Amazon.com Widgets

  ספרים חדשים - אתר טקסט    ⚞  שנת 2007  ⚟

 | 2019 | 2018 | 2017 | 2016 | 2015 | 2014 | 2013 | 2012 | 2011 | 2010 | 2009 | 2008 | שנת 2007 | 2006 | 2005 | 

|  אוגוסט 2019 |  יולי 2019 |  יוני 2019 |  מאי 2019 |  אפריל 2019 |  מרץ 2019 |  פברואר 2019 |  ינואר 2019  |  דצמבר 2018 |  נובמבר 2018  |  אוקטובר 2018 |  ספטמבר 2018 |

» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» פרויקט נחום גוטמן
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006

גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

| כולם | ספרים בחודשים |
| אודות טקסט | יצירת קשר |
פרטיות בטקסט

ספרים חדשים בפורמט RSS


» טקסט  » ספרים מקור  » ספרים חדשים ביולי 2007       חזור

הכלב היהודי - דער יידישער הונט
מאת: אשר קרביץ

ההוצאה:

ידיעות ספרים

הכלב היהודי הוא סיפורו של כורש, כלב יוצא דופן, שנולד בשנת 1935 למשפחה יהודית בגרמניה, ומת בשנת 1947, אחרי ההכרזה על הקמת מדינת ישראל.

זהו סיפור גבורה והישרדות, סיפור על חברות אמיצה, שבוחן את משמעותה של נאמנות, את משמעותם של ערכים אנושיים ולא-אנושיים, ואת משמעותם של החיים בתקופות קשות ובכלל. הסיפור מסופר מפי הכלב, מנקודת מבטו של יצור נבון המיטיב לראות להתבונן ולהבין מבני אנוש.

אשר קרביץ, מגיש בימים אלה את הדוקטורט שלו בפיסיקה באוניברסיטה העברית. הוא טייס וצלם חובב. פרסם בעבר ספרים ב"כתר", "ספריית פועלים" ו"גוונים". ספרו הקודם, "אני מוסטפא רבינוביץ'" זכה לשבחים רבים.

הכלב היהודי - דער יידישער הונט
שתפו אותי

הכלב היהודי מאת אשר קרביץ בהוצאת ידיעות ספרים
סדרת פרוזה בעריכת רנה ורבין, עיצוב עטיפה: יובל סער, 219 עמודים.

ראוני אחַי מזוהם מטונף
מרוט, מוכה, מושפל, נרדף.
יהודי נודד - עלה נידף
חומק משוט וממגף.

הכלב היהודי: פרולוג | אשר קרביץ
מאז שאני זוכר את עצמי הסתובבתי תמיד בעירום מלא. עירום יצאתי מבטן אמי ועירום התהלכתי על פני האדמה כל שנותי. אינני אקסהיביציוניסט, אדרבה, החיים לימדו אותי שעל פי רוב מוטב לי להצניע את עצמי. אני פשוט חי לפי נורמות אחרות. גם אם איחשד בבורות או בצרות אופקים, אני מודה - אני אנאלפבית. קשה לי להעלות בדעתי כיצד עיון בספר יקדם את עניינַי. מה מעניין אותי? אוכל! בראש ובראשונה, אוכל! נוסף על כך, לא אכחיש שיש לי עניין בלתי-מבוטל בבנות המין השני, אם כי לצערי אינני יכול להתגדר בכיבושים מופלגים. למעשה, היתה לי רק מערכת יחסים רצינית אחת. יפה היתה בעיני. יפה מאוד. מרגו היה שמה, והעובדה שהיא סירבה במעין התרסה פמיניסטית לגלח את רגליה לא גרעה מחִנה. לעתים קרובות אני חושב על הלילה האחרון שלנו... חסרי בית, בקור העז, אפילו קרניה המלהטות של האהבה לא הצליחו לחמם את גופי באותו לילה ארור... עד שהגיעו האנשים לבושי השחורים. מעניין אם גם אותה הצליחו לסמם...

מכל מקום, חרף הרגשות העמוקים שאני עדיין חש כלפי מרגו, לא אכחיש שאני מביט באחרות. מין מזדמן, לעניות דעתי, אינו בבחינת פחיתות כבוד. זהו חלק מהחיים, בדיוק כפי שמזון המוגש בשפע מדי יום בבית אינו תחליף לארוחות חטופות שניתן ללקט בשולי הדרך. כן - אוכל. אוכל, אוכל ושוב אוכל. אוכל הוא ללא ספק הדבר החשוב ביותר בחיים. בוודאי לא תתקשו לשער, היו תקופות שרעבתי. עברו עלי חודשים ארוכים שבהם כל קליפת נקניק נחשבה בעיני לאוצר. היו שבועות שבהם התקיימתי על תפוחי אדמה וכל פיסת לחם עבשה היתה בעיני כפכסמין ופותין מטובלים בזום של בשר. לפעמים, כדי לרמות את הרעב, לעסתי פיסות עץ וסוליות נעל. ובכל זאת, עד כמה שדעתי משגת, אין לתלות את אובססיית המזון שלי בימי הרעב. אוכל הוא הדבר החשוב ביותר בעולם - כך נצרב הדבר בתודעתי מקדמת דנא וזהו זה.

נולדתי וגדלתי כבן למשפחה חד-הורית. בזמנו היתה המודעות לעניין מזערית והסטטוס לא זיכה בשום הטבות. אמי המסורה נאלצה בתוקף הנסיבות לטפל בי לבד. אני חף מכל תסביך אדיפלי. מעולם לא עלה בי דחף לפגוע באבי ואין בכך תֵמה, שכן את אבא שלי לא ראיתי מימי. אמי מעולם לא הזכירה אותו, לפחות לא בנוכחותי. משמועות מעטות ומבדלי רכילות שהצלחתי ללקט עולה כי אבי היה רובץ קרנות חסר שם. אם לשפוט על פי המראה שלי הרי שהיו לו עיניים חומות ואוזניים גדולות ושעירות. מוזר שאמא שלי, עם כל שושלת היוחסין המפוארת שלה, בחרה בסוף דווקא בו.

אף כי אין זה הגון שצאצא יהגה ברגעים האינטימיים שבין הוריו, מפתה לדמיין את הסיטואציה. אמי בורחת ומוצאת מסתור בין השיחים, שם ממתין לה בחיר לבה. לא היה להם זמן לרומנטיקה יתרה ובלא השתהות שוגרתי אני, זרעון חף מפשע, להפרות את ביציתה של אמי. היה זה רגע אהבהבים חולף, שגזר עלי לחיות ולעבור מסכת ייסורים מסמרת שיער שכמוה לא שמעתם מימיכם. האמינו לי, בסימור שיער אני מבין יותר מכולם גם יחד.

נולדתי בבית, עניין שכיח באותם ימים. בהגיעי לגיל שמונה ימים לא נערכה לי ברית מילה ואינני מצר על כך. היו לי לפחות שלושה אחים ואחות אחת. אם אפגוש בהם באקראי באחד הימים ספק רב אם אכיר אותם. מעניין מי מהם עדיין חי היום ומה מעשיו. מעולם לא הוזכר שמם במדור לחיפוש קרובים.

אחי הבכור, המבוגר ממני אך בדקות בודדות, אהב להתגנב חרש מאחורי, לתפוס ברגלי ולהפוך אותי על הגב. הוא מצא בדפוס ההתנהגות הזה שעשוע רב. חששתי מפניו כי כוחו היה רב משלי והעמדתי פנים שגם אני רואה במעשיו משחק. לא היה טעם לנסות לברוח, הוא היה מהיר ממני. לעתים הייתי פונה לאמי ומבקש שתרסן את אחי הבכור, אך היא התבוננה במעשי ההתעללות שלו במבט שכולו חמלה אמהית ולא עשתה דבר. שוב ושוב הסבירה לי שמשחקים אלה חיוניים הם.

החיים הם מאבק - צריך ללמוד לשרוד.

"עוד תראה," נהגה לומר, "אחרי שיילקח אחיך, תתגעגע אליו עד מאוד."

טרם סיימה דבריה וכבר היה מסתער עלי אחי המתגנב ומטיח אותי ברצפה. אלמלא היתה הרצפה מרופדת בשטיח היה כל גופי פצע, מכה וחבורה טרייה. שוכב הייתי ומביט באמי בצער - אולי תואיל לשקול שנית את גישתה החינוכית. אפס, ברי היה לי שהיא רואה בהתנהגותו של בנה בכורה מעשה קונדס בלבד ואין בכוונתה להתערב.

לא הייתי רוצה להצטייר כמי שתולה את כל חסרונותיו בשגיאות ההורים, אך נאמן למציאות אציין כי אמי מעולם לא החליפה לי חיתולים, לא סיפרה לי סיפור לפני השינה ולא הניחה מטבעות מתחת לכרית כשנפלה לי שן. למה כבר יכולתי לצפות - אחרי שנולדתי היא אכלה את השליה, וחוץ מזה, אמא היתה מבוגרת ממני בשנתיים וחצי בלבד.

א
בראשית ימי על פני האדמה ידעתי - אני גור מיוחד מאוד. מעולם לא השתנתה דעתי בנושא. ישנם דברים רבים המבדילים אותי מן הכלבים האחרים. בעיקר ההבנה שלכל דבר טוב יש סוף ובדרך כלל הסוף הזה קרוב בהרבה משניתן לשער. אני מתקנא באותם המסתופפים בטח למרגלות בעליהם ומפנים באמון אין קץ בטן מתפנקת. אינני כזה. משהו בי דרוך תמידית. גם אם לרגע ארשה לעצמי להתמסר לליטוף, לעולם אהיה מוכן לפורענות האורבת מעבר לפינה. הדריכות המאוימת שלי חשוכת מרפא. ההכרה בנוכחותו המתמדת של הארעי היא מאושיות הזהות היהודית שלי.

היכולת לזהות את הארעי היא תולדה של תודעת זמן מפותחת. כבר בערש קיומי הבשילה בי תודעת הזמן. בהיותי ספון ברחם אמי, כשקרעי רקמות המוח נכרכו זו בזו במחול מולקולרי גאוני, עלתה בי ההכרה שהקיום בשליה יבוא במהרה אל קצו. הדחיסות וריבוי הנפשות לא הותירו מקום רב לספק, המציאות הנוכחית תהיה חייבת להמיר עצמה באחרת.

הצפיפות היתה מרגיזה ומתסכלת ועם זאת דחקה בי אופטימיות הנעורים חסרת התקנה למצוא את החצי המלא של הכוס. גם לשבועות הקשים ברחם היו יתרונות. המובהק שבהם - היעדר הצורך לתור באופן בלתי-פוסק אחר מזון. נותר זמן רב להגיגים. הדים מן העולם שבחוץ חדרו אל בועת הווייתי. לראשונה זיהיתי, אם כי באורח עמום, את בשורת המחזוריות הנצחית: שעות המולה ושעות שקט. שעות תזזית ושעות ללא נוע. שעות הזנה ושעות עיכול. התלבטתי בשאלה קשה: האם כדאי להמיר את הקיום הנוכחי באחר? נטיית לבי היתה לומר לאו. וכי מי מאיתנו אינו נוטה להעדיף רַע מוכר מאי-ודאות.

אט אט העלינו, אחַי ואני, בשר. הדוחק הגביל את יכולתנו לנוע. בגדמי זנב ובגפיים שטרם הבשילו ניסו החיים שבַּדרך לבצר לעצמם מעט מרחב מחיה. כאשר הלחץ של דפנות הרחם כבר היה ללא נשוא, השלים מוח הבוסר העוברי שלי עם הגזירה: על כורחי איוולד ועל כורחי אחיֶה.

והלידה עצמה? הקלישאה אומרת שזו חוויה מדהימה ושמומלץ לכל אחד להיוולד לפחות פעם אחת. אכן נולדתי פעם אחת אך את מספר הפעמים בהן כמעט ומתתי כבר מזמן הפסקתי לספור. ההישרדות הכפייתית אף היא מאושיות הזהות היהודית שלי.

היום, ברטרוספקטיבה מלומדת ממרחק תריסר שנים, אני זוכר את הלידה כאירוע שכולו התבהרות. אף כי הלידה טבולה כולה באנדרלמוסיה של דייסתיות רירית, כמעט למן הרגע הראשון חשתי בצלילות נהדרת. הקולות, אשר נשמעו ברחם כהד נידח, התחדדו ונשאו מעט משפעת העולם אשר, כך האמנתי, המתין לי בקוצר רוח. חדוּת צליל נפלאה אימתה כהרף עין את ששיערתי בשבועות הריחוף השלייתי: אחַי ואני איננו לבדנו בעולם.

המגע עם השטיח, רצפה קרה תחתיו, אחי הנושרים עלי בהמולת שכשוך איברים, חופש התנועה שהוכפל פי מאה, ניסיונות הסומא לגשש אל חיקה של אמא ואינספור רחשי העולם - כל אלה יחד לא הותירו מקום רב לספק, ההיוולדות היא חוויה מדהימה, ופסגתה - חוויית הרחרוח הראשון. זמן רב עוד נדרש לי עד שלמדתי לזהות כל פרט בנחשול הריחות - מידע כמוס אשר נישא עם כל משב אוויר שחדר אל נחירי. בליל אינסופי של בשמים, חומרי חיטוי, ניחוחות ייחום, טבק, בנזין שרוף, המשחות השמנוניות שבהן סכים בני האדם את נעליהם, הפרשות גוף, דשא קצוץ, אבק שרפה ואוכל. כן, אוכל. ריחו של האוכל בישר את ראשיתה של התשוקה למזון. פילסתי דרכי בדחיקות ראש אל פטמותיה מעניקות החיים של אמי - ראשיתה של מלחמת הקיום.

אכן, הזיכרונות מתקופת ינקותי כוללים הרבה עימותים ודחיפות. מלאי המזון שעמד לרשותנו היה מועט ומי שלא דחף לא זכה במנה היומית. אחרי שאכלנו, אחַי ואני, היינו מתפייסים במהירות. לא נטרנו זה לזה. חיש שכחנו מהמרירות ושיחקנו באורח ידידותי. אף פעם לא נותרו בלבנו משקעים שליליים מן הקרב על מנת האוכל.

"אמא, אמא, בואי!" קראה רוחל'ה בהתלהבות, "ברוריה המליטה. שישה גורים!"

גם הרשל ויהושע האיצו באמם לבוא ולחזות בפלא.

קריאות ההתרגשות של הרשל, יהושע ורוחל'ה היו המילים הראשונות, הקולות הראשונים ששמעתי בשפת אדם. בלא ניסיון לשכתב חלילה את העבר, ברור היה לי כי אותו מצב צבירה בו הייתי נתון באותה עת - קרי "חיים" - קשור באופן הדוק באותם ילדים אשר את קולם שמעתי אז לראשונה. עיני היו עדיין עצומות אך את האמת הבסיסית הזאת היטבתי לראות.

*

קולו הבוטח של האדם וריחו לימדו אותי כי לו העוז והמשרה. ריח האדנות של האדם היה כה נחרץ עד כי עלתה בי המחשבה כי ייתכן שכלבים ואנשים כלל אינם אותה ברייה. הקולות שבקעו מאותן בריות מדיפות ריח שררה תרמו לסברא שהנצה כבר אז בתודעתי והתפתחה ברבות הימים לכדי מחשבה מנוסחת היטב: כלבים ואנשים לא חד הם.

עלתה בי תשוקה עזה להבין את שפת האדם. בימים ההם טרם פענחתי את משמעות קולות הנביחה של אמי, אך קל היה למצוא בנביחותיה איזה סדר והיגיון. לעומת זאת, נהימותיהם הבלולות של ההולכים על שתיים נדמו חסרות פשר לחלוטין. את דברי הילדים לא הצלחתי להבין, בשלב זה, כמעט בכלל. האזנה לשיחותיהם תרמה מעט מאוד להרחבת אוצר המילים שלי שכן שיחותיהם נתאפיינו בקופצניות ובדיקציה קלוקלת.

ברם, לא הרמתי כפות. שכור החלטה איתנה הייתי - אם יש שיטה בשפתו של האדם פצח אפצחנה. בהן צדק, צמא אני אל הדעת לא פחות מאשר אצמא אל מזוני.

אך חלף זמן מעט וכבר רכשתי שלוש מילים ראשונות. שלושת המטבעות הראשונים באוצר המילים שלי. אוצר מילים אשר יכול אני להעיד בגאווה כי הלך ותפח בקצב מרשים מאז אותם ימים. לשלוש המילים הראשונות שלי היתה הוראה דומה ונבצר ממני לעמוד על הדקויות. המילים היו "פויה", "איכסה" ו"געוואלד". שלוש המילים נאמרו בתרעומת והיתה להן זיקה לתחושת ההקלה של ריקון שלפוחית השתן על רצפת המטבח.

בשלב הזה היה "מטבח" הכינוי אפוף הקסם והמסתורין למקור שממנו בקע מפץ ריחות משכרים. פעמים אחדות ביום קמתי ממקום מרבצה של אמי ודידיתי אל עבר מקור הניחוחות מעוררי התיאבון. הריחות שבקעו מן המטבח, בייחוד כאשר מרתה, חברתה של שושנה, הגיעה לבשל ולאפות עמה בצוותא, גרמו לי לערפול מענג. בריכוז כביר הייתי סופח אל נחירי את ניחוח תבשיליה המפוארים של שושנה.

מכל מקום, גם לאחר שננזפתי נהגתי לחזור ולהטיל את מימַי באותה נקודה בפינת המטבח. אלא שאז נוספה אל תחושת ההקלה גם מבוכת אשמה. הרגשתי כפושע שרגליו מוליכות אותו שנית אל מקום הפשע. בהמשך נוספה גם המילה "לא". מילה זו הוטחה בי שוב ושוב לאחר שלעסתי את מה שהתגלה בשלב מאוחר יותר כשטיח, או כאשר הנחתי כפותי על מרבצם המוגבה של בני האדם - מה שלימים למדתי לזהות בשם "ספה".

רכישת אוצר מילים היתה לגבי דידי משימה ראשונה במעלה. בימַי הראשונים, כאשר עדיין לא היה לי מושג של ממש מה באמת מתרחש סביבי, הקפדתי להאזין היטב לכל מוצא פי האדם ולנצור כל הברה שנהגתה. משפטים רבים שנחקקו בזיכרוני בלא פשר שבו ונלכדו מאוחר יותר בחכת הזיכרון ומשמעותם נתחוורה. לשמחתי הרבה נתברכתי בזיכרון מחודד - בור סוּד שאינו מאבד טיפה. גם את הזיכרון המשובח שלי, המצווה: "לא תשכח!" אני מייחס לדם היהודי הזורם בעורקי.

חשוב לציין: גם כאשר אוצר המילים שלי היה חד-ספרתי, עמדה לי תבונתי לזהות את המסר הכללי על פי נגינת הדיבור ועל פי ריח הלוואי הנידף מן הגוף המדבר. זיהיתי ללא קושי אם מדובר בנהמות של שמחה ואהבה או בנהמות של ריחוק ושאט נפש.

לראשונה שמעתי קריאות רתיעה וגועל כאשר, למרבה קלוני, נמצאה עלי קרצייה.

"מה זה החרק המכוער הזה?! מגעיל!" קראה רוחל'ה.

"קרצייה, קרצייה!" קרא הרשל.

יהושע, אשר ביקש אף הוא לחזות ביצור הנקלה שמצץ את דמי, הזעיק עזרה, "אבא, יש לו קרצייה על האוזן!"

קלמן, אביהם של השלושה, נגע בקרצייה בקצה הציגרטה שבידו והיא גוועה באחת. נוכחתי לדעת, באופן אמפירי, כי ציגרטות עלולות לקצר את תוחלת החיים.

הקרציות היו בלתי-נסבלות, אך אויבַי המרים ביותר היו מאז ומעולם הפרעושים. בכל פעם שאני נזכר ביצורים הפחותים הללו אוחזת בי צמרמורת מחוטם עד קצה זנב. אני מתעב פרעושים תכלית התיעוב. יצורים זערוריים ונקלים המשוטטים על עורך מבלי שיהיה לאל ידך לעצור בעדם. תחושה זו מתעצמת שבעתיים בשבועות הראשונים לחייך, כאשר אתה עדיין שרוי באפלה. עד היום אני מתעורר אחוז חיל כשבחלום הליל שבים אלי חזיונות ימי גורותי. הילדים צובטים את עורי וקוראים בקול גדול, "פרעוש, פרעוש..."

הפרעושים סייעו לי לערוך אבחנה פיזית חשובה ביותר - הגוף נחלק לשניים: אזורים אליהם ניתן להגיע בשיניך ובלשונך ואזורים שאינם בהישג פיך. כאשר היו הפרעושים משוטטים באזורים שאינם בהישג לשוני הייתי ממש יוצא מדעתי.

ריח חריף מריחם של הרתיעה והגועל הוא ריח החידלון. מבעד לעפעפיים המוצלים נתוודעתי לראשונה למוות. לאחד מאחַי, גור בלא שם, לא היה די כוח לפלס את דרכו אל החלב הנכסף. בשעת המרוץ אל החלב לא עמדו לנגד עיני ולנגד עיני אחַי שיקולי זולתנות. האח החלוש נותר מאחור. משנחלש, הלכו וקטנו סיכוייו לזכות במנה היומית. אמא הפסיקה להיניקו וללקקו. עלה בדעתי כי שיפור תנאי המחיה שלי נובע ממצבו העגום של אחי. עם זאת נדהמתי לגלות כמה קל לעמוד בסבלו של הזולת כאשר תוספת החלב, תוספת המקום בחיקה של אמי ותוספת זמן האיכות תחת לשונה מסנוורים את המצפון.

"אמא, תראי," אמר יהושע, "אני חושב שאחד הגורים חולה."

אביו של יהושע בא והרים את אחי, "כן," אמר. "הוא נראה חלש מאוד, האף שלו יבש לגמרי."

"אוי," אמר יהושע, "תראה... הראש שלו נשמט..."

קלמן לא השיב.

הריח הזה נחקק בזיכרוני היטב. ריחו של סוף.

לאחר יניקת הערב, התכרבלנו מוכי לאוּת בעומק פרוותה הסמיכה של אמי לתנומת הליל. בדממת הליל עלו והצטיירו בדמיוני חלומותי הראשונים. דדי ענק שופעים חלב המובטח בלא מאבק לי ורק לי. גם קולות היום שבו וצפו באוזני רוחי. בעת השינה התגבשה עיסת הקולות לכלל הבנה ראשונית. באותם שבועות ראשונים שמעתי את שושנה, אמם של רוחל'ה, יהושע והרשל, משננת באוזניהם, "אל תיתנו להם שמות! אם תיתנו להם שמות תיקשרו אליהם רגשית ויהיה לכם קשה שבעתיים למסור אותם."

עניין הענקת השמות תרם לתחושתי שבני אדם וכלבים הנם בריות נבדלות. קשה היה לי להבין את הדחף האנושי העמוק לסמן כל עצם וכל ברייה בשם.

גם מטילדה, אשר זוהתה לימים כמנהלת משק הבית, נתבקשה שלא להצמיד לנו שמות. אגב, חרף עיוורון הילדות הבחנתי כי למטילדה ריח משונה ומבלבל. כלל היסוד אשר קובע כי לכל בעל חיים בכל מקום נצמד ריח של "שייך" או ריח של "בלתי-שייך", לא התקיים במטילדה. מטילדה הדיפה תערובת מעוררת תמיהה של שני הריחות.

בשלב הזה זיכו הילדים את אחַי ואותי בכינויים זמניים שלא נחשבו לשמות של ממש. אחי הבכור כונה "הגדול", אני הייתי "הלבן עם העיגול השחור סביב העין והכתם החום על החזה", וחלקנו את כרית הרביצה עם "הכלבה", "הפוזל" ו"הזה עם הזנב העקום".

ללא שם וללא יכולת לראות, היה עולם הדימויים שלי דל למדי. העובדה שזכיתי בכינוי "הלבן עם העיגול השחור סביב העין והכתם החום על החזה" לא תרמה לעיצוב תודעת הזהות שלי. מי אני? בלא שם ובלא דמות, מי ערב כי כלל יש בי ממשות? מי ערב כי אין אני אלא דמות בחלומו של כלב אחר? בצר לי עשיתי מה שכל כלב סביר היה עושה במקומי - נבחתי.

אני נובח משמע אני קיים.

ב
ואז פקחתי את עיני.
האמת? - ציפיתי ליותר. המראה הראשון שחדר את בבתי היה מראה דמותה של אמי. עתה הכול הסתדר: הנה הפטמות אשר מהן בא החלב והנה החוטם המרחרח ומתחתיו הלשון המלקקת. הכול היה קבוע במקומו בדיוק כפי שגזרתי בדמיוני. אך היה דבר מה נוסף שמנע ממני להתיק את מבטי. נעצתי באמי את עיני אחוז התפעלות, התבוננתי פעור פה - היא היתה יפהפייה. יופייה המפכה הותיר בי רושם כביר. זנבה מפואר, פרוותה מנומרת, שרירי כתפיה מעובים וכפות רגליה גדולות ויציבות. יתר העולם, שהסתכם לפי שעה בסלון ביתם של בני משפחת גוטליב, קיבל אף הוא תואר ומידה. עומק ראשית ועומק אחרית, עומק רום ועומק תחת, מזרח, מערב, צפון ודרום - ובכול מושלים הגוטליבים. הגוטליבים נדמו אז, בעיני הגור התמימות שלי אשר ליחכו בקושי את קרסוליהם, כענקים בני ענקים המאומנים היטב בעמידה על רגליהם האחוריות. יכולתם של בני גוטליב לעמוד זמן כה רב מבלי להסתייע ברגליהם הקדמיות חיזקה בלבי את ההשערה שכלבים ואנשים נבדלים אלה מאלה באורח מהותי ולא בצפיפות הפרווה בלבד.

במבט לאחור אני משער שגם בני המשפחה ידעו בשלב מוקדם מאוד שיש בי משהו שונה. התבוננות בהרגלי המשחק שלי ושל אחַי הסגירה זאת כהרף עין. אחי נהגו לשחק עד שכוחם פג, אני נהגתי באופן מחושב וחסכוני. בתום שעת המשחק היו אחי צונחים מוכי תשישות ומכלים ימיהם בשינה ממושכת. אני לא הייתי כזה. מבכר הייתי הגיגים על פני משחק. אחי חיו את חיי השעה, שיחקו כאילו אין מחר, ינקו עד קצה גבול הקיבולת וישנו עד בלי די. אני, לעומתם, שיחקתי רק לצאת ידי חובה. על פי רוב הייתי רובץ באחת הפינות ומהרהר.

מושאי הרהורי היו בדרך כלל בני האדם. האזנה לדבריהם והתבוננות במעשיהם הולידה כמעט מדי יום אבחנות ותובנות חדשות. בחנתי באדיקות יתרה כל תנועה מתנועת בני המשפחה וחקרתי את רכיבי ההבעה: ניד ראש, קימוץ גבינים וכל רטט דק מדק.

ילדי משפחת גוטליב אהבו להרים אותי בידיהם ולנער אותי מול פרצופיהם תוך מעיכות של חיבה. כאשר נהגו כך היו משמיעים גיבוב מילים מתקתק. אליבא דאמת, לא נהניתי במיוחד כאשר הורמתי ולפעמים עורר בי הדבר צורך מיידי להשתין. מכל מקום, כאשר הוגבהתי ואפי עמד מרחק טפח מאפם זכיתי להזדמנות מצוינת להתבונן בפניהם ממרחק לקיקה.

פרוותם הדלילה היתה מפולגת בצורה בלתי-הגיונית, עיקרה נטוע בקצה הקודקוד. מה משונים הם, חשבתי משתאה, אפם אינו אלא פירמידה ננסית המזדקרת בקושי, והפה אינו אלא חריץ אופקי המבקע את אליפסת הפרצוף השטוחה. בתוך פיהם של בני האדם קבועה לשון הקטנה בהרבה מלשונה של אמי, וניביהם קצרים עד כדי גיחוך. אט אט נשאה ההתבוננות הדרוכה בבני האדם פרי. הופתעתי לגלות שבני האדם אינם נוהגים לשרבב את לשונם גם אם חם להם מאוד. למדתי כי בעזרת כפותיהם הקדמיות מסוגלים בני גוטליב ללכוד קרציות ופרעושים, לפתוח את המזווה, להניח תקליטים על הגרמופון ולחבר רצועה אל הקולר.

לא רק את מעלותיו של האדם למדתי להכיר, כי גם את מגבלותיו. כאשר הקיש אדם כלשהו על הדלת היתה שושנה מצווה על ילדיה, "לכו פתחו וראו מי זה ומה מבוקשו!" - האין ביכולתם להריח את העומד מחוץ לדלת?! - שאלתי את עצמי - הייתכן כי אפם הננסי הנו חסר תועלת עד כדי כך? פעם אחת נוכחתי באופן חד-משמעי כי אכן יכולתו של האדם להריח מנוונת ביותר. הרשל ויהושע חמדו לצון ושאלו את רוחל'ה אם חפץ לבה במנה של אפּפל-שטרודל. רוחל'ה השיבה בהתלהבות ומיהרה לנעוץ שיניים במאפה שהוגש לה. שתי נגיסות הספיקו לה והיא ירקה בשאט נפש את מה שהספיקה ללעוס. "מגעילים!" צעקה ורדפה אחר אחיה אל החצר, "מגעילים ! מגעילים! מגעילים! אני שונאת אתכם ואני שונאת קניש תפוחי אדמה!"

"פתי מאמין לכל דבר," געו האחים בצחוק מהדהד נוכח תסכולה של אחותם, ואני נשארתי במטבח לתהות כיצד יכולה היתה לטעות וגם כדי ללקט מן הרצפה את שאריות הסקנדל.

*

אט אט הלך אוצר המילים שלי ותפח. למדתי כי "רצועה" ו"מפתח" הן מילים אשר נאמרות תדיר לפני שמוציאים אותי. הידוק מעיל, שריכת נעליים, סיבוב מפתח ונטילת רצועה אף הם סימנים מובהקים המבשרים טיול. הטיולים התקיימו באזור שכונה באופן כללי "בחוץ", שהוא ההפך מ"בפנים". חיץ רם הפריד בין שני האזורים. בפנים אסור להשתין ובחוץ עשיית הצרכים היא צעד לגיטימי ואפילו מומלץ. בכל פעם שרוקנתי את שלפוחיתי בחוץ זכיתי לקריאות עידוד ושבחים. לא הצלחתי להבין כיצד יכול קלמן להתפעל ולהתרגש עד כדי הרעפת מחמאות רק משום שאני מטיל את מימי בחוץ, שעה שהוא עצמו מבצע פעולות מזהירות מדי יום ביומו. אחת הפעולות שהיו בעיני לפלא ולנס היא הצתת הציגרטה. קלמן שלט ללא כל חרדה בסילוני העשן שפלט מפיו. ביני לביני כיניתי את קלמן "האוו האו האו האו האוו", שפירושו בתרגום חופשי, "אדון האש".

עוד אבחנה מעניינת המבדילה אותי ואת אחי מבני האדם: אנו הגורים משחקים כל היום אך לעת ערב אנו מצטנפים יחדיו ללינה חמימה משותפת. אצל בני האדם היפוכו של דבר - בשעות היום הרבו בני המשפחה לשבת יחדיו, אך לעת ליל נכנסו קלמן ורעייתו לכוך שינה המיועד אך להם ואף הילדים נכנסו לכוכים נפרדים.

על מנת להיכנס לתאי המגורים צריך היה לבצע פעולה מסובכת של פתיחת דלת או הטיית ידית - פעולה החורגת מספקטרום היכולות המוטוריות שלי. כבר מגיל צעיר פיתחתי רגש עוין כלפי דלתות. חלונות, לעומת זאת, חיבבתי מאוד. בעיקר את חלון חדר האורחים המשקיף אל הרחוב. גיליתי אותו אך ימים ספורים לאחר שפקחתי את עיני ומאז לא חלף יום מבלי שהקדשתי לפחות שעתיים להתבוננות בעולם השוקק שנפרש למרגלות ביתנו. את שלוות ההתבוננות שלי החרידו רק הנביחות הכעוסות מצדו האחר של הרחוב. בחלון שבבניין אפור הלבנים שממול ניצב כדרך קבע כלב רב-מידות שנבח עלי תדיר בתנועות לסת רחבות. ראשו היה רחב ושחור ואוזניו הנפולות קפצצו בהוראת אזהרה עם כל נביחה שפרחה מפיו. לעתים היתה אמי נחפזת אל החלון ומשיבה לו בשצף נביחות. בדיעבד אני סבור שיחסית לכלב נתברכתי ביכולת יוצאת מן הכלל. אף שעולמי היה מורכב בעיקר מצלילים ומריחות ידעתי ליהנות גם מן הממד הוויזואלי. ריתקו אותי במיוחד אותם בעלי חיים אשר נעו לאורך הכבישים במהירות מעוררת התפעלות ובטרטור קורא תיגר. הם מעולם לא עצרו לעשות את צורכיהם.

"למה 'הלבן עם העיגול השחור סביב העין והכתם החום על החזה' לא מפסיק לנבוח על האבטומובילים?" שאלה רוחל'ה את אמה.

"אין לי מושג," השיבה שושנה, "תשאלי את אבא."

"למה 'הלבן עם העיגול השחור סביב העין והכתם החום על החזה' לא מפסיק לנבוח על האבטומובילים?"

"אולי יש לו אינסטינקט חזק של כלב רועים," אבחן קלמן. "אולי הוא חושב שאלו פרות המנסות לברוח מן העדר."

אף שעבדם הנאמן לא הבין דבר וחצי דבר מתשובתו המלומדת של קלמן, יכול היה לחוש בסיפוק כי בני גוטליב מתעניינים בהווייתו כשם שהוא מתעניין בהווייתם. בשורה תחתונה, בין שניתן היה להעניק ביאור מדעי לנביחותי ובין שלא, דבקתי במנהגי לנבוח על מכוניות ולא חסכתי נביחות גם כאשר פסעו סוסים מתחת החלון. הסוסים נהגו להתעלם ממני ביהירות.

*

את רוב זמני הפנוי ביליתי בחברת אחַי ואמי על השטיח בסלון. כפי שכבר טרחתי להבהיר, ניחנתי בסקרנות יתרה וכל האובייקטים שיצרו את תפאורת החדר משכו את תשומת לבי. על השידה בפינת הסלון עמדו תמונותיהם של זקני שבט הגוטליבים. שושנה אהבה לעבור עליהן ולהדריך כל מכר חדש שבא אל ביתנו.

"רבי מאיר ישראל לייב גוטליב, אביו של קלמן," היתה מצביעה על המסגרת העבה. קלסתרו של רבי מאיר ישראל לייב גוטליב התאפיין במבט ינשופי חודר, זקן לבן ופאות אוזניים כשל פודל מטופח. נדמה לי שזיהיתי איזה שמץ דמיון בין הפנים שבמסגרת למראה פניו של קלמן. "וזו רעייתו, סבתא, שרה לאה עליה השלום." עיניה של סבתא שרה לאה היו נוגות כעיניו של מי שרקיק בלתי-מושג תלוי מעל ראשו.

מובן שלא היה אז ביכולתי לערוך בדמיוני תבנית אילן יוחסין, לא של משפחתי המאמצת ואף לא של משפחתי הביולוגית. לא פעם שאלו השכנים את בני גוטליב מה מוצאה של אמי. "זו כלבת רועים קווקאזית," השיבו בני גוטליב, ולא בלי שמץ גאווה. "שושלת היוחסין שלה רשומה במגילות שבעה דורות."

תמיד התייחסתי לסקרנות השכנים בהבנה מלאה, שכן לא היתה כאמי חברברית ונאווה. פרוותה סמיכה ומשובצת טלאים שחור-אפור-לבן. לכפות רגליה גרביים לבנים תואמים, שיניה לבנות ושכולה אין בהן, וזנבה המסולסל עטור פרווה מוארכת. לא נותר לי אלא להתבונן ולהעריץ.

חרף יופייה של אמא ומוצאה האצילי, הבנתי עד מהרה כי מקומה בהייררכיית הלהקה הרחבה - קרי, הולכי על ארבע ועל שתיים גם יחד - אינו רם כפי שנדמה היה לי בתחילה. דמותה של אמא התכווצה בעיני לפרופורציות הנכונות כאשר הבנתי שבני משפחת גוטליב הם, והם בלבד, השולטים באור. מן התקרה השתלשלו נברשות דמויות שיח מהופך שפרחיו הפיצו אור. בני המשפחה קבעו מתי יהיה אור וכמובן, להעניק לנו אמבט ליקוקים בכל עת שתחפוץ. בני האדם, לעומת זאת, קבעו הכול. הם קבעו מתי נצא לטיול, מתי יוגשו הארוחות וכמה מזון יונח בצלחותינו. מכל סגולותיהם קינאתי במיוחד ביכולתם לפתוח דלתות ולסוגרן כרצונם. לו רק יכולתי גם אני לקבוע בקלות כזאת את מצב הדלת: פתוח, סגור, פתוח.

גם בחירת השמות, כאמור, היתה בסמכותם של בני המשפחה ולכל אשר יקרא האדם זהו שמו. כאשר אומצה אמי אל חיק המשפחה בחרו בני משפחת גוטליב למענה את השם ברוריה. הם הגו את שמה כתואר כבוד לחכמה ולתפארת. הם התפעלו מכך שידעה להתיישב, לרבוץ, לנבוח, להושיט יד ימין, להושיט יד שמאל ולהתגלגל על צדה לפי פקודה. בכל פעם שהדגימה את כישוריה זכתה לפיסת עוף או עצם בקר דשנה. גמרתי אומר לרכוש לעצמי בהקדם מיומנויות דומות.

ג
לאחר שנגמלנו מחלב אמנו החלו חבריהם של רוחל'ה, יהושע והרשל לפקוד את ביתנו מלווים בהוריהם. המבקרים הצעירים ניסו לשדל את הוריהם לאמץ אחד מן הגורים. פריץ לייטר, חברו של יהושע, התלבט אם לקחת אותי או את אחי הבכור. רציתי למצוא חן בעיניו אבל לפתע נע זנבי באיזו תנועה משונה ולא רצונית. ניסיתי ללכוד את זנבי בפי, אך מהר ככל שהסתובבתי, תמיד הקדים אותי זנבי ונע מהר יותר. לבסוף נפלתי על גבי מוכה סחרחורת. פריץ הבהיר ליהושע שאינו מעוניין בכלב טיפש ולקח את אחי הבכור. שעות ספורות לאחר מכן נפרדתי מאחותי, שנלקחה בידי עלמה צעירה העונה לשם הלנה לונץ.

נותרנו שלושה.

"אבא," שאלה רוחל'ה, "אתה לא חושב שברוריה עצובה כשמוסרים את הגורים שלה?"

"אנחנו נמסור את הגורים רק למשפחות טובות," הבטיח קלמן, "ותדע כל כלבה עברייה כי מסרה את גורל גוריה ביד בעלים הראויים לכך."

נערים נוספים הגיעו בחברת הוריהם. השיחות נשמעו כמעט זהות:

"איזה כלב יפה. הבה ונאמצנו!"

"ומי יאכילו? ומי יוציאו לטיולים?"

"אנחנו."

"וכשתמעט התלהבותכם מי ייקח את כלבכם לטיולים?"

"אנו נדאג לו תמיד."

"ומה יהא כשתתגייסו לצבא?"

שאלה זו נותרה חסרת מענה.

"אנו נדאג לו תמיד..." חיקה קלמן את השיחות מיד לאחר שהדוברים עזבו את ביתנו בידיים ריקות. "'ומה יהא כשתתגייסו לצבא?'... זה לא חלילה שההורים התכוונו לשאול מה יהא על נשמותיכם הרכות כשתפגיזו עוללים, תטילו פצצות עזות נפץ על בתי חולים ותמחצו חפים מפשע בשרשראות הטנקים. הם בסך הכול ביקשו לדעת האם נטל הוצאת הכלב לטיול ייפול על כתפיהם."

"אתה מגזים!" אמרה לו שושנה, "היטלר אמנם מדבר הרבה, אבל דיבורים על מלחמה ומלחמה זה לא אותו דבר."

"את באמת חושבת שאני מגזים? ומה עם הדרכונים שאני צריך ללכת לסדר?"

"ביורוקרטיה במשרד הפנים היא דבר מטריד, אבל זו עדיין לא מלחמה... אגב, טיפלת בזה כבר? אם אתה רוצה אני יכולה ללכת, מחר אני נמצאת ליד העירייה ממילא."

קלמן לא הספיק להשיב ויהושע נכנס למטבח עם רעיון מעולה. "אנחנו שלושה ילדים," אמר, "ויש לנו עכשיו שלושה גורים. אז אם נשאיר את הגורים בבית יהיה לכל ילד גור משלו."

"זו סימטריה מספרית מרשימה במיוחד," ענה קלמן בכובד ראש, "אבל החלטנו שצריך למסור את הגורים."

"אם לא את כולם אז לפחות שניים," ביקש יהושע.

קלמן נד נחרצות בראשו ושושנה אמרה, "לא!"

"לו יימצא בבית גור אחד..."

"לא! רק ברוריה נשארת! צריך למסור את הגורים!"

שושנה הוסיפה והסבירה, "ברוריה נבונה להפליא, אך הגורים אינם מפגינים תבונה יתרה. ברוריה גזעית ואצילית, גוריה בני הכלאיים אינם דומים לכלום. ברוריה מקפידה בהלכות היגיינה וגוריה, רחמנא לצלן, אינם מבחינים בין פינת האוכל לחדר הנוחיות."

השבועות חלפו וטרם נמצא לנו בית.

משהפסיקו החברים הצעירים לפקוד את ביתנו היתה מטילדה למועמדת הטבעית. שושנה וקלמן שאלו אותה אם תהיה מעוניינת לאמץ אחד מאיתנו.

"הייתי שמחה מאוד לו יכולתי לקחת עמי את אחד הגורים," אמרה מטילדה, "אך לצערי לא אוכל. אינכם מכירים את בעלי. בעלי לעולם לא ירשה לגור בלתי-מחונך לטנף את ביתנו. לעומת זאת," המשיכה מטילדה ושאלה, "את זוכרת את הדוד זיגפריד, שסיפרתי לך עליו? זה שאשתו חלתה בקיץ..."

שושנה הנהנה.

"הכלבים שלו הזדקנו מאוד. הוא ציין לאחרונה כי ברצונו לטפח כלב חדש או שניים. הוא צריך כלבים טובים שישמרו על מכלאת הכבשים שלו." מטילדה הבטיחה כי תמליץ בפני דודהּ לבוא וליטול שניים מאיתנו. "וייתכן," כך אמרה, "כי כבר בשבוע הבא יבוא הדוד זיגפריד לבקר."

ובכן, נותרה השאלה הגדולה: מי משלושתנו יישאר? רוחל'ה הצהירה כי אינה מסוגלת לבחור. יהושע היה תומך נלהב של "הזה עם הזנב העקום", הרשל היה בעד "הלבן עם העיגול השחור סביב העין והכתם החום על החזה", כלומר בעדי. ככלל ניתן לומר שאני הייתי גור הכלבים החביב על הרשל והרשל היה גור האדם החביב עלי. הוא היה היחיד משלושת האחים שהעז להמרות את פי הוריו ולהגניב בחשאי אוכל אל פי בזמן הסעודות. השכלתי להבין כי האוכל מגיע אלי שלא כדין והקפדתי לאכול בנגיסות עדינות ובדיסקרטיות. הרשל גם התיר לי להתגנב באישון ליל אל מיטתו ולחלוק עמו את יצועו. הוא מעולם לא הסיט את פניו כשהודיתי לו בליקוק של אסירות תודה על לחיו.

הרשל היה חוזר ומשדל את אחיו, "תראו כמה 'הלבן עם העיגול השחור סביב העין והכתם החום על החזה' חמוד." כשראיתי את הבעת האושר הנסוכה על פני הילדים בכל פעם שעשיתי דבר מה שהוגדר כ"חמוד" בשלה בי ההבנה: על מנת להישאר בחיק המשפחה יהיה עלי לבצע כמה שיותר דברים "חמודים". העמדתי פנים כי אין כמוני גור השש להשביע רצון אדוניו. די היה שמישהו מבני הבית יציץ לעברי וכבר כשכשתי בזנבי. הפסקתי למשוך ברצועה באופן בלתי-מבוקר, ובכל פעם שאחד הילדים קרב אלי קרסתי למרגלותיו כפקעת שיער רכה וידידותית. גיליתי כי טמון בי צד מניפולטיבי. "אוי, הוא כל כך חמוד," נמסה שושנה כאשר הלכתי לישון והנחתי את רגלי הקדמיות בתוך נעלי הבית של קלמן.

במאמץ עילאי לימדתי את עצמי לעמוד על רגלי האחוריות במשך חמש שניות ברציפות, תוך הדגמת תנועות גריפה ברגלי הקדמיות. כשהרשל זרק אלי פיסות מהכריכים שבידו לכדתי אותן באוויר. הילדים צהלו. הרביתי להושיט את כפותי אל בני המשפחה ולהניח את ראשי על ברכיהם. או אז זכיתי לליטופים מלאי רוך ולמבטי חמלה אשר חיזקו בי את התחושה ששלל ההתחנפויות והמניירות הכלביות אשר נקטתי, השג ישיגו את מטרתן.

ואכן, שני אחי נמסרו לדוד הבווארי של מטילדה, ואנוכי נותרתי, לפי שעה, לשכון לבטח עם אמא על השטיח בסלון ביתם של הגוטליבים.

"אמא," התחננו רוחל'ה, יהושע והרשל, "אולי נוכל לשמור רק את האחרון..."

אמם אפילו לא טרחה להשיב ישירות, "אתם יודעים את התשובה. כאשר נמצא לו בית הוא יימסר."

© כל הזכויות שמורות לידיעות ספרים הוצאה לאור

הכלב היהודי - דער יידישער הונט - אשר קרביץ


לראש העמוד

מומלצים: ספרים | כתב עת ספרים | עולם חדש | רמקולים | זכות הילד לכבוד
| סמיוטיקה | מטר | רמות | Tom | דלילה | גד ויספלד | מיקרוטופינג

ספרים חדשים באוגוסט 2019:
אולטימטום, אי אפשר לברוח מהשמש, אלוהים אתה שם? זאת מרגרט, אמש, לילה אחרון, בין המולדות, במקום גרניום, גיא בן הינום, גשם חייב לרדת, דוניא, האוויר שאת נושמת, האיש שלא שרף את קפקא, האישה שלא הייתה, האלמנה השחורה, הזנה רעילה, הכד השחור: רומן משפחתי, הכלה מאיסטנבול, המיסה של האתאיסט, המשהו הזה, הסבך, השועלים של שמשון, וינה 1900 , חוק 5 השניות, חיים לנצח, יפים כמו שהיינו, לֻזוּמִּיַאת: התחייבויות וחובות מופרים, לא העזנו לדעת, לאהוב מחדש, לקראת אוטוביוגרפיה מינורית, מבוסס על סיפור אמיתי, מסע דילוגים, מרלנה, נהר הקרח, נשים ללא גברים, סודות, סוכרי יוסי - אמזלג, סטארט אפ, סער ופרץ, ספר געגועים, עגלות , עוד לילה אחד, עינה של האורקל, על מקום הימצאה, עצי לבנה ומסילות ברזל, פול אוסטר 4321, פיצות,איקאה ודילמת האיש השמן, ציפור בעיר קדושה, רומן, רשימת המוזמנים, שמיים שאין להם חוף.

ספרים חדשים

סמיוטיקה - בניית אתרים, עיצוב אתרים