Amazon.com Widgets

  ספרים חדשים - אתר טקסט    ⚞  שנת 2007  ⚟

 | 2019 | 2018 | 2017 | 2016 | 2015 | 2014 | 2013 | 2012 | 2011 | 2010 | 2009 | 2008 | שנת 2007 | 2006 | 2005 | 

|  אוגוסט 2019 |  יולי 2019 |  יוני 2019 |  מאי 2019 |  אפריל 2019 |  מרץ 2019 |  פברואר 2019 |  ינואר 2019  |  דצמבר 2018 |  נובמבר 2018  |  אוקטובר 2018 |  ספטמבר 2018 |

» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» פרויקט נחום גוטמן
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006

גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

| כולם | ספרים בחודשים |
| אודות טקסט | יצירת קשר |
פרטיות בטקסט

ספרים חדשים בפורמט RSS


» טקסט  » ספרים מקור  » ספרים חדשים במאי 2007       חזור

גם כי אלך
מאת: יפה בן-כנען

ההוצאה:

כתר

בכל בוקר מחליטה האחות אורית למחוק את הכתובת "מחלקת האמזונות", שיד נעלמה שרבטה על דלת המחלקה, אך הדבר משתכח ממנה כשהיא מתחילה לעבוד.

למי יקרה היום נס, היא תוהה, האם למירה המסוגרת בחדר מספר אחת, או ליוכבד אדומת השיער ההופכת בפרשת הבגידה של בעלה גבריאל עם חברתה הטובה? לטליה האמנית, המתייסרת בשל יחסיה הקשים עם דיוויד בעלה, או לג'וי הנועזת, שמדהימה את ריקי התמימה בסיפורי האהבהבים שלה?

ואולי דווקא לאימאן, זמרת החתונות מיפו, המאוהבת בסטודנטית לקולנוע? אין ספק שדרוש כאן נס, נס שיוכיח שגם בחייה של אורית הוא עשוי להתרחש.

גם כי אלך
שתפו אותי

לכאורה אין שום מכנה משותף בין הנשים הללו, שנידונו לשותפות גורל במחלקה האונקולוגית, אבל כל אחת תעשה שם - בדרכה - את חשבון הנפש שלה. זהו חשבון נוקב, הנע בין מישורי זמן שונים ובוחן באומץ את חייהן ואת הקשרים המורכבים שהן מנהלות עם סביבתן. כולן נלחמות על שפיות וזהות מינית, על אהבה והכרה, על החיים. האחת תרד למרתף על מנת להשתחרר מן הפחד, אחרת תנוע בין תחושת החטא לעונש, ויש מי שתחקור את הפרת האמונים ותגיע להבנה.

רומן הביכורים הפוליפוני של יפה בן-כנען מתרחש במהלך חודש אחד ואורג פסיפס של קולות נשיים. כתיבתה העשירה של בן-כנען מעוררת את הקורא להזדהות עם דמויות יוצאות דופן, בתקופה הקשה ביותר בחייהן. וגם אם הנס לא יתרחש - ההתמודדות תוביל אותן לפיוס עם החסר הפנימי הגדול, ובסופו של דבר גם להגדרה עצמית מחודשת.

גם כי אלך מאת יפה בן כנען בהוצאת כתר ובסיוע קרן יהושע רבינוביץ לאמנויות ת"א, סדרה לספרות יפה, עורכת: רונית וייס-ברקוביץ, 285 עמודים.

גם כי אלך: פרק ראשון | יפה בן כנען
ענני הנוצה שנהדפו על-ידי רוח בוקר קלילה, העידו על כרסום ראשוני בשלטונו הבלתי מעורער של הקיץ, שרבץ על העיר חודשים ארוכים כשמיכה מהבילה המקשה את הנשימה, ודומה היה שלא תוסר עוד לעולם. הרוח הקלילה פלשה אל גוש הבטון חסר הגבולות של מישור החוף, מעירה וילונות מנומנמים בחלונות, מסחררת עלים יבשים בגינות, מפיחה חיים בעיתוני יום האתמול השרועים על ספסלי הגינות הקטנות ופוקדת על בצלי החצבים הטמונים באדמת החמרה להתעורר.

כבר שנים אין רואים בשדות הבטון נחליאלים אפורים ארוכי רגליים, שבספרי הלימוד שלנו הוגדרו מבשרי הסתיו, אך לעתים עדיין ניתן להבחין בגבעול חצב מיתמר לו בשדה בור, משגשג כמובלעת זוטא של טבע, מתעלם מגורלו שנחרץ זה כבר. גם האור העולה הבוקר השתנה. שפע האור, שברגיל כבר מכה מן השעות המוקדמות, מוחק את קווי המִתאר, מטשטש את אודם גגות הרעפים, את ירוק העצים, והופך את כל הצבעים למעין עיסה אפרפרה רוטטת - התעמעם הבוקר. עין רגישה יכולה להבחין שעוצמתו של האור פחתה מעט, שצבעי הביגוניה הסגולה הצומחת ממושמעת באיי התנועה חדים יותר, לפנסי הרמזורים חיוניוּת מחודשת, והברושים כבר לא נראים ככתם אפל חסר גוני ביניים. נשים הרואות את הנולד יצאו לרחוב בצעיפים דקים, מתבוננות בשמים, נושמות עמוק ומחייכות.

אפילו אורית, שהבוקר הרגישה כמו מתאבק שקם מרצפת זירת האִגרוּף, נעמדה ליד מכוניתה, הרחיבה את בית החזה שלה ואמרה, סוף-סוף אפשר לנשום, ובכך, מבלי משים, נטלה חלק באנחת הרווחה הכללית שהתפשטה בשדות הבטון, רווחה שתתכווץ בתוך שעות אחדות ותיעלם בלי להשאיר עקבות.

מנוע הפייסטה שלה צריך להתחמם כמה דקות, לכן ישבה במושבהּ ללא זיע, ראשה מונח על המסעד, מחכה לרגע שבו תאזור די כוח להתחיל את המסע לעבודתה בין הפקקים של הגוש. אבל הרגעים החולפים לא זו בלבד שלא העניקו לה יותר כוח, אלא אף התישו אותה יותר, עד שפקדה על עצמה, עכשיו לנסוע, הרימה את ראשה מן המסעד, הכניסה למהלך ראשון ויצאה אל הכביש. תשעה-עשר באוקטובר, היום יש לו יום הולדת, בן כמה הוא השנה, אלף תשע מאות תשעים וארבע פחות... מסובך מדי לשעת בוקר זו, אבל היום לפחות תהיה פטורה מהעמדת הפנים השמֵחה לכבוד יום ההולדת שלו, שהוא מקדש בכל שנה כאילו לא נולד אלא התגלה לעולם ברוב טובו. מעולם לא הבינה את החשיבות הזאת שייחס ליום הולדתו, אבל דווקא השתדלה להפתיע במתנות, לקנות עוגה ולשיר לו היום יום הולדת כשנכנס הביתה מן העבודה. אבל היום היא לא מתכוונת לעשות כלום, האורות בתיאטרון הקטן שלהם כבים אחד אחרי השני והבמה נבלעת בחשכת האולם.

טור המכוניות מזדחל באיטיות מרמזור לרמזור, כמו בכל בוקר, אלא שהבוקר רוחה קצרה והיא פונה אל אזור הווילות, מקווה לקצר את דרכה אל הכביש המהיר. היא תועה ברחובות הקטנים החתומים באין כניסה, מסתבכת בסמטאות המסתיימות במבואות סתומים ומרגישה שהכעס עולה בה כמו אדי גופרית. כשהחווילות הקטנות המטופחות מסתיימות לפתע בשדה פתוח היא מאיצה בפייסטה שלה בדרך העפר, בין שורות של תות בשל הצומח בצֵל כדורים פורחים באוויר הנעוצים באנטנות ענקיות, אתר צילום של סרט מדע בדיוני, וגם פיסה אחרונה של אדמה שחורה ומרחב תלמים למלוא העין.

אדמה כבדה כל-כך סמוך לחוף, תמהה, ונזכרה בשיעורי המולדת שהגדירו משטחים בקשת צבעים, מחום עד צהוב, על מפת ארץ-ישראל התלויה על הקיר. לבה נצבט מן הזיכרון המתוק של ילדותה, דמעות הסתירו לה את השביל המתפתל בין ערוגות התות. הגבירה את הרדיו. קריין נרגש אך מאופק הודיע שאוטובוס התפוצץ סמוך לכיכר דיזנגוף, מן המשטרה נמסר שניסיונות החילוץ עדיין נמשכים, ואין מידע על מספר הנפגעים. אגרוף מכַווץ את לבה. שעה של תלמידי בית-ספר, מזל שהיא כבר לא עובדת במיון, אמרה לעצמה ועקפה אקליפטוס עתיק שהשביל מתעקל סביבו.

גם הדרך המהירה חסומה. משב הבוקר הרענן כבר טושטש על-ידי פליטת המכוניות, וכבר חזרה וצנחה השמיכה המהבילה. הנשימה כָּבדה וטיפות הזיעה הנצו בבית השחי על אף התרסיס שהותז בנדיבות. מן המכוניות הסמוכות נשמע המשך המהדורה. עכשיו כבר ידעו לספר על לפחות שלושה נפגעים. הפרטים עדיין לא התבהרו, הלשון עקיפה ומעורפלת. הודעה נמסרה למשפחות. המהדורה מסתיימת ולאחריה משמיעים את "זה הקיץ האחרון שלי".

אמנם הפיגוע אירע בלב העיר, אך כבר בעיבורה החלו להיחסם כבישים, ומרגע לרגע עלתה הצפיפות. טור המכוניות כמעט לא התקדם. ספק אם תגיע בזמן לעבודה, והיא כל-כך שונאת לאחר. בַּדייקנות ראתה את אחת ממעלותיה הגדולות, לדייק במינון המתאים של התרופות, לדייק בתנועה המחפשת את הווריד, לדייק במילים. עיניה נעוצות בפגוש שלפניה, סורקת את המדבקות - מוסך ג'קי, אזור התעשייה הרצליה, שלום וביטחון, מסעדת חאג', תחנת הדלק - מתאמצת להמשיך לקיים את הדממה בראשה, לא לחשוב, לא לחשוב, לחסום קטעי משפטים ושברי מילים מאמש מלצוף אל מוחה.

מגרש החניה היה מלא כשהגיעה לבית-החולים, השמיכה הטחובה כבר התעבתה וכיסתה את העיר, צפירות אמבולנסים קרעו לגזרים את עצבי העיר, וממעל השמים, משטח רקוע של אפור שטוח ללא גוני ביניים. לבסוף חנתה במעבר אסור לחניה, טורקת את הדלת, מיישרת את החצאית הצרה על מידותיה, מניעה את רגליה בצעדים קטנים, משלימה את התנועה בנפנוף זרועות כי השעה כבר נורא מאוחרת, וחשה כמי שהולכת נגד הרוח.

עשרות אנשים חסמו את פתח הכניסה הראשית. היא הקיפה את הבניין ונכנסה מכניסת השירות, עוד מעט תגיע אל המחלקה. ריח הלילה עודו עומד בחדרים, ספוג סירחונות גוף ואדים של חלומות שקטעה תורנית הלילה. הודפת את דלת הזכוכית. מישהו העביר קו בטוש שחור על השלט אונקולוגית ב' וכתב מחלקת האמזונות. זה הרתיח אותה לרגע, והיא אמרה לעצמה שתבקש שינקו את השלט מיד, אבל כשנכנסה פנימה צצו כל-כך הרבה דברים דחופים עד ששכחה את העניין כולו. רק באמצע הלילה, כשתשתרר דממה והמועקה המודחקת אל תחתית הבטן תשוב ותמלא את בית החזה, תיזכר שוב בשלט המעצבן, מחלקת האמזונות, ותבטיח לעצמה לטפל בזה מחר על הבוקר.

כמה בנות ישבו על הספסל מול עמדת האחיות. בוקר טוב, אמרה בקול צרוד, שהתכוון להיות מתרונן, כרגיל, אלא שהבוקר נשמע יבש וצורם. הן הצטופפו ליד הרדיו-טייפ הקטן של ג'וי בחלוקי בית-חולים מהוהים, מקשיבות לחדשות של הבוקר, מנענעות את ראשן בתנועה של זעזוע עמוק. מפחיד לחיות במדינה הזאת, אמרה יוכבד, כבר נמאס מן הערבים האלה, אמרה ריקי, וג'וי התחילה לצחוק, בחייכן, מה עוד מפחיד אתכן, כבר שום דבר לא צריך להפחיד אתכן, הפחד כבר היה צריך לפחד מכן. הצחוק של ג'וי הרעים כאילו היה צחוק של גבר, אבל חזותה נשית באופן מודגש, בחלוק אדום, שפתיה משוחות בשפתון אדום, וגם ציפורני רגליה וידיה אדומות כדם. משחקת אותה סטייל פאם פטאל, כך על-פי ריקי.

לאורית אין זמן להתעכב על ידן, כי יש לקלוט את החדשה, שעומדת על יד עמדת האחיות, מחבקת את התיק שלה, פליטה שזה לה רכושה היחיד, לבושה בטריינינג אפור, לא טרחה בכלל להחליף בגדים, ובאמת בשביל מה. עורה חיוור ועיניה בולטות, נפוחות מלילה של בכי. ככה הן מגיעות לכאן, טרוטות עיניים. הסתכלה בטפסים שלה. חדר שלוש, אמרה אורית, הנה הפיג'מה והחלוק, תחליפי בגדים ותשכבי במיטה, ביקור רופאים עוד מעט. החדשה לא זעה ולא נעה. שתולה לפני הדלפק, מתחת לשרשרת הנורות המסמאות שהאירו את שׂערה הבהיר. אורית חשבה לרגע שהיא לא מבינה עברית, אבל בעיניה של החדשה לא ניכרה אי-הבנה.

היה בהן פחד משתק. אורית נשפה עמוקות. כאן צריך טיפול מיוחד, וניגשה ולקחה את ידה של החדשה. בואי, טליה, אמרה ברכוּת. לא שהיו לה מילות נחמה או עידוד, כי הרי מי שמגיעה לכאן צפויה לייסורים רבים שסופם מי יְשוּרֶנוּ. מה זה הישורנו הזה. בעצם, לא חשוב עכשיו, בואי, חמודה, יש כאן בנות מאוד נחמדות. החדשה נענתה למתק הקול, והחלה לגרור את רגליה לעבר חדר שלוש. כמה קל לה לשכוח הכול כשהיא עובדת, שרשרת של פעולות שחוזרות על עצמן בכל יום, בכל הימים, לסדר את התיקיות, להכין את ביקור הרופאים, לחטא את הכלים, לסדר את המכשירים, לפקח על המנקות, להחליף שקיות, למדוד חום. כאן לפחות הכללים ברורים, כאן היא לא רואה את הגבות שלו מתכווצות במיאון עמוק, כאן היא לא צריכה לרכך את סרבנותו בכרכורים מלאי חן ולהסוות את המאמץ שהיא משקיעה בהם. איך הצליח להפוך את הסוגיה הזאת לשיגעון פרטי שלה, הוא מחוץ לעסק, הוא ייענה אם היא תהיה טובה אליו, אם לא תנדנד יותר מדי, אם לא תתאמץ כל-כך, לכל הרוחות. ולכן, למרות שבסוף היום היא הרוגה ולא יכולה לעמוד על הרגליים, היא מרגישה שאת התפקיד שהיקום הועיד לה היא ממלאה בנאמנות.

צריך לארגן את המחלקה, עוד מעט ביקור רופאים. בנות, למיטות, היא קוראת, אבל הבנות לא זזות. שיקפצו להן הרופאים המנופחים האלה, שאפילו להסתכל בעיניים שלהן לא יכולים, במיוחד זה הגבוה, הרזה, עם האף המחודד והשפתיים הקפוצות, שמרפרף על הגיליון הרפואי ומסנן הוראות בקצב של גנרל, להמשיך עם הטֶמוֹקסיפֶּן בינתיים, להוסיף מינון גבוה יותר של טֶקסוֹל. כן, זה די מביך לעמוד שם בין כל הנשים האלה שהאיברים הנשיים שלהן מתאבדים בקצב של מגפה, אחת מכל תשע, וכל התשיעיות הללו מכונסות כאן, במחלקה שלו. לפעמים הוא תוהה מהו שחולה בנשיות של ימינו, מה מכרסם בה, וספק קל מתעורר בו באשר לדרכים המשונות שמדע הרפואה נוקט כדי לשלוט בביולוגיה הנשית.

אבל הוא לא פנוי להעמיק בסוגיה זו וגם אינו רוצה להרחיב את סדק הספקנות שלו, כדי שלא יפריע לתפקודו המזהיר, ובעצם אין לו זמן, כי עליו לקרוא מאמרים מדעיים בכל לילה כדי להיות מעודכן גם באחרון המחקרים. להקה של רופאים מתמחים צועדת אחרי הגנרל, שלא מזיז שום שריר בפניו, ואורית נשרכת אחריהם, מצביעה על החדשות שהתקבלו למחלקה ורושמת את ההוראות. פרספקטיבה, הוא אמר, מבקש לעצמו פרספקטיבה, לכן הוא עוזב, הוא לא יכול להמשיך ככה יותר, והיא לא שאלה איך ככה, כדי שלא ייאלץ להגדיר דברים באופן מפורש.

הוא עמד ליד הכיור, מסבן שוב ושוב אותה הכוס, מדבר אל אריחי החרסינה במטבח. מה? שאלה, כי זרם המים הִסה את קולו הנמוך ממילא, והוא חזר על אותן מילים, ששמעה היטב גם קודם לכן אך מוחה מיאן לקלוט. כששאלה מה זאת אומרת נאחז במילה "פרספקטיבה". אני צריך להתרחק, חזר על המילים האלה שוב ושוב, פוחד להרחיב, פן יגלוש אל אותו שטח הפקר של רגשות עמומים שמוטב להם שיישארו בלתי מובחנים. מוטב להיאחז במשפט סתום מעט, שאולי יפיס את דעתה, מאשר לנסות להסביר מה שאינו ניתן להסבר. רגליה עמודי מים. עד הרגע הזה הצליחה לחמוק מהמילה הזאת, שעמדה כטריז ביניהם אתמול בערב, אבל עכשיו, משנזכרה בה, כבר לא יכלה להתעלם ממנה. טוב שהיא יכולה להשפיל את ראשה אל הניירות, להסתיר את עיניה המוצפות. לה אין בכלל פרספקטיבה, היא לא זקוקה לפרספקטיבה, היא שקועה עד צווארה, והוא מבקש לחלץ את עצמו באופן אלגנטי מן הביצה הטובענית של יחסיהם, ובמיוחד לנתק את עצמו סוף-סוף מטיפולי הפוריות האינסופיים שלהם, שהרסו כל מה שהיה ביניהם פעם, מזמן. להקת המתמחים מתרחקת, הגנרל בראשה, ואורית שבה אל הדלפק, מתמוטטת על הכיסא, רגליה כבר לא נושאות אותה, וזו רק התחלת היום.

בחורפים גשומים במיוחד הן היו נוסעות באופניים שלהן אל השדות הפתוחים שליד הריפַיינרים, כדי לקטוף נרקיסים. יום אחד, אפור במיוחד, היא זוכרת, נסעו ענני הגשם ממש מעל ראשיהן כל הדרך, עד שהגיעו אל הלֶבֶּניוֹת, שעשן קל היתמר מהן, הניחו את האופניים על המדרון היורד אל השדה ופסעו לתוכו. האדמה היתה רוויה, הבוץ דבק בנעליים בשכבה גסה. הֵיי, בואי לכאן, צועקת אליה נאוה, יש כאן המון נרקיסים, אבל היא לא יכולה לזוז, שקעה בבוץ עד ברכיה. בועות האוויר התפקעו חרש, והשדה השתרע סביבה רחב למלוא העין ומעליו רובצים שמים קודרים. גשם קל התחיל לטפטף, והאדמה לפתה אותה, מתהדקת סביב רגליה, והיא שוקעת עוד ועוד בתוך האדמה. אין איש בסביבה, רק מרחוק עוברות מכוניות בכביש, אדישות לגורלה. איך תחלץ את עצמה. חשבה על הברון מינכהאוזן, שמשך את עצמו בשערותיו, והתמלאה עצבות גדולה עוד יותר, התחילה לבכות בשקט, שוקעת עוד ועוד, הסתכלה על המרחב הקודר הפרושׂ סביבה ונפרדה ממנו בלבה, עוד מעט תיעלם לגמרי באדמה הכבדה הזאת. מבוהלת היתה עד אימה, היא זוכרת, אך בלב האימה הופתעה לגלות גרעין של שקט צלול, עד שנאוה צרחה עליה שֶיאללה, תתחילי להוציא את הרגליים מן הבוץ, כי עוד מעט יֵרד מבול. רק אז גייסה את כל כוחה והחלה לחלץ רגל אחר רגל מן הביצה הטובענית.

אפשר לקבל כדור נגד כאבים? יש לי כאב ראש נורא. החדשה עומדת לפני הדלפק. כן, כמובן, חמודה, אומרת אורית. כאן כולן חמודות. הטלוויזיה הקטנה שבפינת האחיות מקרינה את תמונות ההלם מן הפיגוע בלב העיר. אנשים שהתקבצו במעבר החצייה, שהרמזור שלו ממשיך להתריע בהבהוב אדום, מנפנפים בשלטים כאומרים להבריח את המוות מעירם אחת ולתמיד. הנה הכדור, אומרת אורית, ומבטה עוקב אחר טליה, שמתרחקת במסדרון, לבושה עדיין בטריינינג האפור שלה.

*

מבט כחול מהיר לעבר חלון הזכוכית שלי. אורית מצמצמת את עיניה כדי להיטיב לראות מבעד לבוהק השמשה. השפתיים שלה אומרות בוקר טוב מירה. אני מהנהנת לה בראשי. תנועה סיבובית בשורש כף היד, משמע, היא תיכנס לחדרי יותר מאוחר, כעת ודאי יש לה המון דברים על הראש. נו, שיזוז כבר הגב המשובץ הזה מריבוע החלון שלי, שחוסם את המראה של הבנות היושבות על הספסל, רכונות לעבר הרדיו הקטן, להוטות לשמוע את כל הפרטים, כאילו באמצעותם יבינו טוב יותר איך להינצל בבוא תורן. ריקי נשענת על הקיר בפנים נוקשות מדאגה, ידה על המותן וסנטרה המופנה אל הבנות זקור מעט. בעלת הצמה האדומה חופנת את פניה בשתי ידיה, ג'וי צוחקת, מנערת את שפעת שׂערה הבלונדיני, אומרת לבנות משפט קצר, וכולן מרימות את ראשן ונועצות בה מבט. פניה של ריקי מתרככות, ג'וי קמה ומתרחקת אל תוך המסדרון, מחוץ לטווח הראייה שלי.

על יד עמדת האחיות עומדת החדשה בטריינינג אפור, אור הניאון הדולק תמיד שופך זהרורים על שׂערה הקצר. כתפיה מעוגלות פנימה, ראשה נוטה קדימה, ובאצבעותיה היא ממוללת פיסת נייר.

הבוקר רק התחיל ומשקולת החרדה כבר מתחילה להתנדנד, מה יהיה? מה יהיה? לעצום את העיניים, לנשום עמוק, להירגע, לא לתת לפחד לטרוף אותי, אני צריכה לאלף אותו בדיוק כמו שאת, אמא, עשית אז, בימים המטורפים ההם, כשבמשך היום ישבת בבור, מקשיבה למוזיקה של אלוהים שעולה בצרצורים סביב, עינייך קבועות בחריץ האור הנע על שפת הבור, מסמן לך, דקה אחר דקה, את מהלכה של השמש. לפעמים כלב או חיית יער קטנה חלפו על פני החריץ, הטילו צל. לפעמים עלֶה נשר והסתיר לך את כבוד האלוהים. היית אז קטנה מחיית היער הכי קטנה, היית מצומצמת לכדי ערימה כהה נוקשה בתחתית הבור, נשמת אז בשקט, לא נשמת בכלל, כמעט לא היית, גוש כהה בתחתית הבור היה מונח שם, כערימת עצים להסקה, או חביות סלק לקראת החורף. כשהיה לך מספיק אור פתחת את התהילים שלך, למרות שידעת בעל-פה את כל התפילות, קראת: אהבתי כי ישמע אדוני את קולי תחנוני. כי הִטה אזנו לי ובימי אקרא. אפפוני חבלי מות ומצרי שאול מצאוני צרה ויגון אמצא. ובשם אדוני אקרא אנה אדוני מלטה נפשי. שובי נפשי למנוחיכי כי אדוני גמל עליכי...

אף-על-פי שלא הבנת את כל המילים, היה השקט מחלחל אל תוך הוורידים שלך, אור הציף את המישור השקט לפנייך, ואת צפת בו בדממה מעבר לגבולות הזמן. היי כאן, לידי, אמא, הערי קצת כוח אל תוכי, את האמון הבלתי מסויג בכוחה של התפילה, בכוחן של מילים לחולל שינוי בעולם. פעם אולי אכתוב עלייך ספר, אכתוב את תולדותייך בכל אותן מילים שאין לך, ואת תקראי ופליאה גדולה תמלא אותך, איך ידעתי את כל זה, איך ניחשתי. אז אפסיק לערוך כתבי יד של אחרים, כפי שאני עושה כל הימים וחושבת שהייתי יכולה לכתוב את זה הרבה יותר טוב מהם, וכמה חבל שאני מכלה את כוחותי בשכלול טקסטים של אנשים אחרים.

חושך יורד מסביב, ספּיטקַאוּקוּס יבוא עוד מעט להוציא אותך מן הבור. עונג חריף יציף אותך כאשר תמתחי את רגלייך, תרימי את ידייך מעל לראש כדי לנשום עמוק ותיישרי את גווך המקופל כל הימים. מכל האנשים בעולם, דווקא לספיטקאוקוס, שהיה מדגים לך בתנועה מהירה על הצוואר כשעבר על פני החנות של אבא שלך מה הוא יעשה לך פעם, בעתיד, את מצפה בכל יום בסבלנות אין קץ, מַשעה את המלל הפנימי, משתיקה את המחשבות, דוממת כסלע, חרישית כעץ.

מעבר לאִוושת העלים ברוח את שומעת פתאום קול חרישי בתזמורת המקיפה אותך, צליל שזה עתה החל את מהלכו ועדיין לא הגיע למלוא כוחו, מלמול עמום. הכלב של ספיטקאוקוס נובח בקול ומכסה על הקולות המתקרבים, הראש שלך ריק, אורה החיווריין של העששית של ספיטקאוקוס מסתמן בשולי הבור, אבל את מרגישה שאסור לך לצאת, ענבל הלב שלך מתחיל להלום את אותות האזעקה שלו, את מכסה את ראשך במעיל, מכַווצת את עצמך לפחות מכלום, כאשר קול שואל בגרמנית: קַיינֶה יוּדן? ספיטקאוקוס מסובב את העששית בסיבוב מחושב על פני גזעי העצים ואומר: נַיין, קיינה יודן. הערב הוא כבר לא יוציא אותך מכאן, רגלייך לא יימתחו היום, גווך לא יתיישר.

מה יש היום למנה אחרונה, מזדקפת במיטה והפה מתמלא ברוק. בזמן האחרון אני אוכלת רק את המנות האחרונות, מגלגלת בחכי את הפודינג המתוק עד בחילה של בית-החולים, מוצצת בחושך את השוקולדים שמביאים לי החברים. נפשי טובעת כאן במתיקות, תינוק מעורסל בחיק אמו, אי של אושר מתהווה לי כאן. הרי פה אפשר לשכוח את שלל האיסורים, את מדורי העצות על רשימות הוויטמינים והמינרלים האינסופיות שלהם, כאן אפשר לנצל את התרופפות האיסורים, את התמוטטות החוקים, הרי התחזית האפוקליפטית כבר התגשמה. כמה זמן לוקח להן להגיע אלי. טעם המתוק-המתוק הזה כבר ממלא את חלל הפה, אבל כמה מאכזב המגש שבסופו של דבר מוטח על שולחן הלילה, מכיל קצת גבינה לבנה מימית, עגבנייה, ביצה קשה ומעט ריבה בצלוחית פלסטיק כחולה. ללקק את הריבה מן הצלוחית, לדחוק אל מתחת לסרעפת את הקבס הקל, לדחוס את הגוש האדום פנימה. הסוכר אץ-רץ בדמי, מביא לי הקלה רגעית.

אַת איבר מאיברי המערכת המשומנת. בעצם את לא צריכה לעשות כלום. את עוברת את הבדיקות, את מדברת עם הרופאים, שפורשׂים לפנייך את שלל האפשרויות, מספרים לך על התחזיות שלהם בכל הנוגע להתפתחות המחלה, מבקשים ממך לבחור בשיטת טיפול זו או אחרת, בעיתוי זה או אחר, אבל בעצם הבחירות כבר הוכרעו מזמן, הכול ידוע מראש. מסרי את עצמך לידיהם וזהו, התרכזי במלחמת ההישרדות שלך, בדיוק כמו שאמא נאלצה לעשות, אבל לה, שלא כמוך, היה חופש פעולה, מרחב תמרון מסוים, היא היתה צריכה להפעיל את כל מנגנוני הניחוש והתושייה שלה, במובן מסוים היא היתה אדון לגורלה יותר ממך, גוש בשר נגוע, כלי משחק דומם, את לא צריכה להחליט כלום, אפילו לא אם את רוצה לחיות. ה כשצלצלו ממכון הממוגרפיה שאל קולה של הפקידה הצעירה בסופרן צלול: מירה צוקר? ביקשה שאגש אליהם דחוף. וכך עשיתי. בעלת הסופרן הושיטה לי את המעטפה עם הצילומים, אפילו לא הסתכלה אל תוך עיני. גשי עוד היום לכירורג נשים, היא אמרה אל עבר טבלת השולחן שלפניה.

התבוננתי בצילומים כנגד האור. מִשטחים בהירים, משטחים כהים. האם אלו הבהירים או הכהים. האויב כאן, ממש לפני עיני, אך לא יכולתי לזהות אותו, אובד לו בשלל אפורים, מניפות אור, גושי כתם, חשרת עננים, איפה הוא, לעזאזל, אולי אם תראה אותו בעיניה תוכל לשַוות לנגד עיניה אויב מוחשי, תדע נגד מי עליה להילחם. זה עצמך ההורס את עצמו, אַת האויב ואת הצבא הנלחם נגדו.

יש לך גידול ממאיר בשד, אמר הכירורג בטון כמעט מתנצל, והסתכל בה מעל למשקפיו עבי הזגוגית, אדמומית פורחת בלחייו, מסגירה את ההתרגשות שעולה בו בכל פעם מחדש כל אימת שהוא מגלה ממצאים ממאירים בצילומים שלפניו. הוא בוחן איך אגיב, דרוך. לא, הוא לא יכול לשאת סצנות של בכי קורע לב, ואכן, אני חוסכת לו את הדרמה, שהרי אני ילדה טובה, ילדה שלא מכבידה על אף אחד, לא עושה צרות, מה יש לדבר, ילדה בוגרת, שיושבת כמאובנת, חסרת תחושה, כשם שקורה לפעמים בזמן התפוצצות, לא שומעים כלום (כך, על כל פנים, אומרים החיילים לכתבת הטלוויזיה בבית-החולים), גם לא מרגישים כלום, לוקח זמן לשוב ולהרגיש. שפתי הרופא ממשיכות לנוע אך איני שומעת אותו, רק קול עמום מידפק על עור התוף שלי, טק-טק-טק, זהו קול הדם ההולם בעורקים שהתכווצו. דומה שעברו שעות, אך מסתבר שחלפו רק כמה שניות עד שגלי ההלם שעטפו אותי מתפשטים ומתרחקים, ואני שבה ושומעת את הרופא מספר לי על אפשרויות הטיפול המופלאות שעומדות לרשות הרפואה המודרנית, והמילה "מודרנית" מודגשת בפיו במעין גאווה.

כנראה יורידו לי את השד, כך אמר, יהיה לי לוח חזה חלק כמו לגברים, שעליו אפשר יהיה לתלות מדליות הצטיינות כשאחזור מותשת ופרועת שיער מקרבות נגד אויב אכזר. לא שהצטיינתי אי פעם במשהו, להפך, כל חיי הקפדתי שלא להצטיין, כדי שרשת הציפיות של הורי לא תכבול אותי יותר ממה שכבלה ממילא, אבל בעתיד, מי יודע, אולי יהיה לי מספיק כוח גם להצטיין.

בעצם היה לי כבר לוח חזה חלק כזה, עד שיוסיניו, הילד הכי יפה בבניין, באחד מאותם הקיצים ללא סוף שהוקדשו בעיקר למשחק חמש אבנים, בחדר המדרגות, שעמדה בו צינה גם בימים הכי חמים, אמר, תראו את מירל'ה, יש לה כבר ציצים. הילדים צחקקו, גם הקטנים, שעוד לא הבינו כלום. הרכנתי את הראש לעבר הגופייה הלבנה שלי, ושם גיליתי, לתדהמתי, שני משולשים זעירים שלא הבחנתי בקיומם עד כה, וגם אילו הבחנתי בהם, לא יכולתי לשער בלבי התם מה תפקידם. ימי התום, טרם פקיעת התודעה מתוך רשת הקורים שעטפה אותי, הנינוחות הילדותית עם גופי חסר המין, הסתיימו. קפאתי על מקומי, מצמידה את המשולשים הזעירים אל עמוד הבטון הקריר, לא מעיזה לזוז מחמת הבושה, שמקורותיה לא היו נהירים לי למלוא עומקם, אבל צחוקם של הילדים היה כאות אזהרה המכוון אל עתיד מסתורי מלא סודות.

כמי שיצא מן הבונקר שבו הסתתר חודשים רבים, הסתכלתי על הרחוב התל אביבי החבוט הממשיך את חייו כאילו כלום, על זוג חברות היושבות בבית-קפה וקול צחוקן מצטלצל כמכיתות זכוכית. אם צעירה דוחפת לפניה עגלת ילדים כפולה, תינוק תכול ותינוק ורוד, גבר מבוגר בעל פנים נפולים מנגן באקורדיון ישן, ואישה בשיער צהוב, נטולת שיניים, שרה ברגש מודגש שירים של מקהלת הצבא האדום, מניעה את ידיה בהתלהבות, מחייכת וצוחקת אל קהל בלתי נראה. החיים, או מה שזה לא יהיה, המשיכו את מהלכם כמו בכל יום, כמו בכל הימים. התיישבתי בקפה. יש לי זמן, הזמן האט את מהלכו, כל שנייה משתרעת על פני שעה. הזמנתי גלידה ענקית, כולל הכול, גביע חטאים עצום. אוי, נשמה גמישה שלי, בין הייאוש לתקווה מצויה גלידת שמנת עם קצפת דובדבנים ושוקולד, לא פחות.

*

איך שנכנסנו למעלית ראיתי את הבֶּל בוי המשגע. קולה של ג'וי נישא במסדרון מעל לראשיהן של הבנות המחוברות כל אחת לעמוד האינפוזיה שלה, כאילו היא מדברת אל קהל עצום שנמצא מעבר להן. אתן יודעות, עם תחת כזה זקור וחיוך של מיליון דולר, בקיצור, איך שאנחנו נכנסים למעלית אני עושה לו כאלה עיניים שהוא מסמיק מיד. אבישי שואל אותי בפעם העשירית אם הבאתי את תיק ההרצאות שלו, ואני מרגיעה אותו. איך הוא נלחץ תמיד כשהוא צריך לדבר בפני הקולגות שלו, פרופסורים לפיזיקה, הייתן צריכות לראות, כל הביטחון המקצועי שלו הולך פייפן, הוא מתכסה בזיעה וידיו מתחילות לרעוד. בקיצור, איך שהכנסנו את המזוודות לחדר אמרתי לו שאני הרוגה מהטיסה ואבישי יצא לפגוש כמה עמיתים, ככה הוא קורא למתחרים שלו, שבבית הוא שופך עליהם אש וגופרית. אז טוב, איך שהוא יוצא אני קוראת לבל בוי ואומרת לו שנפל לי העגיל זהב מתחת לכורסה ואני לא מוצאת אותו, והחמוד הזה מתכופף, עם התחת שלו המהודק במדים, ואני מתחילה ללטף אותו, ומכאן לשם העניינים מתגלגלים.

טליה עומדת מרותקת, משימה עצמה כמעיינת בהודעה על שעות הביקור במחלקה. קולה של ג'וי נחנק ברעמי צחוק. נו, ואיך שאנחנו מתלבשים והלחיים שלנו עוד אדומות, נכנס אבישי, הוא כבר כמעט הגיע לבניין שבו נערך הכנס שלהם, אבל איזה מזל, ברגע האחרון נזכר ששכח את הניירות שלו וחזר. אל תשאל, אני אומרת לו, נפל לי העגיל זהב מתחת לכורסה, זה שקנית לי ליום ההולדת, ואני לא מוצאת אותו, הבֶּל בוי עוזר לי לחפש אותו, ממש הפכנו את הכול. יש לנו סידור כזה, אני קונה לי כל מיני דברים ואומרת לו שאת התכשיט הזה הוא קנה לי ליום ההולדת, ואת המחרוזת ליום הנישואים, ומקפידה להזכיר לו בכל פעם, שלא ישכח שהוא בעל כל-כך טוב ומתחשב. אבישי הנהן בראשו, חטף את תיק ההרצאות ויצא. חמוד כזה. הראש שלו בעננים, מה הוא מבין בעניינים ארציים שכאלה, הוא מתעניין יותר בחורים שחורים בקוסמוס, ואילו תחום המחקר שלי שונה, אני בעניין ננסים אדומים, היא שואגת, וכמעט נופלת מהספסל מרוב צהלה. איך היא יכולה לצהול כל-כך ביום כזה, חושבת ריקי, ומרגישה אשמה על ששיתפה אתה פעולה מבלי משים.

דוקטור ג'וי לבנבראון, קוראת אורית מן הדלפק, יש לך טלפון. הבנות מציירות על פניהן סימן שאלה. אל תדאגו, צוחקת ג'וי, הדוקטורט שלי זה בספרות אנגלית, והנושא לא היה "מאהבה של ליידי צ'טרלי". היא מחייכת אליהן את חיוכה הרב משמעי, שהוא נשקה העיקרי, חיוך רב שכבתי שעל פניו אומר, ראו כמה אני יפה כאשר אני מחייכת, חושפת את השיניים המושלמות שלי, מותחת את שפתי הבשלות, אך אל תטעו, אני מכירה את המשחק הזה על בוריו, שעשוע שהופך לפעמים להימור מסחרר, ורק האירוניה מצליחה להרחיק אותי בעוד מועד ממצבים מסוכנים, ומַפנה להן את גבה האדום הרחב ואת שׂערה הבלונדיני.

הבוקר עולה היום בחלונות לאט-לאט, אפרפר דביק. ממילא לא סומכים כאן על האור שבא מן החוץ - המסדרון מואר בשורה של נֵיאונים יום ולילה, משַווים לפנים העייפים מראה דהוי עוד יותר. אורית שרועה בין זרועותיה על הדלפק. הקולות הולכים ודועכים. איך תעבור את היום הזה אין לה מושג, היא חייבת להתאושש, אבל הלאוּת מכבידה על איבריה. עשר דקות. רק עשר דקות ואתאושש.

*

איך ישנת, טליה? האחות אורית שואלת אותי בקול קטן, המנוגד לגופה הכבד, ועיני האולטרה-מרין הטהורות שלה נתלות בעיני, ומיד אני רוצה למסור את עצמי בידיה, מתוך אמון מוחלט. הלילה דווקא ישנתי שינה עמוקה.

השעות הכי טובות הן השעות שלקראת הבוקר, כשכדור השינה מתפוגג וקורי התודעה הדקים, מחותלים מוך רך, מתחילים לשלוח אותות הססניים לכל עבר, מגששים באיטיות את דרכם אל העולם, מַתווים בזהירות את קווי המִתאר הראשונים של היום החדש, שמתחיל לזרוח בחלון הדרומי בבית-החולים על שם רובינסון. אני מנסה להיאחז בבדל חלום ההולך ונמס במהירות לאורו של היום העולה. ובחלומי אישה ענקית עומדת על סולם בחצר ובה עצי פרי ועל בטנה התפוחה מכשיר מתכתי (נראה כמד-זווית גדול), והיא מודדת את אורך קרני האור האחרונות. אני רוצה לעלות בסולם יחד אתה ולבדוק את מספר המעלות המורות על אורך הקרניים, אבל כשאני מציבה את רגלי על השלב הראשון היא נעלמת, וגם הסולם שלה נעלם. ואילו אני נשארת שם, בגינה, שצללים סגולים כהים הולכים ומתפשטים בה במהירות, ממוללת בכפות ידי עלים המדיפים ריח נפלא ובלבי פליאה עמוקה.

אחר-כך יש לי זמן לעקוב אחרי קצב ההתבהרות של הקיר. כתם חלמוני חיווריין נע על המשטח הלבן ליד מיטתי, מתחיל סמוך לכרית ומתקדם אל עבר הרגליים, שמוטלות הרחק בקצה הנגדי. הכתם הולך ומתקדם, ובתוך כך מאבד את גבולותיו ואת צבעו, הולך ומתפשט, עד שהוא שוקע לו אי שם, מותיר אחריו נתזי זוהר אחוזים ברסיסי אבק בחלל החדר.

קולות הפרשנים הילכו אימים אתמול בערב, על רקע תמונות האנשים הנדהמים, שחזרו שוב ושוב על אותה הרפליקה שנלכדה בעין המצלמה. בדיוק עליתי על האוטובוס, אומרת אישה שעיניה נעוצות במצלמה ולא רואות דבר, בדיוק עליתי לאוטובוס, אנחנו רואים אותה שוב לאחר שניות, כאילו היא משננת שורות בהצגה שמועלית מחדש בכל רגע. אחר-כך נשמע קול המון זועק מעבר לתמונה. הקולות והמראות לא הרגיעו אותנו, הם רק הִסו את הרעש בראשנו, מצמיתים את הרגשות. מה צריך להרגיש מה אפשר מה מותר להרגיש בעת כזו. שעונים שעמדו מלכת קפאו על שש דקות לתשע, תמונת האוטובוס המפוחם שבה ועולה על המרקע במחזוריות מטרידה.

מכוּוצת על הספה, בוהה במסך הכחלחל. שיעבור כבר הלילה הזה, שיגיע כבר הבוקר, שבו דיוויד יוריד מהבוידעם את התיק הרקום שקנינו במקסיקו ולתוכו נכניס כרית, מברשת שיניים ופיג'מה. מה עוד צריך לקחת, שום דבר, ממילא אני לא מרחיקה אל מעבר לים, זהו בסך הכול טיול בתוך תל אביב, כמה רחובות מן הבית. אתה רוצה כוס תה, שאלתי את דיוויד, שהערב יושב על הכורסה נוקשה מעט, שלא כהרגלו. אתה רוצה כוס תה. למלא את הקומקום במים, להוריד מן הארון העליון שני ספלים. שריר הגב נמתח, הגוף נענה בקלות, הידיים נשלחות אל על, שקיק תה בכל ספל וסוכרזית אחד. שהמים ירתחו, שירתחו כבר המים, כמה שנים מחיי עמדתי כאן, ליד הכיור, מחכה שהמים ירתחו. הלילה הזה לא ייגמר לעולם, בתוך מקפא הזמן ירד עלינו לילה נצחי, כמו בטיול ההוא לגרַנַדָה, אתה זוכר? כשנהגתי ממַלַגָה בלילה, ערפילים ישבו על הכביש ולא ראינו כלום, ונסענו אל תוך הערפל במקום זר, ללא נקודת ציון כלשהי, והבוקר לא עלה, והמשכנו לנסוע על הלשון הבוהקת של הכביש, בתוך חושך אטום וזר, והבוקר לא עלה, השעה היתה כבר שמונה ועדיין היה חושך, ודומה היה שהגיע יום הדין, שבו כל מה שידענו על עצמנו או על חוקי הטבע השתנה, עד שהגענו אל בר קטן בכניסה לגרנדה, ורק אז, קרוב לתשע, ראינו את שולי השמים מבהירים לאט-לאט, והסתכלנו בפליאה על הילדים ההולכים לבית-הספר בעת כזו.

טליה, מה את מסתובבת כל-כך הרבה, שבי פה רגע לידי. קולו החרוך מסיגריות זעזע אותי כאילו שמעתי אותו לראשונה בחיי. בימים האחרונים שתקנו רוב הזמן. בחסות הרעש המתמיד של הטלוויזיה אפשר לשתוק בלי להרגיש את מועקת השתיקה, שלא כמו השתיקות הממושכות, הרעות, שבהן היינו מתחפרים במשך שבועות, כשהמילים היו תופחות להן כמו בצק שמרים בשקט שהשתרר בינינו, זו היתה שתיקה שהעידה שהפעם באמת נגמרו המילים. יש לי סרטן שד, אמרתי לדיוויד מוקדם יותר, מיד כשהתיישב אל השולחן לאכול, עוד לפני שהספיק להפנות אלי מבט. מה, אמר בצעקה, מה, חזר וצעק כאילו לא שמע היטב. הייתי היום אצל האונקולוג, אמרתי. מה זה אומר, המשיך לצעוק אל תוך פני. הייתי היום אצל האונקולוג. מה זה אומר. קולו נשבר בקצה הסולם הגבוה. אני לא יודעת מה זה אומר, מחר יגידו לי בבית-החולים. בית-חולים? כן, מחר יאשפזו אותי, ואז נקבל תמונה יותר ברורה. אני לא מבין. אין מה להבין, מחר נדבר עם הרופאים ונדע קצת יותר. הייתי קרה יותר מפקיד מס הכנסה. הוא השתתק, לגם שתי כפות מן המרק, קם והחל לצעוד בסלון הלוך ושוב, מדליק סיגריה בסיגריה, מוחה את הזיעה בכף ידו. זה נורא, זה נורא, איך קורה כזה דבר, מה פתאום? הוא פונה אלי, אבל אני לא עונה. גם אני לא יודעת איך קורה כזה דבר, מה פתאום. אחר-כך הוא התיישב ליד שולחן האוכל, מחזיק את ראשו בכפות ידיו, ובשתיקתו היה צער עמוק, בהלה, ואף כעס פעפע מתחתיו, כאילו זו עוד אחת מאותן דרכים נפתלות שהמצאתי כדי להתרחק אל מקום שאליו אין לו כניסה.

התיישבתי על הספה לידו, ותחושת האשמה הלכה ולבשה את צורתה המוכרת. הרי בסתר לבי אני יודעת שעשיתי המון מעשים רעים. אולי לא סוג המעשים שתוצאותיהם גלויות לעין, אלא אותם מחדלים המוכרים לי היטב, הימנעויות של הרגע האחרון, התאבנות פתאומית על סף תגובה, צעקה שנבלמה, דחייה שטושטשה, מאוויים שהוסטו ממסלולם.

עיניו החומות הקטנות מחפשות את עיני, להיאחז בהן, לקבל אישור לכאבו, אבל המבט שלי תר אחר כתם בלתי נראה על הספה. מה אכפת לך עכשיו הכתם על הספה, לעזאזל. הכול יהיה בסדר, אני אומרת לו, וקולי שטוח כביסקוויט. הכול יהיה בסדר. הוא יושב על הכורסה בגו מתוח, לא מעז להתקרב. הוא היה רוצה לשים יד על הכתף שלי ולמחוץ אותה בתנועת עידוד, או להדק אותי אל לוח לבו, למוסס את פחדי, אבל ריח פחד חמוץ, מבאיש, נישא מגופו, מנחש מראש את בדידותו ואת ייאושו, את המועקה שתקיף את לבו כפי שהיתה מקיפה אותו כשהיה ילד וישב מכוּוץ בין המיטה לכוננית, פוחד להניע איבר עד שאמא תחזור - מותיר אותי ממוסמרת אל פינת הספה.

ואני מה, מה הרגשתי, מה אני הרגשתי. כל שרציתי היה להשתבלל בתוך עצמי, לא להסביר, לא לנמק, לא לחפש סיבות, לשער השערות, לבדוק אפשרויות.

רציתי להיות לבדי, בתוך גומה חשוכה, לעבור את הלילה הזה בלתי מנוחמת, מבודדת מן העולם מצערו מדאגתו, אבל אתה לא נתת לי, ישבת על ידי כל הלילה, למרות שלא ידעת אם תוכל להביא גאולה, נחמה או הקלה. מניח את ידך סביב כתפי, מקרב את פניך אל פני, מנסה להבין מה מסתתר שם מעבר לעיניים המתחמקות. אין לי כוח לגונן עליך עוד, אין לי כוח להשקיט עכשיו את הפחדים שלך, אפילו עכשיו הפחד שלך תובע ניחומים, ואילו הפחד שלי מהבהב בקושי. פניך מכוסים עלבון חמצמץ. הנה אני מעבירה את ידי עליהם, מחליקה את קמטי האכזבה. אפילו עכשיו אני לא מפסיקה את המשחקים הקטנים שלי.

כשהסתיימו שידורי הטלוויזיה קרסו חומות הרעש באחת. הטרטור הנצחי של המקרר נשמע מן המטבח, ותקתוקו של השעון בפינת האוכל, ופיסת העתיד האטומה הכבידה על הנשימה כמו סמרטוט רטוב המוצמד אל האף.

העיר רבצה סביבנו דוממת, חשוכה, רק אצלנו דלק האור, ואנחנו יושבים בתוכו שותקים ועייפים מכל המילים שלא נאמרו, מן האנחות שלא השתחררו ומן הבכי שהמשיך להיות כלוא. כשנדלק השחר החיוור בקעו בבת אחת, כמו על-פי אות מוסכם, צרחות הציפורים המטורפות משמחה על היום החדש, ונהמת המכוניות החלה לעלות מן הכביש. העיר התעוררה לעסקנותה האוטומטית, אבל אצלנו נשברה השגרה. דיוויד לא יוצא היום להרצאותיו, ויש לנו יום חופשי שהלב ממאן לדחות את פרפור השמחה לקראתו. נקנה בייגל נוקשה בקיוסק, זרוי גרגירי מלח גס, נשתה אספרסו בפינת השדרה. כבר שנים לא יצאנו יחד מן הבית בבוקר, והנה פתאום בוקר שכזה.

מסף הדלת הסתכלתי לאחור, אל חלל הדירה הקטנה שלנו. אוסף הקקטוסים שלי ודאי לא יחזיק מעמד, אבל שאר הדברים יחכו לשובי, אם אשוב. הפסל האצטקי הקטן, יונת החרס המקסימה מגואטמלה, קערה מצוירת מדרום ספרד, הבגדים בארון, אוסף הנעליים השחוקות, אלבום התמונות של ילדותי, שעל כריכתו ריקוע נחושת עם מגדל דוד, אוסף הגיגים משורבטים על פתקאות, ציורי העירום האקספרסיביים המכסים את קירות הדירה שלנו, מורשה זעירה ומעט בנאלית של טליה בן יקר. אפילו לא החלפתי בגדים,לבושה בטריינינג האפור יצאתי לרחוב כאילו כבר לא אכפת לי כלום. סוף אוקטובר. אוויר רענן, ואפילו צונן מעט, נח בין הפיקוסים הזקנים של העיר. בפינת דיזנגוף- אסתר המלכה, בלב הזיווג הבלתי אפשרי, כבר שטפו את הכביש במים - את שלד האוטובוס גררו מן המקום - ועקרו את העץ שכל עליו נתלשו. אנחנו מלכסנים מבט אל העפר התחוח שהותירה העקירה ואל כתם חשוד על הכביש וממשיכים בדרכנו. לאן אוביל את הצער על עצמי, צער מבויש, מפרפר בחוסר אמון, לא נרשם בדברי הימים, נידון להצטמקות לכיבוש למחיקה כמו עקבות בחול מדברי. צער מתחרה בצער, מי שוקל יותר מי כבד יותר מי מגיע רחוק יותר, למי ההצדקה המלאה לנבור בפצע שוב ושוב ועל מי לטשטש לקבור ולהשתיק את הכאב. במקום הזה מתרחשות תחרויות כאב נוראות, אומר המשורר, אבל אינו מציין מי מגיע אל קו הסיום וזוכה בזר הקוצים הנכסף, במדליית הניצחון הננעצת בבשר החי לזיכרון עולם.

אנחנו עוברים על פני קפה בתיה. המקום "שלי" פנוי, זה המקום הפנימי המרוחק מן הדלת, משם אני יכולה לראות כל מי שנכנס. אספרסו כפול ביקשתי אתמול כשהלכתי לשתות את האספרסו האחרון שלי, מבקשת לזכור את מראה הקירות המרובבים, שולחנות הפורמייקה הצולעים, ואת המראה הנשקף מן החלון הגדול. בתיה, שהיא בעצם יוסף בעל שפם ענק, יושב מאחורי הדלפק, מברך כל נכנס בזיע כמעט בלתי ניכר של שפמו העבות. דמעות עולות בעיני לראשונה, המראה ההמוני הגס של הקפה הפשוט הזה מצליח להמס אותי. כל הבקרים שישבתי כאן, כל ספלי הקפה ששתיתי כאן, כל הלהג שליהגתי כאן עם חברותי. ברגע זה אני רוצה לנצור את הבל פי שהתאבך בחלל הקפה, את נשימות הניקוטין שנשמתי כאן, את קוביות הסוכר שמצצתי כאן. איזו הקלה, סוף-סוף דמעות אמיתיות מתגלגלות על הלחיים שלי, ממיסות את מכסה הבטון שהעיק עלי מאתמול.

דיוויד אומר שכדאי שנזדרז, יש לו עוד מעט ישיבה במכללה. כרגיל, יש לו ישיבה נורא חשובה. כן, אני אסתדר, באמת שאתה יכול ללכת, בדיוק כמו אז, כשהבאת אותי לחדר הלידה ומיהרת ללכת, מגן על עצמך מפני הסבל וחוסר הישע, נבוך מן הנוכחות הבוטה של הפיזיולוגיה הנשית הנחשפת כמנגנון גס של בשר ודם, מפושט מן ההילה המיתית העוטפת אותו בדמיונך, ושמחתי שאתה מסתלק כדי שאוכל להתמסר כולי לכאבים, בלי לחשוב איך אתה - שאינך מסוגל לעמעם את נוכחותך, להסיח את דעתך ולו לשנייה מן התודעה שלך כדי לפַנות מקום לדרמת צירי הלידה שלי - מרגיש. ובאמת, אחרי שהבאת אותי אל המחלקה, וענית בשמי על שאלותיה של האחות נפוחת העפעפיים, שמה טליה בן יקר, הסתלקת, חומק מכל הפרטים הפיזיים העמומים הכרוכים במחלה שלי. ממילא אתה לא מבין בזה כלום ולא יכול לעזור.

*

סיגריה, עכשיו סיגריה. מכניסה את רגלי אל הכפכפים, מהדקת את החלוק הדהוי, שעבר כבר מיליוני כביסות אך עדיין נראים עליו כתמים עמומים של מה, דם זיעה מוגלה, השֵד יודע מה. המסדרון שקט עכשיו, הבנות מכונסות על מיטותיהן, כל אחת לעצמה, האחות שרועה על הדלפק, ראשה על זרועותיה, פנים של תינוקת נעלבת שנרדמה תוך כדי בכי, אך כשאני עוברת על פניה היא מרימה את ראשה ושואלת מירה לאן את הולכת. אני לא עונה לה וממשיכה לגרור את נעלי הבית שלי הלאה. איך יוצאים מכאן? יש לרדת במדרגות, לעבור את המעבר התת-קרקעי החשוך, המדיף ריח ליזול ורטיבות, ולהגיע אל מרפסת קטנה, חצי סגורה, שצופה אל חלקת הדשא. כאן מתקבצים רופאים וחולים מכל רחבי בית-החולים, מוצצים את הסיגריה שלהם בעמידה, מבטם נעוץ בדשא הירוק.

אין לה אש. אל מי תפנה, הפנים אטומים. על הספסל יושבת אישה גדולה בשיער זהוב עד המותניים, לבושה בחלוק כחול, ראשה מורכן אל הספר שעל ברכיה. יש בה משהו בלתי מפוענח שמרתק את המבט. היא מרימה את ראשה. יש לך אש? היא מחפשת בכיס החלוק ומושיטה את המצית, בבקשה, היא אומרת בקול רוסי מעובה, איך חשבה אותו לאישה, אולי בגלל הפנים החלקים או השיער הארוך, בכל אופן, היא רוכנת אל הלהבה, ריח אקונומיקה עולה מן היד, שואפת את העשן, עיניה מתרוממות ונתקלות בים צפוני אפור וצלול שבקרקעיתו חלוקי עצב מבהיקים. היא מתיישבת על הספסל לידו, והוא חוזר ומרכין את הראש אל הספר.

היא נועצת את העיניים במשטח הדשא המטופח, שבשוליו נטועים שיחי ורדים גזומים בקפדנות ובמרכזו פיקוס ענק, ששורשיו המגוידים השתלטו על מרכז החלקה. הראש מתמלא עשן שקט שמחלחל אל תוך הוורידים, מובל עד לפרובינציות הכי נידחות. שלווה יורדת עליה. ככה תשב עד קץ הימים, תתבונן בחלקת הדשא ולא תעשה עוד דבר, וגם לא יהיה דבר לעשותו, הימים יהיו בהירים וחלולים, משעממים באופן כל-כך מבורך. גחלת האש הזעירה מתקדמת על הגליל הלבן, מלחכת את הטבק.

היא מוציאה עוד סיגריה ומדליקה את השנייה בטרם תכבה הראשונה. השביל הממורט מחזיר את קרני האור, נעלם בעיקול הגן. שעה של לפני הצהריים, שעה מנומנמת לפני הסתערות המבקרים. מרחוק צצה דמות קטנה. קווי המִתאר מטושטשים, אבל גם ממרחק כזה אפשר להבחין באישה שמהדסת קדימה, מתנדנדת מצד לצד בין שתי שקיות פלסטיק גדולות. אמא? לא, לא ייתכן, הדמות קטנה מדי, אבל ככל שהיא מתקדמת היא הולכת ומתבהרת, ובעצם כבר כשצצה באופק השביל ידעה שזו היא, אך לא יכלה להאמין שכה קטנה. היא מתקדמת בהילוך הברווזי שלה, בחצאית ה"טובה", עם הפרחים הקטנים הוורודים, ובמקטורן הטוויד המחויט בסגנון שנות הארבעים, אישה שאיבדה את גובהה, את איבריה השופעים, את אגן האונייה שלה, פתאום כה זעירה, מכוּוצת, ראשה בין כתפיה כמגינה עליו ממהלומה, מושכת את עצמה בכוח השקיות שבידיה. איך לא שמתי לב שהיא מאבדת חלקים מעצמה משבוע לשבוע , רק כאן, מחוץ למסגרת הביתית הרגילה, אני יכולה לראות כמה היא זקנה, כמה זקַנו שתינו.

תני לה להתרחק, להיכנס למחלקה, לגשת אל המיטה ולהציב על ארונית הלילה את מסדר צנצנות המיצים שהביאה, רק עוד שכטה אחת, עִצמי את עינייך עכשיו והירגעי.

שני נערים שוכבים בקדמת התמונה על הדשא המופז, פניהם אל המצלמה, עיניהם מצומצמות בגלל שפע האור ופיהם פעור בצחוק. מעליהם, בכריעה, עוד שלושה בחורים, צווארון הכמרים שלהם מבצבץ באפלולית המקטורן, זרועותיהם שלובות על לוח לבם בתחושה של סיפוק וחשיבות עצמית. סביב גוש הנערים כורעות הבנות, שתיים מהן במרחק מה מן הנערים, שׂערן אסוף ומהודק על הגולגולת, ועד כמה שאני יכולה להבחין פניהן חגיגיים וחמורים. וממעל מתנוססת אַת, פייגה גדולה ומוצקת איברים, ברעמת שיער שחור המתנופף לאחור, חושף את קשת המצח המושלמת שלך, צוחקת בפה פתוח כמו הנערים. כאן את נראית כפי שיכולת להיות, אפילו המלחמה המתקרבת לא מונעת ממך להצטרף לצהלה הבלתי נכבשת של בחורי הכיתה, שעמדו בהצלחה בבחינות הסיום של הגימנסיון.

עשר שנים אחר-כך, כאשר מירל'ה הכירה אותך, כבר היתה עננה עוטפת את פנייך תמיד, ושׂערך לעולם לא פזור על כתפייך. עשר שנים נוספות חלפו עד ששמעתי אותך צוחקת יום אחד בקול רם בדיוק כפי שצחקת בתמונה, והזדעזעתי לגלות שקול צחוקך פעמונִי דק. בלשון היבשה שלך היית מסבירה לי שוב ושוב, זה כאן, הראשון, ואני מסתכלת על הנער הבלונדיני פעור הפה, הוא נהרג באותו שבוע, מיד כשהגרמנים נכנסו, כי אבא שלו היה קומוניסט, וזאת מרים, בת עיר שלי, גם היא לא נשארה, ואני בכלל לא רציתי להצטלם, כי זה היה יום שישי ואני מיהרתי הביתה.

משום מה הדרך חזרה אל המחלקה הרבה יותר קשה. נגררת לאורך המסדרון החשוך, מטפסת במדרגות התלולות המובילות אל המעלית, שלפִתחה מצטופפים אנשים בהולים, לתפוס מקום במעלית החמקנית, ואילו אני נשענת על הקיר באפיסת כוחות. כולם נורא ממהרים כאן, אבל לי יש זמן, המון זמן, כי פה לא עושים כלום בעצם, רק מחכים ומחכים. מחכים לביקור הרופאים, מחכים לתוצאות הבדיקות, מחכים לארוחות, מחכים לטיפולים. זה נחמד שלכל חלק ביום יש מטרה מוגדרת, זה עושה סדר בראש. אה, כן, אמא מחכה למעלה.

המסדרון במחלקה, שהיה חשוך למחצה כל הבוקר, מואר קצת יותר, אור אפרפר נכנס דרך החלון הצפוני. אמא שלי, אני אומרת לאורית. אורית, לבושה בחלוק על מדיה וכובע סטרילי על ראשה, מעיפה מבט אל האישה היושבת על כיסא ליד מיטתי, גם היא בחלוק לבן, בכיסוי שיער ומכסי בד על נעליה, מושכת את השפתיים שלה לצדדים במעין חיוך. אני כבר מכירה אותה מירה, אתן נורא דומות. אני משמיעה קול גיחוך המבטל את ההשוואה, מה פתאום דומות, בכלל לא, אולי רק הבעת המבוכה של השפתיים הדקות, והמבט החד, המתמקד, כאילו היה קרן לייזר, עשויים לרמוז על הקרבה המשפחתית. תראי מה הבאתי, מיץ תפוזים ומיץ תפוחים ומיץ גזר, וגם שבֵיידֶנבּיטֶר. כל הצנצנות מסודרות כחיילים על שולחן הלילה שלי.

אמא חסידה גדולה של אוכל טבעוני, כשהיא אוכלת תפוז זה בכלל לא תפוז, זה ויטמין סי, והגזר הוא כמובן ויטמין אֵיי, האוכל הוא הכרטיס שיוביל אותנו אל חיי נצח. מחַשבת את תכולת הוויטמינים היומית, מנביטה גרעינים, סוחטת ירקות, מגררת שורשים, חיילת בלתי נלאית במלחמת ההישרדות שלא מסתיימת לעולם, ודווקא עכשיו מצאו איזה חולירע אצל הבת שלה, אבל היא נחושה להילחם גם בזה אם צריך, ואין לה ספק שתנחל ניצחון, כישלון לא נמצא במילון שלה. אמא, בחייך, זה המון, מי יוכל לשתות את כל המיצים האלה. אל תעשי קונצים, את צריכה את כל הכמות הזאת כדי להבריא, ולא את כל הכימיקלים שמכניסים לך כאן לגוף, והיא מסתכלת בתיעוב, שאינו נעדר שמץ יהירות, על שקיות האינפוזיה התמימות. לפתע ראשה המדובלל צונח על כתפיה, פני המדונה הסגלגלים שלה מתרפים.

באור המציף את החדר נראים קמטיה חרוצים על עורה כמעין תחריט עץ, מצבור של קווקווים עדינים העוקבים אחר תווי הפנים שהיו לה פעם. רק כאן, מחוץ לתפאורה הביתית המוכרת - הכורסאות הממורטות שמפית סרוגה ביד מונחת עליהן, המזנון המגושם העמוס אגרטלי קרמיקה אמנותיים, השטיח הצעקני בדוגמה מודרנית שקנתה פעם במשכית - תפאורה שהיא נטמעת בה כמו היו הריהוט וכל המזכרות הישנות איבר מאיבריה, נחשפים באור הלבן ידיה המגוידות, המרעידות רעידות זעירות, והאובדן העצוב של ממדיה, אישה שויתרה על כל תפארתה והיא מסתפקת בהכרחי ביותר. האישה המפחידה, שהיתה אומרת לה בקולה החד, גברים, את יודעת, אסור לתת בהם אמון, הם הרי רוצים דבר אחד, והיתה קורצת וצוחקת, ובינתיים מגניבה מבט רב משמעי אל אבא, שישב ושתק, מחשב מתי כבר יוכל לפרוש לטלוויזיה בלי שיעורר מהומה, התרככה, ועוצמת נוכחותה התנדפה כמעט כליל.

*

הם החליטו לכרות לי את השד - ג'וי יושבת עם הבנות במסדרון - אמרתי להם, אין לכם מילה קצת יותר סימפתית, למה להשתמש בפועל כל-כך אלים, כורתים עצים אבל שדיים לא כורתים, אולי מסירים, תגידו, אמרתי להם, גם אשכים אתם כורתים. אפילו על הפנים של הגנרל אפשר היה לראות את המבוכה, אבל הם לא איבדו לרגע מהביטחון העצמי השחצני שלהם. ליתר ביטחון אנחנו צריכים לכרות לך את כל השד. ליתר ביטחון? אמרתי להם, למה לא תכרתו גם את השד השני, ואולי עוד כמה איברים שלא כל-כך נחוצים, למשל, גם ידיים יש שתיים. אתן חושבות שדיברתי באירוניה, אבל הם בכלל לא חשבו כך. כן, זה רעיון טוב, אמר הגנרל, לכרות גם את השד השני ליתר ביטחון. חסר לכם שתיגעו בו, אמרתי להם. מה עם הסיפור שהבטחת לנו, אומרת ריקי לג'וי, שנראית לה כהמצאה בדיונית של עולם הקולנוע. ג'וי מהססת לרגע, אבל העיניים של ריקי תלויות בפניה בהערצה, והיא מעולם לא יכלה לעמוד בפיתוי למלא את התפקיד.

או-קיי, איך אתחיל. אז ככה, ישבתי פעם בבית-קפה עם חברה, ופתאום נכנס לבית-הקפה זמר נורא מפורסם, אתן כולכן מכירות אותו, חמוד כזה, פני נער מיוסר. הוא התיישב בדיוק מולי. המבט שלו ננעץ בי ולא הרפה. חייכתי אליו את החיוך שלי והוא חייך את שלו, קמתי אליו וביקשתי אש לסיגריה. הוא הדליק את המצית, ותוך כדי הגחינה שלי קדימה הוא לוחש לי באוזן, ככה שממש הרגשתי את הנשימה החמה שלו על העור, בואי שבי קצת אתי. התיישבתי. מוזר לדבר עם אדם מפורסם, כי כל תולדות חייו, עד לפרטים האינטימיים ביותר, ידועות לך, ואפילו את המחוות הקטנות כבר ראית בטלוויזיה, הוא כספר פתוח, ואילו את בצל האנונימיות שלך, מלאת מסתורין. אמרתי לו שאני מרגישה כאילו אני מכירה אותו כבר המון שנים, והוא אמר שבאמת אנשים רבים שהוא לא מכיר מברכים אותו לשלום, כי הם בטוחים שהוא שכן או קרוב שלהם. עיניו היו בתוך עיני, חמות וחובקות, כאילו מַגירות דבש פנימי. עברו שעות. בית-הקפה התרוקן, ויצאנו. נסענו לאיזו מסיבה בבית פרטי, ושם כבר העניינים התגלגלו.

ריקי קצת מאוכזבת שהמסך יורד דווקא בנקודה כל-כך מעניינת בעלילה, אבל את ג'וי אי אפשר לנהל. טוב, בקיצור, התחלתי לנסוע אחריו לכל ההופעות שלו, בת טיפש-עשרה מסוחררת, קריית שמונה, קריית גת, אילת, איפה לא, שכחתי מי אני, מאיפה באתי, שום דבר לא היה קיים יותר, כאילו אני חיה בבועה מחוץ למקום ולזמן. בבית הייתי שׂמה את התקליטים שלו ושומעת אותם שוב ושוב. אבישי בעלי אמר שנדמה לו שלאחרונה חלה הידרדרות בטעם המוזיקלי שלי, הרי מעולם לא סבלת את הזמר הזה, מה קרה, התאהבת בו? זו היתה הפעם הראשונה שחשבתי שהוא קולט משהו, אבל מיד הסתבר לי שהוא אמר את הדברים באופן התמים ביותר. לימים למדתי שאנשים בוחרים לפעמים שלא לדעת, אבל באותה העת הייתי חופשייה כציפור.

ואיך זה נגמר? התחלתי להרגיש שנער הקסמים שלי מתחיל להתחמק ממני, מסתיר ממני מועדי הופעות, מפסיק להישיר את מבט הדבש שלו אל תוך העיניים שלי. שאלתי אותו למה הוא עושה את זה, והוא אמר לי משפט שליווה אותי המון שנים אחר-כך: את מבטיחה הרבה אבל מקיימת מעט. זה נורא פגע בי, הרגשתי שהוא נגע באיזו אמת פנימית עמוקה שלי, משהו שביני לביני טשטשתי את עקבותיו, או שלא ידעתי לנסח אותו בצורה חדה כל-כך, והנה בא הזר ומעמיד את הדבר הזה באור, מעניק לו שם וצורה. היה לי קשה לקבל את זה, זה כמעט ניפץ לי את היכולת לשחק את המשחקים הקטנים שלי, אבל כמו שאתן רואות, התאוששתי די מהר.

ג'וי מסיימת את הסיפור באחד החיוכים העמוקים שלה, שממשיכים להבהיק גם אחרי שהם נעלמים.

*

אי אפשר לטעות במוזיקליות הנדירה של קולה. פֶּתח החדר שלי הוא במת תיאטרון מפתיעה. דמויות שנשכחו מן הלב שבות ומופיעות בו עם זר פרחים או חפיסת שוקולד, מאלצות אותי לחזור אל העבר. המורה יוכבד, אומרת אביגיל בחיוך ורצה לעטוף אותי בזרועותיה, בתנועתה הדרמטית מפילה את לוליטה המונחת על השמיכה, פתוחה כמו פרפר שחור גדול. אני לא יכולה שלא לחייך כשאביגיל קוראת לי המורה, מעין תזכורת משעשעת מלפני שנים, כשהיתה מחכה לי בסוף יום הלימודים כדי ללוות אותי בדרך הקצרה מבית-הספר אל הצריף שלנו במכללה המדברית, ובקולה המתנגן מונה באוזני את כל הדרכים שבהן אפשר לעוות את שמי יוכבד: יו, כמה כבד, יוכבדה, יוכפד, יוכפת. איך זה שלא חשבת אף פעם לשנות אותו? אני לא יודעת, היה לי קשה להינתק מיוכבד, השם הזה היה מעין קרוב משפחה שאי אפשר להיפטר ממנו, ובכלל, קשה לי נורא להינתק מדברים, את יודעת, כבדה כזו.

אביגיל מתיישבת על קצה המיטה, לוקחת את היד שלי ומלטפת אותה. את עדיין כל-כך יפה יוכבד, העיניים שלך בדיוק כמו שהיו פעם, אגמים ירקרקים, ואני לא אומרת לה, אביגיל, אני כל-כך עייפה, כבר ראיתי די, הבנתי המון, כאבתי אהבתי ילדתי, משל החיים הם מין רשימה של נושאים שצריך לסמן על ידם וי ולעבור הלאה, אל הסעיף הבא ברשימה. בעצם, וי מסמן ניצחון, ואני לא כל-כך בטוחה בניצחוני. אולי החיים עצמם הם שניצחו כאן, פעלו את פעולתם על קוביית המשחק ששמה יוכבד, גלגלו אותה קצת לכאן ולשם, וממשיכים הלאה, ללא מעצור. כן, מוטב לסמן איקס. אני רק עוצמת את העיניים ומרגישה את הידיים של אביגיל מלטפות את הזרועות, עולות במעלה הצוואר. אביגיל, לא, אני אומרת בלי קול, ואביגיל ממשיכה לרדת, מרחפת סחור-סחור, נוגעת ולא נוגעת, עד שהיא מניחה את מלוא כף ידה על השד, מקרבת את פניה ומרפרפת בשפתיה על העמקים והגיאיות של האזור האסור. כל-כך הרבה זמן לא נגעתי שם, גם במראה לא הסתכלתי, עד שנדמה לי שאביגיל חוקרת את פני הירח ולא את הגוף שלי.

ההיסוס, השאלות הנבוכות, המעקפים המילוליים, מרחק שיוצרת המחלה בינך לבין האנשים סביבך עד שאת מתחילה לאבד את הממשות של עצמך. הפכת לאובייקט של מחקר מדעי, כל אחד מרגיש שהוא יכול לתרום לך מניסיונו ומרצונו הטוב. זה מכיר רופא מעולה, וההיא שמעה על שיטה חדשה, והשכנה הביאה לך תמצית צמחים מועילה. את כבר אינך את, המחלה מסתירה אותך מפני כולם, איבדת את כל מה שאספת לעצמך במהלך השנים. האופן שבו את שותה קפה בבוקר, הסרטים שאת אוהבת, הדרך שבה את מצליחה להפתיע את עצמך לפעמים. עכשיו כבר לא חשוב איך את אוהבת את הקפה שלך, שחור מר בלי סוכר בבקשה, כבר לא חשוב אֵילו שירים מפוררים אותך מבפנים, ואף שכחת את הזוהר המתוק שממלא את קצות החלומות שלך עם שחר. את חולה. את חולה וזהו. אבל אביגיל לא נופלת במלכודת העובדות, לא מסתבכת ברשת המציאות, אביגיל רואה אותי כמהות הקיימת מעבר לקואורדינטות הזמן והאירועים.

במבט אחד צלול היא עדיין מבחינה באותה חיישנות זהירה, באותה עמידה על המשמר, והיא חוצה את הקווים, מתעלמת מן ההתנגדות האילמת וחודרת היישר פנימה. ספרי איך את מרגישה, אני רוצה לדעת הכול, אומרת אביגיל בלהיטות שאפיינה אותה כל-כך בעבר אבל היום היא נשמעת כחיקוי של עצמה.

מה יש לספר, אני מקבלת כימו, את רואה, הצמה האדומה שלי כבר מדולדלת לגמרי, ואחר-כך אעשה גם הקרנות. אבל בגלל שהשד השמאלי שלי הוא שנגוע, הם מאוד חוששים לעשות הקרנות בשדה הלב, כך הם קוראים לזה, פיוטי, מה? אביגיל צוחקת. יוכמד יקירתי, לא השתנית בכלל. אבל אם גם ההקרנות לא יצליחו להדביר את הגידול, אעבור ניתוח שיסיר אותו, ניתוח למפקטומי הם קוראים לזה, מסירים את השד עם בלוטות הלימפה מסביב. אני משתתקת, ותמהה ביני לביני על הטון הענייני שבו אני מספרת את הדברים, מסתירה מאביגיל את כל אותן שעות שבהן הבהלה חופרת בי מחילות עמוקות.

את נשמעת כל-כך קרה, יוחפץ יקירתי, את ממש מנותקת רגשית. כן, אני משתדלת להתייחס לזה כאל טיפול שיניים הכרחי, מה יעזור לי אם אתחיל לנבור ברגשות שלי, שממילא לא מובילים אותי למקום מבטחים, אני אומרת לה, ובכך מחרידה מרבצם את זיכרונות העבר שנמנמו בינינו עד עכשיו, אבל אביגיל, בתבונה רבה, עוקפת את הגורים שהתעוררו ואומרת, חבל שאת כל-כך חוסמת את עצמך, זה לא טוב, את צריכה להיות יותר מחוברת אל מה שאת מרגישה. אוי, כל-כך נמאס לי מהז'רגון הפסיכולוגי הזה המשותף לה ולגבריאל. מי אמר שהדחקה זה רע, זו המצאה חכמה של הנפש, המאפשרת להתגבר על מצבים קשים, ואני מסתכלת מעבר לכתפה, מתחמקת מעיני הזפת שבוערות בפניה.

הֵיי, היי, תראו מי נמצאת פה. גבריאל נכנס לחדר עם שקיות ניילון מתפקעות. הוא מניח את השקיות לרגלי המיטה, שבריר שנייה שמאפשר לו לארגן את פניו כדי שיביעו את דרגת השמחה במינון הראוי. מה שלומך? המון זמן, מה? את עדיין... בהחלט, איך שהזמן רץ... מתי זה היה שנפגשנו בהבימה, וואו, כבר שנים, מדהים, בת כמה הבת שלך? כבר שבע, לא ייאמן, נדמה שרק אתמול... החדר התמלא בנוכחותו של גבריאל, המדבר בלי הרף, צוחק בקול רם, מחייך, מלהג, לא מסוגל לשלוט בגל ההתרגשות שאוחז בו, נישא מחדש על נחשול הפנטזיות הקשורות לאביגיל, הטיולים הליליים שלהם על גבול המדבר, הווידויים הקטנים, מלאי חמלה ואהבה עצמית ענוגות, עטופים בהגיגים מעין פילוסופיים, והציפייה שמעולם לא התממשה, לא אִתה ולא עם אחרות, בגלל פחדים עמוקים מִני חקר. ושוב מתעורר הכעס הנושן הזה עליו, על שהוא כובש את אביגיל, משליט את נוכחותו סביב כאילו הוא החולה, וכבר הקורים שנארגו מחדש ביני ובין אביגיל הולכים ונפרמים, ומציאות גסה, יומיומית, נחשפת לעין כול, כמו בטון חשוף של בנייני ציבור המתגלה כאשר פיסות השיש נושרות.

ראיתי אותך בטלוויזיה, אומרת אביגיל, מתי זה היה, אה, לפני שנתיים, לא, בעצם שנה וחצי. כן, הריאיון זכה להרבה תגובות, טוב, הצלחתי להרגיז הרבה אנשים עם הנתונים שלקחתי מן השנתון הסטטיסטי, על הקורלציה בין שיעורי ההצלחה בבגרות למקום המגורים, אפילו הציעו לי תפקיד במשרד החינוך, אבל אני אוהב את המגע הישיר עם בני הנוער, ואין לי שום רצון להיות חלק מן המערכת הביורוקרטית ולהישחק על-ידיה. אביגיל מרותקת אליו. הוא מתאר את הוויכוח הגדול שהתפתח בעקבות הריאיון, ואיך גבר על מתנגדיו בהבל פה והוכיח שהצדק אתו.

גבריאל משועשע, מושחז, לא מחמיץ שום פרט, מספר מוכשר מלא חיוּת והומור, ממלא את החלל בפרטים צבעוניים, צעצועים שאיש לא הזמין ואף אחד לא רוצה לשחק בהם. אני מכוסה בשמיכה עד צוואר, אביגיל על קצה המיטה וגבריאל מהלך בחדר כשחקן על במה. בחלונות הגדולים האור הולך ומאפיר. גבי משתתק סוף-סוף, ואביגיל מנצלת את השקט כדי להיפרד. היא גוחנת מעלי ומעבירה כף יד על הלחי שלי, ואצבעותיה הדקות והמעוקלות נושאות אותה הבטחה מעורפלת ששבתה את דמיוני אז, ממוטטת את הסכרים שהקמתי בתוכי בדי עמל, אומרת שתשוב לבקר, ויוצאת מן החדר. גבי מתיישב על הכיסא באנחה קולנית, מטיל את ראשו על מסעד הכיסא ועוצם את עיניו, ואני מתפלאה איך קורה שעדיין... שהזמן שעבר לא הִקהה כלום... לא טשטש את ה... שלמשולש ההוא עדיין יש את הכוח שהיה לו... ש...

היא לא השתנתה בכלל, אני אומרת לחלל האוויר. גבי מרים את ראשו ממסעד הכיסא ואומר, היא השתנתה ועוד איך, רואים עליה את סימני הזמן בצורה ברורה מאוד.

© כל הזכויות שמורות לכתר הוצאה לאור

גם כי אלך - יפה בן-כנען


לראש העמוד

מומלצים: ספרים | כתב עת ספרים | עולם חדש | רמקולים | זכות הילד לכבוד
| סמיוטיקה | מטר | רמות | Tom | דלילה | גד ויספלד | מיקרוטופינג

ספרים חדשים באוגוסט 2019:
אולטימטום, אי אפשר לברוח מהשמש, אלוהים אתה שם? זאת מרגרט, אמש, לילה אחרון, בין המולדות, במקום גרניום, גיא בן הינום, גשם חייב לרדת, דוניא, האוויר שאת נושמת, האיש שלא שרף את קפקא, האישה שלא הייתה, האלמנה השחורה, הזנה רעילה, הכד השחור: רומן משפחתי, הכלה מאיסטנבול, המיסה של האתאיסט, המשהו הזה, הסבך, השועלים של שמשון, וינה 1900 , חוק 5 השניות, חיים לנצח, יפים כמו שהיינו, לֻזוּמִּיַאת: התחייבויות וחובות מופרים, לא העזנו לדעת, לאהוב מחדש, לקראת אוטוביוגרפיה מינורית, מבוסס על סיפור אמיתי, מסע דילוגים, מרלנה, נהר הקרח, נשים ללא גברים, סודות, סוכרי יוסי - אמזלג, סטארט אפ, סער ופרץ, ספר געגועים, עגלות , עוד לילה אחד, עינה של האורקל, על מקום הימצאה, עצי לבנה ומסילות ברזל, פול אוסטר 4321, פיצות,איקאה ודילמת האיש השמן, ציפור בעיר קדושה, רומן, רשימת המוזמנים, שמיים שאין להם חוף.

ספרים חדשים

סמיוטיקה - בניית אתרים, עיצוב אתרים