Amazon.com Widgets

  ספרים חדשים - אתר טקסט    ⚞  שנת 2007  ⚟

 | 2019 | 2018 | 2017 | 2016 | 2015 | 2014 | 2013 | 2012 | 2011 | 2010 | 2009 | 2008 | שנת 2007 | 2006 | 2005 | 

|  אוגוסט 2019 |  יולי 2019 |  יוני 2019 |  מאי 2019 |  אפריל 2019 |  מרץ 2019 |  פברואר 2019 |  ינואר 2019  |  דצמבר 2018 |  נובמבר 2018  |  אוקטובר 2018 |  ספטמבר 2018 |

» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» פרויקט נחום גוטמן
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006

גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

| כולם | ספרים בחודשים |
| אודות טקסט | יצירת קשר |
פרטיות בטקסט

ספרים חדשים בפורמט RSS


» טקסט  » ספרים מקור  » ספרים חדשים בפברואר 2007       חזור

רומן אמריקאי
מאת: יהונתן גפן

ההוצאה:

כנרת דביר

יקי מיטלמן הוא צייר ישראלי, בן לניצולי שואה, נשוי לאשת נעוריו, אב לשניים. יקי /יעקב הוא אדם מוכשר מאוד, אבל בעל זהות מסוכסכת ויצר הרס עצמי פנומנאלי. מתישהו באמצע החיים, עוזב יקי את הארץ ונוסע לאמריקה להתחיל בחיים חדשים.

הוא מתחתן עם אישה בלונדינית גבוהה, מפסיק לעשן, אוכל בריא ומשנה את שמו לג'ק מיטל. אבל מתחת לזהות החדשה מסתתר יקי הישן וכל הניסיונות להשמיד אותו עולים בתוהו.

רומן אמריקאי של יהונתן גפן נולד מן הרעיון שהסופר, שבילה הרבה בניו יורק, יכתוב נובלה ספרותית המורכבת כולה מביקוריו בבארים ושיחותיו עם שתיינים ב"תפוח הגדול"; ספר שישמש אוהבי ספרות וטיפות מרות.

רומן אמריקאי
שתפו אותי

אבל התוכנית השתבשה. אמנם, בספר יש הרבה ניו יורק ולא מעט בארים (אפלים), אבל אלה משמשים כרקע למסע נפשי וזהותי סוחף ומטלטל.

למסע של יהונתן גפן ברומן אמריקאי יש גם פן ציבורי. דרך עיניו של יקי/ג'ק, המדווח לנו על קורותיו ב"ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות" בסגנון אירוני-סרקסטי מושחז, מצטיירת ניו יורק ותושביה הגולים, אנשי העסקים והאמנים הישראלים היושבים שם, כמו בגיהינום מודרני.

רומן אמריקאי הוא ספר בדיוני, אבל כמו הרומנים האחרים של יהונתן גפן, הוא ספר שעושה חשבון בלי לעשות חשבון. זהו ספר חושפני, מעורר הזדהות, אבל בה במידה מצליף וביקורתי. זהו רומן שלם, העומד בפני עצמו, אך בה בעת הוא מצטרף לשני קודמיו אישה יקרה וחומר טוב ומשלים טרילוגיה ישראלית חושפנית, מרתקת, משעשעת ועוקצנית.

פרק ראשון | רומן אמריקאי
המקום הזה היה בֶּטַח מקום חביב לפני שהגעתי אליו.

זה מה שג'ק חשב בוונדרבר, בשבע וחצי בערב, אם אפשר לקרוא לגל הערפילי שהתחולל במוחו 'מחשבה'. היום דייב עבד, והוא מזג לו עוד מנה כפולה של ג'וני שחור ולידו כוס גדולה של סודה עם שתי קוביות קרח. ג'ק (יקי) מיטל (מיטלמן) הודה לו בקול רפה. הוא אהב יותר את מריה. כשמריה עבדה בבר, היא לא היתה מוזגת לו כל כך מהר את השלישית. היא למדה את הקצב שלו כמו שרופא לומד מחלה של פציינט - לא כמו הברמן דייב שחשב רק על שקשוק הקופה, לא על מצבם של השותים.

בדרך כלל אחרי שלוש כפולות, ג'ק ידע שהוא צריך לצאת החוצה, לנשום או להקיא, ושתהיה לו מספיק נשימה כדי להזמין מונית עם נהג אפריקאי או מצרי או הודי שיש לפקח עליו שייקח אותו לביתו בלי מסע להכרת העיר לפני זה.

אבל רק אחרי לפחות שלוש כפולות היה לו סיכוי לישון כמה שעות בלי להתעורר בתוך החלום על הנשים שמנסות לחנוק אותו בשלושה צבעים שונים.

כמו תמיד שאל ג'ק את דייב איזה יום היום והוא אמר לו יום שלישי, מחר חג המולד. הוא שאל אותו איזו שנה נגמרת והוא אמר לו שנת אלפיים ואחת.

"יותר מעשר שנים מזוינות אני פה," אמר ג'ק לשורת הבקבוקים המהבהבים על המדף בתאורת הבר העמומה, "הם חשבו שאני אחזור אחרי שבועיים כמו פודל רטוב, והנה כבר עשר שנים."

*

בשעה שמונה וחצי בדיוק, מוזס אדלר, בעליו של המקום, שגם הוא נולד בארץ ההיא, נכנס למקום בהליכה טווסית. עם בטנו הנפוחה וישבנו הבולט הוא נראה כסימן שאלה שמתקדם לאט. הוא טפח על שכמו של ג'ק, ואמר לו: "אתה עדיין חי."

ג'ק אמר שכן, ומוזס יישר את השלייקס המשובצים שלו ואמר לג'ק שישתדל מאוד לא להקיא, ושאם הוא בכל זאת מקיא, אז רחוק, ליד החנות של הקוריאני הזקן, ושיש לו מזל שמוזס זוכר אותו בתור בן אדם מפורסם בארץ ההיא ונותן לו כבוד שכבר מזמן לא מגיע לו.

ג'ק רצה להגיד לו שהוא שילם לו בציורים, כמו למשל הציור הראשון שמכר בניו יורק: פסל החירות, שמן על קנבס - ציור שחצה באומץ את האוקיינוס כמה חודשים לפני שגם ג'ק חצה אותו בעקבותיו - אבל במקום להזכיר לו את זה, הוא רק פלט למוזס "לך תזדיין שמן."

מוזס אמר לו שזה בדיוק מה שהוא הולך לעשות, וקרץ את הקריצה הדוחה שלו, עם שליפת הלשון בזווית הפה. ג'ק חשב שמוזס הוא אכן האדם הדוחה ביותר בעולם, אבל כל עוד הוא נותן לו לשתות פה בחינם, אז גם אותו עדיין אסור לו להרוג.

"מאוד נחמד בעל הבית שלכם," ג'ק אמר לדייב וטילטל את הכוסית הקפואה שלו. הוא היה עכשיו באמצע הכפולה השלישית שלו, שבערבים של התנהגות טובה תהיה גם האחרונה. שלולית צהובה וזעירה נקוותה על העץ השרוט והמבהיק.

"חג מולד שמח."

"חג מולד שמח גם לך ג'קי חבר שלי," ענה דייב.

ג'ק מישש את המגן דויד הכחול הקשור לו בשרוך על צווארו, הרגיש עקצוץ בחזה וקיווה שזה לא מה שהוא חושב שזה. בחוץ התחיל לרדת שלג ברכּוּת וקיר הזכוכית התמלא נוצות. השנה יהיה כריסמס לבן. מדי פעם, בתנועה שכבר היתה אוטומטית, הניח ג'ק את ידו על ירכו כדי לחוש את הבקבוק הקטן, שבלט כמו עוד זין זעיר בתחתית כיס הג'ינס המהוה שלו. בבקבוק היו כדורים קטנים של ניטרוגליצרין. ואם הוא ירגיש מועקה בחזה, הוא חייב מיד להמס אחד מתחת ללשון שלו.

בבדיקת האֶ-קה-גה אמר לו דוקטור ברד, קרדיולוג של עניים, גם הוא מהארץ ההיא, שבה קראו לו דוקטור ברודצקי, שיש לו עורק אחד סתום בדרך ללב, והוא צריך להיזהר, לא להתאמץ ולא לשתות אלכוהול.

ואי-אפשר להכריח מישהו לעבור צנתור אם הוא מתנגד לזה, הדוקטור אמר, אפילו באמריקה.

*

"הכול בסדר חבר שלי?" שאל ג'ק. אבל דייב לא הקשיב לו. הוא שיקשק במהירות גביע מתכת כדי להכין מרגריטה לשתי צעירות בלונדיניות שלא היו צעירות ולא בלונדיניות.

אחת מהן ביקשה ממנו לפני שלוש שנים שהוא יצייר אותה אחרי שסיפר לה שהוא צייר. הוא הביא אותה אליו לדירה, ל-L6. וכשהיא התפשטה הוא ראה את התפרים של הניתוחים הפלסטיים ואת שורשי השׂיבה של התלתלים הבלונדיניים. הוא הקיא.

היא הזמינה מונית. הוא לא צייר אותה.

והנה עכשיו הוא פתאום זכר שקוראים לה דניסטי והיא מקולורדו.

הנה, ג'ק חשב לעצמו, עוד תא זיכרון מתעורר לי פתאום לתחייה באמצע כל המוות הזה. ברוך הבא, תא!

מדי פעם, אחרי הכפולה השלישית, בתוך המרקם העמום של תאי הזיכרון המתים שלו, השתחררו פתאום מחשבות בהירות ומביישות על הלילה ההוא ועל כל כך הרבה לילות סתמיים ודומים זה לזה. דייב מזג לו במהירות את הכפולה הרביעית, שהיתה אפילו יותר מכפולה. ג'ק אמר לדייב שמריה לא היתה עושה את זה, ודייב צחק והקפיץ את השרירים שלו שמצוירת עליהם גולגולת עם שתי עצמות מוצלבות שמתחתיהן כתוב:

"אני אוהב את אירלנד". על הצוואר היה לו קעקוע שכתוב עליו "אימא" ועל אמת ידו השנייה היה "ישו", ככה שדייב היה מבוטח מכל הכיוונים בתוויות שהוכיחו שאכן יש לו אם אוהבת, מולדת ואלוהים. לג'קי לא היה דבר מאלה. רק קעקוע אחד זעיר, גבוה בכתפו - שם של אישה: קטיה, ומתחת לשם, שושנה אדומה שנראתה כפצע ולא כפרח. ג'קי, שהיה צייר, ידע שזאת עבודה גרועה, ועדיין קיווה שיום יבוא והוא יחזור לקעקע את המקעקע. כעת חלף לו עוד גל מחשבה ערפילי, מאוד אופייני ללגימה הראשונה של הכפולה הרביעית: לא כדאי לדחות דברים כאלה, כי מי יודע כמה ימים עוד נשארו לו.

כשנזכר בקטיה ובקוצר חייו הבלתי נמנע, החליט ג'ק לא לסיים את המשקה שלו. אם לא יפסיק לשתות עכשיו, הוא יקיש הלילה על הדלת המרתפית שלה, והוא אף פעם לא היה יכול לדעת באיזה מצב הוא ימצא אותה או לא ימצא אותה. הוא לגם לגימה ארוכה מכוס הסודה הגדולה והצית לעצמו סיגריה ששלף מחפיסת ה"רד קאמל."

הקיץ של 1990 היה הקיץ האחרון של יקי מיטלמן בתל אביב, שאותה יעזוב בקרוב ויותר לא יראה אותה לעולם.

כשהוא אמר שהוא נוסע לאמריקה ולא יחזור לעולם, אנשים גיחכו. כאן אתה מלך, הם אמרו לו, והם צדקו. בתל אביב יקי היה הבן-זונה והמלך, הגבר המחוספס והמוכשר והרגיש, שרגיש בעיקר לעצמו ואיכשהו תמיד סולחים לו.

איש לא ראה את המפלצת המפחידה והעצובה שיקי ידע להחביא כפי שציירים יודעים להחביא את רישום העיפרון שהצמיח את הציור הצבעוני והמרהיב שמוצג בתערוכה.

מלך, אנשים שיקי לא הכיר טפחו על שכמו הגרמי ברחוב: אתה מלך, יקי, מלך הביצה מלך קטן כזה, נמוך ורזה, תלתלי פחם ארוכים שמכסים את כתפיו, חתימת זקן קלה שכיסתה צלקת מוצלבת, תוצאה של תגרת ברים, עוד צלקת מעל גבתו הימנית מקרב שיכורים אחר, עיני שקד חומות ובהירות שנראו כאילו נלקחו מפרצוף אחר בכלל, אולי פרצוף של נערה חולמנית. עם הסנדלים הנצחיים שלו, שאותם נעל מעל גרבי צמר אפורים ועבים בימים קרים, נראה כישו של ציורי הרנסנס. ג'וליה אמרה שהיא כמובן תטפל גם בזה כשהוא יגיע לניו יורק ויתחתן איתה באולם העירייה, אחרי שיחכה בתור שעתיים עם תאילנדים דקיקים ומכסיקנים נטולי שיניים, הודים, יפנים ומוסלמיות רעולות פנים, שחורים הלבושים בהדר ומצטלמים בגאווה כאילו שאם הם מתחתנים בניו יורק הם מיד הופכים לסיפור הצלחה אמריקאי.

*

לפני הנסיעה, יקי ניסה כמיטב יכולתו להסביר לכל מי ששאל אותו, כולל לכתבת מקומון מחוצ'קנת בתל אביב, שזהו, נגמר לו כאן הסוס - או שמא זה היה רק חמור? - שאין לו מה לעשות כאן יותר .

יקי מיטלמן (מיטל) היה צייר די נחשב ומאוד נמכר, בעיקר בתחום האבסורד והקולאז'ים הפוליטיים שהיו כה אופנתיים בשנות השבעים, ובימים הרווחיים שלו, ציור שלו נמכר בחמשת אלפים דולר. כמה מציוריו של יקי היו מאוד מפורסמים וחלק מהפולקלור של המדינה, כמו למשל ציור שמן של בנימין זאב הרצל בעירום נשי בוטה, שדיים של ונוס וזקן בלונדיני, יוצא מצדף על המרפסת ההיא בבָּאזל וחוזה, ומתחת כתוב: "אם תרצו מדינה - לכו לזונה."

רוב מבקרי האמנות כתבו שהוא ילדותי ופרובוקטיבי, אבל כולם לא שכחו לציין שיעקב מיטל הוא קודם כול אמן שמחפש את דרכו, צייר שיודע היטב את המקצוע שלו, ואולי יום אחד הוא אפילו יתבגר.

כמו אמנים דגולים אחרים בארצו, הוא גר ביפו, בבית שהיה פעם של ערבי עשיר שברח. הבית היה מלא ספרים וחברים, חשיש וויסקי.

והיתה עדנה, והיו שני הילדים.

לפעמים יקי ניסה להסביר, לפחות לעצמו, איך ומדוע החל הכול להתקלקל, אבל רק אסף עוד ועוד רגשות אשמה לדרך - רגשות שעינו אותו יום ולילה, גם בחלומות, אבל גם סימנו לו לעוף מהארץ שבה נולד, כמה שיותר רחוק וכמה שיותר מהר. עכשיו.

בשלושת החודשים האחרונים שלו בישראל, יקי גר ב"הולידיי אין", מתוכם חודשיים עם ג'וליה, צעירה אמריקאית נמרצת, ציידת אמנים בת שלושים שכבר היתה מהוללת ומחוזרת על ידי הגלריות הנחשבות בניו יורק ובעולם המערבי כולו.

ג'ק לא היה ציִד קל, אבל כשג'וליה נגעה בו ברוך עם שרביט הציידות שלה הוא באמת האמין שהוא מצא את אהבת חייו - אישה מכוכב אחר, שתחלץ אותו מחיי הסבל כאן ותברא יחד איתו יקי חדש ונסבל יותר.

*

זה כבר קרה לו, להתחיל במקום אחר כאדם חדש, וזה יכול לקרות שוב, אבל רק עם מישהי שלא מכירה את העבר שלו, את סיפורי תגרות הברים בעיתונות המקומית .

זה יכול לקרות עם ג'וליה, הבלונדינית המעודנת, הגבוהה ממנו בראש, והראש מרכיב חיוך נצחי ומקסים הנרשם על השפתיים המדויקות שלה גם כשהיא רצינית או כועסת.

אבל הבלונדינית המעודנת הזאת היתה גם ציידת אמנים קשוחה, והיא לא תחזור הביתה מהסיור במזרח התיכון בלי אמן מזרח תיכוני הקשור לחגורת המעצבים שלה.

יקי, שג'וליה קראה לו כבר ג'ק, אמר לעצמו שוב ושוב: אם סנונית, שיש לה מוח קטן של ציפור, יודעת מתי לעוף ממקום רע למקום טוב, למה אדם שיש לו שכל יותר גדול לא ילמד להתעופף מפה ולנסות את מזלו בעולם הגדול?

והעולם הגדול, כמו שכל אחד יודע, הוא ניו יורק סיטי.

*

"גבר לעולם לא עוזב בית בגלל בית אחר," הסביר ג'ק לעדנה לפני שהם נפרדו.

"אז למה גבר עוזב?" עדנה הישירה אליו את המבט המתריס והמתנצח שלה.

"הוא עוזב," יקי אמר, "בגלל שהוא לא יכול יותר להיות במקום שבו הוא נמצא. גבר לעולם לא יעזוב אישה בגלל אישה אחרת. הוא יעזוב אותה משום שרע לו איתה ולה רע איתו. נכון שרע לך איתי עדנוש?"

"נכון יקי, רע לי איתך."

"מגיע לך מישהו יותר טוב ממני," אמר יקי והגעיל את עצמו. המשפט המטומטם הזה - הוא כבר אמר אותו לכל כך הרבה נשים של לילה אחד הזוי או שבוע אחד פרוע, וגם לילדה בת חמש-עשרה שנראתה בת עשרים ואמה שלה כמעט תבעה אותו אבל בסוף הוא שכב איתה, וכדמי שתיקה נתן לה את הציור של מאיה, הבת שלה, בלי חתימה כמובן, ואחר אמר גם לה שמגיע לה מישהו טוב יותר ממנו.

לימים, יקי (ג'ק) יגיד שנפרד מעדנה חמש דקות לפני שהיא תתחיל לשנוא אותו, ומג'וליה חמש דקות אחרי שהיא תתחיל לשנוא את עצמה וגם המשפט הזה יגרום לו גועל נפש.

אבל הוא ידע שזאת האמת. כל מה שהדביק אותו ואת עדנה יחד יבש ונעלם.

כל כך הרבה זוגות שעדנה והוא הכירו חלפו כבר מזמן על פני הנקודה הזאת, נקודת הדחייה והניכור, ונשארו יחד. בגלל הילדים, בגלל החתול, בגלל הפחד.

יקי באמת האמין שג'וליה ואמריקה יהיו הפיות הטובות שלו, המלאכיות הגואלות שלו, שהנה יש לו הזדמנות להתחלה של חיים אחרים וחגיגיים.

*

יקי מיטלמן הרגיש לפתע את האוויר המשכר והמלטף של החירות. והנה, בתנופה של אופטימיות פתאומית, הציור האחרון שהוא צייר בארץ היה פסל החירות: הגברת עם לב האבן מחזיקה בידה הקמוצה את יקי העירום - אש אדומה אוחזת בתלתליו השחורים - במקום את לפיד החירות - ומתחת כתוב: LET MY PEOPLE GO. ג'וליה רכשה את הציור הזה, והוא מוצג כעת באחת הגלריות הקטנות שהחלו לצוץ בסוהו כשעליו מדבקת עיגול אדומה שהעידה שהציור נמכר ב-500,7 דולר ליהודי עשיר ששמו מוזס משהו. בעתיד יתברר ליקי שהמוזס הזה קיבל את הציור הזה כמתנה מאבא של ג'וליה, ושמוזס עושה איתו עסקים טובים.

*

למרות שהם היו כבר גרושים ובקושי דיברו זה עם זה, עדנה התעקשה לקחת אותו לשדה התעופה בפיאט הישנה והמשקשקת שלה. זה היה סוף אוגוסט 1990 וברדיו אמר החזאי שהיום הוא היום החם ביותר השנה.

עדנה סירבה לקנות רכב מרווח יותר למרות שיקי אמר לה שיש לו כסף ומגיע לה ולילדים אוטו חדש.

"טוב לי עם האוטו הזה," עדנה אמרה.

יקי הבין מזה שעדנה, שלא כמוהו, אינה עוזבת דברים קבועים מקולקלים למען מותרות וחיים טובים יותר.

החום היה בלתי נסבל, וכשהם פתחו את החלונות החורקים, השרב חדר לתוך האוטו. עדנה ויקי הזיעו אבל לא התלוננו, ממילא הם הרגישו כמו ביום בלי מזג אוויר. על גג המכונית נקשר ארגז קרטון ענקי, גדול כמעט כמו הפיאט, ובו הציורים של ג'קי. מלבד זה היה לו רק תיק נסיעות קטן. ג'וליה אמרה שלא יביא כלום, שהיא כבר תדאג להלביש אותו בניו יורק.

בתיק החאקי הצבאי של יקי היו כלי רחצה, קופסת סיגריות "נובלס" עם שתי סיגריות ומצית למקרה שיקרה משהו שיצדיק את הפסקת הגמילה. יומן קטן עם טלפונים - לרוב המספרים לא יתקשר יותר לעולם - פספורט עם ויזה אמריקאית לחמש שנים וחמש מאות דולרים מגולגלים בגומייה משרדית.

עדנה ויקי שתקו בחום המעלף. הם כבר הרי אמרו הכול זה לזו - כל מה שרצו להגיד וכל מה שלא רצו להגיד. הם כבר דיברו, לחשו וצעקו, ויקי העדיף לקחת מונית עם אחד מחבריו מקהילת נהגי המוניות שבילו איתו בלילות בברים של תל אביב, אבל עדנה היא עדנה, והיא התעקשה לקחת יום חופש מ"סטימצקי" ולקחת אותו לשדה התעופה, והנה שוב שניהם סובלים יחד.

בשבועות הקיץ הארוכים שלפני הנסיעה היה נראה שכולם כבר מבינים ומסכימים שיקי צריך לנסוע מכאן, לפני שישנא את המקום ואת כולם, לפני שכולם והמקום ישנאו אותו. יום לפני הטיסה הילדים אפילו עשו לו מסיבה קטנה. הילד הגדול שלהם, בן, בן שמונה-עשרה וחצי, קיבל חופשה מיוחדת מהיחידה המיוחדת שלו, והגיע מלבנון עייף ושזוף, עם מבט מרוחק בעיניים הירוקות שלו, כאילו הוא לא ממש מכיר את האנשים שיושבים איתו מסביב לשולחן. הוא ישב שם ויד אחת התנופפה במהירות מכיוון הרצפה כאילו מקפיצה כדורסל שרק הוא ראה אותו. גלית, שמגיל שבע תענה רק למי שיקרא לה גל, במכנסונים שהם יותר תחתונים מאשר מכנסיים וגופייה שנמתחה במאמץ על חזה שנראה גדול מדי על נערה בת שש-עשרה.

היא הגיעה עם החבר החדש שלה, מורה בבית הספר למשחק ברמת גן שבו למדה, מבוגר ממנה בעשר שנים לפחות, והגישה לאבא שלה מתנת פרידה שנראתה לה מגניבה: שרוך עור שחור עם מגן דויד כחול גדול.

הם עשו הרבה מאמצים, כולם, להיראות כמו משפחה רגילה - משפחה שאבא שלה יוצא לאיזו שליחות חשובה בארץ אחרת שתיטיב איתו ואיתם. כולם ניסו לצחוק ולהיראות שמחים. אבל לא יותר מדי. שכן מישהו פה עוזב ומישהו פה נשאר. שמחה במינון נכון של משפחה מאוחדת שמקבלת על עצמה את גורלה. משפחה שנפגשת כדי להיפרד. אבל אחרי שהחבר הבמאי של גל הלך, הם שיחררו קצת את שרירי הפנים. בן עבר לסלון וצפה במשחק כדורסל אילם בטלוויזיה. כל השאר נשארו לשבת פזורי איברים מסביב לשולחן, שקטים ועייפים מרוב פרידה ואכילה מהירה מדי.

"נו, תגידי את זה כבר אימא," גל אמרה והתכווצה כאילו קר לה פתאום.

"מה את רוצה שאני אגיד?" אמרה עדנה, עורמת צלחות.

"מה את רוצה שאימא תגיד, יפה שלי?" חיבק אותה יקי, מנסה לדגדג אותה ומבין שהיא מבוגרת מדי לדגדוגים.

"די אבא!" גל הרימה את קולה, "אימא חוסֶבת שגיגי יותר מדי מבוגר בסְבִילי."

"גיגי?"

"הוא בן שלושים," עדנה אמרה באיפוק, "ואת יודעת שאני כבר לא מתערבת בחיים שלך."

"זה היה מעולה אם היית מתערבת במקום לעשות את הפרצוף הזה כסֶהוא כאן?"

"איזה פרצוף?" עדנה שאלה, ואחרי שתיקה קצרה הוסיפה: "תגידי גלית, את חושבת שבאמת כדאי שנריב יום לפני שאבא נוסע?"

"ולמה הוא נוסע? למה הוא נוסע? למה הוא נוסע..." אמרה גלי עשרות פעמים, עד שהמילים הפכו למלמול ואחר כך לבכי, עלייה מהירה לחדר הקטן שלה וטריקת דלת רועמת.

*

אהבת חייו הקמלה של יקי נהגה לאט מאוד בדרך לשדה התעופה ויקי הביט בנופים שחלפו מבעד לחלון. עצים חסרי שם שלא השקו אותם מאה שנה, בתים נבולים, בתי חרושת מפויחים שאלוהים יודע מה הם מייצרים.

הוא רצה להגיד לעדנה: אני אוהב אותך עדנוש.

הוא רצה להגיד לה: ומה, עדנוש, אם אני אצליח שם תצטרפו אלי? אבל הוא ידע מה תהיה התשובה שלה: מה אתה צריך אותי, יש לך שם את ג'וליה, והוא אמר לתוך החלון הפתוח והלוהט: "תראי, עדנה, מדבר מלוכלך, זה מה שהמקום הזה, מדבר מלוכלך, אפילו הגמלים ברחו מפה."

"זאת הארץ שלנו," עדנה אמרה, "לטוב ולרע."

"אולי זאת הארץ שלך, עדנוש," יקי אמר, "לא שלי."

"עוד פעם אתה מתחיל עם זה?"

"כן," יקי אמר בשקט, משתדל להיות תרבותי, "המשפחה שלך כבר מאות שנים בירושלים הזאת. יש להם שורשים עד הרומאים, והם גם מאמינים באלוהים."

"אלוהים לא שייך למשפחה שלי," עדנה אמרה, "אלוהים הוא של כולם. גם ההורים שלך יהודים. יהודים מאוד חולים אבל יהודים."

"אני לא מבין למה הם באו דווקא הנה, לחור המסריח הזה." "בגלל ששלדים שיוצאים מתאי גזים יבואו לכל מקום שיקבל אותם," עדנה אמרה.

"כן. אבל העולם השתנה, אני לא חייב להישאר כאן רק בגלל שפעם הארץ הזאת היתה חדר מיון של ההורים שלי," יקי אמר.

הם שתקו לרגע, נכנסים למעקף המוביל לשדה התעופה, ואז יקי הניח את ידו על כתפה השחומה והחמה של עדנה ואמר לה: "עדנוש." ואחר עוד רגע של שתיקה:

"אני ממש לא רציתי לדבר על כל זה עכשיו."

"אז על מה כן רצית לדבר?"

"רציתי להגיד לך שאני אוהב אותך," יקי אמר, "זה מה שרציתי להגיד לך. שאני אוהב אותך, זה הכול, או קיי עדנוש?"

ואז עדנה חנתה ליד אולם היציאות בשדה התעופה והסתכלה עליו כאילו שגם היא רוצה להגיד לו עוד משהו אבל היא לא אמרה לו כלום.

*

ההורים של יקי היו מאושפזים במוסד מיוחד לניצולי שואה למרגלות הרי הכרמל. הם לא יצאו מהחדר שלהם שלושים שנה, ואפילו לא פתחו את וילון הפלסטיק המשובץ כדי לראות את הים. הם לא רצו לדעת שיש להם ים, שיש להם ילדים, שיש להם ארץ. יקי שנא אותם ואהב אותם. הוא אהב אותם רק כשהוא לא ראה אותם.

המוסד הזה, שאליו הם עברו כשהיה בן שתים-עשרה והוא עבר לגור עם דודים במושב בעמק חפר, עובר עכשיו ללא ידיעתם הסבה למרכז בריאותי יקר של עשירים, מרכז של חולטי תה ושוחרי מסז'ים.

שבועיים לפני שטס לניו יורק הגיע יקי להיפרד. באתר הבנייה שהוקם ממול ומסביב למוסד, דחפורים ופטישי אוויר פינו הריסות של חדרים שכבר פונו מחוליהם, ועשרות פועלי בנייה מיוזעים עמלו על קורות עץ רעועות מסביב לבית המשוגעים שעל ההר כדי להפוך את המקום החולה והמכוער הזה למעצמת ספא מהודרת. היום הם יצקו את בריכת השחייה.

יקי זכר שבכל רגע בילדותו היו ההורים שלו חוזרים ואומרים לו לברוח מפה. "אתה לברוח מפה כמה שיותר מהר. אתה להיות ילד גדול ולברוח!" אבא, שמואל מיטלמן, שב ואמר ליקי, בנו היחיד, ואימא יפה, כפות ידיה רועדות הוסיפה: "לא טוב פה, יקוב, לא טוב. אתה תראה שהם באים גם פה הגרמנים." ואבא שמואל אמר: "טילים להתפוצץ ולהרוג כל יהודים. גם בחיפה. וכולם פה מתים." ואימא יפה הוסיפה: "אתה לנסוע מהר לאמריקה, ואנחנו גם לבוא שמה כי אמריקה הם יותר חזקים מהגרמנים!"

יקי ידע שהוא זונח אותם כמו שאסקימוסים שולחים את הזקנים למות לבד בקרח, כי הם יודעים שהם כבר גמרו, שכבר אי-אפשר להציל אותם.

תחושת הבגידה בהוריו עקצה אותו כשהוא נכנס למבנה הישן והמתפורר. ריח של שקיעה קיצית - אורנים בעיקר - ליווה אותו עד החדר האטום והקטן כמלונה של ההורים שלו, ולפתע גווע והתחלף בריח של שתן ואקונומיקה. הם קמו לכבודו בכבדות, חיבקו אותו ונישקו אותו, חיבוקים ארוכים, נשיקות יבשות ומרפרפות, כאילו לא יראו אותו יותר לעולם.

יקי נזכר כיצד הם חיבקו אותו כך בכל פעם שיצא מהבית, לבית ספר, לטיול קצר באופניים עם חבר. תמיד הם חיבקו אותו כך ונישקו אותו כך, כאילו הוא יוצא ולא יחזור.

"אני נוסע לאמריקה," יקי אמר להם.

"אמריקה?" אבא שמואל אמר ולרגע אחד פניו זרחו.

"אמריקה!" אימא יפה כמעט חייכה כשהעניקה לו עוד חיבוק ארוך וחזק, אחרון לגמרי.

שמואל מיטלמן אמר לו: "אוֹבָזַ'י."

ויפה מיטלמן חיזקה: "אובז'י סטוֹם פּוֹלסקי!"

תיזהר. תיזהר מהפולנים.

שמואל מיטלמן הסביר: "אתה להיזהר מגרמנים שהרבה מההם ברחו מהארץ שלהם אחרי מלחמה גדולה של אירופה."

יקי הבטיח להיזהר מכולם. תמיד. ולכתוב מכתבים, וכמו תמיד יצא משם בריצה, כמו שאדם בורח מסופה או מאש משתוללת שרודפת אחריו.

בחוץ כבר היה חושך. עצי האורן הצטופפו כדי להסתיר חצי ירח. פועלי הבנייה כבר הלכו הביתה. נשאר רק אחד זקן עם כפייה אדומה שעירבב בטון במורד ההר המסולע.

הזקן הביט בו וקפא לרגע עם את החפירה שלו. נוף דומם עם פלשתינאי, חשב יקי.

*

עדנה ויקי ישבו צפופים בתוך הפיאט, מול דלתות אולם הנוסעים ההומה אדם.

יקי חשב: הנה, אני עוזב את החום הגיהינומי הזה, מספיק טיגנו אותי פה. יש לו עוד שעתיים עד לטיסה, אבל משהו השקיע אותו במושב המרופט של המכונית הקטנה והוא פתאום עייף, חושב איך להעביר את הארגז הענקי שעל הגג לעגלת הנסיעות.

עדנה שאלה אותו על מה הוא חושב, ויקי אמר בשקט שהתאים לחמסין: "אני לא רציתי שזה יהיה ככה. באמת שחשבתי שעדנה ויקי יהיו סיפור הצלחה עם סוף טוב.

"מה אתה מדבר עלינו פתאום בגוף שלישי?" עדנה שאלה כשראשה מורכן.

"פתאום, לא יודע איך ומתי נהיינו גוף שלישי כזה, לא?"

עדנה שתקה, עקשנית וצודקת כתמיד, מה שצבע את מה שיקי אמר בצבעים פסטליים של רוע לב. הוא אמר: "עדנוש, את רוצה שאני אשאר? אם את אומרת מילה, מילה אחת, עדנה בנאי, ואנחנו עושים יוּ טֶרן וחוזרים."

"לא, אני רק דואגת לך קצת."

כמו תמיד, כשעדנה הרגישה מתוחה, היא התחילה למצמץ. יקי חשב שהמצמוצים שלה הם במקום לבכות, מצמוצים שעוצרים דמעות.

"דואגת? לי? אני כבר ילד גדול?"

"אתה אמן," עדנה אמרה, "זה ידוע שלאמנים מאוד קשה להשתלב בתרבות אחרת."

"באמת?" אמר יקי, "תגידי את זה לפיקסו, תגידי את זה לגוגן."

"אני לא יכולה," אמרה עדנה, "הם מתים."

"הם מתים ואת ממצמצת, את בסדר עדנוש?"

"אני חושבת שמתחילה לי מיגרנה."

הוא הסתכל עליה. היא היתה מבוגרת ממנו בשנתיים, וכמוהו, נערית למראה.

הרזון הצודק הזה. הקומה הנמוכה. עיני השקד הפעורות כשהן לא ממצמצות בשאלה מתמדת. עדנה תמיד היתה קצת כפופה קדימה, בגלל השדיים שלה - שאותם הורישה במלואם לבִתה הצעירה גל - שדיים לא צודקים, כבדים מדי לגופה הדק. תמיד נדמה לו שהיא היתה מאוד שמחה אם היתה יכולה להשאיר אותם בבית.

פניה כהות וחלקות, קמטים ספורים ודקיקים בזוויות העיניים, שפתיים בשרניות וחטובות, שיער שחור שכבר נשזרו בו חוטי שיבה. שפע תלתלים שנארזו לפקעת והועלו לקצה ראשה הגביה אותה קצת בשעות העבודה ב"סטימצקי", מה שרק חיזק והדגיש את דמות הצדיקה הסגפנית שלה.

אמרו שהם דומים זה לזו, ויקי תהה אם אלה החיים המשותפים שהפכו אותם למעין תאומים, או האם בכוונה הם החליטו להתחתן כל אחד עם בבואתו. אבל שם, בחזות החיצונית נגמר הדמיון. כי קודם כול, עדנה נולדה בארץ הזאת, וגם ההורים שלה והורי הוריה, והורי הורי הוריה, וכן הלאה.

שלא כמו יקי שהסתיר את הוריו, עדנה היתה מאוד גאה במשפחתה: משפחת בנאי מעולם לא עזבה את ירושלים.

"ספרדים טהורים! כולם!" עדנה היתה אומרת, כאילו היא דוגלת באיזו תורת גזע נאורה, "וגם יהודים טובים ואדוקים מאוד," טרחה להדגיש תמיד את עומק הייחוס שלה.

ההורים הטהורים האלה ניתקו איתה כל קשר ברגע שהתפקרה והחלה לעבוד כמלצרית ב"טעמון," הקפה הבוהמי של הסטודנטים בירושלים.

יקי, שבילה שם עם ידידיו, הסטודנטים לציור מ"בצלאל", הכיר אותה שם.

סטודנטית לפילוסופיה ולספרות באוניברסיטה העברית. הוא צייר אותה, שכב איתה, נדהם מהידע העצום שלה על משוררים שאת שיריהם ידעה לדקלם בעל פה גם מתוך שינה - ואחרי חודש שבו לא משו זה מזו לרגע, הציע לה נישואים. שנים רבות אחר כך הוא זכר את הרגע של הטל והאבנים הקרות והלילה שבו הכוכבים היו נמוכים כל כך עד שכמעט הסתבכו בתלתליהם. כמעט לפנות בוקר, הוא ביקש את ידה הדקיקה על המדרגות הכבדות והרטובות בפתח הבית ברחוב ארלוזורוב ברחביה, שם שכר אז חדר בדירתו של חבר כנסת שכבר אז כולם שכחו את שמו. הוא נישק אותה ארוכות. הכול מסביבם היה סגור, ורק הם נפתחו ואמרו זה לזו דברים שאולי לא אמרו מעולם למישהו אחר.

הוא היה בן עשרים ואחת. היא היתה בת עשרים ושלוש. והילדים נולדו די מהר.

*

קשה לדעת מתי בדיוק נסדק האושר. ככל שיקי הצליח יותר, הוא הפך להיות אגרסיבי ויהיר יותר. הוא התחיל לשתות והעליב אנשים ורב איתם בברים, שכב עם נשים שצייר וצייר נשים ששכב איתן, וחזר בבקרים לאישה שיותר לא צייר ולא שכב איתה

. הם לא רבו. עדנה נכנסה לשתיקות ארוכות ונקמניות, וכשיקי שאל אותה מדי פעם מה לדעתה קרה, ואם רק הוא אשם במרחק שנפער ביניהם, עדנה אמרה:

"אתה כבר לא אתה ואני כבר לא אני. אנחנו כבר לא אנחנו."

יקי אמר: "הנה עוד פעם את צודקת ואני טועה. יופי."

"אתה חושב שקל לי ללכת ברחוב כשכולם יודעים שאני חיה עם בריון שמזיין את כל העיר."

"את רוצה שניפרד?"

"כן," עדנה אמרה, "אני מעדיפה להיות לבד מאשר מושפלת."

"אז למה את לא עוזבת אותי?"

"בגלל שאני מטומטמת," עדנה אמרה והתחילה למצמץ.

"אני מצטער עדנוש, אני חולה בראש," יקי אמר, "אני אעשה כל מה שתרצי. מה את רוצה שאני אעשה?"

"מתחילה לי מיגרנה," אמרה עדנה.

ועדנה שוב היתה מענישה אותו בשתיקה של שבוע.

גם עדנה חשבה פעם על חיים של אמן. היא בלעה ספרים, לפחות חמישה בשבוע, היא כתבה מחברות שלמות ופירסמה סיפורים קצרים במוספים ספרותיים של עיתונים ובביטאוני ספרות נחשבים. בגיל תשע-עשרה וחצי כבר הוציאה ספר שירים וכמה מבקרים ראו בה הבטחה גדולה. ואז הגיעה החתונה שלה, והבעל הנרקיס, והילדים המשונים.

כשעברו ליפו, עדנה התחילה לעבוד בחנות "סטימצקי" בצפון תל אביב. היא עבדה כל יום ונשארה אחרונה לסגור את החנות. מהרגע שהתחילה למכור ספרים היא הפסיקה לקרוא אותם. היא הפסיקה לצחוק והתחילה למצמץ, ולבכות, ולסבול ממיגרנות שהשכיבו אותה במיטה סופי שבוע שלמים.

"הכי נורא, זה שככל שאתה שונא את עצמך יותר אתה רע יותר לעצמך ולנו", היא אמרה לו לא פעם, באחד מפרצי המצמוץ וכאבי הראש שלה, בחודשים האחרונים שלו בארץ. ויקי אמר: "חשבת אולי פעם שמה שאני הכי שונא בעולם זה את המקום הזה, שלרגע אחד לא הרגשתי כאן בבית?"

"ובאמריקה תרגיש בבית?"

הוא לא ידע את התשובה ולכן לא ענה לה. הוא חשב שמה שהוא צריך באופן דחוף זה איזו כפולה עם קרח וצינגלה של חשיש לבנוני בלונדיני מובחר, ושנא את עצמו שהוא חושב מחשבות כאלה בזמן שהיו צריכים להיות רגעים רכים של פרידה קשה. אם רק היה יכול להזיל דמעה. אבל כל מה שהוא רצה זה לדפוק את הראש, מה שלגמרי לא בא בחשבון באותו הרגע. הוא כבר היה נקי כמה חודשים טובים, למען העתיד, למען ג'וליה.

ג'וליה. ג'וליה שירדה אליו מהשמים המשובצים כוכבים ופסים להציל אותו והסכימה לקבל אותה לחיקה הוורוד רק נקי ורק באמריקה.

"אני מאחלת לך אהבה," אמרה עדנה כשהוא יצא מהרכב והוריד בזהירות את הקופסה הגדולה מהגג.

"תחכי לי?"

"לא."

וזהו. היא נסעה מחייו והוא נשאר עם תיק צבאי קטן וקופסת קרטון גדולה, נכנס עם העגלה החורקת שלו לטרמינל הממוזג בהגזמה. מישהו זיהה אותו וניגש אליו. זה היה אדם מבוגר עם כרס וקרחת: "אתה לא במקרה היקי מיטלמן ההוא? זה שצייר הרצל עם שדיים?" "לא," יקי אמר" ,אתה מתבלבל."

"נוסע לניו יורק?"

"כן."

"ניו יורק היא הבית שלי," אמר השמן והגיש לו ריבוע קרטון קטן עם אותיות זהב, "קח את הכרטיס שלי, מוזס אדלר, ביזנס-מן. יש לי גם מקום נחמד בדאונטאון על השדרה השביעית, וונדֶרבר. לשתות ולראות בחורות ואוכל שמזכיר את הבית, חומוס ופלפל, הדליקטס של המקום - ריטה בפיתה. אם תרגיש פתאום לבד, ותאמין לי שניו יורק זה מקום מאוד לא טוב להרגיש בו לבד, אנחנו תמיד נשמח לראות אותך, ואגב, כבר רכשתי ציור אחד שלך בניו יורק, פסל החירות." "תודה," אמר יקי, ואחרי שנפטר מהארגז הגדול שלו, הוא עלה למעלה, לשערי ההמראה, קנה אפטרשייב של כריסטיאן דיור שעדנה אהבה, ובושם של "לה גרלן" לג'וליה, שביקשה שלא יביא לה כלום.

© כל הזכויות שמורות לדביר הוצאה לאור

רומן אמריקאי - יהונתן גפן


לראש העמוד

מומלצים: ספרים | כתב עת ספרים | עולם חדש | רמקולים | זכות הילד לכבוד
| סמיוטיקה | מטר | רמות | Tom | דלילה | מיקרוטופינג

ספרים חדשים באוגוסט 2019:
אולטימטום, אי אפשר לברוח מהשמש, אלוהים אתה שם? זאת מרגרט, אמש, לילה אחרון, גיא בן הינום, האוויר שאת נושמת, האיש שלא שרף את קפקא, האישה שלא הייתה, האלמנה השחורה, הזנה רעילה, הכלה מאיסטנבול, המיסה של האתאיסט, המשהו הזה, הסבך, וינה 1900 , חוק 5 השניות, חיים לנצח, יפים כמו שהיינו, לא העזנו לדעת, לאהוב מחדש, לקראת אוטוביוגרפיה מינורית, נהר הקרח, סודות, סוכרי יוסי - אמזלג, סטארט אפ, על מקום הימצאה, פול אוסטר 4321, פיצות,איקאה ודילמת האיש השמן, רומן, רשימת המוזמנים, שמיים שאין להם חוף.

ספרים חדשים ביולי 2019:
איה 50, איך לעצור את הזמן, אימפריית החטאים , אמא של הים, אמנות הזוגיות, אנגארד הסייף, אצל הילל ולילית מהעיר הגלילית, בבית הקפה האקזיסטנציאליסטי, בחזרה ללאקאן, ברונז, בריכה עירונית, בשבח המלחמה, דראגה קלרי, האחות המועדפת, הטופוגרפיה של העריכה, הסיפור יתחיל בפרנזו, הרצל - היסטוריה אירופאית, השאירו הודעה לאחר הצפצוף, השבוי ואשת השבוי, השמיעיני את קולך ונסו הצללים, התוואי האופקי, חדר הפלאות, יחידים במינם, ימים של פלא, ירח מעל סואץ, להיות אנושי - איריס מרדוק, ליאור רובין, ליאורה, לעולם אל תיתן לי ללכת, לשאלת המתודה, מבקשי חיים, מועדון ה-5 בבוקר, מוצא המינים מאת צ`רלס דרווין, מחר אני הולכת, מכת פתיחה, נשיקה של זהב, ספרות, היסטוריה היום האחר, על דלות המוסר, פונטי , פלמינגו - ימי אהבה, רוזה האדומה, שיבה לריימס.

ספרים חדשים ביוני 2019:
אני אבא שלך, גן ההרדופים, האדון היהודי, הזכות לשלמות הגוף, המוח המאושר, השירים הגנוזים, כובעים של זכוכית, נחובש, סודות, צמאה לך נפשי, שפילפוגל , שפילפוגל, תעלול.

ספרים חדשים

סמיוטיקה - בניית אתרים, עיצוב אתרים