Amazon.com Widgets

  ספרים חדשים - אתר טקסט    ⚞  שנת 2007  ⚟

 | 2019 | 2018 | 2017 | 2016 | 2015 | 2014 | 2013 | 2012 | 2011 | 2010 | 2009 | 2008 | שנת 2007 | 2006 | 2005 | 

|  אוגוסט 2019 |  יולי 2019 |  יוני 2019 |  מאי 2019 |  אפריל 2019 |  מרץ 2019 |  פברואר 2019 |  ינואר 2019  |  דצמבר 2018 |  נובמבר 2018  |  אוקטובר 2018 |  ספטמבר 2018 |

» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» פרויקט נחום גוטמן
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006

גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

| כולם | ספרים בחודשים |
| אודות טקסט | יצירת קשר |
פרטיות בטקסט

ספרים חדשים בפורמט RSS


» טקסט  » ספרים מקור  » ספרים חדשים באוגוסט 2007       חזור

על החיים ועל המוות
מאת: יורם קניוק
Of Life and Death - Yoram Kaniuk

ההוצאה:

ידיעות ספרים

"אחרי הדברים האלה - אחרי המחלה ואחרי המוות ואחרי הכאב ואחרי הצחוק ואחרי הבגידה ואחרי הזִקנה ואחרי החסד והאהבה ואחרי בן כסיל תוגת אמו ואשת חיל שנמצאה לי ביופי בתוך התהום - אחרי כל אלה התעוררתי לתוך נים לא נים שבו שהיתי ארבעה חודשים."

יורם קניוק מתאר את ארבעת החודשים שבהם היה מאושפז בבית חולים ונאבק במחלת הסרטן: 'הפרופסור לבש בגד שונה מזה שבו חיקן אותי, הוא לבש עתה בגד קליל, ספורטיבי, אם כי צלע, כך שנראה שהוא עצמו אינו לחלוטין בריא, מה שבאופן כלשהו סייע לי.

הוא ישב בכיסאו והביט בי ובצילום לסירוגין ובקול קטיפתי, מעט בהול, אך מהול בכוח מתון, אמר בלא מעט רוך,

על החיים ועל המוות
שתפו אותי

"יש לי משהו לומר לך." העפתי מבט במירנדה. היא נראתה מלכותית בעצבותה, בשמלה הכחולה שלבשה ביושבה על הספה החומה שלידי, ושפעה קרבה עזה. היא תפסה בידי והביטה בי בחיוך והמשיכה להחזיק בידי ונוחמתי ואמרתי לפרופסור הלפרין, "דבר, כי שומע עבדך." הוא ניסה לחייך ואמר, "מצטער, מצאנו כמה פוליפים קטנים במעי הגס שאינם ממאירים, וכמובן השמדנו אותם, אבל ישנו פוליפ אחד גדול ודי רציני, שיכול מאוד להיות שהוא ממאיר, וצריך לנתח.' .

יורם קניוק (1930) נולד בתל-אביב בד' באייר תר"ץ (2 במאי 1930) לאביו המחנך ד"ר משה קניוק, ממייסדי כפר-הילדים גבעת-המורה ומנהלו הראשון של מוזיאון תל-אביב. גדל ונתחנך בתל-אביב, בה למד בבית-הספר 'תיכון חדש'. בימי מלחמת העצמאות שירת בפלמ"ח. לחם בחזית ירושלים ונפצע. לאחר שהחלים למד ציור ב'בצלאל' ובפריס ושהה מספר שנים בארצות הברית שם עסק למחייתו במלאכות שונות. יורם קניוק כותב בעיתונות הישראלית רשימות בעלות אופי סיפורי, ועוסק בביקורת תיאטרון. כותב למבוגרים ולצעירים (ב-1979 זכה בפרס 'זאב' על ספרו "הבית שבו מתים הג'וקים משיבה טובה") כמו כן זכה יורם קניוק בפרס נשיא המדינה (1998), פרס ביאליק לספרות יפה (1999) פרס ברנר (1987) ובצרפת זכה ב- Prix de Droits del'Homme (פרס זכויות האדם) וב-Prix M?diterran?e Etranger. ספריו תורגמו לשפות רבות. יורם קניוק מתגורר בתל-אביב, עם רעייתו מירנדה. לזוג שתי בנות: איה ונעמי.

יורם קניוק בלקסיקון הספרות העברית החדשה

על החיים ועל המוות מאת יורם קניוק בסדרת פרוזה עברית בעריכת רנה ורבין, עורכת: רנה ורבין, עיצוב העטיפה: ניר דרום, כריכה קשה, 207 עמודים.

על החיים ועל המוות | יורם קניוק
אחרי הדברים האלה - אחרי המחלה ואחרי המוות ואחרי הכאב ואחרי הצחוק ואחרי הבגידה ואחרי הזִקנה ואחרי החסד והאהבה ואחרי בן כסיל תוגת אמו ואשת חיל שנמצאה לי ביופי בתוך התהום - אחרי כל אלה התעוררתי לתוך נים לא נים שבו שהיתי ארבעה חודשים. והיה רע והיה טוב והיה עצוב והיה אבוד והיה נס והיה מה שהיה ולא היה מה שלא היה ויכול היה להיות, ונזכרתי. היה לילה. לילה סתום בלילו. עברתי אותו בחלומות קשים והתעוררתי הלום שינה, הייתי בריא, בביתי ברחוב ביל"ו 13, ופתאום נזכרתי שבלילה חלמתי על מברגים. לא היה לי שום צורך במברג ולכן לא חיפשתי ולא מצאתי, אבל במקום שהמברג יכול היה להיות לו רק היה, מצאתי מפה ישנה של תל אביב, וכיוון שהמפה כבר היתה בידי, נטשתי אותה, והלכתי לשתות קפה ואכלתי קרואסון שכאן נקרא קוראסון וחזרתי הביתה, למפה, וחשבתי לחפש את הרחוב שאני מתגורר בו. פרשתי את המפה על השולחן ושוטטתי באצבעי עד שצנחה, אבל לא על רחוב ביל"ו היכן שאני גר ולא בפינה הקרובה בבלפור-שדרות רוטשילד, היכן שחייתי את שלוש שנותי הראשונות, אלא על ארלוזורוב פינת אדוארד ברנשטיין, סמוך למקום שבו באמת גדלתי. לא היתה לי כמובן ברירה אלא לנסוע לפינת ארלוזורוב-ברנשטיין, ששם, מלבד בימים שהלכתי בחולות, עברתי במשך שמונה שנים, עשרה חודשים בשנה, כמעט מדי בוקר, בהליכה מבית הורי לבית הספר "לדוגמא" ובחזרה - מרחק שבו יכולתי, לו רק רציתי, להגיע לירח.

בפינת הרחובות, שכבר אז היתה כעורה, עמד הבית המסכן שבו גר אג'ו, שהיה צעיר אך בוגר ממני בשנתיים ימים והיה שתקן, ונזוף, ובודד, ושונא. נדמה לי שנשאר בכיתה גימ"ל שלוש שנים, או אולי זה היה מישהו אחר, והיו לו עיניים חומות ורושפות והוא נהרג במלחמה בקרב על נבי סמואל מעט אחרי שנתקל בי בחדר האוכל של קריית ענבים, כאשר נזכר מי אני עוד לפני שהזכרתי לו מנין אנחנו מכירים. חפרנו אז את בורות המוות לפני הקרבות, וכל מה שהיה צריך לעשות זה לחזור מן הקרב ולקבור, ומאחר שרק אני ידעתי מי הוא אג'ו נתבקשתי לכתוב בכתב מסולסל את שמו, אבל לא ידעתי את שמו מלבד הכינוי שלו, אג'ו, ואיני יודע אם כאשר נולד בכלל היה לו שם, ובעצם אין לי מושג אם בכלל נולד, והוא זכור לי כמי שהיה פה מאז ומתמיד, אולי בגלל הקִרבה לגן המתים המוסלמי שנזל אל ביתו בפינת ארלוזורוב.

לאביו של אג'ו היתה חנות לתיקון אופניים בפינת ז'בוטינסקי, שנקרא אז רחוב קיבוץ גלויות. הגלויות לא הספיקו להתקבץ, אבל כבר סלחו לז'בוטינסקי והסבו את שם הרחוב על שמו, וכך נתחלפו השמות. הכלב שלו, טופסי, היה רץ לעבר רחוב שבטי ישראל מן הצד השני של שדרות קרן קיימת כדי לפגוע בקומפוזיטור פון שטרנברג, שאותו תיעב. הקומפוזיטור היה מתהלך לבוש גם ביומיום בתלבושת ציידים גרמנית ומנופף במקל חזרן ונראה מפחיד בעיניו העצומות, והיה נשוי לגניה, אישה יפה שהיתה אהבתי הראשונה ושגידלה את בנו ונהייתה נזירה בלבנון. שטרנברג הפוץ כתב יצירה ששלושה אנשים בעיר יכלו להקשיב לה בלי שיתאבדו וקרא לה "שנים עשר שבטי ישראל", על שם הרחוב שלו, ומשה אבי אמר שהמזל שלנו שהוא לא גר במאה שערים.

הייתי משחק עם הכלב טופסי בדרך לבית הספר, ואג'ו כעס על כלבו שכשכש לקראתי בזנבו וקינא בי וצעק על טופסי, אבל טופסי חיבב אותי והרגיש שאני אוהב אותו וחיכה לי מדי בוקר בזנב מכשכש, עד שיום אחד אג'ו התעצבן וקינא ושיסה בי את טופסי וצעק עליו שינשוך אותי. טופסי, שאהב אותי אך היה שייך לאג'ו, ניסה לנשוך אותו בבהלה אבל אז נבעת וזנבו נצמד לאחוריו, ועיניו סערו והוא השמיע יללה איומה וקרב אלי, ואג'ו שוב צרח, וטופסי כבר לא ידע למי הוא חייב יותר ונשך אותי כי לא היתה לו ברירה. טופסי המסכן נלקח לבדיקה במחלקה הווטרינרית, ואני נאלצתי לחטוף עשרים זריקות בבטן. הלכתי עם שרה אמי לבית הבריאות על שם שטראוס ברחוב בלפור והיו מזריקים לי כל שבוע זריקה במחט ענקית, ואחרי מנת ייסורי היינו יוצאים משם, יורדים לאלנבי, ושרה אמי היתה קונה לי גלידה ב"שניר" וקוראת לה "נחמה פורתא" על מה שעברתי.

אבא של אג'ו כבר מזמן איננו. לא רק הוא. את כולם נשא הרוח. אפילו השען ישקה סילברמן, שלימד את סטלין יידיש, איננו, וגולדבאום, הסַפר המדופלם לגברים ולגברות מוורשה, שאשתו ברחה ממנו לבושה בקומבניזון והוא פחד לרדוף אחריה בגלל המטוסים האיטלקיים שהפציצו ומפני שחבש מסכה נגד גזים ולא הצליח להוריד אותה, גם הוא איננו, והסנדלר יהושע, שלימד אותי לחתוך סוליות וירק מסמרים בקשת לתוך סוליה, איננו, והרפד הצולע ישקה וייסמן, שנהרג בתאונה ואשתו התחתנה עם המאהב שלה, והאדון פולישוק, שחלם על חנות פרוות אבל מכר פלאפל בפינת לסל, והרפד זוסקה שלינוב, שנמצא מת בחדר קטן במלון "ירדן" בבן יהודה פינת קרן קיימת עם ליפסטיק מרוח על שפתיו, גם הוא איננו. מתו כל כך הרבה אנשים שהכרתי, יותר מתים מחיים נותרו, ביל מת, דני מת, מי לא מת, שרה אמי, משה אבי, רות אוליצקי, שלום יקיר ורינה הלפנד שאהבתי בכיתה ה', מתה, ומתו הדודים והדודות, מחלת מוות נשרה משמים ובלעה את רוב מי שהכרתי ושום דבר לא נשאר. החולות ליד הים, שהגיעו עד בן יהודה, הוסטו אחורנית כי פרנסי העיר חשבו שהם מיותרים, וצריפי שכונת מחלול השחוחים, שדמו לבדואיות מיפו שהיו באות למכור דגים שדגו הבעלים שלהן, והצריפים העטופים בנייר זפת שמנוני שהיו רכובים על גבעות הכורכר על קצה הים והדיפו ריח של מים מלוחים והגלים ליחכו בהם והכו בהם, גם הם נעלמו. בית החרושת לעיבוד עורות ברחוב הירקון, שנטף מים שחורים והעלה צחנה, איננו. גן המתים המוסלמי נמחק ונהיה לגן לאומי של יהודים עם מלון הילטון כתזה מהופכת.

והנה אני מדמם בתוך ראשי וחוזר מן האין, אבל קודם שזה באמת קרה וכאשר כמו אידיוט חיפשתי מברג ומצאתי מפה, ירד לי גשם שבא בעתו, ועמדתי רועד מן הרוח שנשב מן הים והתרגשתי, אבל אינני זוכר מפני מה. אולי מפני שגדלתי ארוג לתוך הים הזה והניגון היה בי. הייתי יושב בחושך במרפסת, אז קראו לה בלקון, וכמו רוב תושבי עירנו מציץ לחלונות של השכנים כדי לראות איך הם מייצרים את החיילים העבריים העתידיים. זה שנים, הרבה לפני שחליתי ולפני שהועברתי מעט לצד השני, שנים שאני חולם להזדקן ולמות מול הים, עם הריח החזק וטעם המלח בפה, כי זה מה שהיה כאן תמיד, העתיד הכי בטוח היה הים. חשבתי שאם אחלה, ואז הרי לא חליתי באמת, ואם אשכב גוסס מול הים ואקשיב לזמרת הרוח, אוהב את המוות שלי.

עמדתי בפינת אדוארד ברנשטיין והבטתי מעלה. המרפסת שהיתה שלנו, הפנורמה הקטנה לעבר הים, הוסתרה כבר מזמן על ידי בתים חדשים שנבנו כמו שמטילים קוביות, והים הוסתר בבתי מידות שקשה לתאר מכוערים מהם. אך בעיני רוחי עדיין יכולתי לראות במרפסת הסמוכה לנו, זו שממנה גם עתה נשקף מעט ים, את העלמה המסכנה ליכטמן ז"ל ניצבת אמיצה ודומעת כרב חובל על גשר אונייה טובעת, ואף שמתה לפני שנים, היא עדיין מחזיקה בידיה את המשקפת שמכר לה מוכר הביצים בשוק השחור, מר ביין, שסחב את הביצים במזוודה מהודרת קטנה, תמיד לבוש בחליפה וענוב בעניבה שאמר שהביא שהביא לדבריו ממנהיים - והיא עומדת ומשקיפה בערגה על גרמניה, ורואה את מי שהיו הוריה בברלין, ואומרת לנו, ילדים מטומטמים שהיינו, שבגיל שמונה כבר התאמנו להקים מדינות יהודיות בלתי אפשריות אך הכרחיות באזורים עוינים, ולנקום בנאצים ברוגטקות ובמקלות חושחש - והיא אומרת לנו שמה שהיא רואה זה מה שהיה לפני שעשו מהם סבון, וכל שעה היא מוציאה מן הארנק את מכשיר הגילוח עם סכיני אוקבה ומתגלחת, ובין לבין אפשר לראות איך הזקן שלה צומח, פורץ מלחייה כמו פרחים אחרי היורה, והיתה מחפשת את אביה גם בארון החשמל ומסבירה שהוא צריך להיות באיזה מקום, אז מדוע לא שם, ואומרת שזה הכול מהשואה, וכל כך התגעגעה לגרמניה עד שהיתה שרה לידֶרים מתוקים לנוכח הים, בלי שיהיה לה בכלל קול, כדי שייקח אותה בחזרה, ואמרתי לעמוס חברי שהיה בא לראות את הזקן שלה צומח, אמרתי לו שהיא רוצה לשחות לברלין, אבל היא נשארה למות בפלשתינה א"י. נדבקה כמו עלוקה לגעגועים, שהיו סוערים יותר מכל מה שבאמת זז, והגעגועים גרמו לה כאב מתוק, ואני הייתי מתרפק על הכאב שלה שכמעט הבנתי אותו, והחדרתי אותו לתוכי ונשאר בי כאורח שנשאר לעולם.

אני זוכר את מראה האוניות בדרך לנמל תל אביב. אהבתי אותן בסערה, כמו קליפות אגוז מתנדנדות, ואהבתי את שריקת הרוח העז. עכשיו אני זקן, לטיפוסים בלתי נחוצים כמוני קוראים ישישים, ובלי מברג, ואני פוסע ברחוב אדוארד ברנשטיין שבתיו, שניבטו שנים מן המרפסת שלנו בבן יהודה שטראסה 129, לצד המרפסת של העלמה ליכטמן ז"ל המסכנה, כבר הצמיחו קומות וקשקושי ארכיטקטורה ישראלית חדישה שהפכה את ההרס למשהו ראוי לערגה.

מת גם זמר האופרה ג'וליני, האבא של המוחרם, שאחרי שנים הפתיע אותי ולפני שנהרג במלחמה הציל את אג'ו, שבסוף נהרג בעצמו אבל מי לא נהרג אז, כולנו הרגנו ונהרגנו, וגם את אג'ו וגם את המוחרם שאת שמו שכחתי קברנו בקריית ענבים, וג'וליני, האבא של המוחרם, אינו מתאמן עוד על הלחן של ד"ר מזיא המנוח לשירו של אימבר "השופר", ויעקב אבינועם, שקרא לעצמו "דםואש" כבר לא מדקלם את שירו של יעקב כהן, "בדם ואש יהודה נפלה בדם ואש יהודה תקום", כשזרם נורא של דמעות זולג על לחייו, והמורה השני שלנו, שקרא לעצמו "חד וחלק", קודם שמו היה ישקה לבוטנביץ', בטח גם הוא מת.

עצים של תפוחי זהב, שהיו פעם גאוות הציונות, נכרתו כולם מן השכונה, מלבד עץ לימון אחד, ולול תרנגולות אחד נשאר עוד כמה זמן, והלוא היה פאר החצר של עשהאל, ועשהאל נעלם יחד עם ארגזי הבטון שאביו היה מייצר בחצר ליד עץ הלימון בלי שום סיבה נראית לעין, יען כי לא נארז בהם דבר ושנים נערמו אלה על גבי אלה ונשברו, אבל המשיכו להיערם כי הוא המשיך לייצר אותם עד שהגיעו לגובה של עץ הלימון ואז כרת את עץ הלימון, מה שהיווה שיעור לעשהאל, ולכן עם פרוץ מלחמת השחרור ב 1947 ברח לאמריקה, ואחרי שנים מספר נקרא לצבא ארצות הברית כדי להילחם בקוריאה, ואמו, שאמרה שעשהאל הוא גם בנה וגם ממלא מקום בעלה האידיוט שכל הימים היה מייצר קופסאות בטון שנראות כמו ארונות קבורה לגמדים, טסה לניו יורק באווירון, שהיום הוא מטוס, וטיסה הרי היתה אז נדירה, וקנתה מישהו חשוב מהעירייה בכסף של אבא של עשהאל שהביאה מוחבא בתוך החזייה הענקית שלה, ואותו מישהו סידר לעשהאל ניירות ושחרר אותו מהמלחמה.

ליד הבית, ממש מול היופי השלֵו שהוסתר והיכן שחיפשתי מרזב שינגן לי את שירי ערש ילדותי, נשאר מעט ים פתוח. משה אבי היה שוחה בו כל יום בחמש אחר הצהריים בדיוק, אחרי שרוב השוחים כבר הלכו הביתה, כי הוא אהב את הים בלבדיות שלו. באביב ובסתיו היה הים נוצץ וחלק ורך, ולפעמים בבקרים, בדרך לבית הספר, היינו פוסעים יחפים בחול לאורך שפת הים, ומתחת לקיר הכורכר החצוב היינו חולצים נעליים, תולים אותן שרוכות על כתפינו, מניחים את הילקוט על ראשינו כמו הערביות הנושאות כדי מים וחבילות עצים לתנורים, והיינו מהלכים במים הרדודים השורצים צדפים, שחלקם היו שבורים וחרצו את כפות רגלינו הקטנות, עד שהגענו לגבעה החולית שמולה ניצב אז בית הספר "לדוגמא".

באותה שעה היה משה אבי מוליך את אופניו בחול עד הכביש, מביט בים בעצבות כי מצדו האחר עדיין היתה אירופה, ואז רוכב על אופניו למוזיאון, לא לפני שציבט את אמרות מכנסיו במקלות כביסה לבל יתלכלכו. הוא היה לבוש בקפידה תמיד, גם כשרכב על אופניים, התלבש לפי התאריכון הגרמני, עניבה, הרבה כיסים למקטרות ולטבק וברט של בוהמיין. הרהרתי בו כשראיתי כאן בפינת אדוארד ברנשטיין וארלוזורוב את הגשם ניתך בעוז. אהבתי את ריח הגשם אבל המנוולים הרגו לי את רוב המרזבים, ולא רחוק ממה שהיה בית החינוך לילדי העובדים, שמשה אבי אמר שההורים שלהם נולדו עסקנים ולא עבדו יום אחד בחייהם ולכל היותר היו מצטלמים עם טורייה בקיבוץ שאת שמו שכחתי, פתאום הגיע המוות שאני מנסה לספר עליו כאן, שכן ראיתי תהלוכה של נמלים שחורות נעות יחד כמו נחש מענטז.

אינני יודע היום איפה באמת הייתי כאשר כל מה שכתבתי כאן קרה או לא קרה, אני רק זוכר שבפינת אדוארד ברנשטיין וארלוזורוב התכופפתי לבדוק מה הנמלים נושאות על גבן וראיתי שאינן נושאות דבר אלא מלוות נמלה אחת מפוארת שעליה נישא אפיריון קטן עשוי עשב יבש, ובתוך האפיריון ראיתי סרטן זעיר, מכובד כבן מלך. בינתיים הלבינו השמים והעננים נסעו. מול הים טרם נרצחו המפרצים הסודיים והבריכה הטבעית, שמעליה היתה חרוצה בכורכר המערה הסודית עם הקונסרבים והצנימים, שהחבאנו למקרה שרומל ינצח באל עלמין והנאצים יכבשו את הארץ ואנחנו במערה נעשה מצדה, ואמרנו שכמו בשירו של ברוידס, שהמורה בליך היה מדקלם ברגש ובעיניים דומעות, נבנה את ירושלים כעולים לגרדום.

בנו של המורה דםואש, טרומפלדור, שאמרו שהוא הנער הכי יפה בבית ספרנו, ושבטח היה מצטרף או שמא הצטרף ואינני זוכר עוד לחבורת "מורדי מצדה שעל הכורכר", כפי שנקראנו אז, עמד גאה, יפה וחטוב על הסלע בבריכה הטבעית, וזילפה ש', שכבר לבשה חזייה, וידענו שהיא לובשת חזייה כי היינו מכים את הבנות על הגב כדי לדעת ואצלה הרגשנו בכפתורים, ואף היו רינונים שהיא התנשקה פעם ואפילו רקדה ריקודים סלוניים, אמרה שטרומפלדור דםואש נראה כמו טרזן על סלע, ואני הרגזתי אותה כשצחקתי לשמע המילים שלה, כי מה ילדה, אפילו אם היא לובשת חזייה, מבינה בטרזנים מבית העם ב 11 מיל לסרט. אחר כך הצטערתי - כי קינאתי בו בגללה - ואמרתי שהוא נראה לי כגיבור חיל. טרומפלדור, שקראו לו טרמפל, גיבור החיל יפה הפנים, פרש ידיים, נטה מעט קדימה כמין נמרוד, וכולם עמדו משתאים ומחאו לו כפיים. הוא הניף את ידיו ונופף לנו בבוז מסוים וזקף את ראשו וראה אותי וצחק, כי תמיד הצחקתי אותו במי שהייתי, וצעק כמו תמיד, "ליורם שינצח ענן," ואז הוסיף כמובן, "על החיים ועל המוות," ומשך את ידיו קדימה ואז מטה ובבת אחת נשתררה דממה קפואה על פני המים והוא שאג כמו הטרזן של זילפה ש', והתרומם על קצות האצבעות וקפץ ראש לתוך המים הרדודים וראיתי איך ראשו היפה נוגע במים, נתקל בסלע, ושמעתי את הפצפוץ החד והמים האדימו והיו בהם קרעי ראש.

הסרטן על גבי העריסה של הנמלים נראה עצבני, אבל קר, אולי חיפש קורבנות באדישות מקוממת. ידעתי שסרטנים, חיידקים ונמלים אוהבים אלה את אלה וחשבתי שיש בזה צדק בעולם שבו כל אחד בולע את השני. הנמלים ליוו את הסרטן על האפיריון במערך מפואר, ונראו כמו היו חלק ממבצע של חנופה אלוהית. אולי בסך הכול מת איזה חיידק שהיה דבוק לגופו של הסרטן, והנמלים היו היחידות בארץ הזאת שבאמת קיימו את הרֵעוּת של השיר והנה הן עורכות לחיידק לוויה כהִלכתה, ולכן כנראה בא הסרטן ומלווה את יקירו. חשבתי שאני הרי מכיר סרטנים. אני אכול בהם. אבל לא שנאתי אותם והבטתי בהתפעלות ולא חשבתי על השיירה עוד. למחרת בערב הלכתי לפגוש את הכלה המיועדת של בנה של רבקה, שתמיד הלך עם אקדח ענקי צמוד ומצא את האישה האוסטרלית הכי קטנה ביבשת ועמד להקים איתה משפחה ושניהם יחד, ראש אל ראש, אולי שני מטר שִׁבעים. בסוף הערב חזרתי לביתי בביל"ו, פעם נשאלתי על ידי אדם צעיר מי הוא היה ואמרתי לו "רב ידוע" והשמוק הודה לי, ובדרכי לביל"ו הגעתי למרמורק. מפינת אבן גבירול השתרך תור מכוניות לעבר החנייה ז"ל של היכל התרבות.

אני שוכב עכשיו בתוך נס חיי שהלכו וחושב על הנס. על השיירה של הסרטן. אני זוכר כעת ואינני יודע מנין ומדוע, איך ב 1945 הלכנו כולנו למצדה לצעוק "לא נשכחך, גולה" ומדריך אחד שהיה בפלמ"ח ירה כדור מאקדח שהיה מוחבא אצלו ואני פסעתי לי על הצוק, היה חנוכה וקר וחשוך, והבטתי נכחי והיו בכל הנוף הזה אורות כמו כריסטמס ענקי כי ההאפלה של המלחמה הגדולה הוסרה, וחשבתי שמה שאני רואה הוא גן עדן נוצץ ויפה אבל הרגשתי זעזוע ושמעתי רעש אבן נושרת לתהום, ופסעתי אחורנית במין דילוג והבנתי שאני עומד על קצה מצדה ועוד מעט קט הייתי נהיה אבן למרגלות ההר, וחשבתי שכאשר יהודים עומדים על קו הקץ הם רואים גן עדן, ולהפך.

והנה במרמורק, מול תור המכוניות, חשבתי על ענן שהוריד עלי גשם ברחוב אדוארד ברנשטיין ושט איתי, ולא היתה לי ברירה והבאתי אותו לכאן. הוא הוריד גשם על המכוניות שזזו לאט, חלונות המכוניות היו סגורים והעלו דוק נוזלי של זיעה, ופה ושם בקעה מאחד החלונות מה שהיום נקראת מוזיקה. עמדתי במעבר החצייה בין שתי מכוניות. מדי פעם בפעם זחלו המכוניות כמה סנטימטרים קדימה וחיפשתי פרצה כדי לעבור את הכביש בבטחה, והנהגים ישבו קפואים בתוך המכוניות הסגורות ונשמע זמזום מעצבן של שקט מתוח ועמדתי בין שתי המכוניות שעמדו בדיוק על מעבר החצייה שהיה עלַי לחצותו כדי שאוכל להגיע לצד שלי של ביל"ו, שבמוניות "שקם" נקרא "ביל"ו קטנים", ולפתע פרצה אחת המכוניות מסוף התור וזינקה בפראות קדימה וטסה על פני התור הארוך ונהגה השמיע צווחות רמות והגיע לראש התור. הוא חתך שמאלה לנתיב ההפוך ונהג המכונית שעמדתי מאחוריה נבהל וגם הנהג שעמדתי מלפניו נבהל ושמעתי שתי צעקות שנצעקו בבת אחת והשניים קרטעו והצלחתי לזוז מהר עד ששתי המכוניות האלו נגעו זו בזו ולא מחצו אותי ומחלון המכונית שמאחורַי נשמע חיים יבין מדבר על "אין נפגעים" והנהגים שאיבדו שליטה התחילו לקלל את העבריין.

בבוקר, לא רחוק משם, ליד החנות של שמשון, חלף חתול שחור על פני. הוא פסע חמקמקות מימין לשמאל או משמאל לימין, אינני זוכר בדיוק. חשבתי על החיידק המצורף לסרטן שראיתי ערב קודם בעריסת הנמלה וזכרתי איך משה אבי לעג לשכנים שלנו שתיעב כי ישבו במרפסות בפיג'מות והאמינו באמונות תפלות על חתולים שחורים. הרוסייה המיניאטורית יפת העיניים שמנקה את הרחוב שלנו עמדה בפינת כרמיה-ביל"ו ופסעה והביטה בי ופרשה את ידיה וצעקה משהו ברוסית ואמרה שאני נראה לה איש נחמד, אמנם זקן, אבל נחמד, ושיש לי מזל גדול שאני חי אחרי שהחתול השחור ציווה את מותי. היא החוותה תנועות נלהבות של צליבה. אמרתי לה שהיא מתנהגת מוזר והיא פרצה בבכי ספונטני שהיה כה מסודר ויפה ואולי היא בכלל לעגה לי, כי אמרה, "אני לנקות רחוב שלך ויודעת מי אתה, אתה גר בבית של רומנייה," ואז שלפה תצלום ואמרה שהאישה שבתמונה היא אמא שלה, והבטתי והיא באמת נראתה אישה צעירה ויפה שעומדת ברחוב מוצל בין עצים עבותים בשדרה באודסה, והלוא אודסה היא עיר הולדתה של אמי שרה, ואמרתי לה שאמי נולדה באודסה והיא שמחה, גם התפלאתי לשפתה פתאום, אולי זה מהאולפן, "שבת אחיות גם יחד," אמרה והוסיפה, "מנין האדונית באודסה?" אמרתי ששרה אמי איננה אדונית ובאה לארץ ישראל בשנת 1909, כשהיתה ילדה, כך שאינני בטוח שהיא הכירה את אמה. הרוסייה חישבה את השנים, מלמלה משהו והנידה בראשה באי אמון ואמרה, "אבל איך אז? הרי לא היה ישראל," ואמרתי לה שזה נכון, ישראל חיכתה לי כדי להיוולד, והיא חייכה, כנראה חשבה שמצאה אידיוט, מה שלא היה רחוק מן האמת, ואמרה שחתול שחור הוא מזל רע ושצלבים עוזרים ליהודים יותר ממגני דוד.

סיפרתי לה שבאונייה שעבדתי בה ב 1949 והביאה ניצולי שואה היו הרבה בחורות שענדו צלבים על צווארן ואמרו שהן לא תבאנה לעולם ילדים יהודים, ואחת מהן אמרה לי שתהרוג כל ילד יהודי שיעז להתגנב לה לרחם. ראיתי דמעה זולגת מעינה השמאלית של הרוסייה, ואינני יודע מדוע אני זוכר שהיתה שמאלית, אולי מפני שאני שמאלי, או כפי ששרה אמי היתה אומרת, איטר יד ימיני, ואמרתי לה שפספסתי את הצרה הצרורה המיועדת לי בגלל החתול השחור כי אתמול לפנות ערב, במעבר החצייה כאן בפינת מרמורק, כמעט נהרגתי פעמיים, בפעם הראשונה כשנהג אידיוט דהר על פני כשחצה את הרחוב, ובפעם השנייה כאשר שתי מכוניות שעמדתי ביניהן כמעט מחצו אותי, ושאולי החתול השחור בכלל טעה באומדן הזמן. היא הסבירה לי שאולי זה מפני שלחתולים יש זמן אחר. היא אמרה, "אני מבינה בזמן, יש לי בת בסן פרנסיסקו, כזאת מתוקה, לא הסתדר לה בחיים, עכשיו נחמד לה, כמעט נשואה לאיש, ועשיר, ויהודי, ואולי באמת לא גבוה, אבל נראה גבוה בתמונה, ועם כל הכסף שיש לו מה חשוב אם גבוה או לא גבוה, ושבזמן הצילום אולי הוא בכלל עמד על כיסא?" ואמרתי לה שהרצל מלך הציונות עמד על כיסא במרפסת של המלון בבאזל כשאמר "בבאזל ייסדתי את מדינת היהודים," כי הבין שכדי לייסד מדינות יהודיות צריך גובה, והיהודים היו אז בגובה ממוצע של מטר חמישים, והוא רצה להיראות מלכותי.

היא ניסתה לעקוב אחר דברי ואמרה, "הבת שלי נמצאת עשר שעות אחורה ולפעמים תשע, או אולי אני מתבלבלת והיא בכלל אחת עשרה שעות וזה מפני שלחתולים ולסן פרנסיסקו יש אותו זמן." אמרתי שאולי זה בכלל מפני ששלשום החליפו לי מזוזה, בעל הבית ביקש שארשה לרב לבוא ולקבוע מזוזה חדשה מפני שקרא בהורוסקופ שאם יעשה מעשה טוב ירוויח בטוטו, וחשב שצריך להיות בסדר עם אלוהים, ועלה בדעתו שהכי זול בלהיות בסדר עם אלוהים זה לבדוק מזוזות, אבל בעל הבית היה גם מספיק חכם, שהרי הוא בעל בית, והוא לא הביא רב אמיתי, שהיה עולה לו ביוקר, אלא בחור ישיבה שאמר שהוא כמעט רב וגילה לי שהוא מחפש כסף להפלה בשביל בחורה שאסור שיֵדעו שהיא בהיריון והתקין את המזוזה, התפלל עליה ונישק אותה כאילו היא היא הנערה הזקוקה להפלה, והתפלל בכוונה כה רבה שנתתי לו עוד קצת כסף בשביל ההפלה כי חשבתי שאעזור בכך לדילול האוכלוסייה שהוא מייצג. אמרתי לרוסייה, שהקשיבה לי בהתלהבות לא מובנת, שאולי כל זה קרה דווקא כי המזוזה שלי היתה כשרה מדי.

חשבתי, הלוא חרף המוות שאתמול ארב לי פעמיים ושנראה נחוש בדעתו להזיק לי, אני איש די בריא. הזִקנה אמנם קפצה עלי כמו שהיא קופצת על כולנו, וגיל אינו משהו שמרעיף חסדים וגם לא חגיגה גדולה, ולחץ הדם די גבוה, והיו לי בעיות עם הגב והיו מיגרנות ועברתי ניתוח פרוסטטה, ופעם היתה לי שלבקת חוגרת כמו לגולדה, שהיתה מכה, כלומר שתיהן, השלבקת וגולדה, והיה לי אירוע מוחי קטן שפגם בשיווי המשקל, אבל לא היה שום דבר דרסטי שלא נמצא בטיפול, ובערב למחרת הפגישה עם הרוסייה המתוקה ברחוב מרמורק, חזרתי מהשדרה עם כלבִּי אדם שזינק על חתול שטיפס על עץ והייתי צריך להחזיק אותו בכוח וכמעט תלשתי כתף, והגעתי הביתה וחשתי לחץ בעורף, סימן מובהק לעלייה בלחץ הדם. האכלתי את אדם וחיפשתי במגירה תרופה להורדת לחץ דם ומצאתי רק גלולה אחת. הייתי זקוק אפוא למרשם וטלפנתי לפנינה, מזכירתו של דוקטור סולד, שמקבל חולים בבית הרופאים בריינס, ולמחרת באתי והוא בדק אותי ונתן לי מרשם אבל גם הציע לי לעשות בדיקת דם ושתן כי כל אחד מעל חמישים נבדק פעם פעמיים בשנה ואמר לי, "תזכור שאתה כבר לא צעיר ולפני שלוש שנים עברת שבץ מוחי ואתה כבר לא מְשחק כדורגל בעיניים עצומות," דבר שלא עשיתי גם בצעירותי, אבל חשבתי, מה כל כך רע בלחיות עוד קצת?

ולמחרת התבהר ושמש חורפית זהרה. הלכתי למכבי ברחוב בלפור לבדיקת דם ואחרי כמה ימים חזרתי לד"ר סולד, חיכיתי בחדר ההמתנה, קראתי בלאשה מלפני שנתיים על אישה שנולדה עם ארבעה ילדים ברחמה, עד שד"ר סולד קרא לי להיכנס, אמר שבדק במחשב את התוצאות והכול בסדר, אבל יש חשש לאנמיה שלא נראתה קודם, וכדאי לעשות קולונסקופיה. טלפנתי לקבוע תור. אמרו לי שעקב מצבי יקדימו לי את התור ושאחכה רק חודשיים. כתבתי מאמר קצת נבזי על ההמתנה הממושכת לבדיקה שכל העת ממליצים עליה בטלוויזיה ובעיתונות, ומישהו טוב לב קרא את המאמר, טלפן, קבעו לי תור כעבור שבוע, באתי לרופא, הוא בדק, אמר שזה בטח שום דבר והסביר מה לעשות עד הבדיקה. אחרי לילה של ריצה בלתי פוסקת לשירותים וטעם קשה בפה הגעתי השכם בבוקר לאיכילוב והושכבתי בחדרו של פרופסור זמיר הלפרין, איש אצילי וחביב שביצע בי את הבדיקה בלי שום כאב.

אחר כך, פחות או יותר, כי המילים מעתה ואילך נהיות לא בדיוק רלוונטיות, אחר כך הייתי מטושטש, שתיתי המון מים ונשלחתי לחדר ארוך וצר שבו מיטות צרות מחופות בקירות של ברזנט. שכבו שם איש איש בתאו, כעשרה, אולי שנים עשר נבדקים, כאב לי כי לא הצלחתי לעצור את התקפי הגז, התביישתי והתפתלתי מכאבים, ותימני זקן ונמרץ בעל קול צלול ומלא התלהבות, החזיק בידו כידון של אופניים, ניצח על התזמורת שלנו וצעק, "מה יש לכם? תנו גז! תנו גז! פורצים! יאללה פורצים! איפה הרעש?" למרגלות התאים ישבו בני המשפחות שאכלו סנדוויצ'ים ושתו קוקה קולה ושתו מיץ וחיכו ליקיריהם. התימני התקרב אלי. הייתי נבוך והתפלתי מכאבים והוא צעק, "מה יש לך? אתה מתבייש לתת גז? זה חשוב, רק ככה תחלים," ולא היתה לי ברירה, הצטרפתי לתזמורת.

אחר כך נקראתי לחדרו של פרופסור הלפרין. מירנדה כבר ישבה שם, יפה, זקופה ועטופה בעורה השקוף. לא רק קולה נשמע כמשחת שיניים אלא גם גופה זך ורך כמו משחת שיניים. היא חייכה אלי במה שנראה לי כאהבה שעדיין שייכת לגיל של אהבות נסתרות, והעיקר לא רק חמלה, שכנראה אמנם היתה בה אך היא לא הבליטה אותה, וזה הציק לי, אבל יותר מכך נעם לי. הפרופסור לבש בגד שונה מזה שבו חיקן אותי, הוא לבש עתה בגד קליל, ספורטיבי, אם כי צלע, כך שנראה שהוא עצמו אינו לחלוטין בריא, מה שבאופן כלשהו סייע לי. הוא ישב בכיסאו והביט בי ובצילום לסירוגין ובקול קטיפתי, מעט בהול, אך מהול בכוח מתון, אמר בלא מעט רוך, "יש לי משהו לומר לך." העפתי מבט במירנדה. היא נראתה מלכותית בעצבותה, בשמלה הכחולה שלבשה ביושבה על הספה החומה שלידי, ושפעה קרבה עזה. היא תפסה בידי והביטה בי בחיוך והמשיכה להחזיק בידי ונוחמתי ואמרתי לפרופסור הלפרין, "דבר, כי שומע עבדך." הוא ניסה לחייך ואמר, "מצטער, מצאנו כמה פוליפים קטנים במעי הגס שאינם ממאירים, וכמובן השמדנו אותם, אבל ישנו פוליפ אחד גדול ודי רציני, שיכול מאוד להיות שהוא ממאיר, וצריך לנתח."

אמרתי, "תגיד לי מתי." הוא הביט בי תוהה. אחרי רגע ארוך שאל איך זה שאני לא מתרגש ולא בוכה. בדרך כלל אנשים בוכים ברגע הזה. אמרתי לו ששמעתי במוחי כל כך הרבה פעמים את ההודעה על כך שיש לי מחלה ממארת שעכשיו כשזה קורה באמת, כבר אין צורך בבהלה. משה אבי היה אומר על אנשים שקוראים הרבה ספרי רפואה שהם עלולים למות מהתקף לב בגלל טעות דפוס. הלפרין ניסה לעצור חיוך ונעץ בי מבט חמוד, ואמרתי לו שחוץ מזה, אני הולך בדרכו של דוִד המלך שישב אבֵל עד שבנו מת ואחרי מותו קם והתלבש ואכל, וגם אני מתאבל קודם או אחר כך אך לא בזמן אמת. הוא לחץ את ידי. בחן אותי. גם אני התפלאתי עד כמה אני שקט. לא היה לי מצב רוח מי יודע מה אבל לא היתה בי דאגה. היום זה נראה לי מוזר שלא התרגשתי. אחרי ככלות הכול בא רופא ואומר שאעבור ניתוח להסרת גידול סרטני, ובמקום להיכנס לפניקה אני מתעטף פתאום בשלוות הטיפש, כאילו כל מה שקורה, קורה למישהו אחר.

למחרת אשפזו אותי במחלקה כירורגית ב' ועשו לי את כל הבדיקות. סחבו אותי במעליות מעלה מטה, ומלבד תנוך האוזן בדקו הכול. צולמתי כאילו הייתי דוגמנית בינלאומית. הכניסו אותי לסי טי שנראה כמערבל בטון ענקי, סובב הגלגל הזוהר סביב לי ואני בתוכו מוצף אורות מרצדים. בסוף, בגלל האירוע המוחי שעברתי קודם, נדרשה גם בדיקת אוזן תיכונה. לקחו אותי לקומת המרתף של בית החולים. ישב שם רופא בעל מבטא רוסי אך דובר עברית רהוטה. הוא הורה לי לשבת וביקש ממני לסמן לו בידי כשארצה להקיא או כשאחוש מסוחרר או מעולף. "הבדיקה הזאת נחשבת לא נעימה," אמר וחייך, הוא באמת נראה כמשתתף בצערי, והוסיף בקול רך, "אבל מה לעשות? אין ברירה." בקולו נשמעה דאגה, אבל גם מין עונג לא לגמרי מוסווה. הוא השכיב אותי במיטה, אמר לי להביט בתקרה, הזיז כמה חפצים, שיחק בצינורות בדק מים שניתכו בזרם עצום, וחשתי סחרחורת קלה. הוא קירב צינור שבקצהו ברז עגלגל מברונזה, אמר, "מצטער, אדוני, זה יהיה קשה," והחל לירות לתוך האוזן שלי זרם עז של מים רותחים שחדרו לי עד המוח. מעולם לא ראיתי מים נוֹרים, מלבד בחדשות כששוטרים מפזרים הפגנות. כאן היתה רק אוזן קטנה, וזרם חזק, וחדר קטן, ומרתף, אך מזמן לא הרגשתי נועם כזה. הרופא לא חדל להביט בי. הוא חיכה. הוא נראה כמתפלא. ריחמתי עליו על שאינני סובל כי אולי זה היה עוזר לו. אבל הוא לא אמר מילה, הכניס צינור גם לאוזן השנייה, הִזרים עוד פעם והיה לי עוד יותר נעים. שתקתי. הוא כבר נראה נרגז, בדק את הצינורות, הביא צינור חדש עם ברז חדש, ירה מי קרח לתוך אוזני, וחייכתי. נשתררה שתיקה. קמתי. הוא תלה בי מבט מבולבל, שאלתי אותו אם יוכל לסדר לי עוד ביקור כאן בקרוב, והוא נעץ בי מבט כאילו הייתי אלוף ריצה ששבר שיא אולימפי. מאחר שלא ידע מה לעשות, כנראה, נשאר יושב בכיסאו ומחא לי כפיים והסמיק.

אחרי ימים מספר נכנסו שני סניטרים השכיבו אותי באלונקה. אחיות רצו לפנינו כמפלסות שלג. אני רואה קיר של מעלית, יורד במעלית, חשכה שאיני יודע מה טיבה עומדת מולי כנד מים. אני מנסה לחשוב, אבל מוחי ריק. מסיעים מישהו. אולי זה אני. האור לא כבה, טלטלה לא נעימה מתחלחלת בי ואני מובא אל חדרי הטֶבח. מישהו עם חיוך מזויף מרים מעט את ראשי ודוחף ריבוע דיקט אל מתחת לכר, ומולי אני רואה חיית פלדה צהובה בעלת זרוע ענקית שזזה מעלי, ובתוך כוך קטן למעלה יושב אדם צחקני ושמח שלועס סנדוויץ' ומביט בי. הזרוע נעצרת, האיש עם הסנדוויץ' בפה אומר בעליצות, "אל תזוז, תחייך, מצלמים אותך!" ואז המכונה סבה ורופא צעיר בא ומושיט לי טופס ואף הביא עט, אבל העט אינו כותב והוא נרגז, אומר שתמיד זה קורה לו. הרבה מיטות כמו שלי מוסעות עתה פנימה, שעת הזבח הגיעה, אבל גם מיטות אחרות מוּצאוֹת בינתיים, ובהן אנשים שנראים כמו גוויות. חילוף חומרים. ואני רואה רב שמתרוצץ עם ספר תורה בידו, והרופא מבקש מהאחות עט, ואין לה, היא מבקשת מאחד החולים, נותן לה, ואז הרופא לוקח את הנייר ומגיש לי ואני חותם ואינני יודע על מה בדיוק אני חותם, ומישהו שולף את פיסת הדיקט מתחת לכר ובא פרופסור קלאוזנר שביקר אותי יומיים קודם לכן כדי להסביר לי מה יעשה כשיִטבח בי, והוא לבוש חלוק ירוק ועל פיו מסכה לבנה והוא נראה נלהב לקראת האסון.

מובילים אותי לטבור האולם שנראה כמו מגרש כדורגל. בבת אחת נחתך החלל ומתפורר להרבה קיטונות קטנים ואני בתוך אחד מהם. שער הברזנט נסגר ואני חש בקור העז הננעץ בי וחותך את החיידקים המסכנים וגם אותי. אני רוצה להתלונן אבל מתבייש וחושב מי אני כשהוא חותך, ואז מתנפלים עלי שודדי קברים עטויי מסכות, ומחכים שאגווע, והווילאות נסגרים, ואני מופרד מן העולם. משהו אומר בי, לך קיבינימט, מוּת עכשיו, שלֵם אחר כך, מוות במחיר מציאה, מת אחד בעשרה שקלים, שני מתים בשישה. והעיקר אל תעשה רעש: כאן חותכים. אני נמצא בכניסה ואולי יציאה גם יחד. המון סכינים פה. רעש עמום של מכשירים אלקטרוניים. הבן של שרה אמי שוכב עם פניו למנורה ושומע המהומים. מזריקים לי, והכפור הולם את הרגע, והפרופסור אומר, "אל תדאג! אני כאן," ואני שוקע, לרגע אני רואה את עינו של הפרופסור מביטה לעבר פני, קרֵבה במהירות, אני רוצה לחזור למצבי הטבעי אבל אין לי מצב טבעי, אני גווייה מבוהלת, עיני הפרופסור קרבות עוד ועוד ואז אני נכנס לתוך לא כלום בלתי מוחשי וקפוא, הכול מכול נדם.

התעוררתי בחדר ההתאוששות. כנראה חלפו שעות. נכנסו מירנדה ובתי נעמי. הן הסירו מבטני את החלוק המגעיל וזב הדם שלבשתי כדי שאוכל להתענג על פלא בטני המחודשת והמקושטת. אני מביט ורואה שהיא הפכה לאיור ענק של תפרים אדומים גדולים הנראים כמו מפה עתיקה או תחריט עתיק, רקומים שתי וערב עד הצוואר כמו עלה מיובש ענקי, או נכון יותר כמו אִדרה של דג, ופרופסור קלאוזנר בא חגיגי, כבר בלי המסיכה על פיו אבל סינרו מוכתם בדמי ואני את דמי מכיר והוא נראה מדמם מעט כמו קַצב מלכותי ובחיוך נבון הוא אומר שהיה שם, שהוא עצמו ניתח וזה לא היה ניתוח על ידי שליח, ואדע שאכן היה גידול סרטני די גדול ונאלצנו לחתוך כמעט מחצית מהמעי הגס ושליש מהמעיים, והסביר שהסרטן היה בצד ימין של המעי אבל הניתוח הצליח, אין גרורות, "בעוד ימים," אמר, "אתה חוזר הביתה כמו חדש."

מעולם קודם לכן לא חשבתי על מעי גס או על מעי שאינו גס. עתה, משגזלו ממני שליש ממה שהיתה בטני היחידה אשר לא בדיוק אהבתי אך היתה חלק ממני, הרהרתי על כך שהסרטן הזה הוא שלי. אני הולדתי אותו. מירנדה ילדה בנות, אני ילדתי סרטן. מתי יכול גבר להתענג על לידה שילד? שאלתי את הפרופסור אם הוא זוכר אם ניתח אותי באהבה ולאן לקחו את הסרטן, שהרי הסופר האהוב עלי, מישימה, כתב שכדי לאהוב תפוח צריך להגיע אל לבו, וכדי להגיע אל לבו של התפוח צריך לרצוח אותו. הוא חייך חיוך כאוב, כאילו אינני מעריך איזו עבודה נהדרת עשה, ואמר לי בעצב כבוש שיש לי מזל שיצאתי ככה.

שכבתי במיטה ובאו אחיות ורחצו אותי. מירנדה ונעמי נשארו. התחלתי להחלים. היו לי כאבים, אבל הייתי מעט מסומם והכאבים היו בשליטה. יחד עם זאת, אחרי יומיים לא היה שום "הביתה". בטני המקועקעת, כלילת יפי חריטתה העדינה עם כל התפרים הציוריים, התמרדה. שמעתי אותה מהמהמת והתפרים הנחמדים של השוחט נתבקעו כמו קליפת ביצה. לא יכולתי לתת שתן, הרגשתי מעולף ואיבדתי את ההכרה. ההכרה חזרה ורציתי לומר משהו, עמד לי על קצה הלשון, הייתי נרגש, התחלתי לדבר, לא יצאו לי מילים ושוב איבדתי את ההכרה והתעוררתי שוכב על אלונקה בדרך חזרה אל אולם הטֶבח.

האלונקה נעצרה בפתח ועמד שם תור עקלתוני של עגלות סופרמרקט בהן שכבו צעירים וצעירות שנראו קפואים, לבושים בבגדים צבעוניים. הבטתי בהם וחשבתי שאולי הם פסלים. שהם מקובעים בתנוחות מעוותות אך בלא ניע. בחורה צעירה, כמעט ילדה, מחופשת לכבוד איזה נשף, לבושה בשמלה אדומה קצרה ורגליה מכופפות אך אינן זזות, והיא, אני יודע ואינני יודע מנין אני יודע, מתה, אבל היא גם כנראה מקנאה בי על שמכניסים אותי לטבח לפניה, ופורצת בבכי ואומרת למה דווקא הוא, כלומר אני, אבל לא יוצא לה בכי כי הלוא היא מתה. ואז באה נעמי בתי עם היופי היהודי העתיק שירשה מאמה הגויה ומלטפת את פני, אני רואה איך הצעירים היפים, הצבועים בצבעים זוהרים, אבודים בכניסה לכנסיית הסכינים הענקית ונעמי מחזיקה אותי ועוזרת לסניטרים להכניס אותי פנימה.

אני נעצב בגלל הצעירים שבעגלות. נדמה לי שידעתי שהם נפצעו בתאונות דרכים. הם לבושים בגדי חג וכואב לי לראות אותם, ורופא שמנמן מחתים אותי על הטופס שגם הפעם אינני קורא בו, ומצלמת הרנטגן שוב נעה מעלי, האיש למעלה מחייך אלי כאל מכר ותיק וצועק, "אהלן!" כאילו אנחנו חברים. הזרוע האימתנית של המכונה נדלקת והאיש צועק, "אחי, תן חיוך, אני מצלם!" ואני מנסה לחייך למצלמה כמו ששרה אמי תמיד ביקשה לעשות כשהיתה לוקחת אותי אחת לשנה לנחלת בנימין להצטלם על רקע הג'ונגלים או לצד האגרטל המפורסם, בסטודיו ליד מוגרבי עם דגי הזהב שבכלל לא נראו זהובים בצילומי השחור לבן אבל כולם ידעו שהם דגי זהב. אני שואל את הרופא השמנמן על הילדים בעגלות בכניסה, והרופא נראה לחוץ ואומר, "שמע, איזה ילדים, איפה?" אני אומר, "מה איפה? בכניסה," והוא מלטף את מצחי ואומר, "אל תדאג," אבל שוב אין לו עט שכותב. שוב מוצאים עט. שוב אני חותם ושוב כפור. רופאים ואחים מתלכדים מעלי לכדי פרח מתכהה שמתכבד ונפתח והמילים שעולות במוחי הן: אור יקרות. אין בי שום זמן. והאור יקר לעיניים הסומות הקהות, ואני רוצה להגיד לאחיות, עדה וצילה שְמַעַן קולי נשי למך האזנה, ואני סקרן אך גם עייף, אני מרחף מעייפות ובאין ברירה כבר מכבד את הקור הצורב שחותך בי. במטושטש נראים בני אדם שוכבים או נשכבים בקיטונות הרבים, ומחכים לניתוחים, ופתאום נחצ'ה היימן מזדקף באחד מהם ומנופף אלי בידו, והוא עוד מצליח המתוק הזה לחייך. סוגרים אותנו איש בקוּבּתו, הקצבים בלבושם הירוק מתנפלים עלי ואני הרי לא חמוש ומתחיל הטבח.

אחר כך הסבירו לי שההרדמה פעלה חזק מדי. ראיתי מעלי שני אנשים מחייכים, עושים תנועות בידיהם. לא ידעתי היכן אני. ראיתי קולות של אחיות וגם רופא לבוש בשמלה ושר. אני כמתפלא ואין מי שישים אלי לב. אני צועק, "תוציאו אותי, קר לי!" אך איש אינו מגיב. הנבלים אינם שומעים. רופא מגיח מהפתח הראשי ומכה אותי במקל, אבל זה לא משנה לי כי אני כלוא בתוך גוש קרח גדול וקופא בו ותוך כדי כך יוצא מהבית שלנו בבן יהודה שטראסה 129 וחם, יום כיפור, שנת ת"ש, היא 1940, שנת "שיני רשעים תשברנה", ואני עומד עם האופניים בחמסין הלוהט, מאלה שקרו בעולם עוד כשהיה צעיר, ואני עומד בתור למחסן הקרח בדיזנגוף פינת ארלוזורוב מול השקמה הגדולה שגם היא מתה מזמן, ואני מחכה לקנות בלוק קרח ליום השני של החג שנפל ביום ראשון, ואני מניח את הבלוק השלם על הסַבּל, תופס אותו בגומי ורוכב הביתה. סביבי רוכבים עשרות אנשים לבושים בגופיות עם בלוקים של קרח על הסבלים שלהם. הקרח נוטף ונמס בחום והרחוב מתמלא מים. פתאום פורץ בלוק הקרח שלי ונופל ואני טובע במים הקרים, וחש מאוים, אבל אני קפוא שוב באולם הענק, מתוסכל אני צועק ואין שומע. אני לא תופס איך הם אינם שומעים אותי. ובאמצע מה שאני יודע שהוא שטות מוחלטת אני מנסה לבקוע מתוך גוש הקרח, נחנק מצחנה ואיני מצליח, רוצה להבין מי האנשים החירשים סביבי, מה אומרת האחות שעומדת כה קרוב אלי, מה היא לוחשת באוזנו של הרופא שהחליף עתה את השמלה במדי צבא ואני רואה את הכפפות הלבנות על ידיה ואת נעליה הלבנות המלאות צער, ואחר כך, מושפל ומסכן, אני מתעורר במיטה בחדר ההתאוששות.

לא יודע כמה זמן חלף. הייתי מחותל ובמעורפל זכרתי שנותחתי, אבל לא מה היה בדיוק. זכרתי את הקרח שהייתי בו, בתי נעמי המתוקה שיקרה ואמרה לי שאני נראה טוב. אמרתי שקפאתי ולא שמו לב. יומיים נחתי. הביאו אחות שתישאר איתי בלילה. היא היתה כל כך מכוערת שאפילו במצבי החלטתי להעמיד פנים שאני ישן. היא הביטה בי בתרעומת מעורבת בהקלה, נרדמה ונחרה קצת בשביל המאה שקל שעלתה, וחשבתי על הקצין הפולני שהלך אל אישה שמצא ב"אטום בר" בבן יהודה שאמרה, "חמש לירות," והוא אמר, "קצין פולני לא לוקח כסף." כעבור יומיים הלכתי עם נעמי ומירנדה לקיוסק "עלית" שבלובי לשתות קפה. אחרי ששתיתי חזרתי למיטה והתחלתי להחלים.

לידי, בחדר שהועברתי אליו, שכב רב שהתפלל כל העת אך גם צחק. עד אז לא הכרתי רבנים צוחקים. שאלתי אותו איפה אני יכול לברר לאן לקחו את הסרטן שלי. הרב, כמו כל מי ששומע את המילה סרטן, נראה מעט נפחד, ומלמל שבדרך כלל סרטן נחתך, וחלק קטן ממנו נשמר במעבדת בית החולים והיתר נקבר במה שהוא קרא בית עלמין. שאלתי את הרב "איפה?" והוא אמר, "אם הוא של יהודי אז אצל יהודים. והלוא אין חיוב מן התורה לקבור איבר מן החי, ומצוות 'קבור תקברנו' נאמרה רק לגבי אדם מת, אבל אף על פי שאין חיוב קבורה אין גם איסור הנאה ואין איסור ניוול." הוא הוסיף שפוסקים מן הראשונים קבעו תקנה, אם כי לא הלכה, שיש לקבור איבר חי לא בשל מצוות "קבור תקברנו" אלא על מנת שלא להכשיל את הכוהנים, כי כוהן נטמא גם מאיבר שאינו אדם מת שלם. הרב כחכח מעט בגרונו והביט בי בתמיהה והוסיף, "שמע, חכה יום." אמר וחיכיתי.

בא אליו חבר, גם הוא כנראה רב. הם התפללו יחד, ואחר כך אמר לי שבירר אצל החבר, שבירר בחברה קדישא, והסרטן שלי קבור בקריית שאול, חלקה ב', שורה אחרונה. הוא נתן לי את מספר הקבר, שעדיין אינו מכוסה במצבה, והוסיף שחברה קדישא קיבלה גופת יהודי בשם ג'ק קוניק, חזן מסכן מניוארק ניו ג'רסי, שעלה לארץ ישראל כדי למות בה והגיע להחנות את עצמו כאן עד בוא משיח צדקנו, אבל לא היה בידו די כסף להיקבר בירושלים, והסרטן שלי קבור יחד עם גופתו של ג'ק קוניק, החזן מניו ג'רסי, בקריית שאול, שבניגוד לבית העלמין הצחיח שנקרא בית עלמין הירקון, שנראה כמו מחנה ריכוז למתים ושרק מעטים שמחים להיקבר בו, הרי קריית שאול היא מקום לא רע להיות בו מת, אם אתה יהודי כמובן.

שאלתי אותו אם יש איזה חוק שבות לסרטנים שאינם יהודים אשר נישאו אחר כבוד על ידי נמלים שכנראה אהבו אותם מאוד, האם יוכלו להיקבר בגן מתים יהודי, והוא אמר בכעס שסרטנים אינם סרטנים אלא גידולים, והם אינם נימולים אך גם לא בלתי נימולים. הם חלק מאיבר של יהודי, וכך אין להם צורך באֵם יהודייה או בגיור כהלכה, והם אף אינם נזכרים בתורה כבלתי כשרים, והם נקברים על ידי חברה קדישא, אבל אך ורק בצמוד ליהודים. אולי דבריו היו שונים מעט ושכחתי. כשאמרתי לו שסרטנים הם מזון מצוין, נעלב ואמר, לא הסרטנים שלנו. רצה לנחם אותי וכה חבל לי עליו כי אחר כך נודע לי שמֵת לפני, אבל שלא כמוני, הוא לא חזר לחיים אף על פי שבטח התפלל הרבה יותר ממני.

ואני שוכב ומתגעגע לסרטן שהיה בי וחושב, מי העז לקחת אותו לתוך האדמה? יכלו לחכות עד שאלך. ואיזו מין קבורה קברו אותו. הרב, שעבר ניתוח כמו שלי, אמר, "שמע, יש רק קבורה אחת." שאלתי אותו אם זורקים גם את הסרטן לבור כמו איזה יהודי, כי לעולם לא אשכח איך השליכו את גופת משה אבי אל הקבר, וכי אפילו סמרטוט לא זורקים ככה, והוא לא כעס אלא נראה כואב, ואמר שסרטן לא נקבר כיהודי, ולא נקבר בטלית - ואז הרים קול, "ולא סמרטוט! מה סמרטוט? טלית אינה סמרטוט," והביט בי, וריחם עלי המת החי הזה, והצחקתי אותו, הוא צחק ואמר, "הסרטן נקבר לא בעפר, שהרי לא מעפר בא, ממך הוא בא, ונטמן בקופסה שעליה כתוב שהיא מהצד הימני של האיבר, כפי שאמרת לי," ושאלתי מה זה משנה מאיזה צד, והוא אמר לי בכעס ובלא מעט חן שזה באמת לא משנה, "אבל זכור, הסרטן היהודי שלך טמון ליד ג'ק קוניק שהוא יהודי ספרדי וזאת בגלל הרוסים, שרבים מהם אינם יהודים, ולכן נהיו קברי האשכנזים נדירים, ואין דבר נורא מלהיות קבור ליד לא יהודי, אפילו אם אתה סרטן. גם סרטן יהודי הוא יהודי."

אחר השיחה הזאת יצאתי מבית החולים ברכבת שהקימה רעש גדול. מנדלי מוכר ספרים היה נהג הקטר, אבל הוא היה גם עיוור. הגעתי לגן המתים. לצד קבריהם של משה אבי ושל שרה אמי ראיתי שלט קטן עם שמו של ג'ק קוניק מניוארק ניו ג'רזי, אף כי הורַי לא היו ספרדים. עמדתי שם, הרכבת נסעה לה, מטוס זעיר חלף בשמים, באתי לשם כנראה מפני שהיה לי עצוב על הסרטן, והנה עוד ימים מספר אני יוצא וזהו, אין גרורות. התייחסתי אל עצמי כאל בר מזל. לא כעסתי על הסרטן שלי, כי הוא היה לי ואני לו, במעין ברית, אלא כעסתי על סרטנים ברבים. מנוולים בני מנוולים. ראיתי במחלקה אנשים נתוצים מהם. אנשים שניטל מהם צלם אנוש. שדיים חתוכים. נשים אומללות בוכות חרש. גברים עם סרטנים שהרגו להם את הריאות, את הלבלב, עם גרורות לכבד, מבטים של אובדן, של עצב, של כלימה. לידי שכב אדם ששמעתי שנותרו לו רק ימים ספורים, לא ידעתי אז שזה מה שיגידו עלי בעוד כשבוע. אבל לראות איך כל האנשים האלה שהיו קודם בריאים ואהבו ואכלו ורצו, ואפילו לא עישנו, ושמרו על עצמם, או גם אלה שלא שמרו, ופתאום בא הסרטן וזוחל לתוכם ומשמיד כל מה שעומד בדרכו, יימח זכרו של נציג האל הכול יכול שרואים כאן בסוף החיים כשליח, כמו זה שהודיע ללוט שייחרבו סדום ועמורה, והוא אינו אומר מילה, לא מתערב, לא מתחנן על חיי אלפי בני אדם וזהו, האל אמר אז אין שאלות. אם זה אל, השטן הוא סוכרייה על מקל. אם ככה, הסרטן, כמו היטלר לפי הלובביצ'ר, הוא שליח האלוהים, ואז אני חושב, יימח שם שניהם. אמן.

כשאני חוזר הרב איננו. אולי לקחו אותו לבדיקות. אני מרגיש כאילו אני מעופף בקלילות הממלאה את ראשי. אני נוסע עם שרה אמי באוטובוס מספר חמש אל דודתי בלומה שגרה ברחוב עמוס. האחות מרינה אמרה אחר כך שזה קורה הרבה פעמים כאשר יוצאים מניתוחים. אמרה, והצטערתי שחשבה שהיא צריכה לומר את זה, אמרה שלא היה שום רב ששכב לידי ואין שום רכבת ברחוב וייצמן, ומה פתאום יושבים שבעה על צמה? זה כי סיפרתי למרינה שדודתי בלומה התאבלה בשצף קצף שבעה ימים תמימים ושבעה לילות על צמת בתה האהובה, ומשה אבי סירב לבוא לשבעה שלה אבל היא נגעה ללבי וללבה של שרה אמי בשל אהבתה הנוראה לבתה, בשל אבלה התמים על צמת בתה. מה מופלא היה לשבת שבעה מול בת דודתי הבוכייה בגעיות עמוקות על צמתה הכרותה ולראות איך אנשים נכנסים, חמורי סבר, בחליפות כהות בחום התל אביבי, ומתלחשים ביידיש או בפולנית ומנשקים את דודתי בלומה ומתכופפים לנשק את בתה מתילדה. ואחר כך ישבו כולם בכורסאות ועל הספות ושתו תה ואכלו ביסקוויטים של פרומין וקיללו בזעם את הבחור הרשע שחתך למתילדה את הצמה שצימחה חמש עשרה שנים. דיברו שם בכעס על הנער שהתוודה שעשה את זה מאהבה. הם באו מהדמעות היהודיות של טרנופול, והרי כל תולדות היהודים כתובות בספרי דמעות. והם ישבו ובכו ואישה אחת מטרנופול אפילו ייללה, ואמרתי לה, "על נהרות בבל," ואמרה, "כאן, ליד הירקון, ליד בית המטבחיים, וצריך את השייגעץ הזה עם האהבה שלו לשים בבית סוהר."

בינתיים ישנתי. הייתי צמא וקמתי. מירנדה באה והלכה. מדדו לי חום. הזריקו משהו. טיפלו בנוזל שהוזרם לתוכי. שכבתי רגעים ספורים לבדי והאחות הפרטית עדיין היתה שם. שכבתי במין אפתיה יום יומיים ואולי שלושה. אחרי שני הניתוחים הייתי כנראה עייף והלום הזיות מהזריקות שקיבלתי, כאבו לי הפצעים במקום שתפרו אותי פעמיים וניסיתי להבין מה קורה, מחשבותי הקטועות והרעות זחלו. מירנדה הביאה עיתון ורצתה לקרוא לי, אבל דחיתי אותה ולא רציתי לשמוע. עדר קטן של רופאים פסע כאיש אחד ממיטה למיטה אחרי הפרופסור, ואיש מהם לא הביט ימינה או שמאלה. לבסוף הגיעו אלי והפרופסור נעצר וגם הם כמובן נעצרו, ולא הביטו בי, עמדו ולא ראו, וירו זה אל זה מונחים רפואיים שאת רובם אינני מבין, ואני רוצה לומר להם ששוכב מולם חולה זקן, שיש לי שם ואני גם נהנה מהמילים הלטיניות, תמיד אהבתי את המילים המדויקות האלו שמשה אבי אהב לדקלם בהן את הורציוס או את סנקה, אבל הם אינם מביטים לעברי, הולכים כמו עדר אחרי הפרופסור, וגם כשאני אומר משהו הם לא מקשיבים אלא כותבים בבלוק התלוי על המיטה ומסתלקים.

אני אוכל, השתן נהיה בעייתי, האחות בודקת את הקתטר ואומרת שהכול בסדר, הרופא מאחוריה מחייך פתאום ורושם משהו בבלוק. ואני נשאר לכמה דקות לבדי בחדר ומירנדה עומדת במסדרון ומשוחחת עם אחד האחים ופתאום כאב חד פולח אותי, אני מרגיש שמשהו בי בוטש, אני מושיט יד אל צדי הימני ורואה איך נפער חור ענק בבטן ומגלה את התפרים מתנפצים לנגד עיני. הבור העמוק נושם, עולה ויורד כמו מפוח, חלק מבטני כבר נשפך החוצה ואני רואה שהבטן היא פרח שנפתח בצילום אטי, פעור נימי בשר ודם, הקיבה עולה ויורדת, מעַי נשפכים החוצה ומדממים ומירנדה רואה מבחוץ ונכנסת בסערה, בוחנת את הבטן הגלויה והמדממת ומזעיקה אחות. האחות מביטה, חובקת את ראשה בידיה ומזעיקה רופא. הרופא מזעיק את הפרופסור. הפרופסור נראה רץ במסדרון ותוך כדי ריצה הוא עוטה על עצמו סינר, אחים נכנסים במרוצה ולוחצים על הקיבה ומקבעים אותה חזק בחגורה. הקיבה בורחת להם החוצה מתחת לחגורה והחגורה כבר שחורה מדם והסניטרים מעלים אותי על אלונקה. האחות אומרת שהמפלה הזאת היא כבר יותר מביש מזל. "אתה גם ביש גדא," היא אומרת, "וגם ביש מזל." הרופא המתוק דקל שחולף על פנינו בדרך לניתוח אחר שואל, "למה לא יכולת לנסות להיות פחות מקורי?" אני שומע מישהו אומר שכל זה הוא מעֵבר לכל סבירות, הם מעולם לא שמעו על דבר כזה, בספרות המקצועית לא נכתב עד כה על התבקעות החוט החזק בעולם פעמיים בזו אחר זו, הם אומרים שבחוט הזה אפשר לתלות באוויר עשרה כמוני והחוט לא ייקרע, כי זה חוט גרמני, והוא הכי חזק שיש, וגרמנים יודעים איך עושים דברים חזקים ויסודיים והסיכוי שזה יקרה פעם אחת הוא אפסי, ועל אחת כמה וכמה פעמיים, והם אומרים שאכנס לספר השיאים של גינס. מעניין את התחת שלי גינס. אני חשוף, מבוקע ומכוער, העצב נעלם, כבר לא היה בו די כדי ללוות אותי בדרך הארוכה הלאה, הבטן לא הרגה אף אחד, ספר שיאים אני להם, גוף מפוצץ, אצלם קורים אסונות מדי יום, אצלי זה אחד, והם כבר ילמדו מה באמת קרה מהבחינה המקצועית וידעו להבא ואילו אני אמות, ובגלל זה מישהו אחר, בעתיד, יוכל לחיות ואז מישהו אחר אחרי כן יצטרך למות, וטוב או לא טוב, אני כבר באלונקה ושוב אני מובל לגיהינום הטֶבח הענקי.

את תחילתו של הניתוח השלישי והאחרון בתוך עשרת הימים אינני זוכר. הכול נעשה מהר. הזריקו לי משהו עוד טרם הוכנסתי לתא. צילמו אותי. שלפו את הדיקט. לא הרגשתי. הניתוח הזה נשאר בי כאילו הייתי בו ולא הוא בי. את הבשר האדום והשחור שראיתי אחרי כמה זמן ראיתי גם קודם. אחר כך, כשהתעוררתי מהתרדמת בת השבועיים-שלושה שבה שקעתי אחרי הניתוח, רציתי לחבק את עצמי, להפוך את עצמי בחזרה לבן אדם, ואז הייתי כמת אשר בצאתו מרחם אמו וַייאכל חצי בשרו, כי הבשר החריך והגעיל ועשן דק וכועס נישא ממנו. הגוף עם קרביו הגלויים נראה מנוול ולא הכרחי. הושטתי ממנו ידיים קרועות ומטונפות לעבר עצמי ולא הצלחנו לגעת זה בזה, וכפי שאמרו לי אחרי כן, הניתוח עצמו ארך שעות ארוכות. אמרו שהתמוטטתי באמצע הניתוח ושלרגעים פגה השפעת הסמים המרדימים וצעקתי מכאב והרדימו עוד ושוב חתכו ושוב תפרו.

כשאני חושב על זה היום, עכשיו כשהכול חלף ואני חלפתי ושבתי וכל כולי מוות מהלך, אני יודע ששכחתי הכול, אבל מאז, לעתים בלילה, אני חולם או אולי מהרהר על הפציעה שלי בירושלים, ב 1948, וחרדה סתומה שניעורה בי כשכמעט מתּי באיכילוב לא מכבר, חוזרת. ואני רואה לנגד עיני משהו בלתי מוגדר, מין בלון בהיר ענק, אולי שורש של עץ מת, גזע כרות, בעל שורשים דקים הנראים כמו נחשים המטפסים עליו מלמטה ואדם שהוא אני שוכב במיטה ענקית בניו יורק. בחלון יורד שלג ומולי עץ האשוח של פרסילה, אמה של מירנדה, שאוחזת כוס יין וחותכת צלי עגל ומגישה אותו עם רוטב ועם ג'לי מנטה ירוק, והמראה תקוע בי ואני מנסה ללמד את פרסילה את "אדון עולם אשר ברא" ובורח מן העץ והוא רודף אחרי ואני מתבייש להיות לראווה בגן הרצח הזה ואז רואה את שרה אמי, צעירה, עדינת פנים ויפת מראה, רצה, ואני חושב שהיא רצה בדרך לבית החולים פרוינד כדי ללדת אותי, אבל הזיכרון מתעתע, ונעלמתי לעצמי מכל הזיכרונות והרגשתי איך אני שוקע, רציתי לצעוק לעזרה אבל שום קול לא בקע ממני ושקעתי בבור ובאתי אל תימהון עמוק.

אולי אינני זוכר ורק מדמיין, אבל אני יודע שלא הייתי בשום מקום ממשי בשבועות האלה, ומוזר לדעת, כמי שיודע שלא היה, לאן נעלמתי. באנגלית זה קל יותר, I was nowhere, כלומר הייתי בשום מקום, וכך החלו השבועות של התרדמת. אומרים לי, "יורם, שלושה שבועות לא היית כאן." אני לא מבין איך אני לא מצליח לזהות את מקומם של הרגעים שלא היו בזיכרוני ואשר אותם אני מחפש כדי לדעת איך קרה שאחרי שלושה שבועות של מוות, ובלי שום סיבה טובה, התחלתי לחזור. מיד אחרי שהתעוררתי ידעתי שנגעתי במה שקוראים לו הסוף. בתרגום מאנגלית זה מובן לי יותר, השום דבר שהיה. יש מילים בתת הזיכרון שמאפשרות לי לדמיין משהו שאין לי מושג מהו. ממנטו מורי, זכור את המוות, היו ממלמלים הנזירים השתקנים בלטרון כאשר משה אבי היה לוקח אותי מדי פעם למנזר ויושב ומשוחח על ארנו דניאל עם אב המנזר שלמד איתו בהיידלברג. משה אבי אהב להעריץ את הנזירים וכמובן לקנות מהם יין שלא התכוון לשתות.

© כל הזכויות שמורות לידיעות ספרים הוצאה לאור

על החיים ועל המוות - יורם קניוק
Of Life and Death - Yoram Kaniuk


לראש העמוד

מומלצים: ספרים | כתב עת ספרים | עולם חדש | רמקולים | זכות הילד לכבוד
| סמיוטיקה | מטר | רמות | Tom | דלילה | גד ויספלד | מיקרוטופינג

ספרים חדשים באוגוסט 2019:
אולטימטום, אי אפשר לברוח מהשמש, אלוהים אתה שם? זאת מרגרט, אמש, לילה אחרון, בין המולדות, במקום גרניום, גיא בן הינום, גשם חייב לרדת, דוניא, האוויר שאת נושמת, האיש שלא שרף את קפקא, האישה שלא הייתה, האלמנה השחורה, הזנה רעילה, הכד השחור: רומן משפחתי, הכלה מאיסטנבול, המיסה של האתאיסט, המשהו הזה, הסבך, השועלים של שמשון, וינה 1900 , חוק 5 השניות, חיים לנצח, יפים כמו שהיינו, לֻזוּמִּיַאת: התחייבויות וחובות מופרים, לא העזנו לדעת, לאהוב מחדש, לקראת אוטוביוגרפיה מינורית, מבוסס על סיפור אמיתי, מסע דילוגים, מרלנה, נהר הקרח, נשים ללא גברים, סודות, סוכרי יוסי - אמזלג, סטארט אפ, סער ופרץ, ספר געגועים, עגלות , עוד לילה אחד, עינה של האורקל, על מקום הימצאה, עצי לבנה ומסילות ברזל, פול אוסטר 4321, פיצות,איקאה ודילמת האיש השמן, ציפור בעיר קדושה, רומן, רשימת המוזמנים, שמיים שאין להם חוף.

ספרים חדשים

סמיוטיקה - בניית אתרים, עיצוב אתרים