» טקסט  » ספרים מקור  » ספרים חדשים ביולי 2007       חזור

געגועי לקיסינג'ר
מאת: אתגר קרת
Missing Kissinger - Etgar Kerrett

ההוצאה: כנרת זמורה ביתן ספרו של קרת געגועי לקיסינג'ר ראה אור בשנת 1994. זהו ספרו השני של אתגר קרת, יליד 1967. בספר חמישים סיפורים קצרים מהמציאות הדמיונית המחפשים אחר הקשר שבין סיטואציות מחיי היומיום - (בית ספר, צבא, יחסי הורים-ילדים, גבר -אשה וכו') - ובין עולם אלטרנטיבי- בדיוני. כך בכל אופן כתוב בגב הספר. לאחר הזכייה המחמיאה של של קרת וגפן בפסטיבל קאן האחרון על סרטם "מדוזות", זוכה אתגר קרת, הפעם כסופר, בכבוד נוסף. קרת נבחר כאחד מששת המועמדים הסופים לפרס אוקונור על הספר "געגועי לקיסינג'ר" . פרס אוקונור הוא הפרס החשוב והנכבד ביותר בעולם המוענק לקבצים של סיפורים קצרים. קרת הוא הסופר הישראלי הראשון הזוכה למועמדות סופית בפרס זה.

עוד על אתגר קרת בלקסיקון הספרות העברית החדשה

ספריו: צנורות (עם עובד, 1992), לא באנו להנות (כתר, 1996), סימטאות הזעם (זמורה ביתן, 1997), הקייטנה של קלנר (זמורה ביתן,1998), אבא בורח עם הקרקס (זמורה ביתן, 2000), אניהו (זמורה ביתן, 2002), פיצריה קמיקזה (כנרת 2004). קובץ סיפוריו החמישי: פתאום דפיקה בדלת, אפריל 2010.

געגועי לקיסינג'ר מאת אתגר קרת בהוצאת זמורה ביתן סדרת עמודים לספרות עברית בעריכת חיים פסח, מהדורה ראשונה: 1994, עיצוב הסידרה: אורנה נוי, איור עטיפה: דודו גבע על-פי הציור "הילד הבוכה, 159 עמודים.

מתוך הספר שלושת הסיפורים הראשונים:
לשבור את החזיר, כל כך טוב, געגועי לקיסינג'ר.

לשבור את החזיר | אתגר קרת
אבא לא הסכים לקנות לי בובה של בארט סימפסון, אמא דווקא כן רצתה, אבל אבא לא הסכים לי, אמר שאני מפונק. "למה שנקנה, הא?" אמר לאמא, "למה שנקנה לו? הוא רק עושה פיפס ואת כבר קופצת לדום." אבא אמר שאין לי כבוד לכסף, ושאם אני לא אלמד את זה כשאני קטן אז מתי אני כן אלמד? ילדים שקונים להם בקלות בובות של בארט סימפסון גדלים אחר כך להיות פושטקים שגונבים מקיוסקים, כי הם מתרגלים שכל מה שהם רק רוצים בא להם בקלות. אז במקום בובה של בארט הוא קנה לי חזיר מכוער מחרסינה עם חור שטוח בגב, ועכשיו אני אגדל להיות בסדר, עכשיו אני כבר לא אהיה פושטק.

כל בוקר אני צריך לשתות עכשיו כוס שוקו, אפילו שאני שונא. שוקו עם קרום זה שקל, בלי קרום זה חצי שקל ואם אני ישר אחרי זה מקיא אני לא מקבל שום דבר. את המטבעות אני מכניס לחזיר בגב, ואז, כשמנערים אותו הוא מרשרש. כשבחזיר יהיו כבר כל-כך הרבה מטבעות שכשינערו אותו לא יהיה רעש אז אני אקבל בובה של בארט על סקייטבורד. זה מה שאבא אומר, ככה זה חינוכי.

החזיר דווקא נחמד, האף שלו קר כשנוגעים בו והוא מחייך כשדוחפים לו את השקל בגב וגם כשדוחפים לו רק חצי שקל, אבל מה שהכי יפה זה שהוא מחייך גם כשלא. המצאתי לו גם שם, אני קורא לו פסחזון, על שם איש אחד שפעם גר בתיבת דואר שלנו וכשאבא שלי לא הצליח לקלף לו את המדבקה. פסחזון הוא לא כמו הצעצועים האחרים שלי, הוא הרבה יותר רגוע, בלי אורות וקפיצים ובטריות שנוזלות לו בפנים. רק צריך לשמור עליו שלא יקפוץ מהשולחן למטה. "פסחזון, תיזהר! אתה מחרסינה," אני אומר לו כשאני קולט אותו מתכופף קצת ומסתכל על הרצפה, והוא מחייך אלי ומחכה בסבלנות עד שהוריד אותו ביד. אני מת עליו כשהוא מחייך, רק בשבילו אני שותה את השוקו עם הקרום כל בוקר, בשביל שאוכל לדחוף לו את השקל בגב ולראות איך החיוך שלו לא משתנה חצי. " אני אוהב אותך, פסחזון," אני אומר לו אחרי זה, " פייר, אני אוהב אותך יותר מאבא ואמא. ואני גם יאהב אותך תמיד, לא חשוב מה, אפילו אם תפרוץ לקיוסקים. אבל דיר בלאק אם אתה קופץ מהשולחן ! "

אתמול אבא בא, הרים את פסחזון מהשולחן והתחיל לנער אותו הפוך בפראות. "תיזהר, אבא," אמרתי לו, "אתה עושה לפסחזון כאב בטן." אבל אבא המשיך. " הוא לא עושה רעש, אתה יודע מה זה אומר יואבי ? שמחר תקבל בארט סימפסון על סקייטבורד." "יופי, אבא," אמרתי, "בארט סימפסון על סקייטבורד, יופי. רק תפסיק לנער את פסחזון, זה עושה לו להרגיש רע." אבא החזיר את פסחזון למקום והלך לקרוא לאמא. הוא חזר אחרי דקה כשביד אחת הוא גורר את אמא וביד השנייה הוא מחזיק פטיש. "את רואה שצדקתי," הוא אמר לאמא, ככה הוא ידע להעריך דברים, נכון יואבי?" " בטח שאני יודע," אמרתי, " בטח, אבל למה פטיש? " "זה בשבילך," אמר אבא ושם לי את הפטיש ביד. " רק תיזהר." "בטח שאני אזהר," אמרתי ובאמת נזהרתי אבל אחרי כמה דקות לאבא נמאס והוא אמר " נו, תשבור כבר את החזיר." "מה ?" שאלתי. "את פסחזון ?". "כן, כן את פסחזון," אמר אבא. "נו, תשבור אותו. מגיע לך הבארט סימפסון, עבדת מספיק קשה בשבילו."

פסחזון חייך אלי חיוך עצוב של חזיר מחרסינה שמבין שזה הסוף שלו. שימות הבארט סימפסון, שאני אתן עם הפטיש בראש לחבר ? " לא רוצה סימפסון." החזרתי לאבא את הפטיש: "מספיק לי פסחזון." "אתה לא מבין," אמר אבא, "זה באמת בסדר, זה חינוכי, בוא אני אשבור אותו בשבילך." אבא כבר הרים את הפטיש, ואני הסתכלתי על השבורות של אמא ועל החיוך העייף של פסחזון ידעתי שהכול עלי, אם אני לא אעשה כלום הוא מת. "אבא", תפסתי לו ברגל, "מה יואבי?" אמר אבא, כשהיד עם הפטיש עוד באוויר. "אני רוצה עוד שקל בבקשה," התחננתי. "תן לי עוד שקל לדחוף לו, מחר, אחרי השוקו. ואז לשבור, מחר, אני מבטיח." "עוד שקל? " חייך אבא ושם את הפטיש על השולחן, "את רואה? פיתחתי אצל הילד מודעות." "כן, מודעות," אמרתי, "מחר." היו לי כבר דמעות בגרון.

אחרי שהם יצאו מהחדר חיבקתי את פסחזון חזק-חזק ונתתי לדמעות לבכות. פסחזון לא אמר כלום, רק רעד לי בשקט בידיים, "אל תדאג," לחשתי לו באוזן, "אני אציל אותך."

בילה חיכיתי שאבא יגמור לראות טלוויזיה בסלון וילך לישון. ואז קמתי בשקט-בשקט והתגנבתי ביחד עם פסחזון מהמרפסת. הלכנו המון זמן ביחד בחושך עד שהגענו לשדה עם קוצים. "חזירים מתים על שדות," אמרתי לפסחזון כששמתי אותו על הרצפה של השדה, "במיוחד על שדות עם קוצים. יהיה לך טוב כאן." חיכיתי לתשובה אבל פסחזון לא אמר כלום, וכשנגעתי לו באף בתור שלום רק תקע בי מבט עצוב. הוא ידע שלא יראה אותי יותר לעולם.

כל כך טוב | אתגר קרת
איציק ישב על קצה המיטה, לבוש רק במכנסי הפיג'מה ומגפי הבוקרים שלו, ובהה בחלון. השמש זרחה בחוץ. הוא הרגיש מטופש. האושר היה אמור להגיע היום, רק לפני חמש דקות קיבל על זה מידע מודיעיני, והוא סתם יושב כאן על המיטה כמו בוק, לא עושה כלום. הוא נזכר בפעם הקודמת שהאושר הגיע, איך אבא פתח לו את הדלת בשאננות, והוא, ילד קטן וחיוור, ישב ליד שולחן המטבח, מדביק ניירות צבעוניים, לא מפחד מכלום.

הגוף שלו התחיל לרעוד. אסור לתת לו להיכנס, לחש, פשוט אסור. אם יצליח לשמור אותו בחוץ - הכול יהיה בסדר. הוא קפץ מהמיטה, רץ אל השידה והתחיל לדחוף אותה לכיוון הדלת. כשחסמה אותה לחלוטין שלף את רובה הציד ממקום מחבואו והתחיל לפמפם תרמילים לתוך בית הבליעה. הפעם הוא יהיה מוכן. זה לא יהיה כמו אז, בבית של ההורים. ממנו הם לא יעשו איזה מין זומבי חייכן, שיאהב אופרות סבון בטלוויזיה או מרקֶס, שינשק את אמא מתי שרק אפשר. איפה האפוד שלי? כוס-אמו. הוא חיטט בארון שמתחת לכיור עד שימצא אותו, ואז לבש גופייה ועליה אותו. אחר-כך מסמר את דוקרני הקרח וסכיני החיתוך בתוך האח כך שלהבים פונים כלפי מעלה. אם הם כל-כך חכמים שיבואו דרך הארובה. הוא עוד ילמד אותם דבר אחד או שניים על אושר. חמש שנים בקלאב-מד. חמש שנים יא-מנייאק. עם בחורה שהוא אוהב, מין אוראלי-אנאלי, כסף כמו זבל. הוא עבר את זה הכי קשה שרק אפשר. הוא ידע מה זה. אם סבתא לא הייתה מתה עוד היה תקוע שם עד היום.

ראשונה הגיעה ההזדמנות. הם תמיד שולחים אותה ראשונה, כמו איזה גשש בדואי. שִי אִיז אקספנדאבל. היא נקשה בדלת. אחר כך ניסתה את הידית שהייתה מחושמלת. המכה העיפה אותה לקרקע, המומה. ואז, שבר איציק את החלון עם הקת ושרבב החוצה את קנה הרובה. "תחשבי על משהו נחמד, ביץ', כל הדרך לגן-עדן. אני לא אכנע בלי קרב. אני לא אבא שלי. אותי לא תגררו החוצה בוואן עם בלונים וציורים של וולט דיסני כשחיוך אידיוטי מרוח לי על כל הפנים. הוא ירה בהזדמנות מחוקת הפרצוף עוד אחת.

פתאום נזכר במה שגרינברג אמר, על הטריק שלהם עם הכבלים. כוס-אמו. הוא יושב כאן כמו איזה חובבן, מתעסק בגוויות עם הגב לערוץ המשפחה, כאילו לא שמע בכלל על מה שה- HBO עשו למחתרת הדיכאון אז בסיאטל ב - 87'. איזה טיפשות. הוא הסתובב ודפק אחת בטלוויזיה, שנייה לפני שקוסבי נישק את ליסה. אסור לאבד את הראש, סינן לעצמו. בשום מקרה, רק לא לאבד את הראש.

הוא בדיוק הרהר בסומליה כששמע רשרוש מהשיחים. זאת הייתה ההנאה גרידא עם פיצות טייק-אוֶוי וחוברות פורנוגרפיות, נעה בצמוד לגדר החיה. הוא לא הצליח להכניס אותה בין הכוונות. היא מצדה לא ניסתה להתקרב.

" היי, בובה, אני שונא את הפיצות שלי קרות," צרח. אבל היא אפילו לא ענתה. מעל הבִקתה עברו עכשיו הליקופטרים עם רמקולים ענקיים שהשמיעו בפול-ווליום שירי שמָאלץ אופטימיים, ולהיטי טכנו. הוא סתם את האוזניים ונזכר בבית יהודי ווהלין, בנשים קטועות שד, בהומלסים רועדים מקור בכפור הניו-יורקי. למרות שחייך קצת, המוסיקה נשארה בחוץ. אבל היה הסיפור הזה משהו חשוד. הכול נראה קל מדי. ההליקופטרים. ההנאה גרידא ברתק - זאת חייבת להיות הסחה. הגג, קילל פתאום, זה חייב להיות הגג. הוא ירה כמה כדורים על בליינד דרך הרעפים. משהו נפל מהארובה והשתפד על הדוקרנים. זאת הייתה ההצלחה. ביד שלה היא החזיקה חבילת טפסים זוכים של לוטו. איציק שפך עליה פח בנזין, ואחר כך השליך לתוך כוך הלבנים את הזיפו.

הגויה התלקחה מיד. וגם הטפסים הזוכים. הלהבות עיכלו אותם הרבה לפני שהספיקו להתפזר בחלל הבִקתה. עשן מילא עכשיו את החדר, כשאתו מתערבב ריח אחר, ריח של תירסים חמים, של גלידה של פעם, של אמא שבאה לנשק נשיקת לילה טוב. גז. הוא זחל על הרצפה, מנסה להגיע לציוד האב"ך. איידס, חשב לעצמו. אנשים מתעללים בילדים מסביב לעולם בזה הרגע. ילדים. חמודים כל כך, כמה הייתי רוצה שיהיו לי. עם אשה. שאוהבת. עינויים במרתפי השב"כ - ניסה. זה היה חסר סיכוי. החיוך התרחב והתרחב, מאיים לבלוע אותו. שלושה רגשות שלא הצליח לזהות כבר הקיפו אותו, מפשיטים אותו מהאפוד, מוחקים עם קצת רוק את המספר מהזרוע. מחליפים את גופיית ה" ? WHY ", באחת אחרת של "DON'T WORRY, BE HAPPY ". אל תדאג, יהיה בסדר, ניסה לעודד את עצמו בזמן שגררו אותו החוצה. היא תהיה שם. מחכה לך, יהיה לכם טוב. יהיה לכם אוטו. מרוב ציפייה הברכיים שלו הרגישו כמו ג'לי. יהיה לכם כל-כך טוב, כוס -אמו, כל כך טוב.

הדמעות בגרון כבר התנדפו לגמרי. העצים היו ירוקים כלפי חוץ. והשמיים. לא חם מדי ולא קר מדי. ואן מעוטר בציורים של סימפסונים ופרסומות למשכנתא כבר המתין לו ליד המדרגות.

געגועי לקיסינג'ר | אתגר קרת
היא אומרת שאני לא אוהב אותה באמת. שאני אומר שאני אוהב, שאני חושב שאני אוהב, אבל שאני לא. שמעתי כבר על אנשים שאומרים שהם לא אוהבים מישהו, אבל לקבוע למישהו אחר אם הוא אוהב אותם? זה עוד לא יצא לי. פייר, מגיע לי, מי שמסכים לשכב עם בואשים שלא יבכה שהילדים שלו מסריחים. חצי שנה היא כבר מטרטרת לי בראש, דוחפת אצבעות לכוס שלה אחרי הזיון בשביל לבדוק אם באמת גמרתי, ואני במקום להגיד איזה משהו, אומר לה "זה בסדר מותק, כולנו קצת לא בטוחים." אז עכשיו היא רוצה שניפרד, כי היא החליטה שאני לא אוהב אותה. מה אני אגיד לה? אם אני אצעק עליה שהיא מטומטמת ושתפסיק לבלבל את המוח, זאת תהיה בשבילה רק הוכחה. "תעשה משהו שיוכיח לי שאתה אוהב אותי", היא אומרת. מה היא רוצה שאני אעשה ? מה ? שרק תגיד. אבל היא לא. כי אם אני אוהב באמת אז אני צריך לדעת לבד. מה שכן, היא מוכנה לתת רמז, או להגיד מה לא. אחת משתיים, אני יכול לבחור. אז אמרתי לה שתגיד מה לא, לפחות נדע משהו. מהרמזים שלה בטוח שאני לא אבין כלום. "מה שזה לא", היא אומרת, "זה לא משהו שקשור בלהטיל מומים בעצמך, כמו להוציא עין או להוריד אוזן, כי אז אתה פוגע במישהו שאני אוהבת, ובעקיפין גם בי. ולפגוע במישהו קרוב זה בטח לא הוכחה לאהבה." פייר, בחיים לא הייתי נוגע בעצמי גם אם היא לא היתה אומרת. מה בכלל הקשר בין להוציא לעצמי עין ואהבה? ומה כן? את זה היא לא מוכנה לגלות, רק שזה גם לא טוב אם אעשה את זה לאבא שלי או לאחים ולאחיות. אני כבר מוותר, ואומר לעצמי שאין מה לעשות, כלום לא יעזור לי. וגם לה לא. מי שחד חידות לכושים מסוממים סופו שיתעורר עם עצמות שבורות. אבל אחר כך, כשאנחנו מזדיינים והיא תוקעת את המבט המרוכז שלה עמוק בתוך האישונים שלי - (היא אף-פעם לא עוצמת את העיניים שלה בזיון, כדי שללא אדחוף לה לפה לשון של מישהו אחר) - אני מבין פתאום, ככה בהארה, "זה אמא שלי?" אני שואל, והיא מסרבת לענות לי. "אם אתה אוהב אותי באמת אז אתה יודע בעצמך." ואחרי שהיא טועמת את האצבעות ששלפה מהכוס היא פולטת: "ושלא תביא לי אוזן או אצבע או משהו כזה. את הלב שלה אני רוצה, אתה שומע? את הלב".

אני נוסע עם הסכין כל הדרך לפתח-תקוה, שני אוטובוסים. סכין באורך מטר וחצי, תופסת מושב כפול. הייתי צריך לשלם עליה כרטיס. מה אני לא אעשה בשבילה, מה אני לא אעשה בשבילך, כפרה? את כל שטמפפר ירדתי ברגל עם הסכין על הגב כמו איזה ערבי מתאבד. אמא ידעה שאבוא, אז היא הכינה לי אוכל, עם תבלינים מהגיהנום, כמו שרק היא יודעת לתבל. אני אוכל ושותק, אפילו מלה אחת רעה אין לי. מי שבולע את הסברסים עם הקוצים שלא יקטר שיש לו טחורים. "ומה שלום מירי?" שואלת אמא, " היא בסדר, החמודה ? עוד דוחפת את האצבעות השמנמנות שלה לכוס?" "בסדר", אני אומר לה, "באמת בסדר. היא בקשה את הלב שלך. את יודעת, בשביל לדעת אם אני אוהב אותה." "ותביא לה את של ברוך," צוחקת אמא, "היא בחיים לא תשים לב." "אוף, אמא!" אני מתרגז, "אנחנו לא בקטע של כל השקרים האלה. מירי ואני בקטע של כנות." "טוב," נאנחת אמא, "אז תביא לה את שלי, לא רוצה שתריבו בגללי, מה שמזכיר לי, מה עם ההוכחה שלך לאמא האוהבת שלך שאתה גם אוהב אותה קצת בחזרה?" אני מטיח את הלב של מירי על השולחן בזעם. למה הן לא מאמינות לי? למה הן תמיד בוחנות אותי? ועכשיו עוד פעם לנסוע שני אוטובוסים חזרה עם הסכין הזאת, והלב של אמא. והיא בטח לא תהיה בבית, תחזור עוד פעם לחבר הקודם שלה. לא שאני מאשים מישהו, רק את עצמי.

יש שני סוגים של אנשים, אלה שאוהבים לישון ליד קירות, ואלה שאוהבים לישון ליד אלה שידחפו אותם מהמיטה.

© כל הזכויות שמורות לזמורה ביתן הוצאה לאור

געגועי לקיסינג'ר - אתגר קרת
Missing Kissinger - Etgar Kerrett