Amazon.com Widgets

  ספרים חדשים - אתר טקסט    ⚞  שנת 2007  ⚟

 | 2019 | 2018 | 2017 | 2016 | 2015 | 2014 | 2013 | 2012 | 2011 | 2010 | 2009 | 2008 | שנת 2007 | 2006 | 2005 | 

|  אוגוסט 2019 |  יולי 2019 |  יוני 2019 |  מאי 2019 |  אפריל 2019 |  מרץ 2019 |  פברואר 2019 |  ינואר 2019  |  דצמבר 2018 |  נובמבר 2018  |  אוקטובר 2018 |  ספטמבר 2018 |

» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» פרויקט נחום גוטמן
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006

גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

| כולם | ספרים בחודשים |
| אודות טקסט | יצירת קשר |
פרטיות בטקסט

ספרים חדשים בפורמט RSS


» טקסט  » ספרים מקור  » ספרים חדשים במרץ 2007       חזור

חלומות ראווה
מאת: מרינה גרוסלרנר

ההוצאה:

ידיעות ספרים

ביום בהיר בתחילת הסתיו נפגשים שבעה נערים ונערות בני 13-22 חסרי בית, בגן צ'רלס קלור ביפו. המפגש האקראי מוביל אותם לבניין תעשייתי נטוש בשולי התחנה המרכזית הישנה בתל אביב. שם, במקום המכונה בפיהם ביתא, הם מקימים לעצמם מקלט, עולם קסום המגן עליהם מפני החיים שבחוץ.

מיהם אותם נערים ונערות וכיצד הגיעו לשם? כל אחד מהם איבד את משפחתו, ברח ממנה או ויתר עליה, אם כי הם אינם מדברים על הנסיבות שגרמו להם לעזוב את ביתם.

במקום זה הם בוחרים לספר זה לזה סיפורים דמיוניים, אגדות שבטיות על שדים ועל אלות דוב סיביריות, על מטמורפוזות ועל מלכות לוחמות באתיופיה של המאה השלישית לספירה.

חלומות ראווה
שתפו אותי

אט אט צוברים הסיפורים כח משלהם. עם הזמן והמילים מיטשטשים הגבולות בין דמיון ומציאות, בין שפיות לטירוף.

בשפה יפהפייה מעוררת מרינה גרוסלרנר מחול שדים האוחז ביושבי ביתא כמו גם בקוראים. מתוך הסחרור צפות ועולות תהיות מטלטלות: האם יש באפשרותנו לראות את המציאות כפי שהיא, ללא הסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו על מי שאנחנו ועל האופן שבו נעשינו מה שאנחנו?

או שמא משתנה המציאות פעם אחר פעם, בהתאם לסיפור שאנו מספרים לעצמנו בכל פעם? ואולי אלו דווקא הסיפורים שהיו שם קודם, לפנינו, כוחות קדומים מסתוריים הצומחים ועולים מבין האותיות, שולטים בנו דרך המילים, מכתיבים את חיינו בצירופי משפטים.

מרינה גרוסלרנר (1967) עלתה ארצה בשנת 1973, במהלך מלחמת יום כיפור, היא למדה פילוסופיה ובלשנות באוניברסיטת תל אביב. זהו ספרה השני של מרינה גרוסלרנר. ספרה הראשון, לליה (הספריה החדשה, 2001 ) זכה לשבחים רבים.

חלומות ראווה מאת מרינה גרוסלרנר בהוצאת ידיעות ספרים בסדרת - פרוזה עברית, עורך: אלי הירש, 350 עמודים.

חלק ראשון: פרדס הילדים
1.
האישה חשבה שהן חבורה משונה. היא לא תתפלא לגלות שהן בכלל לא רואות אותה. לא נראה שהן שמות לב למשהו. שתי ילדות, בנות שלוש-עשרה או ארבע-עשרה, אחת עם רעמה של תלתלים חומים, תרמיל גדול ושק שינה שמיטלטל על יד אחת, ולצידה הילדה השחורה הזאת עם הקרחת המשונה, אפילו לא ממש קרחת, כאילו גזרה את השיער בעצמה, אולי עם מספריים קטנים לציפורניים, איים בהירים של בשר גולגולת חשוף בין פקעות של צמר שחור דחוס.

הילדה השלישית, הגדולה, הלכה מעט לפניהן, ונראה היחידה שיודעת לאן היא הולכת. גבוהה כזאת, יותר גדולה מגבוהה בעצם, חזקה, בת שבע-עשרה או שמונה-עשרה אולי, בבגדים שחורים ובנעלי פלטפורמה שחורות ועם שיער נחשים חום-כהה שהסתיר את פניה כמעט לגמרי. מתוך השיער הציצו השפתיים, מאופרות באדום-עז, ועין ירוקה שהתבוננה באישה במבט נוקב וגרמה לה להסב את מבטה מיד. היא השפילה את ראשה והמשיכה ללכת, צרובה ממכוות העין הירוקה, הזועמת.

אבל אורית לא ידעה לאן היא הולכת. היא רק ידעה שהן צריכות למצוא מקום לישון לפני שהחושך ירד, ולא היה לה מושג איפה. היא בקושי הכירה את העיר.

היא החישה את צעדיה. נמאס לה מהן, הולכות כאילו אלוהים עוד לא המציא את העצמות.

ההליכה הארוכה רצעה רצועות אדומות לוהטות בכפות רגליה השחורות של מאיה הנתונות בסנדלים התנ"כיים, אבל היא לא התלוננה, גם כאשר אחת הרצועות נפרמה לפצע מדמם.

כעבור כמה רגעים פנתה אורית לאחור ואמרה בקוצר-רוח, "חכו לי כאן," ומיד נבלעה בפתח 'המשביר לצרכן'. נועה ומאיה לא ענו לה ורק התבוננו בגבה הרחב בתחושת יתמות.

נועה חשבה שזה מוזר, הקטע הזה של אורית, איך היא פשוט מוכרחה להיות עם איפור. בכל סניף של בורגר ראנץ' או סופרפארם שעברו לידו היתה עוצרת, נכנסת לשירותים ומתקנת את השפתון. לא שהיא התכוונה לשאול אותה מה הסיפור. היא כבר הבינה שלא שואלים שאלות, ושאורית תספר בעצמה אם תרצה. אבל היא ידעה שלמרות הפוזה הפרחית שלה אורית חכמה, ושהיא ומאיה ברחו גם, אבל במקרה שלהן מפנימיה. זה נעשה הרבה יותר קל אחרי שהצטרפה אליהן. הימים הראשונים, לבד, בחוץ, היו הכי קשים, כשהעור עוד היה רך ולבן ולא מוכן, נושא עמו את זכרונות המיטה החמה בבית.

לרגע היא דישדשה במקומה, ואחר כך קרסה באנחה על עמוד אבן קטן על שפת המדרכה, מכינה את עצמה לציפייה ארוכה. מאיה התיישבה על עמוד אבן נמוך מאחוריה. נועה הסתובבה והעיפה בה מבט. היא קצת הפחידה אותה, עם הקרחת הזאת והתלבושת הדוֹסית, חצאית ג'ינס ארוכה וחולצת כפתורים עם שרוולי שלושת-רבעי. היא לא אהבה להישאר לבד עם מאיה.

באותו רגע פרץ פתאום גל של גברים מהפסאז'. נועה לא הבינה מאיפה כולם צצו פתאום, עד שהבחינה בשלט של בית הקולנוע הפורנוגרפי. בטח אחת ההקרנות הסתיימה. הגברים פסעו מהר, מצונפים בתוך עצמם כאילו קר להם, אף על פי שהסתיו רק התחיל ובמשך היום עוד היה חם. כמה מהם הגניבו לעברה מבטים מהירים, אשמים, שגרמו לה להרגיש הכי בודדה בעולם. היא שוב העיפה מבט לאחור, לבדוק אם מאיה בסדר, אבל נראה שמאיה כלל לא הבחינה בהם. משהו אחר ריתק את תשומת לבה.

נועה עקבה אחר מבטה, וראתה אמא עם ילד קטן, בן ארבע בערך. האם, בטרנינג מרושל, גררה אחריה את הילד עד שרגליו כמעט ריחפו באוויר. הילד ניסה ללקק את גביע הגלידה שאחז בידו ובה בעת להדביק את צעדיה הרחבים, אך שקע שוב ושוב בתענוגות הליקוק. מדי פעם החרידה אותו אמו גערותיה הצרודות, המעושנות של אמו, והוא היה מזרז לרגע את צעדיו ואז שב ומשתרך מאחור.

לתדהמתה מאיה זינקה פתאום ממקומה, חטפה את הגביע מידו של הילד והתחילה ללקק אותו כאילו היא בחיים לא אכלה גלידה. הילד פרץ בבכי, ואמו הביטה במאיה במבט המום ואחר כך התחילה לצרוח כאילו שוחטים אותה, וכל האנשים ברחוב נעצרו כדי להסתכל. ורק מאיה המשיכה לשבת שם ולטרוף את הגלידה, מרוכזת לגמרי כאילו כל הצעקות האלה בכלל לא נוגעות לה, ונועה רצתה לקבור את עצמה באדמה. מאיה חיסלה את הגביע בתוך חמש שניות בערך ורק אז הרימה את עיניה והביטה בילד, שהיו לו כתמים של גלידת שוקולד על הסנטר, ולרגע נועה פחדה שהיא תתחיל ללקק גם אותו, כמו לביאה שראתה פעם בסרט טבע, שליקקה גורים של אנטילוֹפּה לפני שטרפה אותם. כנראה שגם האם קלטה את המבט הזה, כי פתאום היא הפסיקה לצרוח והתחילה למשוך אחריה את הילד, שנבהל והתחיל לבכות עוד יותר חזק, ורק כששניהם התרחקו נעשה מבטה של מאיה מעורפל ושבע, והיא שקעה לתוך עצמה עד שאורית יצאה מהמשביר, מאופרת כמו האמא הגדולה של כל השרמוטות.

"תשמעי איזה קטע," היא קראה לעבר נועה, אבל באותו רגע ראתה את מאיה ושאלה, "מאיה, מה עשית?" מאיה השפילה את עיניה, ונועה חשבה שאורית היא בטח הבן אדם היחיד בעולם שמצליח לגרום למאיה להרגיש דברים של אנשים נורמליים, כי מאיה נראתה פתאום מבויישת, ונועה שאלה את עצמה למה אורית נסחבת איתה, כי ברור שמאיה היא תיק רציני. אחר כך אורית ונועה ניסו להחליט לאן כדאי ללכת, ומאיה עמדה שם כאילו הדיון בכלל לא נוגע לה. כתמים גדולים של גלידת שוקולד היו מרוחים לה על כל הפרצוף.

הן נאלצו לברוח מוקדם בבוקר מהבית הנטוש שבו ישנו ביומיים האחרונים, ועכשיו כבר היה די מאוחר בצהריים. לא שזה היה מי-יודע-מה בית. סתם חור. אבל זה לא פשוט למצוא בתים נטושים בעיר הזאת. אנשים לא נוטשים בתים סתם ככה. אורית אמרה שזה בטח הזקן החטטן שהביא להן אוכל אתמול בערב, שהוא זה שקרא לשירותי הרווחה ששלחו את הסוציולוגית או הפסיכולוגית או הסייעת או השיננית או איך שלא קוראים לזה, שאמרה להן שהיא כבר ראתה הרבה מקרים כמוהן, ושאם הן ישארו שם זה יגמר בבכי. ככה היא אמרה, "זה יגמר בבכי". היא גם אמרה שיש לה מקום לבחורות כמוהן, ואחר כך הלכה ואמרה שתחזור מחר, ובגלל זה הן היו מוכרחות לברוח, ומרוב שהן מיהרו הן שכחו לקחת חלק מהדברים.

נועה אמרה שהכי טוב ללכת לים, שאולי הבּריזה של הים תרענן להן את המוח ותעזור להן לחשוב, ואורית הסכימה כי לא היה לה רעיון יותר טוב, אבל מאיה התחילה לבכות ואורית עמדה שם באמצע הרחוב וליטפה לה את הגב, ומאיה השעינה את ראשה על החזה הגדול של אורית ובכתה עוד יותר חזק ואורית המשיכה ללטף לה את הגב ולהגיד, "ששש... ששש..."

כשמאיה נרגעה סוף סוף הן הלכו לים. הטיילת היתה כמעט ריקה ורוב האנשים שהיו שם נראו עוד יותר בודדים ומבולבלים מהן. אורית הצביעה על כמה מהם ואמרה, "לא נראה שהבריזה עזרה להם מי-יודע-מה," ולנועה לא היה מה להגיד.

הן המשיכו ללכת עד שהגיעו לחוף הדולפינריום ואחר כך עלו לגן צ'רלס קלוֹר, ונועה אמרה שזה המקום שאנשים באים אליו לעשות מַנגָל, וראו על אורית שהיא מתרשמת כי היא ומאיה בקושי הכירו את תל אביב ובכלל לא היה להן מושג איפה הן. ואורית אמרה, "טוב, אז אולי מישהו יזמין אותנו. מה זה לא יזיק לי מנגל," ונועה בלעה את הרוק ואמרה בשקט, "או שנזמין את עצמנו," והיא ואורית חייכו בהסכמה.

אבל לא היה שם אף אחד שעשה מנגל. אולי כי עוד היה מוקדם, רק ארבע או חמש אחר הצהריים, ואנשים בטח מגיעים מאוחר יותר, אחרי העבודה. ואולי הם לא מגיעים בכלל, חשבה נועה, כי כבר נעשה קריר בערבים. היא פנתה אל אורית, ומתוך מבוכה העבירה את משקל התרמיל מכתף לכתף, אבל אורית לא הבינה שזה ממבוכה ושאלה מיד "כבד לך?" ולפני שנועה הספיקה לענות ניגשה אליה מאחור, הסירה מגבה את התרמיל והניפה אותו בקלילות על כתפיה הרחבות כאילו אין לו משקל ואמרה, "כבד. מה את סוחבת שם, אבנים?" וצחקה. ושוב הפתיע את נועה הצחוק הזה, המהיר והבלתי צפוי, שמחק מיד את ההבעה החשדנית. נועה הסמיקה, או לפחות הרגישה שהיתה מסמיקה אם לא היה לה עור כזה שאף פעם לא מסמיק, ואמרה בחשש, "ספרים." אבל אורית לא צחקה עליה ורק אמרה, "אה, איזה יופי," והמשיכה ללכת.

כמעט לקראת סוף הגן, ליד הגבעה שעליה ניצב מלאך נחושת מוריק, ישבו כמה בנים, בני גילן בערך, והם דווקא כן עשו מנגל.

"הו," נאנקה נועה כשהן התקרבו קצת, "אני מתה מרעב," וריחרחה ברעבתנות את הבשר כמנסה לשבוע מהריח. אורית נאנקה גם היא. ואז שלושתן פשוט נעמדו שם.

המלאך כינס את כנפי הברזל שלו כאילו חשש שמשב רוח עז דיו יבוא וישא אותו משם, אל מעבר לבתי המלון והבניינים הגבוהים שלאורך קו החוף.

"אני כל כך רעבה," לחשה אורית. "ניגש?" ונועה אמרה ששווה לנסות, אבל מאיה אמרה "לא!" והתחילה לבכות בדמעות גדולות שזלגו לה על הלחיים כמו מטבעות של חצי שקל, ונועה הצטערה שהן לא השאירו אותה לעובדת הרווחה כי אולי היא באמת צריכה מקום "לבחורות כמוהן".

הן ניסו למשוך את מאיה אחריהן, אבל זה היה מדהים לגלות כמה הגוף שלה נעשה כבד מ"הלא!" הזה שלה. פשוט אי אפשר היה להזיז אותה.

הרוח התחזקה והתיזה עליהן קצת קצף עכור מהים, שלא נראה נקי במיוחד. הבנים הפסיקו לנפנף והביטו בהן ממקומם, מוגנים מפני הרוח למרגלות הדקל, ולנועה התחשק להטביע את מאיה בים. אבל פתאום אחד הבנים קם ולקח חתיכת בשר מהגריל, וירד לקראתן בשביל המלאך, מאזן את מנחתו בזהירות בין שתי ידיו. האור מאחוריו כיתר בהילה את תלתלי הפרא השחורים שלו, והרוח ינקה את התלתלים, מותחת אותן כלפי מעלה, כמבקשת לאחוז בציצית ראשו ולשאתו משם. הוא התבונן לסירוגין בהן ובעפר שעליו פסע, ממקם בזהירות את כפות רגליו היחפות והצרות בין שברי הזכוכית הפזורים על השביל.

כשהגיע אליהן הושיט את צלחת הפלסטיק, והן יכלו לראות את הבשר המונח עליה, נא כמעט, עם פסי גריל מתוחים באפור-בהיר על אדום-ריר. הוא הרים את הנתח בעדינות ונופף בו לפני אפה של מאיה, ונועה יכלה לחוש בכף ידה, שאחזה בכף היד של מאיה, איך ה"לא!" פורח למאיה מהגוף ומותיר אותו קל-קל.

הבחור הרחיק מעט את חתיכת הבשר ממאיה, והלך צעד אחד לאחור. מאיה הלכה צעד אחד קדימה, ונועה ואורית, שאחזו בה אחת מכל צד, התקדמו גם הן צעד. הבחור נסוג עוד צעד, ומאיה התקדמה עוד צעד. וכך, במין ריקוד משונה, חצו ארבעתם את שביל המלאך שהפריד בינהן לבין המנגל.

כשהגיעו לדקל, הושיב הבחור בעדינות את מאיה על ארגז עץ הפוך והניח לנתח הבשר לצנוח אל בין ידיה המושטות, ומאיה התחילה לטרוף אותו והדם נזל לה על הסנטר, ורק אז נועה קלטה שיש לו את העיניים הכי שחורות בעולם ואת החיוך הכי יפה שהיא ראתה בחיים.

היא הרגישה שהיא מכירה אותו. וגם את שלושת הבחורים האחרים. וגם את המקום הזה. מלפני הרבה זמן, לא רק מעכשיו. והיא התפלאה שלא זיהתה את המקום קודם, כאילו הם היו צריכים להיות שם כולם ביחד כדי שתדע.

הבחור חייך ואמר, "אתן תחכו, נכון?" ואפילו במצבה הפתיע את נועה ה'אתן' הזה. והיא הינהנה, וגם אורית הינהנה, ובאותו רגע נועה קצת קינאה במאיה שהיא לא לגמרי בסדר בראש, כי גם היא היתה מאוד רעבה, וגם היא היתה מוכנה לאכול את הבשר ככה, עכשיו, נא והכל.

המארח שלהן פרש קרטונים על הדשא וסימן להן לשבת.

כל אותו הזמן שלושת הבנים האחרים רק ישבו שם בשורה, כאילו מישהו סידר אותם לפי הגודל, מהקטן לגדול, ובהו בהן בלי להגיד מילה.

הקטן ביותר נראה ממש ילד, בן תשע או עשר, עם תלתלים בלונדיניים רכים ועיני תכלת גדולות. חסרה לו רק גלימה, חשבה נועה, כדי להיראות כמו הנסיך הקטן. הוא ישב באנינות על מטפחת בד שנפרשה על ארגז ירקות הפוך, ונראה מטופח עד גיחוך בין בקבוקי הפלסטיק ועטיפות הממתקים שכיסו את הגן.

השני היה יצור יפהפה, ארך גפיים, עדין ושרירי גם יחד, כבן שבע-עשרה או שמונה-עשרה. הוא לבש חולצת טריקו שחורה גדולה ומכנסיים שחורים צמודים עם חגורת ברזל. ג'ונגלים טרופיים כחלחלים עם ציפורים אגדיות ואיילות שלוגמות מים ממעיין קטן היו מקועקעים על זרועותיו. שיער הטורקיז שלו היה קצוץ בתספורת מוֹהַאק, עם כרבולת מזדקרת במרכז הגולגולת וצדעים מגולחים. היה לו עור דבש בהיר, עיניים מאופרות כמו רקוּן, ותווים כה מחוטבים שאפילו שלל העגילים שענד - בגבותיו, בשפתיו, וכשפתח את פיו ראתה נועה עגיל אחד גם בלשונו - לא פגמו ברושם האצילי.

האחרון, המבוגר ביותר, בן עשרים בערך, ישב קצת בצד, על סלע משלו. אפילו כשישב נראה ענק, מטר תשעים לפחות. השיער על זרועותיו היה אדום כמו השיער על ראשו. הוא ישב על הסלע שלו כמעט בלי לזוז, כאילו נזקק לכמויות אנרגיה עצומות כדי להטעין את גופו הגדול. היו לו שפתיים ארוכות, עצובות, ועיני תכלת דהויה עם עפעפיים מודלקים. לגופו היתה רק גופיה אפורה שחשפה שריר חסר בחלק העליון של הזרוע השמאלית, כמעט ליד בית-השחי, כאילו ננשך על ידי כריש.

"תראו אותם!" צחקה אורית. היא הצביעה על שלושת הבנים וצחקה שוב, צחוק מתרונן, ילדותי, ששינה אותה לגמרי.

המארח שלהן לא נעלב. הוא צחק יחד איתה, ואז קד וסילסל בזרועו באוויר ואמר, "ארבעת המוסקטרים, לשירותך, עלמתי."

אורית צחקה, והעין הירוקה החשדנית שלה הזדרחה. היא קדה קידה מגושמת במקומה על הקרטון ואמרה, "חן חן לכם עלמי החן," ושלושת הבחורים חייכו, אם כי בהיסוס, ומאיה נעצה את עיניה בענק האדמוני וחשבה שהוא נראה כמו דבורה, דבורה-זכר, ובחנה את הפלומה הזהובה על זרועותיו שלכדה והתיזה את זהרורי השמש. חנן הפסיק לחייך וחשב: למה היא מסתכלת עלי ככה? אבל קולה של אורית התערב בחילופי המבטים האילמים ואמר, "נראה יותר כמו שלושת הקופים מאשר כמו ארבעת המוסקטרים אם תשאל אותי." ושוב הצביעה על השלושה וצחקה בלעג נטול-רוע. הענק האדמוני הסמיק עד שורשי שערותיו והנער המקועקע הניח את הסכין בזהירות על קרש החיתוך, השמיע קול של קוף, עמוק וגרוני, ומיד התהפך, והלך כך, על ידיו, אל המקום שבו ישבו הבנות על הקרטונים שלהן, משמיע קולות נהמה גרוניים תוך כדי הליכה. כשהגיע אליהן עיקל את גבו לאחור, גמיש כנער קרקס, עד שכפות רגליו היחפות כמעט נגעו בעורפו, וירד לגשר. הוא אסף בבהונותיו, שהיו גמישים כאצבעות כף יד וארוכים כמעט כמוהן, חבילת מפיות שהיתה מונחת על הדשא והגיש אותה למאיה, שציחקקה מאחורי כף יד פרושה ואספה את המנחה, שומטת את נתח הבשר הנגוס, והוא מיהר לאסוף אותו ולהימלט עם שללו, מקרקר כמו העורבים השמנים שחלקו איתם את הדשא.

הבנות פרצו בצחוק, והוא שב והתהפך והתרומם על רגליו והתיישב במקומו הקודם, מתבונן בהן שבע-רצון מתוך פנסי האיפור השחורים.

"הנה לכם שלומית," אמר הילד הקטן בקול עייף ומר, בכלל לא של ילד. "בשביל זה אנחנו מחזיקים אותה. שלומית זה יותר טוב מקוף קרקס."

ואורית שאלה, "שלומית?" ולא הצליחה להסתיר את תדהמתה. שלומית חייכה והנידה את ידה בביטול. "אל תדאגי, מותק. הרבה מתבלבלים." ואחר כך פנתה לעבר המארח שלהן והצביעה על הבשר. "אוּף, יונתן, למה זה לוקח כל כך הרבה זמן?"

יונתן לא ענה, אבל פתאום הרעב היה נוכח שם ביניהם, מוחשי כמו אורח נוסף, ויונתן הסתכל עליהם ואמר, "זה לא ייקח הרבה זמן," והוסיף, "ובינתיים אני אספר לכם סיפור. זה יעביר את הזמן." ונופף במפית הנייר האדומה הגדולה שבידו כמו קוסם חובב במסיבת יום הולדת.

וברגע שהגה את המילים החלו עיניהם להיעצם, כמו ילדים שמקשיבים לסיפור לפני השינה.

בחלומותיה רודפת אחרי עזיזה מרכבה פתוחה מזהב, רתומה לשני סוסי ים.
עזיזה, שבחלומה היא תמיד בת שתים-עשרה ורגליה עדיין קלות כבילדותה, רצה יחפה ושחומה וקלה כגַאזלָה ברחובות העיר הלבנה, שבתיה משתקפים ומתפרקים בעיני החרקים המורכבות של סוסי הים.

היא רצה והרחובות מסתחררים לנגד עיניה, וכולם ריקים ושוממים, כאילו נסו כל תושבי העיר בבהלה. אבל אפילו תוך כדי ריצה היא חשה בנשימתה המעובה של מפלצת-האדם הצופה באסונה מאחורי התריסים המוגפים.

היא רצה, והמרכבה ממשיכה לרדוף אחריה באותו שיוט לא נחפז, כאילו עומד לרשותה כל הזמן שבעולם, מה שנכון כי הרי מדובר במרכבת-חלום.

הוא הפסיק פתאום ואמר, "אולי כדאי שנחתוך בינתיים סלט? הבשר עוד מעט מוכן."
והמעבר כל כך בלבל את נועה שלרגע היא רק בהתה בו, והוא חייך אליה ואמר, "את אוהבת סלט, נכון?" ורק אז היא הבינה שכל אותו הזמן הוא המשיך להשגיח על הבשר, להפוך אותו, לבזוק עליו תבלינים ולהחליק צלחות נייר וסכו"מי פלסטיק מעטיפות הצלופן בתנועות מיומנות שאינן מושכות תשומת לב לעצמן.

"אני הכי אוהבת כשאתה מגיע פתאום לקטע של השד," אמרה שלומית.

"הו, אלוהים!" נזעק חנן, "תסמכו על שלומית שהיא תדע להרוס סיפור!"

היה מפתיע לשמוע אותו מדבר. היו לו פנים סבלניות שספגו הרבה ואמרו מעט, ועצמות כבדות של סוס עבודה. הוא נראה קיבוצניק או מושבניק.

שלומית נהמה וחשפה לעברו שיניים קטנות וחדות, וחנן איגרף את כפות ידיו הגדולות כאתי חפירה בלי לומר מילה. השערות האדומות על פרקי ידיו סמרו, כמו מקור או מרוגז.

"חנן!" סינן לעברו יונתן בנימת אזהרה ואצבעותיו של חנן נפרשו על ברכיו.

עזיזה לא יודעת מאיפה הגיע אליה החלום הזה ומתי הוא התחיל. היא חושבת שאולי היא חלמה אותו תמיד, מהיום שנולדה. ואולי עוד לפני שנולדה. שכן ידוע שלכל אדם מוקצבים כך וכך חלומות שעליו לחלום במהלך חייו.

אבל אני יודע משהו שעזיזה לא ידעה. אני יודע מי היו האלים במרכבת סוסי הים.

הוא מדד כפית חרדל לתוך רוטב הסלט. קו של רצינות חרש את מצחו. הוא הרים את כוס הרוטב ובחן אותה מול עכרוריות השמש, ולרגע לא היה ברור אם אבד ברוטב או בסיפורו, אבל כשנשא אליהם שוב את מבטו היה ברור שלא הלך לאיבוד לא בזה ולא בזה. הוא נראה לנועה האיש המדויק ביותר שפגשה מימיה, ורק העובדה שישב שם, איתם, לא רצוי בביתו או שביתו אינו רצוי לו, עמדה בסתירה לרושם הזה.

זה היה בעירק. הימים היו ימי פרעות ביהודים, ואביה של עזיזה הואשם בריגול למען הציונים ונכלא בבית הסוהר.

ארבעה ימים שוטטה עזיזה בבית שנאסר עליה לצאת ממנו, תועה בין קולותיהם ההסויים של המבוגרים שנכנסו לבית ויצאו ממנו בארשת פנים מודאגת, או ישבו בו לילות שימורים ארוכים וחיכו. וחיכו. וחיכו. השד יודע למה.

והשד ידע.

וביום הרביעי, בשעת צהרים כבדה שמשכה מטה את העפעפים כמו כישוף, כשעזיזה שכבה על המזרן הפרוש על הרצפה, גפיה שלובים בגפיהם של אחיה ואחיותיה ודודניה הקטנים שהושכבו לנמנום הצהריים המסורתי, היא חשה פתאום שמישהו קורע את קורי השינה מעל עיניה ביד גסה, ובבת-אחת הן נפקחו אל התקרה הגבוהה בחדר עטוי הצללים.

מה את שוכבת פה?! שאל השד, בקול שאינו של גבר ואינו של אישה, מה את שוכבת פה כמו טיפשה?! עזיזה הסיטה מעל חזה את זרועה של דודניתה, והביטה סביב. החדר היה ריק.

ע-זי-זה! אמר קול אחר, הפעם קול מובהק של אישה, אם כי לא של אישה מהצד הזה של החיים. ע-זי-זה! גירגר השד.

עזיזה פרעה את עצמה מתמנון הידיים והרגליים וזינקה ממקומה. פקעת הילדים זעה באי-נוחות בשנתה. ע-זי-זה! מילמלו יחד השפתיים הקטנות מתוך שנתם המכושפת.

זַה- זַה - זַה - זַה! נאנחו, חיוורון לא טבעי פושה בלחיי התינוקות שלהם.

זרוע זינקה מתוך הפקעת ונכרכה סביב קרסולה

בלב של קרח השפילה עזיזה את עיניה וראתה את אחיה בן הארבע לופת את רגלה ומחייך אליה בעיניים לא-רואות מתוך שנתו.

תהיתי אם יש מקום שאליו הולכות האהבות האבודות, כמו העפרונות האבודים והמחקים האבודים, עם ריח ובלי ריח, הגו שפתי הילד הישן בקול צלול מילים לא לו.

ואז, כאילו נכרתה תודעתו באחת, צנחו עפעפיו, מרטטים על חלומו, וזרועו נחבטה ברצפה. כף ידו הרכה פנתה בתמיהה אל התקרה.

ברגליים יחפות הסתערה עזיזה אל פתח החדר ומשכה את דלת העץ הכבדה, המגולפת. הדלת החליקה כאילו אין לה משקל.

בזו אחר זו נפתחו בפניה הדלתות המקושתות של הבית, עד לאחרונה, הכבדה מכולן, זו שהיתה נעולה בפניה במשך ארבעה ימים וארבעה לילות.

עזיזה מיצמצה אל אור אחר-הצהריים המסנוור, ולראשונה בחייה מצאה את עצמה לבד ברחובותיה הבּשוּמים והמאוּבקים של בגדד.

שיחי היסמין הדיפו ריחות משכרים, ושיחי הגרניום כרעו תחת משא הפרחים. רגליה היחפות העלו ענני אבק קטנים בשעה שפסעה במורד שביל העפר הכבוש ולאחר מכן בדרך אספלט. היא לא ידעה היכן היא, אבל ידעה שהיא מתרחקת מביתה, הולכת וקרבה לליבה הפועם של העיר.

הרחובות מלאו בניינים. ובעקבותיהם אנשים. כאילו הרו הבניינים את האנשים. טיפטוף האדם הפך לזרם עז ויציב, שהלך וגבר עד שהיה לשיטפון, למבול, הבולע אל קרבו עוד ועוד טיפות-אדם. חוטמה התחכך באחוריים דשנים, בגבים כבדים. כתפיה נתמכו בכרסים אבטיחיות שמזגו את כוחם אל גוף הילדה שלה, מוסיפים לו נפח. היא הפכה ללבנה בחומת אדם שלא הניחה לה לראות את המתרחש מלפנים או מאחור. היא הפכה לחלק מגוף אחד, לב אחד, מחזור דם אחד, תודעה אחת, רצון אחד. מתחככת, נהדפת, נישאת על ריחות הזיעה והבושם והציפייה. היא הסתחררה ושקעה תחת גל האנשים כטובעת, עד שרגליה שבו ונגעו באדמה מוצקה. הגל חלף, ההמון דמם, ומבין הרווחים שנקרעו לפניה צצו הבזקי תמונות. עיניה הושבו לה.

הם הגיעו לכיכר השוק...

ידיו, שהיו בטוחות כל כך קודם, גימגמו עכשיו.

נדרש לה רגע לזהות את המקום. כה חגיגי נראה כעת, כה שונה ממראהו כאשר פקדה אותו עם אמה ודודותיה כדי לקנות צרורות של כוסברה ופטרוזיליה.

עין-ההמון פנתה לעבר הרחבה הריקה שבמרכז הכיכר הבוהקת בשמש אחר הצהריים.

במרכז הרחבה, על בימת עץ גבוהה, ניצבו שלושה צלמי מוֹלֶך, שלוש זוויות נחרצות שינקו את האור הזהוב של אחר הצהריים, כניזונות ממנו. תחושת ציפייה חולנית, מדבקת, עמדה באוויר. עזיזה ידעה שעליה לפנות ולברוח משם, אבל גם אילו היה ההמון נחצה בפניה כים סוף לא היתה מוצאת בתוכה את הכוח ללכת. היא רצתה לראות את מה שנגזר עליה לראות, ולא היה דבר שהיה בכוחו להזיזה משם.

השקט נעשה סמיך ועמוק, ומתוכו, כבחלום, הגיחו שלושת הכוהנים הגדולים של המולך, עיניהם מכוסות, לבל יראו את פני האל וימותו.

שלושת הכוהנים חצו את הרחבה הגדולה בצעדים איטיים, ולמרות כיסוי העיניים היו תנועותיהם בטוחות לחלוטין, כאילו ראו את אשר לפניהם.

שני גברים במדים ירוקים וכובעי מצחיה הלכו כמה צעדים אחרי הכוהנים. הם היו ארוכים עד גיחוך, חסרי חן, שוחים באוויר הדביק כסירופ. שוליות, זוטרים, ליצנים. מין אתנחתא קומית.

כשחלפו שלושת הכוהנים הגדולים על פני עזיזה, היא ראתה כיצד אחד מהם מהסס רגע, מדשדש במקומו, מפנה את ראשו לעברה כמקשיב. והיא התכווצה, מנסה להיסתר מפני מבטו הרואה-כל.

כי זה היה אבא שלה. אבא שלה!

והוא זיהה אותה, למרות עיניו העצומות, בדיוק כשם שהיא זיהתה אותו.

אז זה היה הסוד שגרם למבוגרים להסתודד ולהשתתק ברגע שנכנסה לחדר.

לבה רחב מגאווה. אביה נבחר להיות אחר מיחידי הסגולה המוליכים את קולו של אלוהים, כמו הכוהנים שסיפרו לה עליהם בבית הכנסת.

שלושת הכוהנים התחילו לעלות במדרגות המולך. הכיכר קפאה. אט אט עברו השוליות בין שלושת הגברים אסורי-העיניים וחיברו אותם אליו בחוטים.

ההמון עצר את נשימתו. אלוהים עמד לדבר אליהם דרך החוטים, כמו במכשיר הרדיו בבית.

עזיזה רצתה לצעוק לאנשים סביבה, זה אבא שלי! זה אבא שלי! אבל בלמה את הצעקה בתוכה וחיכתה. היא חיכתה. וחיכתה. וחיכתה. אבל אלוהים היה איטי, אולי בגלל שהיה כל כך גדול, או בגלל שבא מרחוק ונדרש לו הרבה זמן להגיע.

שורת המתופפים רעמה. אחד השוליות הרים את ידו גבוה באוויר. היד השתהתה גבוה מעל ראשו וצנחה באיטיות. שלושת הכוהנים היטו מעט את ראשם, כמאזינים, אבל הקהל הסווה את עצמו מפניהם והפך לגוש של דממה. גם התופים דממו.

ומיד פערו צלמי המולך את פיהם ושמטו את הכוהנים אל הרִיק שמתחת.

ובדממה הזאת נשמע רק קול של ילדה זועק: אבא! כי עכשיו היא כבר לא רצתה שיהיה כוהן גדול. היא רצתה רק שיחזור הביתה, שיחזור להיות האבא שלה, האבא שמרכיב אותה ואת אחיה הקטנים על הכתפיים בטיולי יום שבת וזוחל עם התינוקות על השטיח, והיא ידעה שאם היתה צועקת קודם, אם היתה מזהירה אותו לפני שנעשה מאוחר מדי, כל זה לא היה קורה.

והוא פירפר שם באוויר והיא פירפרה יחד איתו על הריצפה. הם פירפרו יחד.

אבל היא התעוררה בחדר עם מצעים צחורים ותריסים מוגפים. והוא לא התעורר אף פעם.

יונתן נראה מותש. אפילו השחור בעיניו דהה וכמעט החוויר.

2.
איכשהו היה ברור להם שלא יפרדו אחרי הארוחה, כאילו הכירו מאז ומעולם, ולכן לא היססו כשחנן אמר שיצא לו בבוקר לראות מקום שכמעט בטוח שהוא ריק וששווה לנסות.

הם הגיעו לתחנה המרכזית הישנה, חצו את המדרחוב של נווה שאנן שהיה מואר אבל הותיר רושם של עכרוּרִיות שמנונית, ופנו לרחובות שהלכו ונעשו צרים וחשוכים יותר.

גשם קל החל לרדת. שוב אוקטובר, חשבה נועה, עם הגשמים הראשונים ששוטפים הכל. ומאיה לא חשבה אלא הלכה בראש החבורה, נושאת את פניה אל הגשם כמו נביאה עיוורת. פטרו הקטן התבונן מאחור בדמותה הדקה בחצאית הג'ינס הארוכה וחשב: היא משוגעת. ויונתן חשב: היא מבורכת.

מגדל משרדים בשלבי בנייה אחרונים, מוקף ברחבת בטון מכוערת, בלם אותם בדרכם. יער של מערבלי בטון ועצי פלדה השתרג סביב המגדל, ושמים מעוננים שטו בחלונות הזכוכית הכחולים-אטומים.

חנן הושיט את ידו למאיה והיא הניחה את ידה הזעירה בידו הגדולה, וכך, יד ביד, המשיכו שניהם להתקדם בלי להביט לאחור. פטרו התבונן בהם במורת-רוח אך המשיך ללכת בין הררי הפסולת של אתר הבנייה. ממילא לא היה לו מקום טוב יותר ללכת אליו.

הרוח התפיחה את כרסיהן של יריעות הניילון הירוקות שהקיפו את האתר. חנן הפשיל את פינת אחת היריעות. היריעה ליחששה וצלפה בידו כמו יצור חי. הוא הסב את ראשו לאחור. אף אחד מהם לא זז עד שמאיה נענתה לקריאת התיגר שבמבטו. הוא הינהן, מעודד אותה במבטו להמשיך, והיא חצתה את היריעה ונעלמה מהעין. זמן רב הם עמדו שם, מקשיבים. היריעה שבה וליחששה ותפחה כמו מפרש וירקה טיפות מים.

"מאיה!" קראה אורית.
דממה.
"מאיה?"
משלא נענתה גם הפעם, ניגשה ליריעה ושירבבה פנימה את ראשה.
"בּוא'נָה!" הם שמעו אותה שורקת לעצמה, ואחר כך נעלמה גם היא. יונתן וחנן החליפו ביניהם מבט. "אתה בא?" שאל חנן.
יונתן אחז בידה של נועה, נועה בידו של פטרו, פטרו בידה של שלומית, וכך, מחוברים בשרשרת, חצו את הסף.

מעבר ליריעה התגלה רחוב קצר מפותל, מואר בארבעה פנסי רחוב, כמו תפאורת תיאטרון מצוירת.
"יש פה יותר פנסים מבתים," לחשה שלומית.
"אין פה בכלל בתים," תיקנה אותה נועה.
"יש פה משהו," לחש פטרו והצביע לשמאלם, לעבר חומה גבוהה במורד הרחוב.
"הכל פה מלא בורות כאילו היתה כאן הפצצה אווירית," לחש יונתן ועקף מכתש בכביש האספלט.
"או כאילו ירד פה גשם של מטאורים," לחשה נועה.
בשדה הבור שלצד הכביש התנשמו פרחי סתיו צהובים ותפרחות ניילון באור הדמדומים.
"מה עכשיו?" לחשה נועה. יונתן משך בכתפיו ולא ענה.
הם התבוננו בחנן שטיפס בזריזות מפתיעה במעלה החומה. סבך מטפסים הסתיר כמעט לחלוטין את הלבנים האדומות. כעבור רגע הם שמעו אותו נוחת רכות בצד השני ואת צעדיו על העלים היבשים.
"תראו, יש שם חלונות!" הצביע פטרו.
הם עקבו אחר אצבעו והבחינו בחלונות תעשיתיים גדולים מעבר לחומה.
"זה בניין," לחשה נועה.
"כן, אבל איך נכנסים?" תמהה אורית.

בדיוק אז נשמע קול חריקה מחריש אוזניים, וכמעשה קסם נפערה דלת במקום שבו היה רק לפני רגע סבך מטפסים. בפתח החדש ניצב חנן, אוחז בידו דלת ברזל חלודה בהבעת תמהון.

"הצירים היו בטח רקובים לגמרי," הוא מילמל במבוכה והעביר את הדלת מיד ענקים אחת לאחרת. הוא הניח את לוח הברזל, משעין אותו בזהירות על החומה.

הם השתופפו ונכנסו אחד-אחד, כי הפתח היה צר ונמוך, ומצאו את עצמם ניצבים בחצר של מבנה תעשייתי ישן בן שתי קומות שנבנה בצורת חי"ת סביב גן שצמח פרא בגוונים עמוקים של ירוק. הגן התמתח לעבר השמים, יונק את הלחות הרוויה של אוויר הסתיו. במרכזו ניצבה מזרקת אבן קטנה, חרבה, שדג האבן שלה פוער את פיו בתמיהה לעבר השמים. פנס רחוב מיושן, שנראה כאילו שרד באורח נס משנות השלושים, ניצב לצד המזרקה.

"סוד הגן הנעלם," לחש יונתן.
"ארץ לעולם-לעולם-לא," לחשה נועה.
"בֶּיתַּא," אמרה מאיה. ולשמע השם מיצמץ פתאום פנס הרחוב ונדלק בהסכמה.
"הוא עוד עובד!" מילמלה אורית באי-אימון.
וחנן הינהן בכובד-ראש ואמר, "מצוין. זה אומר שהוא מחובר למערכת המרכזית. ככה יהיה לנו יותר קל להתחבר לחשמל."

החושך כבר ירד כשהם טיפסו במדרגות לקומה השניה, אבל למעלה היה המקום מואר באור הירח שעלה בשמי הדְיו הסתוויים. הם משכו את דלת הברזל הכבדה שהפרידה בין גרם המדרגות לאגפים הפנימיים של הבית. הדלת ייבבה במחאה ונפתחה אל אולם גדול שבו הצטיירו צלליותיהן של מכונות שטיבן לא ברור, דודי נחושת כרסתניים, כמו ריאות ברזל של ענק ישֵן, שהצמיחו סבך משתרג של צינוריות לעבר התקרה הגבוהה עד שנבלעו בתוכה.

הם חצו את האולם הדומם. בקצהו התגלה אולם נוסף, גדול יותר, גדוש בערימות של חומר ריפוד ישן שהדיף ריח עז של טחב ואבק, אך נראה רך ומזמין.

הגשם התגבר. ערימת חומר הריפוד היתה עבה ומחממת. הם התחפרו עמוק יותר בתוכה והקשיבו. היה נעים לשכב כך, על בטן מלאה, חמימים כמו לחמניות אחרי לילות של חוסר-ודאות, ולהקשיב לקולות הנשימה של האנשים לצדם, לחוש את עירנותם כשהאזינו יחד לגשם. הם הכירו רק לפני שעות ספורות, אבל הרגישו בטוחים ומוגנים.

הגשם תפח במהירות לסופה. שקיות ניילון שייטו מחוץ לחלונות כמו רוחות רפאים וטפחו בכנפי הפלסטיק שלהן. מבעד לחלונות התעשייתיים הגדולים ראו אותן חגות כעטלפים סביב הפנס בחצר הפנימית. דג האבן בבריכת הנוי הקטנה בהה בהערצה פעורת-פה של אח קטן וטיפש באחיו הגדול, הפנס.

מרזבים פכפכו, בורות ניקוז השתנקו, גשם ניטך על אבן, על פח גלי, על מדרכות וגגות וכבישים. דג האבן מילא את פיו מים.

עץ הברוש שבחלון התנער כמו כלכלב רטוב. מים ניטכו על מים עד שהעולם נעשה נוזלי, ודרום תל אביב הפכה לונציה, והמוכרים בבסטות של הקלטות הפורנוגרפיות ובקיוסקים הכל-ליליים בתחנה המרכזית הישנה, עם הסיגריות והגרעינים והבוטנים האמריקאיים, שטו עם מרכולתם כמו בגונדלות.

כשהבזיק הברק חשה נועה את ידה של אורית מגששת אחר ידה. היה נעים לאחוז את היד הגדולה שהצטנפה בין אצבעותיה כחית מחמד המחפשת את הביטחון שבגוף אנושי. היא שמעה את אורית נאנחת וממלמלת משהו, אבל היתה עייפה מכדי לנסות להבין מה היא אומרת, ולכן רק הידקה את אחיזתה. וכך, אוחזות ידיים, נרדמו לקול המים המחושמלים בחוץ.

אורות היבהבו על עפעפיה העצומים.
"גנבים!" חשב מוחה המיושנן. היא ניסתה לזוז, להתעורר, להניע לפחות את אצבעותיה, אבל גופה היה כבד וחם כאילו נלכדה בשנתה במאפה בצק.

"גילו אותנו!" חדרה המחשבה האיומה את הערפל בראשה. תחושת האֵבֶל על כך שיצטרכו להיפרד, לעזוב את בֶּיְתָּא, היתה כה צורבת, עד שגברה על תחושת הסכנה.

"מסכנה, היא פשוט גמורה," לחש הקול מאחורי הנר. נועה זיהתה את קולו של יונתן, וחדלה מיד מנסיונותיה להיחלץ משנתה, שוקעת בתוכה כמו צימוק בחלה טריה.

"היא נראית כמו מישהי שהיו לה חיים נוחים," לחש קול נוסף.
אורית, ציין מכ"ם העטלפים של נועה.
"מעניין למה," שאלה אורית והניחה את שאלתה לא גמורה.
"כן. מעניין למה," הסכים יונתן.
קולו היה כמו חיוכו: חם ומַשִיש.

מפינת החדר הגיעו אליה ציחקוקים כבושים. מישהו אמר משהו בשקט, אבל היא לא הצליחה לזהות את המילים. משהו נפל. "ששש," לחש קול נוסף. היא הוסיפה גם אותם למפה הסונארית שלה, נקודות אדומות מהבהבות שהבליחו ונעלמו, מקשות עליה לעקוב אחר מיקומן. הן המשיכו להבהב גם כשפרשה את כנפי העטלף הליליות שלה ודאתה לשינה עמוקה.

כשהתעוררה היה עדיין מוקדם בבוקר. היא לא ידעה כמה זמן ישנה. אולי יומיים תמימים, נרדמת ומתעוררת חליפות. היא זכרה במעורפל שירדה מתישהו למטה, עשתה את צרכיה כמו חתולה בין השיחים, ונבלעה שוב בתוך שנתה.

היה לה חם. חם מדי. היא מיששה את זרועותיה. מישהו פרש עליה שק שינה. היא ניערה אותו מעליה וקמה. הם שכבו פשוטי איברים, דוממים כפסלים בשנתם הכבדה. אורית ישנה על גבה בפה פתוח, בגדיה השחורים מכוסים בשכבת סיד דקה, פיה הפעור מאופר באדום-עז. נועה חייכה ודמיינה אותה מעבירה בחושך את האודם על שפתיה החייכניות-כעוסות, מהדקת במהירות שפה לשפה כאדם החותם את סודו. יונתן שכב לצידה על גבו, אגרופו רפוי בבריכה הרוגעת של כף ידה. כמה מוזר, חשבה נועה: התלתלים שלו, גם בשעה שישן, נראו לכודים בקו רוחב שונה מזה שבו נמצא שאר גופו - מחוז גיאוגרפי שהשתוללה בו סופה תמידית.

פטרו ישן מעברה האחר של אורית, שרוע על גבו באדנות שנראתה משעשעת בשל זעירותו, מושלם במידת האצבעוני שלו, כפות ידיו הקטנות פרושות לעבר התקרה, חושפות כריות אצבע מקומטות כשל אדם ששהה זמן רב מדי במים.

חנן שכב למרגלות שלושתם, חתול זכר אדמוני ודרוך. כשהתקרבה פקח מיד את עיניו, בחן אותה ונרדם שוב. רק מאיה שכבה במרחק מה מהם, מקופלת בעוּבּר הפלסטיק של שק השינה, ניתנת לזיהוי רק על פי כף ידה השחורה הקטנה הקפוצה לאגרוף שהציצה מתוך השק.

בפינת האולם ניצב תל מרשים של פחי צבע ושקי סיד. היא התקשתה להאמין שהם הצליחו לגרור את כל זה פנימה בלי להעיר אותה.

היא ניגשה לחלון והצמידה את אפה לזגוגית הרטובה עדיין מטל הלילה. למטה, בחצר, ראתה את שלומית, גוף הנער-נערה שלה עירום לחלוטין למרות אוויר הבוקר הקר, גורפת במרץ את העלים בחצר בעזרת מטאטא מקריח. קערות ענק של עלים ירוקים שצורתם משונה ליחכו את עור הדבש שלה, ופרחי שפופרת לבנים, טורפניים למראה, השירו אבקנים צהובים על שער הטורקיז.
יצור מיתולוגי, חשבה נועה, חד-קרן.

כאילו חשה במבטה, נשאה שלומית את עיניה אל החלון בקומה השניה ונופפה לה בידה. נועה החזירה לה נפנוף ושלומית שבה למלאכתה.

3.

כשהתעוררה עזיזה בחדר עם המצעים הצחורים והתריסים המוגפים, היו פטמות הילדה שלה מוקפות בסימני נשיכה, והמקוננות אמרו: נכנס בה השד.

מאיה ישבה בשיכול רגליים, וקילפה את הגלדים שעל קרחתה. לפעמים היתה שקועה במעשה שעה ארוכה, עד שאצבעותיה היו מאדימות מדם, ושכבות צהבהבות של עור מת היו מצטברות מתחת לציפורניה. נועה, שישבה לצידה בקומה התחתונה של מיטת הקומותיים שקיבלו במתנה מהסֶנֵגַלִים ברחוב מטלון, חשבה שהיא נראית מוזר במיוחד בפיז'מת הפלנל האידיוטית עם הדפס הכלבים הדלמטיים שחנן קיבל תמורת שבוע העבודה הראשון שלו בשוק הכרמל, כמו ניצולת שואה שחורה בסרט של וולט דיסני.

הדלמטיים משלו בכיפה: פיז'מות דלמטיות, מצעים דלמטיים, חלוקים דלמטיים. נועה מרטה בקוצר-רוח את אוזניהם הארוכות של נעלי הבית שלה, גם הן בדמות דלמטיים, כניעתה היחידה למכת החברבורות שפשטה בבית, ונשאה את מבטה אל התקרה. במעומעם חשה בנוכחותה הקשובה של שלומית מעליה, מקננת בגבהים. בשבועות הראשונים לחייה כאן עוד הטרידה אותה המחשבה על מערכת הקנים האווירית - הקורות, בימות העץ וסולמות החבלים - שהסתעפה במרומי תקרותיה הנישאות של ביתא וגרמה לה לחוש שעיניים בולשות צופות בה תמיד. אבל עכשיו שכחה רוב הזמן מקיומה.

למטה הסתעפה מערכת נוספת, מורכבת ודינאמית לא פחות, לשימושם של שוכני הקרקע. הבית לבש ופשט צורה ללא הרף. דרגשי עץ פוזרו באולם המרכזי, אחדים מהם כה צרים לעתים עד שבקושי הספיקו לאדם אחד, ואחרים רחבים דיים להכיל בנוחות שלושה ואפילו ארבעה אנשים. כמה מהם היו מונחים על הרצפה, ואחרים נתלו על סולמות חבלים שהשתלשלו מן התקרה, מעין קינים הממתינים לציפוריהן. וכציפורים הנושאות במקוריהן אניצי קש וזלזלים, הם נשאו אל הדרגשים מזרנים ישנים, שקי שינה בלויים, שמיכות צמר וסדינים דהויי-צבעים שבושלו היטב באמבט הגדול על הגג עד שחוטאו.

כשהתעוררה עזיזה בחדר עם המצעים הצחורים והתריסים המוגפים, היו פטמות הילדה שלה מוקפות בסימני נשיכה, והמקוננות אמרו, נכנס בה השד.

שב ואמר יונתן. קריאת המוּאזין המכנס את מאמיניו. נועה ידעה שיגיד זאת עוד כמה וכמה פעמים בטרם יפתח בסיפורו.

"הֵי," עלה קולה של אורית בטרוניה, "אולי תחכה לנו?"

יונתן בחן לרגע את אורית, חנן ופטרו, שניצבו במרחק-מה ממיטת הקומותיים שעליה ישבו עכשיו נועה ומאיה, הנהן ונפנה חזרה לתפוח-האדמה שלו.

אורית הרימה את מבטה אל חנן שניצב על שלביו הנמוכים של סולם ומישש באצבעותיו את הקיר. לרגע עמד כך, עיניו עצומות ואצבעותיו ממששות, ולאחר מכן הצמיד את אוזנו לקיר והאזין. למרגלותיו, מצידו השני של הסולם, נשא אליו פטרו זוג עיניים מעריצות ומיהר לקרב אל הקיר גם את אוזנו שלו, אך לפני שהספיק להניח את לחיו על הקיר, נחתה ידה הגדולה של אורית על ראשו המוזהב. "מה אתה עושה, גולם? למה אתה מקשיב?" פטרו שיפשף את המקום שהמכה נחתה עליו ונשא אל אורית פנים סמוקות. "מה יש, אסור? מה את בכלל מתערבת?"

"מקשיב! הוא מקשיב!" התעלמה אורית מטרונייתו ופרשה את ידיה במחווה דרמטית לעבר קהל צופים דמיוני, "אנחנו מעבירים את השידור לקַשבֶנו המיוחד לענייני בַּלטוֹת."

"ששש," לחש חנן אל הצמד המתקוטט. ידו ליטפה את הקיר, מצותתת לו בקצות אצבעותיה.

נועה חייכה והסבה מהם את מבטה.

אחר כך שילבה את רגליה במקומה ליד מאיה והפכה את הספר המונח על המיטה. היא לעסה את העיפרון, ואז שלפה אותו מפיה ופתרה את אחד התרגילים.

"זה הספר החדש שהבאתי לך?" נשמע קול מעליה.

שלומית. היא כנראה התמקמה בדרגש התלוי מעליה, והתבוננה בה כשפתרה את התרגיל. שלומית ידעה לנוע בממלכתה האווירית בזריזות מדהימה ובדממה מוחלטת.

נועה נשאה את מבטה אל על, עדיין לועסת במרץ את העפרון. "כן," היא אמרה לצללית מעליה. עירומה בוודאי, או כמעט-עירומה. "תודה. באמת כבר הייתי צריכה ספרים חדשים כדי לא להחליד."

"איך את בכלל מתכוונת להיות אסטרופיזיקאית אם אין לך אפילו בגרות?" שאלה שלומית.

"בדיוק כמו שאת מתכוונת לקבל רשיון תעופה," צלפה נועה בלי לחשוב פעמיים.

התקרה נענתה לה בצחוק עליז. "רק שאלתי," אמרה שלומית. "את לא צריכה להילחץ."

נועה השפילה את מבטה. היא שוב צודקת, חשבה. היא פשוט הופתעה. הם לא הרבו לשוחח על העולם מחוץ לכתלי ביתא, והדבר האחרון שציפתה לו היה שיחת בגרויות עם אשת-חתול מחופפת. לרגע עלה בה רצון לספר לשלומית שבעצם יש לה בגרות - לו רצתה היתה יכולה להתחיל ללמוד באוניברסיטה כבר השנה - אך לבסוף החליטה לשמור את המידע לעצמה. "אני אשלים את הבגרויות כשהכל יגמר." אמרה לבסוף, ומיד חשבה: ייגמר מה? ותחושת חרדה גאתה בה.

יונתן, כאילו חש במשהו, שלח אליה את מבטו. היא ניסתה לחייך, אבל במקום חיוך הסתמנה על שפתיה עווית. "את בסדר?" שאל.

"בסדר גמור," ענתה, ומיד הוסיפה, "סתם. נזכרתי במשהו."

הוא המשיך להתבונן בה בשאלה, אך כשהבין שאינה מתכוונת לפרט, שב למלאכתו.

היא התבוננה בו, יושב בשיכול-רגליים על השרפרף הקטן. שלוש קעריות פלסטיק בצבעים שונים היו מונחות על הרצפה מולו. קערה אדומה לתפוחי האדמה השטופים, כחולה למקולפים, וירוקה לקליפות. בתנוחה הזאת, צלעותיו בולטות וכפות רגליו מונחות על פנים ירכיו, הוא נראה לה כמו פסל עתיק, יפהפה, ושוב שאלה את עצמה כיצד התגלגל לכאן. הוא היה נדיב, חכם, סבלני, הדֶבֶק שאיחד את כולם, המנהיג הבלתי מעורער של ביתא, מי שהשכיל לומר את הדבר הנכון גם כשהכל נראה אבוד, שידע לגרום להם לראות את הצד המצחיק גם כשהכל נראה חסר תקווה, לכלכל את סגולותיהם הטובות כך שיאזנו את חסרונותיהם, ולפשר בכל הסכסוכים והמריבות. איכשהו הכל נראה הרבה יותר קל במחיצתו.

היא חשבה איזה מזל היה להם שהכל הסתדר כל כך בקלות. יונתן מצא עבודה כשוטף כלים במסעדה בולגרית בשדרות ירושלים, חנן עבד בשוק הכרמל בדוכן לעשבי תיבול של זוג חרש שנעזר בשלושת בניו השומעים ואפילו הצליח לסדר עבודה לאורית בדוכן הירקות הסמוך, ונועה עזרה שלוש פעמים בשבוע בצביעת כלי קרמיקה עבור אישה שמכרה את הכלים במדרחוב של נחלת בנימין. זה לא היה הרבה כסף אבל זה הספיק.

לאט לאט הרגישה כיצד הם מחלימים, מתאחים. כמעט אפשר היה לשמוע איברים צומחים בבית הזה: ידיים, רגליים, אצבעות, רקמות פגועות. היה לה תפקיד, ייעוד, כמו לכלבת-דוב סיבירית או לזאבה המלקקת את שערותיהם של גוריה כדי שכולן יצמחו לאותו כיוון. כאילו היו ברוק שלה חומרים מחטאים, מזינים, מרפאים. היא הרגישה שהיא נועדה להצמיח דברים, לתקן אותם. שכל מה שקרה לפני כן היה טעות אחת ארוכה, ושאף אחד לא יעז לגעת בהם כאן, במקום השקט שלהם.

יונתן שב ונשא אליה את מבטו.
"לא קר לך?" שאלה כשעיניהם נפגשו.
הוא התבונן בפניה הקטנות, בעיניים החומות הרציניות, ובשפתיים הצרות שנראו רכות על אף שלא הרבו לחייך, וחשב, לא בפעם הראשונה, שאם יחפון את פניה יחוש שהוא אוחז לב בין ידיו. הוא כמעט חש אותו פועם בין אצבעותיו, את רכותו הגמישה, את חלקלקותו. משום-מה המחשבה הזאת הלהיטה את לחייו כאילו היתה מחשבה מגונה.

"לא," ענה לבסוף, כשנועה כבר חשבה ששכח את שאלתה.

נועה קמה, חייכה למאיה שישבה לצידה בקומה הראשונה של מיטת הקומותיים, וקרבה לחבורה הקטנה שניצבה ליד הקיר.

"אז מה, זה הצנרת או מה?" שאלה.

"אני עוד לא יודע," אמר חנן בלי להסתובב. "אני מקווה שלא. צנרת זה עסק יקר."

פטרו שוב נשא את עיניו אל חנן בהערצה. ההתמסרות המוחלטת במבטו עוררה בנועה תחושה של אי-נוחות. גם היא ידעה שללא חנן הם היו אבודים. נכון, כולם עבדו קשה כדי שביתא תהיה ראויה למגורים, שיפצו ומירקו וצבעו וסיידו, אבל כל מסירותם היתה לשווא אלמלא הידע של חנן. הוא ידע הכל על בנייה, וכולם פעלו על פי הוראותיו. הוא הבין בנגרות, בסיוד, בבורות ספיגה, בצינורות ביוב, בריצוף ובטיוח ובקורות תמיכה. הוא הצליח לחבר אותם לחשמל ולמים. הוא היה השליח הסודי של ביתא. הוא נגע בה כמאהב והיא נענתה לו.

ובכל זאת היה משהו בסגידתו של פטרו לחנן שעורר בה חרדה עמומה. וכנראה שהיא לא היתה היחידה שהמסירות הזאת טרדה את מנוחתה, שכן באותו רגע שבה ונחתה ידה הגדולה של אורית על קודקודו של פטרו. "יאללה, גולם! מה אתה תוקע עיניים? תפסיק כבר להסתובב בין הרגליים."

פניו של פטרו התעוותו לשבריר שניה בכאב, אבל שום ציוץ מחאה לא נמלט מבין שפתיו.

זה בטח כאב, חשבה נועה. לפני כמה שבועות היתה אולי מוחה על העוול, אבל בינתים כבר למדה לא להתערב. נראה שפטרו מעדיף את מזגה החתולי של אורית, על אכזריותו ונדיבותו הנמהרת, על פני הפגנות דאגה אמהיות לשלומו. הוא הדף בלעג מרושע כל שאלה שנגעה לבריאותו, לחוורונו, לתזונתו הלקויה, עד שאלה חדלו לחלוטין.

נועה התבוננה בו, ושוב התקשתה להאמין שהוא בן ארבע-עשרה, צעיר ממנה בשנה בלבד. הוא נראה בן עשר לכל היותר.

היתה לה הרגשה שמסירותו לאורית נובעת איכשהו מכוחה הגופני, לא מפני שפחד מפני הכוח הזה אלא מפני שנמשך אליו. אורית וחנן היו מסוגלים לעבוד במשך שעות, כמעט בלי להחליף מילה, מתואמים להפליא, חזקים, סתגלתניים, רחבי-גרם, איבריהם נעים ביעילות מפתיעה, בלי לבזבז אנרגיה על תנועות לא נחוצות. הם יצאו לביזות ליליות באתר הבנייה, ישנו לא יותר מארבע שעות ביממה, ועבדו הרבה יותר מכל השאר. איש לא היה מסוגל לעמוד בקצב שלהם. איש גם לא ניסה. חוץ מפטרו. רק קריאותיה הגסות של אורית - "יאללה, תעוף כבר, תפסיק להסתובב בין הרגליים!" - היה בכוחן לשלח אותו מדי פעם, זעוף ומבויש, כדי לנוח, להזין את גופו הדל, לאצור כוח. לא לזמן רב. עד מהרה היה חוזר, משתעל, חיוור, כתמי סיד מלבינים את תלתליו, עור ידיו העדין מבוקע ומדמם מחומרי הבנייה הגסים.

אבל הפעם פטרו לא הסתלק, אלא נשא את עיני התכלת הענקיות שלו לעבר אלוהותו החדשה, שהתעלמה מהקרב הניטש למרגלות האולימפוס והמשיכה לצותת לקיר.

בשתיקה שהשתררה נשמע הרעש המיסתורי בבהירות, תקתוק עמום שאינו נחלש ואינו גובר, כאילו הוטמן בתוך הקיר שעון זעיר.

"זה חלול כאן," מילמל חנן, ומיד, בלי שום אזהרה, הניף את הקורנס הגדול שהיה מונח למרגלות הסולם והטיח אותו בקיר. התפרצות געשית התיזה סיד וגבס לכל עבר.

"אלוהים אדירים!" נזעקה אורית, "יכולת לפחות להודיע או משהו!" ומיהרה להדוף בידה הפנויה את פטרו מתוך ענן האבק.

"הונטולין עליך?" שאלה אורית. "רק חסר שתתפגר לנו כאן פתאום," וכשראתה את פטרו מהנהן, שבה ונפנתה אל חנן.

"סליחה," הסמיק חנן תחת מבטה.

"אני לא מאמינה!" הנידה אורית בראשה. "איזה גולם!" אבל היתה חיבה בקולה שאפילו חנן הבחין בה. ענן האבק שקע ובמקום שבו היה עד לפני רגע קיר נפער עכשיו חור שחור. חלל. פיר.

לוע רחב של צינור נחושת ענקי נפער אליהם. טיפה לבנה כחלב דבקה אל קצה הלוע. הטיפה רטטה והשמינה עד שהגיעה למלוא גודלה, ואז ניתקה וזלגה אל הרצפה, ומיד החלה להתעבות בקצה הלוע טיפה נוספת, גור חלב שהלך והשמין עד שצנח בעקבות זה שקדם לו.

חנן השחיל את ראשו לתוך הצינור ובחן את קרביו.

"אני חושב שזה מהמכונות," בקע קולו העמום מתוך הפיר. הוא שלף את ראשו. "תסתכלו על זה," אמר והצביע על צינור הנחושת שביצבץ מתוך הפיר. "זה נראה בדיוק כמו המכונות," הורה בידו אל האולם הסמוך שבו היו ממוקמות מכונות הענק. "כאילו היתה פה פעם יציאה, ואחרי זה מישהו חסם אותה."

"לא יכול להיות שהמכונות עוד פועלות, נכון?" שאלה נועה.

"לא," הניד חנן בראשו. "המנועים מתים לגמרי. בטח הפסיקו לייצר אותם עוד לפני שנולדנו."

"אז מה זה?"

חנן משך בכתפיו. "אני צריך לבדוק בחוץ. אני חושב שזה מגיע מהקיר החיצוני. חושך עכשיו," הורה לעבר האפלה בחלונות הגדולים, "אני אבדוק בבוקר."

אחר כך הניח בתנועותיו השקולות את הקורנס, ירד מהסולם וניגב את האבק באחורי מכנסיו. הוא חצה את האולם, התיישב על הריצפה לא רחוק ממאיה, וחייך אל יונתן חיוך של היכרות עמוקה. יונתן השיב לו חיוך. אורית, פטרו ונועה הלכו בעקבותיו לעבר הגומחה שבין מיטת-הקומותיים לקיר. חיוכו של יונתן התרחב והוא שב והגה את מילות הפתיחה:

כשהתעוררה עזיזה בחדר עם המצעים הצחורים והתריסים המוגפים, היו פטמות הילדה שלה מוקפות בסימני נשיכה, והמקוננות אמרו, נכנס בה השד.

"תפסיקי עם זה!" קטעה אורית בנהימה את הסיפור, וצלפה על אצבעותיה של מאיה.

מאיה הפסיקה להתגרד והביטה בה בתמיהה.

"תראי מה עשית לעצמך!" אמרה אורית. היא גהרה על מאיה ובחנה את הגלדים והצלקות שעל קרקפתה. מאיה השפילה לרגע את מבטה אל כפותיה הקטנות והתבוננה בתמיהה באצבעות המטונפות בדם ובגלדים. רק לאורית היתה היכולת הזאת להעיר את מאיה, לשלוף אותה מתוך השינה פקוחת-עיניים שבה התהלכה בעולם. לפעמים נראה כאילו כוח הרצון נשלל ממאיה. כשפנו אליה בבקשה היא אף פעם לא סירבה, אבל צריך היה להגדיר את המשימה בדיקנות מוחלטת. פעם ביקש ממנה יונתן לקלף מלפפונים לארוחה, אך מכיוון שבאותו שבוע הביא חנן כעשרים קילוגרם מלפפונים מהדוכן של אורית בשוק הכרמל, ומכיוון שיונתן לא ציין את מספר המלפפונים הנחוץ לארוחה ופנה לענייניו, הוא מצא, כשחזר כשעתיים מאוחר יותר, עשרים קילוגרם מלפפונים קלופים למשעי. רק בקרבת אורית היה נדלק במאיה זיק של חיות. עיניה לא חדלו לעקוב אחר אורית בחשאי. כשחשה שהשעה כשרה לכך היתה מחליקה לעברה ומסתופפת בקרבתה חרש, כמו צל, כאילו היא חוששת שאורית תחוש בנוכחותה ותרחיק אותה מעליה. האם אורית הבחינה במתרחש? איש לא העז לשאול את אורית לפשר העניין, מאימת לשונה הצולפת. אבל לפעמים היתה אורית נושאת פתאום את עיניה אל מאיה, כאילו ידעה כל הזמן שהיא שם, ואומרת, "אני שונאת איך שאת מתגנבת ככה, כמו שלולית נפט."

ובכל זאת, בדרכה קצרת-הרוח לא חדלה לפקוח עין על מאיה. אלמלא קערות המזון שהניחה בין ידיה וציוותה עליה לאכול מהן, היתה מאיה מרעיבה את עצמה עד מוות. כל עוד אורית השגיחה עליה היתה מאיה לועסת את האוכל כמי שאינה חשה בטעמו, אבל ברגע שאורית הסבה את מבטה היו הכף או המזלג צונחים מידה. שוב נשמע קולו של יונתן:

כשהתעוררה עזיזה בחדר עם המצעים הצחורים והתריסים המוגפים, היו פטמות הילדה שלה מוקפות בסימני נשיכה, והמקוננות אמרו, נכנס בה השד.

הוא השתתק שוב והרים את את עיניו אל התקרה. "את לא רוצה לרדת?" שאל בנימה פתיינית. "תשמעי יותר טוב מכאן."

"אני שומעת מצוין גם ככה," ענתה שלומית.

"איך שאת רוצה," משך יונתן בכתפיו והניח את תפוח-האדמה.

כשהתעוררה בחדר עם המצעים הצחורים והתריסים המוגפים, היו פטמות הילדה שלה מוקפות בסימני נשיכה, והמקוננות אמרו, נכנס בה השד.

עזיזה מיצמצה אל זר הנשים שהקיף אותה וחיפשה ביניהן את פניה של אמה. אך כשאיתרה אותה לבסוף וראתה את התבוסה בעיניה ידעה שלא נותר בה כוח להגן על ילדיה, אף לא מפני השדים שלהם. אולי משום כך נשלח לה השד הזה, לגדלה, שלא תהיה בודדה כל כך.

אבל אפילו פנאי למחשבות כאלו לא היה לה. עוד לפני שהחלימה גילתה שעולמה אינו חדל להתהפך ולהסתחרר. כולם היו עסוקים בהכנות לקראת יציאת מצרים השניה, משפחות שלמות הכינו את עצמם לעקירה ממקומן מימים ימימה לעבר מקום שאיש מהם לא ראה אך כולם ציירו אותו בדמיונם בצבעים עזים, והגברים התגודדו והסתודדו ללא הרף, וכולם הסכימו שימים הרי גורל מתרגשים עליהם.

מזווית עינו הבחין יונתן שידיה של מאיה מצאו לעצמן סוף סוף מנוחה בחיקה. עיניה היו נעוצות בשפתיו, עירניות.

ההתמודדות עם חיי היומיום העלובים בארץ החדשה, עם הצריפונים והדלות והעבודה הקשה, תבעו מעזיזה את כל תעצומות נפשה. היא תרמה את חלקה, ניקתה ובישלה, וכשהתגלה בה כשרונה המופלא לתפירה, סייעה בפרנסת המשפחה. ואף על פי כן נותרה מחוץ לאירועים, כצופה מהצד.

היא סייעה בגידול אחיה ואחיותיה, ראתה את אמה נובלת במהירות באוויר המלובן, ואת אחיה ואחיותיה גדלים, הולכים לצבא, רוכשים מקצועות, מתחתנים, מקימים משפחות משלהם. והכל חלף בעיניה בחטף, כמאורעותיו של יום אחד

כשעזב אחרון אחיה את הצריף כבר לא היתה אמה בין החיים, ועזיזה נעזרה בידיד ותיק של אביה כדי לזכות בבית בן שני חדרים קטנים בפאתי הפרדס. בית זעיר, כמו בית-צעצוע, רחוק דיו מהעיירה הקטנה כדי להיסתר מעיניים בולשות, וקרוב דיו כדי לספק לה את צרכי הקיום ההכרחיים.

מדי פעם היתה חוצה את השדות והולכת לעיירה כדי לבקר אחת מאחיותיה שעדיין התגוררה בה. מדי פעם היה אחד מאחיה, שהתפזרו בכל רחבי הארץ, בא לבקרה. עם הזמן הלך וגבר זרם הנשים שהתדפקו על דלתה עם צרורות בגדים. תחילה היו אלה בגדים בלים: שמלות שניסו לשמר ללא הצלחה על מהוגנותן משכבר הימים, חצאיות למותניים שהסתרבלו, מכנסיים שצריך היה להעביר מילד לילד. ומאוחר יותר, כשתושבי העיירה התחילו להתאושש משנות הצנע הארוכות, הופיעו גם הזמנות לשמלות כלה ולחליפות חתן או בר מצווה.

אמרו עליה שהיא תופרת כמו מלאך, כמו התופרות הגדולות של בגדד שקיבלו את הכשרתן בפריז, שהיא מתבזבזת על העיר הקטנה. אבל איש לא שמע אותה מתלוננת. היא אהבה את העבודה, ובעיקר אהבה את פורים. שבועות לפני החג היה ביתה הומה משפחות, וילדים הסתובבו מוכי-אלם בין שורות המתלים וליטפו סהרורית כנפי פרפרים דקות כחלום, מלכות אסתר שלמראן היה כל אחשוורוש פודה את עמן מחדש, מלכות שלג שסימררו כל אדם מקור גם אם לא ראה שלג מימיו, חליפות קאובוי שאפשר היה לחוש בהם את הרוח חולפת במדבריות רחבי ידים, ולהריח בהם מדורה עשנה בלילה מכוכב ומרוחק ממקום יישוב.

הילדים היו חגים כמסוחררים לנוכח היפעה, פעורי עיניים כמכושפים, כה שקטים עד שעוררו דאגה בלב הוריהם.

כמה ימים אחרי החג היו האמהות חוזרות, לבדן הפעם, חומקות פנימה עם פרפרים מרוטי כנף צרורים תחת זרועותיהן, קאובויים שלבם חרוך-קַפּצוֹנים, ומלכות לילה תשושות מהוללות שהשירו כוכבי כסף וירחי זהב מחצאיות טוּל שופעות.

וכך נמשך הדבר שנה-אחר-שנה, ואיש לא ציפה, עזיזה פחות מכולם, שדבר-מה ישתנה.

עד שיום אחד נתעה סבא אברהם לבית הקטן ליד הפרדס, ולא שב ממנו.

הוא הגיע מרומניה אחרי המלחמה, מצא פרנסה טובה כמודד קרקעות, ונשלח לעיירה כדי לערוך מדידות לרשת החשמל החדשה. אדם סגור היה, שאהב את עבודתו ואת בדידותה, לא הרבה להתרועע, וממילא השמועות על אשת-השד בפאתי הפרדס לא הגיעו אליו.

הוא נקש על דלתה כדי לבקש כוס מים. היא פתחה לו וניצבה בפתח הדלת בשמלת קיץ ירוקה, עיניה מיישירות אליו מבט, מוקפות בניחוח גן הירק והתבלינים הקטן. כבר מלאו לה שלושים ואחת, אך כה זערורית היתה, ועורה השחום כה חלק ומתוח, שנראתה לו כנערה.

היא הציעה לו תה והתבוננה בפני היתום הבודדות שלו כשטבל בו את העוגיה בחיוך מבויש.

"תבוא הלילה?" שאלה בפשטות.

הוא הסמיק והינהן. ודקות ארוכות אחרי לכתו עוד עמדה עזיזה בפתח הבית, מתבוננת בעקבותיו בשביל הבוצי. "והוא אכן חזר," צרו שפתיו של פטרו את המילים המוכרות ללא קול.

והוא אכן חזר. ועזיזה, אף על פי שמעולם לא היתה עם גבר, אהבה אותו ללא מעצורים, כאילו כבר היו לה מאהבים רבים, כאילו ידע כבר גופה את כל הסודות, ואברהם לא העלה על דעתו שהיה הראשון שלה, וגם לא שאל. שלו היתה, כולה, ויותר מזה לא עלה בדעתו לבקש. הוא אהב את אומץ לבה ואת אורך רוחה, ואת עיניה הירוקות המאירות בפנים השחומות.

הוא שב למחרת. וגם בערב שלאחר מכן. ואחרי שבועיים, כששליחותו כמודד בעיירה עמדה להסתיים, שאל אם יוכל להישאר, והיא אמרה, "יש לי שד." והוא אמר בפשטות, "אקח גם את השד שלך."

והיא ידעה שלא מתוך קלות דעת אמר מה שאמר.

"אני אוהבת את הקטע הזה," לחשה מאיה, כל כך בשקט שלנועה היה נדמה שהיא היחידה ששמעה אותה.

הוא הרחיב את הצריף הקטן בן שני החדרים, דאג לאישורים מהעירייה וניהל את עבודות הבנייה, ומדי שנה הרו עזיזה והבית הקטן ילד וחדר.

גופה נשא את הלידות ללא מאמץ, וכל ילדיה נולדו בתום שמונה חודשים, מחליקים מגופה מושלמים בכל איבריהם.

ימים יפים עברו עליהם בבית ובפרדס הקטן הסמוך לו. יושבת היתה עם ילדיה בקרחת הפרדס, מגרגרת את ההגיות הזרות של השפה החדשה ומצחקקת כתינוקת. יחד איתם יצקה עוגות חול בקיץ וליבבה לביבות בוץ בחורף, מיררה בבכי כשמת הברווז הקטן, עקבה מוקסמת אחר שיירות הנמלים, קשרה סרטים אדומים סביב ענפיהם של עצי התפוז והלימון, השביעה בשבועות ובלחשים את היצורים שקיננו בפתחי צינורות ההשקיה, ושרה להם משירי ילדותה כי לא הכירה את שירי הארץ החדשה.

בקיץ היו מסבנים זה את זה ושוטפים את עצמם בצינור שבחצר, ובחורף מקפצים בשלוליות. הילדים היו גאים באמם הזעירה, אמא-קטנה, אמא-ילדה, אמא-צעצוע, וכאשר הופיעו בקרבת הבית ילדים זרים, שהעזו לחצות את שדה הבור ולהיכנס לשביל הצר של הפרדס, להתקבץ בחבורות של שלושה וארבעה ולצעוק במלוא גרונם "הנה הבית של השד! הנה הבית של השד!" - היו ילדי הפרדס מתייצבים בשורה לצד אמם, עירומים-למחצה, מרוחים בבוץ כפראים, מכים על סירים וצועקים עד שהפולשים נסוגו בבעתה.

לקראת ערב, כשלחיי השמיים הסמיקו, היתה עזיזה מובילה את השיירה הקטנה למטבח ומפקידה בידי כל אחד מהם משימה, ועד בואו של אברהם הארוחה כבר היתה מוכנה והילדים רחוצים ומצחקקים ומפוהקים, והשולחן ערוך, והסלטים חתוכים דק-דק וצבעוניים כאבני חן, כאילו גמדים טובים פקדו את הבית הקטן ליד הפרדס.

מתוך הדממה הלילית הם שמעו את החלון הגדול נפתח. משב רוח פרץ פנימה. החלון שב ונטרק. הם ישבו והאזינו לרשרוש העלים בשעה ששלומית גלשה במורד העץ ונעלמה שוב לאחת מגיחותיה הליליות.

© כל הזכויות שמורות לידיעות ספרים הוצאה לאור

חלומות ראווה - מרינה גרוסלרנר


לראש העמוד

מומלצים: ספרים | כתב עת ספרים | עולם חדש | רמקולים | זכות הילד לכבוד
| סמיוטיקה | מטר | רמות | Tom | דלילה | גד ויספלד | מיקרוטופינג

ספרים חדשים באוגוסט 2019:
אולטימטום, אי אפשר לברוח מהשמש, אלוהים אתה שם? זאת מרגרט, אמש, לילה אחרון, בין המולדות, במקום גרניום, גיא בן הינום, גשם חייב לרדת, דוניא, האוויר שאת נושמת, האיש שלא שרף את קפקא, האישה שלא הייתה, האלמנה השחורה, הזנה רעילה, הכד השחור: רומן משפחתי, הכלה מאיסטנבול, המיסה של האתאיסט, המשהו הזה, הסבך, השועלים של שמשון, וינה 1900 , חוק 5 השניות, חיים לנצח, יפים כמו שהיינו, לֻזוּמִּיַאת: התחייבויות וחובות מופרים, לא העזנו לדעת, לאהוב מחדש, לקראת אוטוביוגרפיה מינורית, מבוסס על סיפור אמיתי, מסע דילוגים, מרלנה, נהר הקרח, נשים ללא גברים, סודות, סוכרי יוסי - אמזלג, סטארט אפ, סער ופרץ, ספר געגועים, עגלות , עוד לילה אחד, עינה של האורקל, על מקום הימצאה, עצי לבנה ומסילות ברזל, פול אוסטר 4321, פיצות,איקאה ודילמת האיש השמן, ציפור בעיר קדושה, רומן, רשימת המוזמנים, שמיים שאין להם חוף.

ספרים חדשים

סמיוטיקה - בניית אתרים, עיצוב אתרים