Amazon.com Widgets

  ספרים חדשים - אתר טקסט    ⚞  שנת 2007  ⚟

 | 2019 | 2018 | 2017 | 2016 | 2015 | 2014 | 2013 | 2012 | 2011 | 2010 | 2009 | 2008 | שנת 2007 | 2006 | 2005 | 

|  אוגוסט 2019 |  יולי 2019 |  יוני 2019 |  מאי 2019 |  אפריל 2019 |  מרץ 2019 |  פברואר 2019 |  ינואר 2019  |  דצמבר 2018 |  נובמבר 2018  |  אוקטובר 2018 |  ספטמבר 2018 |

» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» פרויקט נחום גוטמן
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006

גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

| כולם | ספרים בחודשים |
| אודות טקסט | יצירת קשר |
פרטיות בטקסט

ספרים חדשים בפורמט RSS


» טקסט  » ספרים מקור  » ספרים חדשים במרץ 2007       חזור

נישואים בהקיץ
מאת: ענבל רשף

ההוצאה:

כנרת זמורה ביתן

לילה מטורף עובר על צורי. הילדים שלו באים אליו לביקור ראשון מאז נפרד מאשתו; הסוד שרודף אותו מימי המילואים שלו חוזר אליו בחלומות; ומחר מחכה לו עוד יום עם מירי, הסייעת שלו בקליניקה, שמתנהגת מוזר בזמן האחרון.

בקצה אחר של השכונה, תאונת דרכים שנמנעת בנס מובילה את סמדר, אשת עסקים בת ארבעים, לבית משפחה זרה, שם היא נשאבת בעל כורחה לתוך היחסים המשונים שבין בני הבית. מכאן זה מתחיל.

נישואים בהקיץ הוא סיפור על שנה אחת בלתי נשכחת בחייהם של גבר אחד ושתי נשים. שלושתם באמצע החיים. שלושתם מציצים בסקרנות כל אחד אל חיי האחרים – מתפתים, נרתעים, ובסוף נשאבים פנימה. היציבוּת הבורגנית נסדקת. אמון מתעורר. סודות מתהווים. החיים נמלאים בפשעים של רגש. האהבה מחוללת פלאים.

נישואים בהקיץ
שתפו אותי

וכל זה מוטבע בחותמה העמוק של ישראל בשנת אלפיים: בחורף מדברים על שלום ועל פריחה כלכלית, באביב יוצאים מלבנון, ובסוף הקיץ מתחילה האינתיפאדה השנייה ואיתה גל הטרור.

"נישואים בהקיץ הוא ספר שלא מהסס ללכת עד הסוף: הוא מערטל את גיבוריו עד עירום נפשי מלא; הוא מספר על חברוּת, על נישואים ועל מין בכנות מהפנטת; הוא מישיר מבט אל לב לבה של הישראליות על שלל גווניה, ולתוך לבבות פצועים בארץ אחת קטנה, שאין בה אף מקום שהוא רחוק מספיק. "

נישואים בהקיץ הוא ספר שחוגג את השפה העברית: הוא חורז שפת רחוב לשירה ומחזיר את התנ"ך לרחוב; והוא מסופר מתחילתו ועד לסופו בתנופה ובעוצמה של הר געש במילים.

ענבל רשף היא ילידת 1963. זהו הרומן הראשון שלה.

נישואים בהקיץ מאת ענבל רשף בהוצאת זמורה ביתן,
עורכת: הילה בלום, עיצוב עטיפה: אמרי זרטל, 397 עמודים.

פרק 1: אנא אני
"אבא!" קול קטן מקצה החדר. "אבא, אבא!"
"מה?" צורי מנוער משנתו. חושך בחדר, צללית קטנה ליד הדלת.
"אבא, בוא! אני לא יכול לבד."
"תשכב פה," צורי אומר ועוצם עיניים.
המיטה מזדעזעת כשרועי מטפס עליה, זוחל לרוחב המזרן הריק וצונח דווקא על הבטן של צורי
. "לא, לא עלי. יש המון מקום. תשכב, תישן."
אצבעות קטנות מבלבלות על פניו. ציפורניים לא גזורות מושכות אף, שורטות לחי. "בוא, אבא
." צורי נוהם אל הכרית, יונק פינוק אחרון מחום גופו הגלול בשמיכה ומרִיחַ מזרן עם ריח לא שלו. באנחה ארוכה, מבקשת רחמים, הוא מחפש בחושך אחר איבריו, מצווה על הרגליים לקום; לקחת ילד על הידיים ולא לשכוח את הכרית. הוא כושל אל הרצפה הקרה ובדרך חוטף פלאכטה בשוק שמאל מפינת המיטה. כואב. כואב מאוד. בצליעה הוא ממשיך אל חדר הילדים, פורק את הילד במיטה, מכסה אותו ונשכב לצדו. ליטוף לשוק הפגועה, ניחומים לשוק הכואבת. כשהוא ער הוא כבר זוכר את המסגרת של המיטה, ואת קירות חדר השינה, ואת כיוון הפרוזדור בדירה השכורה.

הוא מתכווץ מצינה של טרם שחר. אם ייכנס תחת השמיכה של רועי יתקשה לברוח מאוחר יותר אל המיטה שלו. מצד שני, הוא עלול להירדם במיטה הצרה ולהתעורר בעוד שעתיים, מחוץ לשמיכה, רועד מצמרמורת, בגב תפוס. קלאסי לתפוס מחלה במצבו. ומה אז? הוא יתקשר למירי שתבטל את התורים ויישאר במיטה ולא יהיה מי שיכין לו תה? לא, גרוע מזה: סתם הוא יתקרר, לא יזכה למחלה אמיתית שמקנה זכויות, תהיה לו נזלת, הוא יתקשה לנשום במסכת הנייר, יוריד את המסכה, יתעטש וידביק את הפציינטים

. גם כן שאלה: להתכסות או לא להתכסות?
צורי מזדחל מתחת לשמיכה. בשמורות מושפלות הוא עוקב אחר ילדו הקטן: גבעת לחי לבנוּנית ובורות אפלים במקום נחיריים. מול אפו עולה ריח מבאיש ומתוק של הפה הקט. הוא יודע שרועי כבר עצם עיניים, ועדיין אסור להרים מבט ולבדוק. לילדים כמעט-ישנים יש חוש מיוחד לקלוט את מידת הריכוז של כל גוף לידם, בעיקר אם זה הגוף של אמא או אבא. הבעיה עכשיו היא התקשות מעיקה באזור הבטן: הוא צריך להשתין. אבל קודם יחכה ששנת הילד תתעבה ותסמיך. לעצום עיניים. להתרכז בנשימה האטית. חסר מנוחה הוא נלחם באיבה שעולה בו כלפי בנו. מה כבר הפַספוס רצה? מחסה מחלום רע? מקלט מהבדידות? זה הקטן שבילדיו נזקק לו יותר מכולם, ומכוח נזקקותו התהפכו יחסי הכוחות. רועי גדל לציפור טרף ענקית שגוזלת גוזל מקן, משסעת את השינה בטפריה, מעירה את האיש שקוראים לו צורי ומכריחה אותו להיות אבא של רועי.

יש אנשים בגילו שמטיילים בהודו. יש אנשים בגילו עם חיי מין. עד שהילד יירדם הוא יכול לעצום עיניים ולתפוס נקבה, כמו שהיה עם ההיא, בפעם היחידה שבגד בתמרה. מה זה היה בדיוק? להתחבר לחשמל של האהבה? חבל שכואב לחשוב על סקס כשצריך פיפי.

באטיות הוא מוריד מעליו את השמיכה, מסיט משקל לאחור. חריקה בחישורי המיטה מחייבת אותו לעצור. לספור עד חמש. לאט. שלשום היה צריך ללכת לקנות מיטות חדשות, לא להסתפק ברהיטי המעברה האלה שכבר היו בדירה, אבל לא היה לו זמן, וגם הכסף נזל לו בין האצבעות, מבול של הוצאות, והוא פחד שזה לא ייעצר. דווקא בימים האלה זמן התבזבז. אתמול בערב, במקום לקנות מיטות או לצאת לשתות עם עמוסי, הוא הסתובב שעתיים סביב שולחן אוכל מפורמייקה שהשאירו בדירה וניסה להרוג את הברחשים שנטפלו לפירות שקנה בעצמו.

לאט. להמשיך לאחור, להשעין מרפק תומך. ציוץ צירים חלודים מחריד את החדר ברעש נורא. אבא קופא ומחכה. הוא לא מעז לקוות - הוא יודע.

תבוא תגובה על הפשע.

דרוך גם בשנתו, רועי מניח יד קטנה על הזרוע הגדולה. אבא נלכד.
לא להתרגש, סבלנות מונעת אסון. צורי מנסה להרפות את שריריו המכווצים, לחזור לנשימה רפויה. היתה טעות והיא תוקנה מיד. אבא פה. אבא ישן מאוד. פותחן לבירה, אהה! לזכור לרשום בפתק על המקרר. ללכת לקנות מחר בהפסקת צהריים. רצוי שיהיה גם חולץ פקקים ליין, על כל מקרה. וגם לגמור עם כל הקרטונים בחדר השינה, כי מי יודע מה יכול לקרות בערב הפנוי הבא שלו.

מתי מגיע דואר? בתשע בבוקר, כשיחטט בתוך פה של מטופל, ישולשל אל התיבה החדשה שלו מכתב רשמי: הננו להודיעך כי נפתח תיק במעמד צד אחד. לא, לא, עדיף לחשוב באופן חיובי ולפעול בעדינות. אולי יקפוץ הביתה הערב, יגיד לתמרה ששכח לבדוק את המרזבים בקומה העליונה. בשנה שעברה היו שם שני קנים של יונים, וחבל להזניח. ואגב, תמרה, תגידי אם הגעת להחלטה בעניין הגישור, כי את יודעת, קל להתחיל מלחמות וקשה להפסיק.

רועי נוחר. ילד בגיל שש אמור לנחור? אולי צריך לקחת אותו לאף-אוזן?
לזכור לדבר עם תמרה. היא תגיד שהוא סתם היסטרי, או תפיל עליו לקבוע תור, כאילו לו יש זמן יותר ממנה.

ברגל אחת צורי מגשש אל קצה המזרן. רגל למטה. יפה מאוד. הוא מקרב את זרועו אל החזה, ממלט אותה מכף ידו של הילד. נשימתו נעצרת בלי דעת. הוא מדמה את היד הקטנה מגששת אחריו, מוצאת רִיק, ואת האזעקה עולה.

עוד לא. סבלנות. להשאיר ראש על הכר גם כשרגל אחת כבר עזבה. מין תחפושת של אני קיים, מין מפלצת מיתולוגית, חציה התחתון גבר רוצה להשתין חציה העליון אבא.

לחכות בעניין תמרה. לא ללכת לשם מחר, לתת לה את הזמן שלה. שלושה ימים עברו, והיא צריכה ללמוד שהוא כבר לא אחראי למרזבים. להרפות, לגלוש אל הפוגה. שנים של כעס השכיחו מחילות אחרות אל עצמו.

בגלים של נמנום מתגלגלת השמיכה ומחבקת אותו לנחש לבן. עמוסי אוחז בראשו, ועוד עמוסי מרים את הרגליים. שני עמוסי מטילים אותו בתכריכיו הלבנים על אלונקה שאולתרה מדלת הכניסה של הבית שלו. צורי מנסה לפקוח עיניים, מחפש אפיק אל האור. זה היה רק תכסיס שתיכנן עם עמוסי, אבל עכשיו הוא נבהל באמת. הוא חובט בתכריכים, והאגרוף טובע בגלים לבנים ורכים. צורי רוצה לצעוק - תוציאו אותי מכאן - אבל הקול לא יוצא.

במורד מדרגות הווילה, ביתו שלו האהוב, העמוֹסים מחליקים בתוך שלוליות של דם ילדים. תמרה מחכה להם בקומה התחתונה. היא רוצה לנעוץ סכין בתכריכים כדי לעשות לו וידוא. העמוסי שמחזיק בצד הראש הוא חבר טוב, הוא מספר אחת, הוא מסביר לתמרה בנימוס שזה לא מכובד לחלל את המת. עמוסי השני לא יודע להתאפק, הוא מגזים, הוא משפד את תמרה על הסכין, עם פצצת מצרר הוא טוחן אותה, שולח בתוכה צרור מכוון של זרחן.

מתוך תנומה צורי חש בגל שעובר על המזרן כשהגוף לידו מתגלגל אל הקיר. רועי כבר ישן עמוקות, ואבא תכף מתעורר לבצע את השלב האחרון של התרגיל. יש שרירים שזוכרים, חת שתיים, פול, זחל, צא ותתגלגל מהחדר. בנחישות, במיומנות, עוד שנייה, המפקד.

נשארו לו המון שאלות, וכל הדרך אל מחוץ לשכונה הוא מתחבט בתכריכים. צר לו על אשתו הטחונה, אבל הוא לא יודע אם מתים בוכים. ועוד הוא רוצה לבדוק באופן מדעי אם אפשר שיעמוד למת. אולי אפשר לבכות במהופך - דמעות לבנות יזלגו מהזין שלו? רגע, המפקד, תרגיע את מסע האלונקה, עוד אין תשובות וכבר מגיעים אל הסוף? טוב שדווקא עמוסי הטוב שופך אותו לתוך הקבר. צורי נחלץ ומנסה לטפס אל מחוץ לבור. הנעל הצבאית שלו דורכת על צוואר של ילד עם עיניים גדולות. שו הדא?

אנא אני, קצף עולה מפי ילד גוסס.

אתה בתוך הסיוט הרגיל שלך - צורי כופה על עצמו להתעורר.
ניסיון של שנים לימד אותו לפקוח עיניים לפני שיראה שוב את הסימנים הסגולים, שיהפכו לעקבות של נעל צבאית על צוואר דק ושחום. הוא מסכים לכול - רק לא לשם. לא עוד פעם.

להוריד אפוד, לנשום עמוק, לפרוק את החייל, לבטל את הסיור, למחוק את חברון.

אני מת, מחרחר אליו הילד, אבא, תתעורר.
"אבא," חודר אליו הניעור של רועי.
בנזכאי, תצא מההלם, בנזכאי!

צורי קופץ לישיבה. אור בחוץ. הוא נרדם עם רגל אחת מחוץ למיטה. והנה רועי, שוכב לידו, שומר עליו. רועי פה איתו, בדירה החדשה שלו. במיטה נמצא ילד מתוק שלו וחי, מרגיע לו את הדופק .

צורי פולט אוויר חרישית. אוף, זה היה... מה? כלום. בסך הכול עוד תאונה בשינה.

לאמבטיה. לעמוד מעל האסלה. תכף יגיע הזרם. אור כבר מפציע בחלון, והצינה נדבקת לטריקו. גבנוניות כהות שוכבות בשמים, זורמות לאט, בקצב כמעט לא מורגש. ובכל זאת, הנה נעלמו, נסעו ונותרו פירורים. זבלולי עננים ורדרדים מערבבים את פיתולי המוח העדינים של צורי לדייסה שהולכת ומסמיכה.

הדלת נפתחת, נגה נבהלת, פולטת "איכס" וסוגרת מהר את הדלת. היא תצטרך להתרגל שכאן אין אגף הורים עם שירותים נפרדים. הוא מקווה שהבוקר קמה רגועה, אחרי שאתמול לא ברח ממריבה איומה והכריח אותה לבוא לישון אצלו. הוא פעל לפי הכללים. כולם אומרים שאם מציבים למתבגרים גבולות זה דווקא מרגיע אותם. הוא יודע שהוא נלחם בבלבול הטורדני של הימים הראשונים שלאחר פרידה. הוא מנסה להתמקד בזין. אחרי שמתאפקים זה מתכווץ מבפנים, ומאמץ לא מועיל. הוא מביט החוצה בתיעוב. אור נשרך בשולי ערפל מחניק, איים זערוריים של עננים מתרחקים. הוא מתעב את הפלגמטיות. דברים תקועים - זה מה שמטריף אותו. הוא היה רוצה להקפיא את העננים לרגע אחד, להבחין בין הדבר שכאן לדבר אחר ונפרד. יותר מדי הוא התאפק, ועכשיו לא יוצא.

רוח עורפת את העננים מעבר לחלון. כחול נקי מחוויר לעכור. בתחזית אמרו שיהיה יום יפה ולא צפוי גשם. אווירון זעיר חולף רחוק. זרם מתחיל מהוסס ומתגבר בצליל פכפוך אלגנטי. להתרכז, לכוון גם כשמשתחרר, לא להסתכל החוצה ולהשאיר שלוליות על הרצפה. נעים להשתין. נעים עובר לאט - ונגמר. הוא מנער טיפות אחרונות ובחלון בא יום. יום שני.

צורי פושט לשון מול המראה. הצבע בסדר. סביר. בקפל חד הוא חותך את הכמות הנדרשת של משחה אל המברשת. הוא נהנה מצחצוח של כל שן בנפרד, משפשף בעדינות את כל המשטחים הלעיסים ולקינוח מבריש על הלשון.

כדי לפנק את עצמו הוא מוציא סכין גילוח מחבילה חדשה ומניח אותו במקביל לכיור. את האפטר-שייב והג'ל הוא מעמיד בזווית של תשעים מעלות לברז. משנחה דעתו מהסידור הוא מביט במראה. תחת שמורות עיניו נסוג זיק למאורה, חיה מתחבאת עד הלילה הבא.

למתוח לסת, לטפוח בחוזקה על הלחיים, לעורר את נימי הדם. בוקר הוא לא זמן לחשבונות. לפזר את הג'ל, לרדד למסכה שקופה אחידה. להתחיל במשטחים הארוכים של הלסת התחתונה, להתמסר לאדישות של הסכין כשהוא מבצע חיתוך מדויק, קוצר זיפים ומתחיל פנים חדשים ונקיים. סכין אולטרה מודרני, נס מעקצץ. צורי מסיט את פניו באלכסון, חושף את לחי שמאל שמסתתרת מאחורי האף. תמיד הוא רואה רק מחצית מפניו, הצד האחר מוצל באף ארוך ומצח בולט, שמסתיים בגבות סבוכות. לחייו מתמוטטות אל שני קמטים עמוקים.

הוא זוקף חזה, שלא להיראות במראה עיראקי כמו אבא שלו, בטלן פרימיטיבי זקן וחירש. הוא בוחן את גופו, הנשק שלו לקראת מלחמת החיזור. בנח"ל היו הרבה שחשבו שהוא נאה. גברי, לפחות. גברי מסוגו. לא יפה, אבל סקסי. גבוה. יחסית לדור שלו, מטר שמונים וארבע זה יפה מאוד. גם בנוי טוב. צורי צובט קפל במותנו - אין מה לתפוס. ועדיין הוא נחשב די גבוה. מה השטות הזאת, שאומרים שעם הגיל מתכווצים?

במיומנות הוא עובר על המשטחים הקשים, הסנטר והחריצים והגבעות הרכות שמקיפות את השפתיים. הוא מלכסן מבט שמאלה כדי לראות את האוזן. פעם מישהי אמרה לו שיש לו אוזניים כמו של אלביס פרסלי. ואכן, אוזן שמאל נמצאת במקומה. עוד בשנות העשרים לחייו נוצר המפרץ המכוסה פלומה קלושה מעל מצחו, ושם זה נעצר. הוא כמעט לא השתנה מאז אותו היום בחברון. שיער לא רע, הוא מחליט. גוון עמום, אבל הסך הכול עובר.

תמרה עשתה לו טובה כשאמרה לו ללכת. היא עוד לא יודעת, אבל הוא יתנער, הוא יחלוץ את הפקק, אין שום חובה להיות תמיד רופא שיניים בן ארבעים ושתיים פלוס שלושה. האקדמיה אולי אבודה מבחינתו, ולכן כדאי לו להפוך לטיפוס קליל, לשרוף ים כסף על ג'יפ עם ניקלים, טרק בטיבט, פטריות הזיה בדרום אמריקה. לזיין בלונדיניות רוטטות במיטות מים. ירכיים שריריות על כריות קטיפה אדומות בצורת לב, ושפתיים מלאות לוחשות, קאם קאם פאק מי פאק מי.
אז אני שואל אותך, תמרה, מה רע?
אבל הילדים, הילדים.

מים צוננים על הפנים. צורי שוקל אם לחזור למיטה ולהתפרק או לנצל את הזמן לכביסה. לבד הוא לא ממלא מכונה, ובכל זאת הוא מפעיל. עדיף שיסתובב חצי ריק ולא יסריח בשכיבה. לתלות יצטרך בהפסקת הצהריים, אחרי שיקנה אטבים. עוד נקודה לרעתו. הוא היה צריך לבדוק אם יש בדירה מייבש, אבל כשחיפש דירה הוא היה מפוזר, מנותק. מרוב מהומה בתוכו הוא לא ראה כלום בחוץ. חוץ מזה, לא אשמתו. מי היה מאמין שבשנת אלפיים לספירה ישכירו דירה מרוהטת בלי פריט אלמנטרי כמו מייבש, והוא בגילו יחזור לתלות כביסה ביד כמו איש מערות?

בבית הוא אף פעם לא עשה בית. אף פעם לא הוטרד בסוגיות כמו איך תולים חולצה, איזה סיר מכניסים קודם למגירה. ברור שהכול שטויות, אבל כרגע אין לו מי שיעשה אותן, ולכן מיני טפילים זעירים ממלאים את מוחו. הבוקר הופך לקרב הישרדות והוא מתכוון לנצח. מיד הוא ישתלט על הדבר הזה. מעכשיו מצבו ישתפר במהירות, וממילא זה רק מיקום זמני. הוא כאן עד שיחליט לאן.

פרק 2: לחם שחור
ריח בצק תוסס מתפשט מארובה של מאפייה וקורא לאנשים לחזור הביתה. גוף נקפץ בערב קר, עקבים נוקשים על מדרכה ומהדהדים ברחוב הריק. יוצאים ממנה קולות עצומים של הליכה. דלתות פח מחזירות לה רעשים שאמורים להימנע, קליק לעקב וקלאק לכף, כמו קולות פנימיים שיוצאים ברגע לא מתאים. כל הקירות נדחקים להודיע: אישה הולכת לבדה ברחוב ריק. שומעים לה את העקבים. אזור תעשייה שומם מרשיע אותה בעודף נוכחות, והיא מתעלמת. היא העדה היחידה והיא ממהרת.

הצליל מתמתן כשהיא מאיטה. מכאן לאן? הבוקר נסעה אל המוסך, אבל ברגל המרחק מתעתע. שמאלה אחרי הבוגנוויליה, ירידה זהירה במשעול התלול. היא רוצה לחבק את הלחם החם, שיגרש צללים שחורים בשמי הלילה האדומים. גם קור יכול לחם חם לגרש. ממש עכשיו, לפני רגע, יצא מהתנור. מבין ידיה המצונפות אל הבטן משתלשלת השקית המהבילה. היא ראתה בדיוק איך המוכר קשר אותה - רק קשר סבתא רופף מפריד בינה ובין בולמוס בלתי נשלט. היא מפחדת מן הקרבה של השקית שנחבטת קלות בירכיה.

באמצע הדרך אל המוסך היא בקושי מתאפקת. המשעול רטוב מגשם, והיא מתחלקת לשתיים, כמעט עוצרת, כמעט נשברת. כוח הרצון שלה מיטלטל ומידלדל עם השקית הפתיינית שדופקת על ירכיה הנעות במדרון. הניילון מרחשש, מזמין לקרוע בשיניים את הנשיקה ולחדור אל התוך הנימוח ועוד לפני שנגמר הביס...

לצערה, ההמשך מוכר. בקשר לכיכר לחם טרייה, היא מכירה את עצמה. אם היא תתחיל, היא תיאלץ לעמוד בחוץ עד שתגמור. בפה מלא היא לא תוכל לדבר עם המוסכניקים . היא כבר לקראת סוף הירידה, והמכונית שלה בולטת בודדה במרכז רחבת החניה. מכונית אחת שמחכה שייקחו אותה הביתה ויסגרו את המוסך.
כולם רוצים הביתה.

סמדר עולה למשרד, עוברת במהירות על החשבון. היא עשר דקות מהבית, אם רק ייתנו לה לצאת מכאן בלי שבעל הבית של המוסך יתחיל לפרט מה בדיוק הוא עשה, איפה היא פישלה, איך צריך להתנהג אל מכונית. "בפעם הבאה אל תאחרי," הוא מוכיח אותה, "ואז יהיה לי הרבה זמן, ואז אני אסביר לך בדיוק כל דבר שאת צריכה לדעת." "הכול תסביר לי?" היא מחייכת בנימוס, מושיטה כרטיס אשראי. השקית מרשרשת על ברכיה. חום עובר.

בעל הבית מתעקש לצאת מהמשרד החם וללוות אותה. היא נכנסת למכונית, מטילה את השקית על המושב שלצדה, מנגבת אדים מהשמשה הקדמית. ברבע לשבע, כשטילפנה הביתה להודיע שתאחר, עודד עדיין היה בעבודה. הפיליפינית דיווחה שנעמי גמרה את כל הבקבוק. ירון ביקש שתביא לחם חם מהמאפייה. עוד רגע היא באה עם השקית. איזה ריח, שאלוהים ישמור, כמה אפשר לחיות מתוך מניעה?

בעל הבית מחכה שתתניע. היא מנידה ראש לאישור. הכול בסדר, הוא יכול להיפטר ממנה ולסגור. אבל הוא מחכה לראות איך היא עושה את הרוורס. סמדר מקללת בלחש. היא שיחקה את האישה הקטנה כדי שיטפלו בדחיפות במכונית, אבל המוסכניק לקח ברצינות גדולה מדי את תפקיד הגבר, ועכשיו שניהם תקועים בתפקידים. עוד נפנוף קטן חביב והיא יוצאת, פנס רחוב מסנוור אותה בדרך הצרה מהמוסך אל הכביש. מנה נדיבה של גז בעלייה. אולי לטעום רק חתיכה אחת קטנה? שאף אחד לא ירגיש? לקרוץ פיצפיצונת בקצה? יד נשלחת לשקית לנחש את הטעם, למשש את החמימות המועטה שנשארה בכיכר. אצבעות מתגברות בקלות על הקשר. רק טיפטיפונת מקמח לבן נטול ערכים שהוא הכי טעים כשילד מופיע בריצה, רגל לוחצת על ברקס, המכונית נעצרת וילד נעלם לה מתחת לגלגלים.

פה נחנק בלחם. אישה רצה צורחת מתכופפת לפני המכונית.
ידיים מחזיקות חזק בהגה. רגל לוחצת את הברקס עד הסוף. השמשה הקדמית מעורפלת.
האישה מתרוממת עם הילד. הילד בוכה. הוא חי
. מתוך האדים רואים שהילד עומד. האישה מדברת איתו. הילד עונה לה, מצביע על הרגל.
האישה לוקחת אותו למדרכה, מושיבה אותו תחת הפנס ובודקת אותו. מפשילה מכנס, מסתכלת על הברך שלו, מכופפת את הרגל. הרגל מתכופפת ומתיישרת. האישה מברישה בידיה את מכנסיו. הילד יושב על המדרכה, ממשש את רגלו. הוא כבר לא בוכה. אפילו לא נראה ממש מבוהל.

האישה צועקת עליו, והבכי מתחדש. האישה מחבקת אותו ומסתכלת אל המכונית. "תסלחי לי," האישה קוראת אליה, "את מוכנה לצאת מהאוטו?"
צריך לצאת אל האישה ואל הילד. להפסיק את הרעד בכתף ימין. להשתלט על הגוף, לצאת. אם כי יש בעיה. הבעיה היא שמשהו לא בסדר. משהו מתפרק בהילוך אטי.

האישה קרבה אל המכונית. "קיבלת מכה
?" האישה שואלת אם קיבלה מכה.
האישה פותחת את הדלת. "את בסדר?"

האישה שואלת אם היא בסדר. הילד חוצה את הכביש ונעמד ליד האישה. "תכבי את המנוע," האישה אומרת, "תצאי ונראה מה קרה." הילד והאמא מסתכלים. הם לא מבינים.

כדי לצאת מהמכונית צריך לחצות קו שמפריד בין קצה הגוף לעולם. מוכרחים לחצות את נקודת ביקורת הגבולות של המחשבה. להבין שלא קרה כלום. שאין סיבה. בכלל לא ברור למה אי אפשר לצאת.

היא מסובבת את המפתח. המנוע כבה. אבל במוח עדיין יש ריח של חשמל נשרף, ועוד רעד, וחושך. עיניים נעצמות, אורות שוקעים באטיות אל מערבולת מהירה. היא גולשת, נאבקת לתפוס בהגה, כמו אז, כשתפסה בידית המקרר, ביום שחזרה הביתה מרמב"ם עם הידיעה שאין סיכוי וראתה את הסנדוויץ' שאמיתי השאיר. חביתה. דווקא בבוקר ההוא התחשק לו חביתה. אז הוא הכין משתי ביצים, וראה שאין לו זמן והכניס אותה בין שתי פרוסות לחם שחור. בסוף גם את הסנדוויץ' הוא שכח, ויצא למילואים בלי לאכול כלום.

חמישה ימים חיכה הסנדוויץ' על השיש בקיץ של שנת תשעים, עד שסמדר נכנסה למטבח וראתה סנדוויץ' שאמיתי כבר לא יאכל. לחם שחור מנומר כתמים ירוקים ובתוכו עיסה ירוקה. סחרחורת הובילה אותה אל ידית המקרר. היא חשבה על הרעב שיצמח לו מתחת לקווי החיים שרושמות המכונות. הוא ירצה לאכול. היא נאחזה במקרר. לאמיתי לא יהיה יותר שום סנדוויץ' לעולם. הוא אף פעם לא יטעם, ולה יברח פיפי בתחתונים.

משהו קריר מותז אל אפה. היא מתעטשת. היא מכירה את הבושם הזה. איך קוראים לו? בעלון שצורף לדוגמית דובר על ניחוח רענן ובהיר, טבעי וחושני כמו לשכב בעשב ירוק בשעה שרוח קיץ קרירה מנשבת, משהו כזה. "פְלֶר דה טה של קנזו," היא ממלמלת לצללית האמא שנשענת על הדלת. "גם אני אוהבת," היא ממקדת מבט. אותה רוח קיץ קרירה שהצחיקה אותה בפרסומת המתורגמת מופיעה מולה בדמות אישה מודאגת. "

טוב מאוד," האישה מכניסה את הבושם בחזרה לתיק. "כבר חשבתי שקיבלת מכה בראש. את יודעת שנראית לא בסדר? כאילו את ישנה בעיניים פקוחות והפה שלך נופל, עושה בָּהה." היא מושיטה לה טישו, להשתעל לתוכו את הלחם. יום שני, עוד מעט שמונה בערב ויהיו חדשות בטלוויזיה. בתוך הבטן, בסוף העולם, יש גוש ענקי בטעם עובש.

"אני מצטערת." סמדר מתקשה לייצב את שרירי הפה. את ההודעה קיבלה בעבודה, וחמישה ימים אף אחד לא נכנס למטבח. כשתפסה בידית המקרר ידעה שאם היתה עוברת על השיש לפני שיצאה מהבית, לא היה מתפתח עובש בסנדוויץ'. לבלוע את הגוש. "לא ראיתי אותו." להניע שפתיים. "אני מצטערת שלא שמתי לב."

בשקט גמור האישה מושיטה לה עוד טישו. "הוא רץ לך לתוך הגלגלים, החצוף הזה. המזל שלו שנסעת לאט והצלחת לעצור. תראי מה זה ילד בורח מהבית. תראי מה הוא עשה לי, איך שאני נראית, שאני רודפת אחריו בחושך באזור תעשייה." אור פנס הרחוב דוקר בעיניים. צריך לסגור את שערי הדמעות כי הילד מסתכל עליה. היא אישה מבוגרת וזה דועך, היא תכף מסתדרת. אבל הילד שממשיך לנעוץ בה מבט סקרני מגביר לה את העצבנות. אמא שלו צודקת, מגיע לו עונש על זה שהוא מתאושש בשניות ורק אנחנו ממשיכות לגלגל במוח את כל האפשרויות.

"כל כך נבהלתי." אור נוגה מאחורי הצללית של האמא. "כבר אין לי כוח מההפתעות שהילד הזה עושה לי, ואני כל היום על הרגליים. ראיתי אותו נופל, שמעתי אותי צורחת, והלב שלי." האמא זזה מהחלון, מזדקפת לגובה מעורר קנאה. להוריד את הרגל מדוושת הברקס. לנשום. "בכל זאת," סמדר מהססת, "אולי צריך לעשות לו סי-טי בראש."

"שום דבר." האמא פותחת את הדלת האחורית. "הוא רק שיפשף את הברך, אפילו טיפת דם לא ירד. רק שאם לא אכפת לך שיש עלינו בוץ בנעליים, תיקחי אותנו הביתה." בתנועות משונות, כמעט מהפנטות, האמא ניגשת לילד ומובילה אותו לעבר המכונית. סמדר יוצאת החוצה. הרגליים שלה רועדות. "יש לי בחילה," היא מודיעה לאמא. "אני לא חושבת שאני אנהג יותר בחיים."
"אוי, נו באמת."

היא מנסה להצית סיגריה, והאמא לוקחת את המצית ועוזרת לה. "אני מירי," האישה אומרת, ולרגע נעלמת בלהבה שעולה ביניהן. המצית כבה ונגלית אישה כבת שלושים, שיער אסוף, מצח רחב, עיניים גדולות. תווי פנים עדינים מעל צוואר ארוך שמסתיים בסוודר מזעזע עם נצנצים של בת ים .

"סמדר," סמדר אומרת, וחושבת, זאת אני שדורסת ילדים ומתלוננת על הסוודר של האימהות שלהם.

"אם לא אכפת לך," מירי אומרת, "אני מה זה צריכה, משהו קטן ודחוף דחוף."

סמדר מוחצת את הבדל ושתיהן נכנסות למכונית. ועכשיו מה?

"פשוט תדליקי ותתחילי לנסוע," מירי אומרת.

פשוט להדליק. פשוט לנסוע. סמדר מצייתת להוראות.

"נגמרה הבהלה," סמדר שומעת את מירי מדברת במושב האחורי. "הגברת לוקחת אותנו הביתה, ואתה תרוץ לחדר שלך ותגמור שיעורים לפני שאבא יבוא לבדוק. ואוי ואבוי לך, אוי ואבוי אם אבא ישמע מה קרה."

סמדר נוסעת. עכשיו ימינה. עכשיו שמאלה. ולעצור. זאת סמטה ללא מוצא. משאית גדולה חונה בצד.

"בואי ניכנס, נעשה קפה," מירי מחליטה. היא יוצאת מהמכונית, פותחת שער, ממשיכה אל חצר חשוכה בצעדים ארוכים. סמדר אחריה בצעדים אטיים, מנותקים, אבל כשאומרים ללכת - הולכים.

הן חולפות על פני בית קטן וישן ומגיעות לווילה חדשה. מירי והילד מתיישבים על המדרגות וחולצים מגפיים. סמדר מצייתת למנהגי העידן החדש שפשו במקומות לא צפויים. היא מורידה נעליים, ממששת את כפות הרגליים. היא חייבת פדיקור דחוף. היא כבר מרגישה משוחררת, נגמרה התאונה. הגרוע מכול לא קרה. עוד לא ברור מה היה, עוד אין מילים, רק ברור שזה נגמר. היה סוף שחור קפוא היה והלך.

"את לא צריכה, את אין לך בוץ," מירי אומרת ומתרוממת להציץ בחלון. "אני לא יודעת איפה אבא," היא לוחשת לילד, "הוא לא בסלון. אל תדאג, אני יטפל בו. אבל קודם כל אני הולכת לשירותים ואתה נשאר בחוץ, לא זז, עד שאני מסמנת לך." הילד מהנהן. כל זה לא חדש לו, הוא מתורגל.

"ושגיא," מירי מתרה בו באצבע, "איך שאתה נכנס לחדר אתה פותח ילקוט, ברור?"

מירי פותחת את הדלת. היא קוראת בקול, "בני, איפה אתה? תבוא תגיד שלום, יש לנו אורחת," ונכנסת. סמדר בעקבותיה, חוצה את הסלון. הנטייה של מירי להתפרחח בקצות הגפיים - זהו, זה מה שהקסים את סמדר כבר מההתחלה. גם מאחור מירי היא גדולה ורכה, ואילו סמדר חושבת על עצמה כעל קטנה יותר, קשה עד משוריינת, ובנויה על כוח הרתעה - בגדים מחויטים מסתירים גוף שאיבד צורה.

"שנייה, אני חייבת," מירי אומרת. "תישארי רגע פה, תשמרי שהילד יישאר בחוץ. לא, זה בסדר, בני תכף ירד ואת תראי שהוא מותק." ודלת השירותים נסגרת אחריה.

סמדר נטושה בסלון. היא יודעת שהיא עומדת בשקט על מקומה ומשהו אחר ממשיך להסתובב. היא עוצמת עפעפיים מול הניאון - ארגמן אפל לוכד זהרורים על הרשתית. היא צריכה לשתות קפה, לטעום עצבים, זה הכול. גם אז, עם אמיתי, היא החזיקה יפה מאוד ולא התעלפה ולא קרה כלום. היא חזרה לסלון, ישבה עם ההורים שלו ושלה. ירון שיחק על השטיח במסננת פלסטיק ירוקה. אמא שלה הביאה לה וליום, והכינה לה את הנס שהיא תמיד שותה. לקפה היה טעם של קפה. אותו דבר.

היא חייבת לחזור הביתה, היא מאחרת, היא לא אמורה להיות פה. אבל ירון יקלוט בשניות שאמא שלו נפרמת. היא תתעשת, ואז תחזור. היא פוקחת עיניים, בטלוויזי ה מדברת אישה שמכפילה את עצמה על הפוליש ברצפה. בהיסוס, בזהירות של פולשת, היא נכנסת למטבח ומעבירה סקירה מקצועית. ריצוף באבן מצפה צהובה, שיש מגרניט שחור מצוחצח בלי טיפת מים. כיור סטנדרטי מודבק מלמטה בשיטה קצת מיושנת. מפליא לגלות שבכיור אין הפרדה לבשר ולחלב. משום מה סמדר שיערה שכל הפרחות שומרות מסורת.

מטבח-מקדש. או אולי זו מעבדה של מדענית מטורפת שחוקרת את משק הבית האידיאלי? מפת קטיפה על השולחן מיועדת לנוי ולא יאכלו עליה. המתקן על הקיר מחולק לשלושה תאים: נייר אלומיניום, ניילון נצמד, מגבות נייר. חס וחלילה לא יתלשו פה דף ויניחו את הגליל במקום אחר משהיה. לכל דבר יש ייעוד, יש מקום, יש מכשיר. ומה יפה בזה? שמירי בכלל לא זקוקה למטבח כזה. סמדר היתה צריכה לגור פה, אותה זה היה מרגיע. היא משתוקקת להישאר לבדה בגן העדן הסטרילי הזה, שלא ישאלו אותה שאלות ושלא יגרשו אותה הביתה.

נקישות מוזרות מקפיצות אותה. היא נרתעת, מחפשת. הקול מגיע מאדן החלון הארוך שמעל הכיור. היא בודקת בין צנצנות החמוצים המסודרות ברווחים אחידים. זה בא מאחוריהן. בעלטה שבחוץ מבצבצים פניו של הילד, כף ידו נפרשת על החלון. אוי ואבוי, אם הוא ישאיר סימנים על הזכוכית יהרגו אותו. היא מאותתת לילד להישאר שם, להתכופף יחף בקור ובחושך. היא חומקת בחזרה אל הסלון המבהיק ושומעת רחשים מהקומה השנייה. צעדים במדרגות. גבר גבוה, רחב ובריא גוף, יורד בצעדים קלילים ומוצא זרה בסלון שלו.

"שלום," סמדר אומרת.
"שלום שלום," קולו נמוך וחזו סומר כחיה מול פלישה.
"אה, אני..." סמדר אומרת - מרוב בהלה נשכח ממנה לרגע השם של אשתו.
"כן?"
"מירי קראה לך שתרד אלי. היא הלכה רגע לשירותים."
"אורחת," הוא קוטף את ידה, "כמה נעים."

© כל הזכויות שמורות לזמורה ביתן הוצאה לאור

נישואים בהקיץ - ענבל רשף


לראש העמוד

מומלצים: ספרים | כתב עת ספרים | עולם חדש | רמקולים | זכות הילד לכבוד
| סמיוטיקה | מטר | רמות | Tom | דלילה | גד ויספלד | מיקרוטופינג

ספרים חדשים באוגוסט 2019:
אולטימטום, אי אפשר לברוח מהשמש, אלוהים אתה שם? זאת מרגרט, אמש, לילה אחרון, בין המולדות, במקום גרניום, גיא בן הינום, גשם חייב לרדת, דוניא, האוויר שאת נושמת, האיש שלא שרף את קפקא, האישה שלא הייתה, האלמנה השחורה, הזנה רעילה, הכד השחור: רומן משפחתי, הכלה מאיסטנבול, המיסה של האתאיסט, המשהו הזה, הסבך, השועלים של שמשון, וינה 1900 , חוק 5 השניות, חיים לנצח, יפים כמו שהיינו, לֻזוּמִּיַאת: התחייבויות וחובות מופרים, לא העזנו לדעת, לאהוב מחדש, לקראת אוטוביוגרפיה מינורית, מבוסס על סיפור אמיתי, מסע דילוגים, מרלנה, נהר הקרח, נשים ללא גברים, סודות, סוכרי יוסי - אמזלג, סטארט אפ, סער ופרץ, ספר געגועים, עגלות , עוד לילה אחד, עינה של האורקל, על מקום הימצאה, עצי לבנה ומסילות ברזל, פול אוסטר 4321, פיצות,איקאה ודילמת האיש השמן, ציפור בעיר קדושה, רומן, רשימת המוזמנים, שמיים שאין להם חוף.

ספרים חדשים

סמיוטיקה - בניית אתרים, עיצוב אתרים