» טקסט  » ספרים מקור  » ספרים חדשים בנובמבר 2007       חזור

לשון, העדר, משחק
מאת: יניב חג'בי
Language, Absence, Play: Judaism and Superstructuralism in the Poetics of S.Y. Agnon - Yaniv Hagbi

ההוצאה: כרמל ש"י עגנון נסע פעם בתא הרכבת. ממולו ישב יהודי אחד. התגלגלה ביניהם שיחה. תוך כדי שיחה שואל היהודי את עגנון: - במה אתה מתעסק, אדוני? - סופר אני - עונה ש"י עגנון. - איזה סופר - חוזר ושואל היהודי - סופר כספים?   סופר עצים ביער? מה אתה סופר? - סופר כותב ספרי מעשיות - אומר לו עגנון - ספרי מעשיות? - חוזר ושואל היהודי - מדפיסים ולא כותבים. - כן, את אותם הספרים שמדפיסים, אני כותב. - הכיצד? - מתעקש היהודי - ספרים שאפשר    להדפיסם, מה צורך יש לכתוב אותם?

בראשית יצירת עגנון היה ההעדר. זהו ההעדר הראשוני, שבו מיטשטש ההבדל בין ההעדר המשני לנוכחות, בין הספר הכתוב ובין הספר המודפס. ההעדר הראשוני מוביל אל המשחק הלשוני האונטולוגי המהותי ליצירת עגנון.

ספר זה מבקש להראות את ביטוייהן של תמות יהודיות וסופר-סטרוקטורליסטיות מרכזיות ביצירת עגנון. הספר מתאר את הקשר בין רעיונות המצויים במרכז המכנה המשותף של תפיסת השפה ביהדות ובסופר-סטרוקטורליזם ואת ביטוים המשותף ביצירת עגנון.

יניב חג'בי מלמד באוניברסיטת אמסטרדם.

לשון, העדר, משחק: יהדות וסופר-סטרוקטורליזם בפואטיקה של ש"י עגנון מאת יניב חג'בי בהוצאת כרמל ובסיוע המחלקה לעברית ויהדות באוניברסיטת אמסטרדם והפרויקט לחקר עגנון באוניברסיטת בר-אילן

מבוא
כמעט תשעים שנה של מחקר וביקורת אינטנסיביים מעמידים את כל העוסק בחקר עגנון בפני כמות חומר עצומה המתארת צדדים שונים של היצירה העגנונית. הבירור, המיון והבחירה הם אפוא פעולה ראשונית שנדרשת כדי להשיק כל מפעל מחקרי העוסק בשדה חרוש כחקר עגנון.

העיסוק בתפיסת הלשון, שעליו מצהירה כותרת מחקר זה, מפנה אותנו כמעט מיד למאמרים וספרים העוסקים בחקר הלשון העגנונית. בספר הביבליוגרפיה של יונה דוד, שיצא לאור לפני יותר מחצי יובל שנים של מחקר, מופיעים יותר מחמישים מאמרים בכותרת "לשונו של ש"י עגנון". אל הספר היחיד המופיע שם, ספרו של יעקב מנצור, עיונים בלשונו של ש"י עגנון (1968), היתוספו במשך השנים עוד ספרים, כמו מערכות מלים-עיונים בסגנונו של ש"י עגנון של עדנה אפק (1980), ש"י עגנון ותחיית הלשון העברית (1977) של אהרן בר-אדון וש"י עגנון רב סגנון (1980) של מ"צ קדרי. תחומם של מחקרים אלו, שהוא חשוב בפני עצמו, בעיקר התחום הבלשני, אינו מעניינו של מחקר זה.

דיוננו בתפיסת הלשון של עגנון יתמקד בתפיסה הפילוסופית של הלשון, שהיא גם תפיסה אסתטית, תפיסה המאפשרת ואף מחייבת שימוש בכלים אמנותיים מיוחדים. באמצעות הפנייה אל התפיסה הלשונית נוכל להסביר את קיומן המשותף של כמה תובנות יסוד דומיננטיות מאוד בעבודת עגנון. מרכזיותו של רעיון ההעדר, תפיסת השפה כמערכת בתנועה, דומיננטיות האינטר-טקסטואליות ואופני פעולתה המיוחדים לצד תפיסת האמן את עצמו, אינם אך ורק כותרות הפרקים של מחקר זה. אלו גם חלקים שאינם נפרדים זה מזה גם בהיותם חלקי מערכת כוללת וגם בהיותם מקיימים זה עם זה מערכת יחסים הדוקה שבה נתחים מפרק נתון יכולים באותה מידה למצוא את מקומם הטבעי בפרק אחר.

קשה לומר שיחסו של עגנון אל השפה מוסתר. ואף על פי כן נראה שרעיון זה לא זכה לתשומת הלב הראויה במחקר העגנוני. עגנון, בניגוד לביאליק למשל, מעולם לא התנסח באופן מסודר באשר לתפיסה הפואטית שלו. עם זאת, עגנון ייחד, כמו ביאליק, תשומת לב רבה לליקוט ועריכה של מקורות יהודיים בנושאים שונים. מתודולוגית, כאשר נדרשים הידרשות מוצלבת למקורות שציטט עגנון, גם בעבודות האיסוף שלו וגם בכל מיני אופנים בתוך יצירתו ומחוצה לה, מפקיעים מחקר זה מן ההיבט הספקולטיבי המבוסס על תפיסת עגנון כתלמיד חכם יודע-כול וזוכר-כול, לכיוון רציונלי הרבה יותר, שמתמקד בידע האקטיבי של עגנון את המקורות למיניהם.

האנתולוגיה החשובה ביותר לענייננו מכל האנתולוגיות שערך עגנון היא ספר, סופר וסיפור, שפורסמה במהדורתה המורחבת לאחר מותו, בידי בתו, אמונה ירון. בספר זה ליקט עגנון ממקורות יהודיים הידרשויות אל מושג הספר, הכתיבה, הלשון והיצירה. משך העבודה על הספר, היקפה ועניינה מחייבים בחינה נפרדת שתצביע על המקורות הרוחניים המצויים בבסיס התפיסה העגנונית של הלשון. מספר, סופר וסיפור, שיהיה חוט השדרה של הקורפוס התאורטי- היהודי-המסורתי ליצירת עגנון בעבודה זו, נוכל לפנות גם לעבודות ליקוט אחרות של עגנון, גם לטקסטים שמחוץ לקורפוס הרשמי של עבודתו הבלטריסטית וכמובן לטקסטים שבתוכה.

נוסף על המקורות היהודיים בני אלפי השנים נידרש לכל אורך הדרך גם לתאוריות ביקורתיות שנוסחו בעשרות השנים האחרונות, וניתן להן את השם הכולל "תאוריות סופר-סטרוקטורליסטיות". הסופר- סטרוקטורליזם הוא מונח שטבע הרלנד (Harland) וכלל בו פנים למיניהם של הסטרוקטורליזם. סטרוקטורליזם במובן הצר שמור להוגים כסוסיר (Saussure), יעקובסון (Jacobson), לוי-שטראוס (Levi-Strauss), גריימאס (Greimas) ובארת (Barthes) המוקדם. סטרוקטורליזם גרידא הוא מונח צר מכדי לתאר את עבודתם של פוקו (Foucault) או של דרידה (Derrida) למשל, שמגדירים לעתים את עמדתם כמנוגדת לסטרוקטורליזם, אף שנקודת המוצא שלהם היא אחת, מה שממקם אותם בנישה הפוסט-סטרוקטורליסטית. סופר- סטרוקטורליזם הוא תופעה אינטלקטואלית גדולה יותר מן הסטרוקטורליזם והפוסט-סטרוקטורליזם יחדיו, ונכללים בו גם טקסטים החורגים אל מעבר לשני המונחים הקודמים, אם כי הם עדיין מבוססים על הנחות יסוד שוות כמו למשל עבודותיהם של אלתוסר (Althusser) ולאקאן (Lacan) וטקסטים אחרים של פוקו.

מחקר זה אינו הראשון שטוען כי יש דמיון בין תובנות בסיס במדרש היהודי ובין משנות סופר-סטרוקטורליסטיות. עוד ב-1982 פרסמה הנדלמן (Handelman) את ספרה המעניין The Slayers of Moses. בספר זה ערכה הנדלמן תחילה השוואה בינארית משהו בין היהדות ליווניות ולנצרות, ואחר כך עמדה על "ההרמנויטיקה הרבנית" של פרויד, לאקאן ודרידה, וכן על השימוש שעושה בלום (Bloom) בקבלה ליצירת מה שהוא מכנה "הרמנויטיקה הרטית". הדיכוטומיה החד-משמעית של ספר זה, המציג את תפיסת המדרש כקורפוס טקסטואלי פרוטו-פוסט-סטרוקטורליסטי הניצב בניגוד לחשיבה המערבית-יוונית-לוגוצנטרית, משכה את תשומת לבו של שטרן (Stern). ביקורתו החריפה כנגד שורה של ניסיונות ליצור זהות פילוסופית-פואטית בין טכניקות פרשנות מדרשיות ובין הביקורת הספרותית החדשה והאופנתית דאז, האֲמוּנה על הפוסט- סטרוקטורליזם, מצאה את מקומה בפולמוס בין השניים שהתנהל מעל דפי כתב-העת Prooftexts.

מצד אחד, נלך אפוא בעקבות הנדלמן ונידרש שוב ושוב למשנות סופר-סטרוקטורליסטיות כמאגר תאורטי שמקורות יהודיים יוצרים עמו הומולוגיות תאורטיות רבות. מצד אחר, עקב זהירותו המוצדקת של שטרן, ניזהר גם אנו שלא לגלוש למשוואות כוללות שמוחקות עמדות תאולוגיות-פילוסופיות שלמות.

דברים דומים נוכל לומר באשר לטיפולנו ביצירת עגנון בדפים הבאים. כשם שאין מחקר זה מבקש לגייר לחומרה תאוריות מודרניות כך אין הוא מבקש ליצוק את יצירת עגנון לתבנית חדשה ברוח אידאולוגית כלשהי. "החידוש", כותב רוזנברג, "הוא אחד מעקרונותיה של היהדות. דבר זה אינו השתקפות של התודעה המודרנית, פרי של הלך רוח היסטוריוציסטי, אלא הרגשת יסוד המלווה את בעלי ההלכה בכל הדורות".

עם זאת, חשוב לציין שעצם הטענה שקיימת אפשרות לתאוריית- שפה יהודית אחידה היא נואלת. לצורך כך נציג בפרק הראשון טיפולוגיות למודלים למיניהם של תפיסת השפה והפרשנות ביהדות. המחקר יראה כיצד מושגי יסוד בתאוריה הסופר-סטרוקטורליסטית מקבילים להנחות יסוד דומות שמופיעות בזרמי חשיבה מרכזיים ביהדות ונשענים עליהן במידה רבה.

הקשרים האנכרוניסטיים לכאורה הקיימים בין עגנון והיהדות מצד אחד ובין תאוריות ביקורת מודרניות מצד אחר יישארו בעינם גם אם תנשב רוח ביקורת חדשה במוסדות האקדמיה ובכתבי-העת החשובים. ההקבלה וההשוואה יעמדו בעינן כי מטרתן הראשונית אינה לעדכן את חקר עגנון הקיים או להוציא מחקרים חשובים בני עשרות שנים מפני התאוריות החדשות. זאת ועוד, מחקר זה לא זו בלבד שאין הוא בא לבטל עבודת מחקר כלשהי על יצירת עגנון שנכתבה לפניו, אלא הוא מתבסס, מתוך דיאלוג, במידה רבה על העבודה שכבר עשו מיטב חוקרי הספרות העברית, בחינת גמד הנישא על כתפי ענקים.

בפרק הראשון נבסס את התשתית התאורטית למחקר. כיוון שאין לדבר על משנה תאורטית סדורה בבואנו לדון בעגנון ובמקורותיו היהודיים, נבחן תחילה את יחסו של עגנון אל השפה העברית ונעמוד על הרלבנטיות למחקר של ספר, סופר וסיפור בפרט ועבודות ליקוטים אחרות של עגנון בכלל. לאחר מכן נבחן כמה מושגי יסוד מקבילים בתפיסת השפה בין החשיבה העגנונית בפרט והתפיסה היהודית בכלל ובין התאוריה הסופר-סטרוקטורליסטית. מלאכת ההקבלה התאורטית בין דפוסי יסוד שמופיעים בשתי התפיסות הללו תימשך לכל אורך פרקיו האחרים של הספר.

הפרק השני דן בתופעת האינטר-טקסטואליות ביצירת עגנון. רוב יצירות הכרך עד הנה ובראשן הנובלה "עד הנה" עומדות במרכז מחקר זה. הכרך האחרון בכתביו שפרסם עגנון בחייו, האש והעצים, יצא מתוך לחצו של גרשום שוקן באי-רצון בולט של עגנון. מבלי להפחית בערכו של כרך זה, שלכמה מיצירותיו נידרש אחר כך, אפשר לטעון כי "עד הנה" היא היצירה הגדולה (באיכותה ובהיקפה) האחרונה של עגנון שפורסמה בחייו. "עד הנה" והיצירות הסמוכות לה, לא זו בלבד שהן נקודת תצפית מצוינת לבחינת מגמות כלליות ביצירת עגנון, הן חיוניות כנקודת מוצא בבואנו להקיש בנוגע לשאר יצירות עגנוניות מרכזיות. ניתוחה של "עד הנה" בפרק זה והקבלתה האינטר-טקסטואלית לספר יצירה ולהגולם אינם רק ניתוח של חקר מקורות גנאלוגי טהור, אלא מקור לתשתית תאורטית ותוכנית לרעיונות כלליים בנוגע לפואטיקה של עגנון שיפותחו בפרקים הבאים.

הפרק השלישי דן במרכזיותו של רעיון ההעדר בפואטיקה ובתפיסת השפה של עגנון. הפנייה אל המסמנים, על חשבון המסומנים הנעדרים, מכתיבה לעגנון וליצירתו כלים פילוסופיים וספרותיים. ההעדר הראשוני כמוטיב חוזר, העדרו של המסומן הטרנסצנדנטלי בעולם שלאחר השואה ונושאים אחרים שבים ועולים ביצירות של עגנון. השואה ושאלת מקום האל בעולם הן חלק בלתי-נפרד מעניין ההעדר. הקשר בין השואה לדיסקורס הוא תשתית פואטית לכמה עבודות, דוגמת "אבי השור".

העדר המסומן מוביל לתנועה מתמדת של מסמנים, משחק מתמיד, עניין שהובא בתאוריות סופר-סטרוקטורליסטיות למיניהן (לאמתו של דבר, מן הרעיונות המרכזיים של הפוסט-סטרוקטורליזם). הפרק הרביעי מתאר עניין זה גם תאורטית וגם מעשית ובוחן כמה אספקטים שלו בעבודת עגנון. ההבחנה התאורטית החשובה בין שפה טבעית לשפה הסכמית, שתיאר אותה עגנון בכל מיני הזדמנויות, היא בסיס לתיאור מודוס פעולה אחר, המושתת על תנועה, שחיוני לתיאור כמה מעבודותיו של עגנון.

הפרק החמישי בוחן כמה וכמה רעיונות באשר לעמדת האמן בקשר ליצירתו, לעצמו ולחומרי עבודתו. בפרק הזה נדון בשאלת בעלות המחבר על היצירה, בהופעת המחבר-מספר כדמות-גולם, כבורא וברוא כאחד. כמו כן נידרש בפרק זה למטריאליסטיות הלשון ולקשר בין שפה לגוף בעבודת עגנון.

הספר הזה הוא עיבוד של עבודת הדוקטור שירת האין המוחלט - עיון משווה בתפיסת השפה של ש"י עגנון ו-Georges Perec (ז'ורז' פרק) ב"עד הנה" וב-La Vie mode d´emploi (החיים: הוראות שימוש) וסביבותיהם (2002). כאן מוצע מיקוד העבודה התאורטית בצדה העגנוני של המשוואה שהוצגה במחקר. עבודת הדוקטור נכתבה בהנחייתם של פרופ' הלל וייס מן המחלקה לספרות עברית, שחילוקי הדעות התהומיים בינינו לא הפריעו לו להסכים בהתלהבות עם שיטה המבוססת על הנחות יסוד שונות משלו, ופרופ' מארק-אלן ואקנין מן המחלקה לספרות משווה באוניברסיטת בר-אילן, שעדיין אני מודה לו על הפרייתו המתמדת.

תקצר היריעה מכדי להודות לכל אלה שהסתייעתי בהם, ואקווה שהכרת תודה כללית תמלא חוב זה לכול. אסתפק בציון אלה שסייעו במישרין למימוש הספר: ציון שרעבי, האספנית הנרייטה וובר והצייר ראובן לבב, שהתירו לי להשתמש בציור "אין משחק" לכריכת הספר, גיל וורד ירושלמי-חג'בי, פרופ' שלמה ברגר, מורה וחבר ברוח ובחיים, תלמידי לשעבר אורי אלכסנדרוביץ על עריכת האינדקס ואנשי הוצאת כרמל על הטיפול המסור.

מעל הכול להוריי שושנה וצדוק, לזוגתי תמר, העושה ימים כדי שאוכל לעבוד בלילות, ולבניי-תאומיי כמהאל ומתניה, העושים לילות כדי לבטלני ממלאכתי בימים.

פרק ראשון
פילוסופיית השפה של עגנון - בין יהדות
לסופר-סטרוקטורליזם

א. ספר, סופר וסיפור -
ליקוטי המקורות של עגנון כתשתית תאורטית

אחד הוויכוחים המתמשכים ביותר שנגלים לעיני הבאים בשערי ביקורת עגנון הוא שאלת דתיות הסופר ודתיות היצירה. עניין זה נדון החל מראשית דרכו, כאשר נתפס עגנון כסופר דתי תמים ועממי, אם לגנאי ואם לחיוב. תפיסת יצירתו של עגנון כיצירה תמימה טהורה עורערה עד מהרה על ידי סדן במאמר "ארבעת כרכיו הראשונים", שם הצביע על אשליה של תמימות הניכרת מבעד למבטיו של הקורא המיומן. קורצווייל, שראה בעגנון חדשן בתוך מסגרת הספרות האירופית, עמד גם הוא על המתח בין עולם האמונה לעולם הספק, שמצוי בבסיס יצירתו של עגנון, מתוך העדפת האמנות על האמונה. פה ושם, בעבודות ביקורת אחרות, שטחיות יותר ביחס לאלה שציינו, נראים אף ניסיונות להפקיע מעגנון כל שמץ של זיקה דתית. עגנון מצדו ראה בעצמו, כמו שציינו גם כמה ממבקריו, אם לא ממשיך ישיר למסורת כתבי הקודש היהודיים הרי לפחות פרשן או משורר דתי. ואולם אין זה מעניינו של מחקר זה לקבוע אם עגנון הוא סופר דתי או לא. הנחת יסוד חיונית שקשורה בעניין ותהיה, כך נדמה, מקובלת על הכול היא שהטקסטים היהודיים המסורתיים דומיננטיים מאוד ביצירת עגנון, אם כטקסט ואם כאנטי-טקסט. ברוח זו טוען שאנן שיש "תו דתי ברור ביצירת עגנון" הקשור בשאלת היחס בין הבורא לנברא.

הקשר, שאותו ננסה למתוח לכל אורך הספר, בין יצירת עגנון ובין מקורות יהודיים, יעסוק במקומן של תובנות בסיס ביהדות בעיצוב מלאכת היצירה והחשיבה העגנונית. הלל ברזל טוען כי "יש מקום לחלוק על הגרסה של קורצווייל כי עגנון העדיף קריטריונים אמנותיים על-פני קריטריונים אמונתיים. דומה, נכון יותר לומר שלא ראה סתירה ביניהם". אמירה חשובה זו רלבנטית לא רק לשאלת דתיותו של עגנון ויחסו אל המקורות, אלא גם לעצם תפיסתו הפואטית, כמו שנראה בהמשך. אינהרנטיות הטקסט לאמונה היהודית הופכת כל סופר יהודי עברי מאמין, כמעט בהכרח, לאמן העוסק במלאכת קודש. זאת ועוד, עגנון לא רק תפס את עבודתו האמנותית כמלאכת קודש, אלא גם כלל בתוכה חלק בלתי-נפרד, שחשיבותו הלכה וגדלה בעיניו עם השנים - איסוף מקורות יהודיים בכל מיני נושאים.

כדי להבין את יחסו המיוחד של עגנון למלאכת ליקוט המקורות נבחן תחילה את יחסו לספר, סופר וסיפור לאורך השנים, וממנו נסיק על הכלל. כמו שמציין וייס, "יחסו של עגנון למלים ולאותיות מוצא את ביטויו המלא בספר, סופר וסיפור", יחס שהופך את הספר הזה לחיוני מאוד לכל מחקר העוסק בתפיסת הלשון של עגנון. בנאום למלאות מאה שנים לחברת "מקיצי נרדמים", מתוודה עגנון שעוד כשהיה בן שתים-עשרה שנים עלתה מלפניו המחשבה "לרשום שמותיהם של כל המחברים מאברהם אבינו עליו השלום ואילך. אברהם אבינו, על שום שמייחסים לו את ספר יצירה, אלא שכבר גזרו עלי שמספר סיפורים אהיה ולא רושם רשימות" (מעצמי אל עצמי, עמ' 349). לספר יצירה ולאברהם אבינו עוד נשוב אחר כך, כעת נישאר עם ספר, סופר וסיפור.

עוד ביולי 1937 החל עגנון בעבודה על מאסף חדש שהוא, כך מספר עגנון, "קבוצת אגדות על ספרים וסופרים ושם הספר ספר, סופר וסיפור וכבר כתבתי ב"ה ארבעים ושתים אגדות נאות". עצם חיבורו והוצאתו של הספר יועדו להיות שי ליום הולדתו השישים של זלמן שוקן, פטרונו של עגנון. הספר יצא לאור במועד, שלושה חודשים אחר כך, ב-29 באוקטובר 1937, במהדורה מצומצמת של מאה ועשרים עותקים, בדיוק ביום הולדתו האמור של שוקן. לא עגנון ולא שוקן לא ראו במהדורת 1937 מהדורה אחרונה. במבוא למהדורה זו כותב עגנון: "אמרו חכמינו זכרונם לברכה (שבת י, ב) הנותן מתנה לחבירו צריך להודיעו, וזריזין מקדימין. ובכן, מודיע אני שעיקרה של מתנה זו עדיין גנוזה אצלי ומזומנת לך ליום שיתמלאו לך מאה ועשרים שנה" (ספר, סופר וסיפור, עמ' ט). שוקן מצדו לא רק שהביע קורת רוח מן העובדה שדווקא ספר זה הוקדש לו, אלא הוסיף וכתב לעגנון: "אני מקווה שנזכה ונראה בשמחה משותפת שמגרעין זה יתהווה ספר בעל היקף רחב" (שוקן - חילופי אגרות, עמ' 310). ואכן, מאז ועד סוף ימיו, במשך שלושים שנה, הוסיף עגנון ועבד על האנתולוגיה הזאת.

לאחר שנה, ב-1938, שב עגנון והגיש לשוקן כתב-יד מורחב של ספר, סופר וסיפור, ושוקן הוסיף אותו לאוסף כתבי-היד שלו (שם, עמ' 317). מפעם לפעם פרסם עגנון עוד קטעים שלא היו חלק "מעיקרה" של מהדורת 1937, וכך, עד למותו, שב עגנון ופרסם שוב ושוב מעל במות למיניהן קטעים מכתב-היד של ספר, סופר וסיפור, שהלך והתרחב.

לרגל יום הולדתו השבעים של שוקן, מעידה ההקדמה שמצאו עורכי ספר, סופר וסיפור בתיקיו של עגנון, ביקש הסופר לפרסם את המהדורה המורחבת של הספר. גם מהדורה זו אין בה משום סוף פסוק לעגנון, והוא שב ומבטיח "שכשימלאו לו [לשוקן] מאה ועשרים שנה אביא לו ברכה שלימה, ספר מרובה על סופרים וספרים" (ספר, סופר וסיפור, עמ' ט). הספר היה כאמור קשור הדוקות, מבחינת עגנון, בפטרונו שוקן. ליום הולדתו השבעים וארבעה של שוקן, ב-1952, מציין עגנון באמצעות אשתו שעדיין עובד הוא על ספר, סופר וסיפור: "ועוד דבר אחד מתאוה אני, לראות את ספרי ספר, סופר וסיפור משוכלל ויוצא בדפוס, שהרי לשמך ולכבודך עשיתיו, ומובטחני שאתה וכל קורא עם מבין היו שמחים בו" (שוקן - חילופי אגרות, עמ' 331). באותה שנה, בספר עלי עי"ן, שיצא לאור לכבודו של ש"ז שוקן, פרסם עגנון פרק ושמו "ענייני ספרים", שמתאר את מסלול כתיבתם ופרסומם של כמה ספרים.

החשיבות שהעניק עגנון לספר זה הייתה עצומה, כמו שהתוודה על איסוף מקורות אחרים: "יש כוח שבפיזור כגון עשיית אנציקלופדיות, ספר ימים נוראים ואתם ראיתם" (ש"י עגנון בע"פ, עמ' 76). בריאיון שהעניק עגנון לרגל יציאת מהדורת שבעת הכרכים של 1953, מרחיב עגנון על תוכנית ספר, סופר וסיפור:

חפץ הייתי להקדיש זמני וכוחי לחיבור ספר על תולדות הספרות הישראלית. ספר כזה אינו קיים אצל שום אומה ולשון. הוא יכלול 4000 שנה של ספרות עברית, הספרות העברית הקאנונית, המהווה את נכסי-הרוח של ישראל. נושאיו הם: כיצד נתחברו הספרים, מה היה גורלם, כיצד נתקבלו באומה, מדוע דבקו דווקא בהם ולא באחרים, מה היתה השפעתם (ט"ז שיחות עם סופרים, עמ' 54).

במקום אחר, בנאום באוניברסיטה העברית, אנו יכולים לראות סקירה מתומצתת מאוד של ספר, סופר וסיפור וברוחו, של הכתיבה העברית. עגנון סוקר, בכותרת "אותיות וסופרים", את הכתיבה העברית מהאות הבודדת, דרך השתלשלות ספרות הקודש במשך הדורות ועד לסופרים העבריים בני דורו. ב-1959 פרסם עגנון את החלק הראשון של ספר הליקוטים אתם ראיתם. הספר, שהוקדש לעילוי נשמתו של ש"ז שוקן, שנפטר כמה שבועות קודם לכן, מביא קטעי מקורות שעניינם מתן תורה, תוך שהוא מותיר עוד שלושה חלקים שפורסמו לאחר מותו, כחלק מן העיזבון. הספר היה "הרחבה של הפרקים על התורה שבספר, סופר וסיפור" (ספר, סופר וסיפור, עמ' תמד). ואכן, לא רק הטכניקה, האיסוף, אלא גם נושא הספר ונסיבות כתיבתו קשורים הדוקות לספר, סופר וסיפור, כמו שמציין עגנון במבוא:

יום אחד בדקתי את מטלטלי. הגעתי אצל תיבה אחת מלאה כתבים של חיבורי ספר, סופר וסיפור. ספר קטן היה לראשונה ובחמשה שבועות כתבתיו. עכשיו אחר עשרים שנה שיצא הגדיל הרבה וכבר תופס מקום מרובה. אמרתי עד אימת יהא מונח בתיבה? אתעסק בו חמשה ששה חדשים ואתקין אותו לדפוס. את האמת אגיד ולא אכחד, אף על פי שהוא חביב עלי מחמת שיש בו סיפורי מעשיהם של רוב הסופרים מכל הדורות מימות משה רבינו ועד עכשיו, וכן מעשה ספריהם, ובכל עת אני מוסיף עליו מכל הטוב שאני מוצא, כוונה חיצונית היתה לי להכשיר את הספר הזה לדפוס. [...] ומאחר שתחילתו של הספר הוא על התורה עמדתי להוסיף עליו מן הדברים שכל מעייני היו בהם. דבר גורר דבר ודבר דבר. על יד על יד נעשו ספר לעצמם. זה מעשה הספר אתם ראיתם לכל ארבעת חלקיו (אתם ראיתם, עמ' כה).

חשיבותו של מקור זה לענייננו היא משולשת. ראשית, לפנינו תיאור של עוד שלב בכתיבת ספר, סופר וסיפור. שנית, אפשר לראות את מידת החשיבות שייחס עגנון לפרויקט זה. שלישית, מצוי כאן הקשר הביולוגי שיש לספר, סופר וסיפור עם אתם ראיתם, עוד ספר שנידרש אליו מפעם לפעם. הקשר ההדוק בין ספר, סופר וסיפור למהדורת העיזבון של אתם ראיתם צץ שוב כאשר מספרים לנו העורכים כי חלק מן הספר הרביעי, "על התורה", "צריך היה לכלול גם את המדורים קרי וכתיב, פיסוק, טעמים, מסורה, מקרא סופרים ועיטור סופרים" (שם, עמ' תקנה). היות ומדורים אלו כבר הופיעו בספר, סופר וסיפור לא הובאו הללו בשנית. זאת ועוד, מספר מקורות מופיעים בשני הספרים גם יחד תחת כותרות שונות על פי מידת הרלבנטיות שנראתה לעגנון. הודות לקשר המיוחד של אתם ראיתם לספר, סופר וסיפור נוכל להידרש אל שני הספרים, ונעניק שותפות בכירה לספר, סופר וסיפור, בהיותו החלק העיקרי למיצוי המצע התאורטי-הפואטי שאנו מנסים לגבש בקשר לעגנון.

עוד שלב בפרסומו של ספר, סופר וסיפור היה פרסומה של חוברת ושמה ספריהם של צדיקים ביוני 1961, חוברת שהייתה למעשה חלק אורגני מכתב-היד של ספר, סופר וסיפור, ועניינה סיפורי הבעש"ט ותלמידיו. ב-1978 הסתיימה סופית העריכה של ספר, סופר וסיפור והוא נדפס במהדורתו המורחבת כחלק מספרי העיזבון שהותיר אחריו עגנון. גם השנים הארוכות שייחד עגנון לספר, סופר וסיפור, גם החשיבות העצומה שהעניק לספר זה וגם נושא הליקוטים - סופרים וספרים, כל אלה הפכו את ספר, סופר וסיפור למפעל חיים לסופר וביבליופיל כעגנון.

"לקרוא משמעותו לבחור, לטוב או לרע, ולבחור משמעותו להותיר בחוץ. כל יצירה קטועה פחות או יותר מעצם לידתה; זאת אומרת מעצם הקריאה הראשונה שלה". דברים אלו, שאומר ז'נט (Genette) על הקריאה באופן כללי, נכונים על אחת כמה וכמה כשאנו באים לדון במעשה המרכבה של אנתולוגיה בכלל ושל ספר, סופר וסיפור בפרט. האנתולוגיסט אינו כאותו רופא צבאי ימי-ביניימי שעסק בעיקר בקטיעת איברים, אלא כרופא מאה העשרים ואחת, שחותך ומחבר, גוזר ומדביק. עוד יותר אמור הדבר באנתולוגיה על מלאכת הכתיבה כספר, סופר וסיפור, במילים אחרות, ביצוע ניתוח מסובך בעמית למקצוע. מה שהחל אצל עגנון כליקוט בעל כורחו הפך לא רק לחלק בלתי-נפרד מהמשך דרכו הספרותית, כמו שמתבטא הדבר ב"הדום וכסא", אלא, לפחות לטענתו, לעיקר פעילותו כסופר: "חשובים הם בעיני", אומר הוא על אוספיו, "יותר מכל שאר יצירותי" (ש"י עגנון בע"פ, עמ' 97). ההתמסרות המלאה של עגנון לספרי הליקוטים שלו משאירה מבקר דעתן וחריף כקורצווייל פעור פה: "דווקא אני, שניסיתי במשך שנים רבות להפנות את תשומת לב הקורא העברי ליסודות המודרניים, המהפכניים והתהומיים שבסיפורי עגנון, הנני עומד נדהם למראה גדולת הוויתור, הקרבן, שבאותה ההתכחשות העצמית אצל עגנון".

עצם האיסוף והליקוט, פעולות כמעט אובססיביות מצדו של עגנון, שהתבטאו גם בעבודות אחרות שלו, אינם פעולות גזירה והדבקה ותו לא. פעולת הכריתה, החיתוך, היא המצרפת את פיסות הטקסט לפיסות אחרות, היא הכורתת ברית בין קרעי הטקסטים, ברית-מילה, ברית שמהווה את האנתולוגיה. יתרה מזו, גם העיסוק של האנתולוגיה בענייני ספרים וסופרים וגם העיסוק המתמיד של עגנון באנתולוגיה זו מחייבים אותו, כמעט קטגורית, לעסוק בעצמו, כסופר, וכן מחייבים את הקורא להביט בה ובסיפורה כבאחד מסיפורי הספרים המופיעים בה. האנתולוגיה היא רשימת מקורות תאורטיים וחיבור יצירתי כאחד. חיבור מתוך חיסור שהוא יצירה עצמאית.

© כל הזכויות שמורות לכרמל הוצאה לאור

לשון, העדר, משחק - יניב חג'בי
Language, Absence, Play: Judaism and Superstructuralism in the Poetics of S.Y. Agnon - Yaniv Hagbi