Amazon.com Widgets

  ספרים חדשים - אתר טקסט    ⚞  שנת 2007  ⚟

 | 2019 | 2018 | 2017 | 2016 | 2015 | 2014 | 2013 | 2012 | 2011 | 2010 | 2009 | 2008 | שנת 2007 | 2006 | 2005 | 

|  אוגוסט 2019 |  יולי 2019 |  יוני 2019 |  מאי 2019 |  אפריל 2019 |  מרץ 2019 |  פברואר 2019 |  ינואר 2019  |  דצמבר 2018 |  נובמבר 2018  |  אוקטובר 2018 |  ספטמבר 2018 |

» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» פרויקט נחום גוטמן
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006

גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

| כולם | ספרים בחודשים |
| אודות טקסט | יצירת קשר |
פרטיות בטקסט

ספרים חדשים בפורמט RSS


» טקסט  » ספרים מקור  » ספרים חדשים בנובמבר 2007       חזור

שאלות נכבדות
מאת: אברהם (ארנולד) בנד
Weighty Questions - Avraham (Arnold) Band

ההוצאה:

דביר, הקשרים, אוניברסיטת בן גוריון

שאלות נכבדות הוא קובץ מאמרים ראשון בעברית פרי עטו של אברהם (ארנולד) בנד, אחד מהגדולים בחוקרי התרבות היהודית המודרנית, שעמד שנים רבות בראש המחלקה לספרות השוואתית באוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס.

לקוראים הישראלים המצויים בכתיבתם של חוקרי התרבות היושבים בארץ צפויה כאן הפתעה. את מקומו של הסגנון המתנצח-לוחמני המאפיין את כתיבתם של רוב החוקרים הישראלים תופס בכתביו של בנד סגנון שיחתי, מתון ונינוח.

ממאמריו מצטיירת תמונה של אדם היושב בכורסה נוחה בסלון ביתו, אולי ליד האח, והוא משוחח עם אורחים אחדים המקשיבים לו בעניין. הוא מנהל את השיחה בסמכותיות, לעתים בתקיפות - אבל תמיד בנחת, בטון אינטימי, מזמין וידידותי.

שאלות נכבדות
שתפו אותי

בשאלות נכבדות מכונסים מאמרים הדנים בסוגיות רבות ובמבחר יצירות גדול. בין המאמרים קיימים קשרים רבים, חלקם גלויים וחלקם סמויים יותר, המשקפים את תפיסת עולמו המורכבת והמרתקת של המחבר. כך למשל קל להבחין שכתיבתו של בנד נעה לאורך ציר כפול, ביוגרפי והיסטורי - הוא דן במסלול התפתחותו של היוצר, באירועים חשובים שהתרחשו בתקופתו, בדברים שקרא והשפיעו עליו וביוצרים האחרים שעמם היה בדיאלוג, ובהקשר הזה מפתח את פרשנותו.

היוצרים המרכזיים שבהם עוסק בנד הם פרנץ קפקא, אחד העם, מ"י ברדיצ'בסקי, ח"נ ביאליק, שאול טשרניחובסקי, ש"י עגנון, עמוס עוז וא"ב יהושע. הם נקראים כל אחד לחוד, אבל גם זה עם זה וזה כנגד זה. גם דמותו של זיגמונד פרויד שבה וחוזרת במאמרים, בין באורח ישיר - בדיון בכתיבתו של פרויד על היהדות - ובין בעקיפין, למשל בדיון ביחסו האמביוולנטי של עגנון כלפי הפסיכואנליזה.

חוט סמוי המקשר בין המאמרים הוא יהדותם של המחברים ושאלת התמודדותם עם עובדה זו ועם השאלות ההיסטוריות והאידיאולוגיות המרכזיות בתקופתם. ההתעניינות של המחבר בנושא זה קשורה לסיפור חייו כילד וכנער יהודי שהתחנך בשתי מערכות חינוך מקבילות - היהודית והכללית. היחס, המתוח לעתים, בין היהדות והציונות שב ועולה בפרקי הספר ביחס לתקופות שונות בהיסטוריה ובספרות העברית, ומגיע לשיאו במאמר "ארכיאולוגיה של הונאה עצמית", הבוחן את עמדתו האידיאולוגית של א"ב יהושע ביחס לנרטיב הציוני כפי שהיא משתקפת בכתיבתו המסאית מזה ובכתיבתו הספרותית מזה.

במהלך הקריירה העשירה שלו עסק בנד בתחומים רבים. בקובץ הזה כונסו מאמרים בשני תחומים שלקוראים הישראלים יש בהם עניין מיוחד: ספרות יהודית בהקשר היסטורי וצמתים בספרות ובתרבות היהודית החדשה. את הקובץ פותחת מסה ביוגרפית יפהפייה המציגה את מפתח המונחים של המפות שבנד משרטט בפרקי הספר ופותחת צוהר לעולמו.

שאלות נכבדות מאת אברהם (ארנולד) בנד, תרגום מאנגלית (ששה מתוך המאמרים): נילי אלכסנדרוביץ, הוצאת דביר, מכון הקשרים ואוניברסיטת בן גוריון בסדרת "מסה קריטית" - סדרת ספרי מחקר בספרות עברית . בתמיכת קרן קיסריה- ע"ש בנימין אדמונד דה-רוטשילד, עורך: יגאל שוורץ, עורכת משנה: טלי לטוביצקי. עיצוב עטיפה: נורית וינד קידרון, צילום על העטיפה: מיה קפלושניק, 298 עמודים.

הקדמה | אברהם (ארנולד) בנד
בראשית נעוריי התאהבתי במפות — מפות מכל הסוגים ובייחוד מפות דרכים. דרכן הפלגתי משכונתי המצומצמת בבוסטון למדינות אחרות, מעוני הבית לעושר העולם. שנים לפני שלמדתי לנהוג במכונית כבר ידעתי איך לנווט בדרכֵי ניו אינגלנד כדי להגיע לחופיה ולהרריה. כמובן היו גם מפות אחרות בחיי — מפות קיר, מפה של ארצות הברית בבית הספר העממי הכללי ומפת ארץ ישראל בבית הספר העברי. מן הראשונה למדתי על רוחבה של ארצות הברית, על נופיה המרהיבים ועל מלחמותיה. את השנייה סיפקה הקרן הקיימת, ועל גביה הדבקנו בולים שבהם קנינו עצים וכך השתתפנו בבניין הארץ.

כשפרצה מלחמת העולם השנייה נוספו מפות אחרות, של האוקיינוס השקט ושל יפן, של אירופה וגרמניה. במשך כל שנות נעוריי עקבתי בעזרתם של אבי ושל מפות העיתון היומי אחרי מאורעות המלחמה באירופה — מינכן, ורשה ודכאו. גם הקרבות בלטרון ובנגב הגיעו אלינו דרך מפות העיתון. כשהתחלתי לנסוע במכונית וראיתי במו עיניי מקומות שעד אז הכרתי רק ממפות, הגעתי באיזה אופן לדֵעה שמַפה איננה מקום, שמפה איננה ארץ. תובנה זו הובילה אותי למחשבות ראשונות על המימזיס ועל הסמיוזיס, על שהמפה מייצגת או מסמנת מציאות. תובנה יסודית זו, שאליה הגיעו שנים רבות לפניי חכמי יוון העתיקה, שאת יצירותיהם למדתי לקרוא בלשון המקור, למדתי ממפות ומפעולת הייצוג שלהן. אמנם המימזיס בספרות מסובך הרבה יותר מהמימזיס במפות, אבל להבנת עיקרון יסודי זה הגעתי דרך הסתכלותי במפות.

המסות בקובץ זה מלוכדות במטפורה של המפה. הן נכתבו במשך כארבעים שנה במקומות שונים — בבוסטון, שם גדלתי ונתחנכתי, בלוס אנג'לס ובירושלים. את ראשית דרכי בספרות העברית עשיתי אצל המשורר יצחק זילברשלג בבוסטון. לירושלים הגעתי בפעם הראשונה לשנת הלימודים 1949 – 1950 , השנה הראשונה באוניברסיטה העברית לאחר מלחמת השחרור. שם שמעתי שיעורים של מוריי שמעון הלקין ודב סדן. סקרנותי דרבנה אותי לעבור מלימודים קלאסיים לספרות השוואתית בהארוורד, ומשם עברתי לאוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס. ואולם, שוב ושוב חזרתי לירושלים לשנות מחקר והוראה ולביקורי קיץ שגרתיים. במחקריי הסתייעתי הרבה בעמיתיי הרבים בירושלים ובתל אביב. במשך שנות כתיבת מאמרים אלו ספגתי מתורות הספרות ומשיטות המחקר הרווחות בערי מגוריי. בהיותי קלאסיקן נתחנכתי בפילולוגיה הקלאסית, ומשם עברתי ל"ביקורת החדשה" (New Criticism) האנגלו־אמריקנית. סיירתי בעולמות הסטרוקטורליזם הצרפתי והרוסי בשנות השישים של המאה העשרים, ואף טיילתי לא מעט בשבילי הפוסט־סטרוקטורליזם של סוף המאה. על אף כל השינויים בגישות הביקורת, לא זנחתי את התפיסה שראשית חוכמתו של המבקר היא היצמדות לטקסט המייצג, הלשוני — המפה — של המציאות. התעניינותי בסופרים מארצות רבות במאתיים השנים האחרונות הובילה אותי לעיון מתמיד במפות של ארצות מגוריהם. קריאתי בטקסטים הועשרה תמיד מעיון מעמיק בהיסטוריה ובגיאוגרפיה של ארצות הסופרים. הקורא במסות ימצא, אם כן, שילוב של עיון טקסטואלי ורקע היסטורי־ גיאוגרפי.

כל מפה מעוררת סקרנות, שהרי אין המתבונן יודע מה בדיוק מיוצג במפה, ובוודאי אין הוא יכול לדעת מה נמצא מעבר לשולי המפה. לפיכך המפה מעוררת שאלות רבות, שאלות נכבדות. והוא הדין בכל טקסט ספרותי, הוא מעורר שאלות נכבדות שעל הקורא לפתור. על כן קראנו לקובץ מסות זה "שאלות נכבדות".

במפות יש מידות רבות, והן קובעות את דיוק הייצוג שבהן. קובץ מסות זה אינו יכול להקיף את כל השטחים שעסקתי בהם. אין כאן כמעט זכר לעיסוקי בסיפור החסידי או בפירושים לספרי מקרא, ומעט בו מעיוני הממושך ביצירותיו של ש"י עגנון. רשימה מלאה של עבודותיי עד 2002 נמצאת בספר היובל שחיברו שניים מתלמידיי: William Cutter and David Jacobson (2003), History and Literature: New Readings of Jewish Texts in Honor of Arnold J. Band, Brown University Press

תודתי נתונה בזה לכמה אנשים שטרחו בהכנת הספר: ליגאל שוורץ שיזם ועיצב את הקובץ; לטלי לטוביצקי שערכה את המסות; ולנילי אלכסנדרוביץ שתרגמה כמה מהמסות מאנגלית לעברית. אני מודה לחברי קרן הזיכרון על תמיכתם בקובץ זה. במשך השנים ליוו את המסות האלה בדרכן ידידים, תלמידים ועורכים, ואני מודה להם על עזרתם — ועל כולם, לאשתי אורה, שליוותה אותי בדרכים רבות שאין להן מפות.

אברהם בנד

קפקא: שולי ההתבוללות

א
ככל שהעידן הפוסט־מודרני הולך ומתפתח, כך נדמה שיצירתו של קפקא נודדת משולי הקאנון הספרותי אל מרכזו. תהא משמעות הפוסט־מודרניזם אשר תהא — התמוטטות של קטגוריות המחשבה והצורה, מודעות עצמית מחודדת ורהוטה, טשטוש הגבולות בין סובייקט לאובייקט, או בין החיים לספרות — יצירותיו של קפקא נתפסות כטקסטים מכוננים. למרבה הפרדוקס הן נמנות עתה עם הכתבים הקדושים של הפוסט־מודרניזם. בו־בזמן, בעשור האחרון העניק לנו המחקר ההיסטורי הבנה טובה יותר של חייו האישיים; ומגמת הדה־ מיסטיפיקציה הזאת מאירת עיניים.

עתה אנו מתחילים לראות את יהדותו של קפקא באור חדש: לא כאלוזיה עמומה לאגדת הגולם מפראג או למורכבויות התלמודיות של דפוסי המחשבה ש לו, אלא כמסגרת הֶקשר קונקרטית לחייו בפראג (שם נולד ב־ 1883 ונפטר ב־ 1924 ). בהיותו יהודי צעיר החי בפראג על סף המאה החדשה הוא היה ער למעמד החברתי והפוליטי הלא יציב של הקהילה שהיה מזוהה עמה. בעבור קפקא ורוב חבריו, זהותם היהודית התבטאה בהיותם בנים להורים רדופי חרדות שהצליחו להשתלב במעמד הבינוני. בעבור מי שלא היה מחויב לסגנון חיים דתי מסורתי, ועם זאת גילה התעניינות מעמיקה במגוון שאלות יהודיות, כמו קפקא, הֶעמידה היהדות בעיית זהות טורדנית. חבריו, עבודתו ושפתו הסגירו את זהותו. הוא ידע שהוא מסווג בתור יהודי מתבולל, שהוא חי בשולי כמה חברות ושלא היה לו חלק במרכזה של אף חברה אחת. המשמעות של אותה התבוללות מעולם לא הייתה ברורה באמת, שכן היא השתנתה מאדם לאדם.

קפקא עסק בשאלות האלה ביצירתו, ביומניו ובמכתביו, לרוב בעקיפין. המאפיינים המדויקים של אותן שאלות מודחקים ביצירתו או נדחקים לשוליים, וכמעט אי־אפשר לזהותם. בקריאת קפקא היום עלינו להבין שמאחורי הטקסט הלא מוגדר משתרע עולם של פרטים ואירועים מוגדרים מאוד, שהודחקו בתהליך הכתיבה. אמנם איני טוען שמידע על ההקשר ההיסטורי חיוני להבנת כל טקסט שהוא, או להבנת מכלול היצירה של הסופר, אך שימוש זהיר במידע ההיסטורי יכול לשפוך אור על היצירה. לפיכך העמודים הבאים הם תרגיל בקריאת קפקא בדרך היסטוריציסטית חדשה.

ב
כאשר "החוקר־הנוסע" התכוון לעזוב את מושבת העונשין, הוא התקרב אל בית התה, ש"עשה על הנוסע רושם של שריד היסטורי", ו"חש בעוצמתם של ימים עברו". הוא הובל בידי החייל שניצַל לפני זמן קצר ממוות מזוויע במכונה, וגילה בין כמה שולחנות בבית התה את קברו המוסתר של המושל הקודם, האיש שהעניק למושבת העונשין את צורתה ותכליתה. על אבן פשוטה נחרתה כתובת באותיות זעירות:

פ"נ המושל הקודם. חסידיו, שכעת אין לנקוב בשמותיהם, כרו לו את הקבר והציבו לו את האבן. נבואה אומרת, שכעבור כך וכך שנים יקום המפקד לתחייה ויוביל את חסידיו מבית זה לכיבושה־מחדש של המושבה. האמינו וצפו לו!

המספר של קפקא מייחס לנוסע תגובה דו־משמעית ועקיפה — הוא מתעלם מחיוכיהם של האנשים הניצבים סביבו בבית התה, שאולי משקפים את השעשוע שחש למראה הכתובת ה"מגוחכת".

נראה שתושביה של המושבה לועגים ובזים לכתובת, אבל האם עלינו, הקוראים — ובהיותנו קוראים אנו גם החוקרים־הנוסעים — לעשות כמותם? האם אין אנו נקראים להאמין ולצפות למושל הקודם, שיקום "לתחייה ויוביל את חסידיו מבית" התה לכיבושה מחדש של המושבה? האם אנחנו, הקוראים, איננו אותם חסידים "שכעת אין לנקוב בשמותיהם"? חסידים מכיוון שחווינו את השפעתה רבת העוצמה של יצירת קפקא, חלקנו עמו את תובנותיו, ולכן נוכל להיגאל.

אחת מתובנותיו החשובות של קפקא היא ההבנה הכואבת שבהווה אין שום סמכות בעלת משמעות, שום מושל קודם, ולכן כל המושלים חסרי משמעות, והצדק נעשה בדרך אוטומטית על ידי מכונה שמתקלקלת במהלך הפעולה. בימי המושל הקודם הענישה הייתה אכזרית אך בעלת משמעות, והובילה להארה; בהווה אנו עומדים מול קלקול, שעמום ומבוכה. הסיפור "במושבת העונשין" (1914) ממחיז את ריטואל הענישה הראשון במעלה — הוצאתו להורג של אסיר (ובמקרה זה חייל) בגין אי־ציות לכללי החברה או לחוקיה. היעדר העניין הציבורי בהוצאה להורג, התפרקות המכונה והתאבדות התליין שמחליף את האסיר במתקן הענישה הם כולם דוגמאות קונקרטיות למודעות הסופר לתוהו ובוהו בתקופתו: הסדר הישן מתקיים רק כטקס חלול, נעדר משמעות וסמכות; למעשים, להתבטאויות ואפילו למחוות אין פרשנות אחת מוסכמת; אין לנקוב בשמותיהם של אנשים ומקומות; הצדק אינו ברור, ולאשמה אין מניע. זה העולם הבדיוני שאנו שאנו קוראים לו "קפקאי".

דווקא משום שהסיפור "במושבת העונשין" הוא כה קפקאי מבחינת נושאיו ואמצעיו האמנותיים ומעוגן היטב בקאנון של הספרות המודרנית — וליתר דיוק, של הספרות הפוסט־מודרנית — יש לעמוד בשלב זה על שאלת הקאנוניות של קפקא. הגדרת הקאנון הספרותי ותחימתו, שהן בוודאי מהסוגיות המרכזיות בתיאוריות מודרניות של ביקורת הספרות, מעלות בהכרח שורה של שאלות מעניינות. מלבד השאלות המתבקשות הנוגעות לקביעת הסמכות )למשל, למי הסמכות או הזכות לקבוע מה ייכלל במסורת או בקאנון ספרותי?(, עולה תדיר שאלת הקריטריון לקביעת קאנוניות. ההזדקקות למסורת אינה מספיקה עוד. מרגע שאפשרות זו נסגרת בפנינו אנו נשאבים אל מעגל קסמים, נעים שוב ושוב בין הסמכות ובין הקריטריון השיפוטי. יתר על כן, ההחלטה אם לכלול יצירה מסוימת בקאנון מסוים יכולה להצביע על צורת הקריאה שעלינו לאמץ, מכיוון שקאנון מרמז על הקשרים היסטוריים ומוסכמות לשוניות וספרותיות — עולם שלם של מוסכמות וערכים.

בעיון ביצירתו של קפקא מנקודת המבט הקאנונית — וזוהי האסטרטגיה של מאמר זה — יש התמודדות ישירה עם הבעייתיות של הפרשנות. לעניות דעתי, שאלת הקאנוניות מעצימה את לכידותה של ההתמודדות הפרשנית. אמנם ברור שהסיפורים והרומנים שכתב קפקא היו לחלק מהקאנון הבין־לאומי של הספרות המודרנית, ועל כן הם קוסמים במיוחד למבקר המשווה, אך אין הסכמה בשאלה לאיזה קאנון ספרותי לאומי קפקא שייך. אף שכתב בגרמנית בלבד, לא ברור אם הוא משתייך לספרות הגרמנית, האוסטרית, הצ'כית או היהודית. השאלה רלוונטית לא רק להבנת יצירתו של קפקא, אלא גם להבנת קפקא עצמו; אף שמעולם לא ראה את עצמו בתור סופר יהודי במיוחד, הצהרותיו החוזרות ונשנות שהוא והסופרים היהודים שכתבו בגרמנית לא עשו כבתוך שלהם בשפה זו יוחסו תמיד להשתייכותו למעמד הבינוני היהודי במרכז אירופה הרב תרבותית. בבעיית השפה ובהשלכותיה עסקו באופן מעמיק דלז וגואטרי.

הרקע התרבותי שצמח בתוכו קפקא, שלעתים תכופות רואים בו את הסופר המודרניסט — דהיינו, בן המאה העשרים — הטיפוסי דווקא בשל האוניברסליות שלו, תועד היטב בידי כותבים כגון ארנסט פאוול (1984), רונלד היימן (1982) ומרתה רוברט (1968 (, והם הסתמכו בעיקר על מחקריהם של קלאוס ווגנבך (1958) וכריס בזל (1975). זהו עולמה של הקהילה היהודית מהמעמד הבינוני בפראג: קהילה משגשגת ועם זאת אכולת חששות מפני עליית הלאומנות הצ'כית והגרמנית; קהילה הגאה בהיסטוריה הארוכה שלה — בתי הכנסת, בית הקברות העתיק, אגדת הגולם — ובה בעת חשה שלא בנוח עמה. בעבור קפקא, כמו בעבור רבים מחבריו בפראג, יהדותו הייתה עובדה קיומית, שהיה אפשר לחיות עמה, להימלט ממנה או להדחיקה — אך לא היה אפשר להתעלם ממנה או לשכוח אותה. ביומנו ובמכתביו לא הזכיר קפקא את המהומות האנטישמיות שהתחוללו במשך שלושה ימים בפראג ב־ 1897 , או את עלילת הדם בפולנה, שהביאה למשפט הילזנר בשנים 1899 – 1900 . ואולם אירועים אלו התרחשו בשנות ההתבגרות המעצבות של קפקא, וקשה להעלות על הדעת שהיה אדיש להם.

על אף האינדיווידואליזם של קפקא, הסביבה התרבותית שצמח בה מוכרת לכל מי שבקיא בתולדות היהדות בעת החדשה. בשנים 1880 – 1914 התרחשו בפראג תהליכי עיור ותיעוש מהירים, ותהליכים אלו השפיעו השפעה עמוקה על תושביה היהודים של העיר. אביו, הרמן קפקא, עבר לעיר מעיירה בבוהמיה ב־ 1882 , שנה בלבד לפני הולדת בנו פרנץ. כמו יהודים רבים אחרים בדורו הוא שירת בצבא האוסטרי, התפרנס מרוכלות באזורי הכפר דוברי הצ'כית ועבר לעיר שהבטיחה הזדמנויות קורצות יותר. זמן קצר לאחר הגיעוֹ לפראג הוא פגש את יוליה לוי, בתו של בעל מבשלת שֵכר אמיד ומבוסס. משפחת לוי הייתה קרובה יותר מהרמן קפקא להשתלבות מלאה בחברה הצ'כית: הם היו אמידים, אחֶיה של יוליה היו רובם אנשי מקצוע או פקידים, והם דיברו גרמנית טובה.

בהתחשב בנורמות הבורגנות של התקופה, לא ברור מדוע השיאה המשפחה את בתה להרמן קפקא — על אף שאפתנותו ומרצו, ב־ 1882 הוא היה חסר כול. ובכל זאת ככל הנראה הנישואים היו מאושרים, והם נמשכו עד למותם של השניים בשנות השלושים. יוליה קפקא הייתה רעיה מסורה, והיא הקדישה את מרצה לשאיפותיו של הרמן: היא עבדה בבית העסק שלו לדברי סדקית (משלח יד שהיה מזוהה עם היהודים בערי מרכז אירופה) וילדה לו שישה ילדים. פרנץ היה הבכור, שני הבנים שנולדו אחריו מתו בילדות, שלוש אחיותיו התבגרו, נישאו והקימו משפחות. הן נרצחו במחנות ריכוז עם רוב יהודי פראג, ובהם רבים ממכריו של קפקא — גם אחת מארוסותיו, גרטה בלוך, ומילנה יסנסקה, שעמה ניהל רומן. מקפקא עצמו, שמת משחפת ב־ 1924 , נחסך הגורל הזה. בדרך כלל מתעלמים מעובדה זו, אך היא מכריעה להבנת חייו ויצירתו: לולא נחרץ גורלו קודם, סביר להניח שחייו היו מסתיימים, כמו חיי קבוצתו, בטרזיינשטט או באושוויץ, בפתרון הסופי שייעדו להם הנאצים.

אף שקפקא טייל לעתים קרובות ברחבי מרכז אירופה — בענייני עסקים, נופש או בבתי הבראה — עד לשנים האחרונות לחייו הוא גר עם הוריו באחת מהדירות הרבות שהתגוררו בהן, לא רחוק מחנות הסדקית המשפחתית סמוך לכיכר האלטשטדט במרכז העיר העתיקה בפראג, סביבם בניינים מימי הביניים ומתקופת הברוק, כיכר העיר העתיקה, כנסיות, בתי כנסת, בית העירייה והאתרים ההיסטוריים. היה זה היוזפשטדט, הרובע היהודי, שחלקו — אזור הגטו הישן — נהרס ונבנה מחדש בידי בית הבסבורג בשנות התשעים של המאה התשע עשרה. ברבים מאתרי הנופש ששהה בהם קפקא בחופשותיו התארחו בעיקר יהודים. ילדותו ונעוריו עברו עליו בבית ספר יסודי ובתיכון שרוב התלמידים בהם היו יהודים; היו אלה בתי ספר שגישתם התרבותית גרמנית ושיועדו בעיקר ליהודים מהמעמד הבינוני. באופן טבעי הַקְשרים החברתיים שיצר שם, ומאוחר יותר באוניברסיטה, היו עם גברים צעירים מאותו מעמד.

אמנם ביומנו כתב קפקא שהוא נקרא על שם סבה של אמו, אמשל )אדם( פורייס, יהודי דתי ומשכיל )שאשתו התאבדה ושבנו איבד את שפיותו(, אך הסב נפטר ארבעים שנה לפני הולדת פרנץ; והחינוך היהודי ושמירת המצוות היו בגדר זיכרון עמום בבתי משפחת לוי וקפקא. תחומי העניין המגוונים של קפקא לא נרכשו בבית, אלא בתיכון, באוניברסיטה, ויותר מכול בחוגי החברים המרתקים והמשתנים תדיר שטיפח בפראג, בעיקר בחברתם של גברים יהודים צעירים מרקע דומה. הלהט האינטלקטואלי והידע המרשים שלהם נרכשו ופותחו בשיחות עם יהודים אחרים, בניהם של אנשי עסקים שהיו נתונים לאותם לחצים חברתיים, פוליטיים ואתניים שהופעלו על הרמן קפקא. אם כן, היהדות של קפקא לא הייתה יהדות מסורתית, היא לא נלמדה מילדות בשמירת מצוות וחינוך, אלא היא הייתה יהדות תלוית סיטואציה, תרכובת של תגובות מגוונות לכוחות היסטוריים.

כמו רוב האינטלקטואלים היהודים בני תקופתו בפראג הוא לא לקח חלק בניסיונותיה של הקהילה היהודית להתמודד עם צורכי השעה הדוחקים, כגון התפרצויות האנטישמיות או שטף הפליטים היהודים מגליציה שנמלטו מהמלחמה בחזית המזרחית ב־ 1915 . שלא כמו רוב בני תקופתו, הוא לא בחר באפשרות מוגדרת אחת, למשל ציונות, סוציאליזם, אסתטיציזם או אורתודוקסיה דתית. בהתחשב במזגו המורכב ובדקויות חשיבתו — הניכרים כל כך בכל מה שכתב — קל להבין מדוע אף אחת מהאפשרויות הללו לא הייתה משום פתרון מבחינתו לבעיות הקיום היהודי בעולם המודרני. אחרי 1911 , כשמודעותו לעושר של ההיסטוריה היהודית התעוררה בעקבות קריאת דברי ימי ישראל מאת גרץ וצפייה בהצגות תיאטרון היידיש הנודד של יצחק לוי, הפך העיסוק בסוגיות יהודיות — כפי שבוטאו בשבועון הציוני של פראג, ,Selbstwehr שחבריו ומכריו ערכו וכתבו — חלק בלתי נפרד מחייו. קריאת "במושבת העונשין" על רקע זה מעניקה ליצירה משמעות מסוימת מאוד. אמנם מוגזם לטעון כי הסיפור עוסק בצרתו של היהודי המודרני החילוני, שנטש את המנהגים הדתיים המסורתיים ועם זאת עדיין אינו שבע רצון מקיומו בעולם המודרני, אך התמות המרכזיות — החוק, סמכות המושל הקודם (משה רבנו?), האשמה, טבעה המנוכר של הכתיבה (או במושג הפרוידיאני, unheimlich) — הן כולן תמות יהודיות במובהק, בייחוד כאשר הן מופיעות יחדיו באותו הטקסט. עם זאת אין אזכור ברור של יסודות יהודיים בסיפור, ומאפיין זה של יצירת קפקא מעורר בקורא הבקיא תגובה יוצאת דופן. אם הרפרנטים יהודיים במובהק, אבל פרטיהם המזהים נמחקו או הודחקו, מה בדיוק מתרחש בסיפור? מתוך בחינת הסגנון האניגמטי הזה בצמוד לרמות המודעות המשתנות בסיפור, לא רק בין הדמויות אלא גם בתוך אותה הדמות, הקורא חודר כחוקר־נוסע אל מושבת העונשין שבתודעתו של קפקא ומגלה שם עולם חדש של מחשבה ורגש, עולם מפחיד ועם זאת לעתים תכופות גם מצחיק, ותמיד מרתק. כדי לסייע בגילוי מושבת העונשין שבנה קפקא לעצמו אפנה לשני מסמכים בעלי חשיבות מכריעה שהותיר לנו: הראשון הוא מכתב לחברו הטוב ביותר מכס ברוד, השני הוא "מכתב אל האב" המפורסם.

ג

רוב הכותבים בגרמנית רצו להתנתק מן היהדות, בדרך כלל בהסכמתם המעורפלת של האבות )ואי־בהירות זו היא הדבר המרגיז(. הם רצו זאת, אבל ברגליהם האחוריות עדיין נאחזו ביהדותו של האב, בשעה שהקדמיות עוד לא מצאו להן קרקע חדשה. הייאוש שהסב להם מצב זה היה למקור השראתם.

האמירה הכמעט אפוריזמית הזאת של קפקא בדרך כלל מוּצאת מהקשרה ואינה מובנת כהלכה. ראשית, היא לקוחה ממכתב שכתב קפקא בסנטוריום במטליארי ביוני 1921 למכס ברוד בפראג. אף שהשחפת כבר החמירה מאוד באותה תקופה, קפקא היה בשיא יצירתו — למשל, הרומן הטירה נכתב בתשעת החודשים הראשונים של 1922 . התואר "רוב הכותבים בגרמנית" כוונתו לא רק לכותב המכתב ולנמען, סופר ומבקר ספרות, אלא לדור שלם של אינטלקטואלים; ובהרחבה, גם לחברה היהודית דוברת הגרמנית במרכז אירופה שבה צמחו. אזכור ההסכמה המעורפלת והמתסכלת של האבות מגלה שקפקא תפס את קשייו של הסופר כקשיים אינטגרליים של החברה. התנוחה הגרוטסקית של הסופר מזכירה חיה או חרק ואת המאבק של גרגור סמסא ב"הגלגול" בין קיומו בתור אדם לקיומו בתור חרק. ואולם, התובנה החותמת את הדברים היא המאלפת ביותר: "הייאוש שהסב להם מצב זה היה למקור השראתם". זהו ההסבר של קפקא ליצירתיות התרבותית של היהודים במרכז אירופה בימיו, שהיא בוודאי אחת התופעות המרתקות ביותר בתולדות התרבות המודרנית. אי־אפשר לכתוב את תולדות התרבות במרכז אירופה מבלי לנסות להבין את המקום המרכזי שמילאו מי שמכונים בדרך כלל יהודים מתבוללים בחיי התרבות של ברלין, פראג, וינה, בודפשט וכמה מרכזים תרבותיים חשובים פחות. את טענתי שקפקא אכן התכוון לתופעה הזאת אפשר לאמת בקלות בעזרת המשפט הראשון בפסקה שבדרך כלל מושמטת בציטוט הקטע הזה:

על פני הפסיכואנליזה אני מעדיף במקרה הזה את ההכרה שאותו תסביך אב, שלא מעטים ניזונים ממנו מן הבחינה הרוחנית, אינו קשור לחפותו של האב מאשמה אלא ליהדותו.

אזכור הפסיכואנליזה ותסביך האב הוא בוודאי התייחסות לפרויד, יהודי אחר ממרכז אירופה, שאת רעיונותיו ספג קפקא עוד ב־ 1912 . ביומנו, ברשימה המתארת את התרוממות רוחו לאחר השלמת הסיפור הגדול הראשון שלו, "גזר הדין", בתוך לילה אחד, הוא ציין שבזמן הכתיבה הוא חשב "על פרויד, כמובן". בציטוט המובא כאן, ההעדפה שלו מסתכמת בדחיית האוניברסליזם של פרויד לטובת הסבר ספציפי: לא תסביך האב הכללי, דהיינו התסביך האדיפלי, שבו האב התמים לכוד בלא מנוס בתוך יחסי אב–בן, אלא האב היהודי הדוחה את זהותו היהודית כשהוא מאשר "במעורפל" את בחירתו של הבן לכתוב בגרמנית. האב משדר מסרים סותרים ומבלבלים, מכיוון שהוא עצמו אחוז לבטים בנוגע לזהותו; הבן נלכד בין רצונותיו הסותרים של האב — שינטוש את יהדותו, ועם זאת יישאר נאמן לה בדרך עמומה כלשהי.

ביסוד דבריו של קפקא טמונה מודעות לדפוס התלת־דורי השכיח כל כך, בווריאציות רבות, בקרב היהודים בתקופתו: הסבים האדוקים בדתם שחיו בעיירות שוק קטנות, עם השטעטל המפורסם של מרכז אירופה ומזרחה; האבות שעברו לגור בעיר, הצליחו בעסקים והפסיקו לשמור מצוות; והבנים שלא הסתפקו באתיקה הבורגנית של אבותיהם — הבנים חיפשו פורקן לייאושם ולתסכולם בפוליטיקה, במדע ובאמנויות. אמנם קפקא שרטט ביומנו (25.12.1911) דיוקן מעניין של משפחתו מצד אמו, עד לסבו הדתי, אמשל, שעל שמו נקרא, אך הוא בדרך כלל התמקד בשושלת מצד אביו, שקרא לו פרנץ על שם הקיסר פרנץ יוזף. את משבר הזהות העצימה בעיית ההשתייכות הלאומית, שבאה לידי ביטוי יותר מכול בשפה.

קפקא, כמו רבים מחבריו, חי בעולם דו־לשוני: המעמד הבינוני היהודי בדרך כלל דיבר גרמנית ושלח את בניו לבתי ספר גרמניים, אבל האוכלוסייה הכללית דיברה צ'כית. הצ'כית של אביו, הרמן קפקא, הייתה טובה מהגרמנית בפיו, ואילו אמו יוליה לוי דיברה גרמנית היטב. שני ההורים עבדו בעסק המשפחתי בכיכר האלטשטדט, שם רוב העובדים והלקוחות דיברו צ'כית, וכך גם האומנת היהודייה של פרנץ. במפקד האוכלוסין בתחילת המאה, יותר ממחצית מהיהודים ציינו שהצ'כית היא שפתם. שימו לב לשמו של הסופר: פרנץ — שם גרמני; קפקא — שם צ'כי )שפירושו "קָאָק" — מין של עורב, או לחלופין כינוי חיבה לשם יעקב(; ואמשל — שמו היהודי הלקוח מיידיש. באקלים הפוליטי ששרר בפראג בזמנו של קפקא, השפה הייתה סימן ההיכר הבולט והעמוק ביותר, ומכך נובעת החשיבות שהוא ייחס לבחירה באיזו שפה לכתוב.

האמירות הנוגעות לקונפליקט הבין־דורי שצוטטו לעיל באות אחרי שתי פסקאות שבהן דן קפקא בספרו הפרובוקטיבי של קרל קראוס, Literatur (וינה 1921), שם הוא התקיף את פרנץ ורפל לאחר שביקר את קראוס בספרו Spiegelmensch (מינכן 1920). באופן טבעי עורר הספר את התעניינותם של קפקא וברוד, לא רק משום שוורפל היה חבר ילדות, אלא משום שקראוס, שעמו נפגשו שניהם בפראג, לעג בכתיבה הסאטירית המרירה, השנונה ודקת האבחנה שלו לסגנון הדיבור והכתיבה של יהודים דוברי גרמנית. סגנון זה כונה מאושעלן (mauscheln) , מונח גנאי עם מטענים אנטישמיים שמקורו ככל הנראה בשם "מוישה", שבו השתמשו הגרמנים כדי לכנות את הרוכלים היהודים. קפקא טען שבעולם הספרותי הגרמני־יהודי, קראוס, היהודי האנטישמי, הוא הדמות השלטת — או שהעיקרון שהוא מייצג הוא העיקרון השליט. למרבה האירוניה, הסאטירה המרירה של קראוס גם היא מאושעלן: "'מאושעלן' כמו קראוס אף אחד אחר לא יודע לכתוב, אף על פי שבעולם הגרמני־יהודי איש לא מכיר משהו שאינו 'מאושעלן', וזאת במובן הרחב ביותר של 'מאושעלן'". סנדר גילמן הדגים במחקרו (1986) Jewish Self Hatred את מרכזיות המונח "מאושעלן" באוצר המילים של האנטישמיות המודרנית, וגם באוצר המילים של היהודים המתבוללים שהסכינו עם ההאשמות האנטישמיות. אף קפקא קיבל את טענתו של קראוס שכל היהודים מדברים מאושעלן וכי "'מאושעלן' [... כמוהו] כנטילת רכוש זר בקולי קולות או בשתיקה או בייסורים עצמיים, דבר שלא נקנה כהלכה אלא נגנב בתנועה חפוזה )באופן יחסי( ונותר רכוש זר, גם אם אין בו שגיאה לשונית כל שהיא". אמנם נדמה שקפקא מקבל את ההגדרה של קראוס למונח, אך בניגוד אליו הוא טוען כי למאושעלן יש ערך חיובי, דהיינו הוא תרומה מוחשית של היהודים לספרות הגרמנית:

אינני יוצא בכך נגד ה"מאושעלן", ה"מאושעלן" עצמו הוא דבר יפה, הוא הקשר האורגני בין גרמנית של נייר לדיבור בידיים ]...[ ותוצאה של רגישות לשונית עדינה לעובדה שבגרמנית חיים באמת רק הניבים המקומיים, ומלבדם קיימת רק הגרמנית הספרותית האישית ביותר, בשעה שכל היתר, מעמד הביניים של השפה, אינו אלא עפר, שאפשר להחיותו למראית עין רק על ידי ידיים יהודיות עודפות תשוקת חיים הנוברות בו.

מחשש לרושם המפתיע שדבריו עלולים להותיר
על ברוד, מיהר קפקא לסיים את הפסקה במילים:

זאת עובדה, מצחיקה או נוראה, איך שרוצים.

קפקא פיתח את הטיעון בקביעה שהיהודים אינם יכולים לעמוד בקסמי הגרמנית, שכן "שני הדברים האלה קשורים ליהדות עצמה, או נכון יותר ליחס של היהודים הצעירים ליהדותם, למצב הפנימי הנורא של הדורות האלה". באור טענה זו, המקשרת בין השימוש בגרמנית לצרתו של היהודי המתבולל במרכז אירופה, הפִסקה שצוטטה בתחילת הדברים זוכה למובן חדש — הכתיבה בגרמנית מתבררת כביטוי למצוקה היהודית ולייאוש הכרוך בה, שהוא מקור ההשראה של הסופר.

האחרונה בארבע הפסקאות בשיח הזה על אמנות הכתיבה — שהוא במובן מסוים הארס־פואטיקה של קפקא — מפתחת את הרעיון המרכזי של הספרות הנולדת מתוך ייאוש. אף שמקור ההשראה הזה מכובד לא פחות מכל מקור השראה אחר, הספרות שנובעת ממנו אינה יכולה להיות ספרות גרמנית, אלא משהו אחר. את הטענה שהמחברים של ספרות "האחרות" חייבים להיות מה שהם, קפקא מוכיח בתיאוריית האי־יכולת הידועה שלו.

[הסופרים הגרמנים־יהודים] חיו בין שלוש אי־אפשרויות (שרק במקרה אני מכנה אותן אי־אפשרויות לשוניות, היה אפשר לכנותן גם בשם אחר לגמרי): אי־אפשרות שלא לכתוב, אי־אפשרות לכתוב בגרמנית, אי־אפשרות לכתוב בשפה אחרת, ואתה כמעט יכול להוסיף לזה אי־אפשרות רביעית: אי־אפשרות לכתוב (כי הרי את הייאוש לא היה אפשר לשכך בכתיבה, הוא היה אויב של החיים ושל הכתיבה, הכתיבה הייתה רק פתרון זמני, שלמען האמת יכול להימשך חיים שלמים).

בהצגת האי־יכולות האלה התמסר קפקא לאחד המבנים המילוליים המאפיינים אותו: בשזירת שורה של הבחנות דקות הוא לוכד את עצמו או את הגיבור ברשת קורים הדוקה, שאין להימלט ממנה. טוויית המלכודת היא מאפיין קפקאי לא פחות מהעיסוק החוזר ונשנה בהתאבדות. יתר על כן, התאבדות אינה מעשה חד־פעמי כפי שהיא מוצגת ב"גזר הדין" (1912), אלא היא "פתרון זמני, שלמען האמת יכול להימשך חיים שלמים", וכך היא מופיעה ב"הגלגול" (1912) ובהמשפט (1914) — בשתי היצירות האלה ההתאבדות היא חלק בלתי נפרד מדמותו של הגיבור. תמת ההתאבדות מלווה גם את המהלך האחרון בפסקה הזאת, בביטול עצמי קפקאי אופייני:

זאת הייתה אפוא מכל הבחינות ספרות בלתי אפשרית, ספרות של צוענים, שגנבו את הילד הגרמני ואילפו אותו בחיפזון רב, כי מישהו הרי חייב לרקוד על החבל.

שני המוטיבים השגורים המוזכרים כאן — הצועני שגונב תינוק מעריסתו וההליכה על חבל דק — מאלפים במיוחד, שכן הראשון מזכיר הורות לא חוקית והשני אי־יציבות הכרוכה ביצירה האמנותית, שני רעיונות שהעסיקו את קפקא כל חייו. מה שמקשר ביניהם הוא כמובן השפה; במקרה הזה, הגרמנית המשמשת את היהודים.

בביוגרפיה ק. סיוט התבונה שרטט פאוול במיומנות את חיי היהודים בפראג של קפקא. 4 הוא לגלג על מי שרואים בקפקא סופר נוצרי נסתר או פסידו־ מרקסיסט, והוא האשים חוקרי הספרות בהיעדר דמיון:

העדר התייחסויות מפורשות הנוגעות ליהדות בטקסטים ששרדו אִפשר לנוקדנים ספרותיים לבטל את חשיבותה של ה"דת" שלו ולראות בה פרט ביוגרפי מקרי [...] אין להבין מי היה קאפקא ומה עשה בלא ההכרה הברורה שהיותו יהודי — לא באמונה, לא בשמירת מצוות, אלא בעצם העובדה שהיה יהודי בפראג שעל סף המאה החדשה — הוא מרכיב חשוב בזהותו לא פחות מפניו ומקולו. (עמ' 45)

אמשיך ואפתח את טענתו של פאוול: אם נראה במחשבותיו של קפקא על הספרות שכתבו יהודים בגרמנית מיתוס בעל משמעות בעבור קפקא הסופר — ואכן הן היו מיתוס, לכל הפחות — הספרות שהוא ועמיתיו כתבו לא הייתה ספרות גרמנית כי אם יהודית, שהיא סוג אלגנטי של מאושעלן. גם אם הוא הדחיק כל אזכור ליהדות ביצירתו — ואמנם כמעט אין בה אזכורים מסוג זה — שפתו, בתוך ההקשר ההיסטורי של תקופתו, לא הייתה בעיניו גרמנית של ממש, אולי גם לא גרמנית־ יהודית של ממש, אלא שפה הממוקמת בשוליים של שתיהן.

תודעת השוליים של קפקא התפתחה עקב בצד אגודל בצעירותו, ונדמה שהיא התחדדה בעקבות אירועים אחדים בשנים 1911 – 1912 : מריבותיו עם אביו על חובתו לעזור במפעל האזבסט של המשפחה, העיסוק המתמיד בסוגיות יהודיות, תיאטרון היידיש, משפט בייליס, קריאת דברי ימי ישראל מאת גרץ והפגישה עם פליצה באוור, שמאוחר יותר התארסה לו. ראוי לציין שהוא מצא מטפורה הולמת להתמודדות עם המתחים ביחסי אב–בן שסכסכו את תודעתו, והם בולטים כל כך ביצירות שכתב בשלהי 1912 . כמעט במחצית הדרך בין הסיפורים המוקדמים האלה לבין המכתב לברוד שנדון לעיל כתב קפקא את "מכתב אל האב" (1917) הנוגע ללב, טקסט שיעשיר את טענתי.

ד

לשאת אשה, להקים משפחה, להסכין עם כל הילדים שעשויים לבוא, לקיימם בעולם הלא־בטוח הזה ואף להנחותם קצת — זה ההישג העליון, כך אני סבור, שאדם יכול להשיג בכלל. (עמ' 58)

כתיבתי נסבה עליך. (עמ' 51)

"מכתב אל האב" (Brief an den Vater) אינו היצירה הראשונה או הטובה ביותר של קפקא. עם זאת הוא מציע לקוראים פתח למבוך יצירתו של הסופר — פתח, אך לא בהכרח נתיב. הוא נכתב בנובמבר 1919 , כאשר קפקא כבר היה חולה שחפת וביחסיו עם אביו חלה הידרדרות, אולי כתוצאה מאירוסיו ליוּלי ווֹריצֶק, והוא מתיימר להיות מענה לשאלה ששאל הרמן קפקא את בנו, מדוע הוא פוחד ממנו (עמ' 7). למעשה המכתב הוא הרבה יותר מתשובה לשאלת האב: זהו וידוי וכתב אישום נסער, מנוסח במיומנות זהירה ודקת אבחנה — ניסיון להגדרה עצמית יותר ממסר לנמען. אנו יודעים שהרמן קפקא מעולם לא קיבל את המכתב, וספק אם היה מבין את דקויות הדברים אילו קרא אותו. אמנם אין לנו כל הוכחה שההבנה של הבן את תפקידו של האב בעיצוב אופיו והשקפת עולמו מדויקת כפי שהיא הרסנית, אך אין עוררין על העוצמה הרטורית של תחושותיו ואמונותיו. אסטרטגיות האקספוזיציה מעוצבות בתחכום כדי לשרטט מצב מורכב ודינמי, שיצדיק את התנהגותו ובו־בזמן ישפוך אור על כתיבתו. הקוראים לכודים בשילוב הקפקאי האופייני בין מודעות עצמית כאובה לשליטה בוטחת ואפילו שיכורת ניצחון בשפה. בדו־קרב הלשוני הזה בין ה־ Ich (אני) לבין ה־ Du אתה), בין הבן מהיר המחשבה לבין התיאור הקריקטורי של האב), שבנו מעניק לו הזדמנות להשיב בקולו של הבן עצמו, ברור מיהו המנצח. במסמך הזה ובגזר דינה של ההיסטוריה ידו של פרנץ על העליונה, ממש כפי שהבן ידע שיהיה.

המכתב מניח כנתון אקסיומטי את היריבות בין האב לבן, יריבות המובנית מבחינה לשונית בחזרה על הניגודים Ich ו־ Du בכל עשרת העמודים הראשונים מתוך 58 עמודי המכתב (אף שספרו של מרטין בובר Ich und Du פורסם מאוחר יותר, קפקא הכיר את רעיונותיו החדשים של בובר ובהחלט ייתכן שהוא משתעשע בהם כאן).

אף שהסופר כותב בפירוש כי אביו נקי מאשמה schuldlos( (, החיבור הארוך והמקיף על שיטות החינוך של האב מהווה האשמה שאינה ניתנת להפרכה. לא במקרה קפקא עוסק בחינוך, ב־ Bildung , מכיוון שהמסגרת לכל אורך המכתב היא המשפחה הבורגנית והרומן הבורגני, על האידיאלים האופייניים להם — משפחה, חינוך, ביטחון כלכלי, עבודה קשה ועמדה חברתית — בקצרה, רכישת מעמד והון. הבורגנות שהסופר מתאר שוב ושוב במכתב מסוימת מאוד, ואביו הוא מייצגה; זאת הבורגנות של אנשי העסקים היהודים בפראג, רובם תושבים חדשים יחסית בעיר שרכשו עמדה מעוררת קנאה, אך לא יציבה, באמצעות יוזמה ועבודה קשה. קפקא מעריץ את האנרגיה של אביו, את תאבונו, את הצלחותיו הכלכליות ומסירותו לאשתו — והוא מוקיע את הוולגריות שלו, את גסות הרוח, רדיפת הכבוד והעריצות שבה הוא נוהג בכפופים לו, ובייחוד בבנו.

קפקא מכיר ברקע החברתי, אף שהוא אינו מתואר לפרטים: הבן מבין שהאב נאבק כדי להיחלץ מהדלות ומהעוני, ומאבק זה הוא ההסבר לאדישותו של האב למסורת היהודית, נושא מרכזי במכתב, ולחשיבות שהוא מעניק לציות לנורמות החברתיות ולא לדתיות. קפקא מתאר את טענותיו של אביו כטענות אופייניות לאבות מהמעמד הבינוני כלפי בניהם: הם כפויי טובה, מרדנים ומנוכרים. אבל הבן אינו יכול למחול על אי־נכונותו של אביו להודות שטבעו השתלטני לא בנה את אופיו של בנו אלא הרס אותו.

הניתוח של קפקא להשפעת אישיותו השתלטנית של אביו עליו מנומק היטב ומתואר בפרטי פרטים — תיאור קלאסי של עיצוב רגשות אשמה בורגניים. במבט לאחור על ילדותו, ממרחק של כשלושים שנה, הוא מתאר את אביו כרודן עצום ממדים, מלא עד גדותיו ביטחון ואנרגיה, תמיד חורץ משפט, חולש על שולחן האוכל ופולט הכרזות שנתפסות כציוויים אלוהיים. בנוכחותו נמחץ פרנץ הצעיר תחת ההרגשה המתמדת שאינו טוב מספיק, והרגשה זו עוררה רגשות אשמה בלתי נמנעים.

קפקא מסכים עם אביו שכינה אותו שרץ (Ungeziefer), אינו מסוגל לפעול באורח עצמאי, ולרוב נדון לגמגום או לשתיקה. איומיו של האב ואזהרותיו מפני כישלון הופכים מציאות; העונש נגזר לפני שהמעשה בוצע; ומכיוון שאין תואם בין המעשה לזעמו של האב, העולם נהפך למקום חסר פשר. אמנם האיומים בעונש הוצאו לפועל רק לעתים רחוקות, אך הייתה להם השפעה משתקת, מכיוון שרק חסדיו של האב העניקו מחילה. כלי הנשק היחידים שעמדו לילד, ואפילו לפרנץ הבוגר, היו הזעפת פנים, לעג נסתר ומזימות בריחה שנועדו לכישלון.

קפקא מתאר שלושה פתחי מילוט מהמבוך הרגשי הבלתי נסבל הזה: יהדות, נישואים וכתיבה. המסורת מוצעת כקרקע משותפת אפשרית, אך היא נדחית לאחר דין ודברים ארוכים, שכן ברור שהרמן קפקא אינו מתעניין במנהגי הדת היהודית. כשפרנץ היה ילד, שמירת המצוות בבית הכנסת או בבית שעממה אותו; כאשר גדל והחל לפתח התעניינות עמוקה בהיסטוריה ובקיום היהודיים התרעם אביו על העניין המחודש הזה וכינה אותו "מגעיל" .(Ekel) עצם העובדה שקפקא היה מסוגל לראות ביהדות כלי שיגשר בינו לבין אביו משקפת את חלקו בהתעוררות היהדות בחוגים מסוימים של אינטלקטואלים יהודים במרכז אירופה באותה תקופה. מצד אחר, הוא משתמש ברעיון של תחומי עניין משותפים כדי להסביר מדוע הכתיבה היא אכן פתח מילוט של ממש מאביו: הרמן קפקא טיפח סלידה עמוקה מכתיבה, והדבר עודד את פרנץ לראות בה תחום לפעילות עצמאית. מחבר המכתב בוודאי אינו נאיבי או מלא חרטה.

במעבר שיטתי מסקירה כללית של היחסים בין האב לבן אל בחינת שיטות החינוך, בני המשפחה האחרים, היהדות, הכתיבה ובחירת הקריירה, קפקא מגיע אל נקודת השיא המתוכננת — סוגיית אי־יכולתו להתחתן, שהיא ככל הנראה הסיבה לריב עם האב ב־ 1919 . אי־יכולתו לשאת אישה, אף שקפקא ראה בנישואים ובהקמת משפחה הישג נעלה, עוררה חרדה עמוקה ותלי תלים של הסברים, שרובם הופנו אל פליצה, שעמה התארס פעמיים. זה היה המבחן העליון לכוחו ולנחישותו, וכאן הוא נכשל שוב ושוב — וכישלון זה פגע לא רק בהערכתו העצמית אלא גם בארוסתו ובשתי המשפחות. גם כאן נֵטל האשמה מושת על האב, על שלא הכין אותו כהלכה לנישואים. ניכר שהצורך להציג הסבר כלשהו לכישלונו ההרסני הוא שהוביל לכתיבת המכתב; בדיוק בנקודה הזאת הוא מתאר את הייסורים הכרוכים בניסיון להסביר משהו כה אינטימי ומורכב, מתוך תקווה כה מועטה להבנה:

חושש אני, מאחר שבתחום הזה אני נכשל בכל, שגם לא אצליח להסביר לך את הניסיונות האלה. ואולם הצלחתו של המכתב כולו תלויה בזה, כי בהם התקבצו, מן הצד האחד, כל הכוחות החיוביים שעמדו לרשותי, ומן הצד האחר התקבצו בהם, ואף בחמת זעם, כל הכוחות השליליים שתיארתי ומניתי בין תוצאות החינוך שלך, היינו החולשה, חוסר ביטחון עצמי, רגשי אשם, התקבצו והעמידו מחסום ממש ביני ובין הנישואים. ההסברה תִקשה עלי גם מן הטעם הזה, שכל כך הרבה ימים ולילות גלגלתי במחשבתי את כל הדברים האלה כאן וחרשתי והפכתי בהם, עד שעכשיו אפילו אני עצמי כבר מתבלבל מעצם המראֶה. רק דבר אחד מקל עלי את מלאכת ההסברה: שאת העניין הזה, לדעתי, אין אתה מבין כלל וכלל. לתקן מעט אי־הבנה כה מוחלטת, דבר זה, כמדומה, אינו מחוץ לגדר האפשר. (עמ' 57)

הפִּסקה הזאת, המאפיינת את המכתב כולו, היא מופת לשליטה רטורית. אף שהוא מתוודה על חולשה וציפייה לכישלון כדי לזכות בהבנה, קפקא כותב מתוך עליונות אינטלקטואלית ומוסרית. לאחר לילות מיוסרים של שקילת הדברים הוא הצליח למצוא הסבר )"כל כך הרבה ימים ולילות גלגלתי במחשבתי את כל הדברים האלה"(, והוא חש צורך דוחק להביא על תיקונה את האי־הבנה של אביו בעניין — לפחות במקצת. כל הכוחות השליליים נובעים משיטת החינוך של האב (Erziehung), בייחוד שלוש התכונות החוזרות לכל אורך המכתב: חולשה (die Schwaeche) , חוסר ביטחון עצמי (der Mangel an Selbstvertrauen) וכמובן רגשי אשם (das Schuldbewusstein) . בשלב הזה הקוראים בוודאי מבינים כי מקורם של רגשי האשמה הוא היעדר הביטחון העצמי וכי שניהם נובעים מנוכחותו המשתקת של האב בדו־שיח בין ה־ Ich ל־ Du ; ה־ Du , האב, לכוד ברשת הקורים הרטוריים ההדוקה שטווה ה־ Ich , הבן.

קפקא מדגים את שיטות החינוך ההרסניות של האב בתקרית שהתרחשה כאשר יצא לטיול עם הוריו כשהיה בן שש עשרה לערך. התקרית מתוארת בדרך משונה: הוא מתחיל לשוחח עם הוריו על מין ב"התרברבות מטופשת, בהתנשאות, בגאווה, בקור רוח )מזויף( ובקור לב )אמיתי(, ובגמגום" (עמ' 59 – 60) ומוכיח אותם על שלא לימדו אותו את "עובדות החיים". בסופו של דבר הוא מודה שכנראה נהג באופן מתועב כל כך כדי לנקום בשניהם. עם זאת, הוא ממשיך וגוער באביו:

"קיבלת זאת, בהתאם לטבעך, בפשטות רבה. אמרת שאתה יכול לייעץ לי איך אוכל להתעסק בדברים האלה בלי להסתכן" (עמ' 60) — הערה שעל רקע היחסים ביניהם מהממת את הבן, משום שהיא גורמת לו לראות בעצמו זוהמה, בניגוד לטוהר המאפיין את האב ואת המשפחה.

גם קוראים תמימים יתקשו לקבל את הטיעון המשולהב הזה: עם הודאתו שהביך בגאוותנות את אביו ואת אמו, קפקא טוען שתגובתו של אביו (האופיינית מאוד לתקופה) הייתה מפלצתית כל כך עד שהיא מנעה ממנו לפתח גישה בריאה למין. שוב ושוב הוא נזקק לטיעון שעל רקע מערכת היחסים הלא שוויונית בין השניים, לכל הערה הייתה השפעה שלילית, ממש כפי שהענקת החירות לבְחור עיסוק לחיים התפרשה כשלילתה, מכיוון שבמערכת היחסים המשתקת רעיון החירות היה חסר משמעות. הטיעון המסכם שלו, שמסביר את אי־יכולתו להינשא, הוא מפגן כוח סנגורי שמטרתו לזַכות את הנאשם ולהטיל את האשמה במאשים.

המכשול החשוב מכולם העומד בפני נישואי הוא אמונתי שאין לעוקרה עוד, שכדי לקיים משפחה, ועל אחת כמה וכמה כדי לעמוד בראשה, נחוץ כל מה שמצאתי בך, ואף הכל יחד, הטוב והרע כמו שהתמזגו בך מזיגה אורגנית, היינו עוצמה ובוז לאחר, בריאות וחוש מידה משובש במקצת, כושר דיבור ואי־ נגישות, ביטחון עצמי ואי־שביעות רצון מכל אחד אחר, עליונות על העולם ורודנות, הבנת הטבע האנושי וחשדנות כלפי רוב בני האדם, וכן מעלות שאין בהן שום חסרונות, כגון חריצות, כוח התמדה, ערנות, אומץ לב. מכל אלה לא היה לי דבר בהשוואה אליך, או מעט מאוד — ועם המעט הזה היה עלי להעז להתחתן, אני שראיתי שאתה עצמך נאלץ להיאבק קשה בחיי הנישואים שלך, ובמה שנוגע לילדים אפילו נכשלת? (עמ' 69)

שיאה של הווירטואוזיות הרטורית בקטע העוסק בסוגיית הנישואים הוא המענה ההיפותטי של האב, הרמן קפקא, לבנו פרנץ בתשובה למכתב ההאשמה הארוך, ובו "הסיבות שאני מעלה להסברת יראתי מפניך" (עמ' 69). יחסי ה־ Ich וה־ Du שאפיינו את העמודים הראשונים של המכתב מתהפכים כאן במתכוון. עיצוב קולו של האב מאלף: הסופר היה יכול ליצור פרודיה לקולו של האב, אך הוא לא עשה זאת — הוא מניח לאב לדבר בקולו של בנו, על דקות האבחנה הפסיכולוגית המוכרת ויכולת השכנוע המרשימה. הבן "בלע" את אביו ומחה את קיומו העצמאי. עיצובו מחדש של האב בדמות שבנו מקנה לו הושלם. כאשר הרמן קפקא מאשים אותו שאינו נלחם כמו אביר, אלא כמו שרץ (שוב קפקא משתמש במילה Ungeziefer) ש"מוצץ את הדם להיזון ולהתקיים ממנו" (עמ' 72), הוא משתמש בדימוי הולם. פתיחת המענה ההיפותטי של האב מדברת בעד עצמה:

אתה טוען שאני עושה לי מלאכה קלה כשכדי להסביר את יחסי אליך אני מטיל פשוט את האשמה עליך, ואילו אני סבור, שאף על פי שאתה מתאמץ, לכאורה, ודאי שאינך עושה את מלאכתך קשה יותר, ועל כל פנים אתה עושה אותה משתלמת הרבה יותר. תחילה אתה מסיר מעליך כל אשמה ואחריות, מן הבחינה הזאת שנינו נוקטים אפוא באותה השיטה. אלא שאני אומר אחר כך את דעתי בגילוי לב גמור ומטיל את כל האשמה עליך, ואילו אתה מבקש להיות גם "מחוכם" וגם "מעודן" ולנקות גם אותי מכל אשמה. בזאת כמובן אינך מצליח אלא למראית עין )והרי יותר מזה, למען האמת, אינך מבקש כלל(, ולמרות כל "הדיבורים היפים" על אישיות ואופי וניגוד וחוסר אונים, מבין השורות משתמע שאני הייתי התוקפן, בעצם, ואתה, לעומת זה, כל מה שעוללת לא היה אלא לצורך הגנה עצמית. (עמ' 71)

מחבר המכתב מפגין כאן את אותה אובססיה להבדיל בין מניע מוצהר או בדוי לבין מניע אמיתי, כלומר המניע כפי שהמספר הכל־יודע שאנו מוצאים ביצירתו הבוגרת של פרנץ קפקא מבין אותו.

לפיכך המכתב לא רק מסכם את היחסים הסבוכים בין הבן לאב, הממלאים מקום כה מרכזי בחייו וביצירתו של פרנץ קפקא, אלא הוא גם מציג לפנינו את הצורות והכלים הרטוריים הגרעיניים של יצירתו; וחשוב לא פחות, הוא מאלץ אותנו לעיין בפרטים שהמחבר השמיט או עיוות. מבלי להכחיש את העובדה שקפקא מתאר במכתב מציאות שהסבה לו כאב, אסור לזנוח את נקודת המבט הביקורתית, כפי שעשו רוב הקוראים, ולקבל את הפרשנות הזאת בתור הגרסה האפשרית היחידה האמיתית ליחסים בין האב לבן. לא שמענו את הרמן ויוליה קפקא, ההורים, ויש בידינו מידע מועט מאוד על גרסת האחיות.

עיון מפוכח במכתב יכין אותנו לקריאה זהירה ביצירותיו של קפקא — מה שאנו מכנים פרוזה מצד אחד, והמכתבים והיומנים (שקיבצנו יחדיו לשם הנוחות) מצד אחר. מדובר באמן מאופק ומחושב לא פחות מפלובר, קלייסט וגתה, שלושת הסופרים שקפקא הזכיר יותר מכול בתור הסופרים הנערצים עליו. עם זאת, אף שקפקא מדחיק פרטים ריאליסטיים מזהים בפרוזה שלו, יש בידינו שפע של מידע על הקהילה שחי בתוכה — היהדות בת המעמד הבינוני בפראג על סף המאה העשרים — ומידע זה יכול להעשיר את הקריאה ביצירתו על ידי התחקות אחר המאפיינים הייחודיים של הקהילה שהזינה אותו מבחינה רוחנית, ובו־בזמן גם חנקה אותו.

הרעיון הרווח שהיחסים האנושיים בפרוזה של קפקא, ביומניו ובמכתביו הם בדרך כלל יחסי יריבות, נראה לאחר מחשבה פשטני. יחסי ה־ Ich–Du הם פחות יחסי יריבות ויותר יחסים דיאלקטיים, למען הדיוק ההתנגדות של פרנץ לניסיונותיו של הרמן לחנך אותו, במובן הרחב יותר של המילה Bildung , יוצרת סינתזה עם יצירותיו של קפקא (אך לא עם חייו) וטוענת אותן במארג יוצא דופן ומרתק של האשָמה ווידוי המאפיין אותן. בלעדיה אלה יצירות רגילות, אפילו סטריאוטיפיות. פרנץ הפנים את הרמן במידה כה רבה, עד שהוא מגלם את תפקידי שניהם בעת ובעונה אחת. זאת הסיבה להצגה המתמדת של נקודות תצפית מרובות ולרוב גם חופפות, שבהתמזגותן ובהתמוססותן מעוררות קונוטציות טעונות. פרנץ לא דייק לחלוטין בהצהרתו "כתיבתי נסבה עליך" — מכיוון שהוא הטמיע את הרמן באופן כה מוחלט ומכאיב, כתיבתו אינה "נסבה" עליו — הוא אולי כותב דרכו, אך לא עליו. הוא כותב את הגרסה של פרנץ לעולם, ובה כלול גם תפקידו המרכזי של הרמן כפי שפרנץ תופס אותו.

אמנם אפשר לטעון שבסופו של דבר כך עושים כל הסופרים, אך במקרה של קפקא האובססיה המודעת ליחסים הסבוכים והמעורערים בין התודעה לקיום הייתה חריפה כל כך, עד שאצלו תהליך הכתיבה המסורתי הזה כפול ומכופל. האמביוולנטיות החוזרת ונשנית של המספר, המעברים בין נקודות תצפית והמיומנות הרטורית כה מורכבים ועם זאת מאופקים, עד שהקורא מרגיש שהמחבר מנהל דו־שיח מתמשך עם מחבר אחר. לפיכך הקורא נאלץ לפענח שיח רב קולי ועשיר בדקויות, של מסַפר המתבונן ומהרהר בבני אדם מוכי חרדה ואובדי עצות.

ה
לעולם הזה של תודעה נזילה, של תודעה בתוך תודעה, יש קיום מוצק לעצמו, והוא בסופו של דבר הביטוי הספרותי שסופר מורכב מעניק למצב קיומי מורכב. מכלול יצירתו הספרותית של הסופר היהודי מפראג, פרנץ קפקא, מעלה שאלות רבות מספור של פרשנות. רבות מהן מתעוררות בשל העובדה המתמיהה שהיומנים והמכתבים גדושים אזכורים ופרטים מדויקים על מקומות ואנשים בפראג, ויתרה מכך על פראג היהודית, בעוד יצירות הפרוזה חפות כמעט לחלוטין מאזכורים כאלה. אין ספק שמדובר כאן בתהליך מתמשך של הדחקה.

יהא אשר יהא הניתוח הסופי והנרחב יותר של הסוגיות המורכבות, הדוגמה שחייו ויצירתו של קפקא מספקים מאלצת אותנו לבחון מחדש את הרעיונות של התבוללות ושוליוּת שירשנו מהלאומנות הקלאסית של המאה התשע עשרה. על פי רוב רעיונותינו מעוצבים על ידי שני גורמים — שמירת מצוות ופעילות בארגון יהודי כזה או אחר. אמנם קפקא התייסר בשאלות הקיום היהודי, אך בעבורו אף אחד מהגורמים האלה לא היה בגדר אפשרות אמיתית. ההיגיון אומר שהגיע הזמן לראות בהתבוללות ובשוליות תופעה מרכזית — ולא שולית — בהיסטוריה של היהדות בעת החדשה.

מאנגלית: נילי אלכסנדרוביץ

© כל הזכויות שמורות להוצאות לאור

שאלות נכבדות - אברהם (ארנולד) בנד
Weighty Questions - Avraham (Arnold) Band


לראש העמוד

מומלצים: ספרים | כתב עת ספרים | עולם חדש | רמקולים | זכות הילד לכבוד
| סמיוטיקה | מטר | רמות | Tom | דלילה | גד ויספלד | מיקרוטופינג

ספרים חדשים באוגוסט 2019:
אולטימטום, אי אפשר לברוח מהשמש, אלוהים אתה שם? זאת מרגרט, אמש, לילה אחרון, בין המולדות, במקום גרניום, גיא בן הינום, גשם חייב לרדת, דוניא, האוויר שאת נושמת, האיש שלא שרף את קפקא, האישה שלא הייתה, האלמנה השחורה, הזנה רעילה, הכד השחור: רומן משפחתי, הכלה מאיסטנבול, המיסה של האתאיסט, המשהו הזה, הסבך, השועלים של שמשון, וינה 1900 , חוק 5 השניות, חיים לנצח, יפים כמו שהיינו, לֻזוּמִּיַאת: התחייבויות וחובות מופרים, לא העזנו לדעת, לאהוב מחדש, לקראת אוטוביוגרפיה מינורית, מבוסס על סיפור אמיתי, מסע דילוגים, מרלנה, נהר הקרח, נשים ללא גברים, סודות, סוכרי יוסי - אמזלג, סטארט אפ, סער ופרץ, ספר געגועים, עגלות , עוד לילה אחד, עינה של האורקל, על מקום הימצאה, עצי לבנה ומסילות ברזל, פול אוסטר 4321, פיצות,איקאה ודילמת האיש השמן, ציפור בעיר קדושה, רומן, רשימת המוזמנים, שמיים שאין להם חוף.

ספרים חדשים

סמיוטיקה - בניית אתרים, עיצוב אתרים