» טקסט  » כתבי עת  » ספרים חדשים בנובמבר 2006       חזור

נקודה 295, נובמבר 2006
מאת: מוטי קרפל, חיותה דויטש, אורי אליצור (עורכים)

ההוצאה: נקודה נקודה הינו ירחון שמטרתו הוא ליבון הבעיות והנושאים העומדים על סדר יומו של ציבור האמוני והימני בארץ ויצירת שיח עומק בענינם. הנושא המוביל בגליון 295: "יצירה יהודית אמונית מתחדשת - תחילתו של עידן חדש?" עורך נקודה הוא מוטי קרפל, סגניתו: חיותה דויטש. העורך הראשי: אורי אליצור. חברי המערכת: אורי אורבך, ימימה חובב בנמלך, חיים נבון, אלישיב רייכנר, מאירה דולב, עמיאל אונגר, אורלי גולדקלנג, שרה ג'ו בן צבי שמואל לרמן ועפרה שפטיה. את גליון 295 פותחת יפעת ארליך בשיחה עם גדי טאוב על דמוקרטיה וזהות עצמית, ציונות חילונית, ויהדות: מי קודח חור בספינה?

עוד בגליון: על סדר היום - יצירה יהודית אמונית מתחדשת

מתרבות של בדיעבד, לתרבות של לכתחילה | שרה ויהודה מוראלי
קבוצות ויוצרים בתאטרון מנסים לפעול ליצירתה של שפה חדשה לא רק מבחינה הלכתית אלא גם מבחינות עמוקות יותר.

שפה של אש, של בכי ושל טירוף | חוה פנחס-כהן
יש לשחרר את היצירה מהכבלים הסקטוריאליים ולתת לה אוויר חופשי בדפוס ועל גלי האתר. לכתוב, להילחם ולהיות בשפה היהודית.

לא מאמין לשירה הזו | הלל ויס
השירה הדתית העכשווית היא קול חנפני, המחפש לגיטימציה מנותני הטון ויונק מהסיטרא אחרא.

צופים חדשים, לא יוצרים חדשים | חיותה דויטש ויובל ריבלין
מדוע בוגרי "מעלה" עדיין לא עושים סרטים באורך מלא, ולמה כדי לדון בתנ"ך צריך ללכת לקולנוע הפולני. שיחת מבקרי קולנוע.

פתאום כולם רוצים | אלחנן ניר
סדנאות לכתיבה יוצרת הפכו ללהיט בישיבות תיכוניות, באולפנות, במכוני הוראה ובמכוני העשרה לר"מים בישיבות.

הגל התם | אדמיאל קוסמן
היוצרים החדשים משוחחים עם הרובד הדתי בהעזה מופגנת, כדבר איש אל רעהו. שירתם מדלגת מעל המשוכה התרבותית האנטי דתית.

עוצמה שלא שיערו אמותנו | אמונה אלון ושרה פרידלנד בן-ארזה
דו שיח על יצירה נשית אמונית. שתי יוצרות מגלות רובדי עומק האחת ביצירת זולתה.

הרנסנס שלנו | אליעז כהן
הופעת הגיליונות הראשונים של "משיב הרוח" הניעה גלים של יצירה שגרמו לניתוק הקשר הגורדי בין יצירה לחילוניות.

לדרכו של אמן אמוני | טוביה כ"ץ
היצירה האמונית עומדת להביא לידי ביטוי את המאגרים הבלתי נדלים של רגש היופי הפנימי של היהודי.

הלחנת פסוק היא מעשה של יצירה | צבי זלבסקי
צריך להיזהר שהשימוש בפסוקי תפילה להלחנה לא יהפוך לעלי תאנה המכסים על שטחיות.

בלבנו אש | אלישיב רייכנר
האם המוזיקה היא יהודית בגלל המלים או בגלל המנגינה? בפסטיבל למוזיקה יהודית בבית שמש שרים את המרד של הרוק היהודי.

תרבות ספרות וביקורת
גלעד סרי לוי | על הדתיות המזרחית החוזרת בתשובה בספרה של תמר אלאור,
מוטי קרפל | על המשיח שלא יהיה "דתי" - בספרו של הרב פרופ' יהודא ליאון אשכנזי
חיותה דויטש | על תקשורת ושלטון בספרו של דן שילון.

מתוך הגליון: מי קודח חור בספינה?
ראיון עם גדי טאוב | יפעת ארליך

'הברית ההיסטורית' בין הציונות הדתית לחילונית, חיונית לציונות כתנועה. אם אדם לא יכול להיות ציוני ודתי, אזי הציונות נכשלה. יחד עם זאת, אצל גדי טאוב, הציונות החילונית או המדינית היא העגלון הנוהג בעגלה, ומאחוריה משתרכת הציונות הדתית.

הדיכוטומיה שמנסים ליצור בין הדמוקרטיה ליהדות, היא לא רק הרסנית ולא הגיונית, אלא גם נובעת מטעות בהבנת ערכים אוניברסליים. במהותו מחובר משטר דמוקרטי לתרבות ולמסורת של העם, שעליו הוא חל. המשטר הדמוקרטי במדינת ישראל הוא הזכות להגדרה עצמית של העם היהודי, וככזה הוא חייב להיות מחובר ליהדות.

השאלה המהותית, כפי שמגדיר אותה טאוב, היא האם יישוב ארץ ישראל הוא המטרה, והאמצעי לכך הוא המדינה הריבונית, או שהריבונות היא המטרה, ואחת הדרכים לממש אותה היא ההתיישבות.

בעיני חלק מהישראלים, המתנחלים מתנהגים כמו ילד, שקיבל מקדחה חדשה, ונידמה לו שהוא משפץ את הספינה בזמן שבעצם הוא קודח בהתלהבות בקרקעיתה, ואוטם את אוזניו לכל נימוק רציונאלי. למבוגרים שסביבו לא נותר אלא לקחת ממנו בכוח את הצעצוע המסוכן.

"רצח רבין היה עבורי נקודת מפנה ביחס למתנחלים ולדתיים בכלל. בטרם הרצח הייתי שותף לאופנה הרווחת להחרים כל מה שריח מתנחלי דבק בו", מתודה ד"ר גדי טאוב, "רצח רבין ניער אותי. הדאיג אותי להיות חלק מחברה ששונאת דתיים באופן אקטיבי. הכעס על המתנחלים תורגם לשנאה כוללת ליהדות שהצטיירה כלא מוסרית, והרי לא יתכן שמדינה יהודית תהפוך להיות עוינת ליהדות. הויכוח הפוליטי הרעיל את החברה הישראלית."

לאחר רצח רבין, שטף את הארץ גל עכור של שנאה לדתיים. קשה שלא לשכוח את הפחד והבושה להסתובב עם כיפה או עם חצאית באותם ימים שבהם כל הדתיים היו ליגאל עמיר. אצל גדי טאוב התרחש תהליך הפוך, דווקא רצח רבין היה הרמזור האדום שעצר את הניכור. בתקופה שלאחר הרצח הוא החליט להיענות לכל הזמנה למפגש עם נוער ציוני דתי. הוא הגיע למקומות שכוחי אל, כהגדרתו, בצפון השומרון, שם הציג את משנתו הפוליטית והרעיונית. למתנחלים הצעירים שאתם נפגש היה קשה מאוד להפנים שקיים יצור שטוען כי הוא ציוני בדיוק כמותם, אך מאמין כי חייבים לפנות את ההתנחלויות. אז וגם היום עסוק טאוב בלנסות להבין איך ניתן לאסוף את השברים. גם כיום, אם תנסו, הוא יענה לכל הזמנה להרצות בגבעות השומרון.

טאוב, יליד 1965, גרוש, ירושלמי במקור ותל אביבי כיום, עיתונאי וסופר, למד לתואר ראשון בהיסטוריה באוניברסיטת תל אביב, ואחר כך עשה תואר שני ותואר דוקטור באוניברסיטת רטגרז, בניו ג'רזי. ארבע שנים התגורר בניו- יורק, ולדבריו סבל קשות מגעגועים לארץ.

היום הוא מרצה באוניברסיטה העברית בירושלים, בחוג למדיניות ציבורית ובחוג לתקשורת. ולמען הגילוי הנאות, אתוודה כי למדתי אצלו בקורס "ערכים בחברה הישראלית". כאשר זכיתי להיכנס לשיעור (מי שמאחר לא נכנס לכיתה אצל המרצה הטרי והנוקשה) זכיתי להינות מקורס מרתק, גם אם לא תמיד אובייקטיבי.

בקרוב מאוד עומד לצאת לאור ספרו המחקרי "המתנחלים והמאבק על משמעותה של הציונות", בהוצאת ידיעות אחרונות, שעוסק בתהליכים האידיאולוגים של ההנהגה הפוליטית של הציונות הדתית, בדגש כבד על הנהגת המתנחלים. המחקר של טאוב מבוסס על חומר ראשוני, הכולל מסמכים מרכזיים כמו מסמך היסוד של גוש אמונים, תוכנית אב לישוב יהודה ושומרון, החלטות הועדה המכוננת של מועצת יש"ע, ועל מאמרים שהתפרסמו בעיתונים נקודה, מקור ראשון והצופה. נקודה, כבטאון פובליציסטי, שימש חומר מרכזי למחקרו.

דיכוטומיה הרסנית
טאוב החליט לחקור את החברה הציונית דתית, כי הוא מאמין שהתהליכים שעוברים עליה הם קריטיים ליכולת של הציונות לשקם את 'הברית ההיסטורית' בין הציונות הדתית לחילונית, שלדעתו חיונית לציונות כתנועה. אם אדם לא יכול להיות ציוני ודתי, הוא סבור, אזי הציונות נכשלה.

אצל טאוב הציונות החילונית או המדינית היא תמיד העגלון הנוהג בעגלה, ומאחוריה משתרכת הציונות הדתית. קשה שלא לשמוע בקולו הבוטח והנחרץ גם נימה קלה של אדנות מהולה בחיוך.

איך ניתן לאסוף את השברים, האם המדינה עדיין יכולה להכיל בתוכה את הקצוות?
"אם נוכל להצליח להגדיר מהי מדינה יהודית ודמוקרטית ניגע בנקודת המחלוקת העיקרית, שממנה מתחמקים כולם, וזאת יכולה להיות התחלה טובה לפתרון הויכוח. השמאל הישראלי צריך להגדיר מה זאת מדינה יהודית עבורו. ואילו המתנחלים צריכים להגדיר מה זאת מדינה דמוקרטית עבורם. הדיכוטומיה שמנסים ליצור בין הדמוקרטיה ליהדות, היא לא רק הרסנית ולא הגיונית, אלא גם נובעת מטעות בהבנת ערכים אוניברסליים. המשטר הדמוקרטי הוא במהותו לאומי. הערך האוניברסאלי של הגדרה עצמית יכול להתבטא אך ורק בהגדרה עצמית ספציפית. הביטוי לאוניברסאלי הוא פרטיקולרי. ולכן במהותו מחובר משטר דמוקרטי לתרבות ולמסורת של העם, שעליו הוא חל. המשטר הדמוקרטי במדינת ישראל הוא הזכות להגדרה עצמית של העם היהודי, וככזה הוא חייב להיות מחובר ליהדות."

על פי ניתוחו של טאוב, ככל שהויכוח על חלוקת הארץ מתמשך, מתעצם כוחם של הקיצונים משני הצדדים. השוליים שהולכים ומתעבים, לא יכולים עוד להזדהות עם המהות של המדינה, שהיא שילוב של יהדות ודמוקרטיה, ולכן הם הולכים ויוצרים הפרדה מלאכותית ביניהם. מימין - "מדינת יהודה", מדינה יהודית ולא דמוקרטית; משמאל - "מדינת כל אזרחיה", מדינה דמוקרטית ולא יהודית. לדעתו של טאוב שתי התפיסות הללו אינן ציוניות, כי ציונות פירושה היות היהודי אדם חופשי הריבון על גורלו.

טאוב הצליח לרכוש לו מתנגדים רבים משמאל במאבקו נגד הפוסט ציונות. בעקבות אחד מהפולמוסים שהתעוררו סביב נושא זה, הוא החליט לבטל את המנוי על עיתון 'הארץ'. גם התנגדותו העקבית לסרבנות משמאל קנתה לו אויבים רבים מבית. טאוב רואה בכל סרבנות סוג של אגואיזם מצפוני: הסרבן מציל את מצפונו האישי על חשבון הספינה המשותפת.

"אחד הנאומים המפורסמים של לינקולן, שידע, אגב, לצטט פרקי תנ"ך שלמים בעל פה, נקרא 'בית המפולג כנגד עצמו לא יעמוד'. אם לא נשכיל לסיים את הויכוח הפוליטי הוא פשוט יפורר אותנו מבפנים", אומר טאוב בדאגה ובכאב.

שפה כפולה ?
מהם הקשים שנתקלת בהם במהלך המחקר?
"אחת הבעיות המרכזיות שהתמודדתי אתה, היא שאלת השפה. לציבור הכתום יש סוג של שפה כפולה. ישנן אמירות שנאמרות רק כלפי חוץ, בעיקר לצורך תעמולה, וישנם רעיונות שנשארים מכוסים, ומיועדים רק לחלחל פנימה בתוך החברה הציונית דתית".

נראה לי כי לחוקר מבחוץ, שלא מכיר את הניואנסים הדקים והמורכבים של החברה, קשה לזהות את סוג השפה. מה גם ששפה, גם אם בתחילה היא חיצונית, לעיתים היא מהדהדת פנימה והופכת למהות. כלומר, לפעמים, נימוקים תעמולתיים הופכים להיות חלק מהתוכן הפנמי של האמונה והאידיאולוגיה. כך למשל, במהלך ההתנתקות, השפה המתנחלית היתה רוויה במושגים המוכרים מן השיח של נאמני זכיות האדם. האם אלו היו רק אמירות מהשפה אל החוץ, או חלק ממהות?

נדמה לי שהניסיון לעצור את הגירוש מגוש קטיף בשם זכיות הפרט של המתנחלים ובשם הערכים הדמוקרטיים של מדינת ישראל, נראה לשמאל מזוייף וציני. השמאל שיצר את השפה ההומנית, וחש כלפיה מן סוג של בעלות, לא מבין איך מעיזים לגנוב את שפתו ולהגן על ה'כיבוש' בשם אותם ערכים. קשה לו, לשמאל, לשמוע איך המתנחלים הכובשים, מעיזים בחוצפה לטעון שגם להם יש זכויות של בני אדם. אך מי שמכיר את החברה הדתית לעומק, יכול להבין, כי התהליך שהתנהל במאבק על ההתנתקות, בו פנו לבג"ץ בשם הערכים של זכיות אדם, לא היה רק מהלך ציני. הוא שיקף תחושה אמיתית של ציבור שחש כי כל המערכת הדמוקרטית התגייסה כדי לרמוס אותו. מה גם שלדעתי השפה הליברלית של זכיות אדם, חלחלה עמוק לתוך החברה הדתית עוד לפני התנתקות, והיא חלק מתהליך בריא של נורמליזציה, בעיקר של בני הדור השני.

טאוב נוטה יותר לעמדת השמאל, ורואה בשינויים בסגנון השיח של המתנחלים גם אלמנטים שאינם אלא תעמולה לצרכי ויכוח עם יריביהם. עם זאת הוא סובר כי הם מהווים גם מדד ללבטים הפנימיים של החברה הדתית, שנוצרו על רקע הדחקה עקבית של שורשי המחלוקת. היה בשיח זכויות האזרח שסביב ההתנתקות, לדעתו, לא מעט אופורטוניזם. אבל שפת זכויות האדם הפכה גם לכלי להביע בו תחושות אמיתיות ולבטים אמיתיים: תחושה של ציבור שראה את עצמו כמנהיג ולפתע הרגיש כמיעוט שהרוב מאיים לרמוס אותו. והיה כאן, הוא סבור, גם יותר: "מצד אחד השפה הזאת שמשה לליבוי תחושת הכעס והמיאוס כלפי הרוב, שערך במתנחלים 'גירוש', כפי שהמחנה הכתום כינה זאת. מצד שני אותה שפה דמוקרטית עצמה שמשה בפי אחדים, דרך לבטא בה אחדות בתנאים של אי-הסכמה, ולומר שהאחדות היא מעל אי-ההסכמה, והמסגרת הדמוקרטית היא ביטוי לממלכתיות של העם היהודי בתנאים מודרניים."

חשבון נפש מדומה
מהי הביקורת העיקרית שיש לך על השיח הפנימי של הציונות הדתית?
"הציונות הדתית לא כל כך נותנת דין וחשבון על הגלגולים וההתפתחויות בתוך האידיאולוגיה שלה עצמה", מבקר טאוב.

קשה קצת לקבל ביקורת כזאת, כאשר חדשים לבקרים מציפים את תיבות הדואר ואת דפי פרשת השבוע מאמרים ופלאיירים, שבהם מתחבטים שוב ושוב בשאלות ממשפחת ה"פנינו לאן". נראה כי רק על גבי "נקודה" היתה השאלה הזו כתובה מאות פעמים. אבל לדעתו של טאוב חשבון הנפש שנערך בתוך החברה הדתית הוא מדומה, כי הוא לא נוגע בשאלה המהותית. השאלה המהותית, כפי שמגדיר אותה טאוב, היא האם יישוב ארץ ישראל הוא המטרה, והאמצעי לכך הוא המדינה הריבונית, או שהריבונות היא המטרה, ואחת הדרכים לממש אותה היא ההתיישבות.

"ההנהגה האידיאולוגית של המתנחלים וגם החינוך הדתי" אומר טאוב,"דאגו תמיד לטשטש את ההבדל שבין קדושת ארץ ישראל, המבוססת על מצוות ישוב הארץ כפי שהיא מנוסחת במצווה ד' אצל הרמב"ן, לבין קדושת הריבונות. לאורך השנים היה סירוב להודות שעלולה להיות התנגשות ערכית ומעשית בין הגאולה, הבאה לידי ביטוי אצל תלמידי הרב צבי יהודה בראש ובראשונה בגאולת האדמות, לבין האינטרסים הפוליטיים של המדינה, כפי שרואה אותם הציונות החילונית. על פי תפישת ההנהגה של מתנחלי הציונות הדתית, בעיקר אחרי משבר בג"צ אלון מורה, מח"ט הגיזרה ואלוהים יהיו תמיד תמימי דעים, ולא ייתכן שהאינטרס של ההתיישבות בדרך לגאולה לא יהיה זהה לאינטרס הביטחוני הריאלי של המדינה.

זרם חינוכי שלם התעקש שנתיב הגאולה יהיה גם בהכרח האינטרס הביטחוני והציוני של המדינה. נוצרה משוואה חד-ערכית בין גאולה לפוליטיקה, ולכן בכל צומת של התנגשות נוצר משבר. המשברים יצרו אצל רוב הציבור בלבול פנימי, הלם וכעס, אבל בשוליים המשבר הוליד גם אלימות פוליטית. המיעוט הקיצוני שלא יכול היה לראות כיצד המדינה הריבונית מכניעה את הגאולה, פנה לפעול בדרכים אלימות כדי להציל את הגאולה. זה התחיל עוד ב'מחתרת היהודית' יותר מאוחר ברוך גולדשטין, ויגאל עמיר. רק לאחר רצח רבין התחילו לשמוע קולות אחרים; הרב עמיטל קרא להפריד בין הלכה ופוליטיקה. והרב יואל בן-נון, בדרכו הציורית, אמר כי רבנים שפוסקים הלכה בעניינים פוליטיים הם כמו רופא שיניים שהחליט להיות גם מנתח לב. הם קלעו ללב הבעיה: אי-אפשר לומר לנוער שתפקידה של המדינה לקדם את הגאולה, אבל, ברגע ההתנגשות לומר שהמדינה בכל זאת חשובה גם אם היא פונה נגד הגאולה. דווקא האידיאליסטים יפנו ברגע כזה נגד המדינה, והממלכתיים ייראו כפחדנים ופשרנים".

כיצד השפיעה ההתנתקות על המתח הפנימי הזה שבין "גאולה" ל"ממלכתיות"?
"בחברה הבוגרת היתה הכרעה חד משמעית לשמור על קו ממלכתי, גם במחיר נסיגה כואבת בתהליך הגאולה. רוב הציבור החליט להישאר נאמן למדינת ישראל. זהו תהליך מעניין שקרה למרות שרבנים מרכזיים, כמו הרב שפירא, קראו לסרבנות. הציבור לא סירב, לרב שפירא לא היו חיילים. היו גם רבנים שהשמיעו במהלך ההתנתקות ואחריה, קולות הפוכים: הרב יובל שרלו, הרב אבי גיסר, הרב אלי סדן, והרב אבינר, בנוסף כמובן, לרבנים יוניים ממימד. חלק מהרבנים הללו זכו לנידויים וחרמות. ההתנתקות חשפה את האמת, כי רוב הציבור הדתי ציוני הוא קודם כל ממלכתי ורק אחר כך מתנחלי".

טאוב טרח להציג בבלוג שלו באינטרנט, שני סקרים שנערכו בבנימין ובשומרון על העמדה הממלכתית בקרב המתנחלים. הסקרים תומכים בניתוח שלו, ומראים כי רק אחוזים בודדים בין התושבים תומכים בהתנתקות מהמדינה.

"אצל הנוער הסיפור היה שונה", טוען טאוב, "הנוער, כדרכו של נוער, ראה בסגנון ההתנגדות להתנתקות של המבוגרים, סוג של בגידה בציונות. הם הרי חונכו כי ההתיישבות היא ורק היא - הציונות, ולכן קולם המגמגם של הרבנים הממלכתיים ושל הנהגת מועצת יש"ע, לא הצליח להסביר לנוער את המורכבות, ואת ההכרעה כי הממלכתיות קודמת. לכן בעמונה, הילדים שזרקו אבנים, זרקו אותם לא רק על "המדינה" שלתפישתם בגדה בערכיה, אלא גם על מועצת יש"ע, על עולם המבוגרים שפנה עורף לכל מה שהטיף קודם".

ביחס לעמונה, לא הצלחתי להציל מטאוב גינוי לאלימות הברוטלית של השוטרים. טאוב הדוגל בתפיסה שלמדינה יש את המונפול היחיד על השימוש באלימות, רואה במקרה כמו עמונה ביטוי לעוצמת הריבונות של המדינה. במהלך הקורס "ערכים בחברה הישראלית", הוא השווה את עמונה לאלטלנה. טאוב טוען כי "אלטלנה היתה המבחן הראשון ליכולת של בן גוריון ליצור את הריבונות הישראלית. בן גוריון, בשעתו, נהג ברוב תבונה כשכפה על המיעוט את הריבונות באמצעים אלימים. להתנגד, למחות, לצעוק, מותר. לקחת את החוק לידיים, זה דבר שהמדינה לא יכולה לסבול".

הבעיה - הדמוגרפיה
מדוע יש תחושה של ניכור כלפי המתנחלים?
"תחושת הניכור כלפי המתנחלים היא עצובה ומדאיגה, בעיקר ביחס המזניח כלפי מפוני גוש קטיף. המדינה עשתה עוול לתושבי הגוש, למרות שלתפישתי זה היה עוול הכרחי, נוכח שיקולים כבדים. למרות שבית המשפט העליון אישר חוקית את ההתנתקות, הוא לא הסתיר את העובדה שפינוי התושבים מביתם הוא פגיעה חמורה בזכויות האדם. למרות זאת, החברה הישראלית הפנתה אליהם גב. אותי זה מצליח לזעזע ממש".

על פי הניתוח של טאוב, הניכור נובע לא רק מכך שבעיני השמאל הכיבוש הוא שלילה של יסודות המוסר הציוני, אלא גם מכך שהמתנחלים נתפסים כיום כסקטור שדואג רק לעצמו. עובדתית, סבור טאוב, ברור שהרושם הזה אינו נכון, והמגזר הציוני דתי הוא אחד המגזרים היותר תורם ומקריב. אבל הרושם האחר של הציבור נובע מכך שאין להנהגה האידיאולוגית של המתיישבים תשובה אמיתית וכוללת, איך להתמודד עם השאלה הדמוגרפית.

"הסירוב של המתנחלים להציע חזון כולל, שיציל את ישראל מסכנת הפיכתה למדינה דו לאומית, מצייר אותם כמי שדואגים רק לעצמם", מסביר טאוב, "בעיני חלק מהישראלים, המתנחלים מתנהגים כמו ילד, שקיבל מקדחה חדשה, ונידמה לו שהוא משפץ את הספינה בזמן שבעצם הוא קודח בהתלהבות בקרקעיתה, ואוטם את אוזניו לכל נימוק רציונאלי. למבוגרים שסביבו לא נותר אלא לקחת ממנו בכוח את הצעצוע המסוכן. העובדה שבזירת הויכוח הציבורי המתנחלים משנים כל פעם את הטיעונים והסיבות ובלבד שהמסקנה תהיה אחת, שההתנחלויות הן נכס הכרחי, מחזקת את הרושם הסקטוריאלי. פעם זהו נימוק אמוני, אחר כך זה נימוק אידיאולוגי, אחר כך ביטחוני, וכאשר שום דבר לא עזר, אז משתמשים ברעיונות של זכיות אדם. בעיני אדם חילוני בעל ערכים הומניסטיים, החזקת עם שלם תחת כיבוש בשם זכויות אדם, זה כמו לטעון בשם לוחות הברית שחובה להכניס צלמים להיכל".

אולי זה בדיוק הפוך - השמאל הישראלי החליט שחייבים לגרש את המתנחלים בכל מחיר, פעם זה בגלל השלום, פעם בגלל זכיות האדם של הפלשתינים, ופעם בגלל בעיית הדמוגרפיה?
"גם בשמאל היו תהליכים. גם אני טעיתי ותמכתי בהסכם אוסלו. בקאמפ דיוויד 2000, כשברק הציע לחלק את ירושלים וערפאת סירב, הבנתי שטעיתי. שהפלשתינים לא הולכים לחלוקה. המסקנה שלי היתה כבר אז חלוקה חד צדדית. אחרת נטבע כאן דמוגרפית. גם אם אתם תמשיכו ללדת ילדים בקצב מסחרר, זה לא פתרון. איך מתמודדים עם תוספת של שלושה וחצי מליון פלשתינים למדינה היהודית?" משיב טאוב בשאלה קשה על שאלה קשה יותר.

מדינה יהודית
אתה השמאלן היחיד המזוהה כאן בסביבה, האם תוכל להיענות לאתגר שאתה הצבת, ולהגדיר מהי עבורך מדינה יהודית? האם לעם ישראל יש איזה שהוא יחוד מול אומות העולם?
"אני מאמין שלכל עם יש רוח שהוא נושא אתו, תרבות המאפיינת אותו. התרומה המשמעותית ביותר של העם היהודי לרוח העולם היא בתחום המוסרי. המוסר הנוצרי, מבוסס על אהבה ורחמים, בעוד שהמוסר היהודי מבוסס על חוקים. צדק במקום רחמים. התביעה לצדק מול הנטייה הטבעית לרחמים, כפי שהיא באה לידי ביטוי בפסוק היפה: 'ודל לא תהדר בריבו'. מדינה יהודית היא קודם כל מדינת רווחה, מדינה שבה לחברה המבוססת על סולידריות קהילתית יש אחריות מובנת וממוסדת לסייע לגר ליתום ולאלמנה, לא מתוך רחמים אלא מתוך שאיפה לצדק.

תפישת החירות שצומחת מתוך היהדות גם היא בעיני עיקר מוסרי. איזה הוד נורא ועמוק יש ברעיון של רציעת אזנו של עבד המסרב להשתחרר? כפשוטו זה אולי אכזרי מדי: אם אדם לא למד להיות חופשי, עלול לאחוז בו מה שאריך פרום קרא הצורך ב'מנוס מחופש'. אבל כאופק ערכי זה מעמיד את כבוד האדם בשיעור גובה קומתו המוסרית: החובה להיות חופשי היא החובה לשאת באחריות מוסרית. לעצב את חייך בעצמך, ובתוך כך גם לבחור בין טוב לרע, זו מתנה גדולה, וגם חובה כבדה. ומי שמתחמק ממנה, ישא אות קלון."

יש לשקול אם להשאיר משפט זה: "ליהדות יש זכויות יוצרים בהשקפת העולם ההומניסטית. אמנם נהוג לזקוף את הדמוקרטיה לזכותה של יוון העתיקה, ויש בזה אמת. אבל הדמוקרטיה האתונאית נשענה על מעמד שלם של עבדות קבע. היהדות לעומת זאת הורתה לשחרר עבד בתום שירותו, כי גם הוא אדם, וכל בני האדם נבראו בצלם.

אבל תרבות היא לא רק מוסר, היא גם שפה, ורוח, ומטען היסטורי מצטבר, ועל אלה היא צריכה לשמור. ארון הספרים היהודי מתחיל בחומש, אבל נמשך גם דרך תחיית העברית בידי חילונים מובהקים, עד, וכולל, הדור של אתגר קרת".

ספרו של טאוב היה אמור לצאת במלאת שנה להתנתקות, אך מלחמת לבנון השניה יצרה מציאות חדשה שגרמה לו להחליט לדחות את הוצאת הספר. הטילים שנחתו בצפון הארץ פערו חור גדול בספינה המשותפת, ערערו את תפסתו הפוליטית שתמכה בהתנתקות ובהתכנסות, ואילצו אותו לשנות מעט את המסקנות בספרו. הוא עדיין תומך נחרץ של פנוי ההתנחלויות, אלא שכעת, כנראה, צריך למצוא טיעונים ומסקנות חדשים, שיהוו פלטפורמה חדשה לגירוש הבא. אצל טאוב אבל, התמיכה בפינוי הישובים לא מבוססת על ניכור שנאה. אותי הוא הצליח לשכנע שהוא ציוני נלהב.

אין יצירה ללא המורכבות

" החפירה אל תוך הפרטי בלבד איננה מגיעה לעומק, היא נתקלת בקרקעית רדודה. האדם הוא דואלי במהותו: נפרד ובודד מצד אחד, חלק מקולקטיב אנושי מצד שני. ובין שני אלה יש מתח שלא ניתן לבטל אותו על ידי אחיזה בצד אחד בלבד. סירוב לראות את מורכבות הנפש איננו מתכון ליצירה"

דר' גד טאוב עוסק כיום בהבנת התהליכים שעוברים על הציונות בכלל ועל הציונות הדתית בפרט. בספרו הקודם "המרד השפוף" שיצא לאור בהוצאת הקיבוץ המאוחד ב 1997 הוא עסק בביקורת תרבות צעירה בישראל והתגלה כמבקר חריף של הפוסט מודרניזם. למרות שאת גוף הראיון הקדשנו לספר שעומד לצאת לאור - "המתנחלים והמאבק על משמעותה של הציונות", אי אפשר שלא להקדיש גם מעט דיו לשאלת התרבות הצעירה כיום, החילונית והדתית.

מה הן הבעיות העיקריות של התרבות הישראלית כיום?
ככל שהדברים נוגעים ליצירה צעירה, נדמה לי שיש שתי בעיות. אחת היא שיצירה רצינית נדחקת לשוליים כאשר תרבות הרייטינג מכפיפה כלכלית את כוחות היצירה לכוחות השוק. התוצאה היא שיוצרים עמוקים מרתקים, נאמר במוסיקת רוק - אביתר בנאי, רונה קינן, שלומי שבן - מופיעים מול קהלים קטנים ומתקשים להתקיים, ולעומת זאת איזה ג'קו מה-שמו, ממלא את המסכים ומוכר דיסקים. טלוויזיה מסחרית נותנת נפח תשומת לב עצום לריגושים זולים, על חשבון יוצרים שיודעים לבטא, כמו שאמר את זה יפה הרב יגאל אריאל, את חיבוטי הנפש וכיסופיה.

שנית, גם הסופרים המוכשרים ביותר, יוצאים נפגעים כאשר הם מקבלים על עצמם את החלוקה בין הפרטי ללאומי, כאילו אכן יש קו מפריד כזה. הטובים שבהם - הסיפורים הקצרים של גפי אמיר הם בעיני ביטוי מעמיק מאד של הדבר הזה - מזהים שהפרדת הפרטי מהכללי יוצרת מצוקת בדידות איומה. במובן הזה שני ההפכים - אלה שמבטלים את הכללי מפני הפרטי מחד-גיסא ואלה שמבטלים את הפרטי מפני הכללי מאידך-גיסא - מולידים יצירה מעטה, וגם רדודה. מפני ששניהם רואים עולם פשוט מדי: בצד הציוני דתי נוהגים לדבר על הקרבה, אבל מתעלמים מכמה כוח נחמה יש בהכפפת הפרטי לכללי. אידיאולוגיה חזקה היא מגן רב עוצמה מפני בדידות ומפני לבטים. אבל גם במצעד בסך נעלמים הנימים הדקים של חיבוטי הנפש, ובהעדרם לא ראינו יוצרים בעלי שיעור קומה בצד שלכם.

מצד שני, אצל הדור החילוני הצעיר, נדמה שכל הכמיהות הן כמיהות לשחרור היחיד, לרוח הפרטית החופשית באמת. אבל מי שלא מבין את מה שגפי אמיר ואתגר קרת בעצם אומרים, לא רואה שגם זה מוליד שטיחות. החפירה אל תוך הפרטי בלבד איננה מגיעה לעומק, היא נתקלת בקרקעית רדודה. מפני שהאדם הוא דואלי במהותו: נפרד ובודד מצד אחד, חלק מקולקטיב אנושי מצד שני. ובין שני אלה יש מתח שלא ניתן לבטל אותו על ידי אחיזה בצד אחד בלבד. הרצון בעצמאות פרטית והרצון להיטמע בדבר מה גדול ממך ולהפיג את בידידותך, נאבקים זה בזה בכל נפש חפצת חיים.

הפנטזיה האינדיבידואליסטית של הליברליזם הקיצוני, והפנטזיה הקולקטיביסטית של הקומוניזם והפאשיזם, שתיהן שלילה של מורכבות המצב האנושי. את השלילה הזאת אפשר למצוא בשני הקצוות גם אצלנו: חכמי חלם של "מדינת כל אזרחיה" מצד אחד, והשבתאים של "מדינת יהודה" מצד שני. סירוב לראות את מורכבות הנפש הוא לא מתכון ליצירה בסדר גודל של ביאליק, או אלתרמן. לעומת זאת כשסופר מניח את אצבעו על הדואליות הזאת בישראל של היום - סיפור על אהבה וחושך של עמוס עוז הוא דוגמה בולטת - הספר מדבר מאד אל אנשים, ונוגע בעומק תחושותיהם.

© כל הזכויות שמורות לכתב העת נקודה. לנקודה אין עדיין אתר אינטרנט, יש לו 7,000 מנויים (משפחות) ובין קוראיו הקבועים מעצבי דעת קהל רבים בציבור האמוני, ביניהם- רבנים, ראשי ישיבות, אישי ציבור, אנשי רוח, סופרים ראשי ומועצות, ומחנכים.

פרטים נוספים: העיתון בעל 64 עמודים ומודפס בצבע מלא על נייר כרומו, כתובתו: נקודה, דרך מנחם בגין 116 תל-אביב ת.ד. 20099 מיקוד 61200 טל. 03 - 6277700

נקודה 295, נובמבר 2006 - מוטי קרפל, חיותה דויטש, אורי אליצור (עורכים)

ספרים בנובמבר 2009 | ספרים באוקטובר 2009 | ספרים בספטמבר 2009 | ספרים באוגוסט 2009 | ספרים ביולי 2009 | ספרים ביוני 2009 | ספרים במאי 2009 | ספרים באפריל 2009 | ספרים במרץ 2009 | ספרים בפברואר 2009 | ספרים בינואר 2009 | ספרים בדצמבר 2008 | ספרים בנובמבר 2008 | ספרים באוקטובר 2008 | ספרים בספטמבר 2008 | ספרים באוגוסט 2008 | ספרים ביולי 2008 | ספרים ביוני 2008 | ספרים במאי 2008 | ספרים באפריל 2008 | ספרים במרץ 2008 | ספרים בפברואר 2008 | ספרים בינואר 2008 |