Amazon.com Widgets

  ספרים חדשים - אתר טקסט    ⚞  שנת 2007  ⚟

 | 2019 | 2018 | 2017 | 2016 | 2015 | 2014 | 2013 | 2012 | 2011 | 2010 | 2009 | 2008 | שנת 2007 | 2006 | 2005 | 

|  אוגוסט 2019 |  יולי 2019 |  יוני 2019 |  מאי 2019 |  אפריל 2019 |  מרץ 2019 |  פברואר 2019 |  ינואר 2019  |  דצמבר 2018 |  נובמבר 2018  |  אוקטובר 2018 |  ספטמבר 2018 |

» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» פרויקט נחום גוטמן
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006

גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

| כולם | ספרים בחודשים |
| אודות טקסט | יצירת קשר |
פרטיות בטקסט

ספרים חדשים בפורמט RSS


» טקסט  » ספרים מקור  » ספרים חדשים בספטמבר 2007       חזור

אלוהים לא מרשה
מאת: חנוך דאום
God Won't Allow - Chanoch Daum

ההוצאה:

ידיעות ספרים

אלוהים לא מרשה", ספרו הראשון של חנוך דאום, מציג מונולוג חושפני, הכולל ארבעה מכתבי התנצלות, בהם חושף הכותב תהליך כואב של התרחקות מן הדת כפי שהכיר אותה, התרחקות מן המגזר אליו הוא שייך, חיים בצילו של אב דומיננטי המקדיש את חייו למען הקהילה הדתית לאומית, עימות עם הרצון להיות חלק מקולקטיב דתי לאומי, מבלי לנהוג על פי הכללים, והתמודדות עם האשמות בלתי פוסקות, ואולי מוצדקות, על שבחר כעיתונאי דתי שלא לייצג נאמנה את המגזר ממנו הגיע.

אלוהים לא מרשה הוא האוטוביוגרפיה הרגשית של הכותב. מדובר בספר מטלטל המטפל באומץ אך בהכנעה בבעיות שטרם טופלו בעולם הדתי: הומו-אירוטיות בישיבות, שימוש בכדורים פסיכיאטריים, זוגות מעורבים, בדידותם של ילדים הגדלים במשפחות מרובות ילדים ועוד. זהו ספר שנכתב באהבה גדולה, אך מתוך כאב וגעגוע.

אלוהים לא מרשה
שתפו אותי

בספר מרגש חושפני במיוחד עושה דאום חשבון נפש עם אביו הקפדן ומסוגר, עם הקהילה הדתית ממנה בא שאליהם הוא חש אמביוולנטיות בלתי פתורה, עם אשתו עם אלוהים ובעיקר עם עצמו. ללא רחמים הוא מתאר את רגעי ההשפלה, הכאב, הדחייה, יחסים הומוסקסואליים, אוננות שבאה ממקום של לענג את עצמך בשיממון צחיח חברתי.

דאום מתאר את נעוריו, ימי הצבא הקשים את האכזריות והאטימות של המערכת. קשה להישאר אדיש לנוכח קריאת הדברים.

אחרי הקריאה של הספר הזה תבינו טוב יותר את עולמם של בני הישיבות ואת עולמם של שרשרת הילדים עם הפאות והכיפות בשכונות הצפופות החרדיות.

ארבעה פרקים/מכתבים בספרו של חנוך דאום: מכתב לאבא, מכתב למגזר,
מכתב לאלוהים ומכתב לרעיה אהובה.

אלוהים לא מרשה מאת חנוך דאום בהוצאת ידיעות ספרים,
עיצוב העטיפה: יובל סער, 213 עמודים.

אלוהים לא מרשה
פרק ראשון: מכתב לאבא | חנוך דאום

כל כך הרבה מאמץ השקעתי כדי לרצות אותך, ואתה מתת לי פתאום, בלי לומר דבר. זה הצליח לי, אבא? שמחת בי? הערכת אותי? הייתי חשוב לך? מה חשבת עלי, אבא? חשבת עלי בכלל? אני מלא עצב על לכתך, מלא עצב על שהחמצנו את הקשר אשר יכול היה להיות בינינו. אם יש תפילה בלבי, היא שמהטעות שלנו, אבא, ילמדו אחרים.

[...]

פרק שני: מכתב למגזר | חנוך דאום
האם באמת הגעתי לאן שהגעתי על גבכם, וברגע שבו נחלתי הצלחה וזכיתי להכרה נטשתי אתכם, תקפתי אתכם וגרמתי לכם נזק בלתי הפיך? שמא הטענות נגדי נכונות? האם אני באמת נזק, אחים אהובים, נזק למגזר אותו אני מבקר אך מעריץ כל כך? אני אקדח טעון בהתלבטות וגעגוע.

1
אני אוהב אתכם. אוהב באמת. אתם המשפחה המורחבת עמה גדלתי. אתם כל מה שאני. כל מה שיש לי. אני אוהב את האמונה. את השפה. את הלהט. את החסד. את המשפחתיות. אפילו את ההפגנות הריטואליות וחסרות האפקט אני אוהב. אבל כל כמה שאני אוהבכם, כך איני יכול לשאת אהבה זו, וכל כמה שאני אוהבכם, כך איני מסוגל לחיות עוד כבן משפחה שלכם, כחלק בלתי נפרד מכם, מהשקפתכם, מאורח החיים שלכם. איני מסוגל לתת לשאלת הגבולות והאדמות להיות בליבת חיי, איני מסוגל לתת לפטריוטיזם להיות מרכז חיי.

איני יכול לתת לשאיפה לאומית הנתפסת בעיני הדלות כמצומצמת ולא מספיק רלוונטית, להיות משוש חיי וליבת קיומי. הלוואי שזה היה אחרת. הלוואי שהייתי חש את שאתם חשים בלבכם פנימה. אבל איני חש זאת ואיני מסוגל להתחפר ולהתייסר בתוך חלום ארץ ישראל השלמה, חלום שנגוז. איני מסוגל לחיות על פי סדר היום הזה, איני מסוגל לנשום עוד את השאיפה לתפוס שטחים, איני מסוגל לשאת את היחס המתעלם מהפלסטינים, את שטיפות המוח, מיעוט נושאי השיחה, הזילות התרבותית, הפטרוניזם ההלכתי, היחס המפלה כלפי נשים, היחס המפלה כלפי בני עדות המזרח. איני מסוגל לעצום עיני ולומר כי איני חש ריחוק. כי איני חש מיאוס.

אני כותב זאת ברעדה שכן אני עפר לרגליכם, אחי למגזר, ולצד ועם ובסוף כל הרשימה הזו, הארוכה והכואבת, יש בי הערכה כנה, עמוקה ואינסטינקטיבית אליכם, אנשים המוסרים חייהם עבור חלומם. אנשים אשר לא חשוב להם רק מהנעשה אצלם, אלא גם מהנעשה סביבם, אנשים אשר אינם רואים רק את עצמם, אנשים מעורבים חברתית, אנשים טובים שאינם זוכים ליחס הוגן או לסיקור שווה, אנשים דעתנים ובעלי לב רחב המרגישים, לא בלי מידה של צדק, כי הם אינם מקבלים במה ואינם מקבלים הזדמנות שווה להשמיע ולהתבטא.

אולם תמיד, כמו הייתי אדם דו קוטבי, בדיוק באותו הרגע שבו אני חש את אהבתי אליכם, אני מתהפך בדעתי וסובל מייסורים קשים ונזכר כיצד כל מה שחשוב לכם, אחים אהובים, הוא לשכנע את הכול בצדקתכם, ואני תמה תמיד מניין הביטחון הזה בצדק, ואיך אוכל להיות חלק מקבוצה אשר כה בטוחה כי האמת ואין בלתה מצויה אך אצלה וטמונה אך בין השקפותיה, חברה שמנהיגיה ורבניה מתקשים לקבל את האחר, בין אם הוא ערבי, בין אם נטיותיו המיניות שונות, ובין אם הוא סבור כי יש לצאת משטחי הגדה.

לבי שותת ונקרע בין תחושות סותרות. איני יכול לשאת את ההתבשמות הזו בצדק, בלאומיות ובמציאות החיים האורתודוקסית, אך בה בעת איני יכול לשאת את הריחוק שאני חש מכם, שכן אנשים רבי מעלה אתם, המשחרים לטוב ורק לטוב, וכאשר אני כותב כי אני עפר לרגליכם, לא כמליצה אני כותב זאת, כי אם מתוך שכנוע עמוק בכך שאתם ראויים ממני, וראויים יותר מכל מגזר אחר בחברה הישראלית, במוטיבציה, ברצון לתת, בדרך החינוכית. אני חש בלבול ומבוכה, קרוע בין שתי האמיתות הללו, בין שתי הדעות הסותרות, המתרוצצות כשני בנים בקרבי. אילולא היה אבי מת, אולי היו אלו יחסי גם איתו: יחסי דחייה ומשיכה, אהבה והערכה לצד ביקורת קשה ונחרצת על תפיסת עולם שאת חלקה שוב איני יכול לשאת ולהחיל.

רק כאשר אני קורא היום כתבים של הרב קוק אני מרגיש שייך. מרגיש חלק. מרגיש כי האדם הגדול הזה, אביה של הרוח הציונית הדתית, אביו של המגזר, הוא גם אבי שלי. הרב קוק הכיל מורכבות וראה ביהדות את כל הפנים - האקדמיים, הקולטוריים, החילוניים והדתיים. האם איני מבין נכונה את הרב קוק? או שמא בנו, הרב צבי יהודה, היה זה אשר פיתח והשקיע רק בצד הלאומי, והזניח, יחד עם תלמידיו, את כל רבדיו האחרים של הרב קוק, האישיים, הפיוטיים, מלאי החמלה והלבט? כיצד ייתכן שכתביו של הרב קוק כה אהובים עלי וההזדהות שלי עמם מוחלטת, אך מתלמידיו המובהקים של בנו אני מרגיש כה מרוחק? מי לא מבין נכונה את כתביו של הראי"ה, אני הקטן, או תלמידיו הגדולים? מותר בכלל להעלות את האפשרות הזו, מותר לרמוז בכלל לכך שבנו של הרב קוק צמצם את משנתו? האין זו עזות מצח אדירה? אני מוצא ברב קוק את המורכבות, את נשיאת ההפכים, את הנטייה האקדמית, הביקורתית, את הליברליות, ההעזה, הכמיהה לשינוי ואת הרובד הקולטורי המעודן כל כך.

אני מוצא ברב קוק את היהדות שאותה אני מחפש. היהדות אשר אליה ביכולתי להרגיש שייך. תלמידיו רואים בו את מנהיג הציונות הדתית, אשר לקחה על עצמה כמשימה ראשונה במעלה, אולי כמשימה בלעדית, להתיישב בכל ארץ נחלת אבות, גם אם אין זה רצון העם, גם אם אין על כך הסכמה לאומית. האם לכל אחד יש את הרב קוק שלו? האם ישנו הרב קוק של "אורות התחיה", מלא העזוז הלאומי, וישנו הרב קוק האחר, של "חדריו", יומניו האישיים והמרגשים העמוסים חיבוטי נפש, פואטיקה וקבלת האחר? כלום לא היה זה אותו אדם? הם אנחנו תלמידיו הקטנים ממנו, לא החמצנו את רוחב משנתו, ובחרנו ממנה חלקים זעירים בלבד? בנו של הרב קוק, הרב צבי יהודה, נשא נאומים אסטרטגיים ששינו את פני המגזר.

הוא עמד בישיבה מעל הסטנדר החורק ונשא את הנאום החשוב ביותר שלו, כשהוא זועק ותוהה היכן חברון שלנו, והיכן שכם, ובעצם נוטע בלב תלמידיו את הנרטיב הדתי הלאומי, את חזון ארץ ישראל השלמה. ספק אם הוא חשב שהבלטה של עיקרון זה תשכיח מתלמידיו את תורתו המגוונת של אביו, ותוציא אותם לפעול רק כדי להגשים חזון זה. אולי אין לי הזכות לטעון זאת, אבל לעתים נדמה לי כי הרב קוק האב הוחמץ, בשל עודף כריזמתיות של בנו, שהאיר לתלמידיו במלוא העזוז את החלק המעשי של משנתו, ובכך הזניח את צדדיה האחרים, המלאים באהבת האחר, בצורך בפשרה, בהכרח שיש בלימודים אקדמיים ובחוכמות חיצוניות. אדרבה, כאשר באה כבר תנועה דתית כ"מימד" ומנסה להכניס לשיח הדתי הלאומי את החלקים הללו, היא נחשדת בבגידה, ומסולקת מסדר היום באלימות מילולית, כאילו סימלה בקיומה איזה סוד אפל מעברנו, כאילו הדגישה בנוכחותה את ההחמצה הגדולה של המגזר.

2
אני מצטער על שהצלחתי להגיע למקום בו דברי נשמעים, בדיוק ברגע שבו שיניתי את עמדותי. אני יודע עד כמה זה כואב, אחי ואחיותי. אני יודע ומבין כי אתם חשים נבגדים. אלוהים יודע כמה הייתי רוצה לייצג אתכם. להיות בן נאמן. לחשוב כמותכם. אך גם אדם אשר שולט במוצא פיו, אינו בהכרח שולט במחשבותיו. צר לי על כך, רעים אהובים, אך שוב איני חושב כמותכם. איני צודק מכם. אני פשוט רואה את הדברים אחרת. ההייררכיות השתנו, מצב תודעתי הפך עורו, אנרגיות אשר הניעו אותי בעבר לפעולה, מכבידות עלי היום עד מאוד. לעולם לא אוכל להביט בעיניכם, אחים אהובים, ולומר כי אין צדק בטענותיכם. אולי - כמו שרבים מכם מטיחים בי - כל כך רציתי להתקדם, עד שהטמעתי דעותיהם של אחרים.

אולי אימצתי את ההשקפות אשר עמן היה לי נוח יותר להתקדם. אם זה קרה, באופן לא מודע זה קרה. אפשר וכה רציתי להשתלב בתקשורת הישראלית, להיות אחד מהם, עד שיישרתי קו עם מה ששמעתי מסביבי ושכנעתי עצמי כי זה נכון ומקובל. איני יודע אם זה קרה, אם לאו. איני יודע אם דעות חדשות קיבלו נחלה בלבי רק מפאת הרצון להשתלב. אם אכן כך, זה קרה באופן המבזה ביותר, שכן הדעות האלה הוטמעו בי כה עמוק עד שאיני יודע לומר אם זה אני, או שזה מי שהפכתי בטעות להיות. נקלעתי אפוא למצב הקשה ביותר: אני גם חושב אחרת מכם, וגם לא מצליח להיות שלֵו עם המחשבות הללו, לא מצליח להיות רגוע ולבטל את האפשרות שהדעות אשר גיבשתי, אשר סותרות חלק נכבד ממה שמנחה אתכם, אינן אלא דרך שאימצתי בכדי להתקבל ולזכות בהכרה לה אנחנו, כמגזר, לא זוכים.

צר לי על שאיני מסוגל להיות מליץ היושר שלכם, אף שאתם בלי כל ספק האנשים הטובים ביותר בארץ הזו, מלאי החמלה והרחמים, הרצון הטוב והמסירות. יודע אני היטב כי כאשר איני מוציא את שמכם הטוב ברבים ואיני מפיץ את גדולתכם, הריני מכאיב לכם באמת. לילות רבים אני חושב על כך בטרם נעצמות עיני. מתייסר. אפשר ששוב ושוב, בגלל הערצתי ואהבתי אליכם, אני נמשך לביקורת עליכם, מתוך רצון להתריע ולהציע, ושוכח לפאר את מה שיש. אולי אני נמשך אל האין, ומחמיץ בכך את שמכם הטוב, את פועלכם ואת היושר שבכם.

איני יודע להסביר מדוע אני נאחז בכם בכל זאת. מדוע אני מתעקש להיות חלק. מדוע אני מבקש להשתייך אליכם, למרות הכול. אילו רק הייתי יוצא, אילו רק הייתי מצהיר שאיני אחד מכם, הייתם כועסים פחות, מבינים יותר. הייתם מגלים סלחנות לדעותי. מצפים פחות. מבקשים פחות. כי יותר משקשה עליכם הביקורת, אינכם מסוגלים להבין מדוע אני מתעקש למתוח אותה מבפנים. מדוע אני מתעקש להגדיר את עצמי כחלק מכם, ודווקא מהעמדה הזו למתוח ביקורת.

אני שואל עצמי את השאלה הזו פעמים רבות. אולי בגלל שאיבדתי את אבא, איני רוצה לאבד גם אתכם. יש קשר, רעים אהובים, בין אובדן אבי לחשש שלי לאבד גם אתכם. קשר עמוק ומופרך, דמיוני, אך גם אין אמיתי ממנו: אם היה גורם כלשהו שהתחרה איתי על אהבת אב, זהו אותו מגזר יקר ואהוב, שתפס בחייו של אבי מקום נכבד. אבא השקיע בכם, נתן לכם מזמנו, לעתים על חשבוני. זו האשמה מגוחכת, אבל לעתים אני חש אותה במלוא עוזה: אתם, המכונים מגזר, גנבתם לי את אבי, וכעת אתם צריכים להחזיר לי את אהבת האב החסרה. להתיר לי להישאר חלק מכם, הגם שאיני מייצג אתכם נאמנה. הגם שאני מסב לכם נזקים.

כבר בראשית דרכי כעיתונאי בחרו לנתח באחד העיתונים המגזריים על גבי כמה עמודים את השאלה מדוע, בעצם, אינני מייצג את המגזר. קראתי את הכתבה וחשתי בודד. מעבר אחד היו עמיתי החדשים, קבוצה של עיתונאים חסרי עניין אמיתי במה שאינו הם. חבורה אשר קיבלה אותי על תנאי, בגלל שהייתי ראוי להם באותו רגע. ייצגתי בעיניהם סוג של אחרות שעניינה אותם, שמצאה בעיניהם חן. מן העבר האחר היתה זו חבורה של האנשים עמם גדלתי, אשר היו מאוכזבים ממני, לא הבינו מדוע איני חושב כמותם, מדוע איני משתמש בבמה שלה זכיתי כדי לתת ביטוי לעמדותיהם. ואני ניצב בתווך, ילד קטן מרמת הגולן, תקוע בין שמים לארץ, בין קודש לחול, נטול עתיד או תקווה, נטול סיכוי למצוא חום ואהבה מגזרית, והכול בגלל דעותי, או מה שחשבתי לדעותי, אך במגזר חשבו אותן לדעות אשר אימצתי כדי להתקדם. כה חסר ביטחון הייתי, עד שלא נותרה בי ידיעה ברורה לגבי האמת הפנימית שלי.

לאחר פרסום הכתבה, אשר היתה עדות להלך הרוח הכללי, חשתי כי איבדתי את המגזר וכי תלוי אני בחסדי החברים החדשים מן העיתונות, אך לא ידעתי כיצד לסמוך עליהם ולא האמנתי כי ייתנו לי הזדמנות של ממש. וכל שבוע הולך הייתי אצל בית הדפוס, ומתיידד עם שומר הסף כדי לשים ידי על הגיליון הראשון היוצא ממכונת הדפוס כדי לראות אם פורסמה כתבתי, אם כותרת נאה שמו לה, באיזה עמוד היא מופיעה ומהי התמונה שעיטרו לכבודה. סברתי כי חיי תלויים בכתבות הללו ובאופן בו הן יפורסמו. סברתי כי חיי תלויים בשאלה, האם אתקבל על ידי המשפחה החורגת שלי, עמיתי העיתונאים, שכן חשתי כי את משפחתי המקורית איבדתי.

כך התפתחה לה התנהגות כפייתית קשה וכואבת, אשר כללה מחשבות אובססיביות אין סופיות, והתנהגויות משונות שמטרתן היתה חיזוק מעמדי בעיתונות. כה נמוך ירדתי, עד שמאזין הייתי להודעות הקוליות של אחד העורכים, כדי לנסות ללמוד מהן אם תפורסם כתבתי אם לאו. כה דחוס וחרדתי הייתי (היום אני יודע כי גם זקוק הייתי לטיפול), עד שרמסתי את פרטיותו של אותו אדם, למען האפשרות שאקבל פרטים על מצבי, ועל מועד פרסום כתבותי. וכל העת ניצבתי בתווך, מצד אחד עמדה תביעה מגזרית לייצוג, תביעה אותנטית ונוגעת ללב מצדכם, אחי למגזר, ומן הצד האחר היתה מלחמה קיומית של מי שחש כי את מגזרו איבד, וכעת עליו להילחם בכל מחיר על מה שחשב שיהיה ביתו החדש, מקומו בתקשורת הישראלית. נמחצתי. הייתי נטול אחיזה, עלה נידף ברוח.

יודע אני כמה כואבת עבורכם בגידתי. כמה עגום להיות שייך לקבוצת מיעוט, לראות את אחד מבניכם מגיע לעמדת השפעה מסוימת בתקשורת, ובדיוק אז לגלות כי הוא מכריז על עצמו כאחר: כדתי אחר, כמתנחל חדש, וכשאר מרעין בישין. הרי חשוב לנו, במגזר, מה יחשבו עלינו. חשובה לנו ההערכה. ההכרה. חטאי גדול הוא והאכזבה מכך שאיני מייצג את דעותיכם עצומה היא. אני מבין זאת. הרי זה היה גם הסיפור שלי. גם אני כמו המגזר חייתי בכדי לרצות את האבא הגדול שלי. במקרה המגזרי, האב הוא האליטה האמורפית המשמשת לנו, המגזר, דמות שעלינו לרצות ושאנו רוצים להרשים. במקרה שלי מדובר באבא דומיננטי וידוע אשר שימש כרב קהילה. גם אני, כמו המגזר, עסוק הייתי באיזו כפייתיות בלתי נסבלת בשאלת הקיום שלי, חרד לגורלי, לא יודע מה שווים חיי, לא רגוע ללא אישורים בלתי פוסקים מאבא, בלי להבין דרך מבטו שאני חי. אז מדוע איני מייצגכם נאמנה?

אולי דבק בי דיבוק. אולי הערכים הישנים שעליהם גדלתי, שוב אינם חשובים לי, רק משום שאני רואה את עצמי במרכז. רק משום שאני מתעצל לדבוק בהם. רק משום שאני מתרפס כלפי בעלי כוח בציבוריות הישראלית. אלו טענות כבדות משקל, אשר בעבר דחיתי על הסף, ואילו היום אני בהחלט נותן להן מקום. את דעותי איני מסוגל לשנות, את מחשבותי איני יכול להסיר, ובדרכי החדשה איני מסוגל לחולל תפנית מלאכותית. אך לעולם לא אהיה שקט. לעולם אחיה תחת העננה הזו הרובצת עלי, לפיה לא האמת הובילה אותי עד הלום, כי אם שיקולי כדאיות. אני חי בלי תשובות. רק שאלות מקיפות אותי. רק אולי: אולי שיניתי את דרכי והשקפתי כדי לרצות את מעסיקי בתקשורת הישראלית. אולי הפכתי למתנחל מחמד, ימני לייט עם נכונות לפשרה, כדי לרצות את האבא החדש שלי, התקשורת הישראלית אשר נתנה לי במה. אולי כל שרציתי זה לגרום לו, לאבא החדש, לשים לב אלי, להשגיח בי, לחשוב שאני חשוב. אני כבר לא יודע מי אני ומה אני. מרוב רצון לרצות את כולם אינני מרצה איש, ובעיקר לא את עצמי. במבט מבחוץ נדמה כי חיי המקצועיים טובים, אך בתוכי איני משוכנע שאני חי אותם. אולי איבדתי את היכולת להרגיש. אולי איבדתי את היכולת לדעת מהי דעתי.

איני יודע אם בחרתי בעבר דרך אחת מפאת הרצון לרצות אתכם, אחי למגזר, או שמא דווקא היום אני בוחר דרך אחרת רק כדי לרצות את האבא החדש שלי, המנכ"ל, שמשלם לי כדי לרקוד לפניו ריקודי מה יפית, כדבריכם. אך הפחד הגדול והעמוק יותר הוא שמא כמו אז גם היום, אני חושב מחשבות של אחרים. שמא מעולם לא היתה לי עמדה משל עצמי. שמא מעולם לא היו לי אמונות ודעות, שמא הבחירה החופשית ממני והלאה, וכל שיש לי בחיי היא החרדה הגדולה להיות בלתי מוערך, בלתי מוכר, רגיל. אולי החרדה הזו היא הדבר היחיד שהוא באמת שלי. שאני באמת אחראי לו, בעוד כל היתר, העמדות שאני משמיע, ההשקפות שאני מביע והתחושות שאני מרגיש, אינן אלא עבדים בשירות אותה חרדה. אולי חיי הם מניפולציה ענקית. אני זונה פובליציסטית, המנפקת דעות כדי להתפרנס ולשרוד. אני זונה ושקרי כמגדלות (ובעת כתיבת שורות אלה עולה לראשונה אפשרות נוספת, ויותר מכול מוזרה העובדה שהיא לא עלתה במוחי מעולם: ומה בדבר האפשרות שדעותי הן דעותי, ולא נועדו הן לרצות איש, לא את חברי מהתקשורת החילונית, ולא את המגזר? ומה אם דעותי משקפות נכוחה את הדברים שאני באמת מאמין בהם?).

3
בראשית דרכי התקשורתית עלה וצץ דווקא הצד המתקומם. הצד אשר דרש עצמאות. שרצה לצעוק לכולם - לרבנים, לשכנים ולחברים - שאינני עובד אצלם, שאיני חלק מהם. שאינני אלא מי שאני ודעותי אינן אלא מה שאני חושב שהן, והציפייה ממני ליישר קו היא מקוממת, לא הוגנת ומביכה. הגעתי לעמדה בה דברי נשמעו, וכנראה דחוף היה לי לומר משם, מהעמדה ההיא, כי איני בהכרח אחד מן הקולקטיב, וכי אין לי כוונה לרצות את כולם כל העת. זה נעשה באופן לא חינני. שגיתי. הייתי להוט מדי להראות שאיני כמותכם ועשיתי זאת בחוסר טעם.

וכל אימת שעשיתי זאת, כל אימת שהבעתי דעות המנוגדות לאג'נדה, מצוי הייתי תחת מתקפה חסרת פשרות. הכול הותר במתקפה הזו. שימוש בשמו של אבי המנוח, בבת דודתי שנרצחה על ידי מחבלים, באיומים על משפחתי, בצעקות פומביות. זה לא נבע מרוע, אלא מכאב גדול, כאב שאני מסוגל להבין: מגזר שלם מצפה ליום בו הוא יקבל פתחון פה, ליום בו יבינו אותו, בו יתנו לו להתבטא, להסביר את עצמו, וכאשר זה קורה, כאשר מישהו מקבל הזדמנות נפלאה לעשות זאת, הוא מודיע כי הוא חושב אחרת, כי הוא לא מזדהה עד הסוף עם הכור שבו נחצב, עם השורשים עליהם גדל, השורשים שמהם ובעטיים הגיע עד הלום.

אלוהים עדי: אף לא לרגע אחד הוסרו מלבי האהבה הגדולה והתלות העמוקה בכם, אחי למגזר, וההערכה העצומה, ושאלה גדולה שמנקרת, שמא אתם צודקים ושמא טענותיכם ראויות הן, ושמא - כמו שרבים מטיחים בי - אני בגדר מהרסייך ומחריבייך שממך יצאו. השאלה הזו לא באמת פתורה אצלי, ואולי לא תיפתר לעולם: אולי יש בהתנהלותי ממד של בגידה, ממד של חוצפה וכפיות טובה יסודית? אולי הטענות הללו נכונות. האם אני נזק, אחים אהובים, נזק למגזר שאני מבקר ומעריץ כל כך? האם באמת הגעתי לאן שהגעתי על גבכם, לאחר שהכשרתם אותי ונתתם לי את האפיון המיוחד? האם ברגע שבו נחלתי הצלחה וזכיתי להכרה נטשתי אתכם, תקפתי אתכם וגרמתי לכם נזק בלתי הפיך? האם יש על כך כפרה? אולי מתנחל החושב אחרת ומביע עמדות המנוגדות לאלה המקובלות במגזר עושה שירות טוב למגזר הזה, אולי הוא מלמד עליו כי יש בו מגוון רחב של דעות? אולי, למרות הביקורת הקשה שמוטחת בי, אני שגריר אמון שלא זוכה להכרה?

פעמים אני מרגיש כרוך אחריכם, ולעתים כל שאני רוצה, לאור הביקורת הקשה שבה אני נתקל, זה דווקא לחשוף ערוותכם, שהיא גם ערוותי, בפני כול. פעמים שהביקורת עמוקה ומחלחלת לעצמות. שהתחושות הקשות אשר מציפות אותי עולות על גדותיהן, אך פעמים אני מניח למחשבות הביקורתיות ומתמלא אהבה עמוקה המחלחלת לעומקי נפשי, מן היופי האנושי שלכם, מן החמלה, מן האחווה המוסרית הגבוהה, מן המסירות. ומייסר אני את עצמי באותם רגעים על שאיני מקבל על עצמי את השקפותיכם שצריכות היו להיות השקפותי. אך ברגע אחר כבר אני מתקומם ותוהה מדוע אתם, אנחנו, לא מכילים גם את מי שחושב אחרת.

חושב אחרת על הפלסטינים. חושב אחרת על הערבים הישראלים. חושב אחרת על המטלות אשר צריכות לעמוד לפתחו של ציבור מסור כל כך. חושב אחרת על החלק שהמגזר צריך לקחת בחיים המלאים בארץ הזו, החיים התרבותיים, חיי הרוח, על התפקיד המגוון ורב הפנים שהוא צריך לשאת, על הצורך לאתר אתגרים חדשים שאין להם ולאדמת הארץ דבר, ואף לא חצי דבר, על הצורך לבחון באומץ לב את האורתודקסיה ואת הרלוונטיות שלה. ואז שוב נחלצת לה ההרגשה הרעה, וצצה התהייה מי אני, עפר הארץ, שאטיף או אתלונן. מי אני, בנו של רב אשר לא הלך בתלם, שלא הולך בדרך השם, אחד המוותר לעצמו, מתפשר. ואז אני חושב שאולי איני חולק עליכם, אלא רק לא מסוגל להיות כמותכם. לא מסוגל לעשות את כל אשר אתם עושים. לא מסוגל להתנחל, לא מסוגל להילחם, לא מסוגל להתפלל, לא מסוגל לשמור על המורשת, להמשיך בה בעוז ובנחישות. אולי אני קטן אמונה ושפל גוף ונפש, ומשם, מהחולשה הזו, יוצאת כל המרה הזו שלי, פורץ כל הנזק שאני מסב לכם, המשפחה האמיתית והמורחבת שלי. לעולם אשא עמי את האפשרות הזו. אני אקדח טעון בהתלבטות וגעגוע.

4
בלילה הראשון בצבא עמדנו, מחלקת בני הישיבות, וחולקנו לאוהלים. בחוץ גשם כבד התיז על האוהל והשעה שלוש לפנות בוקר ואני קם כדי לשמור, בלי נשק, על האוהל הרטוב, תוהה כיצד נגררתי אל מקום שיודע אני שלא אשרוד בו, שלא אוכל להתקיים בו, להיות חלק ממנו ולהיוותר בחיים, ויודע באופן העמוק ביותר כי הפכתי לקורבן של המגזר שאני חלק ממנו. לא יכולתי לטעון דבר נגד איש. זו היתה החלטה שלי ללכת לחיל השריון, אבל ההחלטה הזו לא היתה באמת שלי. אי אפשר להיות חלק מהמגזר הדתי הלאומי ולקבל החלטה אחרת. אי אפשר להיות חלק מהמגזר הציוני הזה, הלאומי הזה, הפטריוטי הזה, ולומר, כך בפשטות, קשה לי. מסובך לי. לא בגלל רצוני פסעתי אלי תופת, תוך הבנה עמוקה שאוכל למות שם, במקום הזה שבו נפשי שלי לא תוכל לשאת את הכאב. עבורכם עשיתי זאת, עבור הקולקטיב הדתי הלאומי, עבור הגשמת הציפיות שלו ממני. עשיתי זאת כדי להיות שייך. עשיתי זאת כי אצלנו, במגזר, לשרת כחייל קרבי היה תנאי סף להיותך חלק מן הכלל. גם העורמה לטעון לאיזו עקמת בגב לא היתה לי.

כה שבוי הייתי בתוך ההכרח הזה, לרצות את כולם, להיות חלק, להיות חייל נאמן במגזר שלי, עד שלא ראיתי את עצמי ונפשי כשיקול, וגם המחשבה להערים על המערכת נראתה לי כבלתי אפשרית. אך הגשם שירד בעוצמה על ראשי, בשעה ששמרתי על אוהל צבאי מעופש, צרב בי צריבה ושרט בי שריטה אשר לא תתאחה לעולם, ותשאיר עלי סימנה, כמו פגיעה בכנף הרכב, הנשארת על מקומה, כזכר לתאונה שהיתה, כזכר לחורבן. ובשבת הראשונה שבה נשארתי לבד בצבא ונאלצתי לשמור בלילה מפחיד, קר וחשוך על כמה פגזים ישנים ברמת הגולן, שוב, בשלוש לפנות בוקר, ידעתי כי המגזר הזה, אשר עבורו אני מתאמץ כל כך, אינו קיים אלא בראשי, וכי במעמקי הבונקר, בלילה, כשהגשם נוטף והנשמה מבקשת לצאת מן הגוף ולהשתחרר למקום אחר, מקום שיש בו זהות, חופש והערכה, אין אדם שיוכל להושיע, ואין הצלה, ואין מגזר, אלא רק עפר ואבק ודיכאון עמוק. אך ללכת לקב"ן אסור, כי המגזר שמתקיים בראשי אינו יבין זאת, ואסור גם להסגיר את החולשה, כי הצו הוא לא רק להיות קרבי, אלא גם ליהנות מכך, ואיש לא מתעניין בסוג החרדות או בסוג הדיכאון אשר עוטף אותך, את כולך, ולא מותיר ממך זכר.

גם את קולי איבדתי. קולי הפך בהדרגה לקול נמוך, שקט, כביטוי לאובדן הזהות העצמית. הפכתי לאחד מאלה שקולם אינו נשמע, אלה שכדי להבינם צריך להסות אחרים, ולבקש מהם לחזור על דבריהם פעמיים. הפקידות הצבאיות נהגו לכנותי בשמי הראשון, משה. כך הופעתי ברשימותיהן. והמשה הזה, אשר דיבר בשקט, כמו הרגיש שממילא לא יישמע קולו, היה צריך, כמו תמיד, להתמודד עם בעיה כפולה. הקושי של החרדות והפחד והשאלות הקיומיות אשר הקיפו אותו עם לבישת המדים, והקושי שנבע מהצורך להסתיר את הקושי, הקושי שמזמנים החיים בהצגה גדולה ובצורך כפייתי להיראות מאושר וטוב לבב. כי כך התנהלו חיי: הצגה גדולה שבה טוב לי. אחז בי פחד שמא אסגיר את הפחד, אחזה בי אימה מלהסגיר אימה. זו היתה הצגה כה מתישה ואוכלת קרביים, עד שבאותה שבת, בבונקר המוזנח, כאשר נפש חיה לא היתה לצדי וגם התנים לא השמיעו קולם, ושבת ארוכה ובודדה לפני, החלה שאלה לנקר בי, האם זה כדאי.

האם יש בשביל מה. האם יש תוחלת. לאטה החלה להזדנב החוצה מחשבה, שמא כדאי לחדול מכך, שמא הסבל אינו הכרחי, שמא לכלי הנשק שאני אוחז בידי יש שימוש חשוב בהגנה העצמית שלי, ותפקידו לשים קץ לייסורי, לפטור אותי מיגון ומתוגה. הייתי בבור עמוק שממנו איש אינו שומע קול. לא היתה לי סיבה לחיות, ובקושי רב מצאתי גם סיבה למות. הבונקר ספג באותו לילה את דמעותי, ואף שמע את הנשק נדרך, ונפרק ונדרך שוב. הבונקר חזה בי נאבק, חזה בי שואל עבור מי הסבל הזה כדאי, והאם יש משהו שיכול לחלץ אותי ממנו, זולת הירייה המשחררת. אינני יודע אם רציתי למות. נדמה לי שלא. אבל גם לחיות לא רציתי. לא את החיים הללו, שבהם אני עושה ההפך מרצוני, רק כדי להתמזג עם רצונו של המגזר.

עדיין לא סיגלנו לעצמנו, אנשי הציונות הדתית, סובלנות אמיתית כלפי השונה, כלפי מי שחושב אחרת, כלפי מי שמרגיש אחרת. בנינו דפוס, יצרנו שיטה, אך אנו לא יודעים להכיל משהו זולתה. זו התנהלות המוטמעת בנו כחברה, כקבוצה לאומית אידיאליסטית, כמגזר. יש כלל, יש קולקטיב, והילד הזה, בן ה 18, אשר לא יכול או לא רוצה, חייב להתיישר, כי אין לסביבתו היכולת להבין, אין לה הכישורים להכיל את יוצא הדופן. לא מתוך רוע, כי אם בתום לב. לא בזדון כי אם בשגגה מוחלטת. לא בטיפשות, כי אם בחוסר תבונה רגשית ובשל מוטיבציה גבוהה ללכת בדרך שנראית נכונה, הדרך שהוגדרה על ידי הכלל כדרך היחידה הנכונה באמת. יש הרבה שכל, הרבה נחישות. אך שם, בלבו של הבונקר, בתוכו של עצב גדול, כאשר הרובה טעון, בטל ומבוטל הדבר הקרוי מגזר, ומהרוח הדוחפת את הפרט להיות "בסדר" וליישר קו לא נותר דבר זולת עצב גדול.

הדרך היחידה שבה יכולתי להסתיר את המלחמה הקשה שהתחוללה בתוכי, היתה להעמיד פנים שטוב לי, ולא זו בלבד שטוב לי, אף יש לי הפנאי הנפשי לשעשע אחרים. מצגת השווא הזו גרמה לדביר להתעמר בי באופן אישי, כמין דרך להתקרב אלי, לזכות בתשומת לבי, להוכיח לעצמו, לי ולכולם, שהוא יכול לי. לדידו הייתי חזק ובעל יכולת. מבעד לחזות זו הסתתרה מפניו לחלוטין ישותי האחרת, המבועתת. הוא ראה את חנוך, אך החמיץ לחלוטין את משה. דביר היה מפקד דתי והוא ייצג בעיני את הדתיים באשר הם. הוא ייצג גם אותי, את מי שאמור הייתי להיות. חייל קרבי קשוח ונטול ספקות.

באחד הלילות הצחיחים בבסיס הטירונים שבו שהינו, העיר אותי דביר לפנות בוקר, ביקש אותי לשאת על עצמי ארבעה ג'ריקנים מלאים מים ולהתחיל לרוץ. ראשי כאב, גופי נרטב ועצמותי ביקשו עזרה, אבל על פני ננסך חיוך. חיוך שכולו הצגה רפה. דביר נתפס בעיני כנרטיב הדתי הלאומי בעצמו, כגילום האנושי של המגזר. משימתי שלי היתה לרצותו. לגרום לו לראות את יכולתי הגבוהה. לגרום לו להכיר בי. לאשר דרכו את הלגיטימיות שלי. לא לתת לו להבין כי אני שבור ורצוץ, וכי איני רוצה להיות חלק מהמשימה הצבאית הקשה והמפרכת.

אלא שלמרות רצוני לרצותו ולהצטייר בעיניו כדמות חזקה, לא יכולתי ולא הצלחתי לעמוד בזמנים שבהם דרש שאעמוד, ולא זכיתי להקיף את הבסיס בקצב שבו ביקש, וכל אימת שלא עמדתי בזמנים התווספה לה שעה נוספת ביציאה, עד שנצטברו להן ארבע שעות, ונגזר עלי להישאר בשבת בבסיס. בשלוש בבוקר, שוב שלוש בבוקר, עמדנו דביר ואני לבד תחת ענני הכבוד, והוא הודיע לי כי בשבת, שהיתה צמודה לראש השנה, אשאר לבד בבסיס. הרגשתי כאסיר שהודיעו לו שאינו מקבל שליש על התנהגות טובה. אך דביר לא הסתפק בעונש הכבד וביקש שארוץ שוב, עד שאעמוד בזמנים. רצתי בכבדות עד שנתקלתי במתכוון היישר בתותח של אחד הטנקים שעמד בשורת הכלים הכבדים. עשיתי זאת כדי לקבל מכה בראש, כדי לקרוס. נשכבתי על האדמה באפס כוחות. ראשי פגע בתותח בכל הכוח. זה מנוגד לכל היגיון פיזי, אך לא היה היגיון פיזי באותם רגעים, רק ייסורים קשים שעברו עלי, ודמות ציונית דתית עם דרישות גבוהות הרוגנת מעלי ומצפה ממני לישועה ולאומץ. דביר לא האמין לי, כפי שחששתי שיהיה איתכם, אחי למגזר, אם אומר שאיני יכול לשרת בחיל קרבי. הוא לא האמין שחטפתי מכה בראש. הוא לא ניגש אלי. לא בא לבחון אם נפגעתי. רק עמד במקומו וצעק לי לקום. לחדול מן ההצגה.

לא קמתי. שכבתי בחול, הג'ריקנים מוטלים סביבי, גופי רטוב מתערובת של זיעה ומים, ובוץ מכסה את פני. מעלי קנה של תותח וראשי סחרחר מהמכה שהנחַתי על עצמי, כדי להמחיש את הקושי העצום שהייתי נתון בו, כדי לזכות ברחמים. הייתי מותש מן המכה ומן המאמץ הפיזי והנפשי, המאמץ שגבה ממני אובדן שבת, אובדן חג. נחרדתי מן הידיעה שאיוותר בבסיס לבדי, ואצטרך לצעוד לבד לבונקר בלילה, לשמור על פגזים ישנים, ואולי לאבד את עצמי לדעת. אילולא חובש רחמן, אשר ראה אותי ומדד את לחץ הדם שלי וקבע כי עלי לזכות במנוחה ובצילום ראש, הייתי עלול להיוותר שם בשבת ובחג, ומי יודע אם הייתי צולח זאת ונותר בין החיים. המאבק שלי עם דביר, המאבק שלי עם מה שייצג דביר, הוכרע רק ברגע האחרון, בזכות פעולת ההתאבדות שלי והיושר המקצועי של החובש החילוני, אשר שפט אותי על פי מה ששידרו עיני, ולא על פי החיוך המזויף שהיה נסוך על פני. זו היתה הפעם הראשונה שהעזתי ללכת עד הסוף במאבק עם המגזר, והניצחון הדחוק בו זכיתי, הגיע רק לאחר שפגעתי לעצמי בראש.

שבועות לאחר אותו אירוע, באחד מימי החורף בחברון, שטפתי כלים מארוחת הצהריים של הפלוגה, וכאשר סיימתי את שטיפת הכלים ביקשתי להכין את חדר האוכל לשטיפה. התחלתי להרים את הכיסאות כדי להעביר מים, ובשולחן קטן בקצה ישבו ארבעה חיילים ותיקים, התבוננו בי עובד והיו מחויכים מהמעמד הנוח מבחינתם. כל כיסא שהרמתי הם מחאו כפיים, במעין שעשוע משפיל, רוצים לומר, כל הכבוד שאתה כאן עבורנו, ולא זו בלבד שתעבוד קשה, אנו נוודא שהנך משגיח בכך שרק אתה עובד, על שום מעמדך הנחות. באותם רגעי השפלה חשתי בראשי את כאב הפגיעה ההיא מהתותח, הפגיעה שגרמתי לעצמי כדי לזכות ברחמים. וכדי להירגע כל שיכולתי לעשות הוא לעלות אל עמדת השמירה הגבוהה, ולדמיין את קִצי, מתוך עצב ובדידות גדולה.

5
אין דימוי מתאים שיעביר את התחושה העמוקה והמטלטלת כל כך שחשתי כל אימת שהגיע צו מילואים בדואר. לא היה יום שלא חששתי מצו כזה, לא היתה גיחה לדואר שבה לא עלתה בלבי השאלה האם היום זה יקרה. את השירות הצבאי הצלחתי לשרוד, בין היתר משום שהוא היה קצר ומקוטע (כך אנחנו בני ישיבות ההסדר. מדברים גבוהה על הצורך לשרת בצה"ל, אך משרתים רק שנה וחצי, בלי הסבר אמיתי מתקבל על הדעת), אבל מן הטראומה המתמשכת לא נרפאתי. החוויות לא נשכחו, הפצעים לא הגלידו. כאשר הגיע היום והצו היה מונח בתיבתי, הצו אשר קרא לי לעזוב את חיי האזרחיים ולטעום שוב מן הצבא, צנחתי באחת אל תוך עצמי. איש לא ידע מה מתחולל בתוכי, כלפי חוץ הייתי חנוך, אך מבפנים שבתי להיות משה, אותו יצור דל וחסר כוחות אשר נתקע בתותח במתכוון כדי להיחלץ מציפורני הרשע. החל מרגע קבלת הצו ועד ליום המילואים הייתי עסוק אך בעניין זה.

לא אכלתי, לא נחתי, לא התרכזתי בעבודה או בשיחות עם חברים. גם קולי נחלש. נתון הייתי בשאלת המילואים ובניסיון למצוא דרך שבה אוכל להשתחרר מהם. חיי התנהלו בצל הצו. בצל הבשורה הקשה שהגיעה בדואר, בשורה אשר עבור רבים אין בה כי אם עניין טריוויאלי. שנים חלפו עד שהעזתי סוף סוף להתייצב ולומר כי איני יכול עוד. כמה הערצתי את מנחם בגין על דבריו, על שקם בוקר אחד, ובלי להתחשב בחבריו למפלגה וביריביו הפוליטיים, החליט לשים קץ להצגה הנפוחה של מנהיגותו. קם ואמר איני יכול עוד. דווקא על רגע השפל בחייו, רגע של משבר עמוק, על הרגע הזה בלבד קינאתי בו, על שהעז לקום ולהודות כי אינו נואם הכיכרות החזק, אלא ישיש אבוד ועצוב החש שאינו מסוגל להמשיך. אך האבא שמת התחלף עם המגזר החי, ואת הביקורת שפחדתי כל כך לקבל מאבי, חששתי לקבל מהמגזר ולא ידעתי כיצד אוכל להשתחרר מהמילואים, כשהצבא הוא לוח הזמנים של הדתיות והלאומיות, המקום שבו מתגבשת באופן מובהק כל כך הציונות הדתית ומגשימה את חזונה.

תמיד לאחר קבלת הצו הפתיעה אותי חוסר היכולת של פקידים בצבא, רופאים ובעלי תפקידים האמורים לגלות רגישות מסוימת לנפש האדם. הם קיבלו ממני מגילות אובדניות, שבהן הייתי מתאר את מצבי ומבהיר את הקושי שיש לי להגיע למילואים, ואף מציין בצורה לא כל כך מרומזת כי אני חושש לאחוז בנשק, וחושש שתאונה לי מכך רעה חולה מאוד. מעולם לא הרגשתי שמישהו נבהל או נבעת מן האפשרות הזו. נדמה לי כי ההצגה ארוכת השנים שלי היתה כה מוצלחת, עד שכאשר ניסיתי כבר לחשוף את הקשיים שלי, את הצדדים האפלים והחלושים, לא ידעתי כיצד לעשות זאת, ואיש לא האמין לי. אין בי טינה, רק ממד של תימהון מהאחריות שלקחו על עצמם מפקדים זוטרים על נפשי. אולי לא הבינו מדוע אני שולח מכתבים ולא בא לבסיס ומודיע שקשה לי. אבל לבוא לא יכולתי וגם לומר שקשה לא ידעתי. רק לכתוב ידעתי ואת זאת עשיתי. כתבתי וכתבתי. מגילות של דיכאון, מגילות של תימהון, מגילות אובדניות שהתנוססו ברוח. איש מחברי או ממכרי לא ידע על המגילות הללו, איש מהם לא ידע מה הוא עבורי צו המילואים הפשוט, והבדידות שבה חייתי כילד המרצה את אביו המשיכה באופן מופתי לבגיר המרצה את מגזרו, ומנסה בחשאי ועל ידי כתיבה כפייתית של מכתבים, להשתחרר מהסבל ומהקושי, בלי שיוודע הדבר.

לשירות המילואים הראשון הגעתי. היה לי חשוב לנסות. עטיתי על עצמי מסכה ונסעתי לדרום הארץ. בכל תחנת דלק בדרך עצרתי לשלשל. להתרוקן. להשיל מעצמי, פיזית ונפשית, כל גרם אישיות. להסיר מעצמי את המעטפת שלי, את חנוך, כדי להיוותר השלד הקרוי משה, אותה דמות אומללה אשר קולה כמעט ואינו נשמע. ניסיתי לתפקד. עשיתי מאמץ להתארגן על הטנק, לדמות לעצמי חזות של לוחם מן השורה. כדי להירגע, ברגע שבו סברתי כי אני לבד, השכבתי את מושב הנהג בטנק, הנחתי עליו סרבל שריונרים לריפוד, נשכבתי על הבטן והתחלתי לאונן. בשלב מסוים, מבלי שהרגשתי, עלה על הטנק קצין של מחלקה אחרת, כדי לחפש חייל שיעזור לו להקים אוהל. הקצין מצא אותי, הבין את אשר אני עושה, הביט בעיני האבודות, אך בחר שלא לחוס עלי, שלא לרחם. הוא עמד על הטנק וצעק בקול גדול: באמת יופי, חנוך. אני מקים פה מאהל שלם, ואתה מביא ביד בטנק. וכשהוא אמר זאת, אזל הדם מראשי, וחשתי כילד בן ארבע שנתפס עירום ברחובה של עיר. איבדתי את כבודי. חשתי מושפל. הייתי בתחתית. בקושי רב קמתי למצב של ישיבה בתוך הטנק. לא אמרתי דבר, רק המתנתי שילך, שיותיר אותי לבדי, כדי שאוכל לנשום. ראייתי התערפלה. שחור ניכר בעיני, קצב הלב הואץ, היו לי סחרחורת, קוצר נשימה, תחושה שאני קורס לתוך עצמי, נבלע בגופי, נסגר בחדר קטן בלי מפתח, נעלם לעצמי, מתכלה. השמש קפחה עלי. הייתי במצב קשה אך לא היה לי למי להגיד מה. לא היה לי עם מי לחלוק ולא ידעתי את מה לחלוק, ונדמה היה לי כי אין באותם רגעים איש בכל העולם הגדול הזה שהיה אבוד יותר ממני - לא אסיר עולם מושפל, לא עני המבקש על הפתחים, לא איש מכל מסכני עולם וחולי ארץ אשר היה באותם רגעים בתחתית הזו שבה הייתי, מוטל תחת הקצין היורה בי את חציו, שהיו כחניתות שנתקעו בוורידי צווארי. רק דבר אחד ידעתי ברגע ההוא, הנחות כל כך: שאם אני רוצה לחיות, אני חייב להשתחרר מן המחויבות האוטומטית שלי לאבא ולמגזר, ולצאת לדרך חדשה, שבה אומר ואצהיר ואודה: איני יכול. איני מסוגל. איני עומד בסטנדרטים. יש לי שדים בראש, וקשיים בנפש, ופחדים בבטן, ורחשים בקיבה, ומיצים בחדרי הלב הפנימיים.

אומרים שבכל רע יש טוב, ואף שחוויתי בחיי הרבה דברים רעים שאף לא טיפת טוב היתה בהם, במקרה זה, הקצין שהשפיל אותי היה גם זה שבגללו העזתי ללכת לפסיכולוג ולבקש חוות דעת רשמית, כזו שתצהיר שקשה לי. שאיני יכול עוד. כל כך הרבה זמן עבר עד אותו היום. כל כך הרבה צער ידעתי עד שהצלחתי לעמוד מול המסר הזה שבקע מן החברה בה אני חי, ולהתייצב זקוף אצל הקב"ן ולהכריז כי איני יכול. כי אין זה אלא למעלה מכוחותי. רק בשירות המילואים, לאחר אותה טראומה מבזה וכאשר כל צו גרר התקף חרדה איום, וכל בקשה לשירות גבתה ממני מחיר עצום ולחץ, ובכי ובדידות ותחנונים בפני מפקדים ערלי לב, העזתי להתייצב, בכוחותי האחרונים, ולהפוך מחייל קרבי לחייל המקבל משימות פשוטות יותר. לקח לי זמן לומר בקול רם כי איני מסוגל לשרת עוד את צבא ההגנה כלוחם. לקח לי זמן עד שהחצפתי פני להודות בפני המגזר כי צבא ההגנה לישראל הוא צבא ההתקפה על האני שלי, צבא המאיים לשים קץ לחיי. עד אז סבלתי. חייתי חיים כפולים. היה חנוך, אשר עבד והצליח, והיה משה, אשר בכל יום ובכל שעה, באופן כפייתי, חשש מן הרגע בו ייקרא למילואים, ויידרש לשוב לאותו בור עמוק שהיה שרוי בו במהלך שירותו הצבאי. זהו צעד קשה לאדם להודות בחולשתו, וזה צעד בלתי נסבל לבחור דתי להצהיר כי הוא יוצא מהסרט הנע של החיילות הקרבית, יוצא מהמשחק, מבקש פסק זמן, מבקש שיכירו בו, שיכירו בקשייו.

לא הייתי לבד בחדרו של הקב"ן. יחד איתי הייתם שם אתם, כולכם, בני המגזר הדתי, הציונות הדתית, מהראשון שבכם ועד לאחרון. היה שם, בחדרו של הקב"ן גם אבא, וראש הישיבה, וחברי מבני עקיבא, כולם לוחמים בסיירות, ועמיתי לספסל הלימודים, והשכנים והדודים, וראשי המגזר, המתנחלים ואנשי מועצת יש"ע, חבורות חבורות של פטריוטים גאים, לוחמים אמיצים ובעלי יכולת, וכולם הביטו בי אומר לקצין בריאות הנפש כי אני איני יכול. ואני לא נרתעתי והעזתי להביע חולשה, אולי לראשונה בחיי באופן מפורש וישיר. אתם עמדתם בחדר והבטתם בעיני, אך אני לא השפלתי מבט. עשיתי את שהיה עלי לעשות. הודיתי כי איני יכול. ישבתי מול הפסיכיאטר הצבאי - עולה חדש שאינו מבין את השפה אבל כנראה מבין את הנפש - וסיפרתי על מה אני חושב כאשר אני רואה צו מילואים. הוא שלח אותי לאבחון, שגלגל אחריו הורדה לפרופיל נמוך יותר, בחדר צר בשעת צהריים, על גבי פתק קטן, ברישום ידני. הגאולה מגיעה לעתים מחדרים צרים.

הצבא מסמל עבורנו במגזר את השותפות האידילית והדחוסה ביותר עם החברה הישראלית. הצבא הוא כרטיס הכניסה הנוח ביותר עבורנו, המקום שבו ניתן באופן המהיר ביותר, על ידי הקרבת הנפש, להוכיח את גדלותנו, בני המגזר, את המסירות וההקרבה. זו הדרך הנחרצת ביותר לעמת את הציבור הכללי עם האמת הכללית שהיא נר לרגלנו, ועם היותנו צודקים ומנהיגים וחשובים. הצבא הוא הפלטפורמה שבה אנו זוכים לאישורו של אחינו הגדול, הציבור הכללי. זו דרכנו להראות לאליטות כי כדאי להם להכיר אותנו, לשמוע בקולנו, להעריך אותנו ולכבד אותנו. אנחנו חיילים קרביים ומפקדים קרביים, ותראו כמה כיפות יש בקורס קצינים, והנה עוד שישה חיילים נהיו טייסים, ורק בשייטת לא היו דתיים, אבל היום גם שם יש כמה, ויש כבר מג"ד דתי ומח"ט, ועוד יהיה רמטכ"ל דתי, ויש פלוגות דתיות המוכיחות את מסירות הנפש, ובכמה מבצעים חשאיים היה רוב דתי בכוח הלוחם, ויש גם הרוגים רבים בוגרי ישיבות, המוכיחים שהמגזר כולו חושב על הציבוריות הישראלית. חושב על הכלל. מוכן להקריב.

מוכיח לחילוניים איזו הקרבה יש במגזר שלנו, ואיזו מסירות נפש, ואיך הדתיים לא רק לומדים תורה אלא גם עושים צבא, ובמקומות המובחרים ביותר, וכמובן, במסעי האלונקה הם מתנדבים לקחת את האלונקה משני צדיה, על שתי הכתפיים, כדי להקל על חבריהם החילוניים, שיכולים ללמוד מהם מהו אומץ, ומהי אהבת המולדת. כי כאשר אהבת מולדת ואומץ הלב באים מאדם חילוני הם טבולים ביצריות לא עלינו, גם אם יצריות שעוברת סובלימציה, אבל אצלנו בני המגזר זה חלק אימננטי מעבודת השם, וזה היופי שלנו, לעומת החרדים - שאנחנו בצבא, וזה היופי שלנו לעומת החילוניים - שאנחנו בישיבה, ואיך לא שמים לב לזה, למען השם, ואיך לא מעריצים אותנו, ולמה רק קישון כתב מאמר על דור הכיפות הסרוגות, מדוע לא כולם כותבים זאת, עיתונאים ופובליציסטים וסופרים חילוניים. איך שונאים אותנו, המתנחלים, כלום לא מבחינים באיכויות הרבות שלנו, ובכך שבסיירת גולני יש היום רק דתיים? כלום זה בגלל אותו חייל שהשתמט, שהלך לקב"ן ואמר כי קשה לו? האם הוא חירב הכול?

6
כה משמעותיים אתם בתודעתי, אחי למגזר, עד שלא אשקר אם אומר כי גם את ילדי שלי, הדבר שהוא הכי שלי ביש, הבאתי לעולם מוקדם ומהר כל כך בגללכם. טענה נוראה ואיומה היא זו, אולם האם יש מישהו במגזר הדתי שיכול לומר ביושר כי לשכניו, להוריו, לחבריו, למוריו או לציבור עמו הוא מתפלל בבית הכנסת ועמו הוא הולך להפגנות, אין חלק בהחלטתו להביא ילדים, והרבה, ומוקדם, ולא תמיד יש בידו אפשרות אחרת? אומרים שיש שלושה שותפים בלידתו של אדם, אביו אמו ואלוהיו. אלא שלבני המגזר הדתי יש שותף נוסף: המגזר גם הוא שותף בהחלטה על בניית המשפחה ועל הבאת ילדים רבים, כבר בגיל מוקדם, מבלי לשקול שוב, מבלי להעלות אפשרות לפיה אולי כדאי להמתין כמה שנים, אולי ראוי לחכות. שני ילדי המקסימים הגיעו לעולם ואני בן 24, מבולבל ואובד עצות, מבין בקושי את האחריות העצומה הזו. עמדתי אז על דעתי ונעצרתי לאחר שנולדו שניהם, אך האם ניתן לומר ביושר לכל הילדים הרבים הללו שחיים במשפחות מרובות ילדים, שישה ושבעה ושמונה, שהם הגיעו לעולם רק בגלל שהוריהם חשבו שכך נכון יותר? האם אנו יכולים לקבוע כי אין כאן אינרציה ציבורית?

טענות הנגד ידועות ואף נכונות: ניתן להיות הורים מסורים גם לעשרה ילדים, וילד יחיד בתל אביב אינו בהכרח מאושר יותר מילד סנדוויץ' בהתנחלות מבודדת. זו אמת לאמיתה. אבל האם אנו באמת מסוגלים להכריז כי אין אצלנו ילדים אבודים ואמהות אבודות ואחים קטנים שאחיהם הגדולים מגדלים אותם ולא הוריהם, ונשים שהיו רוצות להמתין, לחזור לגזרה הקודמת, לפתח קריירה? אבל אי אפשר להמתין ואסור לחכות, ואין לגיטימציה אמיתית לכך. האם מישהו יכול לקבוע ביושר כי ילדים ממשפחות מרובות ילדים בשום פנים ואופן לא מקבלים פחות תשומת לב ופחות יחס ופחות חמלה ואהבה, אפילו טכנית, מילדים הגדלים במשפחות קטנות יותר? האם מישהו יכול לומר ביושר כי אין אמהות במגזר הדתי אשר היו צריכות ונכון היה להן להביא ארבעה ילדים או שלושה בלבד, כדי לחיות חיים מלאים יותר ועשירים יותר ופנויים יותר?

הייתי אב לשניים בגיל 24, ורק אז הבנתי שמותר לי להפסיק, מותר לי לנוח. לאחר החתונה לא ידעתי, כפשוטו, שיש אפשרות להמתין עם הילד הראשון. זה היה הדבר הנכון לעשות עבורי, עבור הזוגיות שלי, עבור הבנייה של חיי. אבל כלל לא העליתי על דעתי אפשרות כזו, כלל לא שיערתי כי היא קיימת. המגזר, הקולקטיב, הקהילה, לימדו אותי כי מי שאין לו ילד לאחר שנה, צריך שיתפללו עליו. מעולם לא שמעתי שיש שעושים זאת מבחירה. ואם אני לא שמעתי, כמה צעירים וצעירות כמוני ישנם, שהתחתנו מוקדם ועוד בטרם הרגילו עצמם לחיים החדשים, ועוד בטרם החליטו מי הם ומה יעשו בחייהם, צריכים היו להתרגל להורות טרייה?

העובדה שמעולם לא הרשינו לעצמנו אפילו לדון בזה באופן אמיתי, היא הבעייתית והמסובכת. זה נכון. זה נכון שיש בנים יחידים הסובלים מהזנחה, בעוד במשפחות מרובות ילדים יכולה להיות אהבה אין קץ. זה נכון שיש משפחות גדולות מקסימות ומשפחות קטנות בהן ההורים מכים את ילדיהם. וזה נכון שכל מקרה צריך להיבדק לגופו. אבל כאן בדיוק עולה נקודת הכאב והקושי: האם אצלנו, אהובי, כל מקרה נבדק לגופו? האם אצלנו יש לבני זוג אפשרות אמיתית להביא לעולם רק שני ילדים, או אחד, או כלל לא להביא ילדים לעולם, לפחות למשך כמה שנים? האם בדקנו לעומק מה התוצאות של ריבוי הילדים בכל משפחה, מה ההשלכות על האחים הללו הגדלים על ידי אחיהם הגדולים, על האמהות הקורסות מעומס? האם אנחנו יכולים לומר ביושר שלכל אחד אצלנו יש זכות בחירה אמיתית, חופשית מכל לחץ? האם אנחנו יכולים לומר ביושר שלא חדרנו, כמגזר, לתוך נחלת הפרט, והטמענו שם עובדות אשר קשה מאוד להילחם בהן? בואו נשאל את עצמנו בכל הכנות האם ילדינו מקבלים מאיתנו את המרב, האם הם מקבלים מאיתנו את כל תשומת הלב המגיעה להם, בכל שלב ושלב בהתפתחותם, או שמא בתוך העומס והצורך לפרנס ולהנהיג ולגדל עוד אחים רבים, אנו מחמיצים את הקשר עמם.

נשאל את עצמנו בכנות האם כולנו מתאימים לכך ומסוגלים לכך, והאם אנו, חלקנו לפחות, לא מאבדים את עצמנו בתוך גידול הילדים, שוכחים להעניק גם לעצמנו. אנחנו קולקטיב. אנחנו קבוצה. אבל בסופו של יום אנחנו חוזרים הביתה לבד, ומביטים בעיני הילד שלנו, ומביטים גם באחיו המרובים, ויודעים, כך אני חושש, שיכולנו לתת להם הרבה יותר, לו היו הם מעט פחות. זה כמעט חטא לומר זאת וזו פגיעה בכל מה שחשוב לנו, אבל האם באמת לא הבאנו יותר ילדים מכפי שאנו יכולים לאהוב? האם לא הבאנו את ילדינו לעולם בטרם בשלנו להיות הורים? האם אנחנו משוכנעים בכך שלפחות בחלק מהמקרים לא יכולנו להעניק יותר אהבה ובריאות נפשית לילדינו, לו היינו מתכננים אחרת את משפחותינו? והרי בעיה הלכתית אין כאן, ובכל מקום שידענו כי צריך לחולל שינוי מצאנו תמיד את הדרך ההלכתית לעשות זאת, אז מדוע אין אנו מחילים מנהג זה גם בסוגיא חשובה זו, שנוגעת בעצבי החיים של כולנו?

כאשר התחתנתי לא ידעתי ולא היתה לי דרך לדעת שאין זה הכרח להביא ילדים לעולם באופן מיידי, ושזה אפילו לא תמיד מומלץ. לקח לי זמן להבין שאת המשפחה עלי לתכנן. אולי טוב שכך. אולי זה נס שבגינו יש לי את יהודה ואביב. אולי אם הייתי שוקל זאת, הייתי דוחה וממתין ומי יודע מה היה לעת אחרת. אבל הזמן עבר ואני נחלצתי מן המעגל הזה, ולפתע שאלות שאסור היה לשאול החלו להציק לי. אני בוש ונכלם לעתים כאשר אני מדבר על הבעייתיות שיש במשפחות גדולות, במשפחות מרובות וברוכות ילדים. זכורה לי תמיד תשובה של הורים במגזר לשאלות הקשורות למספר ילדים ותכנון המשפחה.

על איזה ילד, הם היו אומרים תמיד, מכל הילדים שלי, הייתי מוותר, רוצים לומר: מדוע להביא מעט ילדים לעולם, אם האור שהם מביאים עמם כה רב. אני בוש ונכלם, אך איני יכול להסות. אנחנו מביאים לעולם ילדים רבים, גם כחלק מנורמה מגזרית, ולא תמיד מבחירה. אנו מביאים ילדים לעולם, ולעתים אנו עושים זאת כמעט בעל כורחנו. אני רואה ילדי סנדוויץ' רבים, רבים מאוד, המסתובבים חסרי חיבוק, ואף כי אני יודע שיש גם בנים יחידים אשר לא זוכים לתשומת לב הוריהם, לבי נחמץ מן האפשרות שאנו טועים פה, שאנו מחמיצים בכך שאיננו מקיימים דיון.

אני מביט בעולם האחר, של חברי שאינם בני המגזר, המגדלים שניים או שלושה ילדים בהנאה גדולה, ואיני יודע מהי תבנית המשפחה הנכונה, ואם יש בכלל תבנית כזו. הרי לכל אחד מתאים דבר מה אחר, ואם לכל אחד מתאים דבר מה אחר, מדוע לכל הדתיים מתאים אותו דבר, ולכל החילוניים מתאים אותו דבר? מדוע לפחות בשאלה מהותית כל כך, כמו כמה ילדים לגדל, אין איזו פריצה של המסגרת הקהילתית, והחלוקה מתבצעת באופן אחר, ולא על פי השתייכות מגזרית? כמה הורים הביאו ילדים אבודים לעולם, בלי יכולת או כוח להעניק להם, רק בגלל בני המשפחה והשכנים, וכמה ילדים לא הגיעו לעולם של שפע וטוב, רק בגלל עיסוק מוגזם באני? מדוע גם בשאלה אישית כל כך - מספר הילדים שיהיו לו לאדם - הסכֶמה המגזרית שולטת?

צר לי על הדברים האיומים הללו. הלוואי שהם לא היו טורדים את מנוחתי. הלוואי שהם לא היו תוקפים ומציפים את מחשבותי, מערערים את זיכרונותי. הלוואי שלא הייתי רואה עצב בעיניהן של אמהות מותשות, בעיני ילדים הצמאים לשיחה עם אחד מהוריהם, אשר עסוק בפרנסתם או במילוי תפקידו הלאומי. אולי אני משליך על מגזר שלם ומסור מבעיותי האישיות. אין לי דרך להכריע בעניין הזה. איני יודע מניין מגיעות הדעות המשונות הללו, שמקוממות עלי אתכם בכל פעם מחדש, ומרחיקות אותי מהקונצנזוס המגזרי של האנשים הנהדרים והמסורים שהנכם, אנשים שאני כה מעריך ואוהב. האם יש לי מניע דווקאי, צורך בתשומת לב, רצון להיות מיוחד, או שמא הכאב הוא אמיתי והרצון להוכיח בא מאהבה, והדברים הללו הם כאלה אשר סופם להישמע?

לעתים, לאחר שאני משמיע דעות כגון אלה המערערות על ריבוי הילודה במגזר, אני מתקומם כנגד הביקורת המופנית כלפי, אך לעתים אחרות אני מביט בעצמי בסיאוב, שואל מדוע אני מסבך הכול, למה נדמה לי שאני חכם יותר. יש שאני תוהה כיצד זה ראשי המחתרת היהודית מחובקים ואהובים כל כך אצלנו במגזר, נושאים ברובם משרות ציבוריות בכירות, ואילו אני, בגלל דעות מעט שמאלניות או חופשיות, אבל בהחלט לא קיצוניות, נחשב לבעייתי עד כדי כך שחלק גדול מתקשה להאמין לי שאלו הם אכן דעותי, שאלו הן אכן מחשבותי, שאלו הן העמדות שלי, ושהן בוקעות מעומק הלב, ולא כאסטרטגיה קידומית, כדרך להתקדם על גבו של המגזר. כמניפולציה. אין לי תשובה על כך, אבל דבר אחד אני יודע. גם אם הבלים דברי, וגם אם משפחות ברוכות ילדים הן הדבר הנכון ביותר לכולם, מוכרחים אנו לפתוח זאת פעם אחת לדיון כנה ואמיתי, כדי לדעת שאכן זה כך.

7
ילד טיפש ותמים הגעתי לליל הכלולות. בלי לדעת דבר. המגזר הפקיד בידי מדריך חתנים אשר לימד אותי מה אסור לעשות, ומדריכת כלות שהסבירה לרעייתי מתי אסור לעשות. לא היה מישהו שהסביר לנו משהו אחר. לא היה מי שיסביר מה מותר. היה רק מי שיסביר מה צריך. מה אפשר. לא היה מי שהבהיר איך האהבה הגדולה והתשוקה הגדולה צריכות להתהוות, ומה סודה של האינטימיות. ידענו כיצד באים ילדים לעולם. אבל לא באמת ידענו מהם חיי אישות, ולא באמת ידענו כיצד ביום אחד ניתן להפוך תחום כה אסור שנקשר בטומאה וחטא, לחלק טריוויאלי מהחיים, חלק רצוי. לא קיבלנו הזדמנות נאותה להבין כי יש בכל זה משהו מבורך. טהור. השיחות בנושא המיני נסבו תמיד סביב הקשרים של מלחמה ביצר, בהקשרים שליליים. הנושא כולו אפוף היה לא רק במסתורין, אלא גם באווירה של טומאה.

כמה כאב וטראומה היו נחסכים לו רמזו לנו שלא חייבים לעשות הכול בליל הכלולות, ושלא חייבים לעבור באחת מאיסור נגיעה להיתר גורף, אלא ניתן להתקדם לאט, באופן מדורג ולא טראומתי, בצורה סבירה והגיונית. כמה עוגמת נפש אמיתית היתה נמנעת אם רק היה מי שיקשיב לי, שיכין אותי באמת, שיסביר לי על הצדדים הפחות הלכתיים, שיבהיר לי כי לא חייבים הכול מיד, ובכלל, לא חייבים כלום, והכול צריך להיעשות בקצב המתאים לך, מתוך אהבה נינוחה, ולא מתוך דחיפות הלכתית. האם יש היום, אחי למגזר, מי שיגיד זאת לחתנים הצעירים? מי שיאמר להם כי זה יכול לקרות? מי שייתן להם את ההרגשה שמותר לדבר על הכול? האם זה נכון בכלל, להיות במצב הטוטאלי הזה אשר במסגרתו ישנו מעבר חד ותהומי מאיסור נגיעה גורף ומוחלט לצורך, ציווי ממש, לקיים יחסים מלאים? האם לא נכון יותר להשתחרר קצת מהפחדים וליצור תהליך מדורג יותר? אולי להיפטר קצת מהאיסורים הקשים המוטלים על צעירים לפני חתונתם, או לכל הפחות לא להעצים את המיתוס של ליל הכלולות? איני מדבר מתוך מצוקתי בלבד. אני התאוששתי. חשוב לי, בהן צדק, שננהג, כמגזר, באופן עדין יותר כלפי הפרט שבתוכנו, באופן נכון יותר, זהיר יותר, ליברלי ופתוח יותר. לא נחשוש מלדבר על הכול, לא נחשוש מלהסביר.

זה אולי החטא החמור ביותר אצלנו: לכבס את הכביסה המלוכלכת בחוץ. מותר לבקר, מותר להתריע, אך צריך לעשות זאת בפנים. אינני מזלזל בכך. איני רואה בהנחיה הזו, עליה גדלנו, משהו שהוא אך פסול. יש בכך גם משהו יפה ורומנטי, באמונה הזו שכולנו יכולים לספוג הכול, כמשפחה, ואין צורך לערב את האנשים מבחוץ, אלה שאינם חברים במאפיה, אלה שאינם בני המשפחה, אלא שאינם מאותו הכפר. יש בכך משהו מגונן. יש בכך אפילו משהו נכון. אבל יש בכך גם סכנה גדולה, שמא טעויות יונצחו, עוולות יהפכו לשגרה. דואג אני לבחור ישיבה שמתחתן היום או מחר, ומגיע בליל הכלולות מרוגש אל ביתו, ומה שהובטח להיות ערב מיוחד ובלתי נשכח מתפתח לקטסטרופה אמיתית, לטראומה עמוקה ובלתי נסבלת, למכה נרציסטית קשה וכואבת אשר גורמת לו להיכנס לעצב גדול, וכופה עליו להתחיל את חייו הזוגיים בקושי רב, עם מעמסה כבדה וסודית שהוא נושא על גבו.

כי באותם ימים שלאחר החתונה לא היה מגזר לצדי. המגזר נשאר מחוץ לדלת. הוא היה בחתונה ונעלם, הותיר אותי, ילד מבוהל, לבד בדירה שכורה בירושלים, מתחיל את חיי בלי שיש לי הכלים לכך. ברגעים המרים הללו הייתי לבד, רק אני, כמו בבונקר הצבאי בבוקר, כמו על גג הישיבה התיכונית שבה למדתי רק כדי לרצות את אבא. ישוב בביתי החדש מובס ודואב, הבטתי ברעייתי היפה ושאלתי את עצמי מה יהא עלינו ועל הצורך הזה בקיום חיי אישות והאם אי פעם נעבור את המשוכה של הערב הראשון. את הדברים הללו אני מתאר מן הצד שלי, אף שלא לבד הייתי באותו לילה, כי אין לי הזכות לדבר בשם רעייתי, ומה שלי ברור - שאני צריך לכתוב ולהתריע גם במחיר חשיפה כואבת - כלל לא ברור לה, ותהום עמוקה יש בינינו בנושא זה, תהום שדבר, זולת האהבה הגדולה, לא יוכל לגשר בין שני עבריה.

לעתים נדמה כי כמגזר, הקשר שלנו עם הפרט הוא במתן דרישות, לא במתן עזרה. אנו מסמנים לעצמנו מטרות ויעדים והפרטים צריכים להגשים אותם. אין מקום לסובייקטיב. אין מקום לשאלות ולבירורים. אין מקום ליוצאי דופן. זה מה שהופך את המגזר הזה לחיוני כל כך עבור החברה הישראלית, וזה מה שמקשה עלי כל העת. אני לא מסוגל להיות חלק ממגזר, מהמגזר, אבל אני גם לא יכול בלי להיות חלק ממנו, חלק מהאתוס שלו, חלק מהתחושה הזו של ההשפעה הלאומית. יש משהו קסום בלהיות חלק ממשהו גדול כל כך, יש בכך משהו מגונן, משהו שנותן משמעות. אבל יש בזה גם משהו ממוטט, כאשר כפרט אתה מוצא עצמך נטול הגנה, לבד.

8
למדתי בישיבה שבה הרבנים הסבירו כי דרכם בלימוד גמרא היא הדרך הנכונה היחידה, פגשתי רבנים המשוכנעים שרק הם יודעים לפסוק הלכה, ראיתי חלוצי התנחלויות החשים כי הם מבצעים הלכה למעשה את צו האלוהים, ראיתי מפגינים שמשוכנעים כי הם, ולא שום גורם במדינה הזו, יודעים מה נכון לאומה שלנו, למה היא זקוקה, ושמעתי הרצאות מפי אנשים שהסבירו כי הם עסוקים במה שצריך להעסיק את כולם, בין בלימוד ירושלמי ובין בבניית כלים לבית המקדש השלישי. תמיד היתה שם נחישות ונעדר משם ספק, תמיד היו סימני קריאה, ומעט מדי סימני שאלה. אנשים טובים, אך מחשבה אחת יש לכולם: דרכנו היא דרך האמת. ועם המחשבה הזו קשה מאוד להתקיים. תחושת הצדק הזו, תחושת האמת המלווה אותנו כמגזר, התחושה כי דרכנו היא הדרך הנכונה ואין בלתה, מרחיקה ומבודדת אותנו כמגזרר.

אמיתות רבות יש בעולם, עד מתי נצמצמן לאמת אחת? גם חשבונות הנפש שערכנו לאחר רצח רבין או להבדיל לאחר הפסדים במערכות בחירות, נעשו תמיד בתמציתיות, מתוך הכרח. מעולם לא מתוך רצון אמיתי לטרוף את הקלפים כולם, לשאול האם אנחנו אכן פוסעים בדרך הנכונה. מעולם לא בחנו את עצמנו באומץ ובעוז, מעולם לא שאלנו עצמנו את השאלות הנוקבות ביותר לגבי הלאומיות שלנו, הדתיות שלנו, היהודיות שלנו. היו דיונים והיו אמירות, אבל מסע לגילוי עצמי, מסע מן הסוג הפתוח שאיש לא יכול להתחייב על סופו, מסע שבו הכול מושם על השולחן וכל המסקנות אפשריות, מעולם לא נעשה, ואם ביקש מי לעשות כך, גונה והותקף מיד על ידי קבוצות קנאיות שתפקידן לדאוג להנצחת העבר, ולכך שלעולם לא תתחולל שום תמורה משמעותית.

אפשר ואין צורך בשינוי. אפשר שהכול שלם אצלנו במגזר. הקודים החברתיים, הפוליטיים, היהודיים, הדתיים, אולי הכול מושלם. אבל לעולם לא נדע זאת, עד שלא נצא מתוך הנחה הפוכה בדיוק וננסה להוכיח לעצמנו אחרת. אנחנו מתנחלים מתוך אינרציה, דתיים מתוך אינרציה, ויותר מכול, אנחנו סובלים מהתנשאות גדולה, מהותית, כמעט קיומית. אנחנו חיים בתחושת צדק עצמית, חיים במחשבה בלתי נסבלת, לפיה אנחנו יודעים משהו שאחרים אינם יודעים, סבורים כי ביום שבו כולם יחשבו כמונו יהיה טוב לכולם. אנחנו חושבים שכולם צריכים לקיים את ההלכות שאנו מקיימים, לשמור על המצוות שאנו שומרים ולנהל מערכת פוליטית לפי סדרי העדיפויות שלנו. אנו מאמינים כי אם רק נלך מדלת לדלת ונראה לכולם את האור הגדול, יהיה אור וטוב לכולם. מותר לאדם ללכת בדרך שנראית לו נכונה ואף להטיף לאחרים לעשות זאת, אבל חייב להיות בלבו ספק. והספק הזה חסר אצלנו, אהובי. אני איני אלא עפר הארץ. אבל אחרים, הרואים אתכם מבחוץ, אותם רבים שאתם כה מבקשים את לבם וכה רוצים לראותם מזדהים עמכם, עבורם, ראוי שנשאל עצמנו את השאלות הנוקבות. ראוי שנבדוק עצמנו מן היסוד.

כל כך חשוב לכם, לנו, להוביל ולהנהיג, אבל אנחנו לבד, בלי תמיכה, בלי התייחסות, כמעט בלי ערך, נמצאים במצב הגרוע ביותר מזה עשרות שנים. זה לא קרה במקרה. אין זו יד הגורל. זו תוצאה של שנים רבות מדי שבהן הצבנו סימני קריאה לצד הרעיונות שלנו, שנים על גבי שנים של החלטיות עצומה, כמעט בלי ספקות, כמעט בלי עצירות למחשבה. וכאשר הרסו את מעשה ידינו וביקשו מאיתנו להתפנות מיישובינו, לא שאלנו את עצמנו היכן טעינו ומדוע המסר הזה של ארץ ישראל השלמה שאכל כל חלקה טובה ומשכן את כל המשאבים כולם, אינו מקובל על איש מלבדנו, ולא זו בלבד שאינו מקובל, הוא אף מאוס, ואנשים ילכו אחרי כל תוכנית שעיקרה פינוי ההתיישבות, תהא זו התוכנית המופרכת ביותר. רק הטחנו והפנינו אצבע מאשימה כלפי כולם. מכולם דרשנו חשבון נפש, רק לא מעצמנו.

עלינו לברר כיצד כל התעוזה והרצון הטוב שלנו לא מוערכים ולא זוכים לתהילה, וכיצד רצוננו להנהיג קרס והפכנו לאסקופה נרמסת, גרם לנו להיתפס כקבוצה מיושנת עם מסרים לא רלוונטיים הנאחזת באתמול בכל כוחה, ולא מסוגלת להביט אל המחר. מעולם לא היינו משמעותיים פחות לחברה הישראלית. הגענו לתחתית ההשפעה שלנו. הגיע הזמן לטפס חזרה למעלה. לסלול לעצמנו דרך חדשה. בראש ובראשונה עלינו להיפרד מהחטא הקדמון שלנו, חטא ההכול או לא כלום. הבחירה הזו בגישה הפטליסטית של הכול או לא כלום, היא אם כל חטאת והסיבה המשמעותית שבעטייה קשה לאנשים לחוש שייכים, לחוש חלק מאיתנו, להבין את המסרים שאנו מביעים. אולי אדם מאמין היודע מהי האמת כולה חייב לנהוג כך. אולי מי שאלוהים בעצמו אמר לו מה עליו לעשות, אל לו להתפשר. אבל אני ושכמותי, עפר הארץ ועפר לרגליכם, כיצד נוכל לחיות חיים שאין בהם פשרה, חיים שאין בהם ויתורים. כל כך הרבה פעמים יכולנו להציל את מפעל החיים של כולנו לו היינו מוותרים. כל כך הרבה פעמים יכולנו לוותר על מעט כדי להציל הרבה. אבל תמיד התעקשנו ותמיד אמרנו שזה הכול, או לא כלום. ולבסוף, יש להניח, ניוותר עם לא כלום. לא נוביל את החברה הישראלית אלא נהיה מבודלים ממנה. לא נוביל את סדר היום הלאומי אלא נהיה משקולת על צווארו, ולא ניטמע בחברה הישראלית אלא נהיה נטע זר ומרוחק, חשוד ומחושד.

9
אחת לאיזה זמן מוגבל, בריטואל די קבוע, היה בא נציג המגזר כדי לדבר איתי. הוא היה בא ואומר לי שאני לץ. זו היתה המילה שחזרה תמיד. לץ. מילה קצרה וחדה המבטלת את מי שנגזר עליו לשאת אותה כאות קלון על מצחו. לץ הוא אפילו לא רשע. לץ הוא ליצן היושב במושב לֵצים, אחד שאין להאזין לו, שכן כל דבריו דברי לֵצים, וכל מעשיו ליצנות. נציג המגזר הסביר תמיד, לאחר שהגדיר אותי כלץ, שאני שקוע מדי ברצון האובססיבי להצחיק, למשוך תשומת לב, להיות מיוחד, ובכך אני מחמיץ את יכולותי. נציג המגזר היה המורה בכיתה ג', הרב בחטיבת הביניים, ראש ישיבת ההסדר. לא היה זה נציג רשמי, אולם תמיד היה ברור שהוא מייצג את המגזר. כל נציגי המגזר פעלו באופן דומה. כולם אספו אותי אליהם והרגישו צורך להתריע בפני כי איני פוסע בכיוון הנכון. כי אני מחמיץ. הם צדקו מבחינתם, אולי גם מבחינתי. הייתי באמת בעל הכרח משונה להצחיק. אך זו היתה דרכי להסתיר את הצער. להסתיר את האימה. להכמין את הפחד הגדול אשר הסעיר את לילותי.

תמיד תהיתי מה פירוש הריטואל הזה. מה אומרת העובדה שהשיחה אשר במסגרתה נציג המגזר מנסה להבהיר לי כי אני לץ, משוחזרת אחת לשנה, כל פעם עם מחנך אחר. האם משמעותה שקו החשיבה של המגזר הוא זהה, והטעות הבסיסית שלו היא קבועה, או שמא טעותי היא זו שחוזרת על עצמה בדפוס קבוע, ואני הוא זה שצריך להשתנות? תהיתי אם הם מחמיצים אותי או שמא אני מחמיץ את דרכי הנכונה. הייתי מביט מהצד בנציגי המגזר המבקרים, ותוהה מדוע הם עושים זאת, מדוע הם לא מנסים להבין אותי באמת. אבל אולי הם הבינו את עצמי טוב ממני. הרי הם עשו זאת באהבה ולא מתוך התנשאות. אמרו שהם מבחינים בכישרון וביכולת, אבל מרגישים גם את ההחמצה. את האנרגיה הרבה המבוזבזת. היו מזכירים את אבא, שכמותו היה גם לי רצון ויכולת להצחיק, אך בשונה ממנו, אני הייתי משוקע אך בזה. מוטבע ברצון למצוא חן, להבריק, להרשים ולרצות. אחד מראשי הישיבה שכיהנו כנציגי המגזר אף הגדיל והשווה אותי לבעל פעור. ישב מולי ואמר שבעל פעור היו עובדי עבודה זרה המחרבנים מול פסליהם כיוון שאבותיהם היו כה דבקים בעבודת הרוח שלהם, עד שלא הלכו אפילו לשירותים, אך הם נשארו רק עם הסימפטום, והדבר היחיד שלמדו מאבותיהם היה לחרבן מול הפסלים. אני, כך הוא רמז לי, מעתיק מאבא רק את הדברים הגרועים.

אף אחד מנציגי המגזר לא העלה על דעתו שהליצנות הזו, הכפייתית, מספרת סיפור אחר, אשר ראוי לגרד ולחשוף, כדי להציל אותי מעצמי: להצחיק היה עבורי מלאכה קיומית. כך השגתי את העמדה, את תשומת הלב, את התייחסותו של אבא, את התייחסותו של המגזר. אולי היתה זו גאוותי שלא אפשרה לי להשתנות, אבל לדידי היתה היכולת להצחיק כלי הכרחי במאבקי על תשומת הלב, על זכות הקיום. אולי היתה זו טעות לא להפוך לשיבוט של אבי, אולי צריך הייתי להיות כמותו בכול, כמו שביקשו ממני נציגי המגזר. אולי המגזר צדק, וכך גם נציגיו, בכך שהתרה בי והפציר בי ליישר קו, ואולי בחרתי נכון כאשר הבעתי עמדות אחרות. לעולם לא אדע את הפתרון לשאלה הזו, המייסרת. לעולם לא אהיה בטוח שבחרתי נכון.

המצדדים בהומור נתנו לי תמיד דוגמה מרבה, אשר הגמרא מספרת כי היה פותח את שיעוריו במילתא בדיחותא, כדי למשוך את לב השומעים, רוצים לומר: ספר בדיחות, חנוך, אבל עשה זאת כדי שיקשיבו לדברי התורה שיש לך לומר אחריהן. אלא שהגישה הזו פשוט לא מקובלת עלי. אני שמח בשביל תלמידיו של רבה, אשר זכו לבדיחה בתחילת כל סשן, אבל סבור כי יש בליצנות משהו חזק ועמוק, אשר מגיע לו כתב הגנה. עד כדי כך שאני סבור שאולי לא במקרה נגערתי שוב ושוב על הליצנות שלי. אולי היה בה משום איום.

אולי ראו בה, בלי דעת, סאטירה אשר עלולה לחשוף אמיתות קשות, סאטירה שיכולה להכאיב מדי, לעורר תהיות. אולי רצו להגן עלי מעצמי, להגן על אחרים מפני. היום אני מבין היטב כי דווקא מגזר קטן והומוגני חייב לעצמו, עוד יותר מכל חברה אחרת, את ההומור, ובעיקר את ההומור העצמי, כלי להגנה מפני השחיתות וההשחתה, כללי להגנה מפני חוסר הטעם והבנאליות. אינני טוען שהליצנות בה הואשמתי היתה ניסיון אמיץ לעורר את כולם למחשבה, אבל אני בהחלט מרגיש שראויה היא הליצנות ההיא וליצנויות אחרות גם כן, שיתנו להן מקום, שיאזינו להן ולא יגדעו אותן באיבה. אנו חייבים זאת לעצמנו, כקהילה, שכן במקרה שלנו, אחי למגזר, אין זו קלישאה כלל ועיקר: אם לא נצחק על עצמנו, אחרים יצחקו מאיתנו.

10
באחד מימי הקיץ ברמת הגולן הכריזו פרנסי היישוב על גזירה כואבת לבעלי הכלבים: בשל מחלת הכלבת, נאמר בכרוז רשמי, על כל הכלבים ביישוב להיות קשורים. דרישה כזו היא מובנת מאליה בערים, אך משונה וקשה לעיכול ביישוב חקלאי, שבו בעלי החיים הם חלק מהחוויה היומיומית, ולא רק קישוט להתהדר בו, והכלבים מקבלים לא רק שמות פרטיים, אלא גם שמות משפחה. אבי ביקש לקשור את מיקי, כלב שחור וטוב עיניים שהיה לנו, ואני לא יכולתי לשאת את כאבו, ושאלתי את אבי מה היה הוא מרגיש, לו הייתי קושר אותו או את מי ממקורביו ליתד מברזל. אבא הבין ללבי, אך אמר שאין ברירה, ואני התהלכתי בכאבי ברחבי היישוב ואספתי חבלים שחורים רבים, כדי להכין למיקי רצועה ארוכה מאוד, שתיתן לו את החופש שלו, ושפרנסי היישוב לא יוכלו להגדירו ככלב משוחרר.

קשרתי את מיקי לרצועה שהכנתי לו, מאה מטר אורכה, חיברתי את קצה הרצועה לעץ ליד הבית, והתחלתי לטייל עם מיקי. מיקי הלך איתי כשעה בלי הפרעה, ואני שמחתי על הרצועה הארוכה שהכנתי לו ועל החופש שהיא מאפשרת לו. כאשר התיישבתי לנוח גיליתי כי הרצועה נפרמה שעה שהסתבכה במכשול, ומיקי בעצם הסתובב חופשי. אלא שבחרתי להתעלם מכך והחל מאותו היום היו כל הכלבים קשורים ברצועה קצרה, ורק מיקי שלי הסתובב כשהוא קשור לכלום, חופשי ברצועה ארוכה, הולך לו כאשר חבל ארוך משתלשל מצווארו. שמחתי על שהצלחתי לגאול אותו מן הגזירה הרעה, וגאה הייתי ביני לבין עצמי על שדאגתי לכלב הקטן שלי, ושמרתי על חירותו, שנראתה לי כזכות בסיסית ואלמנטרית, גם לבעל חיים.

אלא שכעבור חודש מראשיתה של אותה גזירה שבתי מבית הספר, וראיתי קבוצת אנשים מתגודדים ליד בית הכנסת. היה שם ריח רע, של נבלה, והם חיפשו את הסיבה לאותו הריח. הבטתי בהם בעניין, ולאחר חצי שעה ראיתי אותם מושים דבר מה עם שקית ניילון כחולה. מתוך השקית השתלשל חבל שחור ארוך. היתה זו רצועתו של מיקי. מיקי היה קורבן של רצונו הטוב של בעליו. מיקי מת, כיוון שהתעקשתי להעניק לו חיים חופשיים. בתמימותו הוא אכל מן הרעל שפוזר ביישוב נגד הכלבים המשוטטים. שבתי לביתי בוכה. התאבלתי על מיקי, והתאבלתי על שהרשיתי את מותו. עד היום אני מרגיש את שריר הלב מתכווץ בכאב, כל אימת שאני נזכר בשקית הכחולה, אשר בתוכה היה מוטל מיקי ללא רוח חיים.

זו היתה הפעם הראשונה שגיבשתי עמדה עצמאית, אופוזיציונית, והמחיר עליה היה כבד. כאשר אני מביט לאחור אני מבין כי גזירת קשירת הכלבים לא רק גרמה לי לחוש כי מה שנכון לכלבים אחרים לא נכון למיקי שלי, אלא גם הבהירה לי כי מה שמסוגלים לקיים בעלי כלבים אחרים, אני איני מסוגל לקיים. היתה זו השלכה. חשבתי על מיקי, שלא זכה ליחס המיוחד שלו היה זקוק, ובעצם חשבתי על עצמי, ועל מקומי בכלל. האם אני מבקש היום ללכת בדרך דומה, ובניסיוני להישאר בגבולות המגזר בלי לשמור במדויק על הכללים, אני גוזר על עצמי כליה ומוות ותרעלה, כמו מיקי, אשר הסתובב קשור לרצועה שלא היתה מחוברת לכלום?

דמותו של מיקי היתה צפה בחלומותי מעת לעת, וחרף ייסורי המצפון שתקפוני, ידעתי כי לא יכולתי לקשור כלב שחי חופשי, לא יכולתי לגזור על חיה כה שובבה ומלאת חיים להיות קשורה לרצועה קצרה ליד מלונה, ולהעביר את חייה במבט קפוא על חיים שזורמים מנגד. חשתי אשם, וחשתי בודד וחשתי שאיש אינו יכול להבין את עומק הכאב שלי, שהיה כאב משולש - על האבדה, על האשמה, ועל הידיעה שלא יכולתי לנהוג אחרת, ושלא יכולתי לקשור את מיקי. וידעתי בתוכי כי הפרדוקס הלא פתור הזה מלווה את חיי ואת הרצון שלי להיות חלק מאיזו משפחה גדולה, אך בעת ובעונה אחת לנהוג אחרת ממנה.

אדם אינו מקיים קשר אינטימי עם מדינתו. הוא חי בה. אדם אינו מקיים קשר אינטימי עם מפלגתו. הוא מצביע בשבילה. אבל אדם הוא בן משפחה של אחיו למגזר. הוא חלק מהם. חייו מעורבים בחייהם. האם זה מוכרח להיות כך? האם אדם מוכרח להיות חלק מדבר מה? האם חייב אדם להשתייך, להיות חלק מחברה, חלק ממשפחה? הייתי מוכן לאמץ בחדווה תובנה פוסט מודרנית שהיתה משחררת אותי מכך, אבל איני מוצא: קיבוצניק יישאר קיבוצניק, חרדי יישאר חרדי ודתי לאומי ייוותר דתי לאומי עד אחרית ימיו. כך הוא נולד וכך הוא ימות, ולא משנה לאיזה מסלול הוא יעבור באמצע וכמה רחוק הוא ינסה לברוח - בכל פינה אליה יגיע במנוסתו הוא ימצא מראה, וכאשר יביט בה, לאחר שיראה את עצמו, יראה את המגזר אליו הוא שייך מגיח מאחוריו, ספק דואג לו ושומר עליו, ספק בא לסייע לו, ספק בא אליו בתביעות. וכשם שאינך יכול להתנתק ממשפחתך, כך אינך יכול להתנתק ממגזרך. לא מפני שזה לא אפשרי מהבחינה הטכנית, אלא כי בתוכך אתה קשור בו, ובתוכך אתה יודע שגם כאשר אתה עושה אחרת ממנו, אתה מתכתב עמו, ובסוף כל משפט שתאמר, תסתתר העדות למקום ממנו באת, ולמקום אליו לעולם לא תלך.

זוהי שירת חיי וזוהי עובדה שאין יכולת ערעור עליה: אני חלק מכם, אחי למגזר, אף שלעתים אני מרגיש לבד. אני אוהב אתכם, רעים אהובים, וחש אליכם חיבה עמוקה והכרת הטוב, אף שלעתים אני כנטע זר בתוככם.

© כל הזכויות שמורות לידיעות ספרים הוצאה לאור

אלוהים לא מרשה - חנוך דאום
God Won't Allow - Chanoch Daum


לראש העמוד

מומלצים: ספרים | כתב עת ספרים | עולם חדש | רמקולים | זכות הילד לכבוד
| סמיוטיקה | מטר | רמות | Tom | דלילה | גד ויספלד | מיקרוטופינג

ספרים חדשים באוגוסט 2019:
אולטימטום, אי אפשר לברוח מהשמש, אלוהים אתה שם? זאת מרגרט, אמש, לילה אחרון, בין המולדות, במקום גרניום, גיא בן הינום, גשם חייב לרדת, דוניא, האוויר שאת נושמת, האיש שלא שרף את קפקא, האישה שלא הייתה, האלמנה השחורה, הזנה רעילה, הכד השחור: רומן משפחתי, הכלה מאיסטנבול, המיסה של האתאיסט, המשהו הזה, הסבך, השועלים של שמשון, וינה 1900 , חוק 5 השניות, חיים לנצח, יפים כמו שהיינו, לֻזוּמִּיַאת: התחייבויות וחובות מופרים, לא העזנו לדעת, לאהוב מחדש, לקראת אוטוביוגרפיה מינורית, מבוסס על סיפור אמיתי, מסע דילוגים, מרלנה, נהר הקרח, נשים ללא גברים, סודות, סוכרי יוסי - אמזלג, סטארט אפ, סער ופרץ, ספר געגועים, עגלות , עוד לילה אחד, עינה של האורקל, על מקום הימצאה, עצי לבנה ומסילות ברזל, פול אוסטר 4321, פיצות,איקאה ודילמת האיש השמן, ציפור בעיר קדושה, רומן, רשימת המוזמנים, שמיים שאין להם חוף.

ספרים חדשים

סמיוטיקה - בניית אתרים, עיצוב אתרים