Amazon.com Widgets

  ספרים חדשים - אתר טקסט    ⚞  שנת 2007  ⚟

 | 2019 | 2018 | 2017 | 2016 | 2015 | 2014 | 2013 | 2012 | 2011 | 2010 | 2009 | 2008 | שנת 2007 | 2006 | 2005 | 

|  אוגוסט 2019 |  יולי 2019 |  יוני 2019 |  מאי 2019 |  אפריל 2019 |  מרץ 2019 |  פברואר 2019 |  ינואר 2019  |  דצמבר 2018 |  נובמבר 2018  |  אוקטובר 2018 |  ספטמבר 2018 |

» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» פרויקט נחום גוטמן
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006

גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

| כולם | ספרים בחודשים |
| אודות טקסט | יצירת קשר |
פרטיות בטקסט

ספרים חדשים בפורמט RSS


» טקסט  » ספרים מקור  » ספרים חדשים בנובמבר 2007       חזור

אמסטל
מאת: עדנה שמש

ההוצאה:

הקיבוץ המאוחד וקסת

"אמסטל" הסיפור שעל שמו נקרא כל קובץ הסיפורים, מספר על אם המסוגלת לדבר על חייה רק בשיכרונה. מבין אדי האלכוהול לומדים האם ובנה הבוגר עד כמה הם זרים זה לזה, עד כמה גבוה מחיר ההסתרה וכי האהבה אינה ברורה מאליה.

כמו המילים שהאם מפגיעה בבנה בשיכרונה ומאבדת עליהן את שליטתה, כך גם דמויות אחרות המופיעות בסיפורי הקובץ אמסטל, נאלצות להתמודד עם הקורות אותן, כל דמות בדרכה שלה: איש בודד שאישה וילד קטן הנמלטים מאב מכה נִקרים על דרכו ברגעיו הקשים ומעוררים בו תקוות שווא;

אישה-ילדה על סף פיגור הנושכת את גב ידה עד זוב דם וחושבת שמצאה אהבה; מנקה פלשתינית ואישה ירושלמית הרות שיחסיהן עומדים למבחן האינתיפדה ואישה חולה הנמשכת אל מדורה של פועלים מהשטחים בקור הלילה.

אמסטל
שתפו אותי

עדנה שמש -סופרת, מתרגמת ועיתונאית עצמאית. פרסמה סיפורים קצרים פרי עטה בכתבי עת בארץ ובחו"ל - כתב העת לספרות קשת החדשה, עיתון 77, כתב העת נוגה, הֶבְּרֶאִיקָה, (בולגריה), ובספר בשם Le Miroir (בתרגום לצרפתית). הסיפור אמסטֶל הופיע באנתולוגיה של מיטב "סיפורי קשת החדשה" (2007) בהוצאת כרמל.

שמש זכתה בשלושה פרסים ספרותיים בתחרויות לכתיבת סיפורים קצרים: פרס ראשון בתחרות לכתיבת סיפור קצר מטעם כתב העת נגה (2002); פרס ראשון בתחרות לכתיבת סיפור קצר בעילום שם מטעם עיתון 77 (2004) ופרס ראשון בתחרות הבינלאומית לכתיבת סיפור קצר מאגן הים התיכון (2002, מרסיי, צרפת) בחסות אונסק"ו.

סדר הסיפורים בספר: אמסטל, שיהאב, התפנה קוד, תיתי מהבולה, ערבסקה, כל נדריו.

בני ציפר על הסיפור אמסטל: עושר לשוני נדיר

אמסטל מאת עדנה שמש בהוצאת הקיבוץ המאוחד וקסת,
עורך: יובל שמעוני, 159 עמודים.

תיתי מהבולה | עדנה שמש
יא ראבּ, יא ראבּ, איך כואב לי כל הגוף היום. לדפוק את הראש בקיר. רציתי לשים לי תחבושות על כל הגוף ולא נתנו. אמרו לי, מה את רוצה? להיות כמו מומיה בתכריכים, מה יעזרו התחבושות שהפצע שלך בלב? כל השכונה יודעת שאין לך כלום בגוף, את יותר בריאה מעשרה גברים ורק איפה שאת נושכת את היד כל הזמן כבר יש לך צורת פרסה, תיתי, בגלל זה נשפך לך המזל מהידיים. תפסיקי כבר לנשוך, אז באמת יותר טוב שישימו לך תחבושת, תנשכי אותה בִּמקום, מה יש.

מה הם מבינים כל האלה שבאים עם המילים והדיבורים. חנניה זה, אליהו מהמכולת והפרֵיחה הזאתי, מזל, שכל היום מועכת פרחים של יסמין ומורחת על השערות השחורות שיש לה מתחת ליד. מה, הם לא יודעים שלא כואב לי איפה שאני נושכת? לא כואב בכלל. אני מכירה אותם. ישימו לי תחבושות על שתי הידיים, כמו על גנב או משוגע. תיתי-מהבולה הם קוראים לי. אם אני עוברת על יד המִתחת-לבית של השיכון, יוצאים משם כל הילדים עם הנזלת מהאף והבְּלי-נעליים ומתחילים לרדוף אחרי, רצים וצוחקים על זה שאני לובשת שמלה על שמלה, לפעמים זורקים עלי אבנים או גושים של אדמה. הם חושבים שאני אפילו לא יודעת שאני משוגעָה. שעד כדי כך אני משוגעת, אבל בטח שאני יודעת. טוב-טוב אני יודעת. שרק יקלפו לי את הכאבים איפה שבוערים לי חזק, בידיים, בשדיים, בראש. עכשיו בבטן. שיקלפו כמו שמקלפים ביצה קשה או בצל ויראו שהלב שלי חמוץ ומר, מר. ראבּי, ראבי. כמה כואב הכאב.

כשהייתי קטנה וכבר משוגעה, באו, אמרו לאימא שלי שלא צריך לשים אותה במוסד, חבל על הכסף, זאת לא עושה נזק לאף אחד, רק מסתובבת ומשוטטת. מה, אני לא יודעת שהיא רצתה לזרוק אותי מהבית כבר מזמן, שחבל על האוכל. כבר כשנולדתי רצתה לעשות ממני חבילה ולשים בפח-זבל. חושבת שאני לא שומעת כל פעם כשהיא אומרת את זה, ככה בשקט, לשכנות שלה, ועושה את עצמה לא שמה לב שמזל ומרים עושות לה אוי-ואבוי-לך-שככה-את-מדברת-ירחם-השם! ומנדנדות עם הראש שלהם והיא ממשיכה וצועקת שאני שוברת לה את החיים, מקלקלת לה, מורידה אותם עד הבלאטות. אבל אני לא שוברת ולא מקלקלת. אני זאתי שרק נשברת ומתקלקלת. לבית-ספר לא הלכתי כבר אחרי איזה שנה-שנתיים. אז מה הבעיה. לפחות היא לא צריכה לבכות כמו שהיא בוכה על בֶּבּר ושאר האחים שלי שכל הזמן צריכים בגדים יותר גדולים ותלבושת אחידה ומחברות ועטיפות. הכל היא קונה להם, רק שילמדו טוב. אני רק מסתובבת בחוץ עם החתול השחור-לבן הזה, מוּרְקָה, שמתנהגים אליו כמו למלך ונותנים לו בעיטה טובה בתחת רק אחרי שהוא שורט או נושך. כל הימים אני מסתובבת עם מורקה, מלטפת לו את השערות שנשארות לי בידיים, מגרדת לו, אם הוא מבקש, את הגב, והכי אני אוהבת שהוא נשכב על האדמה עם הרגליים שלו באוויר ואני מגרדת לו בגרון עד שהוא עושה קולות של מבסוט או עד שהוא פתאום תופס לי את הידיים בציפורניים, שורט אותי ומיד מתהפך ובורח לפני שאני יבעט לו בתחת.

ושבאו להגיד לה שאין מוסד בשבילי, אז היא אמרה להם שלא צריך. תעזבו אותה, שתגדל ככה, זה המזל שלי שהתלכלך, ונתנה לעצמה סטירות חזקות בּפָּנים בידיים ישרות, עשתה פנים מסכנים לשמיים, וגם לשכנות של האזבסטון, למה עשית לי ככה, היושב במרומים, כל החיים שלי אני שומרת- שבת, עושה מצוות, לא באתי לבעל שלי טמאה אף פעם, הושיעה-נא, והיתה מסדרת את המטפחת שלה על הראש וקושרת יותר טוב ומתחילה ליילל אין דבר, אין דבר, היא העונש שלי. ואת זה אני לא יודעת למה היא אומרת. אני, מה אני עשיתי לה בכלל. והיתה נכנסת לבית ומשאירה אותי בחוץ, מתחבאת מאחורי הבּלוני-גז.

לפעמים מתקרבת אלי הקטנה של השכנים, שכחתי איך השם שלה, זאתי שתמיד השערות שלה נראות כמו דבק והרגליים שלה עקומות והפרצוף שלה מלוכלך ויש לה ריח של חארה בחיתול-בד. זאתי לא פוחדת ממני. עוד קטנה, ומתקרבת. אז אני מרימה אותה בזהירות ושמה אותה על הרגל שלי ועושה לה סבתא-בישלה-לך-אורז, עם מנגינה, על היד הפיצפונת שלה והיא מתפוצצת מצחוק כי זה מדגדג לה על היד. אבל, אם האימא שלה חס-וחלילה, רואה את זה, מיד היא מתחילה לצעוק כאילו ששחטו לה את הילדה וזורקת עלי את הדבר יש לה בידיים באותו הרגע ואני בורחת מהר-מהר, צוחקת ובוכה וגם הקטנה, מסכנה, מתחילה לבכות מזה שהאימא שלה משתגעת לה ככה פתאום. הילדים האחרים לא מתקרבים. כל הזמן הם לוחשים בת-כמה-תיתי, בת-כמה-המהבולה. זה מה שמעניין אותם עלי. אבל אני בעצמי לא יודעת. אולי יש לי שתיים-עשרה, אולי מאה. היא אף פעם לא אומרת לי, רק צועקת, מרוגזת, שהיא לא זוכרת. שהיא רק רוצה לשכוח מתי שהולידה אותי.

יש לי על הראש הרבה שערות לבנות, לא יפות. הרבה. כשהיא היתה מסרקת אותי בכוח, אפילו שאני לא רוצה, היא היתה מראה לאחים שלי, לכולם, איך שהשערות שלי נראות, כאילו שאני עשיתי את זה. בהתחלה היא היתה תולשת לי חזק, מהשורש, שערה-שערה. אחר כך כשחצי ראש כבר היה לבן, ברוך השם, הפסיקה. באלוהים, איך שכואב לי היום הכאב. מה שאני לא עושה לא עובר. כל הבטן שלי תפוסה כמו בחבלים שחורים. כואב-כואב, אחר כך מפסיק ואחר כך שוב פעם מתחיל. איי. היום ברחתי ממנה ולא הספיקה להרביץ לי. האימא שלי מרביצה לי מכות כדי שאני ידע את הטעם של המכות, לא רק את הדבש של הכל-היום-בחוץ-במרכז-על-יד-החנויות, שלא ינעמו לך החיים! הבטלה! שאת לא עוזרת לי, לא לומדת לחתוך עוף, לקשקש דגים לשבת, לעשות ממולאים, רק עושה לי את המוות! והיתה מוציאה זרד אחד ארוך, צהוב, דק, מהחובט- שטיחים שלה, ומרקידה אותי איי, איי, איי, בכל החדר, שאני יראה מה זה הלוקסוס הזה של להיות משוגעה! אני יוציא ממך את השגעון! והיתה מרביצה ומרביצה, הורגת אותי במכות וככה היתה מוציאה עלי את השיגעון שלה ונרגעת. ואני, תיתי, הייתי בורחת ממנה בסוף, כל הגוף שלי שריפה ואני, כל הפרצוף שלי דמעות, בא לי לחנוק אותה. ולמה אבא שלי שותק על כל זה, למה. אמרתי לו פעם, תגיד לה שתפסיק, אבל הוא כל היום עסוק בפרנסה בנגריה, ויש לו עוד ארבע ילדים, חרוצים, ממושמעים, מסורקים, סוכר. הוא לא מרביץ לי אף פעם, נכון. רק פעם אחת, שעצמתי את העיניים וסחבתי ביד את התנור-נפט מהסלון לחדר. תפתחי את העיניים, יא תיתי, אמר לי. חראם, יישרף הבית. סכנת נפשות! אבל אני ידעתי את הדרך לחדר גם בלי לראות ולא פתחתי. ופתאום נורא רציתי שיראה שגם אני יודעת לעשות משהו, ככה ללכת בעיניים סגורות עד החדר. המכה שהעיף לי בראש פתחה לי את העיניים. תורידי את התנור, עכשיו, תיתי, ותלכי מפה. רצתי לחדר בלי התנור ובמיטה שאני יושנת בלילה עם עוד אח אחד, נשארתי קרה עד שהאצבעות שלי נהיו קשות, אבל בלב היה לי חם כי הפרצוף שלי בער מהמכה. עד היום אני מתגעגעת לסטירה הזאתי, שהעיפה לי את הראש מצד לצד וחידדה לי, לכמה דקות, את העיניים ובא לי שכל, וראיתי שאבא שלי זקן כבר ועייף, והוא באמת רק דאג שהאזבסטון יישרף. כשנשכבתי במיטה, בבר ועוד שני אחים שלי, לא זוכרת איך קוראים להם, היו עושים שיעורים. מוחקים את הנזלת מהאף וכותבים. שמתי את היד על המקום של המכה והחזקתי את הפנים עם השיניים שלא יצאו לי דמעות. כשהלב שלי בוכה, הפרצוף שלי שותק.

ש...ש... זה סוד גדול שיש לי, שאני לא מגלה לאף אחד. אצלי, בִּפנים, גודלת ילדה קטנה, פוחדת-פוחדת. בסדר, לא ברחם. לא ברחם. אני יודעת. האימא שלי הזאתי, כבר אמרה לי הרבה פעמים ששמה לא יגדל לי כלום, ששמה ריק ותמיד יישאר ריק. אז מה. אז אני יכולה לגדל לי אותה במקום אחר ובלי הטובות של אף אחד. בכל הגוף שלי היא גודלת, בלב, בידיים, בראש, בציפרניים. יא רֵית, תגדל עוד. כל לילה, אחרי המכות או השוטטות, אני משכיבה אותה ומכסה עליה בשמיכה כזאתי רכה-רכה, כמו פרווה של חתולים, כמו שאף פעם לא נותנים למהבולות, אבל אני, האימא שלה, מרחמת עליה, שלא יהיה לה קר, שלא יהיה לה כואב מכלום, שיעבור לה הפחד, שלא תהיה הבְּלה. איך הם כל הזמן זורקים לי בפרצוף: אינתי מגנוּנה פי עֲכְּלֵק וּופִי זָ'סְמֵק, יעני משוגעה גם בגוף וגם בשכל, אומרים לי. שיישרף להם הלשון כמו מפלפל חריף.

לא יודעת למה, אבל הילדה הזאתי שגודלת אצלי בפנים מפחדת מהכל. מהחושך, מהרעש של הטנדר של דוֹד שלום, מהאבנים של הילדים. מהכל. לא תלך בלעדי לאף מקום. אני שומרת עליה חזק. מאימא שלי, כשהיא מרביצה לי וממני, כשאני משתגעת. אין לי שם בשבילה, אולי אף פעם לא יהיה לי. לאחות הקטנה של נתן, הילד מהשיכון שעל ידינו, יש שם יפה, אבל שכחתי אותו מזמן. ולמה היא צריכה שם. אני בחיים לא יגלה עליה לאף אחד. מכל העולם רק אני יודעת שהיא כזאתי יפה-יפה, שהיא עושה לי חיוך. יש לה עדינות של פרחים מהשדה שלנו, של ברחשים שעפים באור של המנורה בבית-שימוש. והעיניים שלה כחולות-כחולות, או שחורות-שחורות, תלוי אם יש שמש או עננים. פעם אחת אולי אני יראה אותה, את הילדה הפוחדת שלי, איך שגדלה ולא נהייתה מהבולה כמוני, אלא עם שכל, כמו שאני חולמת עליה כשאני יושבת על הברזלים שממול לחנות הצילומים במרכז ונושכת חזק את היד.

היום יום שני, זה היום של השוק. סוף-סוף היא הולכת ממני קצת ואני יכולה להסתובב בבית לבד, בלי שהיא מגרשת אותי בצעקות. הלכה להביא ביצים מהמושב ותרנגולת שאבא אחר כך שוחט מאחורי הבית בסכין שהוא שומר רק בשביל זה. אמרה שתביא כרישה ותעשה קציצות. את אלה אני אוהבת לאכול. גם שהיא לא בבית, אני יכולה לאכול חופשי, כמה שאני רוצה. כבר כמה זמן שהיא צועקת עלי שבזמן האחרון נהייתי שמנה כמו פרה. אז מה. אני רעבה כל הזמן וכמה שאני אוכלת לא נסגר לי התאבון. היא השאירה לי בכיור ערימה של צלחות וסירים מלוכלכים ומריחים שאני ירחוץ. תמיד היא משאירה לי כשהיא הולכת לעשות שוק ותמיד אני לא רוחצת. עוזבת בדיוק כמו שהיא עזבה. ככה אני מרגיזה אותה בחזרה. ותמיד שהיא באה עם הסלים, מזיעה, רותחת מהחום, המטפחת שלה עקומה לה על הראש, היא תיכף נכנסת למטבח לראות שעוד הפעם לא עשיתי את הכלים. אז אני בורחת החוצה לפני שהיא זורקת את הסלים על הרצפה ורצה למקל-שטיחים, ולא חוזרת עד הערב. יש ימים שאני בורחת לפסי-רכבת, או לסברסים של הר-גולית. לפעמים אפילו כמעט עד למושב של התימנים. ורק שאבא שלי בבית היא לא מעיזה להשתולל עלי ככה, אז בערב אני מתקרבת לאזבסטון ומחכה עד שאני רואה את האש של הסיגריה שלו מתקרבת, ואני יודעת שהוא בא. אז אני נכנסת יחד איתו ורצה ישר למיטה, ככה עם הבגדים, בלי ארוחת ערב ובלי בטיח. לפעמים, אינעל-אביה, היא מרביצה לי כל כך חזק שאני מפחדת שהיא תהרוג לי מהמכות את הילדה שבגוף שלי. בגלל זה עשיתי משהו סודי: התעטפתי באבן שלא רואים. בגלל זה אני לובשת שמלה-על-שמלה-על-שמלה. וזה הסוד שאני מחביאה מכולם: שאני לובשת שתי שמלות מבד ובאמצע שמלה של אבן, חוּמה וחזקה כמו החומה של עכו שבלוח-שנה שמעל הגז במטבח. לשָמה המכות של המקל-שטיחים לא מגיעות.

כמה גשם יורד מהעננים על הכל. מזל שיש לי את המעיל-פלסטיק השחור שמצאתי זרוק בזבל. הוא לא נותן חום, אבל הגשם מתגלץ' עליו מלמעלה ולא נכנס. הידיים שלי כבר נהיו כחולות מהקור, אבל לי לא קר. אני אוהבת לשים את המעיל שלי, לשים על הראש שלי את הכובע שנראה כמו השפיץ בעפרון של בבר. אני יכולה, ככה עטופה, להסתובב בגשם כל היום, מהבוקר עד הערב. תמיד שמתחיל הגשם לרדת, כל האנשים בורחים מהרחוב כמו משוגעים עם ניילונים ועיתונים מעל הראש, ורק אני וכמה חתולים שלא רוצים להפסיד מהפח-זבל, נשארים בחוץ. כשאני נעולה ככה במעיל והגשם דופק עליו מבחוץ טוּק-טוק ולא נכנס, זה מרגיע לי את הכאבים והכל-הכל נהיה בסדר.

יש שלוליות גדולות על יד התיבת-דואר וגם באמצע הכורכר וכל הזמן באים לשם נחליאלים ודרורים לשתות מים. חבל שאין לי לחם לתת להם, אין דבר, אבל אני אוהבת להסתכל עליהם מתי שהם מתרחצים או שותים מהמים, או משחקים אחד עם השני ועפים נמוך. ומה שאני הכי אוהבת לעשות זה לעמוד בקצה של השלולית, להסתכל לתוכה ולראות אותי גדולה והפוכה וכמעט נופלת לבור עמוק-עמוק שלא רואים את הסוף שלו. אני תמיד מקבלת סחרחורת טובה כזאתי כשאני מורידה את הראש ומסתכלת בעומק של השלולית ואני רואה אותי צוחקת, קודם הנעליים, אחר כך המעיל ובסוף הפרצוף שלי עם הכובע המצחיק על הראש, ומאחורי אני רואה את השמיים עם כל העננים הלבנים וכשאני מקבלת את הסחרחורת וכמעט נופלת לתוכם אני תיכף זזה צעד אחד אחורה, מפּחד שאם אני ימשיך להסתכל, אולי אני באמת ייפול פנימה.

כל הילדים הלכו לבית-ספר. אין בכביש אף ילד. היום כבר הסתובבתי מלמעלה עד למטה בירידה של שדרות גת, מהקיוסק של ההוא בלי-יד, עד הרכבות, איפה שגר המתקן-אופניים, ולא ראיתי את יקוב. דווקא חיפשתי אותו כי אין לי מישהו אחר לגלות לו שמשהו נושך אותי מהבטן מהבוקר ושזה הורג אותי מכאבים. רוצה להגיד לו על זה. מוכרחה.

בהתחלה, הייתי רואה אותו נוסע על האופניים שלו עם הפח-סיד והסולם, תמיד מלוכלך בפנים בסיד, גם בחולצה וגם במכנסיים ותמיד נותן לי חיוך עם הסיגריה בפה והיא לא נופלת לו, ואומר לי בלי לעצור, תיתי, מה שלומך. וכמה פעמים, כשהוא היה מסייד בבלוק על ידנו, הייתי באה והייתי מתיישבת עם הגב לאזבסטון והייתי מסתכלת עליו, ככה עקום, עד שהוא היה צוחק. ויום אחד, שהיה בהפסקת אוכל בין כל הפחי-צבע והסיד, הוא הוציא חצי לחם לבן עם שקשוקה בפנים ועם עריסה שהרחתי מרחוק והתחיל לאכול וכשהוא גמר את הרוב הוא קילף ביצה קשה שהוא הוציא מהשקית-ניילון שלו ועשה לי עם הראש להתקרב. הייתי רעבה אז באתי ויקוב נתן לי מהלחם וגם חתיכה מהמלפפון ועוד הוציא פיתה ואכלתי.

כשזה קרה, כבר לא נשאר כלום מהחורף. אז בדיוק היו כל הפרחים בשדה פורחים, בשמיים לא היו עננים ואני הייתי כל היום בשדה, מריחה כמו חיה את הריח הזה, שמשגע את הראש, של העלים והפרחים עם כל הצבעים, ושוכבת ממש בתוך החיטה שכבר היתה גבוהה ומוצצת להם את הגבעולים ולועסת את הירוק שלהם ויורקת וחוזרת מאוחר בצהרים עם בוץ, לַמכות. ובדיוק התיישבתי עם הגב לאזבסטון, נשארת בחוץ ומנקה את הבוץ מהנעליים לפני שהיא תצעק שאני מלכלכת לה את הבית, ואז יקוב עוד פעם נתן לי לאכול. כשגמרנו לאכול הוא עשה גרפס חזק וניגב את הפה שלו בחולצה. אחר כך הוא קם, התקרב אלי קרוב ותפס לי ביד חזק ואמר, הביצה היתה טעימה, הה? וסחב אותי מהר מאחורי הבית השני איפה שהסבתא הזקנה עשתה לעצמה גינה עם נענע וריחן והעץ-לימון שהילדים תמיד היו מברכים עליו בחורף מרוב פחד כשהיו מתחילים הברקים והרעמים. יקוב שם אותי עם הגב לקיר ואני הרגשתי את השפריץ של הקיר דוקר לי בגב כמו קוצים. הרגליים כאילו השתתקו לי כשהוא שם את הפה שלו על הפה שלי בלי להגיד כלום, וטעמתי את הטעם של הרוק שלו והשיניים שלו והלשון, והיה לו ריח חזק של זיעה וסיגריות והפנים שלו, שהיה להם קצת זקן, דקרו לי את הפרצוף והרגשתי איך הם נעשים אדומים וחום גדול התפרץ לי לראש ולאוזניים והבטן התחילה לרתוח לי מלמטה. ובפעם הראשונה בחיים שלי ידעתי שאני לא מהבולה, שאני משתתפת בעולם. אם יקוב הסייד, שהוא חזק בשכונה, לא שם לב לנשיכות שיש לי על הידיים וככה מנשק לי את הפנים והשדיים אז אני בסדר, אני בסדר, קוס אימה, שככה היא החליטה עלי. למה הולידה אותי, למה. ופתאום באו לי דמעות בעיניים והייתי בוכה בִּפְנים, אבל יקוב לא מסתכל, ולא עוזב אותי לרגע, וכל הגוף שלו דבוק בגוף שלי. ואמרתי לי בלב, כמה טוב שעכשיו בדיוק הוא סוגר את העיניים וככה לא מרגיש שהשמלה שלי, הראשונה מהשלוש, מלוכלכָה נורא. וזה פעם ראשונה בחיים שלי שאני נותנת למישהו לגעת לי בשמלה והוא לא נגעל ממנה. קודם הוא הרים לי את השמלה הראשונה. נתתי לו, רועדת כמו כלב, להרים לי גם את השמלה מהאבן, האמצעית, והילדה הקטנה שהייתי מגדלת מתחת ברחה לי מהראש לגמרי. אחרי השמלה השלישית הוא הוריד לי קצת את התחתונים המסריחים, אבל לא עד הסוף, ופתח את המכנסיים שלו ואמר לי בקול צרוד, תפתחי את הרגליים קצת, תיתי, אני יעשה לך נעים, ואז, כמו הסטירה שאבא שלי העיף לי, הרגשתי כאב אחד חזק עובר לי את הבטן מלמטה למעלה, כמו עקיצה או כמו נשיכה, ורציתי לצעוק אבל הכאב עבר מהר ויקוב זז עלי ועשה קולות של משוגע עד שהפסיק בבת אחת והדקירות של השפריץ הפסיקו לי בגב.

רק אז הוא הפסיק את הנשימות שלו והסתכל עלי עוד הפעם והעיניים שלו היו כאילו רק עכשיו התעורר מהשינה. הסתכלתי לו על השערות בין הרגליים ועל הבשר האדום שהציץ מביניהם והיה לי חם בין הרגליים שלי ורטוב, שהתחיל לנזול לי למטה. פתאום שמענו שהסבתא מתחילה לרדת לאט לאט במדרגות, אולי היא באה מהמדרגות שהם פתחו מהמרפסת, להוריד את הכביסה. יקוב מהר הרים את התחתונים שלו ואת המכנסיים והיתה לו בהלה בעינים, ואני מהר הורדתי את השלוש שמלות ובקושי הספקתי להרים את התחתונים, על הרטוב, וככה ברחנו משם. אחר כך הוא המשיך לסייד כאילו כלום, הסיגריה בפה שלו והראש לו עוד הפעם מלא נקודות של סיד לבן. אני ניגבתי את הדם שפתאום היה לי בתחתונים, זרקתי אותם לפח-אשפה ונשארתי בלעדיהם, רק עם השמלות. התיישבתי על האדמה, על יד הנענע, וקטפתי ומעכתי ביד והרחתי הרבה-הרבה. וככה הייתי מסתכלת על יקוב מסייד והוא עושה את עצמו שלא רואה אותי מרוב שהוא עסוק. וככה, עד הערב, הרגשתי טובה כמו מים, כאילו נשארתי קיפוד בלי הקוצים, או ילדה בלי המכות ובלב שלי קראתי יקוב, יקוב. ואחרי שאכלתי בבית, יצאתי החוצה מהר, אבל הסולם לא היה שם, וגם יקוב והשני כבר לא היו שם. בטח גמרו והלכו.

עוד ועוד יורד הגשם. פתחו מלמעלה ברז ולא סוגרים. אני כבר שעות בחוץ ואף אחד לא מחפש אחרי. אף אחד לא חושב, אולי הילדה, חס וחשש, הלכה לאיבוד, כבר חושך, עוד לא חזרה. לפעמים אני נשארת בחוץ בכוונה, רטובה עד העצמות, רועדת, הנעליים מלאות מים, ואני אומרת מהשיניים אבא, אבא. ושאף אחד לא שומע, אני נושכת את היד יותר חזק, אולי ישמעו, עד שהכאבים בסוף עוברים לי מהלב ליד, וכבר יש לי סימנים אדומים כמו מנשיכה של כלב, ויורד לי דם. דווקא הכלבה של שכונה לא נושכת אותי אף פעם. זאתי כלבה שחורה גדולה של שמחה התוניסאית, שמלמדת אותה כל היום שָפְּ-לֶה! שָפְּ-לֶה! שתנשוך ותכניס בהלה בכל מי שירצה להיכנס לשורות של הארטישוקים שהאימא שלה מגדלת מאחורי המחסן-פח. אבל, אני, תמיד שאני רוצה, אני נכנסת לשורות של הארטישוקים והכלבה, רק מרימה את האוזניים שלה גבוה, הלשון שלה נוזלת לה מהפה הצידה יחד עם הרבה רוק, ומזיזה את הזנב שלה חזק מרוב שמחה שבאתי. כלבים אוהבים אותי, יא-מא, אוהבים.

יש בשכונה שלנו ילדה אחת שגרה ממול לשכונה שלנו. שמה גרנו אנחנו לפני שעברנו לאזבסטון אחרי שהפקיד הסכים לתת לנו את שני הצדדים שלו כי יש לנו הרבה ילדים בבית וגם סבתא. בבלוק של הרומנים, איפה שהילדה הזאתי גרה, גודל דשא ירוק-ירוק מאחורה ואחרי שהילדים מהאזבסטונים באו לשבת שמה הרבה ולהרעיש, אז הם שמו גדר עם הרבה חוטי ברזל וקוצים שלא יעברו לצד שלהם. כי זה נכון, את הדשא ששמו מהמועצה גם אצלנו, מזמן-מזמן דרכו אותו הילדים שלהם ואף פעם לא השקו וגם העיזה של אלמליח אכלה עד הסוף את מה שנשאר. אז הילדה הזאתי, למה אף שם אני לא יכולה לזכור, יום אחד אחרי הצהרים נעלמה מהבית שלה. אימא שלה שרקה לה כמו ששורקים לכלב שרוצים שיבוא אצלך מהר, אבל לא מרוע, ככה היא היתה קוראת לה תמיד לבוא הביתה. בשריקות. אותו היום שרקה אולי שעתיים ושמעו את הפחד שלה מהשריקה. באו כל השכנות שלהם, והזקנה, שתמיד היתה יושבת על כסא מקש בשמש לחמם את העצמות, שמה את היד על הפה ואני ידעתי שאם היא זזה זה סימן שבאמת משהו קרה. עכשיו היא כבר מזמן מתה, הזקנה. ובאו גם אבא של נתן וגם נתן והרבה ילדים שקודם היו משחקים במכולת מתחת לעמודים של השיכון, וכולם-כולם הלכו לחפש את הילדה. אני טיפסתי בעץ הזה שהפירות שלו הצהובים לא מסוכנים ואפשר לאכול, וראיתי הכל. וחיפשו וחיפשו ואימא שלה כבר רעד לה הקול כששרקה וכולם היו מסתובבים יחד איתה בין הבלוקים, וחלק הלכו גם לכיוון של השדה ואחרי איזה שעתיים חזרו ואבא של נתן אמר שאולי כדאי ללכת למשטרה אפילו שזה על יד סוגת ורחוק, אבל הוא כבר תיקן את הפנצ'ר ויכול לנסוע באופניים שלו בלי בעיות, אם היא רוצה. בסוף הוא באמת נסע והאימא שלה התעייפה מהשריקות והלכה הביתה.

שמעתי איך נתן סיפר לכולם מה שבסוף קרה: איך שהאימא נכנסה לחדר לקחת תרופה נגד בהלה ופתאום היא ראתה שהילדה שלה, שקודם אף פעם לא היתה הולכת לישון בצהרים, פשוט שכבה על המיטה והיתה יושנת. יושנת כמו תינוקת, אמר נתן, וכמה שהאימא שלה שמחה וכיסתה אותה בשתי שמיכות ובכתה בשקט שלא תעיר אותה, והשוטר שהגיע אחרי איזה שעה אמר ברוך-השם, ברוך-השם, העיקר שנמצאה האבידה, וחזר לתחנה. אז היא הלכה לאיבוד, או לא? בטח שהלכה. כי חיפשו אותה. אם לא היו מחפשים לא היו מוצאים.

יקוב, יקוב, איפה אתה. הבטן שלי קשה כמו ברזל. יא ראבּ, איך כואב לי כל הגוף. הכל לוחץ לי. מה אני יעשה. בסוף לא יכולתי יותר לעמוד. רצתי לשדה, לטנדר המעוך שזרקו שמה בלי הגלגלים ובלי הדלתות ובלי הזכוכיות והכל חלודה, נכנסתי לקבינה שלו והתחלתי לצעוק כל פעם שהבטן שלי נתנה לי מבפנים מכה כמו אגרוף. הגשם הפסיק אבל הרוח לא, ואני הזעתי והזעתי והיה לי חם וקר בבת אחת. כל כך כואב שכבר אפילו לנשוך את היד לא עוזר. יקוב, אני הולכת למות. הכאב הולך ואחרי איזה דקה בא כאב עוד יותר גדול ועוד יותר חזק. הבטן הענקית שלי כל הזמן זזה ולוחצת ואני יודעת שאת זה אתה עשית לי על יד העץ-לימון, יקוב. איי. איי. אני מחזיקה איפה שהיה ההגה של הטנדר ולוחצת ולוחצת שייצאו ממני כבר הכאב והפחד, כי עוד מעט תישבר לי הבטן לחתיכות או שתתפוצץ ואני מפחדת כמו שלא פחדתי בחיים שלי ובוכה, ובוכה.

ופתאום הרגשתי שעל ידי ממש זוחל משהו בשקט והסתכלתי לאט לאט הצידה רק עם העיניים, בלי לזוז, הרגליים שלי פתוחות, והידיים על המקום של ההגה, וראיתי שזה גוף זז של נחש ארוך ומגעיל, עם הגב מלא צורות וצבעים וראש כמו אוזן-המן ועיניים רעות, שבטח גר בקבינה ואני תפסתי לו את המקום, והוא התחיל לזחול לי על המעיל ועל השמלה הראשונה, הלשון שלו הארוכה, חתוכה באמצע לשתיים, עושה סימנים באוויר. הפסקתי לבכות ורק הזיעה המשיכה לנזול לי על הפנים שלי הרטובים, וכל הגוף שלי קפא מבחוץ ואפילו את העיניים כבר לא הזזתי כשהוא המשיך לזחול אלי ורק הלב שלי דפק כמו משוגע והצעקה נתקעה לי בגרון. ובבטן, בפנים, משהו המשיך ללחוץ ולבעוט ולחתוך אותי בסכין, אימא.

פליסיידס, ניו יורק 1986

הסיפור התפרסם בעיתון 77 באוגוסט 2003

© ולהוצאת הקיבוץ המאוחד כל הזכויות שמורות לעדנה שמש

אמסטל - עדנה שמש


לראש העמוד

מומלצים: ספרים | כתב עת ספרים | עולם חדש | רמקולים | זכות הילד לכבוד
| סמיוטיקה | מטר | רמות | Tom | דלילה | גד ויספלד | מיקרוטופינג

ספרים חדשים באוגוסט 2019:
אולטימטום, אי אפשר לברוח מהשמש, אלוהים אתה שם? זאת מרגרט, אמש, לילה אחרון, בין המולדות, במקום גרניום, גיא בן הינום, גשם חייב לרדת, דוניא, האוויר שאת נושמת, האיש שלא שרף את קפקא, האישה שלא הייתה, האלמנה השחורה, הזנה רעילה, הכד השחור: רומן משפחתי, הכלה מאיסטנבול, המיסה של האתאיסט, המשהו הזה, הסבך, השועלים של שמשון, וינה 1900 , חוק 5 השניות, חיים לנצח, יפים כמו שהיינו, לֻזוּמִּיַאת: התחייבויות וחובות מופרים, לא העזנו לדעת, לאהוב מחדש, לקראת אוטוביוגרפיה מינורית, מבוסס על סיפור אמיתי, מסע דילוגים, מרלנה, נהר הקרח, נשים ללא גברים, סודות, סוכרי יוסי - אמזלג, סטארט אפ, סער ופרץ, ספר געגועים, עגלות , עוד לילה אחד, עינה של האורקל, על מקום הימצאה, עצי לבנה ומסילות ברזל, פול אוסטר 4321, פיצות,איקאה ודילמת האיש השמן, ציפור בעיר קדושה, רומן, רשימת המוזמנים, שמיים שאין להם חוף.

ספרים חדשים

סמיוטיקה - בניית אתרים, עיצוב אתרים