Amazon.com Widgets

  ספרים חדשים - אתר טקסט    ⚞  שנת 2007  ⚟

 | 2019 | 2018 | 2017 | 2016 | 2015 | 2014 | 2013 | 2012 | 2011 | 2010 | 2009 | 2008 | שנת 2007 | 2006 | 2005 | 

|  אוגוסט 2019 |  יולי 2019 |  יוני 2019 |  מאי 2019 |  אפריל 2019 |  מרץ 2019 |  פברואר 2019 |  ינואר 2019  |  דצמבר 2018 |  נובמבר 2018  |  אוקטובר 2018 |  ספטמבר 2018 |

» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» פרויקט נחום גוטמן
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006

גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

| כולם | ספרים בחודשים |
| אודות טקסט | יצירת קשר |
פרטיות בטקסט

ספרים חדשים בפורמט RSS


» טקסט  » ספרים מקור  » ספרים חדשים בינואר 2007       חזור

הנפט זורם לים התיכון וקודם מלון אורחים
מאת: ישראל זרחי

ההוצאה:

כרמל

ישראל זרחי (גרטלר), סופר עברי, מתרגם ועורך, נולד בפולין בשנת 1909 ונפטר בירושלים בדמי ימיו, בגיל שלושים ושמונה, ממחלה קשה. הוא עלה לארץ ישראל בשנת 1929, הצטרף לקיבוץ והיה פועל. בין השאר הוא שימש גם פקיד וסולל כבישים, ואף כתב על כך סיפור קצר - "המודד".

". סיפוריו החלו מתפרסמים בכתבי-עת בראשית שנות השלושים. בשנת 1933 יצא לאור ספרו הראשון, "עלומים".

עד מותו, בשנת 1947, הספיק ישראל זרחי לפרסם כעשרה רומנים וקובצי סיפורים.
ישראל זרחי הוא אביה של המשוררת, המספרת וסופרת הילדים נורית זרחי.

הנפט זורם לים התיכון וקודם מלון אורחים
שתפו אותי

בהוצאת כרמל בחרו שתיים מיצירותיו של זרחי, שרבות מתכונותיו הייחודיות כמספר מתגלמות בן: הרומן הרביעי שלו, שבשעתו היה רב מכר וזכה למהדורה שנייה, והנובלה הירושלמית שבמרכזה עולים מגרמניה ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה - מלחמה המהווה נדבך חשוב ביצירתו המאוחרת.

מעבר לכך, שתי היצירות הללו של זרחי נראות, מצד תוכנן, רעננות ורלוונטיות מאוד לישראל של שנות האלפיים: דמות הצעיר חסר המנוחה וההרפתקן, הנודד על פני ארצות וימים ומחפש את עצמו (מהסלע האדום ועד הודו), וכן חיי המהגרים הנאלצים להתמודד עם תרבות זרה, הם בלי ספק חלק ממציאות החיים העכשווית בארץ.

הספר רואה אור בסדרת כרמל/עמדה לספרות עברית המבקשת להוציא לאור יצירה מקורית, בעלת תנופה ויופי. יצירה שתכיל בצד הנסתר מהעין, האינטימי והאישי, את מורכבות הקיום הישראלי בצל חרדות, ציפיות ותקווה. סדרת כרמל/עמדה מבקשת לשמש מקום ובית לסופרים וסופרות.

הסדרה בעריכת רן יגיל ועמוס אדלהייט כוללת בצד הביטאון לספרות "עמדה", את סדרת "סופרי מופת עבריים" החושפת בפני הקוראים יצירות של מיטב הסופרים, נשכחים בצד נידחים, אשר מזה עשרות שנים אינן בנמצא. זאת בצד ההוצאה לאור של יצירות מקוריות בשירה, סיפורת, מסה ודרמה עכשוויים.

עיצוב העטיפה: יעל בר-דיין, עמודים: 268 עמודים.

הפרק הראשון מתוך הנפט זורם לים התיכון ובהמשך
חניכה והגירה על רקע נופי ארץ ישראל מאת עמוס אדלהייט

הנפט זורם לים התיכון: פרק ראשון - הרים
עם הילקוט על השכם ובו חבילת הבגדים, המפוחית-ידידתו והמכתב האחרון של אבא, חזר גדעון ברקאי אל עִילִיָה, כפר מולדתו שבהרים. האוטו עבר כבר את רצועת הכביש השחורה הנמתחת לאורך הכנרת, מן טבריה העיר ועד לדרך הצדדית המתרוממת לבין ההרים שבתוכם שכן הכפר. מכאן, מן המקום בו מתחילה הדרך הביתית-המולדתית, החליט גדעון ברקאי ללכת ברגל. היה בזה משום רצון לעבור כברת ארץ ביחידות. וגם קצת מן הפחד בפני ביאה פתאומית-מהירה שבאוטו אל תוך לב הכפר, שרק לפני מספר חודשים עזבו בלב אחר לגמרי ובאור שונה זרוע בעיניו. יהיה מקור ההחלטה מה שיהיה, טוב היה עכשיו משנגוזו צללי הלילה, לקום וללכת בכוחות עצמיים, ליישר פרקים ולמתוח את שרירי הגוף הלאים.

ואמנם התחיל הכול מסביב להתעורר מן התרדמה, אם כי הכנרת נראתה עדיין כמתנמנמת, מכוסת צעיף שינה, דק מן הדק, שקטה ואחוזת חלום. ההרים הגבוהים שבסביבה, שומרי הכנרת האיתנים, אף הם כגבירתם, מעורפלים היו במקצת, דוממים ועזים בדומייתם. רק מן הצד, מבין כתמי הירק הנרחבים, קמה כבר המולת הבוקר. חבוקות, כמעט זו בזרועות זו, עמדו קבוצות בתים בתוך הכרים הירוקים, הגנים והפרדסים; אם כי מלמעלה נראו אף הם כאחוזי תנומה, הרי הרעש שהתנשא מקרבם נשמע כבר כמבשר הבוקר המוקדם שבכפר. טרטור עגלות, נביחות כלבים, וקולות מקולות שונים עלו מלמטה, מבין התמונה השקטה עדיין של הכפר אשר על-יד הכנרת, והגיע לאוזני גדעון ברקאי שצעד קצובות בשביל הביתי הנושן הידוע לו מאז.

עכשיו חזר אל כפר מולדתו.

גדעון חזר אל אותו הכפר שהיווה לו שנים רבות את העולם כולו, אשר אופקו היה אופק חייו, מאז ראה את אור העולם ועד לשנים המאוחרות של גיל נערותו. אולם גם אז היה חורג דמיונו ועובר מעל לרכסי ההרים שסגרו מסביב על הכפר הבודד שבגליל; היה בונה שם עולמות אגדיים ומחריבם, מתרחק וחוזר שוב אל תוך העמק הקטן, שסביבו עמדו צוקי הסלעים על משמרתם.

בהיותו עוד ילד קט היה ראשון תשוקותיו להיות כאחד הגדולים. כמה קינא בעם המאושר הזה, העושה ופועל כרצונו, מבלי להיות קשור ומוגבל על-ידי אחרים. ראשית חוכמה אפוא: להיות גדול. ובאמת השתדל הנער בכל כוחותיו לשוות לעצמו את חשיבותם של אלה, אשר לגילם טרם הגיע, וכך, כשהיה אבא נכנס למתבן, דרך הפשפש הקטן, כדי להוציא תבן לפרות והיה נאלץ אז להתכופף בגלל המשקוף הנמוך, היה גדעון הבן, הצועד בעקבותיו, מרכין אף הוא את ראשו, כופף את קומתו הקטנה בזהירות ועובר בכובד-ראש את הפשפש הגבוה ממנו לפחות פי שלושה -

קשה היה להיות גדול מבלי שהאחרים יכירו בזה; ועל כן טוב היה להתרחק מהם, מן האנשים הגאים האלה ולבנות את היום בלעדיהם. המון תוכניות עובדו במוח הילדותי. בן רגע נולדו ימים וארצות שצריך היה לכובשן וחיש-קל נעלמו שוב ללא זכר. אולם דבר אחד קום יקום! אין עוד לגלות את הדבר לשום אדם. הם יחייכו כדרכם. אותו החיוך השנוא על גדעי כל-כך. יחייכו להם היהירים. והוא ילך לפועלו! ורק אז, כשיקום הדבר, נראה את פניהם ואת ההשתוממות שבעיניהם. אכן לגדולות נוצר גדעי. עליו רק לא לשכוח את הדבר לאחר שיירדם ושוב יקום משנתו. בבוקר בבוקר עליו לגשת לעבודה. כלים יימָצאו כבר. יש רק להיזהר מפני הגדולים. מי יודע, אולי לא נוח להם לגדולים האלה שהוא, גדעי, יישר את ההר שבקצה שדותיהם ויפילו לבקעה שלרגליו? מה שיהיה טעמם של הגדולים - עליו לעשות את הדבר ויהי-מה. יראו-נא הם כי לא רק גדולים עושים דברים על דעת עצמם.

ואמנם לא נשתכחה התוכנית, ובעוד בוקר מצא הנער מעדר שבור למחצה וסל קרוע בצדו ומיהר לעבר ההר.

ימים שלמים היה מבלה שם, יותר בהזיות ופחות בעבודה, לילות על לילות היה חולם והוזה: איך ייפול הדבר שביום בהיר אחד (הוא לא יספר על כך לגדולים!) תיפול שארית ההר תחת המהלומה האחרונה של מעדרו, ועולם אחר מקסים וזר בקסמו יתגלה מן העבר השני; והיה מתכנס לתוך עצמו ובונה לו עולמות חדשים וסדרים מפליאים, אשר מעבר השני של ההר.

לימים לא זכר עוד הנער אל-נכון מה היתה מניעת הדבר, אלא רק זאת ידע: ההר לא נפל והנהו עומד גם כיום כמו שעמד מאז, נרחב וגאה, העץ הבודד בפסגתו, שומר בקנאות על סדר העולמות שמעברו השני. -

בית-הספר האפיל מתחילה על עולם חזיונותיו. לא היה דמיון בספָרות המוזרות ולא טעם בשאר הלימודים. קודר ומתקומם התהלך הנער ולא שבע רצון מסדר חייו החדש; אלא שגם בתוך כותלי הבניין הלבן שעל הגבעה הגיעה שעת הכושר לגדעי. התחילו שם מספרים דברים מוזרים וענקיים שכלפיהם לא היה עניין יישור הקרנף אלא משחק ילדים בלבד! הקרנף הפך עכבר ובמקומו נבנו עולמות אחרים שלא כדוגמתם בחיי הרוח של גדעי הנער. השמעתם מימיכם כי האדמה מסתובבת במהירות של שלושים קילומטר בשנייה? לא יאומן! אבל המורה עומד בשלו! לא ייתכן להתנגד לו. שלושים קילומטר בשנייה והוא לא ירגיש? הי! לא יאמין - בשום אופן לא! הי! אותו לא ירמו -

אבל כשעבר השיעור מבלי שהמורה יעבור על המצאתו, ומבלי שינסה אפילו להתפשר עם גדעי באשר למהירות התנועה - יצא הנער בראש הומה לחצר, העביר את מבטו על פני העמק הקטן שבין ההרים, הֵרים את מבטו כלפי העננים הלבנים ששיחקו בשמים, הביט לעבר הקרנף עם העץ הבודד התקוע באותו המקום מששת ימי בראשית, וכשראה את הכול ללא שינוי כמקודם, משך שוב בכתפיו: "הי אותי לא ירמו!" -

אבל הדבר לא נתן לו מנוח. בלילה, משחזר אבא בעגלתו מהשדה ונכנס לאורווה במגפיו הכבדים, להתיר את הסוסים ולהאכילם, נטפל הנער לאביו, עזר על-ידו שלא כדרכו, והכניס את השוט לתחת הסכָכה וברגע הכושר משך בשרוולו של אבא:

"הי אבא - האדמה מסתובבת?"

"מה האדמה, מה פתאום? אה, כן, אמנם מסתובבת."

"באמת?! שלושים קילומטר לשנייה? אבא?"

"לא מדדתי, אולי גם כך."

העיניים של הנער התרחבו והראש המה. אבא הסכים. אין זאת אפוא מהתלה, יש לשים לב לעניין.

עם שחר היה הנער בשדה, שטוח על הקרקע, שׂם אוזן לאדמה: האמנם לא ישמע כלל את הרעש של סיבוב כדור-הארץ? שלושים קילומטר לשנייה, לא דבר קטן הוא, הי!

בדרך-כלל לא היו לא מעודו יחסי שלום עם הגדולים.

לגדעי היה עולם משלו וטרדות משלו, ולא יכול היה לשמור בדייקנות על שעות השינה והאוכל שהגדולים המציאו לעצמם. דווקא שעות אלה, חוק ולא יעבור! עַם הגדולים המוזר! אבל לו, לגדעון, היו דברים חשובים לאין ערוך מאותם העניינים הפעוטים שבבית. איפה גדעי, איפה גדעי?! כבר חצי יום איננו בבית. איפה הוא?" ולאחר שהנער היה נמצא לא היה מקבל בהכנעה את הנזיפה היאה לו, אלא מתפרץ וטוען:

"הרי יוצקים היום את גג הרפת של ניסן!"

אולם, דבר כגג רפתו של ניסן לא היה אף פעם נוגע, כנראה, ללבם של הגדולים, בריות משונות שכמותן!

וגדעי היה סופג את מנתו.

משום כך היה נמנע מלפנות אליהם באשר לשאלות שהטרידוהו. רק לאביו היה רוחש אמון, אלא שאותו קשה היה לתפוס בשעת הצורך והדחק. תמיד עמל, עצוב וקודר, ומגפיו הכבדים מפילים קצת אימה על הנער. שואל היה אותו באין ברירה בידו, אולם על שאר הדברים ניסה לענות לעצמו, לפי דרכו שלו.

אחד השבילים אל בין ההרים שמסביב לכפר, הובילו אל מקום ממנו היה אפשר להשקיף על פני הכביש הראשי שהתפתל שם למרחוק, מרגלי ההרים ועד לעבר הכנרת הכסופה. פעם העז לעלות שמה בלילה. המקום קרוב היה ואף-על-פי-כן הפיל קצת אימה. אולם הקסם היה עצום.

וגדעי בא על שכרו. שם, למטה, הבהבו ותעו אורות אוטומובילים רבים, תעו, פנו והסתובבו, עד כי לעתים אפשר היה לחשוב שגם המקום הזה, ממנו צפה גדעי ברעד לבבו, מואר אף הוא בפנקסי הקסם של השדים ההם.

"מן המדבר" חישב לו גדעי בעצמו את דרך האוטומובילים האלה. "ואל הים" סיים את מחשבתו.

המדבר. זה היה לו לעולם האגדי שמעבר לקרנף.

המדבר היה למולדת הדברים הבלתי-אפשריים כאן, בבקעה המולדתית; והמכוניות המוזרות האלה, שהבהוב עיניהן דמה להיתָעות עד לכאן, שאורן נזרע ממש לרגליו הרועדות קצת מפחד, המכוניות האלה הציתו את דמיונו ועוררו את התשוקה שבלבו. לים - הוא ים כנרת. ים גדול מזה לא היה בנמצא כרגע, ולא היה גם כל צורך גדול בכך. הכנרת שמרה בחובַּה הרבה סודות וכיסופים, וראש שאיפותיו של גדעי היה לתור אותה פעם לאורכה ולרוחבה, ולתהות קצת בקנקנה.

לכשיגדל -

בפיק ברכיים גלש הנער מן ההר.

ידידים באו. פתאום הופיעו, אם כי כל ימי חייהם היו ביחד, בכפר אחד, וכמעט צעדי מספר זה מזה. אלא שגדעי לא הרגיש בהם עד בוא הצורך לידיד, לשותף בחוויות נפשיות ועזר לביצוע מפעלים כבירים. צבי ונורית כספי הופיעו כאילו לפתע בתוך מסגרת חייו של גדעון. אם כי לא זכר כלל את היום בו ראם בפעם הראשונה. הכפר, הקרנף, השובך בחצר המשק וצבי ונורית גדלו ביחד עם גידולו של גדעון, לא יזכור איש את ראשיתם.

בתחילה היתה השלישייה מופיעה ביחד. פעם מאחורי הכפר ופעם על הקרנף, על-יד העץ הבודד או בין שיחי העוזרדין. לפעמים נעלמו בכלל לשעות רבות, עד כי גרמו כבר לדאגת ההורים, ואם היה בא הסיום הידוע עם המנה הדרושה של חרבון - דבר שהידק עוד יותר את הקשרים שבין שלושת הילדים, השונים זה מזה באופיים, אך הקשורים בחלומות הילדות ובאוויר המשותף שנשמו.

אם גדעון היה בעל חלומות נועזים, הרי היה צבי בוחנם ומנסה להביאם לידי הפעטה והקטנה - כדי שאפשר יהיה לגשת לביצועם. אם גדעון תכנן הקמת משק עצמי עם שדות, חורשות עצים, פרות וסוסים, בהיותו רק בן אחת-עשרה, הביאו צבי לידי פשרה של עיבוד פינה קטנה בגן, לייצר ירקות בהשקאה כדי לקבל תמורתם רשות של נסיעה לטבריה העיר, דבר שלא קרה תכופות. בכלל היה צבי מעשי יותר וחזק יותר בעוד שלגדעון היו נטיות משונות, שאף דמיונם של ילדים בני גילו לא יכול היה להשיגן.

נורית היתה עוזרת על-ידם, במכנסי העבודה שלה ובחולצה הצרה, לא נבדלה בהרבה מן הנערים בני גילה; חבר נאמן טוב היתה נורית בשלישייה הזאת, נכנעת לשני הגברים, כביכול, ומתאמת לשירות עדין שהיה נצרך לעתים למען תוכניות החבורה. אלא שלפעמים היתה ברייה קטנה ויפה זו מתעוררת לפעולה עצמית, ועומדת על שלה בתקיפות עד כדי איום בעזיבה - כך, שלעתים הוכרחו הנערים להתחשב גם בדעתה, מבלי להתחרט על כך, על אף ריטונם הכעסני על המצאותיה ועקשנותה הפתאומית.

והנה התחילה הנערה להיעדר מן החבורה. היה זה עם התקרב זמן סיום בית-הספר, והיתה זו אותה התקופה בה כופפה הנערה את קומתה כדי להסתיר ולהעלים מעין הרואים ניצני השדיים שעולים ופורחים בגופה; נכנעת ובעלת רגש נחיתות לגבי הבחורים שהלכו וגדלו כברושים האלה בגני-הכפר, התחילה נורית מתרחקת מחברתם, מדוכאת במקצת, ומכונסת בתוך עצמה.

אז מצאה לה נורית את עולמה שלה השונה בהרבה מן הקודם, המשותף עם הבחורים, והנערים התרגלו חיש-קל להיעדר הנערה מבלי שירגישו כמעט בחסרונה.

מאופק מחשבתו של גדעון ירדה נורית לחלוטין.

הנערים גמרו את בית-הספר. מי שהשתלם עוד בשיעורי-הערב של הבוגרים ומי שהסתפק במידת ההשכלה שרכש לעצמו עד כה, כולם נכנסו לאט לחיי העבודה של הכפר. שנים חלפו מהר, בחריש, בשידוד ובדיִש. הדבר היה לרצון הנוער, כי הרי בעצמם בחרו זאת והעבודה ביססה את עמדתם בחברת הגדולים. סוף-סוף התחילו גם הם להידמות למבוגרים שבכפר, ולעתים היה כבר שואל האב בעצת הבן, האם כדאי לדחות בשבוע את החריש לרגלי הקרנף ולצאת בינתיים עם הבהמות לעבודת-חוץ, דבר שלא יחזור בעוד שבוע.

ובלילות-השקטים-השקטים של הכפר, כשהעליטה האפילה על הקרנף ועל קבוצת הבתים של עיליה, עם לילה, כשהאבות היו עולים על משכבם ורגליהם לאות אחרי הליכת יום תמים על רגבים, היה הנוער נפגש במקום הצטלבות שני הרחובות היחידים שבעיליה, מתיישב על גזע עץ-האקליפטוס שהיה מונח שם מימים ימימה והיה מדבר שם בקול עלומים, כבוש במקצת משום שקט הלילה שמסביב, משוחח על זריעה ועל מלחמה במזרח, על הבהמות שרזו בתקופת-הקציר ועל הבחורות שהגיעו לפרקן, ומאוחר בלילה כשהשיחות היו פוסקות ורק מעטים נשארים היו עוד על גזע האקליפטוס הישן, היה גדעון מוציא את מפוחיתו ושופך לתוך הלילה רסיסי צלילים טובים, מעוררים געגועים לעולמות חדשים ולפלאים שׂגיבים שנשמתו כולה רפודה היתה בהם. כשחשב לגמור בנגינה היתה לעתים נורית מופיעה על-ידו, מושכת בשרוול ומתחננת:

"עוד, אני רוצה לשמוע."

כך היה נמשך הדבר זמן רב מבלי שיבוא שינוי במהלך החיים. מבלי שיספור איש את הימים שכך בילם בחיים. אלא שלאט-לאט התפורר דבר-מה. שנים של בצורת באו זו אחר זו. האיכר היה חי מן היד אל הפה. הנה נדמה היה מצבו למבוסס פחות או יותר: יש בהמות עבודה ופרתיים ברפת, קצת עופות בלול ויבול בגורן לזריעה חדשה ולכלכלה של שנה. והנה שנת גשמים קמוצה, השמש שרפה את התבואה, עכברים נראו בשדות, כל המחסנים הורקו כבר, הגרנות לא שָמנו עם היבול החדש, וכבר מאיימת סכנת השטר על סדר החיים שעד כה.

ואז התחילה גם התסיסה בין הנוער. מה נעשה כאן, בעצם, באזור הדלות המנַוונת? ובין כה אין מה לקצור ואין מה לזרוע! ובדרום קסמו הפרדסים ורעש בניין הערים עורר געגועים לעולם אחר, עליז יותר ומתאים יותר לחיי הנוער. מכל מקום, טוב להחסיר לפחות פה אחד מאוכלי שולחן הבית. ומה בצע בישיבתם כאן? אין עתיד לנוער בעיליה!

חבורות החלו להתפרק. זה נסע בקולי קולות, אגב רוגז על הגליל, על ההרים ועל עיליה שגורל הנוער מר בה; וזה נמלט בצניעות, ורק בערב הוכר חסרונו על גזע האקליפטוס.

בין הראשונים נסעה נורית. לכך הסכימו כולם: לבחורות בוודאי שאין כאן מקום, על כל פנים עד לנישואין. ונורית הלכה לירושלים לבית-הספר לאחיות ושם נשארה כנראה שקועה בלימודים ובעבודה מבלי שתחזור לכפר.

עוד עונת עבודה עברה. אצל האיכרים המסודרים נוקו כלי העבודה והועמסו תחת הסככות. אצל האחרים התגוללו הכלים בפינות החצר, מוחלדים ועזובים כבעליהם. בכפר היתה מבוכה. כל שינוי לטובה לא נראה כאן. ושם בדרום, מספרים היו, כי האנשים מתעשרים בן לילה. מי יודע שם על יום עבודת שדה בין הרי הגליל, מזריחת השמש ועד שקיעתה? שם מתעשרים, פשוטו כמשמעו - יש עוד גורל מאושר לבני-אדם!

אחד אחד נמלט הנוער מן הכפר. בודד ושומם נעזב הגזע שבאמצע המושבה. למי רק אב מושך בעול המשק נמלט היה על נפשו. ומי שעליו רבץ כבר עול הנחלה, מחמת זקנת האב או מותו, אף הוא לא נראה היה יותר במקום הפגישות הרגיל, כי הרי יחד עם הנחלה ירש גם את דאגת האב שרבצה על כתפי הצעירים ואת ברכיו הלאות אחרי יום העמל והטרדה.

הגיע גם תורו של צבי, אין לו מה לעשות כאן. עליו לנסוע לחיפה. שם העולם פתוח. עיליה לא תחרב ולוואי - על כל פנים בשבילו לא תוכל עיליה להיות מקלט. הוא יהיה לנהג. בונים את הנמל. בונים את הכרמל. כולם צוברים צרורות זהב ואילו הוא ינהג את הבקר?

בודד נשאר גדעון ומפוחיתו מיותמת.

הקיץ חלף בעבודה מפרכת ובהרהורים כבדים. מה יהיה לעתיד? להישאר כאן בודד, באין סיכוי למנוחת נפש מעטה, לא היה בכוחו של גדעון. אולם אם אף עליו תעבור הכוס, אם גם עליו לעזוב את עיליה - אזי לאן? רעש ההרים לא קסם; סיכויי ההתעשרות בדרום לא גירו; רק הלב ערג לדבר-מה בלתי-ידוע, בלתי-ברור. אולם לאט התחיל משהו להתגבש. מפעל הכוח שעל הירדן התרחב. גם הכנרת תשמש להגברתו. בטבריה רבו עובדי החשמל. וחשמל, בכלל, הרי פירושו: אור. אור מן החוטים הדקים שנשזרים מאי-שם, ממפעלי המים שעל הירדן. לזה היה טעם, בזה רעיון! אור, אור! - זה היה עכשיו החרוז החוזר של שירת עתידו, עד כי פעם:

"אבא אני יורד לטבריה."

"הה?"

"לעבוד."

"כך? במה?"

"אלמד חשמלאות."

"דווקא? בסביבה יש די חשמלאים. המקצוע אינו משתלם כלל." "לא אכפת לי. הכסף אינו עוד הכול."

"מה? מנין לך תורה רבתי זו? ניסת כבר פעם לחיות בלי כסף?

"הה? גדלת יפה בני, בלי עין הרע, אולם בדברי שכל לאו דווקא -"

בזה נסתיימה השיחה. אבא לא היה מרבה דיבור. אולם המעט הראה כי היטב חרה לו הדבר. אך בזה לא היה כל חידוש. אביו לא הבינו מעולם. אביו חשבו תמיד לפתי ונחשל בחריפותו ובכלל אהב יותר את האחות הצעירה, את מרגלית, שהיתה יותר לפי רוחו, או אולי משום שהילדה שאפה יותר לקרבתו של אבא מה שלא כך גדעון, שהיה מתבודד תמיד ועומד לעתים כזר כלפי הוריו.

אך גדעון עמד על דעתו. קבע את הזמן, ארז את מעט חפציו בילקוט, הושיט את היד לאביו, נשק לאמו ששפכה דמעות מלוא עיניים, חרש בכתה גם האחות, אך גדעון מופנה כבר כלפי עתידו, עזב בלב קל את הכפר ועבר לטבריה העיר, שסביבה נארגו עכשיו חוטי התוכנית החדשה.

טבריה השוכנת בין ההר והכנרת, החולמת בבוקר את חלומה והמסתכלת בבבואתה שבשמים, טבריה זו התאימה מאוד למה שביקש גדעון. בחדר קטן שבקצה היישוב, הקרוב להר ולים קבע העלם את מושבו; בלי השגחה, לבדו, עצמאי במעשיו ובמחשבותיו, התענג על המפנה החדש וניגש במרץ לעבודה. כל ההתחלות קשות ואילו החדירה למקצוע החשמלאות - קשה שבעתיים. אך במרצו ובשאיפתו התגבר גדעון על כל המכשולים. ולאחר זמן קצר יכול היה להודיע הביתה קטועות: היום התחלתי לעבוד -

עברו שבועות והפכו לחודשים ראשונים של לימוד ועבודה. אמנם, יותר עבודה קשה ופחות לימוד. במקום סידור של רשתות חשמל ממש, באו בעיקר בשביל השוליה עבודות ניקור וקידוח חורים בחומות האבן העתיקות של טבריה. היד רעדה אחרי העבודה והזרוע היתה נפוחה ולאה. עוד מעט ולא היה זכר לרעיון שבעבודה. בזמן העבודה ציפה כיתר העובדים לסיומה, ואחריה היה משתדל כמותם, להאריך עד כמה שאפשר את שעות הפנאי היקרות והמעטות. לא עוד די היה אפילו לגדעון בסיפוק העשייה בלבד, ואחרי העבודה היה שוב חסר דבר-מה, הלב נצבט מחדש והמחשבה שוב הטרידה.

לא מקרה הוא אפוא כי נפגש עם עוד כמה בחורים צעירים, מקצתם עירוניים, מקצתם כפריים, שבאו לעבודות זמניות אשר בעיר. עולם החלומות של גדעון היה זר להם לחלוטין. ואולי דווקא משום כך נתקרב הלה אליהם, ברצותו להטביע את עצמו בים של סביבתו הזרה. בקצה השוק העתיק היה בית-קפה, ספק יהודי ספק ערבי. מרפסתו היתה לצד הכנרת ובקצה התייפח תמיד גרמופון בתקליטי העצב והיגון המזרחי. מן הכנרת היתה נושבת רוח צחה ולוח האגם היה רועד לפעמים באור לילות הירח. לשם היתה החבורה באה בערבים; מתיישבים על המרפסת, שותים דבר-מה ומרבים להג כרגיל. בחצות היו מופיעות שם נשים. אחד אחד היו הבחורים נעלמים פתאום, כדי לחזור אחר-כך עייפים וסחוטים ומציעים לסיים בשיחות ולשוב הביתה. מחר יש לעבוד - היה הפזמון חוזר. וכנגד זה אין טוען; אכן, השכם יש לשוב לקום לעבודה, לכל הרוחות והשדים!

כך עברו חודשים והחורף התקרב כבר לקצו. אלא שפרי המרד הלך והבשיל, עד כי הגיע פרקו לנשור כנשור אגוז קוקוס בשל מעצו. הנשמה הטובעת של גדעון נזדעזעה פתאום, זינקה ושברה את העול המחריד. לפתע, מבלי לדעת בעצמו איך קרה הדבר, עזב באמצע המסיבה את חבורתו וחזר הביתה, לחדרו, מבית-הקפה שעל-יד הכנרת. הכאן ישקע עתידו וייטבעו חייו? כאן בקפה הזה שעל הכנרת, לא זאת הכנרת, גיבורת חלומותיו, גברת הרזים של ילדותו, אלא כנרת אחרת, זרה וזעומה תטביעו, כנרת זאת שגליה מלחכים את עמודי המרפסת שקפה החשוך עם הגרמופון הצרוד ועם הנשים המופיעות לפתע בחצות!

החברים הגביהו כתפיהם כששמעו את טענתו, שעסוק היה מאוד בימים אלה גם אחרי העבודה, ואמרו בביטול:

"ינוקא!"

ואחד מן החבורה קרץ עין, ירק והתיז מבין שיניו:

"שמן זית זך!"

ובזה סתם עליו את הגולל.

אלא שעכשיו לא אכפת היה לו, לגדעון. הוא נסגר בחדרו שעל-יד הכנרת - היא הכנרת - כנרתו - והפך בפרשת חייו, הפך וחזר והפך בה.

בימים האלה בא מכתבו של אבא:

"לבני יחידי לגדעון. הגשמים הנה כבר עוברים והעבודה במשק רבה. אני זקנתי כבר ואיני מספיק לעשות הכול, כמו בשנים הקודמות. הזיבורית שעל-יד הבקעה לא נחרשה עדיין. הרגליים הזקנות והלאות לא הספיקו לעשות זאת. האם עלי לעזוב את נחלתי בעיליה לאחר שחרשתיה עשרות בשנים וגידלתי בן, וחשבתי כי יהיה לי לעזר? אלא שאיני מצווה עליך שתבוא. עשה כרצונך, גדלת כבר ואין הילדים שואלים עכשיו בעצת ההורים. אך האם עלי לקחת פועל שכיר? ידי אינה משגת זאת. והנה גם הצריף נתערער מעט בחורף וגם קצת כלי-עבודה חדשים יש לקנות עם האביב. ומניין אקח? המן הגורן או מן היקב?

אבא"

המכתב הטיל סערת רגשות לתוך חייו של גדעון שבלאו הכי היו כל-כך מאומצים כעת, על-ידי הספק שכרסם את לילותיו. והנה בא המכתב, שלא היתה עליו תשובה אלא עזרה תכופה וממשית לבית. אילו נסע לעבוד בערי החוף, מקום שבו מרוויחים עכשיו כסף תועפות היה שולח סכום כסף לבית והכול היה בא על מקומו בשלום. אלא שעתה, לאחר שעליו גופו מאיים הגירעון כחרב מתהפכת, מה עליו לעשות עתה? אבא זקן בלא עת, משום הטרדות ומשום מר נפשו ומפני המחלה שסחטה את לשדו. והשנים היו קשות, ללא יבול וללא רווח - מניין תבוא עכשיו ההצלה? בנים, ברכה הם לאיכר - איזו ברכה הביא הוא לביתו?

תוך נדודי הלילה שלאחר קבלת המכתב, החליט גדעון להביא את שתי ידיו לאב המיואש, תגמול קטן לצערו ויומו האפור של הזקן. עם דומיית הבוקר עלה לבין ההרים; הילקוט על השכם ובו חבילת הבגדים, המפוחית ומכתבו של אבא ועצבות חרישית בלבו. לפני המפנה לצד עיליה, העיף עוד גדעון את מבטו על הנוף הצבעוני שלרגליו, כי אחר-כך אין עוד לראותו כמקודם.

השמש הציתה בינתיים את האגם ונפתחו מראות נשמתו. כעת נראו כבר שני טורי ההרים-השומרים. אחד לחוף הכנרת ואחד בחובה. בין איי הירק הפורח הכסיף באור השמש נהר-הירדן העקלתון והיווה עם הכנרת נחשון בוער באור, נחשון שהילדים מפריחים אל-על בנשוב רוחות האביב. דוק השינה הוסר מעל הסביבה. הבוקר אור בכל תפארתו ואיתו עלזו מחנות הציפורים שהתרוממו מעל לגגות האדומים של הכפרים טבולי הירק, התעופפו אל צדי ההרים, אל כוחַל הכנרת הבהיר, וחזרו שוב אל קנם שבין צמרות העצים הירוקים. השביל פנה לצד. ירידה באה פתאום, שמאחוריה אין עוד לראות את הכנרת עם ירדנה - זנבה המכסיף.

עכשיו החיש גדעון את צעדיו, כי בהעלם הנוף שמאחוריו ירדה עליו פתאום אווירתה של עיליה - כפר מולדתו. עוד מעט ואפשר יהיה להבחין אפילו בעץ הבודד שעל הקרנף. לאוזניו הגיע קול טרטור של עגלה. מי מן האיכרים נוסע כאן, בשעה מוקדמת זו? גדעון אימץ את ראייתו. הוא הכיר את כל סוסי האיכרים ולפיהם היה קל להבחין בבעליהם. אבל הפעם לא הצליח. בוודאי איכר מכפר שכן. העגלה התקרבה מהדרך הצדדית והשיגתו.

"אה-אה, גדעון? ברוך הבא!"

"חצרוני? רב שלום, לא הכרתיך, באמת. איפה זה הערמון שלך?"

"החלפתיו!"

"חבל. סוס יפה היה. אציל."

"זהו הדבר. אציל מדי בשביל רגבי עיליה. בימי הבוץ אי-אפשר היה בכלל לעבוד בו. למה תלך ברגל על-יד העגלה?"

"אין דבר, על-יד עגלה עמוסה יקל ללכת ברגל."

"עמוסת שקים? עלה, עלה -"

גדעון עלה, התיישב על אחד השקים והיה עונה לחצרוני מאחורי גבו של זה.

"נו, ואתה חביבי, חוזר לעיליה?"

"כעת, כן."

"נכון. אבא עמוס עבודה. גם חלה קצת בחורף ונצטברה עבודה רבה. לא יעשוה שתי ידיים לבדן."

לגדעון לא נעמה השיחה:

"ומה נשמע בכלל בכפר?"

"ומה יישָמע? עיליה נשארה עיליה. ומה, חביבי, ישתנה בה?"

הרגע היה מוצלח להפסקת השיחה. גדעון התפרקד על השקים, ראשו על הילקוט שהורידו מעל השכם, ועיניו כלפי שמים, כשם שהיה רגיל לעשות בילדותו. בפינת חצרו של אבא עומדת עגלה ישנה על ציריה המוחלדים. הגלגלים הוסרו ממנה זה יובל. ואף חלקה האחורי שבור היה במקצת. אלא לגדעון הספיק השבר כדי לשמש לו כלי חפץ רב תפארת ועוז. שעות רבות היה שוכב על העגלה הזאת ועינו כלפי מעלה, מדמה לעבור מדבריות ענקיים או לשוט בלב ים כנרת. מימינו ומשמאלו מרחבי ים ומלמעלה שמים כחולים, אט ירח שט בין כוכבים. גם כעת היה רק כוחַל שמים, והטרטור בלבד הודיע על הנסיעה. השמים לא זעו ולא התקדמו. אפשר היה לשכב כך ולהסיח את הדעת מעיליה, מהקרנף ומבית אבא-אמא.

"אתה ישן?"

"ישן? לא - לאו דווקא ישן - אלא שכך, כלומר, עייפתי מעט בהליכה."

"עוד מעט הכפר."

עוד מעט הכפר. גדעון התיישב. הנה חורשת האקליפטים. לא מזמן הורידו מעציה סָמוכות והנה היא עומדת כעת כעדר אווזים אחר המֶרט, עלובים ומשונים בגזעים העבים בענפיהם הצעירים של צמיחת האביב החדשה. זאת החורשה ומאחוריה הבתים החדשים של הכפר.

הנה האלה שעל הקרנף. והנה משק בן-יעקב, ממנו אפשר כבר לראות את משק אבא עם השובך הגבוה שבאמצע החצר.

גדעון קפץ מן העגלה ובירך את האיכר:

"שלום, עוד נתראה."

"בוודאי חביבי, היכנס בערב, נשוחח."

הנה הגדר הרעועה. כל החורף לא היה כאן. נדמה כי הכניסה דרך הפשפש, התלוי עקומות על ציריו, נעשתה עלובה יותר. גם הבית נראה לו קטן יותר משהיה ועלוב. או אולי רק נדמה לו כל זה. בוודאי נדמה לו רק כך. מי בחצר? אין איש. אף לא האחות.

הפשפש על ציריו המוחלדים צרח בפתיחה. גדעון עמד בחצר. בהמולה התעופפו מהשובך עשרות כנפי יונים.

חניכה והגירה על רקע נופי ארץ ישראל
על שתי יצירות של ישראל זרחי מאת עמוס אדלהייט

הספר השישי בסדרת הספרים "ספרי מופת עבריים" מוקדש לשתיים מיצירותיו של המספר הארצישראלי המובהק ישראל זרחי: הרומן "הנפט זורם לים התיכון" והנובלה "מלון אורחים". כשייסדנו, בשנת 2000, סדרת ספרים שתוקדש לסופרים עבריים שכוחים, חשבנו גם על הסיפורת הארצישראלית הנשכחת, שישראל זרחי הוא אחד מנציגיה המקוריים והמרגשים ביותר.

ישראל זרחי (גרטלר), סופר עברי, מתרגם ועורך, נולד בפולין בשנת 1909 ונפטר בירושלים בדמי ימיו, בגיל שלושים ושמונה, ממחלה קשה. הוא עלה לארץ ישראל בשנת 1929, הצטרף לקיבוץ והיה פועל. בין השאר הוא שימש גם פקיד וסולל כבישים, ואף כתב על כך סיפור קצר - "המודד". סיפוריו החלו מתפרסמים בכתבי-עת בראשית שנות השלושים. בשנת 1933 יצא לאור ספרו הראשון, "עלומים". עד מותו, בשנת 1947, הספיק ישראל זרחי לפרסם כעשרה רומנים וקובצי סיפורים. ישראל זרחי הוא אביה של המשוררת, המספרת וסופרת הילדים נורית זרחי.

לדאבוננו, הביקורת הספרותית של זמנו לא גמלה חסד עם ישראל זרחי, וזאת למרות שהיום, במרחק של זמן ומתוך פרספקטיבה, רומנים כמו "נפט זורם לים התיכון", "נחלת אבות", "ארץ לא זרועה", "כפר השילוח" וכן סיפוריו הקצרים והנובלה "מלון אורחים" הם משיאי הפרוזה בסיפור הארצישראלי. הנטוראליזם של זרחי פשוט כובש את הקורא בתיאור הפלסטי, המדויק והזורם שלו. ישראל זרחי היה מתרגם מוכשר, ועל אף שלא הרבה לתרגם, הרי סיפוריו הקצרים של היינריך פון קלייסט שבתרגומו זכו לתפוצה נרחבת ולמהדורות חוזרות. דווקא מפני שישראל זרחי שייך לאותו "דור אבוד" ונשכח בספרות העברית, שפעל ויצר בין ראשוני הסופרים של העלייה השנייה לבין צעירי הסופרים של דור הפלמ"ח, דור בארץ, דווקא משום כך אנו מביאים לקורא הישראלי העכשווי שתיים מיצירותיו.

בחרנו שתיים מיצירותיו של זרחי, שרבות מתכונותיו הייחודיות כמספר מתגלמות בן: הרומן הרביעי שלו, שבשעתו היה רב מכר וזכה למהדורה שנייה, והנובלה הירושלמית שבמרכזה עולים מגרמניה ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה - מלחמה המהווה נדבך חשוב ביצירתו המאוחרת. מעבר לכך, שתי היצירות הללו של זרחי נראות, מצד תוכנן, רעננות ורלוונטיות מאוד לישראל של שנות האלפיים: דמות הצעיר חסר המנוחה וההרפתקן, הנודד על פני ארצות וימים ומחפש את עצמו (מהסלע האדום ועד הודו), וכן חיי המהגרים הנאלצים להתמודד עם תרבות זרה, הם בלי ספק חלק ממציאות החיים העכשווית בארץ.

***

הרומן "הנפט זורם לים התיכון" מתמקד בדמותו של צעיר ארצישראלי, גדעון ברקאי, בן הכפר עיליה שבגליל. במיומנות של רב-אמן אמיתי רוקם זרחי רומן חניכה נפלא שבמרכזו דמות גברית, חולמנית ועדינה; נחישות ותמימות מאפיינות את גדעון ברקאי, הילד, הנער, הבחור; למעשה הוא מציב מודל גברי מורכב ומפתיע ביחס לשנות טרום המדינה, אשר מבחינות רבות מנוגד לאליק המיתולוגי של משה שמיר.

גדעון, גדעי, גדי: כמה רגישות וחום משוקעים בדמותו החולמנית, הבוסרית, המיוסרת; הדמות ההוזה במרחבי המדבר ובמפעלי הנפט המזרחיים מחד, ובנורית - אהבת נעוריו מאידך. גדעון שיצא למרחב, שבלהט תשוקה קמאית הרחיק נדוד מעבר לחיפה ולדמשק, ללב המדבר ועד עיראק, נותר עבור נורית לעד עיליה - הכפר הגלילי שבו נולדו וגדלו; הוא נותר אהבת נעורים ראשונית, בלתי-מתממשת, בלתי-ניתנת למימוש. כמה אכזרי הוא פיכחונו של החולם: מפעלי הנפט הכבירים עשויים לשמש לתעשיית המלחמה ולהביא חורבן וכליה; ונורית? כבר שנים שכלל אינה ממתינה לו.

גדעון ברקאי הוא הבן האובד, היוצא מכפרו ומארצו וכל אימת שהוא חוזר גוברת זרותו, מיטשטש מקומו. היציאה למרחב היא שמחזירה אותו נחוש יותר באהבתו לנורית, ונחישות זו מעמידה אותו בפני האמת: נורית רחקה ממנו מזמן. גברים אחרים בחייה והוא נותר גדי-עיליה, זיכרון ילדות מר-מתוק, לא יותר.

באיזה כישרון נבנים גיבורי המשנה ונוצרות הזיקות המרתקות ביניהם: צבי כספי והזוג הוסט, מרגלית ומיכאל, שלמה נרקיס, האם והאב. התמימות הגברית מול הנשיות המפתה, המושלת, הבלתי-נתפסת עד תומה, הבוגדנית, היא תֵמה חוזרת ביצירותיו המוקדמות של זרחי (ותיאור נפתולי הנפש של האישה מגיע אצלו לשיא בסיפור "על שום מה"). אך כאן, דומה, מקבלת תֵמה זאת ממד נוסף של עומק: נורית היא דמות מורכבת ולא חד-ממדית, "בוגדנותה" היא שלב בחניכותו של גדעון, היא מחיר בוסריותו והתבגרותו האיטית. אנלוגיה מרתקת נוצרת בין הזוג הוסט לבין גדעון ונורית: דמותו הטרגית של הפקיד הנבגד האדון הוסט ודמותו של גדעון חולקים שותפות גורל של הגבר הנבגד בלילות אכזריים. זפירה הוסט ונורית מגלמות את מושא התשוקה הארוטית, המושך ומאיים כאחד.

התיאורים של המתחולל בנפשות הגיבורים הם משיאי הרומן הזה; כך בפרק החמישי שבחלק השני: "הוא שנא אותה - הוא הרגיש ששנא אותה ביום זה, על העלבון, על הצער ועל הלילה. הידעה דבר-מה על לילו שלו?! 'אתה הקדמת לצאת. חיכיתי לך. אני רוצה - נצא שנינו לעיר.' ברוחו ראה את עצמו חזק, משיב בחוצפה - ולמי זה שייכים הלילות?! ומסתלק מן החדר בגאווה כשראשו מורם. אולם למעשה רחץ את פניו במים קרים, ויצא לצידה שותק ומכונס בתוך עצמו, אך טרוניה חרישית-עמוקה היכתה מכל תנועותיו".

התיאור הנוקב של הזוג הוסט בפרקו החמישי של החלק הראשון הוא משיאי הפרוזה העברית בכלל. בחדות ובדייקנות מתאר כאן זרחי התפוררות של זוגיות בורגנית. החיים בקבר הזוגיות נפרשים בהדרגה החל משלוות הגן ההרמונית ועד הכאוס המושלם. דמותו של האדון הוסט היא דמות טראגית רבת עוצמה והשימוש במיתוס של אורפאוס מחדד תיאור זה ומעניק לו עומק פסיכולוגי בלתי-רגיל.

צבי כספי, חברו של גדעון ואחיה של נורית, החי על-פי היגיון כלכלי ומוצא הנאה שלמה רק בכיס מלא מטבעות, זוכה לקריקטורה בדמות סבתו הזקנה של גדעון השומרת מכל משמר פוזמק של מטבעות ישנים. מיכאל, הפועל הפשוט, מצליח לממש את אהבתו למרגלית, אחותו של גדעון, ומהנשיקות והחיבוקים בלילות עיליה אכן צומחת אהבה ממשית, מלאת מסירות ונאמנות, לעומת האהבה הבוסרית, הבלתי-מתממשת של גדעון ונורית - שהחלה באותו מקום ואופן.

גדעון דוחה שלושה מודלים גבריים שבהם הוא נתקל: אביו האיכר הפשוט, המריר, וחייו הקשים, שמיכאל יורש וממשיך; צבי כספי, כמו משה שפירא, האיכר שבכספי אחיו העשיר פתח בחיפה חנות, מייצג רדיפה אחר ממון, אחר מה שנחשב בעיני החברה להצלחה; וכן הגבריות העירונית האנונימית והמנוכרת בטבריה, עם הנשים המופיעות בערב בבית-הקפה; כל אלה נדחים. הדמות שכובשת את גדעון היא דמותו של הסטודנט ההרפתקן והמהפכן שלמה נרקיס, ידידו שבמדבר: מלומד ואיש מעשה, החלטי ורגיש, הוא שהופך מושא לחיקוי. אלא שנרקיס נעלם ברגע הקשה מכול ומותיר חלל, ואת החלל שנפער גם המסע הגדול והקסום ללב המדבר, למנזר, לשרידים הארכאולוגיים ולמעיינות הנפט, ואחר-כך לאורך החידקל, גם מסע זה אינו יכול למלא; אין עוד מפעלי נפט, אין נורית. אבל מחר, מחר תזרח השמש וחלומות חדשים יבואו, שהרי כשירו של פיכמן, חלומות (ואולי גם חולמים) לא מתים!

הלשון של זרחי היא פשוטה ומדויקת, נקייה וגמישה, טבעית וישירה ועל-כן נוסכת אמינות רבה בדיאלוגים ובתיאור ההתרחשויות ומצבי התודעה. זרחי משחק בדיאלוגים ובזרמים של תודעה דיאלוגית ומעביר תחושות נפשיות מורכבות ועמוקות בתיאורים פלסטיים מוחשיים.

הטרנספורמציה מגיעה באופן מפתיע לקראת סוף הרומן, בתיאורו של עיסה, הבדווי הצעיר: אדון הוסט, שהסתבכות כספית נוספה על ייאושו מיחסיו עם אשתו, ושהיה על סף התאבדות, נמצא בכלא וזוכה שם לביקורים קבועים של אשתו. אכן ירד אורפאוס-הוסט לשאול הכלא, אך שם אולי מצא מסילה חדשה אל לב אשתו. אולי גם גדעון ימצא מסילות חדשות לנפשו היגעה ממפעל הנפט והדואבת את אהבתו הנכזבת לנורית. נשען על סלע בכרמל ומביט אל השקיעה, כך אנו נפרדים מגדעון ברקאי, אחת הדמויות המרגשות והעדינות בספרות העברית, החורגת ברגישותה ובמורכבותה מכל התיאוריות האופנתיות והשטחיות על-אודות "ספרות קולוניאלית".

***

הנובלה "מלון אורחים" היא אחת היצירות המאוחרות והבשלות של ישראל זרחי. היא מציגה מבט חד על חייהם של העולים ה"יקים" שהגיעו ארצה בשנות השלושים. השבר הגדול של העלייה החמישית והגלות הכפויה בחברת המהגרים הארצישראלית עומדים אפוא במרכז הנובלה.

"מלון אורחים" מהווה כרוניקה של שנה אחת, שנתם הראשונה של העולים הגרמנים בירושלים, ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה. מלונם של האדון והגברת נתן על יושביו, מהווה מפלט זמני להפגת הייסורים הבלתי-נמנעים בשל הקרע שנקרע בחיי העולים. לפנינו אפוא בנייה של אידיליה ותיאור מפורט של התפרקותה. הזוג שולץ מבטא ניסיון להתגבר על השבר, לכונן רצף חדש בתוך החיים הבלתי-מוכרים בפלשתינה; עזיבתם ראשונים את אידיליית מלון האורחים של הזוג נתן היא הסממן של התפרקות האידיליה.

הקוטב השני מתגלם בשופט סימון: עץ אלון זקן שנגדע והוא מצוי ברגעי כמישתו האחרונים, מיואש וספקן, פסימי באשר לאפשרות החיים בארץ החדשה וראליסט באשר לחוסר הסיכוי הנראה לעין לחזור למולדת הישנה. בָּאמצע שתי דמויות: הדוקטור הרמן, שנע בין מעגל התקווה לחידוש החיים בארץ ישראל, מציאת אשתו ובתו והתיישבות על הקרקע (בינתיים הוא ממציא שיטה ללימוד עברית ולבסוף מתפרנס ממכירת עוגיות), מול הייאוש והקשיים הראליים המתבטאים במצוקתו הכלכלית, שהיא ניגוד בולט להשכלתו. והגברת מרגוט הוכפלדר, עלמה רווקה הכרוכה אחר מדע הפסיכולוגיה ה"חדש" - תֵמה חשובה אצל זרחי שתגיע כאמור לשיאה בסיפור "על שום מה".

אדון נתן שייך במידה רבה לעולמו של השופט סימון, גם הוא בעל בעמיו במולדת הישנה - מנהל בנק חשוב בברלין - שנושל באחת ממעמדו המקצועי, החברתי והאישי, בעוד שאשתו הופכת ל"בעלת המלון" והוא משתדל לשמש "עזר כנגדה" במידה מוגבלת מאוד של הצלחה, וחש עלבון צורב משום נחיתותו המובהקת ביחס אליה. נחמתו היחידה של האדון נתן היא מימי, חתולה מכפר קוקוריקו, הוא רמות השבים. זו דרכו להתמודד עם הפער בינו לבין סביבתו העברית החדשה ומאורעות הזמן הכבירים: התקשרות עם הטבע הטהור ומשולל הפערים התרבותיים של שפה ומנהגים.

חוש ההומור העצמי של האדון נתן עוזר לו להתגבר על מצוקתו, ובכך הוא נבדל מהשופט סימון. יש בו יותר גמישות אופי, הוא מוכן לעמדה של צופה סביל במאורעות שהופכים את העולם שהכיר לזר ומוזר, אבל הוא מוכן לעמוד בצד ולצפות במתרחש. עמדה שכזאת היא בלתי-נסבלת לדידו של השופט סימון, שמעורבותו בחיים הציבוריים במולדת הישנה היתה כה רבה שהוא אינו מסוגל לשאת עוד את חייו שהתרוקנו מתוכן. פרוץ המלחמה הוא עבורו הסימן המובהק שלא ניתן יהיה עוד לצפות לתיקון העולם שהכיר והוא בוחר לטרוף את נפשו בכפו.

ביצירה זו מתגלה זרחי במלוא שיעור קומתו כמספר רגיש וחד-עין. "מלון אורחים" הוא ללא ספק אחת היצירות החזקות והעמוקות שנכתבו בעברית במחצית הראשונה של המאה העשרים.

© כל הזכויות שמורות לכרמל הוצאה לאור

הנפט זורם לים התיכון וקודם מלון אורחים - ישראל זרחי


לראש העמוד

מומלצים: ספרים | כתב עת ספרים | עולם חדש | רמקולים | זכות הילד לכבוד
| סמיוטיקה | מטר | רמות | Tom | דלילה | גד ויספלד | מיקרוטופינג

ספרים חדשים באוגוסט 2019:
אולטימטום, אי אפשר לברוח מהשמש, אלוהים אתה שם? זאת מרגרט, אמש, לילה אחרון, בין המולדות, במקום גרניום, גיא בן הינום, גשם חייב לרדת, דוניא, האוויר שאת נושמת, האיש שלא שרף את קפקא, האישה שלא הייתה, האלמנה השחורה, הזנה רעילה, הכד השחור: רומן משפחתי, הכלה מאיסטנבול, המיסה של האתאיסט, המשהו הזה, הסבך, השועלים של שמשון, וינה 1900 , חוק 5 השניות, חיים לנצח, יפים כמו שהיינו, לֻזוּמִּיַאת: התחייבויות וחובות מופרים, לא העזנו לדעת, לאהוב מחדש, לקראת אוטוביוגרפיה מינורית, מבוסס על סיפור אמיתי, מסע דילוגים, מרלנה, נהר הקרח, נשים ללא גברים, סודות, סוכרי יוסי - אמזלג, סטארט אפ, סער ופרץ, ספר געגועים, עגלות , עוד לילה אחד, עינה של האורקל, על מקום הימצאה, עצי לבנה ומסילות ברזל, פול אוסטר 4321, פיצות,איקאה ודילמת האיש השמן, ציפור בעיר קדושה, רומן, רשימת המוזמנים, שמיים שאין להם חוף.

ספרים חדשים

סמיוטיקה - בניית אתרים, עיצוב אתרים