Amazon.com Widgets

  ספרים חדשים - אתר טקסט    ⚞  שנת 2007  ⚟

 | 2019 | 2018 | 2017 | 2016 | 2015 | 2014 | 2013 | 2012 | 2011 | 2010 | 2009 | 2008 | שנת 2007 | 2006 | 2005 | 

|  אוגוסט 2019 |  יולי 2019 |  יוני 2019 |  מאי 2019 |  אפריל 2019 |  מרץ 2019 |  פברואר 2019 |  ינואר 2019  |  דצמבר 2018 |  נובמבר 2018  |  אוקטובר 2018 |  ספטמבר 2018 |

» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» פרויקט נחום גוטמן
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006

גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

| כולם | ספרים בחודשים |
| אודות טקסט | יצירת קשר |
פרטיות בטקסט

ספרים חדשים בפורמט RSS


» טקסט  » ספרים תרגום  » ספרים חדשים בינואר 2007       חזור

אהבה ועוד משימות בלתי אפשריות
מאת: איילת וולדמן
Love and Other Impossible Pursuits - Ayelet Waldman

ההוצאה:

אריה ניר

בעיני אמיליה, עורכת דין ניו-יורקית, החיים הם מערכת של משימות בלתי אפשריות, קומדיה של טעויות ושדה מוקשים רגשי. אמיליה נישאה לג'ק, הנפש התאומה שלה, אחרי פרשיית אהבה קצרה ולוהטת כאשר היה עדיין הבוס הנשוי שלה.

למען אהבתם, אמיליה, הטעונה רגשות אשמה, משתדלת מאוד-מאוד להיות אם חורגת ידידותית ומבינה לוויליאם, בנו בן החמש של ג'ק מנישואיו הקודמים לקרולין, רופאה דעתנית ושתלטנית שעושה הכול כדי להקשות על חייה של אמיליה.

ויליאם עצמו, למרות שקשה לומר דברים איומים כאלה על ילד קטן, הוא חכמולוג מעצבן, עמוס אלרגיות ורגישויות מעיקות שהמציאה בשבילו אמו, והוא מצליח לנווט את אהבתם של המבוגרים הסובבים אותו.

אהבה ועוד משימות בלתי אפשריות
שתפו אותי

ימי רביעי הם הגרועים ביותר, כי בהם ויליאם נתון לאחריותה המלאה של אמיליה. ויליאם הופך את הבילוי איתו לעוד משימה בלתי אפשרית בדרישותיו, בהערותיו ובשאלותיו המציקות. אלה נעשות טורדניות במיוחד וגורמות לאמיליה לאבד את עשתונותיה, כאשר ויליאם מתעקש לתחקר אותה על בתה התינוקת, שמתה מות עריסה יום לאחר שנולדה, והותירה כאב לא מנוחם בלבה.

למרבה האירוניה, רק באמצעות ניסיונותיה וגישושיה ליצור קשר עם ויליאם, מצליחה אמיליה להבין ולהרגיש את מלוא משמעותם העמוקה של יחסים, אהבה ומשפחה.

איילת ולדמן עוררה סערה תקשורתית בהכרזתה "אני אוהבת את בעלי יותר מאשר את ילדיי". ולדמן כתבה את לונה זה ירח בספרדית, שראה אור גם הוא בהוצאת אריה ניר. רשימותיה הופיעו בניו-יורק טיימס, דה ביליוור, ירחון צ'יילד וכתבי-עת אחרים, והיא בעלת טור קבוע באתר האינטרנט Salon.com. היא ובעלה, הסופר מייקל שייבון, חיים בברקלי, קליפורניה, עם ארבעת ילדיהם.

ולדמן נולדה בישראל (1964), אביה עלה לישראל ממונטריאול ב- 1948 ואמה ילידת ברוקלין, ב-1967 כאשר היתה בת שנתיים וחצי בעקבות מלחמת ששת הימים עקרה המשפחה לניו ג'רסי, ולדמן שבה וביקרה בארץ מאז מספר פעמים.

תרגמה מאנגלית: אסנת הדר

פרק ראשון
בדרך כלל, אם אני מרכינה את ראשי והולכת במהירות, אני מצליחה לעבור בשלום את מגרש המשחקים שברחוב שמונים ואחת מערב. אני מתכוננת לכך עוד במעלית, עיניי נעוצות בחץ המתכת הארוך המסמן את הירידה מהקומה השביעית, השישית, החמישית, הרביעית. לפעמים המעלית נעצרת ואחד משכניי נכנס, ואין לי ברירה אלא לסדוק את שריון הצב של בדידותי ולעטות על פניי ארשת מדומה של אדיבות.

אם זה אחד מהשכנים הצעירים יותר, למשל נגן הגיטרה בעל השיער האדמוני הקוצני והעור המתקלף, או המנהל שעובד בתחום הקולנוע בג'ינס המקומט ובמעיל העור החלק כחמאה, די בהנהון ראש מנומס. השכנים המבוגרים יותר דורשים יותר. הנשים בעלות שֹער הפלדה הלבושות בשמלותיהן הבוהמיות המביכות עם הקפלים הסגולים המציצים מתחת לשולי שכמיות הצמר השחורות, דורשות שיחה על מזג האוויר, או על הקטע הבלוי בשטיח האוריינטלי שבאולם הכניסה, או על עמוד השער של מוסף האמנות.

זה כמעט קשה מנשוא, כי איך הן לא רואות שאני עסוקה? הן לא מבינות שרחמים עצמיים כפייתיים הם פעילות תובענית שאינה מותירה מקום לשיחה? הן לא יודעות שהכניסה לפארק נמצאת ממש ליד מגרש המשחקים של רחוב שמונים ואחת, ושאם לא אהיה מוכנה לחלוטין, אם לא ארוקן את מוחי, אם לא אאטום את אוזניי לכל צליל מלבד נשימותיי, ייתכן מאוד - אפילו קרוב לוודאי - שבמקום לחלוף באומץ על פני מגרש המשחקים כשעיניי נעוצות בענפי העצים האפורים והחשופים, אתמוטט מחוץ לשער של מגרש המשחקים, כשצווחות הילדים מהדהדות בגולגולתי? האין הן מבינות, הגברות האלה, אלמנות הבנקאים עם עצומות המחאה שלהן וארנקי הטוֹד הגדולים שלהן, שאם אניח להן להסיח את דעתי בדיבורים על הרפובליקנים שזייפו בבחירות או בשאלה אם גברת כץ מדירה 2ב' ראתה את אנתוני השוער החדש ישֵן מאחורי הדלפק בשלישי בלילה, לא אצליח לעבור את מגרש המשחקים ולהגיע למקום המפלט - לפארק שמאחוריו? האם הן אינן מבינות שהמתקפה הברברית של קולותיהן, שהנקישה חסרת הסבלנות של מקלות ההליכה הפלסטיים שלהן כשהן מחכות בעקשנות למלמולי תשובותיי, ימנעו ממני להגיע למקום היחיד בעיר שבו אני מסוגלת כמעט להירגע? במקום זאת הן יאלצו אותי להיגרר לאורך הציר האלכסוני של רחוב שבעים ותשע, דחוקה כנגד חומות האבן המלוכלכות, ולנשום את אדי המפלט מהאוטובוסים החוצים את העיר עד מזרח מנהטן. או גרוע מזה, הן יאלצו אותי לנסוע במונית.

היום, תודה לאל, המעלית ריקה עד לאולם הכניסה.
"טיול נעים, גברת וולף," אומר אייוון ופותח לי את הדלת.

העניין הזה החל יום לאחר חתונתנו. בפעמים הראשונות ניסיתי להסביר לו שאני עדיין מיז גרינליף. אני יודעת שאייוון הבין. הוא לא טיפש. אך הוא רק חייך, הנהן ואמר, "כמובן, מיז גרינליף," ולמחרת בבוקר הוא שוב בירך אותי ב"בוקר טוב, גברת וולף". לפחות זה היה עדיף על הפעם ההיא, כשבדיוק עברתי לגור עם ג'ק. אז מלמלתי משהו כמו, "לא, בבקשה קרא לי אמיליה." אייוון לא טרח אפילו לחייך ולהנהן. הוא בהה בי מאחורי משקפיו השחורים העבים, ונענע בראשו כאילו היה המורה שלי בכיתה ה' ואני אכזבתי אותו בכך ששכחתי להכין את שיעורי הבית שלי, או גרוע מזה, ניבלתי את פי בכיתה. "לא, מיז גרינליף," אמר. זה כל מה שאמר. הוא לא אמר, "אני לא יכול," או, "לא ארגיש בנוח." רק "לא". כי מובן שהוא מעולם לא יפנה למישהי בבניין בשמה הפרטי; זה מחריד שבכלל הצעתי זאת.

היום אני מחייכת, מהנהנת ויוצאת, וחוצה את הכביש אל הפארק.

פברואר הוא החודש הארוך ביותר בשנה.
החורף השתרר עלינו זמן כה רב ונראה כאילו האביב לא יבוא לעולם. השמים אפורים ועמוסי עננים, מסוג העננים המאיימים על העיר, המפחידים לא בשלג של כרטיסי ברכה לחג המולד, או במבול גשם קר ונקי, אלא בסיכות חדות הממיסות מיד את השלג, עד שהתחושה היא שמה שיורד מהשמים הוא בעצם רפש צהוב אפור. על המדרכות נערמות תלוליות של שלג ששוליו שחורים, וכל ירידה מהמדרכה היא הימור של רולטה רוסית, שעלול להסתיים ברפש של מי קרח שחורים שמקיף את הקרסוליים ומרטיב את הגרביים ואת הנעליים. בדרך כלל אני מעדיפה לרבוץ, אני מדליקה אש באח, מתעטפת בצעיפי שניל ובגרבי צמר, קוראת מחדש את ג'יין אוסטן, ומצווה על הימים הקצרים והקודרים לזחול מהר יותר. אך השנה אני משתוקקת לחבוק את אכזריותה חסרת הרחמים של ניו-יורק בפברואר. השנה אני זקוקה לפברואר. גם עתה, בסוף ינואר, אני חשה כאילו העיר מבחינה בדיכאוני וממשיכה להפגין את רחמיה. העצים בפארק נראים חשופים במיוחד; הם מכים את השמים הקודרים בענפים חסרי חיים, שלא רק איבדו את עליהם אלא את עצם התקווה לעלים חדשים. הדשא הפך לחוּם, סולק מכאן, והשאיר רפש מכוסה קרח דק ומנומר בחרא של כלבים. השביל בריידל והשביל שלאורך מאגר המים בוציים, וחלקים מהם התעקמו. בליטות ושורשים מסוקסים פוגמים במשטחים שפעם היו ישרים, ומכשילים את הרצים המכורבלים באימוניות מפליס.

אך מגרש המשחקים על שם דיאנה רוס מלא ילדים. ילדי ניו-יורק משחקים בחוץ בכל מזג אוויר, מלבד בימים הקרים ביותר, שכן בייאושן, אומנותיהם ואימותיהם מבקשות להימלט אפילו מגבולות הדירות המרווחות ביותר. בימי החורף הקודרים ביותר, כשהנדנדות רטובות דיין וטיפות המים שעליהן מחלחלות למכנסי שלג אטומים למים, כשמעטפת הקרקע היקרה והרכה קופאת לקשיות שוברת עצמות, כשפיסת המתכת האחרונה שנותרה במגרש המשחקים חסין הילדים קפואה דיה להדביק אליה לשון ורדרדה ושמנמנה, עד שאומנת דומיניקנית קרת רוח שופכת את שארית קפה הסטארבאקס על הבשר המחובר לנדנדה והילדים בפארק צורחים צרחות של ילדים קטנים וצוחקים צחוקי ילדים קטנים. אני מחישה את צעדיי ומפזזת בשמחה נטולת חן, משקלי העודף חובט בירכיי שהתרחבו ועצמותיי כואבות עם כל נקישת עקב צורמנית על השביל.

לאחר שקולות הילדים דועכים והופכים לזמזום הרקע של הפארק, אני מתנשפת ומרשה לעצמי להאט להליכה. בקיץ, סנטרל פארק נשמע כמו אזור כפרי - או גרסה של אזור כפרי, שבו שירת הציפורים מתחרה בשריקת גלגלי הסקייטבורד על הבטון ובצלילי החלילים של נגני הרחוב הפרואנים המנגנים נעימות מהרי האנדים באינטרפרטציה של סיימון וגרפונקל. באביב, כשעצי הדובדבנים במלוא הסמקתם והתלוליות סביב שיפּ מֶדוֹ מכוסות בנרקיסים צהובים, קל לאהוב את סנטרל פארק. בקיץ, כשגן שקספיר הוא ערבוביה של פריחה וטקסי חתונה, ואי-אפשר ללכת אפילו מטר אחד בלי למעוד על ערוגת פרחי אסתרים או על כלב המשחק בפריסבי, קל מאוד לאהוב את סנטרל פארק. אבל בחורף היונים עפות תחת עצי הבוקיצה העירומים, מתקרבות למקום שבו זקנות בודדות ומצפּוּניות האוחזות בשקיות נייר עם פירורי לחם, מתגודדות על הספסלים של ה"מוֹל" הלחים משלג. בחורף, הפארק עומד לרשותם של אלה מאיתנו שאהבתם נאמנה מכול, אלה מאיתנו שלא זקוקים לענפים או לניצני ויסטריה, לאלה מאיתנו המסתפקים בעצי שיטה שחורים מכוסים בשלג, בשיפועים מכוסי בוץ, ובצליל הרוח השורקת בענפים החשופים. תמיד ידעתי כי היופי האמיתי שוכן במפלט שסיפקו 3,300 הדונמים הללו. הקרנבל בצבעי הפסטל של האביב והקיץ, והצבעים האדומים והכתומים העזים והבוערים של הסתיו הם רק רוב מהומה על לא מאומה.

אני הולכת צפונה לשביל שלאורך מאגר המים. יש עוד מגרש משחקים אחד בדרכי, אבל הוא רחוק דיו כדי שאוכל להסב את מבטי מבית-המשחקים העשוי פלסטיק ומהמגלשה האדומה-צהובה. כבר מאוחר לאימהות עם טיולוני הג'וגינג שלהן, ואם מזלי ימשיך להאיר לי פנים, אחמיץ אותן לגמרי. ביום רביעי שעבר הקדמתי לצאת בכמה שעות, כדי לפגוש חברה שהחליטה שבוקר של קניית נעליים ינער אותי מדיכאוני, ויהפוך אותי שוב למישהי שאפשר ליהנות בחברתה. מובן שמינדי לא אמרה זאת. מינדי אמרה שבעלה נתן לה ליום הולדתה זוג נעלי מאנולו בּלאניק במידה שהיא ייחסה לעצמה, ועכשיו הייתה צריכה לראות אם יש בחנות נעליים במידה 42.

באותו יום נתקלתי בשורת אימהות "טריות" שהתכופפו מעל עגלות הילדים שלהן. ישבניהן שצמחו לאחר הלידה בלטו החוצה, ידיהן אחזו בידיות כשהתרוממו על קצות אצבעותיהן ואז גחנו שוב והמו כל העת כיונים לילדיהן העטופים היטב שקרקרו, צחקו או ישנו בעגלות ילדים בשווי 750 דולר, בּגאבּוּ פרוגז כמו זו החונה במסדרון שמחוץ לדירתנו, ליד השולחן הצר שעליו סחלבי המשי. עגלת ג'ינס שבועטת בקרביי בכל פעם שאני עומדת שם ומחכה למעלית. הן גחנו והתרוממו בהרמוניה, קבוצת האימהות הזו, ואף לא אחת מהן אמרה מילה כשעצרתי לפניהן ונאנקתי כאילו חטפתי אגרוף. הן הביטו בי, ואז זו בזו, אך אף לא אחת מהן דיברה, לא כשהתחלתי לבכות, ולא כשהסתובבתי ורצתי בחזרה לאורך השביל, על פני מגרש המשחקים הראשון ואז השני, ואז החוצה, למערב סנטרל פארק.

היום יש לי מזל. האימהות נשארו בבית, או שהן שותות קפה הפוך אחרי האימון בחדר הכושר. אני לא רואה שום אימא עד שאני מגיעה לשביל בריידל שבצד המזרחי. היא חולפת על פניי בריצה כה מהירה שאני בקושי מספיקה להבחין בסובכי שוקיה המתוחים במכנסי ריצה ורודים מבריקים, ובאוזניה העטויות כיסויי פרווה תואמים. התינוקות בטיולון הג'וגינג הכפול שלה הם תלוליות ארגמן זעירות, אפים ורודים, ואז שלושתם נעלמים. מהר מכדי לעורר בי תחושה כלשהי מלבד התלקחות כאב רגעית.

ברחוב תשעים, לאחר שחציתי את הפארק בבטחה ובשפיות דעת, אני מציצה בשעוני. לעזאזל. אני שוב מאחרת, ונותרו לי רק חמש דקות כדי להספיק ולהגיע לרחוב תשעים ושתיים ומשם לעבור את הדרך עד שדירת לקסינגטון. אני מחישה את צעדיי וצובטת את מותני בגלל הכאב הפתאומי בצד. שולי מעילי הארוך חובטים ברגליי, ובידי השנייה אני משתדלת לרכוס את המעיל. עכשיו אני כבר יכולה לכפתר אותו, אבל הוא נראה נורא, גופי המלא נלחץ כנגד הכפתורים ופוער את שולי האריג. גם אם אינני די גאוותנית כדי לקנות מעיל חורף חדש - לא אבזבז מאות דולרים על בגד שאני בטוחה ונחושה בדעתי שלא אצטרך בעוד חודש - אני מספיק נבוכה כדי להשאיר את המעיל פתוח, וסומכת על צעיף עבה שיגן עליי מפני הלחות המרה.

רק כשאני רצה מסביב למחסומי הגדר הלבנה ואדניות הבטון, מראה את תג הזיהוי שלי בדלפק הביטחון, עוברת דרך גלאי המתכות ומעבירה את משקלי מרגל לרגל מול סוללת המעליות, אני נזכרת שהזזתי את שעוני קדימה ברבע שעה בדיוק מסיבה זו, כדי שלא אאחר שוב, כדי שלקרולין לא תהיה סיבה נוספת להתקשר לג'ק ולנזוף בו על רשלנותי הגחמנית, על זלזולי בה ובכל הדברים החשובים בעיניה. אני חשה שהאוויר יוצא ממני, כאילו הדברים היחידים שהחזיקו אותי היו חרדתי ודאגתי. עד שהמעלית מגיעה, אני כבר זעירה, אני מכווצת לגודל של עכבר, אני האדם הקטן ביותר במרכז התרבות היהודי שברחוב תשעים ושתיים.

חבורת נשים נכנסת אחריי למעלית. שתיים הרות; אחת מחזיקה תינוק הקשור לחזהּ במנשא שחור מעור. האחרונה דוחפת עגלת בּגאבּוּ זהה לזו החונה מחוץ לדירתי. האירוניה היא שלמרות כל מומחיותי כקרטוגרפית דגולה של סנטרל פארק נטול ילדים, היעד עצמו שאליו אני צריכה להגיע נמצא בלוע הארי. מטרתי, תכלית מסעי, היא גן הילדים במרכז התרבות ברחוב תשעים ושתיים.

כל הפוריות הזו הייתה משתקת אותי בו-במקום לו נתקלתי בה בפארק. סנטרל פארק הוא מקום המפלט שלי, ופלישה של חטיבת תינוקות מרגיזה והורסת אותי. אך בגן הילדים אני רגילה לאיכות ולכמות מסוימת של סבל. מאז ומעולם חשתי פה רק אי-נוחות ואומללות. הזלת דמעות במעלית בגלל סומק בלחיי תינוק שיכור מחלב הייתה צפויה מראש.

הנשים במעלית מבחינות בנוכחותי ומהנהנות הנהון קל שבקלים, בדיוק כמו זה שאני מהנהנת לשכנים המאפשרים לי לנהוג בקרירות כזו. אני מגיבה בהנהון דומה ונועצת את עיניי בכפתורים המוארים מעל לדלת המעלית, המודדים את התקדמותנו בבניין לקומה השישית.

מסדרון גן הילדים מקושט, כתמיד, ביצירות ילדים בצבעים עליזים, המתחלפות עם כל חג יהודי. כעת אנו חוגגים את ט"ו בשבט, והילדים ציירו סוגים שונים של עצים. המסדרון משקף את היחס המהולל בין תלמידים למורים הנהוג בגן זה. הוא מעיד על הדרכה בטוחה וסבלנית, מקור בלתי נדלה של יצירתיות חדשנית ונלמדת, ותקציב חומרי יצירה המתחרה רק בזה של בית-הספר לאמנות חזותית. אני בוחנת את הציורים כדי לראות אם ויליאם צייר משהו. הוא אמן מוכשר יחסית לגילו, ויליאם. הוא ירש את אצבעותיה הזריזות והעדינות של אמו. הוא מצייר בעיקר נופים ימיים: דגים ותמנונים, כרישים מרובי ניבים ומורֶנות. הציור האחרון שלו מוצג מחוץ לכיתתו. מתברר שוויליאם הוא הילד היחיד שלא ציין את חג האילנות. בהתחלה אני חושבת שהציור שלו הוא בסך הכול שרבוט ענקי בצבע אדום, אך כשאני רוכנת כדי להסתכל מקרוב, אני רואה שבתחתית הדף צייר ויליאם דג תוכי בכל צבעי הקשת. דג התוכי שוכב על צדו כי דג חרב פער חור בבטנו. הצבע האדום המכסה את התמונה הוא דם הפורץ מפצעי הדג. אולי הציור אמור להיות משל, ודג התוכי אמור לסמל את העם היהודי במקרה שלא יזהה את קשריו לאדמה. אבל אני מטילה ספק בכך.

אני לוקחת את מעילו ואת כובעו של ויליאם מהמתלה שלו ומחכה שדלת "החדר האדום" תיפתח. השנה ויליאם "אדום". לפני שנה היה "כחול", ו"כתום" בשנה שלפני כן. את "הכתום" אהב יותר מכול, ולא נמאס לו לחזור ולומר זאת. נראה שזה צבע מעניין יותר. רבים מהדברים האהובים על ויליאם כתומים. לא תפוזים. לא משהו כזה שכיח. לא שוויליאם מתנגד לפירות. הוא אוהב תפוזונים, במיוחד בצורת ריבה. אך הדברים הכתומים שהוא נהנה מהם כוללים פּאֵייָה מתובלת בזעפרן, פרפר הדנאית המלכותית, ה"אורנג'מן" הכתומים מצפון אירלנד ונבחרת אוניברסיטת סירקיוז, ובמיוחד חרוטי סימון כבישים מפלסטיק. ויליאם אוהב לדבר על דברים כאלה. הוא אוהב גם לדון בקווי הדמיון ובהבדלים בין הדרומוזאורים השונים, במיוחד הדרומוזאורוס והוולוסירפטור, באיזה דֶמון יהיה לו (כמובן, חתול כמו של ויל פארי מהטרילוגיה של פיליפ פולמן), ואם באמת היו צריכים לסווג מחדש את כוכב פלוטו כחלק מחגורת קוויפֶּר. (ויליאם חושב שלא. ויליאם חושב שעשו לפלוטו עוול. ויליאם חושב שהיות שפלוטו היה כוכב לכת מאז גילה אותו קלייד טומבו ב-18 בפברואר, 1930, הוא צריך להישאר כוכב לכת.) ויליאם בן חמש, ולפעמים הוא נשמע כמו זקֵן קטן בן שישים ושתיים. כולם חושבים שהתבטאויותיו מקסימות ביותר. לכל הדעות, התפתחותו המהירה שובת לב.

כולם, מלבדי. בעיניי ויליאם בלתי נסבל.

איזה מין אדם מרגיש כך כלפי ילד תמים, גם אם הוא מתקן את האופן שבו את מבטאת מילים שמקורן בצרפתית, ילד האומד בדיוק את מדד מסת הגוף שלך כשאת באמצע פרוסת עוגת גבינה עם שוקולד, ילד הדוחה בחיוך מעושה ידעני ומזלזל את ניסיונותייך לרַצותו, חיוך ההולם מתבגר בעל פצעונים יותר מאשר ילדון בעל לחיים שמנמנות? אני המבוגרת, ולכן אני אמורה לאהוב את הילד הזה למרות מוזרויותיו, ולמרות תחושת האשמה שלי על כך שהרסתי את משפחתו.

אני פותחת את תיק האוכל שלו, זורקת את תכולתו האכולה למחצה לפח האשפה ועוצרת את נשימתי בגלל ריח התיק - חלקו חלב חמוץ, חלקו פלסטיק. אני תופסת, רגע מאוחר מדי, שהאימהות צופות בי. אחת מהן ודאי תדווח לקרולין שזרקתי את שאריות ארוחת הצהריים בלי לבדוק בקפדנות מה ויליאם לא אכל. עוד חיסרון. עוד הוכחה לכך שאין לבטוח בי. בלי להתכוון, מבטי נתקל בעיניה של האם עם מנשא התינוק. אני מסמיקה, אך היא לא. היא מסתובבת ומניחה את לחיה על קודקוד בתה. אני מרגישה את עורה הרך של התינוקת מתחת ללחיי, את אניצי שערה על שפתיי, הדופק הקל מתחת לעצמות הדקות של גולגולתה. אני ממצמצת ופונה לסרוק ביסודיות את ציורו העקוב מדם של ויליאם.

כעת מתמלא המסדרון באומנות ובאימהות. הדלתות של הכיתות נפתחות וראש הגננת מציץ החוצה. "האומנת של נורה כאן?" היא שולחת ילדה ג'ינג'ית שמנה למסדרון. בהמשכו, מחוץ לחדרים הכחול, הירוק, הצהוב, הסגול, הכתום והאדום, מתרחשת מעין כוריאוגרפיה של קבלת פנים. בזה אחר זה מועדים הילדים החוצה ונובחים ברכות שלום אל הנשים המחכות להם. הנשים רוכנות יחד ומחבקות ילדים. אז מגיע תורו של ויליאם להשתחרר. הוא עומד בפתח החדר האדום ומחכה בסבלנות בזמן שאישה בצורת גביע עם שלושה כדורי גלידת שוקולד מאמצת אל חזהּ ילדה זעירה ומנומשת. שערה של האומנת הוא העתק מדויק של גופה בזעיר אנפין, מגדל הרועד כשהיא מרימה את הילדה הקטנה בזרועותיה. ויליאם מתכופף מתחת לרגליה המתנועעות של חברתו לכיתה וניגש אליי. אני רוכנת ומחבקת אותו בזרוע מגושמת. הוא מתקשח ואז נכנע לחיבוקי.

"את פה היום?" אומר ויליאם.
"היום יום רביעי."
"אכן."
איזה ילד בן חמש אומר, "אכן"?

"בוא," אני אומרת. "נלך." אני צריכה לברוח מִלחץ הגופים הקטנים. אני מריחה אותם - את ריח החלב החמוץ של זיעתם, את ניחוח התות של השמפו שלהם. הם מתערבלים סביב רגליי בחול טובעני עשוי ידיים דביקות ולחיים ורודות. צליל סוליות הגומי של נעלי ההתעמלות הזעירות החורקות על הרצפה גרוע מחריקת ציפורניים על לוח. אני מועדת על תיק אוכל עם ציור של ספיידרמן ובועטת בזוג מגפי אסקימואים כחולים על פני המסדרון. ראשיהם מגיעים למותניי, ואצבעותיי משתוקקות להחליק בשערם הרך, ללטף את תלתליהם. אני מזכירה לעצמי את הפתק שהגיע הביתה לפני חודש בתיק האוכל של ויליאם. בטח לכולם יש כינים.

"בוא נלך, ויליאם," אני חוזרת וקולי רם מכפי שהתכוונתי. שתיים מהאימהות מסתכלות עליי בגבות מורמות ופיותיהן זועפים ומסתייגים. "אנחנו מאחרים," אני ממלמלת ומושכת בכתפיי, כאילו מתוך הסבר, כאילו זה ימנע את שיחת הטלפון לקרולין. לא רק חסרת אחריות, גם גסת רוח.

ויליאם מרשה לי להלבישו במעיל ולרכוס את הרוכסן. אני קושרת ומהדקת את שרוכי כובעו מתחת לסנטרו.

"איפה הכפפות שלך?"

הוא מוציא אותן מכיסיו ואני מלבישה אותן על ידיו הרפויות. אגודלו השמאלי נשאר עם שאר היד ומסרב להיכנס למקומו, ובמשך כמה שניות אני מנסה לסובב את הכפפה ולהכניס את האגודל בצורה הנכונה. לבסוף אני פשוט נכנעת.

"מוכן ומזומן," אני אומרת בחיוך מלאכותי.

ויליאם מעיף בי מבט מלא שנאה והולך לעבר המעלית. עד שאני מרימה את המושב המגביה שאמו השאירה בארון המטאטאים מחוץ לכיתה, הוא מחכה לי וצופה בדלתות המעלית הנסגרות.

"פספסנו אותה," הוא אומר.

"בוא נתערב על עשרה דולר שתגיע עוד מעלית."

לא התכוונתי להרגיש כך כלפי הילד הזה. הנחתי שאוהב אותו. אני כל-כך אוהבת את האב; נראה לי מחויב המציאות שאעריץ את הילד. השתוקקתי שוויליאם יאהב אותי. אחרי שיצאנו חצי שנה, כמה שבועות לפני שעברנו לגור יחד, ג'ק סופסוף הרשה לי לפגוש את ויליאם. ייתכן שהיה מכיר בינינו עוד קודם לכן, אך הוא היה נחוש בדעתו, לזמן-מה, להשאיר את החלטת העיתוי בידי קרולין, לתת לה תחושה שהיא שולטת בכך, גם אם זו השליטה היחידה שנותרה לה. ג'ק לקח את המושכות לידיו רק כשהתברר שאם זה היה תלוי בה, ויליאם היה חי את חייו באושר בלי לדעת על האישה החולקת את יצועי אביו. זו הייתה אחת השיחות האחרונות בין ג'ק לגרושתו שלא הייתי עדה לה, וכך אין לי שום מושג מה נדרש מג'ק כדי לעמוד על כך שהוא, ויליאם ואני נבלה את בוקר השבת בגן החיות של סנטרל פארק.

התייחסתי לפגישתי הראשונה עם הבן במתח רב יותר מאשר לפגישתי הראשונה עם האב. זה היה כל-כך חשוב, הרגע הראשון שבו נראה זה את זה. הצגתי את זה שוב ושוב בעיני רוחי כשנסעתי צפונה ברכבת התחתית. זה היה בחודש ספטמבר, אבל מזג האוויר היה דומה יותר לאוגוסט, לח וחם, אחד מאותם ימי "קיץ אינדיאני" אביכים שבהם רציף הרכבת התחתית חם כתנור, עד שקשה לנשום את האוויר, כאילו משהו נוסף מכביד על כל מולקולה - מין אבק נוזלי הנדבק לריאותיך ולחלק הפנימי של נחיריך. עליתי לרכבת ליד דירתי בסטייווסנט טאון, וכשהדלתות נפתחו ברחוב חמישים ותשע, רק שתי תחנות, מרחק קצר מדי באוויר הקריר, היבש והממוזג של הקרון, בקושי קמתי ויצאתי ממנו.

ג'ק וּויליאם חיכו לי בכניסה לגן החיות. ג'ק הושיב את ויליאם על כתפיו, ואפילו בגיל שלוש, רגליו של ויליאם התנדנדו כמעט עד למותני ג'ק. ג'ק הוא גבר נאה, קומפקטי וחסון, כמו אבי. קומתו בין מטר שישים וחמישה למטר שישים ושמונה, תלוי במצב רוחו. הוא אופטימי ושמח, וכשהוא מאושר הוא נראה הרבה יותר גבוה. במקרים הנדירים שבהם הוא נכנע לדיכאון, הוא מתכווץ, כאילו מתקפל לתוך עצמו, כמצווה על עצמו להיעלם. ג'ק אמר לי פעם שאחד הדברים הראשונים שמשך אותו אליי הוא העובדה שלמרות קומתי הקטנה, אינני נעלמת. להפך, נראה שאני תמיד עושה כמיטב יכולתי כדי להיראות. ג'ק מעולם לא ראה את התנהגותי העכברית בגן של ויליאם.

אמו של ג'ק היא יהודייה ממוצא סורי, והוא דומה לצד שלה במשפחה. אפו ישר וחד, נחיריו עדינים, שערו כהה מאוד, כמעט שחור, וקשתיות עיניו כחולות-כהות. הצבע מצליח להיראות חודר, עמוק ורך כקטיפה באותה עת. צבע עיניים כזה לא ראיתי מעולם, ומהרגע שראיתי אותו בפעם הראשונה, תהיתי אם הוא מיוחד לו, או אם ישוחזר בילדיו.

עיניו של ויליאם בצבע כחול רגיל ופשוט.

ג'ק רץ ומטפס על הרים ולמרות קומתו הנמוכה, אולי בגלל קומתו הנמוכה, הוא חזק מאוד. שריריו שטוחים וקשים, ומותניו צרים. הוא נראה נפלא בחליפה, בעל חן והידור נינוח, כמעט אינסטינקטיבי. למשל, אף-על-פי שכמעט לא גילה עניין בבגדים, מעולם לא לבש מקטורנים בעלי דשים כפולים. הוא אומר שהוא נראה בהם כמו גמד. כמה שבועות לפני שנפגשנו, בדיוק כשסיימתי את לימודיי בבית-הספר למשפטים והלכתי לקנות בגדים לחיים שלא הייתה לי מלתחה הולמת בעבורם, בחרתי מערימת החליפות והשמלות שבמבצע שמלה מחויטת שחורה, כפולת-דש, של טהארי. אחרי שג'ק הסביר את תיאוריית המקטורנים כפולי הדש, לא יכולתי לשוב וללבוש את השמלה בלי להרגיש כאילו נבחנתי לתפקיד ננסית בקוסם מארץ עוץ. תרמתי את השמלה למוסד צדקה המספק בגדים לנשים המנסות להחליף קצבת סעד בעבודה.

כשהתקדמתי לאט בחום הכבד לעבר מאהבי ובנו, ראיתי את ג'ק אוחז ברגליו של ויליאם ומתכופף קדימה, כאילו עמד להשליך את הילד מכתפיו. שמעתי את צווחת העונג של ויליאם עד לשביל, כשתפס חופנים משערו של אביו והתאמץ להתיישר. לולא היה לי כל-כך חם, אולי הייתי מסתובבת ורצה בחזרה בשביל, לאורך שישה גושי בניינים ויורדת לקרירות הקרונות הממוזגים של הרכבת התחתית. הם נראו כל-כך מאושרים, האב ובנו, כשעמדו מתחת לשעון דלאקורט מחוץ לגן החיות. הם נראו כל-כך מאושרים, ורק אֵם הייתה נחוצה כדי להשלים את תמונת האושר המשפחתי המושלמת. אך האֵם הייתה בדירתה בשדירה החמישית 1010, בפינת רחוב שמונים ואחת, אולי הספיגה ממחטת נייר בדמעותיה, אולי רשמה לעצמה מנה כפולה של תרופות הרגעה. אולי עברה על תמונות ומכתבים ישנים בניסיון למצוא רמז כלשהו לבגידה שהחריבה את המשולש המושלם של משפחתה. האֵם נעלמה, ובמקומה באתי אני, חיוך מבטיח מרוח על שפתיי ושקית מקומטת מצעצועי אף-איי-או שוורץ דבוקה לכף ידי המזיעה, בניסיון לשחד את הילד הקטן הזה לשכוח שהרסתי את חייו בצורה יסודית ומקיפה.

ההתאהבות בג'ק הייתה קלה כל-כך עד שהנחתי שאתאהב בבנו ללא מאמץ. לא חשבתי שהילד יוקסם ממני באותה מידה; אני לא עד כדי כך טיפשה. הנחתי שאצטרך לכבוש את לבו, שבהדרגה, במשך השבועות והחודשים, אפילו השנים, תמוטט עוצמת החיבה שלי את הסתייגותו, ותשבור את חשדו וכעסו. הוא ילמד לחבב אותי, יגלה יום אחד שאהבתי חדרה בעורמה לחייו וללבו. בסופו של דבר, הוא ילד קטן מאוד, רק בן שלוש. בקרוב לא יזכור תקופה שבה לא הייתי חלק מחייו. גם אם לא יאהב אותי כאֵם, יראה בי דודה אהובה, אשת סוד, ידידה נאמנה. והוא יהיה ידידי, שותפי למזימה, תינוק התרגוּל שלי. אני אוהבת ילדים. תמיד אהבתי ילדים. בגיל ההתבגרות הייתי שמרטפית מבוקשת, מדריכה אהובה בקייטנה (עם הרבה תשרים). הנה, סופסוף, ילד שאין לפקפק בזכותו למסירותי. זה ילדו של אהובי. איך יכולתי שלא לאהוב אותו?

ג'ק הבחין בי סופסוף, והוריד את ויליאם בתנופה מכתפיו. ג'ק היה כל-כך לחוץ עד שקולו ממש נסדק. "תראה, ויל. הנה אמיליה!"

לו היה ויליאם משתטח על הקרקע בהתקף זעם ומנופף ברגליו ובזרועותיו לכל עבר, היה לי קל יותר להתמודד. לו היה מזעיף פנים, או מפנה אליי את גבו, גם אם היה בועט בי, הייתי קורצת לג'ק בהבנה ומובילה אותם לגן החיות. לו היה פורץ בבכי ומתחנן ללכת הביתה לאימא, הייתי מרגיעה את החבר שלי בטפיחת יד אוהדת ודיסקרטית, ושולחת אותם לדרכם.

במקום זאת, ויליאם הושיט לי יד ארוכת אצבעות ורפויה. "נעים להכיר אותך," אמר. חייכתי באי-נוחות ולחצתי את ידו. אצבעותיו היו קרירות ולחות קמעה, וציפורניו היו גזורות ישר, לא כסוסות. "גם לי נעים להכיר אותך," אמרתי. "הבאתי לך משהו." הושטתי לו את השקית. הוא פתח אותה והוציא את דינוזאור הקטיפה שקניתי לו. ג'ק אמר לי שוויליאם משוגע לדינוזאורים, שהמקום האהוב עליו הוא המוזיאון לטבע.

הילד בן השלוש החזיק את בובת הדינוזאור בזרוע פשוטה לפנים. "לתֶרופודים יש רק שלוש בהונות," אמר.

הבטתי ביצור המחייך וברגליו הקדמיות המתנדנדות. הוא היה ירוק, עם נקודות מקטיפה כחולה. "הוא כנראה לא ממש מציאותי," אמרתי.

"זה בסדר. תודה." ויליאם הושיט את בובת הדינוזאור לאביו, שתחב אותה מתחת לזרועו וחייך אליי בהצטדקות.

כעת הגיע סופסוף הזמן לאותה קריצה עצובה, אך ידעתי שאני לא מסוגלת לכך.

"כבר כמעט עשר וחצי," אמר ג'ק. "לא כדאי לפספס את האכלת הפינגווינים." הוא הוביל אותנו אל גן החיות.

© כל הזכויות שמורות לאריה ניר הוצאה לאור

אהבה ועוד משימות בלתי אפשריות - איילת וולדמן
Love and Other Impossible Pursuits - Ayelet Waldman


לראש העמוד

מומלצים: ספרים | כתב עת ספרים | עולם חדש | רמקולים | זכות הילד לכבוד
| סמיוטיקה | מטר | רמות | Tom | דלילה | גד ויספלד | מיקרוטופינג

ספרים חדשים באוגוסט 2019:
אולטימטום, אי אפשר לברוח מהשמש, אלוהים אתה שם? זאת מרגרט, אמש, לילה אחרון, בין המולדות, במקום גרניום, גיא בן הינום, גשם חייב לרדת, דוניא, האוויר שאת נושמת, האיש שלא שרף את קפקא, האישה שלא הייתה, האלמנה השחורה, הזנה רעילה, הכד השחור: רומן משפחתי, הכלה מאיסטנבול, המיסה של האתאיסט, המשהו הזה, הסבך, השועלים של שמשון, וינה 1900 , חוק 5 השניות, חיים לנצח, יפים כמו שהיינו, לֻזוּמִּיַאת: התחייבויות וחובות מופרים, לא העזנו לדעת, לאהוב מחדש, לקראת אוטוביוגרפיה מינורית, מבוסס על סיפור אמיתי, מסע דילוגים, מרלנה, נהר הקרח, נשים ללא גברים, סודות, סוכרי יוסי - אמזלג, סטארט אפ, סער ופרץ, ספר געגועים, עגלות , עוד לילה אחד, עינה של האורקל, על מקום הימצאה, עצי לבנה ומסילות ברזל, פול אוסטר 4321, פיצות,איקאה ודילמת האיש השמן, ציפור בעיר קדושה, רומן, רשימת המוזמנים, שמיים שאין להם חוף.

ספרים חדשים

סמיוטיקה - בניית אתרים, עיצוב אתרים