Amazon.com Widgets

  ספרים חדשים - אתר טקסט    ⚞  שנת 2007  ⚟

 | 2019 | 2018 | 2017 | 2016 | 2015 | 2014 | 2013 | 2012 | 2011 | 2010 | 2009 | 2008 | שנת 2007 | 2006 | 2005 | 

|  אוגוסט 2019 |  יולי 2019 |  יוני 2019 |  מאי 2019 |  אפריל 2019 |  מרץ 2019 |  פברואר 2019 |  ינואר 2019  |  דצמבר 2018 |  נובמבר 2018  |  אוקטובר 2018 |  ספטמבר 2018 |

» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» פרויקט נחום גוטמן
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006

גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

| כולם | ספרים בחודשים |
| אודות טקסט | יצירת קשר |
פרטיות בטקסט

ספרים חדשים בפורמט RSS


» טקסט  » ספרים מקור  » ספרים חדשים בספטמבר 2007       חזור

גולם במעגל
מאת: לילי פרי
Golem in the Circle - Perry Lily

ההוצאה:

ידיעות ספרים

מהדורה חדשה לרומן מאת לילי פרי, שראה אור לראשונה בשנת 1966. גיבורתו היא מיקי סתיו, בחורה צעירה המנסה ללא הצלחה ליצור דו שיח עם העולם. היא גדלה בבית, שאם לא תציית לכלליו החמורים, היא עלולה "להרוג בקלות את גברת סתיו, שלפני מותה תספיק להרוג את מר סתיו."

מיקי המיואשת מעמידה פני אומץ ושליטה במצב: היא מוסיפה להיאבק על הרצון להיות נחשקת ומוערכת אף שמחזריה נפוצים ממנה.

על כך היא משלמת על כך בקריסה פנימית. היא נותרת לבדה, וחולמת להשיג בעל ולהקים משפחה. בלשון מדוברת וחדה מספרת לילי פרי את סיפורה של חברה הנתונה לענייני יומיומה הקטנים, אבל יודעת גם הישגים של אמת ושל יופי.

גולם במעגל
שתפו אותי

למהדורה המחודשת בהוצאת ידיעות ספרים (במקור כתר)
התווספה הקדמה מאת דן מירון:

"היא לא הלכה בגדולות, אלא נגעה קלות, אבל באצבעות בטוחות, בשורשי העצב, משכה מעט בחוטי הייאוש היומיומי המסתבכים בענייננו הטפלים והאינסופיים- ממון, עוצמה, רמייה, ניצול, רגעים של חמלה, קורט של אושר, תחושת ריקנות, קשרים אפלים, מחיים ומצמיתים בין הורים לילדיהם- והיא עשתה זאת בסיפור מבדח יותר משהוא מכביד, משעשע יותר משהוא מעציב במה שהוא מגלה לנו על הדבר המציאותי הבנאלי המתמיד והגדול, שהוא מרחב חיינו המיידי; מרחב תָחוּם ומגביל אשר ממנו אין מפלט".

לילי פרי (1953) ילידת חדרה. נדדה לאילת, לנתניה ולנהריה. ועד היום נודדת בין ערי המרכז הקטנות: לעתים בכובע של סופרת, לעתים בכובע של עורכת ספרים (מדע ופרוזה), ולעתים בכובע של מנחה בסדנאות ובאירועי-ספרות. בוגרת החוגים לפילוסופיה כללית ולפילוסופיה יהודית.

ספרה "גולם במעגל" עובד למונודרמה והוצג ב'תיאטרונטו" ב'צותא' וב'אמנות לעם'. מהספר הופק סרט שזכה בפרסים. זכתה גם בפרס אולשוונג לספרות (2002) ובפרס היצירה מקרן ראש-הממשלה ע"ש לוי אשכול (2005). עורכת חומר אקדמי באוניברסיטה הפתוחה במדעי החברה והרוח.

גולם במעגל מאת לילי פרי בהוצאת ידיעות ספרים,
עיצוב עטיפה: יובל סער, 302 עמודים.

לילי פרי בלקסיקון הספרות העברית החדשה

גולם במעגל כקלאסיקה ישראלית זעירה
הקדמה | דן מירון

כמעט שני עשורים לאחר הופעתו לראשונה, מפתיע רומן הביכורים של לילי פרי, גולם במעגל (1987), את הקורא ברעננותו, בחריפותו, בקריאוּתוֹ הרהוטה; זאת לעומת רבות מיצירות הסיפורת ה"קאנוניות" המרכזיות של התקופה (שנות השמונים של המאה הקודמת), שריגשו ועוררו בשעתן, ואילו הקריאה בהן כעת מייגעת ומטעימה את הקורא בטעם של יושן "היסטורי"; היינו, היא תובעת ממנו מאמץ ניכר הכרוך בשיבה אל ההנחות הרוחניות והפואטיות שמִשמעו והזינו אותן יצירות, ואולם בינתיים התיישנו ומיצו את עצמן.

שיבה כזו מונעת מגע ישיר ומיידי עם הטקסטים, וכן את ההנאה המופקת ממגע כזה, גם כאשר, במקרה הטוב ביותר, היא נעשית מתוך אמפתיה ספרותית היסטורית והבנה פרשנית נכונה של אותן הנחות ושל דרכי התגלמותן בטקסטים הספרותיים בני הזמן. גולם במעגל של לילי פרי מאפשר מגע כזה, מעניק את ההנאה הכרוכה בו, ואינו תובע מן הקורא שום מאמץ מן הסוג שהוזכר.

גולם במעגל אינו עושה זאת בכוח המסירה של ההווי החברתי המתואר בו (אף על פי שהיו מי שהתייחסו אל הסיפור כאל סאטירה חברתית) - זה של הבורגנות התל אביבית המבוססת, הדשנה, הסטטית, הרובצת בכבדות על הישגיה החומריים ועל הנוירוזות הקולקטיביות שלה, שאף הן התיישנו והתקהו. הווי זה אינו מעורר עתה שום עניין, למעשה; הוא נחשב לבלתי מעניין ולבלתי "רלוונטי" כבר בעת הופעתו הראשונה של הספר.

סדר החיים הבורגני הקשיח והכפייתי השורר בבית משפחת סתיו איננו מעורר בנו כשלעצמו עניין רב. עוד פחות מזה מרתקים אותנו ענייניהם, שאיפותיהם, אהבותיהם, בגידותיהם, מסיבותיהם וחתונותיהם של הצעירים שגדלו בבתים כאלה, או גם בבתים שהמשטר המשפחתי ששרר בהם היה אולי פחות כוחני ועצבני; אנשים שהוריהם, ובייחוד אמותיהם המסורות והאובססיביות "השקיעו" בהם את מיטב העוצמות ומֵרַע החששות והפחדים שהצטברו בהם לאורך חייהם, ועתה הם רואים בדרך כלל "ברכה" בעמלם.

הבנים נעשו לעורכי דין מצליחנים, לרופאים בעלי סיכויים לתהילה מקצועית המביאה עמה עושר וכבוד, לבעלי עסקים, פה ושם אף לאמנים מבצעים ששמם הולך לפניהם. הבנות נעשו בעיקר לציידות חתנים מוצלחים, מצוידות בציפורניים, במרפקיים, ב"צבעי הציד" הקוסמטיים ובביגוד ההולם, המאפשרים להן להשיג את מבוקשן, אבל גם מונעים מהן בדרך כלל את התבונה והזריזות הדרושות כדי להחזיק בצֵידָן לאורך זמן.

אנו מניחים למרבית הצעירים והצעירות הללו, המופיעים ברומן של פרי, שיחלפו על פנינו בלי שיותירו בנו רושם רב; שיטוסו ללונדון ולז'נווה כדי לחתום על חוזים מבטיחי רווח, לניו יורק ולפריז כדי להפגין את כישרונותיהם הווירטואוזיים; או שירקדו במסיבות יום שישי בירושלים או בתל אביב לצלילי הביטלס, האבנים המתגלגלות, הציפור הנדירה וליאונרד כהן.

הסקרנות שכל אלה מעוררים בנו כבניה או כנציגיה של חברה בעלת צביון מסוים היא מזערית. אבל סיפורה של מיקי סתיו, הגיבורה, האשה הצעירה, שגדלה, למעשה, אל תוך החברה הזאת ואל בין האנשים הצעירים, בני גילה, המרכיבים אותה, ואשר בקרבם היא מחפשת, לשווא, קורט של אושר בנאלי לחלוטין - סיפור זה מעניין, משעשע ונוגע ללב היום ממש כפי שהיה לפני ימי דור. השאלה היא בזכות מה שומר הסיפור הזה על אודות עלמה מ"בית טוב", שכשלה פעם אחר פעם במרוץ לקראת אושר והצלחה דלי תוכן - בזכות מה הוא שומר על הגרעין החריף של האנושיות המיידית והבלתי מוטלת לרגע בספק ששוּקָע בו מלכתחילה.

החיות של הסיפור נובעת באורח חד משמעי מן הגיבורה מיקי סתיו ומן הדרך בה היא מספרת את סיפורה; לא מתוכן הסיפור אלא מן הטונליות שלו, המערבת פיקחות עם תמימות, חוש הומור עם תחושת ייאוש וחוסר ערך, אבחנות חדות עם איזו אטימות עיקשת, ראייה ריאליסטית "קשוחה" ומפוכחת של דברים כהווייתם עם פרצי סנטימנטליות (כגון ביחסה של מיקי ליצאנית החולה מרגלית), רגעים של מודעות עצמית חריפה עם נטייה לבריחה מהירה ממודעות כזו לעבר פנטזיות ילדותיות, תנופת שנינה בדיאלוג עם נטייה להיבלמות מחשבתית, להיקטעות הרצף ההגיוני והסיפורי.

אנו נִשבים בסיפורה של לילי פרי בזכות קולה המספר של מיקי. אולם אל לנו לפרש קביעה זו בדרך מוטעית כאילו היינו נקשרים למיקי בזכות היותה אישיות מורכבת או בזכות עולם תודעתי עשיר שהיא נושאת בתוכה. לא כך הוא. מיקי, כמו כל שאר גיבורי הסיפור, היא בסופו של דבר סטריאוטיפ, ו"עובי" התודעה שלה הוא כעובי דף הנייר שעליו מודפס סיפורה, ודווקא בכך סוד קסמו ורעננותו של גולם במעגל; וכך חזרה הקושיה למקומה: מהו, אפוא, מקור הקסם והרעננות הללו?

שאלה זו מן הראוי שתטריד אנשים שיש בכוחם וברצונם להרהר אחרי המוסכמות של המחשבה הספרותית השגרתית. הכיצד עלה בידי לילי פרי ליצור טקסט, שניתן לתארו ללא היסוס כ minor classic של הספרות הישראלית של התקופה, תוך הפרה בוטה של כל הכללים והנורמות של הסיפורת הישראלית התקנית, ה"קאנונית", שאנו משתבחים בה; סיפורת, שהגיעה מבחינה מסוימת למלוא גיבושה הפואטי דווקא באותן שנות השמונים של המאה הקודמת שבהן נכתב ופורסם גם גולם במעגל.

משום כך, למרות ההצלחה המסחרית המסוימת של הרומן (שגם שימש כעבור כמה שנים בסיס לסרט), לא נקבע לו בשעתו או גם לאחר שעתו מעמד קאנוני, והוא נחשב עד היום למוצר השוכן בתחום הביניים שבין הבידור לספרות ה"רצינית". ייתכן, אגב, שהצלחתה יוצאת הדופן של המחברת ניכרה דווקא ביכולתה לנווט את סיפורה בתוך תחום הביניים הצר הזה בלי שחצתה את הגבולות המגבילים אותו וללא שסטתה סטייה חדה לתוך אחד מן התחומים השוכנים משני צדדיו. מכל מקום, ניתן להוכיח ללא קושי שפרי הרכיבה את הרומן שלה בניגוד לכל הכללים המקובלים של פואטיקת הסיפורת הישראלית ה"רשמית" של העידן בו פעלה, ועל פי כל הכללים שנדחו ונפסלו על ידי פואטיקה זו.

"חטאיה" הספרותיים של הסופרת רבו מספור, והם טבעו חותם ברור בכל פן והיבט של הטקסט שיצרה. כדי לעמוד על כך אין צורך אלא להציב את ספרה הצנום (פחות ממאתיים עמודים במקור) לצד הכרכים (מהם עבי כרס) של "ראשי המדברים" בסיפורת התקופה: א"ב יהושע, יהושע קנז, דויד גרוסמן, עמוס עוז וההולכים לצדם ובעקבותיהם. כדי למנוע מראש את הבנת הייחוד שלה על פי איזו תיאורמה פשטנית של מִגדר (כאילו ייחודה בכך שיצרה ספרות "נשית" שחתרה תחת אושיות הפואטיקה הקאנונית של הסיפורת ה"גברית") ראוי ציין מיד שהיא הלכה בדרך הפוכה גם מזו שבה הלכו המספרות המובהקות של אותן שנים, כגון עמליה כהנא כרמון ויהודית הנדל.

בראש ובראשונה, הזדקר ה"פיגור" שלה בתחום המכריע של עיצוב הדמות הבדיונית. בעוד שהסיפורת בת הזמן, רובה ככולה, שיננה לקורא, לא בלי מידה של חזרה טרחנית, כי האישיות האנושית היא לא רק מורכבת אלא גם נזילה ובלתי מקובעת, ושהיא נתונה בקונפליקט מתמיד של זהויות מנוגדות, או במה שנהוג היה לכנות "משבר זהות", כתבה לילי פרי, כאמור, טקסט סיפורי שהתבסס בלי שום סומק בושה על צרור סטריאוטיפים, דמויות "שטוחות" (המושג שטבע א"מ פורסטר), המתארגנות סביב קווי אופי פשוטים, מוכללים ובלתי משתנים.

הדבר אמור לא רק בדמויות הרקע - דני אורנשטיין, "חתול הרחוב החינני", שלעולם לא יוכל לשהות לאורך ימים בפח אשפה זוגי אחד, רוני ה"שמן" והמרושע, המזדנב אחרי דני המוצלח והנאה ממנו ומנסה להיזון מן השיירים שהלה מותיר אחריו, אורי רוזס הווירטואוז, שהזוגיות הדרושה לו היא זו של אם כנועה או משרתת שתדאג להשיג בשבילו את טיפות האף ולהזליף לו אותן בשעת הצורך, היצאנית מרגלית בעלת "לב הזהב" וכו'. אף אין הדבר אמור רק או בעיקר בגברת שרה סתיו, אמה של מיקי, הסטריאוטיפ האולטימטיבי של האמא ה"פולנייה" המחבקת והמסרסת, המחזקת ובה בעת הורסת.

המדובר הוא בעיקר במיקי סתיו עצמה, ה"גולם במעגל", מי שהיתה ילדה ונערה ועתה היא אשה צעירה המכשילה עצמה בכל אחד מניסיונותיה הרופפים להשיג טיפת אושר נשי או קורטוב של כבוד מקצועי (היא פסנתרנית בעלת חינוך מוזיקלי מעולה, המסתפקת בליווי שיעורי "ריתמיקה" בגני ילדים, והמתעלה אחר כך לדרגת עורכת תוכניות מוזיקה ברדיו; תוכניות שבהן תציג בפני המאזינים את נגינתם של אחרים) משום שהיא משדרת לכל עבר תחושה של חוסר ערך עצמי מוסתרת מתחת לאיפוק "מכובד", נסיכי כביכול, של עלמה מחונכת היטב שלא תשפיל את עצמה במאבק על זכויותיה.

גם דמות זו, הנמלטת מכל חיכוך חריף עם המציאות לעבר הסתגרות בדיכאון כרוני נסבל הודות לריפוד החיים בקטיפת הנינוחות המסוימת שמאפשרות אמידוּת ההורים וירושת הסבתא, וכן להתמסרות אלטרואיסטית בעייתית, מוגזמת בעליל, לענייני בריאותו הרופפת של השכן הישיש, המוזיקאי לשעבר מר פולנסקי, הינה דמות דו ממדית משוללת עומק אישיותי והתפתחות של ממש, גילום סטטי למדי של ה"מיספיט" הנשי הנצחי, האנטי גיבורה בהא הידיעה.

עניין שני שבו גילתה פרי בעליל את אי הקאנוניות שלה היה עניין ה"תודעה". הספרות הקאנונית עסקה בלי הרף במסירת התודעה האנושית על מרחביה האמיתיים והמדומים. בין שעשתה זאת באמצעות המונולוג הפנימי הישיר או העקיף וכן שאר האמצעים הטכניים המוכרים של סיפורת "זרם התודעה", בין שנזקקה לאמצעים מסורתיים יותר כגון אלה של הרומן האפיסטולרי (קופסה שחורה מאת עמוס עוז), ובין שחתרה לחישול כלי מסירה אקספרימנטליים חדשניים (כגון הסיפור הפנטסטי על הדג ברונו שולץ או הפארודיה הגרוטסקית על סיפור הרפתקאות נוער המסופר במחנה השמדה נאצי או האנטומיה האנציקלופדית של חיי אדם ילד, העובר את כל שלבי הההתבגרות והבלייה במשך עשרים וארבע שעות בעיין ערך אהבה מאת דויד גרוסמן, הרומאן האקספרימנטלי הנועז ביותר של שנות השמונים) - היעד שלה היה תמיד מסירת מצבים תודעתיים מורכבים, רוויי סתירות.

לילי פרי פשוט התעלמה מיעד קולקטיבי זה. הגיבורה שלה חיה חיים תודעתיים בנאליים כל כך עד שניתן לפסוח על תיאורם. העניין של המספרת בגיבורה התעורר בעיקר בשעה שגיבורה זו פעלה, דיברה, או דיווחה במידה ניכרת של יובש וענייניות על אודות דברים שאירעו בה וסביבה. ה"בריחות" של מיקי סתיו לפנטזיות גדוּלה והצלחה הינן כה מודעות, כה סטריאוטיפיות במכוון, כה דלות במרכיביהן וכה צפויות מראש במהלכן (הגיבורה יודעת היטב שהיא רוקמת אותן בעקבות "סרטים אמריקניים" המוניים או בנוסח רומני המשרתות של הוצאת "מזרחי"), עד שניתן לראות בהן לא הבלחות של מצבים תודעתיים אלא פארודיה על הבלחות כאלה, הוצאת לשון ארוכה למולן ולמול האֶתוס הספרותי המסוגל לייחס להן ערך. גולם במעגל הוא סיפור המסתמך על ההנחה ה"תמימה" שכדאי לספר סיפור על אודות מה שאנשים עושים ואומרים, אך יש מעט מאוד עניין למספר במה שהם חושבים או "חווים", שלא לדבר על "עולם" האסוציאציות והזיכרונות העמומים שלהם, אשר לפי האֶתוס הסיפורי הקפדני והחסכוני של פרי, מקומו יכירנו בסל הטיוטות שנפסלו.

כך דחתה פרי בבוז ולחלוטין את האמצעים שהעמיד לרשותה המונולוג הפנימי וביכרה על פניהם בפירוש את האמצעים שהעמיד לרשותה הדיאלוג הדרמטי הגלוי; ולא זה החושפני, המאפשר לגיבור "לבטא" את עולמו הפנימי, אלא דווקא זה השנון, המושחז והמשעשע, שאנו רגילים להיתקל בו במחזאוּת בידורית מסוג מסוים, כגון בקומדיות המוקדמות של ניל סיימון; דיאלוג של repartee (אמירות שנונות, תשובות מחץ). במקום בו הדיאלוג לא היה בבחינת אפשרות רוחנית זמינה, כגון בעולמה של הגברת סתיו, שהוא עולם של מונולוג אינסופי, נזקקה פרי לא למונולוג האקספרסיבי אלא להיפוכו, המונולוג המוגחך והמשעשע מכוח הבלטת המוגבלות של המונולוגיסטן.

במקרה של הגב' סתיו נעשה שימוש עקיב עד חוסר רחמים בכל טעויות הדקדוק האופייניות למי שדיבורו העברי הולך בעקבות הדקדוק והתחביר של הפולנית וכן בשחזור פונטי מדויק ככל האפשר של ההגייה והמבטא ה"פולניים". בעניין זה פעלה המחברת ממש ללא בושה, כאילו היתה שרויה מבחינה ספרותית סגנונית לא בעידן שלאחר ג'ויס, פוקנר, בקט וס' יזהר, אלא במחיצתן של סופרות אנגליות בשלהי המאה הי"ח וראשית המאה הי"ט (תקופתה של גֵ'יין אוסטין), שהניחו לגיבורות הפרובינציאליות שלהן להיאבק על כבודן החברתי והנשי הפגוע באמצעות תשובות חדות ועוקצניות ולנהל את מלחמת המינים אגב שימוש בחרב השנינה.

או שהיא הניחה לעצמה להסתופף בחבורתם של כותבי רומנים "פרימיטיביים" כמו ג'ון פילדינג או צ'ארלס דיקנס, שלא בחלו ביצירת דמויות קומיות דו ממדיות, אבל בה בעת גם "גדולות מן החיים", באמצעות דיבור אובססיבי ולקוי, רווי טעויות דקדוק ו"מַאלַאפּרוֹפִּיזְמִים" (שימוש מגוחך במילים שלא הובנו כל צורכן).

ניתן לומר ששרה סתיו, האם ה"פולנייה" המוחלטת, היא הדמות הדיקנסית ביותר שנוצרה בסיפורת הישראלית - דמות דו ממדית ו"שטוחה" לעילא, שהיא גם "גדולה מן החיים", סטריאוטיפ המתנשא למדרגה של ארכיטיפ.

ועוד בעניין המייגע במקצת של התודעה (הנחסך מאיתנו בצורה כה מרעננת בסיפורה של לילי פרי): התגלית הגדולה של הסיפורת הישראלית בסוף שנות השבעים ובמשך שנות השמונים היתה תגלית ה"רָשוֹמוֹן". הרלטיביזם של הפוסט מודרניות יחד עם התרסקותו של ה"נאראטיב" הציוני המכונן שללו מן הסיפורת את היכולת לארגן סיפור סביב תודעה מרכזית אחת ("אינטליגנציה מרכזית" בלשונו של הנרי ג'יימס). בזה אחר זה ניתכו עלינו רומנים, שבהם סופר סיפור אחד מפי גיבורים אחדים או באמצעות זרם התודעה של גיבורים כאלה.

כך, במקום "האינטליגנציה המרכזית", ניתנו לנו בסיפורת של שנות השבעים והשמונים תודעות חלקיות ששיקפו מציאות אחת מזוויות ראות שונות תוך חזרה על פרטי סיפור מעשה קבוע לעתים עד כדי תקוצה וקבס (דוגמה מובהקת לשיממון החזרני הזה ניתן למצוא בהמאהב מאת א"ב יהושע, טקסט המרכז בקרבו את מרבית הפגמים של סיפורת התקופה). היוצר המרכזי האחד שלא נלכד ברשת הרשומונית היה יעקב שבתאי, שככל שאכלס את הרומנים שלו בעשרות אם לא במאות דמויות שונות, הפעיל בהן אינטליגנציה מרכזית יחידה ואוטוריטטיבית בעלת סמכות, ידע, ושיפוטיות שאין עליה עוררין, כאילו היה כותב בימיו של לב טולסטוי ולא בפרוס עידן הפוסט מודרניות

ואולם, שבתאי כתב את סיפוריו בהנחה שהעולם שמחוץ לצפון תל אביב הפועלית ההסתדרותית והאשכנזית המזרח אירופית קיים קיום רופף ואולי בדוי, ושמכל מקום, אין למספר שום צורך אמיתי להתעסק בו; ואילו המתכונת הרשומונית הסתמכה לא רק על ההנחה העקרונית שהמציאות אינה ניתנת לידיעה אובייקטיבית ושהיא כולה בבחינת "תעתועון", אלא גם על המרד כנגד האליטה האשכנזית וההגמוניה הסיפורית של ה"נאראטיב" על אודות מפעליה ובעיקר על אודות בניה החלוצים והלוחמים. היא הציגה כנגד "נאראטיב" הגמוניסטי זה אלטרנטיבה של "התגנבות יחידים", הלקטת גיבורים, תודעות וקולות מספרים מכל פינות המציאות הישראלית ה"פריפריאלית".

כך העלתה היא אל מרכז הזירה הסיפורית את בני העליות מצפון אפריקה ומעיראק, את בני הס"ט הירושלמים השרויים בחיפוש אחרי זמנם וכבודם הספרדיים האבודים, את פליטי השכונות החרדיות, את העולים החדשים ממזרח אירופה שהגיעו לישראל באקראי וללא זיקה לאתוס הציוני שלה, ומעל לכול, כמובן, את בני המיעוט הערבי הפלשתינאי, שהספרות העמידה את עצמה עתה לרשותם תוך שהיא מחלצת אותם מכלא הסטריאוטיפ של "דמות הערבי" ומניחה להם לצרף את קולותיהם הייחודיים לשאר קולותיה של מקהלת הניכור, הנרגנות ותביעת תשומת הלב אל עצמי דחוי ופגוע.

לילי פרי, בהפגנה מכוונת וראויה לציון של "פיגור" תרבותי, התנכרה לשני הצווים הפוסט מודרניים גם יחד. המציאות שהיא הציגה בסיפורה לא היתה בבחינת "תעתועון" כלל וכלל, וניתן היה להשקיף עליה במידה סבירה של ידיעה ותובנה מזווית הראות של אינטליגנציה מרכזית אחת ויחידה (מיקי סתיו), בהנחה שלמרות כל מגבלותיה מצוידת הגיבורה המרכזית של הסיפור בתבונה, ביושר וביכולת תקינה של אוריינטציה עצמית, שיש בהם כדי להעמיד תמונה "נכונה" של המציאות.

הודות לכך ניתן לפרי להימנע לחלוטין מחזרה על סיפורה הקטן של מיקי ומשיקופו בעד עיניהם של גיבורים נוספים (נתאר לעצמנו את הסיפור כפי שהיה מסופר מפי גברת סתיו, מר סתיו, דני אורנשטיין, ימבי, אורי רוזס וכו' ונודה למחברת על חסד ההימנעות מן החזרות) ולכתוב רומן קצר, "רזה". במקביל לכך לא חששה המחברת להפגין אדישות כמעט מוחלטת ביחס למצוות העשה של המולטי נאראטיב האתני. סיפורה התרכז כל כולו בהווייה אשכנזית "צפונית" תל אביבית (לרבות רמת גן ושאר פרברי גוש דן המאכלסים את המעמד הבינוני הישראלי), בעלת רקע מזרח אירופי אופייני.

המרחב הלשוני שהוקם בו עמד בעיקרו על העברית העירונית המדוברת של בני הארץ עם שיבוצי האנגלית לעניים של אלה הנושאים עיניים ל"עולם הגדול" (כגון אורי רוזס, המסיים את שאלותיו הרטוריות במילה "רייט") וגינוני הסנוביות הלשונית המקובלים (דני אורנשטיין תובע ממיקי שתקרא את כתבי הסופרים האהובים עליה במקורם האנגלי. אין לו תביעות דומות ביחס לספרים שנכתבו במקורם בצרפתית, בגרמנית, ברוסית או ביידיש - לשונות שהוא עצמו, כנראה, אינו שומע אותן).

לאלו נוספו בבחינת בונוסים מיוחדים העגה ה"פולנית" הנלעגת והמשעשעת, המסייעת בבניית הממדים המונומנטליים של מרת סתיו, ושרידי היידיש הקלוקלקת, שבאמצעותם מתקשרת מיקי עם מר פולנסקי וחבריו הישישים האחרים, המבלים יחד איתו את ימיהם על ספסלי השדרות שבשכונות מגוריהם. בסך הכול, זהו מרחב לשוני מושגי "אשכנזי" טהור, שדולל וצומצם בפי דוברי העברית הישראלית.

הלא אשכנזייה היחידה המופיעה בסיפור היא, כנראה, היצאנית מרגלית, זו שעוגת ה"סברינה" הפולנית נתקעת לה בגרונה. פרי לא רק התקשתה להעניק לאותה מרגלית שיח "לא אשכנזי" מובהק ונקבע בזיכרון, אלא למעשה השתמשה בה (למרות התייחסותה הסנטימנטלית אליה של מיקי סתיו) לשם ציון סטריאוטיפי ברור של גבולות החברה האשכנזית שתיארה, אבן גבול הממוקמת בדיוק במקום המתאים לאשה ממוצא שאינו אירופי לפי מושגיו ודימוייו החברתיים המקובעים של המעמד הבינוני האשכנזי; וזאת ללא שום פרובלמטיזציה של השגה זו, שהמחברת מציגה אותה כ"נתון", דבר מובן מאליו שאיש מן הגיבורים, לרבות מיקי סתיו, אינו רואה צורך לקיים דיון בו.

אין צורך לומר שבגולם במעגל לא יופיע ולו גם ערבי אחד לרפואה. יתר על כן, בסיפור זה, שנכתב במשך שנות השמונים, שבהן עלה עניין הסכסוך הישראלי-פלשתינאי עליית מדרגה תודעתית חדה, התייצב במרכז השיח הציבורי והעסיק את המדיה בכללותם ואת הסיפורת והמחזאות בפרט כפי שלא העסיקם עד כה בשום פרק מפרקי התפתחותה של התרבות הציונית היישובית בארץ ישראל, העזה פרי לפרוס טקסט שבו איש אינו מעלה על דל שפתיו לא את הכיבוש, לא את מכת ההתנחלויות, לא את מלחמת לבנון הנמשכת והולכת לאין מוצא, לא את הוויכוח בין הימין לשמאל על אודות הכיבוש, המלחמה וההתנחלויות, ואף לא את המרי העממי הפלשתינאי העתיד להתפרץ בעתיד הקרוב ביותר בצורת האינתיפאדה הראשונה. לכל היותר, משחזרת מיקי בסיפורה את הערותיהם של ישישי השדרה על כך ש"אַמצב רע" ושהמדינה בצרות.

החברה המתוארת בסיפור נתונה לענייני יומיומה הקטנים ושקועה בשחיתות המקובלת והבלתי דרמטית המוצגת כטבע הדברים הקבוע: חתירה להצלחה, תאוות בצע, שקיעת השירותים הציבוריים (תיאור ההווי של קופת חולים, שמיקי סתיו מתמצאת בו הודות לסיוע היומיומי שהיא מגישה למר פולנסקי), מניפולציה של הזולת וניצול חולשותיו (דני אורנשטיין המצליחן אינו בוש לדור במשך שנתיים בדירתה של מיקי ועל חשבונה, בעוד שהוא אינו מתכוון כלל לשאתה לאשה), וכן בשוליים - גם זנות ועבריינות זעירה וכו'.

במסיבת הריקודים הירושלמית שאליה נקלעת מיקי סתיו, איש אינו מדבר על בעיות ה"קונפליקט". בכלל כמעט אין כאן דיבור בין הזוגות המנענעים בראשיהם תנועות של כן, כן, לקצב מוזיקת הפופ. הנושא של הקונפליקט או של "הכיבוש המשחית" אינו עולה לעולם על שולחן חדר האורחים של משפחת סתיו, ואילו הועלה היתה גברת סתיו בוודאי רואה בכך הפרה פשוטה וגסה של הנימוס האלמנטרי, ואילו מר סתיו המאופק והנבון היה מוצא דרך להטות את השיחה מנושא זה והלאה. אפילו החשש מגיוסו הבלתי נמנע של האח הצעיר, עמי, לצבא ומשירותו הצפוי בשטחים הכבושים אינו נזכר כלל.

הזעזוע המרבי שגורם עמי לאמו כרוך לא בסכנות הצפויות לו כחייל בצבא כיבוש (אלו מודחקות עד להיעלמות מוחלטת) אלא בלכלוך ובזיעה שהביא עמו אל הבית הנקי למשעי בשובו מן הטיול הכיתתי, דבר המעורר את אמו להחלטה (שלא תעמוד בה) לאסור עליו השתתפות בטיולים נוספים. בכל אלה חושף גולם במעגל, לדעתי, אמת חברתית בסיסית הרבה יותר מזו שהיתה נחשפת אילו היתה המחברת מעלה בסיפורה את הנושאים שהוזכרו, או - שומו שמים - מחדירה אל בית משפחת סתיו או לדירת הרווקות של מיקי איזה עובד מוסך ערבי, או אפילו מפגישה את מיקי בחצר הבית עם גנן או פועל בניין מעובדי השטחים. החדרה כזו היתה פורצת והורסת את כותלי החלל הסיפורי שהמספרת ביקשה להקים, ובה בעת פוגמת בתיאור המוּגבָּלוּת והאגואיזם החברתי של העולם בו חיה מיקי סתיו.

פרי רצתה לספר סיפור על כך שגם בעולם של מציאות פוליטית, חברתית ומוסרית מעורערת עד היסוד צעירים וצעירות בינוניים ממשיכים במימוש סדר היום הנצחי שלהם: בקשת ההצלחה הכלכלית והחברתית, נישואים מוצלחים, קורט של אהבה ואינטימיות, סידור נוח בעבודה ובשיכון. הנערה הסובלת מקומדיית הרומנס ההוליוודית או הבימתית הברודוויאית אינה נעלמת מן השטח לא ברעום תותחי הכובשים ולא בהימטר מטר האבנים של הנכבשים, טוענת פרי. היא, אותה נערה, ממשיכה בשלה: במאבק על הגשמת הרצון להיות נחשקת ומוערכת, על השגת בעל והקמת קן. האמת המרה המשתמעת מעובדה זו חשובה אולי לא פחות מן האמיתות של "הזמן הצהוב" ו"הנוכחים הנפקדים".

העניין הפסיכו חברתי האחד שהגיע למרכז תודעתה של הסיפורת בשנות השבעים והשמונים ושמצא את ביטויו גם בגולם במעגל הוא עניין הליקוי או המום שמוריש דור ניצולי השואה לצאצאיו, בני "הדור השני", שנולדו כבר בארץ, אך מכוות ההרס שהוטבעה בגופם ובנפשם של הוריהם טבועה עמוק למדי גם בהם. מיקי סתיו היא בת ונכדה של ניצולות שואה, ולעובדה זו נודעת השפעה רבה הן על הליקויים שבאופייה (תוצאת הזיקה האובססיבית והמועצמת מדי שבינה לבין אמה) והן על הצד החיובי והאלטרואיסטי שבו, ובייחוד על הכושר שלה לחמלה אמיתית תוך הזדהות עם חלשים, מוכים, ניגפים בקרבות החיים, שבהם היא גם רואה את בבואת עצמה.

ואולם, די בהצגת הטיפול בנושא זה בגולם במעגל לא רק לצד העיבוד הקאנוני המונומנטלי שלו בעיין ערך אהבה של גרוסמן, או בצד מִחזור מנופח וקלוש של עיבוד זה בשואה שלנו של אמיר גוטפרוינד, אלא גם לצד ניסיונות צנועים וממוקדים יותר של העיסוק בבני "הדור השני" (למשל, בשלאפשטונדה של יהודית קציר) כדי להיווכח, שגם בעניין זה לא ויתרה פרי על המינימליזם התימטי שלה ולא היתה מעוניינת לא בחריגה מרחיקת לכת מגבולות הסטריאוטיפ ובוודאי לא בשקיעה בביצות הנרחבות של תיאורי המצבים התודעתיים. למעשה, היא גייסה את הנושא בעיקר לשם קידום המטרות הסיפוריות של הטרגי קומדיה או הקומי טרגדיה שלה העוסקת ב"גולם במעגל", היינו באשה שאינה משכילה למשוך אליה את הגבר שאיתו תרקוד את ריקוד חייה.

אומנם, הפגיעה הגופנית והנפשית החמורה שנפגעה האם בהיותה "שם", והמחיר הנפשי הכבד ששילמה על גיוס הכוחות שאפשרו לה לשרוד (שקיעה בכוחנות אמהית מסרסת, בהגנה על עצמה ועל משפחתה הנעשית בעצמה למעשה הרסני) מוצגים בסיפור כרקע וכהסבר למגבלות ולכישלונות של מיקי סתיו; אלא שהיא הנותנת: הסופרת מעוניינת בהם בתור מרכיבים של סיפור ה"גולם במעגל" ולא כהוויות הראויות לביטוי ספרותי בזכות עצמן. צליעתה של גברת סתיו, המתגלה בהילוכה רק בשעות של חולשה ובהלה, חשובה ללילי פרי כמעט רק כהכנה לצליעה של מיקי בריקוד החיזור והקינון שלה שאינו עולה בידה.

במילים אחרות: פרי העזה, בימים בהם נדרשה הסיפורת להתפרסות תימטית ולפוליפוניות תודעתית מרביות, לכתוב סיפור קצר, ממוקד וחסכוני על הנושא הישן נושן, המלווה את הספרות עוד מימי הקומדיה היוונית התיכונה נוסח מננדרוס וקומדיות פלאוטוס וטרנטיוס הלטיניות: אדם צעיר (במקרה זה אשה צעירה) מחפש אהבה וביטחון כלשהו בעולם חושני בינוני של רדיפה אחרי הצלחה, תוך מניפולציה כמעט בלתי נמנעת של החלש.

האשה הצעירה, שלא צוידה בכלי הישרדות יעילים בעולם כזה (להוציא האמידות של הוריה, המציעה מדי פעם ריפוד מרכך בינה לבין הכתלים או הרצפה שבהם היא נחבטת שוב ושוב), תגיע בסופו של דבר אל חוף מבטחים, שאומנם, בסיפורנו הוא רק מתרמז. בדרך היא תספוג מפלות בזו אחר זו, שבהן תעמוד, כלפי חוץ, בזכות האיפוק, המשמעת העצמית והפיקחות הטבעית שלה, בעוד שכלפי פנים תשקע לתוך עולם של דיכאון ודימוי עצמי מופחת; כך, עד שהמחזרים שנטשו אותה בעבר ישובו ויתלכדו סביבה, לאחר שהתאכזבו מן האלטרנטיבות הנוצצות יותר ממנה, ולאחר שנזכרו בגעגועים בתכונות היסוד שלה (פיקחות, ישרות, הגינות, חוש הומור מפותח), שבזכותן נמשכו אליה מלכתחילה - איש איש לפי דרכו ומטעמיו שלו. אומנם, ה"הֶאפִּי אֶנד" המרומז יטבע בסיום הסיפור בתפנית של הלם טרגי מחמת מותה הפתאומי של האם השתלטנית.

ההלם מגלה לכל הנוגעים בדבר, ובעיקר למיקי סתיו, שראתה עצמה מנותקת מאמה מאז הרחקתה האכזרית בימי הילדות מן הבובה האהובה מוניקה, שנזרקה לפח האשפה מטעמי הגיינה, עד כמה היא תלויה בגברת סתיו (שאותה נהגה להרחיק מעצמה באמצעות הכינוי "אמא של אח שלי") וכמה תעצומות היא שאבה מאוצר כוחותיה שאזל לפתע. מיקי מבינה עתה שקבורת הבובה מוניקה בפח האשפה לא היתה אלא הקדמה להטמנת גופתה של אמה בבור הקבר, כשם שהיא מבינה שהיא עצמה היתה לגבי אמה איזו בובה מוניקה עטורת תלתלים והדורת שמלות וסרטים (אם כי בסופו של דבר מאכזבת), שניטלה ממנה אי פעם באכזריות ושוחזרה בכפייתיות, שגם בה לא חסרה אכזריות.

ההיוודעות הזאת אינה מטה את הסיפור מן האפיק הקומי הבסיסי שלו. אנו יכולים לצפות במידה מסוימת של ביטחון שהסיפור, בחלקו שכבר אינו מסופר, יוליך לחתונה, הסיום הקלאסי של הקומדיה, בין מיקי לבין אחד המחזרים המלווים אותה ואת משפחתה בדרכם האבלה מבית העלמין לבית המשפחה, שבה יעשו את ימי ה"שבעה".

בין כה וכה הצליחה פרי להפיק מן הסיפור את מה שמתמחש בו כעיקר החי והפעיל. כאמור, לא התוכן והמבנה הקומיים הבסיסיים, המשמשים כאן כמין פיגום או שלד, אלא הטונליות המרירה המתוקה, הנובעת מן הצירוף של הייאוש וההומור העצמי השחור, תחושת חוסר הערך העצמי של מיקי סתיו ועוצמת השנינה שלה, הפנטזיות הילדותיות שבהן היא מתנחמת ברגעים קשים במיוחד (בלי שתיקח אותן אף פעם ברצינות) והריאליזם המפוכח שלה המתבטא בראייתה החדה ובחריפות הדיאלוג בנוסח ה repartee שהיא מפעילה כמנגנון הגנה. מיקי סתיו כובשת את לבנו באומץ הפתטי המסייע לה לגבור על חולשה ועל נכות נפשית, להשיב תשובה כהלכה, להביך את מעליביה, להציג בפניה שלה עצמה את מצבה העגום באור קומי. אנו מכירים לה תודה על שהפיקה מסיפור עליבותה סיפֵּר קומי ומשעשע, ואנו חשים בערך הרוחני הגלום באפשרות הזאת של הוצאת המתוק מן העז והמר.

בה במידה אנחנו חשים שבעצם מעשה הסיפֵּר שעשתה פרי התגלם איזה אלמנט משחרר. אי אפשר לקרוא את סיפורה המהודק והשרירי בלי ליהנות מן הרזון שלו על רקע סיפורת ששכחה דיאטה נאראטיבית מהי. גולם במעגל הוא סיפור מתובנת ומאורגן לתפארת. כל מהלך שבו חותך בקו ישיר ונקי לעבר המהלך הבא אחריו. על רקע של סיפורת שהפכה את השאלה בדבר עצם האפשרות לספר סיפור הן לנושאה המרכזי והן לסיבה מספקת להנזלת המִתאר הסיפורי, הרחבתו וטשטוש קוויו, פרי, שהשאלה בדבר האפשריות של הסיפר כלל אינה מטרידה אותה (לה ברור לחלוטין שאכן אפשר גם אפשר לספר סיפור, ואף לעשות זאת בדעת, בשנינה ובמיומנות), יצרה סיפור בעל מערך עלילתי פשוט וברור; כמעט, ניתן לומר, מערך של דרמה בחמש המערכות המסורתיות: במערכה ראשונה של אקספוזיציה, על רקע פרשת כישלון רומנטי אופייני, ולא ראשון (יציאתו של דני אורנשטיין מן החיים המשותפים עם מיקי לשם נישואין עם אהבת נעוריו איריס), מתגלה מיקי סתיו בשלוש הזיקות הבעייתיות שלה - לעצמה כאשה חסרת ביטחון עצמי נשי, לעצמה כבת לאם כוחנית ושתלטנית, ולעצמה כ"אם" בעייתית של החלכאים והנדכאים שמסביבה.

מיקי המיואשת מעמידה פני אומץ ושליטה במצב ומשלמת על כך בקריסה פנימית המתגלמת בתאונת נהיגה מסוכנת. במערכה שנייה מתרחש תהליך החלמה אטי ובלתי מספיק המסתיים בניסיון מוקדם מדי מצד מיקי להוכיח לעצמה כי חזרה לשיווי המשקל שלה (ההשתתפות במסיבה בירושלים).

הניסיון מסתיים בכישלון ובאיבוד מחזר פוטנציאלי נוסף (ימבי). מערכה שלישית - קטסטרופלית - מתארגנת סביב מסיבת החתונה של דני אורנשטיין, שבה מגיע לשיאו המתח בין ה"אומץ" והשליטה העצמית של מיקי (היא דוחה בכבוד ובשקט בוגר את גילויי החרטה הראשונים של אהובה שבגד בה) לבין הייאוש שלה ועומק הפגיעה שנפגעה. במערכה הרביעית מתפרק המתח בהשתכרות (חטא בל יכופר במסגרת ההתנהלות הראויה לפי קני המידה של משפחת סתיו) ובבריחה אל היצאנית מרגלית במלון נעדר הכוכבים של "רוּבֶן".

רק כאן יכולה מיקי לחדול להיות אמיצה, שנונה ונבונה, ולחיות את האומללות שלה כפי שהיא, ללא מסווים. מכוח התרפיה הזו היא עשויה כמעט להשלים עם אמה בסצנה הנהדרת החותמת חטיבה זו בסיפור, שבה מתקוטטות האם והבת על התאמת הצבעים של חוטי רקמה, אבל מצליחות להגיע לפשרה, שהיא, אולי, הפשרה האמיתית הראשונה בחייהן. במערכה החמישית והסופית מתחילה ההתאוששות המחודשת של מיקי סתיו, שמצאה מקום עבודה מתאים יותר לכישוריה והוקפה אט אט במחזרים, שכולם בוגרי מחזורי יחסים קודמים איתה. אומנם, ההחלמה נקטעת על ידי ההלם וההיוודעות שמנחיתה על מיקי פטירתה של אמה, מי שהטביעה את חותמה העז באישיותה הטבעת תשליל. אבל עתה אולי תוכל מיקי לסגל לעצמה חלק כלשהו מן הכוח האמהי, שאותו "חוותה" עד כה ככוח הרסני. הרומן מסתיים בבית אבלים, אבל מסתמן בו, כאמור, גם היום שלמחרת, שאולי יהיה גם יום התיקון והבאת הדברים לידי שיווי משקל, מעין "הֶאפִּי אֶנד" מוסתר היטב תחת צעיף האבל.

גולם במעגל הוא, למעשה, סיפור המבוסס על גבי שלד של מחזה. מצויים בו כל המרכיבים של הקומדיה הרומנטית הפיקחית והמתוחכמת: עלילה ברורה והגיונית, אך גם לא חסרת מִפנים והפתעות; קונפליקט בעל שורש פסיכולוגי שאינו מתגלה אלא בפרקסיס עלילתי ובדיאלוג; דיאלוג שנון וחריף, שאינו מרפה את המתח הניסוחי המקיים את ה"טוֹנוּס" הקומי של הסיפור לאורך המהלך העלילתי השלם שלו (דיאלוג מבודח הבא תכופות במקום פרץ בכי או זעקה מפי גיבורה שאינה יכולה להרשות לעצמה את ה"לוקסוס" של הבעה רגשית ישירה, מתפרצת); ומעל לכול, הטונליות המרירה מתוקה של ייאוש מבודח. כמו כמה מחזות או סיפורים דמויי מחזות (למשל, הרומנים של גֵ'יין אוסטין) מן הסוג הנדון, מוליך אותנו סיפורה של פרי בקלות וללא יומרנות במשעולים הצרים, הקודרים אבל המוכרים היטב, של הייאוש ונמיכות הרוח האנושיים המצויים, של תחושת האבוּדוּת האנושית היומיומית והכמעט רגועה, אותם שקט וענייניות של האדם החושני הממוצע במהלך חייו הפרקטיים היומיומיים, שאותו תיאר דניאל דיפו (בסיפורו "יומן של שנת המגיפה") כ"ייאוש השקט" שהוא תוכן חייו העיקרי של האדם; אלא שההילוך במשעולים האלה כשלעצמו אינו נעשה אף פעם מיואש ונמוך רוח; אדרבה, הוא אלגנטי, משעשע ומהנה.

המחברת הגיעה לאיזון נדיר בין הקל והכבד, בין המשעשע למדכא. היא השיגה איזון זה בדיוק מפני שלא נענתה לנורמות של הסיפורת בת זמנה; מפני שהתנזרה בקפדנות ראויה לכבוד מכל המזונות הרוחניים והספרותיים המכבידים ועתירי הקלוריות ההגותיות והתימטיות, שעליהם המליצה ספרות התקופה. תחת שתניח למכלול פרובלימות פילוסופיות, אסתטיות, פואטיות ופוליטיות לעבות את גזרתה הסיפורית עד כדי הילוך של קרטוע או זחילה, היא בחרה בדלות המאפשרת קלות וחינניות.

מדעת ובכוונה תחילה הסתגרה במתכונת סיפורית צרה. היא הלכה בדרכן של סופרות כגֵ'יין אוסטין, שהניחו למחברים אחרים בני דורן להשמיע בסיפוריהם את הדיה הרועמים של התקופה (המהפכה הצרפתית, המהפכה התעשייתית, מלחמות נפוליאון) והסתפקו בסיפורים מאורגנים היטב על בסיס מחזאי (המודל שלהן היו קומדיות הרסטורציה של שלהי המאה הי"ז) על אודות נערות רגישות, חכמות, פגועות, חסרות סיכוי, חשופות ליחס העוקצני של סביבתן, החיות במתחמים צרים של אחוזות כפריות בלתי מפוארות או בחדרים שכורים של עיירות קיט, ובהם הן לוחמות, בעיקר באמצעות פיקחותן וחריפות מענה הלשון ורהיטות הכתיבה שלהן, את מלחמתן על אושר קטן, על אהבה מתונה, על ביטחון כלכלי בלתי מופרז.

בלי שתגיע לברק ולעומק של גאווה ודעה קדומה, אֶמָה ושכנוע, היא בכל זאת קיפלה בסיפורה הצנום חיות סיפורית מיוחדת במינה. היא לא הלכה בגדולות, אלא רק נגעה קלות, אבל באצבעות בטוחות, בשורשי העצב, משכה מעט בחוטי הייאוש היומיומי המסתבכים בעניינינו הטפלים והאינסופיים - ממון, עוצמה, רמייה, ניצול, רגעים של חמלה, קורט של אושר, תחושת ריקנות, קשרים אפלים, מחיים ומצמיתים בין הורים לילדיהם - והיא עשתה זאת בסיפור מבדח יותר משהוא מכביד, משעשע יותר משהוא מעציב במה שהוא מגלה לנו על דבר המציאותי הבנאלי המתמיד והגדול, שהוא מרחב חיינו המיידי; מרחב תָּחוּם ומגביל אשר אין ממנו מפלט.

© כל הזכויות שמורות לידיעות ספרים הוצאה לאור

גולם במעגל - לילי פרי
Golem in the Circle - Perry Lily


לראש העמוד

מומלצים: ספרים | כתב עת ספרים | עולם חדש | רמקולים | זכות הילד לכבוד
| סמיוטיקה | מטר | רמות | Tom | דלילה | מיקרוטופינג

ספרים חדשים באוגוסט 2019:
אולטימטום, אי אפשר לברוח מהשמש, אלוהים אתה שם? זאת מרגרט, אמש, לילה אחרון, גיא בן הינום, האוויר שאת נושמת, האיש שלא שרף את קפקא, האישה שלא הייתה, האלמנה השחורה, הזנה רעילה, הכד השחור: רומן משפחתי, הכלה מאיסטנבול, המיסה של האתאיסט, המשהו הזה, הסבך, וינה 1900 , חוק 5 השניות, חיים לנצח, יפים כמו שהיינו, לא העזנו לדעת, לאהוב מחדש, לקראת אוטוביוגרפיה מינורית, נהר הקרח, סודות, סוכרי יוסי - אמזלג, סטארט אפ, עוד לילה אחד, על מקום הימצאה, פול אוסטר 4321, פיצות,איקאה ודילמת האיש השמן, רומן, רשימת המוזמנים, שמיים שאין להם חוף.

ספרים חדשים ביולי 2019:
איה 50, איך לעצור את הזמן, אימפריית החטאים , אמא של הים, אמנות הזוגיות, אנגארד הסייף, אצל הילל ולילית מהעיר הגלילית, בבית הקפה האקזיסטנציאליסטי, בחזרה ללאקאן, ברונז, בריכה עירונית, בשבח המלחמה, דראגה קלרי, האחות המועדפת, הטופוגרפיה של העריכה, הסיפור יתחיל בפרנזו, הרצל - היסטוריה אירופאית, השאירו הודעה לאחר הצפצוף, השבוי ואשת השבוי, השמיעיני את קולך ונסו הצללים, התוואי האופקי, חדר הפלאות, יחידים במינם, ימים של פלא, ירח מעל סואץ, להיות אנושי - איריס מרדוק, ליאור רובין, ליאורה, לעולם אל תיתן לי ללכת, לשאלת המתודה, מבקשי חיים, מועדון ה-5 בבוקר, מוצא המינים מאת צ`רלס דרווין, מחר אני הולכת, מכת פתיחה, נשיקה של זהב, ספרות, היסטוריה היום האחר, על דלות המוסר, פונטי , פלמינגו - ימי אהבה, רוזה האדומה, שיבה לריימס.

ספרים חדשים ביוני 2019:
אני אבא שלך, גן ההרדופים, האדון היהודי, הזכות לשלמות הגוף, המוח המאושר, השירים הגנוזים, כובעים של זכוכית, נחובש, סודות, צמאה לך נפשי, שפילפוגל , שפילפוגל, תעלול.

ספרים חדשים

סמיוטיקה - בניית אתרים, עיצוב אתרים