Amazon.com Widgets

  ספרים חדשים - אתר טקסט    ⚞  שנת 2007  ⚟

 | 2019 | 2018 | 2017 | 2016 | 2015 | 2014 | 2013 | 2012 | 2011 | 2010 | 2009 | 2008 | שנת 2007 | 2006 | 2005 | 

|  אוגוסט 2019 |  יולי 2019 |  יוני 2019 |  מאי 2019 |  אפריל 2019 |  מרץ 2019 |  פברואר 2019 |  ינואר 2019  |  דצמבר 2018 |  נובמבר 2018  |  אוקטובר 2018 |  ספטמבר 2018 |

» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» פרויקט נחום גוטמן
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006

גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

| כולם | ספרים בחודשים |
| אודות טקסט | יצירת קשר |
פרטיות בטקסט

ספרים חדשים בפורמט RSS


» טקסט  » ספרים מקור  » ספרים חדשים בפברואר 2007       חזור

יצר לב האדמה
מאת: שהרה בלאו

ההוצאה:

כנרת - זמורה ביתן

תלמה יודעת את כוח המילה ואת סוד האדמה. בעיצומו של גל חום נורא, החורך את רחובות העיר באמצע החורף, עולה בידה ליצור גולם. היא יוצרת אותו מתוך התיעוב שהיא רוחשת לתלמידותיה באולפנה, להוריה המנוכרים, לעצמה.

מתוך אהבתה הנכזבת, מתוך בדידותה ותשוקתה הלא ממומשת היא מצליחה לברוא גולם-גבר מושלם, כזה שנוצר לאהבה ולא לפורענות. אך פורענות מלווה את הגולם כפי שהצל מלווה את האור.

נוכחותו של הגולם פורעת את סדרי הטבע. פרחים פורחים שלא בעונתם, העונות עצמן משתבשות, הדים שכוחים מן העבר מתחילים להישמע. ורק תלמה יפה יותר ויותר.

יצר לב האדמה
שתפו אותי

בספרה הראשון מפיחה שהרה בלאו רוח חיים באחד המיתוסים הגדולים של היהדות ובשפה רבת עוצמה וחושנית הופכת אותו ליצירה אינטימית. היא שואבת מאווירתו של הרומן הגותי ומלשון הרמז, הדרש והסוד כדי לזקק מהם, כאלכימאית, קול חדש, הנוגע בשורשיהם של יחסי הכוח בין גברים לנשים.

יצר לב האדמה הוא ספר הבוחן את עוצמתו של היצר ותוהה על מהותה של היצירה. זהו רומן מטלטל, על כוחן המכשף של מילים ליצור ולהשמיד ועל כוחה של האישה לברוא ולהרוס.

שהרה בלאו, בת 33, תושבת בני ברק, עיתונאית, מדריכה במכון ללימודי השואה בחיפה ויוזמת טקסי יום השואה האלטרנטיביים.

"איני יכולה להתיק מבטי ממנו, כמה שהוא יפה, הבובה-איש! הבובה-איש המושלם שלי, כמה שאני חסרת אונים מולו. החולשה המוכרת נמסכת בשרירים והדירה כולה מתעוררת לחיים, אני שומעת את הלחישות, את חריקות הרהיטים, את האדים הלוהבים המתאבכים בחלל החדר, מאי-שם נשמע ציוץ של ציפור. האם אדומת החזה הקטנה שבה? האם חזרה לשיר?"

2 פרקים ראשונים | יצר לב האדמה
המראה אינה נדיבה.
למרות החיפזון ולמרות הקריאות וקולות גרירת הרגליים שעולים מהקומה התחתונה, אני נועלת את הדלת ובוחנת את ההשתקפות. טביעות אצבע דביקות מכסות את המראה לאורכה, אך הן אינן מצליחות להסתיר את דמותי. ככירורגית מומחית אני בוחנת את ההשתקפות המוכרת, המטרידה.

האור המועט אינו מיטיב עמי, אבל תהיה זו טעות להדליק את הנברשת הגדולה. האור הכחלחל יגרום לעורי להיראות כאילו משו אותי מקרקעית האוקיינוס. זה הדבר האחרון שאני זקוקה לו. עלי להיראות שלווה ומלאת חיים.

מבטי חולף על השיער הדק והחלק. שעה חלפה מאז החפיפה האחרונה והוא כבר מצופה במעטה שמנוני. היד נשלחת אל הכיס השמאלי לוודא שהמסרק האפור הקטן עדיין שם. כמה הברשות עדינות ישיבו את השיער למראה הרגיל שלו, אבל אני מחליטה לדחות זאת לרגע היציאה מהבית. מבטי נודד מטה אל המצח הגבוה, ה"פיקח", כמו שנילי נוהגת לומר. איני יודעת אם היא מתבדחת. עקימת השפתיים שלה בכל פעם שהיא אומרת את זה אינה ברורה לי דיה. דבר אחד ברור, אילו הייתי "פיקחית", ולו מחצית ממה שנדמה לי, לא הייתי נמצאת כאן עכשיו המצח הפיקח שלי בוהק אף הוא. הרחיצות התכופות בסבון הרפואי המיוחד אינן עוזרות. שעה חלפה מאז השימוש בסבון הוורוד העגול, זה הנראה כחתיכת בשר נא, ושוב אני מבהיקה כולי. מאין מגיעה כל הלחלוחית הזו? מאיזה חלק של הגוף? הגבות שלי מתקמרות בתהייה. הן סמיכות וישרות. על העיניים שמתחתיהן איני מתעכבת אני יודעת היטב איזה מבט נשקף מתוכן.

"תלמה! תלמה!" ידית הדלת מיטלטלת בפראות. "למה הדלת נעולה?" זוהי דודה אדית, אויבתן של הדלתות הנעולות. יש משהו מפחיד כמעט ברצון שלה להיות בקיאה בכל פרט בחייו של הזולת. במשפחה זוכרים היטב את הפעם ההיא, כשבנה הצעיר התמרד והתקין מנעול על דלת חדרו. דודה אדית הזמינה נגר שיעקור את הדלת מציריה, ובתגובה כינה אותה הבן "חולת נפש מופרעת", ועזב את הבית. דודה אדית הכריזה אז בכל מקום שבן שנועל דלתות מפניה אינו ראוי למקום בביתה. כיום הם ביחסים סבירים ודודה אדית נחשבת מופת לסמכות חינוכית. אין לה צל של מושג עד כמה אני מתעבת אותה.

"תעזבי אותי," אני אומרת בטון שמצליח להיות אטום ועצוב בעת ובעונה אחת. "אני תכף יורדת." מהמהירות שבה נשמעים צעדיה המתרחקים אני מבינה שהיא כלל לא התכוונה לנסות לשכנע אותי לפתוח את הדלת. דודה אדית יודעת היטב את מגבלות הכוח שלה, דודה אדית אי

שה חכמה.

אני תוהה עד כמה נבון מצדי להניח לה לשוטט כך בבית, עם עיניה החקרניות ופיה הפטפטני, אולם ישנם דברים שהם מעבר לשליטתנו ומוטב להיכנע להם. חובה להיכנע להם.

המבט שלי מתעכב על החוטם, שיכול היה להיות נאה יותר לולא נשבר לפני שנים. צורתו עדיין עדינה, אולם מתחת לעור רוחשות להן עצמות מרוסקות, ובימים קרים במיוחד של חורף, כשאני מוחטת אותו בחוזקה עד שדליות ורודות חיוורות צצות בצדדיו, או אז אני חשה כאבים עמומים והאף כולו נעשה חם ורך מאוד.

"תלמה!" הפעם הקריאה באה מלמטה. זו נילי. אני מתעלמת וממשיכה להתבונן בחוטם הקטן והשבור. בכל פעם שאני נזכרת בתקרית ההיא אני מסמיקה. זה קורה גם הפעם, והלחיים הסומקות גורמות לי להיראות מלאת ציפייה.

"את בטח תעדיפי להחביא את זה," זוהי נילי מאחורי הדלת הנעולה.
"את מה?"
"את יודעת." היא אומרת וגורמת לידי לנתר אל הידית. "אם את רוצה אני אשאיר את זה ליד הדלת." וכבר היא מתרחקת ממני. ברור לי שלא הרצון להניח לי לנפשי הוא הגורם לה להתרחק במהירות כזו. אני פותחת את הדלת ומרימה את הספרון שהונח שם. מבטי נלכד במראה. אינני נראית מאושרת.

שבוע שלם חלף עד שהבינו שהחוטם נשבר.
המכה כאבה מאוד. ראיתי כוכבים, ממש כך, לא מדובר במטאפורה. הבזקים סגולים וירוקים ניתזו לי בתוך הראש. שכבתי שם, קפואה, נדהמת, ובעיקר נעלבת, עד שפגו ההבזקים והצלחתי לגרור את עצמי לחדר האמבטיה. כשהמים הזורמים נצבעו בוורוד הבנתי שמדובר במכה חמורה, אך העובדה שדבר לא השתנה במראהו של האף הרגיעה אותי. "טיפוסי לנקבה," אמר לי אחר כך חנן, "כל זמן שאין סימן חיצוני, הכול בסדר. מבחינתך שכל הקרביים שלך יירקבו מבפנים, העיקר שמבחוץ תיראי אותו דבר." הוא צודק, כמובן. גם עכשיו, כשכולי נרקבת מבפנים עד שנדמה לי שבכל פעם שאני פותחת את הפה אדים רעילים בוקעים ממנו, כל שחשוב לי הוא להמשיך לשמור על חזות שקטה ונורמלית. נדמה לי שאני מצליחה.

*

האף המשיך לכאוב כל אותו שבוע, אולם אני ייחסתי זאת למכה החזקה. רק לאחר שנילי העירה לי בעדינות ש"נדמה לי שהאף שלך מתחיל לנטות מעט שמאלה,"

נלקחתי לבית החולים, ושם שמו את האף בגבס לבן וקר. שבועיים לאחר מכן הוסר הגבס ותחתיו התגלה לי אפי החדש, זה שצימח גבנון קטן במרכזו. צרחתי וצרחתי עד שנאלצו לתת לי זריקת הרגעה, כשהם מבטיחים לי שמדובר בנפיחות זמנית, שלאחריה ישוב האף למצבו הקודם. זה לא קרה. ועכשיו אומרים כולם שהאף נראה סימטרי ונאה כמקודם, אבל אני יודעת את האמת: אי משם צץ לו גבנון קטן, ומאז הוא מונח במרכז פני. חנן טוען שהגבנון מונח לו בתוך מוחי. חנן טועה. כמה שהוא טועה.

אני מתבוננת באף הזה ומחייכת. החיוך גורם לו להיראות גדול יותר, ואני משיבה את השפתיים למצבן הטבעי, הקפוץ. הן נראות כזוג חלזונות ורודים חסרי קונכייה שהתיישבו לנוח על הסנטר, החילזון התחתון שמן יותר והחילזון העליון דק ויבש. מאחוריהן חבויה לשוני, זו המיומנת כל כך באמירת שקרים. היום אהיה מוכנה לספר רבים מאוד. אני חורצת לשון אל מול המראה. "שקרנית שכמוך," אני אומרת. "שקרנית טובה שכמוך, מה הייתי עושה בלעדייך?" ושוב הדפיקה על הדלת שמזכירה לי שאין לנו את כל היום, תלמה, פשוט אין.

ועוד איך יש! כמה פעמים מזדמן לאדם להעמיד עצמו לבדיקה מדוקדקת, כזו שלא מסונוורת מתקוות או כבויה מאכזבות? אני חשופה כפי שלא הייתי מעולם. אני מביטה בעצמי בשוויון נפש, בקהות חושים, בטמטום. כמעט שאיני מחמיצה דבר: הנה הלחיים! קדימה, תלמה, תני הצצה ארוכה בלחיים שלך, זו רק את אל מול עצמך, אינך חייבת לשאוב אותן פנימה. והסנטרון הקטן, היכן הוא? הנה, מתחבא, מפוחד, מתחת לסנטר הראשון, התקני. תלמה, תלמה, מה יהא עלייך עם פני הירח האלה?

הפנים אכן תפוחות מעט. אינני יודעת אם לייחס זאת לבכי הנורא אתמול בלילה, או לאכילה הגסה שהגיעה אחר כך. כל שאני יודעת הוא שהבוקר לא יכולתי להרים את הראש מהכר. הוא תסס מבפנים כאילו אדים של מזון מפורק הוזרקו אליו מהקיבה. מתחת לעיניים שעדיין איני מוכנה לפגוש במראה נראו צללים כהים מאוד, והעור שלי נאטם והוריק כמו גבינה שעמדה שעות בשמש. זו היתה הפעם הראשונה בחיי שהרגשתי חיוורת מדי. בדרך כלל הפנים החיוורות שלי גורמות לי הנאה רבה, ואני משקיעה מאמצים רבים על מנת שיישארו כאלו בדיוק - לבנות, בהירות, חיוורייניות. לאיש אין מושג עד כמה קשה להישאר לבנת פנים בארץ השמשית הזו.

כל יציאה מהבית הופכת לטקס קטן שמורכב ממשקפי שמש גדולים, כובע בעל תיתורת ענקית וחולצה גברית ארוכת שרוולים. בני הבית, אלו המצעקים עכשיו למטה ומנסים לזרז את עצמם, משוכנעים שמדובר בחולי נפשי, מה גם שהם אינם מודעים לרמת היצירתיות שאליה הגעתי בניסיונות ההתחמקות מהשמש, כמו בפעם ההיא, כששכחתי את הכובע אצל נילי והלכתי את כל הדרך הביתה בראש מורכן, כשהשיער מכסה את העיניים ואני מנסה להסתיר את פני מהשמש. המכונית נעצרה ברעש כסנטימטר מחרטומי הנעליים שלי, הנהג היה מבועת מספיק כדי לצאת מהרכב ולצרוח עלי את כל הבהלה שלו, בעוד אני מקשיבה לו בפנים אטומות ובמוחי משתוללת תמונה אחת: אני שוכבת דרוסה, פשוטת איברים על הכביש, הנהג פוחד להזיז אותי מחשש לשבר בחוליות, ואני הולכת ומשחימה לאיטי כתרנגולת בתנור.

הו, כן, הפנים שלי חיוורות מאוד.
החזה אינו נראה סימטרי. השד השמאלי מעט מלא יותר, ואני מדמיינת את לבי מונח בתוכו ומתפיח אותו מעט. ב-בם! ב-בם! ב-בם! מוזר, חשבתי שהלב יפעם מהר יותר היום, אבל הוא ממשיך להזרים דם בקצב הרגיל. אני חשה את העקצוץ בכפות הידיים ומשפילה אליהן מבט. אינני אוהבת אותן. קצרות מדי, דמויות נקניקייה מדי ובעלות ציפורניים כסוסות הרבה יותר מדי. אני נוהגת לכרסם את הבשר הרך שסביבן, כך שנותרים מכתשים קטנים של עור אכול. אלו הן ידי הקטנות, ידי הפעלתניות, ידי הנכונות לכל מעשה. מה חבל אפוא שאינן יפות, מאחר שמכל איברי גופי, אותן אני רואה בתכיפות הגדולה ביותר. לנילי יש ידיים יפות. יפות מאוד.

הפעם דודה אדית אינה מוותרת. היא הולמת בדלת בכוח וצועקת, "מחכים רק לך! רק לך! כמו תמיד!" אני מרגישה נזופה מאוד. רק לך! כמו בפעם ההיא, כשאיבדת את תיק האוכל עם המשקפיים החדשים וכולם נאלצו לחזור ולחפש. רק לך! כמו בפעם ההיא, בה תחבת סוכרייה על מקל לשערו של חנן ועיכבת את היציאה לכפר. רק לך!

כמו בפעם ההיא, בה הקאת על הכיסויים החדשים שדודה אדית רקמה במסירות עד שעיניה יצאו מחוריהן, או כך לפחות היא חזרה ואמרה, רק לך, תלמה, כולם מחכים רק לך, כמו תמיד, כמו תמיד.

אבל היום, שלא כמו תמיד, עתידה להיערך הלווייתה של סבתא גרטה. ואת מישירה סוף-סוף מבט אל העיניים שלך במראה, כדי לגלות שהן בוהקות בהתרגשות אותה את מתקשה להסתיר.

2
הירידה במדרגות הלולייניות גורמת לי סחרחורת.
הטרקלין כולו מרקד סביבי. השידה הוורשאית המגולפת בעלת שש הדלתות, מדפי הספרים העמוסים בספרי הקודש האסורים, הגובלנים הרקומים בעלי המסגרות המוזהבות, השטיח הכבד המאובק, כולם כולם מסתחררים אל מול פני.

הבמבי הקטן הרקום, זה שרוכן לשתות ממימי הפלג בתמונת הגובלן הגדולה, מישיר אלי מבט מלגלג. גופו החום מתנשם אל מול הזכוכית. החוט הצמרירי, בו השתמשה סבתא גרטה במהלך הרקמה, מתחיל להיפרם בקצוות ולנקוש על הזכוכית. אני יודע מי את, מחייך אלי הבמבי הרקום, אני יודע, יודע. עיני החרוז שלו נוצצות באושר ולשון הצמר האדומה שלו מושטת לעברי. הוא יודע.

אני צונחת על הכורסה הגדולה. ענן האבק שמיתמר ממנה גורם לי להשתעל, והשיעול מזעיק את דודה אדית. "סוף-סוף," היא אומרת, "שעות את מסתובבת למעלה, עוד נאחר להלוויה בגללך." אני בוהה בה, באחות הבכירה של סבתא שלי. מלבד העיניים האפורות אין כל דמיון. היא נראית כהיפופוטם גדול החובש מטפחת מצויצת לראשו. איפה היא ואיפה הגוף הקטן בעל היציבה האצילית של סבתא גרטה. דודה אדית מדברת ומדברת, פיה נראה כחריץ שחור ויבש, כאילו שכחה לתחוב לתוכו את שיניה התותבות. אינני שומעת את המילים הבוקעות ממנו, אבל מנחשת שהן קשורות לאחריות ולהגינות, ומה יהיה איתך עם כל החוסר סדר הזה ומה הפלא שאת עוד לא - היא לא נראית כמישהי שאיבדה את אחותה. אבל גם אני לא נראית כמישהי שאיבדה את סבתה. שתינו כנראה מעדיפות את זה ככה.

"מה עשית שם בחדר כל כך הרבה זמן?" היא שואלת, וכשאני ממלמלת איזה תירוץ רפה שלא הכנתי די זמן מראש, היא קוטעת אותי ב"נו, באמת, אבל מה עם המראה?"

אני לא מאמינה. שוב מתחיל הטרקלין להסתחרר. יכול להיות שדודה אדית הציצה מבעד לחור המנעול? אני מנסה לדמיין אותה, מתגנבת כפופה לאורך המסדרון, מצמידה לחור המנעול עין לייזר אפורה וסוקרת אותי מלמעלה למטה. המחשבה על כך שמישהו צפה בי בזמן שעמדתי מול המראה מטרידה מאוד. הייתי מעדיפה להיתפס זוללת בשר או מתנשקת מלוכלך או כורעת מאחורי השיחים. הכול, רק לא ניצבת אל מול דמותי במראה.

"אז מה עם המראה?" היא חוזרת על השאלה במעט פחות סבלנות, ואני מתחילה לתהות שמא ייתכן שההתבוננות המדוקדקת שלי הותירה עקבות כלשהם בפני או חרטה משהו על מצחי.

"כיסית את המראה?" היא תוקעת בי מבט. "תגידי לי, מה קורה איתך? אם אנחנו מתכוונים לעשות את השבעה כאן, צריך להכין את הבית, כולל לכסות את כל המראות. קיוויתי שלפחות למראה הגדולה למעלה דאגת בעצמך!"

הקלה גדולה שוטפת אותי. היא לא ראתה. כל כך מתאים לה לגרום לי להיכנס ללחץ אפילו מטעות מטומטמת כזו. שכחתי שצריך לכסות את המראות בבית שיושבים בו שבעה, "שמא תילכד רוחו של המת במראה ותיקח עמה את כל מי שיתבונן בה", הסביר לי הרב שטאובר, אז, בשבעה הקודמת על סבא אנדריי. אני מנסה לדמיין את דמותה של סבתא גרטה לכודה במראה, משתקפת מרושעת פתאום וממיתה את נילי, שניגשת לסרק את שערה המלא. המממ... אני זוכרת שדודה אדית סיפרה לי שהשטן המציא את המראות במיוחד למטרה זו. אין ספק שמראה היא אכן המצאה שטנית. כי מהו הגיהינום אם לא חדרון עשוי מראות, אליו מושלכים בני אנוש עירומים שנידונו לבהות לנצח בהשתקפות פניהם וגופם?

אני לוקחת מפה לבנה רקומה ועולה במהירות אל החדר. כמה אשמח לכסות את המראה הזו! כמה אשמח לכסות את כל המראות בדירה. שנייה לפני שהמפה מכסה על המראה נדמה היה לי שהבחנתי במשהו, מין הבזק קל מאוד של תנועה, קמט כלשהו בהשתקפות. אני מחכה קצת ומחליטה שמדובר בתעתוע של האור.

הסלון נראה שונה. המראות המכוסות משוות לו מראה רפאים. דודה אדית החליטה להחמיר וכיסתה אף את התמונות והגובלנים בעלי מסגרות הזכוכית הגדולות. אני שמחה לגלות שהבמבי נחנק לו מתחת לסדין צהוב גדול. אני משוכנעת שהוא הפסיק לחייך.

המראות המכוסות מרגיעות אותי, הסלון נראה שלם וידידותי יותר ללא ההשתקפויו ת. המראות בסלון תמיד גרמו לי להיות דרוכה, דומה שכל תנועה נשקפת אלייך משם בחזרה באיחור של רבע שנייה, כאילו הבבואה שלך איכשהו לא תואמת את מה שנמצא בתוך מוחך.

אני זוכרת את הפעם ההיא. הייתי בת שבע וישנתי עם סבתא גרטה בדירה.
רעש כלשהו גרם לי לקום באמצע הלילה רק כדי לגלות את דלת ארון הבגדים פתוחה לרווחה ואותי בוהה לתוך הבבואית המפוחדת שלי, שנשקפה אלי מתוך המראה הארוכה הצמודה לאחת מדלתות הארון. לעולם לא אשכח את ההשתקפות הזו: את הישיבה המכווצת, את כתונת הלילה הלבנה, את הצמות הדקיקות ואת אישוני החתול המטורפים מפחד.

ואיך נלחמה ילדה בת שבע באימה המשתוללת בתוכה? כבר אז ידעתי את שעלי לעשות: לנסות ללכת הכי רחוק, לנסות ליצור את הנורא מכול בעצמי, כך שכאשר יתקוף אותי הפחד הסופי (והוא יתקוף, תלמה, חמודה! הוא תמיד תוקף!) אהיה מוכנה לקראתו.

אז ניסיתי לעוות את פני לפרצוף המפחיד ביותר שיכולתי להעלות על הדעת: צימצמתי את העיניים, כיווצתי את חוטמי עד שנראֶה היה כחוטם של חיה, פערתי את פי כשאני חושפת שיני חלב קטנות ורעות וחייכתי.

זה היה רעיון רע מאוד. ככל שהעמקתי להסתכל אל תוך עיני, נדמה היה לי שהן נשטפות בדם, הכיווצים בצדי הפה נראו אכזריים, ומהגרון הפעור שלי עלתה נהמה אטית ועמוקה .

הצלחתי להפחיד את עצמי למוות.
הרפיתי מיד. שיחררתי את העיניים, הלסת והפה, מחקתי את החיוך והחזרתי לפני את מראה הילדה-בת-השבע התמים שלהן, ואז זה קרה. הפנים שבמראה לא שבו למצבן הקודם. מצאתי עצמי בוהה בחיה, שהיא בעצם אני, המחייכת אלי מן המראה, מנידה ראשה בידענות, ניביה בוהקים, לשונה משתרבבת מפה המפלצת הילדותי שלה...

תצרחי. תצרחי. שום קול לא בקע מפי. תצרחי. תצרחי כבר, ילדה
. זה היה הרגע שבו בחרתי להתעורר. דלת הארון היתה פתוחה, ואני התבוננתי אל פני הלבנות במראה.

הבמבי הקטן הרקום שהיה תלוי על הקיר צפה בי משתינה במיטה באותו הלילה.
לא יכולתי להניע אף איבר כדי לקום וללכת לשירותים, לא יכולתי גם לקרוא לסבתא גרטה. מיתרי הקול שלי נעטפו בקרח. עצמתי את העיניים וחיכיתי, וכשהפעימות בשלפוחית גברו לא חשתי דבר מלבד הקלה גדולה כשהנוזל הצהוב והחם שטף לי את הרגליים והפשיר את מיתרי הקול שלחשו, "סבתא."

סבתא גרטה לא כעסה. הידיים היודעות שלה פעלו מהר ובתוך זמן קצר הייתי שוב נקייה ולבושה באחת מכותנות הלילה הלבנות והקמוטות שלה. "הכול בסדר, קינדל'ה, הכול בסדר, תחזרי לישון." היא חייכה אלי בחניכיים ורודות ומרגיעות.

"אני יכולה לישון איתך במיטה, סבתא?" שאלתי, והיא הנהנה ונשאה אותי בידיה למיטתה הגדולה והרכה.

שמתי לב שבמשך כל זמן החלפת הבגדים והמצעים היא הקפידה להישאר בגבה אל המראה. הרבה רעש פתאום. הבית מתחיל לקבל על עצמו התנהלות של טרום הלוויה.

שני טלפונים מצלצלים בו-זמנית, שלוש שכנות פורצות פנימה עם מגשים מכוסים ועם שרפרפים מפלסטיק חום. מאי-שם צצים סידורי תפילה קטנים בעלי שוליים מתפוררים, ומחם כחול מצמח לו ליד דלת הכניסה. אני תוהה מי מנהל את כל זה. זו לא דודה אדית שנעלמה פתאום, וגם לא נראה לי שמדובר ברוחה של סבתא גרטה שדואגת לכך מלמעלה. זה ממש לא הסגנון שלה. "איפה אמא?" זוהי חיה, השכנה מלמטה. יש לה עיניים בהירות מודאגות ורקורד מטריד של שש לידות בתוך שבע שנים. לפי מצב כרסה הקטנה והמעוגלת, אני מניחה שלידה שביעית צפויה בעתיד הנראה לעין.

"תכף תגיע," אני מקצרת.
"ואבא?"
"גם."

היא נעמדת לידי, ידיה על מותניה, כל כולה מוכנה לפתוח בשיחת "ואיך כולכם מסתדרים עם מה שקרה?" עיניה מאבדות לרגע את מבטן המודאג, ולשונה הסקרנית מלחכת את שפתה התחתונה התפוחה.

"עצוב לאבד סבתא," אני בורחת לקלישאות.
"ועוד ככה..."

ה"ככה" שלה נשאר תלוי באוויר כשאני חולפת על פניה ונכנסת למטבח. גם אם נדמה לי ששמעתי בדרך רחש כלשהו מכיוון עליית הגג, אין לי כל כוונה לגשת לשם ולבדוק.

"אנשים מתחילים לדבר."
נילי עומדת ליד הכיור וחותכת עגבניות למרובעים קטנטנים. היא מעמידה פנים שאיננה שומעת, היא טובה בזה מאוד.

"חיה עצרה אותי עכשיו וניסתה להוציא ממני פרטים," אני ממשיכה.
"והצליח לה?" איי, כואב. השאלה פוגעת בדיוק במקום אליו כיוונה נילי.
היא לעולם אינה מחטיאה"
"לא אמרתי כלום."
"פעם."

הסכין משספת את האוויר ונוחתת במרכז העגבנייה, הבשר האדום נחצה לשניים כשהוא מתיז קריש קטן של גרעינים היישר למרכז מצחי. נילי לא תאמר לי דבר, ומאחר שהמראות כולן מכוסות, אני עתידה ללכת להלוויה עם סימן אדום קטן במרכז המצח.

"פשר לעזור?"
"מו שעזרת לי בפעם האחרונה?" נילי מחייכת אלי חיוך לא נעים. "או שבינתיים כבר למדת לטגן חביתה?"

אני לא מגיבה, לוקחת עגבנייה שמנה שמונחת לידה על הקרש ומתחילה לחתוך בבשר הרך. בשרה של נילי רך כמו בזלת קפואה, כך לפחות אומרים במשפחה. ניתן היה לפרש זאת כדבר ביקורת, אבל קשיות האופי של נילי זוכה להערצה הקיימת רק במשפחות שרבים מדי מצאצאיהן חלושי אופי.

מוזר. העגבנייה מסרבת להיחתך. הסכין מחליקה מעליה שוב ושוב, ואני מגלה שלקחתי סכין קהה. כמה מתאים לי לעשות טעות כזו, הרי כל הקשור למטבח הוא תעלומה בעיני. תעלומה שאני מתקשה ומתעצלת לפצח. הנה, נילי מימין, הסכין מרקדת בידה וריבועוני עגבנייה אחידים זורמים להם היישר אל תוך הקערה. היא, בניגוד אלי, מבינה את השפה הרוחשת של המטבח, אוהבת להתקין שם כל מיני מאכלות מסובכים.

נראה לי שהיא נהנית מעצם העשייה, בלי קשר למחמאות הסועדים שהיא מקבלת.
אבל כשאנשים מתבוננים בנו, הם מניחים שאני היא הבשלנית. איני רואה זאת כמחמאה.
נילי ואני שותקות וחותכות, חותכות ושותקות, כשבחוץ מנהלות ההכנות לשבעה את עצמן. חיה חזרה עם שני כיסאות פלסטיק נוספים, והיא מפטפטת בחוץ על ההלוויה וכמה קשה יהיה להיגרר לשם בחום ולפחות מזה היא פטורה עכשיו ולא שלא קשה לה...

והיא ממשיכה ומלהגת בזמן שאני תוהה על מנהגן של נשים הרות שלא לבקר בבתי קברות מפחד פן יפגעו הנשמות המורעבות, השוכנות מתחת למצבות, בעובריהן התמימים.

נשמה שתתנפל על העובר של חיה יכולה להיות רק נשמה הגוועת ברעב, אני חושבת ומיד משתיקה את המחשבה הרעה הזו, שהרי חיה בסך הכול אישה נחמדה וכולנו חטטנים במידה כזו או אחרת, כשההבדל טמון במושאי החטטנות שלנו ובמשאבים הנפשיים אותם אנו מפנים לטובת החיטוט. אבל היום אינני סלחנית. היום איבדתי את סבתא גרטה שלי, ואני עומדת במטבח ומחתכת עגבניות. עם נילי.

"יפה אדית?" חיה תוחבת את ראשה בדלת המטבח. "היא היתה פה לפני חצי שעה ומאז לא ראיתי אותה, אני צריכה לברר איתה איפה ישבו הנשים."

"ה זאת אומרת איפה ישבו?" נילי לא מתבלבלת. "אנחנו נשב בסלון."
"לא," חיה לא נופלת למלכודת הזו. "בסלון ישבו הגברים."ה
"והנשים איפה?" נילי ממשיכה. "אולי בשמים עם סבתא גרטה?"
"נו באמת," חיה נאנחת. "למה להקשות כל דבר? לא מספיק ש-"
"שמה?" נילי ואני יורות את השאלה יחד, מתואמות לראשונה. "לא מספיק שמה?"
"שכלום," היא נסוגה ברגע האחרון. "לא אמרתי כלום. בואו נחשוב יחד בהיגיון איפה אדית יכולה להיות. חיפשתי בכל מקום, לא נראה לי שהיא בבית."
בניגוד לרצוני נמשכות עיני אל פינת המרפסת הישנה שם נמצאות המדרגות לעליית הגג. המקום נראה חשוך ועזוב כרגיל, אבל אני חשה בנילי הנדרכת מאחורי.
"מעת אותה עוזבת?" קולי זהיר מאוד.
"לא," אומרת חיה, "אולי באמת כדאי להמשיך לחפש," והיא יוצאת מהמטבח כשהיא מנענעת בראשה.
אני מביטה אל תוך אישוניה של נילי ורואה שם שורה זעירה של מדרגות שמובילות כולן למקום אחד.

© כל הזכויות שמורות לזמורה ביתן הוצאה לאור

יצר לב האדמה - שהרה בלאו


לראש העמוד

מומלצים: ספרים | כתב עת ספרים | עולם חדש | רמקולים | זכות הילד לכבוד
| סמיוטיקה | מטר | רמות | Tom | דלילה | גד ויספלד | מיקרוטופינג

ספרים חדשים באוגוסט 2019:
אולטימטום, אי אפשר לברוח מהשמש, אלוהים אתה שם? זאת מרגרט, אמש, לילה אחרון, בין המולדות, במקום גרניום, גיא בן הינום, גשם חייב לרדת, דוניא, האוויר שאת נושמת, האיש שלא שרף את קפקא, האישה שלא הייתה, האלמנה השחורה, הזנה רעילה, הכד השחור: רומן משפחתי, הכלה מאיסטנבול, המיסה של האתאיסט, המשהו הזה, הסבך, השועלים של שמשון, וינה 1900 , חוק 5 השניות, חיים לנצח, יפים כמו שהיינו, לֻזוּמִּיַאת: התחייבויות וחובות מופרים, לא העזנו לדעת, לאהוב מחדש, לקראת אוטוביוגרפיה מינורית, מבוסס על סיפור אמיתי, מסע דילוגים, מרלנה, נהר הקרח, נשים ללא גברים, סודות, סוכרי יוסי - אמזלג, סטארט אפ, סער ופרץ, ספר געגועים, עגלות , עוד לילה אחד, עינה של האורקל, על מקום הימצאה, עצי לבנה ומסילות ברזל, פול אוסטר 4321, פיצות,איקאה ודילמת האיש השמן, ציפור בעיר קדושה, רומן, רשימת המוזמנים, שמיים שאין להם חוף.

ספרים חדשים

סמיוטיקה - בניית אתרים, עיצוב אתרים