העולם המדעי טעה ושינה את עמדתו, ושינוי שנעשה בהיחבא נעשה ללא ביקורת ועל כן אינו תופס. השאלה איננה האם כלי נשק מסוים ממלא תפקיד טוב בידיים טובות ותפקיד רע בידיים רעות, שכן על כך אין מחלוקת. השאלה היא האם שיפור הנשק בידי הכול הוא טוב או רע. כידוע, משטרת לונדון מעדיפה שלא לחמש את אנשיה בטענה כי היעדר נשק מגן עליהם יותר מאשר נוכחותו. באופן דומה, יש הטוענים כי השימוש באנרגיה גרעינית, לטוב ולרע, מזיק לאנושות יותר מאשר מועיל לה. הדבר שנוי במחלוקת, ומחלוקת זו מזמינה דיון רציונלי. יש פילוסופים העוסקים בדיון זה אך הם שוליים. אזכיר כאן את ארנה נס הנורווגי, שהחליט להקדיש את שנות חייו האחרונות לבעיות הסביבה. אכן, הישרדות היא סעיף ראשון של כל סדר יום מעשי, אך ניתן לפקפק ביעילותו של צעד מרחיק לכת זה מצד הוגה דעות כה חשוב.

עד כאן תיאור הרקע. הוא מעלה שאלה עיונית על אודות יחסי הגומלין בין העיוני והמעשי הנמצאים בקונפליקט אפילו כאשר הם ראויים לשבח. ברטרנד ראסל למשל, פילוסוף משכמו ומעלה, היה פעיל מאוד מבחינה חברתית. הוא הצטיין גם בכתביו החברתיים וגם בפעילותו הציבורית ואף נענש על מעשיו הטובים וישב בכלא פעמיים, כמו חברינו עדי אופיר ועובדיה עזרא. העניין בשאלה שאני מעלה באשר לקשר בין ההלכה לבין המעשה מתגלה על יד הכחשתו של ראסל כי לפעילותו העיונית הייתה השפעה כלשהי על פעילותו הציבורית. הוא ראה בפעילותו הציבורית, כולל כתביו בענייני ציבור, לא פעילות של פילוסוף אלא פעילותו של אזרח שאכפת לו.

אינני מסכים לכך. פעילותו הציבורית של ראסל היא במידה רבה תולדה של הפילוסופיה הליברלית. הוא העדיף להציג את הליברליזם כחלק ממסכת השכל הישר ולא כמסכת פילוסופית מטאפיזית. יש בכך הרבה רצון טוב ואפילו אצילות נפש אך לא אמת. יתר על כן, ראסל הציג את עצמו כתועלתן, אולם פעילותו הציבורית היא ביטוי לאכפתיות שאפיינה אותו כל חייו ונגדה את התועלתנות שלו שכן הציקה לו עד מאוד. האם תועלתן המבסס את המוסר על אגואיזם נאור יכול לגלות עניין אלטרואיסטי כלשהו?

זוהי סוגיה ידועה בפילוסופיה הקלאסית. כאשר העיר מישהו לתומס הובס כי הנוהג האלטרואיסטי שלו עומד בניגוד לפילוסופיה התועלתנית שלו, ענה הובס כי אין זה נכון, משום שהאלטרואיזם הוא חלק מהאגואיזם הנאור שלו שכן הוא מסב לו הנאה. תשובה זו חושפת טעות יסודית האופיינית לציניות של גיל ההתבגרות: פעילות אלטרואיסטית מוצגת כנעשית מתוך מניע אישי של המבצע, והמסקנה היא כי אין אלטרואיזם אמיתי. אף על פי שקאנט לא היה תועלתן, הוא קיבל את הנימוק התועלתני הזה והסיק כי אין לראות מעשה כמוסרי ממש אלא אם כן הוא חסר כל אינטרס אישי. כפי שציין המשורר פרידריך שילר, נובע מכך כי על מנת שמעשה יהיה מוסרי ממש, הוא חייב לעורר גועל בלב האדם המבצע אותו. זו שטות, שכן לאהבה בין עוללים לאמותיהם יש מניע אנוכי חזק ביותר ובכל זאת היא אהבה של אמת. יתר על כן, רוב המעשים החשובים מבוססים על שיתוף פעולה ומקורם בשילוב של אגואיזם עם אלטרואיזם, למשל בקרב בני משפחה, במסגרת יחסיים עסקיים ואפילו בהסכמים מדיניים, שמטרתם להשיג גם תועלת עצמית וגם הסדרי קבע ונורמליזציה.

כך או אחרת, מי שתורם לעני רק על מנת ליהנות מכך אינו דומה למי ששודד עני רק על מנת ליהנות מכך - התרומה טובה והשוד רע. יש המצדיקים שוד לשם שמים, אולם חייב להיות ברור כשמש כי הצדקה זו איננה אלא חילול השם. התועלתנות הצליחה משום שהיא שללה מעשים לשם שמים בטענה כי הם גורמים צרות. היינריך היינה אמר כי התועלתנות היא אמתלה נאורה של התועלתן למעשים טובים. ראסל היה תועלתן ובעל מודעות ציבורית גבוהה, ולא עלה בידו לשלב בין ההלכה שלו למעשה. הוא סיפר כי מקורה העיוני של המודעות הציבורית שלו באמירה מכתבי הקודש אשר סבתו העירה את תשומת לבו אליה בשחר ילדותו: "לא תהיה אחרי רבים לרָעות" (שמות כ"ג, ב'). הסיפא של הפסוק הזה ידועה יותר: "אחרי רבים להטות". התעלמות מהרישא עלולה להיות מסוכנת; הסיפא לבדה מאפשרת לראות בדמוקרטיה שלטון הרוב בלבד ולהתעלם מכך שהיא גם שלטון שמיועד להגן על המיעוט ועל החלש.

המצב הנוכחי בפילוסופיה
אם כן, יש לשאול על כל אדם אם ההלכה והמעשה שלו תואמים. שתי מסורות פילוסופיות בנות זמננו, האסכולה האנליטית והאסכולה הפנומנולוגית, אינן מניחות את הדעת בנושא זה. באשר לאסכולה האנליטית, רוב חבריה הם תועלתנים, ובאשר לאסכולה הפנומנולוגית, מטרתו של הוסרל, מייסדה, הייתה למנוע טעות. מטרה זו כשלעצמה - בטעות יסודה, שכן אין אפשרות להימנע מכל טעות. התקווה כי אפשר להימנע מכל טעות הייתה מקובלת על כל הרציונליסטים מימי קדם, עד שבאו אנשי האסכולה הפליביליסטית במאה ה-20 וטענו נחרצות כי בעיקרון אי-אפשר להימנע מכל טעות, לא במתמטיקה, לא במדע ולא בתיאולוגיה, ובכל זאת ניתן ונדרש מאתנו להיות רציונליים. הפנומנולוגיה עשתה תפנית חדה כאשר השתלט עליה מרטין היידגר הנאצי. חסיד הפנומנולוגיה היחיד שעסק באופן מיוחד בשאלות מוסר היה עמנואל לוינס, ואף הוא, בדומה לראסל, שאב את השראתו לא מהפילוסופיה אלא מהמסורת ? לא מהמקרא אלא מהתלמוד.

שתי האסכולות השולטות כיום מקבלות כמובן מאליו את ההנחה כי אין הרבה משותף בין ההגות הפילוסופית לבין המעשה. ויטגנשטיין זיהה את הפילוסופיה בחלקה כעיסוק של תיקון טעויות לשוניות ובחלקה כמטאפיזיקה, וזו האחרונה כוללת לדעתו טעויות לשוניות שאין להן תקנה. לכן הוא טען שכל האמירות הפילוסופיות אשר אינן חלק מהשכל הישר המקובל על הכול אינן אלא הבלים. לפיכך גם אם יש לרעיונותיו היבטים מוסריים או מדיניים, במכוון אין בהם כל חידוש. הוסרל לא עסק בהיבט המעשי של ההלכה הפילוסופית, ואילו דעותיו של מרטין היידגר הן מוקצות מחמת מיאוס. בייחוד יש לדחות בשאט נפש את דעתו כי כל העם צבא וכי חובת הפרט לציית לקוד האתי ללא היסוס. אכן בזמנו של היידגר נדרש מהממסד הגרמני לציית באופן עיוור למנהיג, והוא סמך את ידו על דרישה זו בנאום ידוע. אמנם הוא היה אתאיסט, אך הוא האמין בהכרח היסטורי, בייעוד של העם הגרמני בתור העם שנבחר לשלטון, ולכן רבים ראו בכתביו ביטוי לדת חילונית, ל"דתיות ללא דת", אם להשתמש בביטוי של שמואל הוגו ברגמן בדיונו על היידגר.

חשוב לציין כי גם ניטשה וגם מקס ובר ראו בדת חילונית דבר מסוכן ביותר. הדת החילונית בישראל כיום מתחזה לציונות המסורתית. קראתי לה "המיתוס הציוני החדש" והקדשתי ספר למלחמה בה, ספר שמבחינה מעשית נכשל לחלוטין. באחד הכנסים הפילוסופיים שהתקיים בישראל הצגתי את דעותיי, וחברים בקהל התלוננו כי הן דעות פוליטיות. יו"ר הישיבה הזכיר להם כי גם אפלטון לא התעלם משאלות מדיניות. אינני יודע אם העורכים של אסופת הרצאות הכנס, "מדע ומוסר" שמו, הסכימו לכך. מכל מקום הם פסלו את חיבורי.

תמיד עומדות על הפרק שאלות מעשיות שלא קל לפותרן. המדע לעולם אינו מציע תשובות לשאלות מעשיות, שכן תמיד יש פער עצום בין התיאוריה המדעית לבין המעשה, ותמיד יש הנחות המגשרות ביניהם. כאשר הפילוסופיה נמנעת מלדון בשאלות מעשיות, לא נשאר לאדם המעשי לאן לפנות אלא לשכל הישר. במידת האפשר, השכל הישר מפנה אותו למסורת. זו עובדה אמפירית שקשה להפריך, אולי משום שהשכל הישר והמסורת גדלים, אם גם בפיגור. ואכן, העדפתם של הפילוסופים האנגלים את השכל הישר מקורה בכך שהמסורת הבריטית היא אנושית, כפי שהסביר היינה. ויטגנשטיין קיבל את העדפתם של הפילוסופים האנגלים לשכל הישר, אולם הלך הרוח שקבע את השכל הישר בעבורם היה ביטוי לאופטימיות מופרזת, שכן כרבים אחרים הם לא העלו על דעתם כי אדם מודרני המחונך ברוח התקופה יוכל להשתתף במעשי זוועה ובפשעים נגד האנושות. עם זאת, השכל הישר שהעדיף ויטגנשטיין, המסורת שהוא צמח ממנה ודגל בה, הייתה הרבה יותר שמרנית. אולי לכן הוא העדיף שלא להרבות דברים על כך וכינה את המסורת בביטוי חדש אשר עורר תמיהה מרובה: "צורת חיים". השואה שינתה גם את השכל הישר הזה. ויטגנשטיין לא עסק בשואה ובשינויים אלה.

איזה חידוש לצרף למסורת ומה יש לבטל בה? ישעיהו לייבוביץ' התריע השכם והערב כי בישראל הממסד הדתי והממסד המדיני שותפים לפיגול המסורת הדתית. השמרנים מקבלים את המסורת כברירת המחדל ולכן הם מסכימים איתה לעתים תכופות. הרדיקלים, לעומת זאת, דוחים את המסורת כברירת המחדל ולכן הם אינם מקבלים אותה לעתים תכופות ומעדיפים חידושים שונים על פניה. הדיון האקדמי המסורתי מפריד בין מוסר לבין מדיניות. התחום הראשון נלמד בקורס על תורת המידות והתחום השני נלמד בקורס על תורת המדינה. כך נשאר התחום של פעילות חברתית של הפרט יתום, שכן הוא עוסק בשילוב בין התורות, במחויבות המוסרית של הפרט למצב המדיני. הדוגמה לכך היא התנהגותו של ראסל, שהיה הראשון שאמר כי דרושה תורת מוסר חדשה עם דגש על מוסר ציבורי.

הסיבה להפרדה המסורתית בין תורת המידות לבין תורת המדינה היא הרדוקציוניזם, שכן כל אחת מן התורות עוסקת בחובות ובזכויות בנפרד. רוב הפילוסופים מציגים את חובותיו של הפרט כנגזרות מזכויותיו של שכנו או לחלופין את זכויותיו של הפרט כנגזרות מחובותיו של שכנו. אולם כדי שזכויותיו של אדם יהיו החובות של זולתו, חייב זולתו לכבד אותן, וכבוד זה שייך לתורת המידות ולא לתורת המדינה. התשובה המסורתית לביקורת זו היא שכל פרט התחייב להכיר בזכויות חברו באמנה שקיבל מרצונו החופשי. אולם גם אם יש אמנה, אין בכך רדוקציה של תורת המידות לתורת המדינה, שכן החובה למלא אחר הבטחות היא מוסרית והיא חיונית לטיעון זה.

לפיכך דיון זה אינו פותר את הבעיה שהוא בא לפתור. הוא הדין בניסיון להציג את המידות כמערכת חברתית-מדינית, שכן מה שנדרש הוא לחיות בהתאם לה. הקושי הנובע מניגוד בין זכויות לחובות הוא קושי אמיתי; לעתים תכופות אנו נתקלים בניגוד כזה. כבר הטרגדיה היוונית מציגה את הניגוד הזה, בעיקר כאשר אלות הנקמה מכירות בכך שנעשה עוול לאדם העושה את המוטל עליו ובכל זאת נמצא אשם. ניגוד זה הוא עניינו של המחזה שבו הופכות אלות הנקמה (Furies) לנדיבות (Eudaimomies). אריסטו עמד על כך שפעמים רבות דורש השכל הישר לפעול לפנים משורת הדין. במקרה הטוב יש חפיפה בין אינטרס הפרט לכלל. חפיפה זו אינה מלאה אך מספיקה כדי להבטיח שיתוף בין אגואיזם לאלטרואיזם. שיתוף זה חשוב משום שהוא מבטיח חברה מוצלחת יותר מאשר האגואיזם הנאור, וכמו כן בניגוד לאגואיזם הנאור הוא לא הופרך באושוויץ. יש לשים לב לכך שחפיפה או היעדר סתירה אינן רדוקציה.

השיתוף בין אגואיזם לאלטרואיזם אינו חדש; הוא האידיאל של כל האוטופיות, שכן הוא מבטיח שלא יהיה קונפליקט בין הפרט לחברה. העניין הוא שאוטופיסטים קולקטיביסטים דרשו מהפרט ויתור לאלתר על זכויותיו למען האוטופיה, והרדיקלים דרשו ויתור לאלתר על חובות הפרט כלפי הקולקטיב. כך ההסכמה באשר למטרה הסופית אינה מגשרת בין המחנה הקולקטיביסטי לבין המחנה האינדיווידואליסטי. גיאורג זימל אמר שחברה ללא קונפליקט איננה אפשרית, וקרל פופר הזהיר מפני הנכונות להקריב חיי אדם על מזבח עתיד אוטופי מזהיר ולא מובטח.

נראה לי מוזר שצריך להגן על החשיבות המעשית של ההגות בישראל, שהיא כידוע פרי רעיון מטאפיזי על מדינת היהודים. הרצל הגה אותו כאוטופיה, אך האופי האוטופי של הרעיון התבטא רק ברומן שכתב. ישראל היא שילוב של כמה חזונות. אחד מהם הוא של שלום עולמי, של שיתוף בין זאב לכבש. קשה לזכור זאת היום, כאשר עם לעם הוא זאב, אולם אין בכך תיקון ההיסטוריה, להפך: הדבר מחייב הכרה בעובדה ההיסטורית כי החזון הציוני האפיל על הבעיה המעשית אשר התנועה הציונית נתקלה בה בראשית דרכה והתעלמה ממנה בחוסר אחריות שאנו משלמים עליו היום מחיר גבוה - הבעיה שנקראת דמוגרפית.

כאמור, אין תיאוריה פילוסופית מסורתית על אחריות ציבורית. לפיכך אין תֵמה כי הראשון שהעלה אותה לסדר היום הפילוסופי היה פופר בספרו החברה הפתוחה ואויביה. העובדה כי יש ערך מעשי רב לרעיון הפילוסופי אינה חדשה. הגל, הפילוסוף שהטיף נגד האידיאליזם ושיבח את ה"ריאל פוליטיק", טען כי רעיון האחווה והשוויון שהפילוסופיה של הנאורות הטיפה לו הביא למהפכה הצרפתית. הוא ראה במהפכה זו דבר שלילי ולכן התנגד לרעיון השוויון בשם הריאליזם שהוא ביטא בסוגיה הקרויה "תיאוריית האדון והעבד", המתבססת על העובדה שאין שוויון - כאילו שלא ידענו זאת לפני שהוא נתן לכך פרסום ולגיטימציה מפוקפקת.

מאחר שאני פונה לציבור הפילוסופים הישראלים, שאלתי היא האם בתור פילוסופים יש לנו אחריות ציבורית? האם על הפילוסוף הישראלי ללחום עבור ערכים אשר פעם היו ביסוד קיומנו והיום אנו נוטשים אותם? או שמא יוכל להסתפק באחריות המוטלת על כל אזרח לציית לקוד המקובל ולהתעלם מכך שמחמת מצבנו הקשה הקוד שלנו הולך ומסתאב? אולי חובתנו לשאול אם הפילוסוף הישראלי חייב לקבל דוגמה אישית מפרופ' אסא כשר, חתן פרס ישראל, ולהציג דיון ביקורתי על הקוד האתי המקובל? אולי עלינו לשאול כיצד נוכל בכלל לתרום לשינוי מצבנו העגום, ואם לא, איזו מסקנה יש להסיק מכך? האם לא נדרש דיון פילוסופי מעמיק בחיפוש הקוד האתי הרצוי ובהשלכות המדיניות שלו?

המצב כאן ועכשיו
ראשית נדרש שלא נלך אחרי אופנות זרות. אחד העם הביע טענה זו במאמרו הקלאסי "חיקוי והתבוללות": חיקוי, כן; התבוללות, לא. דהיינו קבלת אחריות על החיקוי דורשת הימנעות מקבלת האופנתי כמו שהוא ללא חשיבה ביקורתית. במצבנו הנוכחי חשובה הבחנה זו במיוחד, שכן הפילוסופיה נמצאת במשבר חמור: רוב החברים למקצוע שייכים לאחד משני הזרמים המרכזיים שהוזכרו וקשה להם לצאת מהאופנה ולמצוא אופנה חדשה. ברור לכול כי הפילוסופיה האנליטית משעממת ושטחית מדי, וברור לכול כי הפילוסופיה של היידגר עמומה וריאקציונית מדי. קשה להם למצוא תחליף מעניין שיתקבל. יש אופציות בשטח, פילוסופיות של קבוצות פחות ידועות ופחות פופולריות.

אני מחשיב את האתגר של הפילוסוף הנורווגי ארנה נס, שהיה חלוץ הפילוסופיה האנליטית ואחר כך חזר בו ונעשה ריאליסט וספקן ולאחר מכן החליט להקדיש את שארית חייו למעשה המדיני כפילוסוף, משום שחברה מפותחת מבחינה תעשייתית בלבד מסכנת את הסביבה האקולוגית. נוסף לבעיות הכלליות העומדות על סדר היום, עומדות על סדר היום גם בעיות אזוריות, כולל בעיות של סכסוכים מקומיים. לכל אזרח רגיש יש עניין בכך. מה יוכל הפילוסוף הישראלי להוסיף? אם יש אמת בטענה שהפילוסופיה תרמה לקידום האנושות, לשיפור תנאי החיים ולהמעטת מלחמות, אזי אולי נוכל לתרום כהוגי דעות עצמאיים. ואם חלילה המצב נואש, אזי נשאל מה יש לעשות במצבים נואשים.

הקונפליקט המדיני המיוחד לפילוסופים הוא בין הנאמנות של הפילוסוף הנאור לאחוות האנושות לבין הנאמנות לעם ולמולדת. אלה שטוענים כי זהו קונפליקט אמיתי עוינים את הנאורות, שכן טענתה של זו היא כי אין ולא יהיה קונפליקט כזה, כי קונפליקט כזה בעיקרון איננו אפשרי משום שהפרט הנוהג בהגינות לא יפגע בזולתו.

אני נמצא במצוקה פילוסופית. הרעיון שהובע זה עתה נראה לי מובן מאליו, וכך ראו אותו מנהיגי תנועת הנאורות, מקאנט עד פרנקלין, אולם מורי ורבי פופר סבר אחרת. אמנם דעתו כי הדמוקרטיה היא משטר שחילופי השלטון בו מתבצעים ללא שפיכות דמים התקבלה והשפיעה לטובה על החיים המדיניים, אך למרבה הצער דעתו על הלאומיות ועל התנועה הציונית עוינת באופן קיצוני את אחוות האנושות. הוא הסכים עם תנועת הנאורות כי הפטריוטיות אינה מנוגדת לאחוות האנושות, אך ברעיון הלאומי הוא ראה עוינות לאחוות האנושות ולפטריוטיות. על כך הבעתי את ביקורתי בכתבי השונים ואסכם בקצרה כי אכן יש לאומיות העוינת את אחוות האנושות ומחרחרת מלחמה ועל כן היא מנוגדת גם לפטריוטיות, אך יש גם לאומיות פטריוטית. כפי שהראה גלנר, בראשיתה הייתה הלאומיות תנועה מתקדמת לקראת קוסמופוליטיות, שכן יש שיתוף אינטרסים עמוק בין כולנו, שהוא חשוב וחזק הרבה יותר מכל ניגוד.

הבחירה הפילוסופית היא בין הרעיון הנאצי של ציות עיוור למנהיג, אשר היידגר דגל בו, לבין הרעיון הדמוקרטי של פופר, שלפיו הדמוקרטיה מתבטאת בזכותו של הבוחר לתקן את שגיאותיו ולהחליף את הממשל שהוא עצמו בחר בו. פופר הדגיש גם את הפרדוקס של הדמוקרטיה, דהיינו את הלגיטימיות של הבוחר לבטלה. פרדוקס זה נעוץ בכך שביטול לגיטימיות זו כרוך בביטול אוֹשִיוֹת הדמוקרטיה כמשטר המגן על חופש האזרח. פופר אכן כתב זאת לנוכח הניסיון המר של ביטול הדמוקרטיה בגרמניה הנאצית באופן לגיטימי. כאן יש להוסיף מיד את שלילת את הטענה הפופולרית כי המשטר הנאצי היה לגיטימי, הגם שהפילוסופית הידועה חנה ארנדט תמכה בה אולי בלא משים. לא רק שמשפטי נירנברג דחו טענה זו מכל וכול (כפי שעשתה ישראל במשפט אייכמן), ברגע מסוים איבד המשטר את הלגיטימיות שלו - זה קרה בבוקר שלאחר ליל הסכינים הארוכים, כאשר המנהיג הופיע בפני המיקרופונים וקיבל על עצמו אחריות על הטבח שעשו אנשיו בחבריהם. לעתים תכופות יש סלחנות לפגיעת פושע בפושע, וזו תמיד טעות כי זו פגיעה בזכויות אזרח. לו היה מנהיג בריטי מודה באחריות לפשע היה גורם שיתוק כללי של המשק. בגרמניה המעשה גרם זעזוע עמוק ותדהמה אך לא הביא למעשה. לא הייתה מנהיגות שתקרא לתגובה. מרטין בובר אמר כי אילו היו האוניברסיטאות נסגרות אז, היה בכך סיכוי למוטט את המשטר. האוניברסיטאות היו מוכנות לכך רק כעבור שלוש או ארבע שנים, אחרי שהציבור נעשה אדיש לטרור.

רעיון זה קיבל ביטויים שונים, למשל הטענה כי הסופר תומס מאן היגר מגרמניה מאוחר מדי. הוא נשאר זמן כה רב כי היה שמרן ולאומן וקיווה שהנאצים ילמדו לקבל אחריות ציבורית. יחס זה היה מקובל על הפיזיקאי מקס פלאנק ועל רבים אחרים. דומה לזה מקרה הסופר והמשורר והמחזאי לואיג'י פירנדלו שתמך בפשיזם בתחילת דרכו.

הגירה איננה פתרון לבעיה לאומית: הגירה יוצרת אומות ובעיות אך היא אינה מחסלת אומות ואינה פותרת בעיות חברתיות. על המנהיגות הרוחנית והמדינית המתקדמת של גרמניה היה לגלות כי לא היה לה סיכוי להשפיע מבפנים. אינני יודע כיצד ניתן לבדוק טענה זו, אך אסור להתעלם מהאופציה של ייאוש ומהנכונות לברוח כאשר אופציה זו מתממשת. פרדוקס ידוע מאוד מתבטא בפתגם הרומי "הרוצה בשלום ייכון למלחמה". פרויד ביטא אותו כאשר אמר "הרוצה בחיים ייכון למוות". וברוח זו, האוהב את מולדתו ייכון להגר ממנה. עלינו להיות מוכנים להפסיד את שייכותנו למולדת כדי לתרום להצלתה ברגעים קשים אלה. פתגם עממי אנגלי אומר "היכון לרע ביותר וקווה לטוב ביותר".

הפתגם הרומי נראה נוגד את מימרתו של פרנקלין כי אין שלום רע. לא כן. למרבה הצער, אנו קיימים כאן רק בכוח הזרוע. כיצד ניתן המצב הזה לשינוי? על הפילוסוף הישראלי לטעון ולחזור ולטעון כי אנו כאן בזכות, ללא קשר לזכות היסטורית כלשהי, שכן הזכות לקיום לאומי עצמאי איננה מותנית. אסור לנסות להצדיק את קיום ישראל או את קיומה של כל אומה אחרת, שכן הדבר פותח פתח לדיון על דבר אשר חובה לראותו כמובן מאליו. חלוצי גוש אמונים העלו ספק בזכות הקיום של ישראל על מנת לתת לגיטימציה לגזל קרקעות בשם קדושת הארץ. בכך הם נתנו לגיטימציה לסיכון שלום הציבור. אסור לדון בהורדת ההתנחלויות, שכן דבר זה דוחה את המשא ומתן לשלום ומפלג את האומה. יש לדאוג לכך שהרשות הפלסטינית שאתה נעשה שלום אי פעם תאפשר להם לחיות במקומותיהם ברווחה ובשלווה כאזרחים פלסטינים או כתושבי קבע, כרצונם. כאן הפילוסוף הישראלי יכול לתרום על ידי דיון בשאלה האם ניתן ורצוי שפלסטין תהיה נקייה מיהודים, או בשאלה כמה עלינו להתכונן למשא ומתן לשלום; הרי גם בדרישה לא להיות מוכנים בכלל וגם בדרישה להיות מוכנים במידה רבה יש השתמטות מאחריות.

על הפילוסוף להסביר כי מקור החוסן הצבאי שלנו איננו אלא ביתרונו החינוכי והמוסרי של החייל הישראלי, ולכן ההידרדרות המוסרית שלנו שאנו עדים לה מסכנת את קיומנו. האויב האמיתי הוא האויב מבית, שאינו רק פנאטיות של סיקריקים אלא גם ציניות, בוז כללי לפוליטיקה ולפוליטיקאים, ניצול העובדה שהקהילה הבין-לאומית אינה יכולה להעניש, המודעות לכך שקיצונים מפגינים כביסוס להצעותיהם הנועזות כביכול המבטאות פחדנות וסיכון לקיומנו. חובתנו לשקם את הפוליטיקה ואת הדרישה לאחריות מדינית. עלינו לומר כי הדמוקרטיה אינה מתירה המלצה לגירוש, שכן היא מגִנה על המיעוט ועל החלש. אך חשוב יותר הוא הסיכון הקיומי בהמלצה לגירוש, גם כאשר הממליץ אינו מתכוון לה ברצינות. כאן מקום הפילוסוף להתריע ולהסביר מדוע אחריות מדינית מזמינה כנות. תמיד יש מטיפים לבלבול ולחמימות מוח, וחשוב שיהיה מאגר מידע והסברה בכיוון הנגדי. זה חסר כיום בישראל, וחוסר זה מסכן את קיומנו. כאן אולי נוכל לתרום כפילוסופים.

אודה כי על אף שידעתי שפופר טעה כאשר שלל באופן מוחלט כל לאומיות, לא ידעתי כיצד להגיב על הבעיה הלאומית שלנו באורח מעשי עד שלמדתי זאת מהלל קוק. אציג בקיצור כמה דוגמאות. ידוע כי ישראל איננה חברה דתית, כי יש בה אחוז גבוה של אתאיסטים ושל כאלה שאינם שומרי מסורת ? יותר מאשר בכל חברה אחרת. ידוע גם כי ארצות הברית עוברת תהליך של התחדשות דתית, וידוע כי הליך זה חל על כל אזרחי ארצות הברית, כולל יהודיה. ובכל זאת, נאמר כאן שרבים מיהודי ארצות הברית עוזבים את דתם ולכן נדרש שיהגרו הנה. דעה זו השמיע גם רב ראשי אשכנזי וגם פרופסור למשפטים ממנהיגי המפלגה הדתית-לאומית. הם לוקים בבלבול עמוק, שכן גם אם יש בריחה מהקהילה היהודית בארצות הברית, אין שחר לטענה כי בריחה זו היא נימוק נגד ההפרדה בין הרבנות לשררה. אם אמנם יש בריחה כזאת, יש לשאול האם אין שם יותר הצטרפות מאשר בריחה והאם בישראל אין יותר בריחה. האם אין הכפייה הדתית מביאה לשנאה?

בבסיס הכפייה הדתית בלבול עמוק יותר. מקובלת בישראל הטענה כי המיעוט של שומרי מצוות כופים שמירת מצוות על הרוב. הדבר בלתי אפשרי בדמוקרטיה. ידוע גם כי בגרמניה המודרנית הייתה המפלגה הלאומית הדתית בשלטון במשך שנים מבלי שנהגה כפייה דתית. זה מצריך דיון מפורט בבלבול המאפשר טענות שהן אבסורד גמור.

נימוק המסבר את האוזן מתקבל מהגדרת הלאום, בעיקר במקרה של היהדות שהיא גם דת וגם לאום. הגדרה היא עניין פילוסופי, אולם לאום אינו עניין של הגדרה אלא של החלטה מדינית הניתנת לשינוי ולשיפור. בייחוד יש לראות כי מנהיגים ישראלים המתיימרים לדבר בשם הדת גם מוחים נגד החוק החילוני בשם החוק הדתי וגם מסתתרים מאחוריו בטענה כי דינא דמלכותא דינא. הם מחליטים כרצונם מתי למחות נגד החוק החילוני ומתי להשתמש בו. הם הקימו בתי דין חילוניים הכופים את הדת על אלה שאינם שומרי מצוות, מאיישים בהם דיינים שומרי מצוות וקוראים להם בעזות מצח "בתי דין רבניים". שומרי מצוות אינם נזקקים להם אלא לבתי דין רבניים של ממש, כלומר כאלה המקבלים את סמכותם מהדת ולא מהמדינה.

הבעיה היא שיש בלבול בין גילו המופלג של הלאום היהודי על פי התנ"ך לבין גילו על פי המובן החדש, שהוא כמאתיים שנה בלבד. במובן העתיק דומה הלאום היהודי ללאומים אחרים בעולם העתיק. במובן החדש הוא המצאה מודרנית, גם אם יש לה שורשים היסטוריים. ישראל היא לאום במובן החדש, ואלה שכופים את הדת על בניו ובנותיו של לאום זה כופים עליהם מושג מיושן שאין לו דבר עם דמוקרטיה.

לדמוקרטיה יש ביטוי רק כאשר העם חופשי, אך אין חופש מוחלט ולכן גם לא דמוקרטיה מושלמת. כאן שלטון החוק ממלא תפקיד חיוני, וזו הסיבה שהשופט אהרן ברק נזעק להגן עליה. ההפך משלטון החוק הוא טרור, בעיקר טרור ממשלתי. לפיכך יש להבחין בין טרור לבין יתר מכשירי הדיכוי השונים. ומאחר שארגוני טרור מחתרתיים הם היום במרכז ההתעניינות המדינית, יש להבחין בין ארגוני מחתרת של גרילה הפועלים נגד צבאות ומשטרות לבין ארגוני מחתרת טרוריסטיים. יש טרור ממשלתי ויש טרור מחתרתי, ולכן אנו מתקשים לראות כי יש כאן שתי אוכלוסיות המפעילות טרור הדדי. אין לנו מושג מהם כללי המשחק הזה ומה יהיו תוצאותיו. אנו משחקים באש.

בכך אפסיק ואזמין תגובות לדברי. צר לי כי הם קשים, אך ברגע זה אמירת דברים קשים היא צו השעה. כך גם הדרישה לבקר דברים קשים.

יוסף אגסי

© כל הזכויות שמורות לרסלינג הוצאה לאור ולמחבר

מטפורה 6 - כתב עת לפילוסופיה - ענת בילצקי, חיים דעואל לוסקי - עורכים


לראש העמוד

מומלצים: ספרים | כתב עת ספרים | עולם חדש | רמקולים | זכות הילד לכבוד
| סמיוטיקה | מטר | רמות | Tom | דלילה | גד ויספלד | מיקרוטופינג

ספרים חדשים באוגוסט 2019:
אולטימטום, אי אפשר לברוח מהשמש, אלוהים אתה שם? זאת מרגרט, אמש, לילה אחרון, בין המולדות, במקום גרניום, גיא בן הינום, גשם חייב לרדת, דוניא, האוויר שאת נושמת, האיש שלא שרף את קפקא, האישה שלא הייתה, האלמנה השחורה, הזנה רעילה, הכד השחור: רומן משפחתי, הכלה מאיסטנבול, המיסה של האתאיסט, המשהו הזה, הסבך, השועלים של שמשון, וינה 1900 , חוק 5 השניות, חיים לנצח, יפים כמו שהיינו, לֻזוּמִּיַאת: התחייבויות וחובות מופרים, לא העזנו לדעת, לאהוב מחדש, לקראת אוטוביוגרפיה מינורית, מבוסס על סיפור אמיתי, מסע דילוגים, מרלנה, נהר הקרח, נשים ללא גברים, סודות, סוכרי יוסי - אמזלג, סטארט אפ, סער ופרץ, ספר געגועים, עגלות , עוד לילה אחד, עינה של האורקל, על מקום הימצאה, עצי לבנה ומסילות ברזל, פול אוסטר 4321, פיצות,איקאה ודילמת האיש השמן, ציפור בעיר קדושה, רומן, רשימת המוזמנים, שמיים שאין להם חוף.

ספרים חדשים

סמיוטיקה - בניית אתרים, עיצוב אתרים