Amazon.com Widgets

  ספרים חדשים - אתר טקסט    ⚞  שנת 2007  ⚟

 | 2019 | 2018 | 2017 | 2016 | 2015 | 2014 | 2013 | 2012 | 2011 | 2010 | 2009 | 2008 | שנת 2007 | 2006 | 2005 | 

|  אוגוסט 2019 |  יולי 2019 |  יוני 2019 |  מאי 2019 |  אפריל 2019 |  מרץ 2019 |  פברואר 2019 |  ינואר 2019  |  דצמבר 2018 |  נובמבר 2018  |  אוקטובר 2018 |  ספטמבר 2018 |

» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» פרויקט נחום גוטמן
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006

גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

| כולם | ספרים בחודשים |
| אודות טקסט | יצירת קשר |
פרטיות בטקסט

ספרים חדשים בפורמט RSS


» טקסט  » ספרים מקור  » ספרים חדשים ביוני 2007       חזור

השחקנית
מאת: יוסי וקסמן

ההוצאה:

ידיעות ספרים

השחקנית הוא רומן על אהבה, על שנאה ועל קנאה בין אחים, על שליטה והשפלה, על התמכרות וגעגועים. זהו רומן על תיאטרון, על התיאטרון שמתנגש בחיים האמיתיים; על הבדיה והתחפושת שלפעמים אינן אלא החיים האמיתיים - החיים שאנחנו ממציאים לעצמנו כדי שנוכל להתמודד עם הטירוף ועם אכזבות.

מגי, דמות הראשית, היא שחקנית מצליחה בתיאטרון ובקולנוע. המספר, בנימין נתנאל, הוא אחיה. היא חיה ברמת אביב החדשה - רחוב אלוני (נסים) פינת הקדושים, הוא חי ביפו מאז שהוא זוכר את עצמו - שיכון חיסכון פינת עלובי החיים. היא נשואה ובעלת משפחה, הוא חי בגפו.

כבר שנים אינם מדברים זה עם זה. סוד ישן כאוב עומד ביניהם...

השחקנית
שתפו אותי

הוא מנסה לשכוח אותה אבל דמותה רודפת אחריו, היא מתפרצת אליו מעל מסכי הטלוויזיה, היא מחייכת אליו מעל טורי הרכילות בעיתונים והיא מופיעה בחלומותיו. הוא אוהב ושונא אותה בו-זמנית. הוא מעריץ אותה ובז לה, הוא עורג אליה בלילות ורודף אחריה בערבים, בולש אחריה לכל הצגותיה, עוקב אחרי ילדיה. הוא חולם עליה וממציא לה חיים, חברים, תפקידים, מעצב לה מציאות בדיונית. האם ייפגשו?

יוסי וקסמן, הוא אחיה של ענת וקסמן. דמותה של מגי נארגה מקווי דמותה של ענת. מערכת היחסים האובססיבית המתוארת בספר אינה רחוקה מהמציאות.

זהו ספרו השביעי של יוסי וקסמן. ספרו הקודם, ליבשן, ראה אור בהוצאת ידיעות אחרונות וזכה בפרס אקו"ם ליצירה המוגשת בעילום שם.

יוסי וקסמן (1959) נולד ביפו, גדל בירושלים ושירת במודיעין שדה בסיני. לאחר שהשתחרר מצה"ל למד פילוסופיה ותולדות האמנות באוניברסיטה העברית, והוא בוגר המחלקות לעיצוב גרפי וּוידיאו-ארט באקדמיה "בצלאל". היום הוא מתגורר עם בן-זוגו, אבי קדמי, על חוף ימה של תל-אביב ומטפח את ביתו ואת שתי כלבותיו, סופי ופיי. הוא בעל משרד לעיצוב ולפרנסתו עוסק בעיצוב בארץ ובחו"ל. ספרו האחרון, "ליבשן", זכה בפרס אקו"ם ליצירה המוגשת בעילום שם. וקסמן זכה גם במענק מאת הקרן לקולנוע ישראלי לפיתוח תסריט על-פי ספרו "ליבשן", והוא בתהליכי טרום הפקה עם אולפני הבירה ירושלים (JCS)

יוסי וקסמן בלקסיקון הספרות העברית החדשה

השחקנית, מלודרמה בשלוש מערכות מאת יוסי וקסמן בהוצאת ידיעות ספרים סדרת פרוזה עברית בעריכת רנה ורבין, עורכת: ננו שבתאי, עיצוב עטיפה: ניר דרום, 270 עמודים.

פרק שני | הכל אודות מגי
היא חיה עכשיו ברמת אביב החדשה, אחותי. רחוב אלוני (נסים) פינת הקדושים. חיים חדשים - אלומיניום מהוגן, זכוכית מחוסמת מחונכת, ציפוי שיש איטלקי. ארמון של חיפויים וציפויים תרבותיים - פנטהאוז חמישה חדרים הכי הכי, שלושה ילדים הכי הכי, בעל הכי הכי, חתול מחמד הכי הכי; ככה כתבו ב"תרבות מעריב".

אני חי ביפו מאז שאני זוכר את עצמי. שיכון חיסכון, רחוב מאור עיניים פינת שדירות ירושלים, קומה שלישית, חדר וחצי פלוס פינת אוכל ומרפסת, על הדלת שלט:

משפחת נתנאל (רוזה)

נו, יפו. עיר עתיקה מלפני המבול, ככה כתוב בספרים. סרח עודף של תל אביב. יהודים, ערבים וכמה צוענים. העירייה עושים שיפוצים בשדירה; ג'ורה, מדרכות, חזיתות של בתים. שיפוצים כאילו. שום דבר חדש. ומה שנראה כמו חדש, רק נראה...

ומה חדש אצלי?
הנה אני: יושב מול החלון הפונה אל הגינה האחורית, מצמצם את עיני. השמש של סוף הקיץ מסנוורת בעיניים ואני מתענג על הסנוורים. כשקברנו את רוזה נתנאל - זה היה בסוף אלול, את זוכרת? - השמש סנוורה אותי. אחר כך נולד לך הילד. ואחר כך נולדה השנאה התהומית, שאי אפשר בלעדיה, כמובן. כשקברנו את רוזה נתנאל קברנו גם משהו מעצמנו. ככה הזמנים מסתדרים בתודעתי - החיים שלפני - "עם מגי", והחיים שאחרי - "בלי מגי". ואת, איך את מסתדרת עם כרוניקת הזמנים האכזרית, יקירתי? טוב, צריך להביא בחשבון שאולי אינך חושבת עלי באותה הנמרצות שבה אני חושב עלייך. את הרי לא רואה אותי מעל דפי העיתונים ובפרומואים לסדרות טלוויזיה. את לא עוקבת אחרי בלילות. את לא רואה את שערי שהאפיר בצדעיים ואת הכתמים השחורים שהתארכו מתחת לעיניים, כמו צללים, את השן הקדמית שנסדקה מפיצוח גרעינים שחורים. את גם לא יודעת מי נכנס למיטתי בלילה. על מה את חושבת כשאת חושבת עלי, מגי? של מי אני עכשיו? ושל מי את עכשיו?

עכשיו החיים השתבשו לה. הם לקחו לה את רועי. (חולירע, הילד הזה יצא דומה לי...)

את בטח אורזת עכשיו חבילה לרועי'קי, יקירתי. שוקולד, מרשמלו, במבה, ספר חדש של אתגר קרת, שמפו ג'ונסון את ג'ונסון, טלק לתינוק בניחוח עדין, מגבונים. (אוי, שכחת את המסטיקים העגולים, מטומטמת!) את בטח אורזת את דמעותייך עכשיו, אחותי, עוטפת אותן במכתב שכתבת לטירון שלך. (אף שהוא שונא מכתבים, רועי. הוא מעדיף אס אם אסים. ושיהיו קצרצרים!) אז איך החיים, ילד? קורעים לך ת'צורה? אל תיתן להם. תגיד להם שמגי נתנאל מהתיאטרון הלאומי אמרה! חתיכת זונות! ותתקשר. אני מה זה שונאת הודעות טקסט. זה לא עברית. אני לא מבינה פלאפונית! אלוהים אדירים, זה ממש לא מתאים לה להיות אמא של חייל, לגברת השחקנית. זה כל כך בורגני. זה כל כך בנאלי... הלוואי שרועי היה אנרכיסט. הלוואי שרועי היה בלגניסט. הלוואי שהיה צועני... את בטח הולכת עכשיו אל החדר של רועי, יקירתי, פותחת את הארון, שולפת מגירות, מפשפשת, מרחרחת חולצות טריקו, תחתונים, גרביים: אוי, זה כל כך רועי הריח הזה!

ואת בטח נשברת, ושולחת אס אם אס בהול לאי שם:

רועי'קי חייל של אמא, מה חדש?
אתה בא בשבת? להכין ע' גבינה? ס' חצילים?

סוֹרי, אמא מותק. תקוע בבקו"ם.
גלח"ץ שע"ש שק"ש.
בינתיים מתעצץ בש"ג.
מחר לצנחנים. רועי המורעל.

תתנדב לשק"ם.
בפקודה של אמא.
ותתקשר! צריכה לשמוע את
הקול שלך דחוף.
עצבים רופפים.
אמא מורעלת על רועי.

ואני יושב מול הכותל בפינת האוכל שלי ומסתכל עליכם. הגדלת הזירוקס, מגי, מגדילה לך את כל הפגמים: תבלול חדש על העפעף השמאלי, קמט מכוער של כעס בין הגבות, נמשים שהפכו לכתמים. מההה, זאת אחותי? נו, קמתי והלכתי אל ערמת עיתוני סוף השבוע בסלון, אולי אמצא שם מגי אחרת לתלות על הכתלים אצלי... מגי מוצלחת יותר. שחקנית יותר. גדולה יותר מהחיים.

היא בטח יושבת עכשיו מול טקסט חדש, הגברת הכוכבת, מנסה לפענח את "הפלישתית". מסתגרת בחדר השינה בקומה העליונה ו"עושה אמנות", כדבריה. אבל המילים נתקעות לה היום. הן כמו סלעים, אבנים בשיניים, בבית הבליעה. קשה לה ללעוס את הטקסטים האלה, לעכל אותם. ובכלל, הרעיון הזה ביזארי לדעתה; להלביש את הצרות של הפלסטינים על הפלישתים? אֶהה, תחבולה מלאכותית! והיא נוחרת לאדון המחזאי בטלפון: זה לא אמין ככה, מותק, זה שרירותי זה...

והמחזאי (הצעיר) מצרצר לה בעברו האחר של הקו: נו באמת, מגי, אל תהיי כזאת פשטנית...

פהההשטהההנית?! היא מתפוצצת בינה לבינה (אבל לא מסגירה את עלבונה, כמובן), ויורדת במתיקות מגי נתנאלית על המחזאי הטירונצ'יק הזה: להלביש אישה פלסטינית בבגדים תנ"כיים? אתה לא חושב שהרעיון קצת שחוק, נשמה? זה מזכיר לי את "הֶדה גַאבּלֶר" ההיא, הדה גאבלר מצפון תל אביב, הבת המופרעת של ראש השב"כ שאהבה לשחק בעוּזי של האבא'לה שלה, בהפקה של המתיימרת ההיא מתיאטרון חיפה. תסלח לי, מותק שלי, לדעתי זה פרובינציאלי. זה מה זה פסֶה...

בחייך, מגי'לה, המחזאי מתחנן על הקריירה'לה שלו (שתכף מושלכת לפח הזבל של התיאטרון הלאומי), נסי להבין את הנתק, את ההיפוך הזה. את ההזרה של הסיטואציה, של המרחב הפוליטי. את המרת התפקידים שיוצרת עולם חדש, ראייה מפוכחת אולי...

מה מפוכחת, מי מפוכחת?!... המגי משתעלת לו בשפופרת (היא לא שומעת אותו, הגברת הכוכבת, היא שומעת, כרגיל, רק את עצמה). אתה נורמלי? אתה משיג ת'הפך בדיוק. אתה הופך ת'פלסטינים לגויי הים. לאויבים מסוכנים! חרא בלבן, זה מחזה של מתנחלים. זה מוצר ימני, אדוני! והיא מתחממת, "הפלישתית" שלך עוד תהרוס לי את הקריירה, בשביל מה אני צריכה את זה? והיא מאיימת שהיא כבר הולכת לוועד המנהל של התיאטרון הלאומי, אדוני. זה לא מתאים לה להיות גויי הים, אדוני. זה מגעיל אותה להיות פלישתית, או גירגשית. זה דוחה, אדוני! והיא טורקת למחזאי המסכן את השפופרת ישר בפרצוף, צְ'לַאאאק, ולוקחת אוויר: למה את כזאת מגעילה, גברת נתנאל?

נו, מותר לה להחטיף לפעמים, לאחותי היקרה, היא הרי שחקנית עם ותק, עם תלוש, עם תוספת סיכון. היא הרי בולסת טקסטים מקצועית. אם רק תרצה, תוכל לשנות למחזאיצ'יק ת'פלישתית שלו מהקצה אל הקצה; תדגיש את המילים הלא חשובות, תפלוט אוויר באמצע משפטים, תשתעל לו בשיא האידיאה, תבלע לו את הרעיונות הגדולים בעודם באיבם, תפליץ אם צריך. אוה, היא נהנית להתעמר במחזאים מתחילים, אחותי. היא שונאת אותם כשהם מכתיבים לה את התנאים: "כורעת על סלע", "נתקפת עווית", "מתייפחת", "מתגוללת על הארץ". היא תכרע על סלעים כשזה יתאים לה, אדוני! היא תתייפח דווקא בעוד שתי שורות, אדוני! והיא לא תתגולל על הארץ! היא לא כדורגל, אדוני. היא אמנית! אז אולי היא טיפשה, אחותי? לא! זאת לא טיפשות, אדוני, לא הבנת אותי. זאת אינטליגנציה רגשית! ככה היא קוראת לקפריזות שלה, ליציאות המטומטמות שלה, אינטליגנציה רגשית. נו, בינתיים סופריטו נכנס לחדר השינה וקופץ על ברכיה, מפזר דפים, טורף לה את הטקסטים. קטיפה שחורה מתערבבת במיזנסצינות, בחולצת טריקו אדומה אקסטרה לארג' (בבקרים היא לובשת את הטי שרטים המשומשים של רועי). סופריטו, מספיק! היום היא כבר לא "תעשה אמנות", השחקנית. זה בטוח! היא מלטפת את הפרווה המשיית, וחושבת על משהו טוב שיקרה לה היום. אוֹה, היא בטוחה שייקרה לה משהו נהדר היום. (אולי רועי יתקשר אליה היום: אמא'לה, הקב"ן זרק אותי מהצבא!) והיא בטח לא חושבת עלי, כי מי אני בכלל, חרק עלוב שנמשך אל פניה הזוהרות על מרקע הטלוויזיה: היום היא מככבת בערוצים המסחריים בפרסומת לתרסיס נגד ג'וקים. המציאו שם איזה רעל חדש, קטלני במיוחד. היא מרססת רמשים, רוצחת חרקים, מרעילה נמלים ומחייכת: ואין לתרסיס הזה ריח בכלל!

(סוף ההמצאה.)

הקלטתי את הפרסומת. שיהיה. וגם וגזרתי את דמותה מתוך ריאיון במוסף "גלריה", כורעת על בטונדה בשמלת אורגנזה שחורה (של תמרה יובֵל ג'ונס), למרגלותיה בובת תינוק הפוכה (יעני תינוק מת), ובפיה תקוע עלה זית - "מגי נתנאל תגלם את 'הפלישתית' בעונה הבאה". נו נו, פלישתית מסוגננת. ישר מתוך חלון ראווה. ירדתי לליאון בפינה והגדלתי בזירוקס: אוהו, מסיֶיה נתנאל, אני רואה שאתה יש לך סנטימנטים בשביל הארטיסטה הזאת.

זה בשביל ההשראה, אדון ליאון.
ומה עכשיו, מסייה?
חלון ראווה לבגדי תינוקות מתים.

אה דִיוֹ, אתה נפלת מהפסים, אתה... עשרים שקלים, בבקשה. גבירותי ורבותי, קהל נכבד, החיים הם כמו חלון ראווה. בתחילת העונה הדברים מעוצבים, מבטיחים, מסודרים לפי צורות, לפי צבעים, ומונחים זה לצד זה בהרמוניה... כמעט מושלמים. אבל באמצע העונה, כשהמכירות כבר לא כל כך בשמים, פתאום מתפכחים. היידה, מחזירים לחלון את הסחורות שנתקעו במחסן, דוחסים איזה פלטפורמות שלא הלכו בעונה שעברה, חצאית שיצאה מהמודה, סרוויס בשביל הדודה. מנסים להשיג את הזמן שחלף, להרוויח עוד כמה גרושים. עיצוב - אאוּט, סחורה - אִין. וכבר שכחנו את הימים היפים, כשהצבע היה פּנטוֹן, והנעל היתה מייד אין איטלי. ובסוף - הסוף. בית קברות במקום חלון ראווה: חותכים, מקצצים, מחסלים. מלחמות של שלטים: "בעלבית השתגע", "מבצע התאבדות חד פעמי", "המע"מ ז"ל". קאפוט. הלכה הדודה והלך גם הסרוויס. ומעצבים חלון חדש. הגברת לבנה מ"הכול לילד ולתינוק" אוהבת את החלונות שלה ורודים. עם נוצות, בבקשה. ועם פרחים. אז שרבטתי חלון ראווה לתינוקות מתים במחסומים. שפכתי אורגנזה ורודה על פרגוד אחורי, תליתי תינוקות מכונפים בנוצות, והשלכתי פרגים אדומים מנייר קרפ על חלוקי אבן. אוה, הגברת לבנה בטח תאהב את זה: פרחוני זה תמיד הולך טוב, אדון נתנאל, האנשים פה צריכים צבעים שמחים בשביל האופטימיות. בגלל המצב...

אני מקנא לה. אני מקנא בה. זה היה המשחק הקבוע: רוזה, רוזה, מרגי בעטה בעציץ של הפרחים הסגולים שאת אוהבת! רוזה, רוזה, מרגי לבשה את הקומביניזון השחור שלך! מרגי קיללה אותך, אמרה שהיא שונאת אותך! והבהמה המטומטמת - ככה היא אוהבת לכנות את רוזה, בצחוק, רק בצחוק - מתנפלת על הקטנה, מגהצת לה את השאיפות הקטנות יחד עם התלתלים המעצבנים האלה, מכבסת לה את הלשון המזוהמת עם "סינטבּון", משרה את הקומביניזון המטונף במֵי קלי. מחלות, מחלות היא תביא לה הילדה המזופתת הזאת! הַיידֶה, אני מתכסס את הסוף שלה. שהרי צריך להיפטר ממנה לתמיד, ככה רוזה אמרה. אני מתכנן לשכוח אותה במכולת, אבל היא חוזרת. אז אני שוכח אותה בשדירות ירושלים - שלא תזוזי מפה, מרגי! שלא תזוזי! - זה מצליח לי. ורוזה בוכה, לאיפה הלכה הילדה האהובה שלי, לאיפה? אוספת שכנים, מַדרֶה מִיָיה, רק שלא חטפו אותה ערבים! רק זה חסר לי עם הלב החלש שלי! כוחות, שיביאו לה כוחות, ומהר! לפני שהיא מתפגרת לתמיד! אנשים הולכים אחרי רוזה ברחובות ובסמטאות, מחפשים, צועקים: מרגי, מרגי! איפה את, קרידה?! איפה את, מרגי?! נו נו, אחר כך הם לא מאמינים לה, חתיכת ילדה אגואיסטית; ככה להפחיד את גברת רוזה האלמנה המסכנה והגלמודה והענייה?! ככה?! אין לך רחמנות על האמא שלך?! והקטנה מנסה להסביר, מתבלבלת. אבל הם לא שומעים אותה: את ילדה רעה. רעה! אולי שמה נזרעה השנאה ההיא. ואולי היתה שם עוד לפני שנולדה. לפני שאני בעצמי נולדתי.

רוזה מתה בגלל השדיים שלה, בגלל הפטמות על המסך בקולנוע פאר. זאת היתה הסיבה הרשמית. ככה דפקה בחזה וצעקה: בשביל מה את צריכה את זה, חת'כת צוענייה אחת?! אין לך כבוד עצמי לשדיים שלך?! אין לך כבוד לכבוד של אמא שלך?! ופסקה למשוח את ציפורניה הארוכות בלכה האדומה, בתור אבל. אחר כך באו הסרטנים וגמרו את העבודה. זהו, אין יותר רוזה! הַיידֶה, ירד המסך, נגמרה ההצגה. היא מעולם לא הודתה בזה ממש, הבהמה, אף שהיתה מתבשלת בצער שלה על אש קטנה. והיתה מתנצלת: זאת רק הצגה, טרונצ'ו. הצגה! שהגברת רוזה נתנאל תמות בגלל השדיים של הצוענייה האקסהיביציוניסטית הזאת? נו, באמת... מגי הביאה לה בשמים ותכשיטים וצעיפים ומרציפן. לפצות. והיא שמרה אותם בארון באמבטיה, כאילו היו תרופות ומשככי כאבים ללב הדואב שלה. כאילו היו אוצרות של זהב ויהלומים. היא עוד הספיקה לראות את "טיפאני המתוקה", הגיעה עם מיימת, נפוחה כמו בלון. לא העזה להחמיץ את ההצלחה הבימתית הראשונה של הקטנה. מחאה לה כפיים, התגאתה בילדה הנהדרת שלה. בפרמיירה של "אורסולה הקדושה" היא גוועה בהוספיס עירוני בבת ים. הטיחה במגי חיוכים מלאכיים של גוססת, להעניש. את "הפלישתית" היא הפסידה, וגם את האינתיפאדה. על הגברים של חיי לא שמעה. היתה שואלת: מתי תתחתן, ילד שלי? אבל אני שמעתי שאלה אחרת: אתה אוהב בחורים, טרונצ'ו? ולא עניתי. בשנה האחרונה לחייה חזרה בתשובה, שאולי ההוא למעלה יעזור לה לצאת מ"הבוץ השחור הזה". אבל ההוא לא שמע את פרקי התהילים שהבהמה המטומטמת היתה ממלמלת לו במפגיע. והבהמה היתה צוחקת: כמה שאני רודפת אחרי התשובה, ככה התשובה בורחת ממני. אֶהה, כמו שהילדים הזיפתים שלי בורחים ממני. כאילו שאני בעצמי המחלה של עצמי, חתיכת אֶפּידֶמיה! נו נו, רק שלא יידבקו במיקרובים של רוזה. והיא צדקה. ברחנו ממנה הכי רחוק שיכולנו. והתביישנו בה. ומגי התפשטה גם בסרטה השני, "החורף האחרון של גאולה". ככה מגיע לאלמנה המסכנה והגלמודה והענייה! ככה מגיע לאישה שאוכלת את ילדיה!

ועכשיו?

עכשיו צריך ללכת בעקבות אחותי. לוודא, לאשש, לבסס את הדברים. אולי היא משקרת בעיתונים. אולי היא לא גרה ברחוב אלוני פינת הקדושים. אולי רועי שלה לא התנדב לצנחנים. אולי לא נולדו לה שתי ילדות. אולי למושיק שלה אין קרחת וכרס צמרירית. אולי היא לא שוכחת את ימי ההולדת של הילדים.

בבקרים, כשאין לה חזרות או צילומים, היא אוהבת לשבת עם חברות אצל "יהודית" בגן העיר. להרגיש קצת זקנה, כדבריה. לחטוף איזו עוגת סברינה, לרדת על שטרודל תפוחים אמיתי אמיתי. וגם לקשקש קצת, לרכל על ההוא ועל ההיא. לשכוח ת'צרות של החיים. ככה סיפרה לצילה מור שפריר מ"לאישה". שקרנית! את בכלל לא יושבת אצל "יהודית" בגן העיר. הלכתי אחרייך, חקרתי מלצריות, עד הגברת יהודית הגעתי. אבל יהודית נפנפה אותי: מגי נתנאל? המפורסמת? לא, אני לא זוכרת שבאה לכאן, אדוני. תנסה אצל "יוז'י" למטה, הסלבריטים קונים אצלו דליקטסים בימי שישי. אז הלכתי ל"יוֹז'י" וקניתי פָּטֶה. שיהיה. נו, זה באמת לא מתאים לה להגיע לכאן, לאחותי היקרה, היא הרי בשלנית דגולה בנשמתה, כמו רוזה נתנאל בימיה הטובים (בזמנים של "עם מגי" הייתי מתייצב פעמיים בחודש בדירה הקטנה שלהם ברחוב גזר; לפוֹרֶל מטוגן בשום ושבבי שקדים, למרק חמשת הבצלים האנין, לסורבֶּה האלוהי). אז איפה את, אחותי? לאן נעלמת לי?

היא לא נעלמה לך, דֶבּיל. הלו, זה אתה שנעלמת לה! אתה! הלו...

אבל טיפאני...

ו"הגדולה" קוטעת אותי, נושפת עשן לתוך הפלאפון ומקרקרת: היידה, לך אליה, בני. תפתיע את אחותך עם שוקולד ופרחים. תנחם אותה על הילד שהלך לצנחנים... היא מתגעגעת, בני...

נו מתגעגעת... היא קנתה אותך עם הקצ'קבל שלה...

את האנטי ליבּידו של מגי נתנאל לא קונים עם קצ'קבל, טרונצ'ו.

ואת האח של מגי נתנאל לא קונים עם פורלים מטוגנים! איףףף... האובססיה הזאת בסוף תטגן אותך בעצמך! אתה צריך להתבגר, בנימין נתנאל, תפסיק כבר עם ההמצאות שלך, תחליט כבר, מה אתה רוצה?

(סוף ההמצאה.)

היא בטח יושבת עכשיו אצל אדון קוזו בשדירות ירושלים ביפו, אחותי. משקיפה על מדרכה מטונפת וזוללת הרים של גלידת מסטיק. נו נו, זה ממש לא אכפת לה שמצאו בגלידה הנחותה הזאת חיידקי קוֹלי צואתי. זאת הגלידה הכי טובה בעיר! והיא אמנית אמיתית, משחקת לאדון שמאחורי המקרר את המתענגת הנשפכת. היא גומרת לו מהגלידה הזאת. והיא רוצה גם לקחת הביתה, בבקשה. במשקל. לילדים הנחמדים שלה ברמת אביב החדשה. וניל תות שדה לשירה, פּוּנץ' בננה לדריה, שוקולד משמש לרועי. והיא מצייצת לאדון קוזו על גלל גלידת פיסטוק בירוק מלאכותי: זה הכי הכי, נשמה. זה דומה לילדות הנהדרת שלי. זה מזכיר לי את האמא שלי זיכרונה לברכה (בימים ההם רוזה היתה מזמינה אותנו לגלידת מסטיק בימי שלישי), זה מזכיר לי את האח הנהדר שלי... אוה, היא בוכה לו בסגול פסטלי, ובחום כמו שוקולד, ובכתומשמש רדיואקטיבי. הגלידה הזאת היא אני. התמצית שלי. חיי! נו אחר כך, בדרך לצפון תל אביב, היא עוצרת בדולפינריום ומשליכה את מְכל הגלידה על ערמת פסולת בניין. הגלידה המחורבנת הזאת! השתגעת, גברת נתנאל? את רוצה להרעיל את הילדים הנהדרים שלך? וניל תות שדה לשירה? פונץ' בננה לדריה? שוקולד משמש לרועי? להקיא!

ואני אחריה, בהפרש של כמה ימים. בממד אחר אולי. מלקק גלידת מסטיק אצל אדון קוזו שנהפך בינתיים לערבי או לצועני. מחייך לעצמי בפה שחום שיניים של צרכן ממתקים כפייתי: זה מתוק לי. זה מתוק לי כמו אחותי. זה מגעיל לי כמו אחותי. זה חיידקי קולי צואתי. זה משל לחיים שלה. ושלי. וזה אמנותי. אוהו, זאת אמנות התיאטרון הטהורה! בחיי!

נו באמת, רוזה אף פעם לא הזמינה אתכם לגלידת מסטיק. זה שקר מתוק מדי, אדון נתנאל. רוזה הרי היתה איסטניסית חולה בראש, שכחת?

אבל זה פיברוק קוקטי, תודה.

חולירע, זה הכול שקרים!

מה שקרים, מי שקרים... מה 'תה מעליב לי ת'גלידה מסטיק שלי?! (זה אדון קוזו, מתפרץ למחשבות שנפלטו לי, עם הגלידה...)

זה שקרים של ההם למעלה בעירייה, אדון קוזו. זה לא הגלידה... הם עובדים עלינו בעיניים! מה, אתה לא יודע? ביפו, אחרי הצהריים, ההם למעלה מזיזים את הים. מעבירים אותו לצפון תל אביב. שיהיה להם אוויר, יימח שמם. ואנחנו בשדירות ירושלים נחנקים. מלקקים גלידת מסטיק ונחנקים. לבריאות!

תמיד הלכתי אחרי אחותי, גם כששנאתי, או כשקינאתי. והייתי קורא לה מרגי. "מגי" היה בשביל התיאטרון והקולנוע. בשבילי היא היתה "מרגי". האלילה שלי. הריח שאהבתי. המצח הגבוה. השיער האדום. הנמשים. אפילו חשבתי, אם אי פעם אתחתן, אבחר לי אישה כמו מרגי. אחת עם ריח של פורל מטוגן. עם צחוק סדוק ומעושן. נו, קול גדול מעולם לא היה לה. היתה צרודה מהטבע שלה (ואחר כך מהמרלבורואים). לרוזה לעומת זאת היה קול סוֹפּרָנוֹ אדיר, ומרגי תמיד העליבה אותה כשהיתה צורחת "ת'אוֹפֶּרוֹת דֶמיקוּלוֹ שלה", להשוויץ לשכנים מלמטה. כאילו הענישה את הבהמה המטומטמת על הקול האלוהי שלא הורישה לה. ורוזה היתה מחזירה לה באַרְיות של וֶרדי ופּוּצ'יני. אוהו! הקירות אצלנו בבית הזדעזעו מהקוֹלוֹרָטוּרה שלה, פְּיַאניסימוֹ איסימוֹ איסימוֹ; אח, איזה מנעד! ומרגי לא היתה נשארת חייבת, כמובן. היתה מחזירה לרוזה דרכי, מביישת אותי בפני החברים שלי: טרונצ'ו עושה פיפי במיטה! טרונצ'ו פוחד לישון בלי מנורה! טרונצ'ו הולך למיטה של רוזה באמצע הלילה! דווקא לטרונצ'ו! נו נו, רוזה אמרה שיש לה אופי לא יציב, מקולקל, כי היא חת'כת יתומה מסכנה, שלא נדע מצרות. ככה היתה מסבירה לעצמה את הטירוף של מרגי, שהורישה לה, במקום הקול. לימים, מרגי לא סלחה לה על "הירושה" הזאת. היתה נהנית להתפשט מול מצלמות מתקתקות, להעניש את הבהמה שהתקמצנה עליה. להעניש את העולם שהעניש אותה. אבל על הבמה היא לא העזה להוריד תחתונים או חזייה, היתה מאוהבת בקהל שלה, תלויה, משועבדת לו, וגם פחדה ממנו - אוהו! - שרק לא ינטוש אותה לטובת איזו כוכבנית חדשה מוכשרת ממנה. רוזה הסבירה שזה מפני שהתיאטרון הוא כמו בית מקדש בשבילה, והקולנוע הוא כמו בית זונות. ובגלל זה היא תמות, רוזה, אין אפס! ומרגי אמרה לה שלא תתעסק בדברים שהיא לא מבינה, לא מתים מסרטים. מתים ממחלות. אז רוזה פתחה את כל החלונות בשיכון חיסכון וצעקה על הדשא המצהיב בגינה האחורית את האריה של כרמן, "L'amour est enfant de boh?me", שמרגי תתפעל, שתעריץ את כל הכישרון המבוזבז שלה, מה יש, לא מגיע לה שהילדה הנהדרת שלה קצת תאהב אותה?

למראית עין, רוזה לא החשיבה את הכשרון של מרגי כשהיתה ילדה: בטח, נו, חושבת שהיא רובינא, אחותך היקרה. אֶהה, ג'וּק עם פּרֶטֶנזיות! והיתה שואלת אותי: מה יוצא לי מהמשחקים של אחותך, בנימין? אפשר לתלות אותם בסלון כמו תמונה? אפשר לשמור בקופסת נעליים למזכרת? מה יוצא לי ממנה, מה? אַה דִיוֹ, רק שלא תצא לי זונה!

לימים היא תשכב במיטה של חולה סופנית ותצטער רטרואקטיבית. זמרת אופרה מתוסכלת שכמותה, תמיד ייחלה לאיזה אימפּרֶסָריוֹ חשוב שייקלע לשיכון חיסכון ויגלה אותה; היידה, יוציא אותה לאור מ"האלמוניות החשוכה הזאת". ובינתיים, אכולת קנאה, היתה בזה למרגי: היא שמנה, אחותך! היא דומה לתפוח אדמה! היא לא תגיע רחוק עם התחת הזה!

בכישרון הציור ה"מֵעַלַמְשועָר" שלי רוזה דווקא השקיעה. היתה קונה לי צבעים ומכחולים בגרושים האחרונים שלה. היתה תולה את הציורים שלי, "היְצירוֹתוֹמָנוּת", בסלון ובחדר השינה שלה, התגאתה בגאון הקטן של אמא. אולי הגזימה אפילו. בכוונה. להקטין עוד יותר את הג'וּק הזה, מרגי. אני לא ייחסתי חשיבות לכישרון הזה, הוא נראה לי טבעי. כאילו כל הילדים מוכשרים לצייר דיוקנאות מיוסרים של אמהות אלמנות שאכלו חרא עד כאן. העדפתי את הכישרון האמיתי שלי, הסמוי. "הכישרון למרגי".

בערבים אני נוסע בעקבות "הפלישתית". תופס לי מונית בשדירות ירושלים ורודף אחריה - לתיאטרון הלאומי, להיכל התרבות בחולון, לתיאטרון גבעתיים. ובבקרים רואה החשבון שלי מצליף בי: הלו, הלו, אדון נתנאל... ככה לבזבז ת'כסף? על מוניות לשומקום? על כרטיסים לאותה הצגה שלוש פעמים בשבוע? זה לא הוצאה מוכרת, זה... לא מתאים לך ככה, בנימין... מה זה, נהיית לנו דוקטור גמזוּ? נו, בין עיצוב חלון ראווה כזה לאחר, אני מצרף את תצלומיה על הכתלים בסלון (מדורי רכילות, ביקורות, פרסומות), מזמין לי מונית ונוסע בעקבותיה, אולי אמצא שם את מרגי ההיא, שלפני השנאה והקנאה. מרגי שהיתה שולפת לי כינים מהשיער ומועכת אותן בין שתי אצבעות מרגיות שמנמנות. מרגי שלא היתה אלא במשחקים שלנו. עוגיית מדלן שלי.

בימי ההצלחה הבימתית הראשונה נסעתי עד היכל התרבות של קריית גת. קניתי עשרים כרטיסים ל"טיפאני המתוקה" וחילקתי במרכז העיירה לאנשים קשי יום. שידעו מי זאת המרגי שלי. הכישרונית. המופלאה. האלוהית. הנה היא: יורדת בגרם מדרגות לולייני רחב, כמו הוליוודי, מציתה לה סיגריה בפומית ארוכה, נובחת על חדרנית כושית ואחר כך מצטערת, הולכת וסובבת בסוויטה המלכותית שלה ושואלת את עצמה - ואת הקהל הדרומי הזה - למה היא כזאתי, חתיכת טיפאנית מהשורשים, מעמידה פני זנזונת דרומית מטומטמת, מתנועעת ורוקדת על פי גחמותיהם של מיליונרים טקסאנים שמשתינים עליה נפט כאילו היתה פאקינג בובה ממוכנת... ולמה היא לא מתפטרת, שולחת את האדון אֵיל הנפט שלה בחזרה לגברת מלכת הקרח שלו בנֶבּרסקה, נו, אצלה הוא כבר ידע להעריך ת'אהבה של מיס טיפאני, הזבל הלבן הזה... ולמה, גוֹד דַם איט, היא לא עושה כבר ת'צעד והולכת ומגשימה את כל החלומות הישנים, מתחתנת עם איזה בעל קירח נחמד מוויסקונסין, פקיד סולידי אנֶמי, או מורה, בלי שום שאיפות מיוחדות, רק זה חסר לה, בעל גורגֶ'ס כזה שיעריץ אותה כמות שהיא (כמו מושיק הגורגֶ'ס שלה, למשל), ואחר כך עושה לה שלושה ילדים מתוקים דרלינגים. היא תמיד חלמה על שלושה ילדים פלוס סוס פוני בחצר האחורית, רוֹי ודַרלין ושַרלין, כך היא תקרא לצאצאים הנהדרים שיביאו לה נחת ויגשימו את כל מה שהיא לא הצליחה להגשים בחיים (כמו רועי ודריה ושירה, למשל). ובכסף שחסכה אצל האדון המיליונר בונה לה באיזה פרבר בורגני בצפון העיר וילה לבנה בטעם אנגלי ויקטוריאני, מרוהטת קומפלט, עם ציורים "חכמים" שתלויים בפרוזדור למעלה, ועם גינת שושנים אדומות לפני המרפסת האחורית למטה... אחְחְחְ, וילה שהיא בדיוק כמוה, שהיא כמעט כמעט חכמה בפרוזדורים של המוח למעלה, ושושנה אדומה, לוהטת אש, בתחתונית למטה... אלא שאז לא יכולתי לעמוד בפניה; לא יכולתי לשאת את מחוותיה הרחבות הבולעות, את חיוכיה הענקיים הטורפים. כשהמסך עלה על המערכה הראשונה כבר הייתי בדרך לתל אביב, מדמיין לי אותה "עושה אמנות". בצומת קסטינה הורדתי מסך על כל החלומות של מגי טיפאני. ביקשתי מנהג המונית שידליק את הרדיו על "קול המוזיקה": שידרו שם את "אִיל טרוֹבָטוֹרֶה" של וֶרדי. האזנתי לג'וּליֶיטה סִימיוּנָאטוּ בתפקיד אָזוּצֶ'נה הצוענייה וחשבתי על רוזה נתנאל שלי, שהיתה יכולה להיות אזוצ'נה מצוינת. לו היו נותנים לה הזדמנות כמו למרגי. אבל לא נתנו לה. הרגו אותה בייסורים. בקנאה.

היא באה אלי בלילות. בקולה החרב, במחרוזת הפנינים המלאכותיות ובחצאית המקסי הישנה, מתפרצת אל החלומות שלי: שלא תעיז לשכוח אותי, בנימין. שלא תעיז להחליף אותי. אני הייתי הראשונה, בנימין. אני הייתי הכוכבת שלך בלילות ההם, לא היא. הרי הערצת אותי, את הסוֹפּרָנוֹ שלי... הרי ציירת אותי, רצת לתוך הפוך שלי, שלי! אני האמנתי בך, בנימין... אתה היית הגאון של אמא... למה הדבקת אותה על הקירות שלי, טרונצ'ו? למה זה מגיע לי, העונש הזה? לראות אותה איך שטוב לה... מַדרֶה מִיָיה, למה דחקת אותי, בנימין? למה החבאת אותי בארון באמבטיה? למה שכחת את האהבה שלי?

© כל הזכויות שמורות לידיעות ספרים הוצאה לאור

השחקנית - יוסי וקסמן


לראש העמוד

מומלצים: ספרים | כתב עת ספרים | עולם חדש | רמקולים | זכות הילד לכבוד
| סמיוטיקה | מטר | רמות | Tom | דלילה | גד ויספלד | מיקרוטופינג

ספרים חדשים באוגוסט 2019:
אולטימטום, אי אפשר לברוח מהשמש, אלוהים אתה שם? זאת מרגרט, אמש, לילה אחרון, בין המולדות, במקום גרניום, גיא בן הינום, גשם חייב לרדת, דוניא, האוויר שאת נושמת, האיש שלא שרף את קפקא, האישה שלא הייתה, האלמנה השחורה, הזנה רעילה, הכד השחור: רומן משפחתי, הכלה מאיסטנבול, המיסה של האתאיסט, המשהו הזה, הסבך, השועלים של שמשון, וינה 1900 , חוק 5 השניות, חיים לנצח, יפים כמו שהיינו, לֻזוּמִּיַאת: התחייבויות וחובות מופרים, לא העזנו לדעת, לאהוב מחדש, לקראת אוטוביוגרפיה מינורית, מבוסס על סיפור אמיתי, מסע דילוגים, מרלנה, נהר הקרח, נשים ללא גברים, סודות, סוכרי יוסי - אמזלג, סטארט אפ, סער ופרץ, ספר געגועים, עגלות , עוד לילה אחד, עינה של האורקל, על מקום הימצאה, עצי לבנה ומסילות ברזל, פול אוסטר 4321, פיצות,איקאה ודילמת האיש השמן, ציפור בעיר קדושה, רומן, רשימת המוזמנים, שמיים שאין להם חוף.

ספרים חדשים

סמיוטיקה - בניית אתרים, עיצוב אתרים