 | ||||||||||||
|
מחברת המילים הקשות
|
||||||||||||
חזור
בירושלים של ערב מלחמת העצמאות ושנות הצנע הראשונות של המדינה, מתרחשת פגישתם הרת־הגורל של נערה ונער, זוג לא־מתחבר של שורדים המבקשים לעצמם נחמה בארץ מולדת חורגת ומתנכרת, כשבלב כל אחד מהם סוד. נסים, סַדר־דפוס שמתאהב עד כלות בלונה העולה החדשה היפה, לעולם אינו מוצא את המילים הנכונות ואינו מסוגל לספר לה על המתחולל בנפשו. לונה, שמתגעגעת לעולם הקסום של ילדותה באי רודוס, נושאת את עיניה לחיליק, הצבר המסעיר, אך מוצאת את עצמה נישאת לנסים לצלילי תזמורת נגני בית החינוך לעיוורים. נעמי, בתם בת החמש של נסים ולונה, אינה מדברת. היא רק עוקבת בעיניה הגדולות אחר המתרחש סביבה בדירת השיכון הצרה. לקרוא ולכתוב היא לומדת מסבא שלה. הוא מסביר לה שהעולם כולו נברא במילה ונותן לה מחברת ישנה כדי שתאסוף בה את כל המילים הקשות. |
  
|
|||
נעמי, בתם בת החמש של נסים ולונה, אינה מדברת. היא רק עוקבת בעיניה הגדולות אחר המתרחש סביבה בדירת השיכון הצרה. לקרוא ולכתוב היא לומדת מסבא שלה. הוא מסביר לה שהעולם כולו נברא במילה ונותן לה מחברת ישנה כדי שתאסוף בה את כל המילים הקשות. נעמי רואה הכול - את תעשיית מרקחות הבית הנואשת של סבה, המנסה לשמר את ניחוחות האי שהותיר מאחוריו, את הבלורית הנשמטת בשעת מצוקה על מצחו של אביה, את אדישותה של אמה הנעדרת מן הבית לשעות ארוכות - וממלאת את המחברת שלה ברשימות על גבי רשימות של מילים, כדי לעצור את העולם מלהתפורר ולהיעלם.
שלומית אברמסון, שבספרה הראשון, "מעשה תמר", הפכה את דמויות ספר בראשית לבני אדם חיים ונושמים, לוקחת אותנו הפעם למסע מרתק במציאות קרובה ומוכרת לכאורה. ביד אמן, בחמלה ובהומור, אברמסון מראה לנו במציאות הזאת פנים שלא ראינו, מגלה צפנים שלא פענחנו ועוטפת ביופי שובה־לב את מחוזות הכאב שבשולי האירועים ההיסטוריים הגדולים.
מחברת המילים הקשות מאת שלומית אברמסון בהוצאת מודן,
עורכת: עדנה שבתאי, עיצוב עטיפה: עדה ורדי, 317 עמודים.
מחברת המילים הקשות | פרק ראשון
ביום הראשון של כיתה דָלֶת היא שמעה את אמא שלה לונה אומרת למורה רות שעד גיל חמש נעמי לא הוציאה אף מילה מהפה.
ככה אמא שלה מדברת תמיד. זה מה שנקרא לדבר בהגזמה. כי אי אפשר באמת להגיד עליה שהיא לא הוציאה אף מילה מהפה. אם היה מצב-חירום היא דווקא כן דיברה. והיא גם דיברה קצת עם סבא שלה סלומון אבל רק איתו ובלחש. ומרוב שהיא דיברה רק קצת ובלחש היא כמעט לא הכירה את הקול שלה. מבפנים הוא נשמע לה משונה כמו קול של מישהו אחר. לפעמים זה היה נורא מפחיד לכן היה יותר טוב לה לשתוק.
כשהיא היתה בת חמש והיא עוד הלכה לגן היא שמעה את חיה הגננת אומרת לאבא שלה נסים שדברים כאלה יכולים לעבור לבד ושצריך לחכות עד אחרי חופש-פסח שהילדה תתחיל לדבר. היא בכלל לא הבינה למה דווקא אחרי פסח יבואו לה המילים לפה אבל במילא אחרי חופש-פסח אף אחד כבר לא לקח אותה לגן אז לא היה צריך לחכות לשום דבר.
גם את זה שהפסיקו לקחת אותה לגן היא לא הבינה. היא חשבה שזה שהם השאירו אותה בבית היה עונש שהם נתנו לה בגלל שהיא שותקת כל הזמן.
אבל בזמן שהיא היתה שותקת היו לה סימנים קטנים במקום מילים. היה לה סימן קטן של כן כשהיא הסתכלה על הנעליים מהר ושל לא כשהיא היתה מסתכלת הצידה. לא כולם ראו את הסימנים האלה אבל סבא שלה סלומון ראה אותם תמיד ולפעמים גם אבא שלה היה רואה אותם. והיה לה עוד משהו סודי. כשהיא היתה מסתכלת על מישהו עם המבט הכי חזק שיש לה בתוך העיניים היא יכלה להכריח אותו שהוא יעשה את מה שהיא רוצה. זה היה כוח מיוחד שהיה לה בעיניים. כמו קסם. אפשר לקרוא לו גם פטנט. בשביל להפעיל אותו היא היתה צריכה להתאמץ מאוד. בגלל זה הקסם לא תמיד עבד בדיוק כמו שהיא רצתה.
היא גם יכלה לראות בעיניים שלה דברים קטנים וסודיים אצל אנשים. דברים שאף אחד לא שם לב אליהם. וככה היא ידעה לפני כולם מה שיקרה.
היום היא גדולה. היא בכיתה דָלֶת והיא כבר מדברת. לא הרבה. כשהיא התחילה לדבר אמא שלה אמרה עליה שהיא מוציאה מהפה את העשר- עשרים מילים ביום רק בשביל להרגיע את כולם שהיא מדברת. עכשיו היא יודעת מה פירוש המילה להרגיע אבל כשאמא שלה אמרה את המילה הזאת היא היתה עוד קטנה ולא הבינה שלהרגיע זה לא לדאוג. אמא שלה לא מתכוונת להגיד על-אמת שזה עשר או עשרים מילים. זה רק ככה איך שהיא תמיד מדברת בהגזמה ונותנת דוגמאות לא מדויקות.
עד היום אמא שלה כועסת עליה כשהיא מתחילה לשתוק שוב פעם ולעשות לה סימנים עם העיניים. היא אומרת שהיא שותקת ככה בשביל להוציא אותה מהדעת. אבל היא לא. פשוט ככה יותר קל לה. היא מנסה להסביר לאמא שלה שהקול שלה עדיין משונה לה אבל אמא שלה לא מוכנה לשמוע את מה שהיא מנסה להסביר לה.
היא אומרת: מספיק עם השטויות האלה נעמי. ילדים יכולים להתרגל לכל דבר גם לקול של עצמם. ואז היא אומרת לעצמה בשקט: הרבה פָּסֶנְסְיָה צריך בשביל הילדה הזאת. הרבה פסנסיה. פסנסיה זה בספניולית סבלנות.
גם עכשיו בכיתה שלה אפילו שהיא כבר יכולה לדבר היא לא מהילדות האלה שמצביעות עם האצבע מהר לפני שהמורה גומרת לשאול את השאלה והן כבר עונות את התשובה. אם יש משהו שהיא רוצה להגיד היא צריכה לתכנן ממקודם טוב-טוב את המילים שהיא רוצה להוציא מהפה שלה. לפעמים היא מכינה לעצמה את המילים החשובות וכותבת אותם על פתק קטן בשביל שהן לא יברחו לה מהראש. לפעמים עד שהיא מוכנה לדבר היא שומעת שכבר אומרים את מה שהיא רצתה להגיד. אז היא סוגרת חזק את הפה ולא אומרת כלום. זה קורה לה מיליונים של פעמים.
בַּזמן שהיא היתה ילדה קטנה והיא דיברה רק עם סבא שלה סלומון הוא היה עוצר את כל מה שהוא היה עושה באותו רגע ומזיז את הראש שלו הצידה בשביל לשמוע עם האוזן היותר-טובה את מה שהיא לוחשת לו. הוא היה אומר שהאוזן הימנית יותר טובה וזה היה מצחיק אותה בלב כי האוזניים שלו שתיהן אף פעם לא עשו שום דבר רע. כשהיא דיברה איתו היא לא היתה צריכה הרבה מילים בשביל להגיד לו את מה שהיא רצתה להגיד. היא היתה אומרת מילה אחת או שתי מילים והוא היה מבין את הכול.
סבא סלומון לימד אותה לכתוב ולקרוא וגם הסביר לה את כל המילים הקשות שהיא לא הבינה. בשביל לשמור על המילים הקשות הוא נתן לה מחברת גדולה כמו ספר עם עטיפה מקרטון ושורות אדומות ושחורות שהוא קרא לה מחברת הנהלת-חשבונות.
הוא אמר: העולם כולו נברא במילה נעמי.
הוא הסביר לה שלברוא זה לבנות משהו חדש לגמרי שלא היה קודם. היא לא הצליחה להבין בדיוק אבל סימנה לו עם העיניים שהיא מבינה כי היא רצתה שהוא ימשיך לדבר על זה.
ואז הוא אמר לה: ותדעי לך שהמילים בונות את העולם נעמי. כל העולם עשוי ממילים. לכל דבר שאת מסתכלת עליו יש שם נעמי.
מייד היא הסתכלה מסביב לבדוק אם זה נכון. וזה היה נכון.
היא הסתכלה על האצבע שלו וראתה: אצבע וארון ומיטה וחלון ושולחן ועיפרון.
הוא נתן לה את העיפרון ביד ואמר: תכתבי במחברת את כל המילים שאת שומעת ולא יודעת מה הפירוש שלהן ואני אפרש לך אותן נעמי.
וזה מה שהיא עשתה. היא אספה מילים וכתבה אותן בַּמחברת-מילים-קשות שלה. בהתחלה היא אספה את כל המילים שהיא מצאה שיהיו לה לזמן שהיא תתחיל לדבר אחרי חופש-פסח. אבל אחרי כמה זמן היא הבינה שאם המילים בונות את העולם אז היא צריכה לאסוף אותן בשביל שהן לא יתפזרו וילכו לאיבוד. זאת היתה המשימה שלה. כי אם המילים ילכו לאיבוד לא יישאר שום דבר מהעולם.
אז המילה הראשונה שהיא כתבה במחברת היתה הנהלת-חשבונות שזה השם של המחברת וגם של העבודה של אמא שלה לונה. היא ציירה קו קטן בין המילים הנהלת וחשבונות כי סבא שלה הסביר לה שאם שמים קו קטן בין המילים הן נהיות קשורות אחת לשנייה. הוא אמר שלקו הקטן הזה קוראים מקף ושאין לו צליל ששומעים.
הוא אילם. מייד היא אהבה את הקו הקטן והשותק הזה שמחבר את המילים והיא התחילה לאסוף מילים שקשורות אחת עם החברה שלה. תכלת-מרדכי למשל הן שתי מילים שהיא אספה מגן-חיה בפורים ושארית-אפליטה שכל הזמן שומעים אותן ברדיו וגם אסכם-שילומים שאומרים תיכף אחרי שארית-אפליטה. לפעמים בדברים חשובים על-אמת היא היתה כותבת סתם שתי מילים שצריך לחבר יחד עם מקף באמצע כמו אבא-אמא. אפילו יותר משתי מילים היא כתבה עם המקף וזה נראה כמו חרוזים בשרשרת של מילים. למשל צֶנָה-צנה-צנה-צנה-אָבּנות-אוּרֶנָה ששרים וגם קצת צוחקים. סבא שלה הסביר לה שצנה זה שמבקשים שהבנות יֵצאו אבל זה מצחיק כי כולם חושבים על הצֶנָה שאי אפשר לקנות איתו כלום בלי נקודות שדוביוסף נתן לאנשים במקום כסף.
היא אספה כל מילה קשה שהיא מצאה. למשל מילים שקשה להגיד אותן כי הן ארוכות כמו: רוזמרין שיש בגינה של הפחים של סבא שלה סלומון על המרפסת או קונפיטורה שיש בצנצנות שהוא מכין כל הזמן. היא אספה מילים שקשה להבין כי צריך להסביר אותן כמו ערבים-טובים שסבא אמר לה שהם נשארו איתנו וערבים-רעים שהוא הסביר לה שהם בצד השני של הגבול. אבל הוא לא הסביר לה מה זה גבול. לפעמים היא אספה גם מילים שקשה לשמוע. שזה למשל מילים מרגיזות או מילים מעליבות.
היא אהבה את המחברת-מילים-קשות כי היא לא היתה צריכה לדבר ורק פתחה את העמוד עם הרשימת-מילים והראתה לסבא עם האצבע והוא היה מפרש לה את המילים אחת אחרי השנייה. עכשיו הרשימות-מילים האלה עוזרות לה לזכור את הדברים שקרו לה אז.
אף אחד לא הסביר לה על הדברים האלה בַּזמן שהיא הלכה לגן וגם אחר-כך שהם הפסיקו לקחת אותה לגן. ובכלל אף אחד כבר לא הסביר לה שום דבר אחרי שסבא שלה סלומון מת וגם הפסיקו להזכיר אותו ואת האירוע של סבתא אסתריקה. וגם אף אחד לא מדבר איתה על מה שקרה עם אבא שלה שעכשיו הוא בבית חולים שאסור לילדים קטנים לבוא לבקר והיא לא ראתה אותו כבר המון ימים ושבועות וחודשים ושנים.
בגלל שהיא שמרה את כל הדברים שקרו לה במחברת-מילים-קשות שלה המחברת נהייתה גם מחברת-זיכרונות. לא כמו הספר-זיכרונות שיש לבנות בכיתה שלה עם משולשים של סוד-כמוס-לפרה-ולסוס וזכריני-ואזכרך שמקפלים בפינה. המחברת שלה נהייתה ספר של זיכרונות על-אמת עם מילים שזוכרות את הכול ושומרות את הסוד-כמוס שלהן רק בשבילה.
על המחברת-מילים-קשות שלה היא לא צריכה לכתוב מי-שפותח-כלב-נובח כי כל מי שפותח אותה רואה סתם רשימה של מילים שכאילו לא קשורות אחת לשנייה בכלל אבל כשהיא קוראת את המילים: מצב-חירום. משימת-הצלה. בוגנוויליה-אדומה. יערה. יונק-הדבש. בית-השגריר. סלסלי-כסף. מנתור. לוע-הארי. ברוש. היא יודעת בדיוק מה שקרה.
© כל הזכויות שמורות למודן הוצאה לאור
מחברת המילים הקשות - שלומית אברמסון
Hard Words - Shlomit Abramson
| ||||
|
| ||||
| ||||
| ||||
| ||||
 | ||||
מומלצים:
ספרים
|
כתב עת - ספרים
|
teekicks
|
רמקולים
|
טיולים מאורגנים לסין
|
סמיוטיקה
|
רוזנבלום הולצמן רואי חשבון
|
רמות
|
אירוח אתרים
 | ||||
|
||||
 | ||||
 |
 | ||||
ספרים חדשים, יולי 2010:
ספרים חדשים, מאי 2010:
ספרים חדשים, מאי 2010:
|
||||
 | ||||