» טקסט  » ספרים תרגום  » ספרים חדשים במרץ 2007       חזור

חנות המשי
מאת: טאש אוו
The Harmony Silk Factory - Tash Aw

ההוצאה: גרף חנות המשי הוא רומן המתרחש על רקע נופיה הקסומים של מלאיה (כיום: מלזיה) בשנות הארבעים של המאה הקודמת. זהו סיפור על אהבה גדולה ובגידה איומה מאת אחד הקולות הצעירים, הנחשבים והמסקרנים ביותר בספרות העולמית העכשווית. הספר זכה להצלחה ביקורתית ומסחרית גדולה כשיצא לראשונה בשנת 2005, תורגם לעשרים שפות ואף זכה בפרס וויטברד לשנת 2006 ובמועמדות לפרס בוקר. זהו סיפורו של ג'וני לים, גיבור מקומי באזוריה הכפריים של מלאיה באותן שנים. הוא בעליו של בית מסחר מצליח למוצרי טקסטיל ובעיני תושבי האזור הוא דמות נערצת. מנהיג הנלחם לצד לוחמי החופש ביפנים המאיימים לכבוש את הארץ, ואף מוכן להקריב את חייו לשם כך. אבל בעיני בנו, ג'וני הוא נוכל ומשתף פעולה שבית המסחר שלו משמש חזית לעסקים אפלים ומפוקפקים בהרבה, אדם שבגד באנשים שבטחו בו בעיניים עצומות. האומנם?

הספר מספר את סיפורו של ג'וני משלוש נקודות מבט שונות: בנו, ג'ספר. אשתו, סנואו, האשה היפה ביותר בחבל הארץ, ופיטר, ג'נטלמן אנגלי צעיר הנע ונד ברחבי העולם. כל אחד מהם רואה ג'וני אחר, כל אחד מהם קשור לג'וני בעבותות של אהבה, שנאה וידידות עמוקה. סיפוריהם מתלכדים לרומן סוחף על מפגש בין תרבויות.

טאש אוו, 34, הוא סופר צעיר ממוצא מלזי המתגורר בלונדון, וזהו ספרו הראשון. הוא גדל בקואלה לומפור ובגיל 18 עבר ללונדון כדי ללמוד משפטים. הוא החל לכתוב את חנות המשי בזמן שעבד כעורך דין בסיטי של לונדון, ועשה זאת בערבים פנויים ובסופי שבוע. בשנת 2002 עזב את עבודתו כדי להשלים את כתיבת הספר, כחמש שנים לאחר שהרעיון עלה במוחו לראשונה. כיום הוא סופר במשרה מלאה ומשמש לעיתים קרובות כפרשן לעניני תרבות מזרח אסיה בBBC. בימים אלה הוא עובד על ספרו השני המתרחש במלזיה ואינדונזיה לאחר שזכו בעצמאותן בשנות השישים של המאה העשרים.

חנות המשי מאת טאש אוו בהוצאת גרף,
תרגום: יעל אכמון, עיצוב עטיפה: תמיר להב-רדלמסר, 398 עמודים.

ג'ספר, חנות המשי | טאש אוו

1. הקדמה
חנות המשי הרמוניה הוא שמו של הבניין שקנה אבי ב-1942 ככיסוי לעסקיו הלא חוקיים. מבחינה חיצונית אין בבניין שום דבר הראוי לציון. הוא נבנה בתחילת שנות השלושים על-ידי קוּלים סינים נודדים (מהסוג שגם אבותי נמנו עליו כנראה), וזהו המבנה הגדול ביותר ברחוב היחיד שחוצה את העיר. מאחורי חזיתו המסוידת הפשוטה מסתתר חדר גדול, חשוך כמערה, שהכיל במקור מכונות קלות וכמה פועלי דחק אלמוניים. קירות החדר עדיין מכוסים בארוניות הטיק שהתקין אבי כאשר קנה את החנות.

הן נועדו לאחסון גלילי בד ולהצגתם, אבל למיטב זיכרוני מעולם לא שימשו למטרה זאת, ובמקום זאת מולאו בחבילות לבני נשים מאנגליה שאבי גנב בסיוע אנשי קשר מהרציפים. שנים רבות לאחר מכן, כאשר היה כבר אדם מפורסם מאוד ועשיר מאוד - פטרון העמק כולו - הוא אחסן בארוניות את אוסף כלי הנשק העתיקים שלו. הפריט המובחר ביותר בתצוגה היה פגיון קריס גדול, שלהבו הגלי הייחודי העיד על מקורו: אבי טען שהפגיון היה שייך להאנג ג'באט, הלוחם האגדי אשר, כידוע לכולנו, נלחם במתיישבים הפורטוגזים במאה השש-עשרה.

בכל פעם שסיפר אבא את הסיפור למבקרים, לבש קולו שהיה בדרך כלל חדגוני רצינות צרודה, תאטראלית כמעט, כדי להדגיש את הדמיון בינו לבין ג'באט - שני אנשים גדולים הנלחמים במדכאים זרים. היו לו גם סכיני קוקרי של בני הגורקה, עם להבים מעוקלים לשיסוף מהיר של המעיים, חרבות סמוראים יפניות ופגיונות מרג'סטן שניצביהם משובצים באבני חן, אשר עוררו התפעלות בקרב כל אורחיו.

במשך ארבעים שנה כמעט הייתה חנות המשי הרמוניה המוסד הידוע ביותר לשמצה בארץ, אבל עכשיו היא ריקה ודוממת ומאובקת. המוות מוחה באופן מוחלט וסופי כל סימן, כל זכר לחיים שהיו קיימים פעם. זה מה שאבא נהג לומר לי לפעמים. אני חושב שזה הדבר הנכון היחיד שאמר מעולם.

ביתנו הופרד מהחנות בחצר קטנה מכוסה טחב, שמעולם לא היה בה די אור שמש. עם הזמן, כאשר זרם המבקרים אצל אבי גבר, דבק השם חנות המשי הרמוניה גם בבית, חלקית לשם הנוחות - המבקרים היחידים בבית הגיעו לצורכי עסקים - וחלקית מכיוון שעסקיו המגוונים של אבי התרחבו וכללו עיסוקים מסוימים של שעות הפנאי. לכן היה נוח יותר למבקרים לומר, "אני צריך לטפל במשהו בחנות המשי הרמוניה", או אפילו, "אני יוצא לבקר בחנות המשי הרמוניה".

ביתנו לא היה פתוח לכל מבקר. הכניסה אליו הוגבלה למוזמנים בלבד, ורק נבחרים מעטים עברו בדלתותיו. כדי לזכות בהזמנה היה עליך להיות אדם דומה לאבי - או במילים אחרות, שקרן, רמאי, בוגד ורודף שמלות. מהרמה הגבוהה ביותר.

מחלון חדרי שבקומה העליונה ראיתי את כל המתרחש. אף-על-פי שאבא לא סיפר לי דבר, ידעתי פחות או יותר מה הוא מתכנן ועם מי הוא נמצא. לא היה קשה לגלות זאת. רוב הזמן הוא הבריח אופיום והרואין וקוניאק הנסי אקס-או ומכר אותם בשוק השחור בקואלה לומפור, במחיר גבוה פי כמה מזה ששילם בגבול לחיילים התאילנדיים ששיחד גם בסיגריות אמריקאיות ובאבני חן מאיכות ירודה. פעם ביקר בביתנו גנרל תאילנדי. הוא לבש חולצה אפורה זולה והיו לו שיניים מזהב טהור. הוא לא נראה כמו חייל, אבל היו לו מרצדס בנץ ואישה במושב האחורי. היא הייתה בעלת עור בהיר, כמעט לבן, כצבעם של מרבצי המלח בחוף. היא עישנה סיגריית קרטק ובשערה הייתה נעוצה כריזנטמה לבנה. אבא אמר לי לעלות למעלה. הוא אמר: "ידידי הגנרל הגיע".

הם הסתגרו בחדר הכספת של אבא, ואף-על-פי שהרמתי את שולי הלינוליאום והצמדתי את אוזני לקרשי הרצפה, לא הצלחתי לשמוע דבר מלבד צלצול כוסות וקול רעם נמוך ומעומעם, אשר ידעתי לזהות כיהלומים גולמיים הנערמים על השולחן המרופד בבד ירוק.

נופפתי אל האישה במכונית. היא הייתה צעירה ויפה, וכאשר חייכה ראיתי ששיניה קטנות וחומות. היא המשיכה לחייך לעברי גם כאשר מיהרה המכונית אל הרחוב הראשי בענן אבק, מפזרת בצפירות את רוכבי האופניים. בימים ההם היו מכוניות יקרות ונשים עירוניות מחזה נדיר באזור שלנו, ואם נראו בו, היה זה רק בסביבת ביתנו. איש מהמבקרים לא הבחין בי מעולם, מלבד אותה אישה בעלת העור הבהיר והשיניים הרקובות.

סיפרתי לאבא על האישה וכיצד חייכה אלי. תגובתו הייתה צפויה. הוא הושיט לאט את ידו אל אוזני וסובב אותה בחוזקה עד שנעצר הדם. הוא אמר: "אל תספר סיפורים", וסטר לי פעמיים.

למען האמת, הייתי רגיל לעונשים כאלה.

כבר בגיל צעיר הייתי מודע למעשיו של אבי. לא הייתי גאה בהם, אבל לא היה אכפת לי. כיום הייתי נותן הכול כדי להיות בנו של סתם שקרן ורמאי, מפני שכפי שאמרתי, הוא היה יותר מכך. מכל הדברים הרעים שעשה בחייו, הגרוע ביותר התרחש זמן רב לפני המכוניות הגדולות, הנשים היפות וחנות המשי הרמוניה.

כעת בָּשַל הזמן לספר את סיפורו. סוף-סוף עשיתי שימוש בהשכלתי שמומנה ברווחי הפשעים שלו, וקראתי כל מאמר בכל ספר, עיתון ומגזין אשר הזכיר את אבי, כדי להבין את הסיפור האמיתי. במשך שנים לא ספורות מחיי חסרי הערך הקדשתי את זמני למשימה זאת, וחיטטתי בספריות ואפילו במשרדים ממשלתיים. חריצותי הייתה מפתיעה. אני מודה שמעולם לא הייתי מלומד, אך ההתרחשויות האחרונות מעידות על כך שאני מסוגל למחקר רציונלי ומאורגן, למרות אמונתו של אבי שתמיד אהיה בטלן חולמני.

ישנה סיבה נוספת לכך שאני מרגיש שהגיע הזמן לספר את האמת על חייו של אבי. הקורא חד העין ניחש אולי שגילוי האמת הביא לי, באופן משונה כלשהו, מידה מסוימת של שלווה. איני נבוך להודות שחיפשתי שלווה כזאת כל חיי. כעת גילתי סוף-סוף את האמת ואיני כועס עוד. יותר מזה, אני שלֵו.

ניסתי לגבש תמונה ברורה ומלאה ככל האפשר של האירועים הסובבים את עברו הנורא של אבי. אני אומר "ככל האפשר", שכן כולנו יודעים שתיאור ההיסטוריה לעולם אינו מדויק לחלוטין, בעיקר כאשר ההיסטוריון הוא אדם בעל אינטלקט צנוע כשלי. אבל עכשיו אני מרגיש מוכן לספר לכם סיפור זה, "הסיפור האמיתי על הסיני הידוע לשמצה ששמו ג'וני".

2. הסיפור האמיתי על הסיני הידוע לשמצה ששמו ג'וני (השנים הראשונות)
יש האומרים שג'וני נולד ב-1920, השנה שבה התחוללו מהומות בטאיפינג על רקע סכסוך בין בני חאקה ויוצאי פוג'יין, על זכויות הכרייה במרבץ בדיל שהתגלה בקרבת העיירה סלים-ריבר. איננו יודעים מי היו הוריו של ג'וני. סביר להניח שהיו פועלים שמוצאם מדרום סין שהועברו למלאיה על-ידי הבריטים בסוף המאה התשע-עשרה לעבודה במכרות בעמק. הבריטים כינו את האנשים האלה קוּלים; מקובל לחשוב שמדובר בשיבוש של המילה קולהי, שמו של שבט מאזור גוג'ראט שבהודו.

בניסיונם להימלט משיטפונות, מרעב ומעוני נורא, ערכו אנשים נבערים אלה את המסע המסוכן לחציית ים סין הדרומי כדי להגיע אל האדמות העשירות של אזור קו המשווה שעליהן שמעו. רובם היו גברים, ולעתים היו אלה כל הגברים הצעירים מכפר מסוים. מטרתם היחידה הייתה להרוויח מספיק כסף כדי שמשפחותיהם יוכלו להצטרף אליהם. השליטים המעודנים של צפון סין הקיסרית ראו בדרומיים אלה איכרים פראיים למחצה, אולם במשך הדורות הפכו אנשים אלה למומחים בהישרדות בתנאים הקשים ביותר. חייהם החדשים היו קשים לא פחות מהקודמים, אולם כעת לפחות הייתה להם תקווה כלשהי, ומקום שמבחינה מסוימת יהיה שלהם.

הם כינו את האזור פשוט נאניאנג, ים הדרום.

יוצאי דרום סין שונים מאוד למראה מאחיהם הצפוניים. לאנשי הצפון עור בהיר ותווים חדים וקפואים המעידים על שמץ דם מונגולי, ואילו אנשי הדרום חסונים יותר, ובעלי עור רגיש פחות שנשזף בקלות בשמש. יש להם תווי פנים מלאים וחמים יותר ומבנה גופם מוצק. כאשר אחד מהם מפריז בתענוגות החיים, כמו אבי, מבנה זה הופך עם חלוף הזמן לעגלגל.

מדובר בהכללה, כמובן, שנועדה לספק תיאור ראשוני למי שאינו מכיר את המאפיינים הגזעיים הבסיסים. כעדות לכך שלא ניתן לסמוך על הכללות אלה, ראו את תווי פני שלי, המזכירים את הצפון יותר מאשר את הדרום, אם ניתן בכלל לכנותם סיניים (למעשה, אפילו אמרו לי שאני מזכיר במראי נסיך יפני).

הסברתי שאבותי הגיעו כנראה מדרום סין, ואם לדייק, ממחוזות גואנדונג ופוג'יאן. אך חשוב גם לציין שאפילו במחוזות גדולים אלה דיברו האנשים שפות שונות. עובדה זו היא בעלת משמעות, שכן השפה שבה דובר אדם מגדירה מי הם חבריו ומי הם אויביו. האנשים בעיירתנו מדברים בעיקר פוג'יינית, אך יש גם כמה דוברי חאקה כמו דודי טוני, בעלה של הדודה בייבי. המשמעות המילולית של "חאקה" היא "אורחים", והם צאצאי שבטים שהובסו בקרבות נושנים ונאלצו לחיות מחוץ לחומות העיר. בני פוג'יין וסינים אחרים באזור רואים בבני חאקה אנשים נחותים מאוד, עם נטיות קרימינליות ברורות. אין ספק שבראי ההיסטוריה, בני חאקה הם שהיו אחראיים למתח ולתחושות האיבה בינם ובין בני פוג'יין באזורים אלה. יתרונם האחד, שאותו הם מרבים לנצל לתחבולות ולמעשי מרמה, הוא הדמיון בין שפתם לשפה המנדרינית, השפה האצילית והמיוחסת של החצר הקיסרית. הדמיון בין הניבים מקל עליהם להסתיר את מורשתם המפוקפקת. זו הסיבה המרכזית לכך שהדוד טוני, שהפך לאיל מלונאות ("מלונאי", כהגדרתו), הצליח לשכנע מנהלי בנקים ואת הציבור כולו שהוא אדם משכיל (לימודים בבית הספר הציבורי בפנאנג ובבית הספר לכלכלה בלונדון), בעוד שלמעשה, ממש כמו אבי, מעולם לא זכה לחינוך רשמי והוא חסר תרבות לחלוטין.

ייאמר לזכותו שהצליח להעלים את הסימן המסגיר ביותר לרקע של בן חאקה, והוא היעדר הצליל "ה" משפתם. צליל זה הוחלף (למרבה הגיחוך, יש להודות) בצליל "פ", ולא משנה אם האדם מדבר מנדרינית, מלאית או אפילו אנגלית. לדוגמה:

אני (במכוון, בילדותי): "היום ליד הנהר שילמתי כסף בשביל לגעת בילדה". הדוד טוני (לפני הפיכתו לאיל מלונאות): "אֱלוֹפים שבשמים, פָגן עלינו מרע!" שכחתי לציין שהוא המיר את דתו לנצרות.

אין ספק ש"ג'וני לים" לא היה שמו האמיתי של אבי. בצעירותו הוא נקרא בשמו האמיתי, לים סֵנג צ'ין, שם שכיח ולא ראוי לציון של בן פוג'יין. הוא בחר בשם ג'וני בסוף שנות הארבעים, כאשר הגיע לגיל עשרים. הוא קרא לעצמו על שם טרזן. אני יודע זאת שכן בין המסמכים המעטים שהשאיר אחריו היו כמה תמונות ישנות, מוכתמות וקמוטות, שנגזרו בקפידה ממגזינים ואוגדו באטב מחליד.

בכל תמונה מופיע אותו אדם, לבוש באזור חלציים שאינו מתאים לו, לעתים קרובות חובק אישה יפה ששדיה האמריקאיים הכבדים נאבקים לפרוץ מחזייתה. באחת התמונות הם עומדים על בול עץ מלאכותי ונאחזים בקנוקנות ג'ונגל; מצחו מקומט ועיניו סורקות את האופק בחיפוש אחר סכנות עלומות, ואילו היא נושאת אליו מבט. מאחוריהם נגלה רקע מצויר, חלק, של גבעות מיוערות. תמונה אחרת, הפעם דיוקן של אותו גבר רחב חזה שכתפיו מכוסות אגלי זיעה, נושאת את הכיתוב: "ג'וני וייסמילר, אלוף אולימפי".

איני בטוח מדוע קסם ג'וני וייסמילר לאבי. אין שום נקודות דמיון בין השניים. למעשה, אם תחשבו על כך, ההשוואה משעשעת למדי. ג'וני וייסמילר: אמריקאי, שרירי, מושך נשים. ג'וני לים: נמוך, גוץ, מתקשה לתקשר, מתבודד מקריח חסר תקנה שכישוריו החברתיים עלובים ביותר. למעשה, אפשר לומר שלי עצמי יש יותר מן המשותף עם ג'וני וייסמילר, שכן אני לפחות גבוה ויש לי שיער שופע. כפי שציינתי, תווי פני זוויתיים ואפי גדול וחד במידה משונה. ביום טוב, יש אפילו אנשים שרואים בי גבר נאה.

אין זה נדיר שגבר בן דורו של אבי יאמץ לו שם לא הגיוני של כוכב קולנוע. בין חבריו של אביו היה אפשר למצוא את האנשים הבאים: רודולף צ'ן, ולנטינו וונג, קרי גופאל ושותפו העסקי רודולף מוטוסאמי, רוק הדסון חואו, מונטגומרי האשים, לפחות שלושה אנשים בשם גרי (גרי גו, גרי "המשוגע" ועוד אחד שאינני זוכר - הגרי בעל הרגל האחת), וג'יימסים רבים מספור. במקרה של השם גרי ברור שהם נקראו על שם גרי קופר, אך השאלה מורכבת יותר כשמדובר בג'יימס: דין או סטיוארט? צפיתי בגברים אלה כאשר ביקרו בחנות. צפיתי באופן שבו הלכו, באופן שבו עישנו סיגריות, באופן שבו לבשו את בגדיהם. האם היה צווארונו של ג'יימס דין בקדמת עדן זקוף או מקופל? איני זוכר בדיוק. ידעתי בוודאות שהדוד טוני בחר את שמו בגלל טוני קרטיס. הוא פחות או יותר הודה בדבר בפני, בכך שלקח אותי לראות את חמים וטעים שש פעמים.

אתם ודאי מבינים שבהתחשב בכל זה, מזלי שפר עלי.
אבי בחר בשמי. הוא קרא לי ג'ספר.
בבית הספר גיליתי שזה גם שמה של אבן, סוג של מינרל. אבל זה לא קשור לענייננו.

אם נחזור לסיפורו של ג'וני, אנחנו יודעים שאימץ לעצמו שם חדש בסביבות גיל עשרים או עשרים ואחת. פה ושם אפשר למצוא ידיעה (קטנה) בעיתון משנת 1940, המדווחת על פעילות המפלגה הקומוניסטית של מלאיה, ומתארת הרצאות ועלונים שהכין פעיל צעיר הקרוי "ג'וני" לים. ב-1941 נעלמו כבר המרכאות וג'וני לים הפך לשמו הקבוע.

חלקים נרחבים בחייו של ג'וני לפני נקודה זו נותרו מעורפלים. זאת מכיוון שמדובר בחיים טיפוסיים של איכר בכפר קטן, נושא שלא עניין איש. מסיבה זאת קשה גם למצוא תיעוד המתייחס במפורש לאבי. קיימות רק שמועות מקומיות, שיש לבחון בזהירות מסוימת. אולם, לשם קבלת מושג כללי לגבי האופן שבו היו עשויים חייו להיראות באותה תקופה, אוכל להציג בפניכם כמה נקודות חשובות מספר הלימוד המרכזי בנושא: המחקר המקיף של ר. סנט ג'. אנווין מ-1954, "כפרי אדמות השפלה של מלאיה", שמוצג לעיון הציבור בספרייה הציבורית של איפו. מר אונווין שירת במשך כמה שנים כפקיד קולוניאלי בחלק הצפוני של ג'והור, ומחקרו נחשב למפורט ולמדויק ביותר שבנמצא. איני מצטט במדויק, כמובן, כדי שלא יאשימו אותי בגנבה ספרותית, אך אני מכיר באסירות תודה בחובי למקור:

החיים בקהילות הכפריות פשוטים וצנועים - ניתן לומר שבהשוואה לרמת החיים המערבית, מדובר ברמת חיים בסיסית ביותר.

במלאיה של שנות העשרים, רוב הישובים לא היו מחוברים לרשת החשמל, פרט לרדיוס של שלושה עד חמישה קילומטרים מהבירות המנהלתיות.

משמעות הדבר הייתה כמובן תאורה מוגבלת שיצרה קוצר ראייה; היעדר מקורות בידור בשעות הלילה, ולמעשה היעדר בידור כלל; הסתמכות על אור נרות ועששיות נפט; בתים שעלו באש.

בשל כך, ילדים לא "שיחקו".

מן הילדים ציפו לעזור בעבודות הכפיים של הוריהם. החברה באזורים הכפריים של מלאיה הייתה חקלאית ברובה, ולכן היה פירוש הדבר על-פי-רוב עבודה בחלקות האורז, במטעי הגומי ובמטעי שמן הדקלים. העבודה במטעים הייתה עדיפה, שכן המעסיקים באותם מקומות היו בריטים או צרפתים. בקנה מידה קטן יותר רווחו גם מטעי פרי ועבודות שונות - כגון יציקת יריעות גומי לייצוא לאירופה, הכנת שקי יוטה ובישול טוֹדי לא חוקי. כל אלה היו קשורים באופן כזה או אחר לחקלאות. כיום המצב שונה מאוד: כל האזורים הכפריים, אפילו באטו גאג'ה, זרועים במפעלים לייצור מוליכים-למחצה ומזגנים.

בגבעות הקרירות ושופעות המים שבלב הארץ נשתלו מטעי תה. לפעמים אני תוהה אם ג'וני עבד בקטיף עלי תה ברמות קמרוֹן. ג'וני אהב תה. הוא נהג לחלוט תה שחור חלש, שהיה עדין וחיוור כל-כך עד שיכולתי לראות דרכו את הסדקים הזעירים בתחתית קומקום החרסינה המזוגג ירוק שבו השתמש. הוא הכין את התה לאט ובסבלנות ושתה ממנו אף לאט מזה, נצח בין לגימה ללגימה. הוא היה שותה תה כשחשב שאיני בסביבה, כאילו רצה להתייחד עם המשקה. אחרי שהיה מסיים הייתי בוחן את הכוסות, את הקומקום, את העלים, בתקווה למצוא רמז כלשהו (איני יודע של מה). מעולם לא מצאתי שום רמז.

הילדים באזורים הכפריים התקשחו בגיל צעיר. לא היו להם בתי שימוש של ממש, בתוך הבית או מחוץ לו.

בתי שימוש היו מבחינתם משטח עץ שמתחתיו הונח סיר לילה גדול. חיות נהגו להיכנס מתחת למשטח העץ, בעיקר חולדות אך גם לטאות כוח, שאכלו את החולדות וגם את הצואה. אחד השעשועים החביבים על ילדים כפריים פשוטים אלה היה ללכוד לטאות כוח. לשם כך יש לתלות לולאה מעל הסיר, כדי שהלטאה תילכד כאשר תכניס את ראשה פנימה. הילדים קשרו את הלטאות לעמודים כחיות מחמד, או (מה שהיה נפוץ יותר) מכרו אותן בשוק עבור בשרן ועורן. מנהג זה עדיין היה נפוץ בילדותי. כאשר חצינו כפרים במכוניתנו, הייתי רואה את הלטאות הללו, שאורכן יותר ממטר, בוטשות בעליבות בעפר ומושכות בחבל הכרוך בצווארן. רובן היו אפורות כסלע, אך עורן של כמה מהקטנות יותר היה מקושט בדוגמת יהלומים זעירים, אלפים על גבי אלפים של אבני חן בצבע שחור ופנינה המכסות את כל גופן. לעתים קרובות היה החבל פוצע את צווארן והן היו עונדות מחרוזות של דם.

הכפריים העניים אכלו בשר מכל סוג שהוא. החלבונים לא היו מצויים בשפע.

רוב הילדים סבלו מתת-תזונה. זו הסיבה לכך שכל חייו היו לאבי רגליים וזרועות דקיקות, אף-על-פי שצימח כרס כתוצאה מתענוגות מאוחרים יותר. תת-תזונה הייתה גם הסיבה לריבוי הגמדים בדורו של אבי. הדבר בולט מאוד בהשוואה אלי - אני גבוה מאבי כמעט בשלושים סנטימטר.

צפדינה, רככת ושיתוק ילדים היו נפוצות בקרב הילדים באזורים הכפריים, וכך גם טיפוס, מלריה, קדחת דנגה וכולרה.

באותם אזורים כפריים אין בתי ספר.

אני משקר. יש כמה בתי ספר, אבל הם שמורים לבני אצולה ולבניהם של אנשים עשירים כדוגמת עובדי ציבור. בתי הספר הללו הוקמו בידי הבריטים. "בתי ספר אלה, הממוקמים בנקודות תצפית נאות על האזורים הכפריים, מהווים דוגמה נאה לניסויים הקולוניאליים באדריכלות, אשר שילבו סגנונות אדוארדיים ומלאיים" (הפעם אני מצטט ישירות מספרו של מר אונווין). אם תזדמנו לאחד מבתי הספר הללו תבחינו מיד שהם חולשים על הנוף סביבם. מדשאות רחבות ידיים ומגרשי משחקים משתרעים לפני מרפסות העמודים הלבנים כאוקיינוסים בצבע ירוק עז, בלב גווני האפור והזית של הג'ונגל סביבם. מעוזי חינוך אלה נבנו במיוחד עבור בני המעמד השליט במלאיה. רק בניהם של סינים עשירים מאוד למדו שם. בדומה לבנו של ג'וני, שילמד באחד מבתי ספר אלה - קליפורד קולג' שבקואלה ליפיס.

התלמידים בבתי ספר אלה לומדים לדבר אנגלית - אנגלית תקנית, אני מתכוון. הם גם קוראים דיקנס.

חייהם של ילדים אלה טובים, אך לא תמיד. הם חיו את החיים הטובים מכל טוב, הם חיו את החיים הרעים מכל רע.

ואם נחזור לעניין בתי השימוש: למעשה, אפילו בשנות השישים עוד המשיכו להשתמש במשטח העץ. אבל לא אני. ב-1947 התקין אבי בחנות המשי הרמוניה את מכל ההדחה ואת בור השופכין הראשונים מצפון לקואלה לומפור. לפני כן היו לנו סירי לילה מאמייל. הסיר החביב עלי קושט בדגי זהב שחורים ואדומים, עבודת יד.

דמיינו לעצמכם ילד כמו ג'וני, הגדל בשולי כפר על גבול מטע עצי גומי (לדוגמה), וכדי להרוויח דמי כיס זעומים עובד במטע ולוכד חיות. סביר להניח שאינו מודע לעולם הסובב אותו. הוא מכיר רק את הילדים של פועלי הגומי האחרים ואינו מתערב באנשים מלבדם. לפעמים הוא רואה את המכונית השחורה של בעל המטע חוצה את הכפר בדרך למועדון בעלי המטעים שבעיר. רעש המנוע, שאגה וקרקוש מתכתיים, ממלא את אוזניו של ג'וני. ייתכן שהוא מבחין בפניו הוורודות ובמעילו הלבן של האדון כאשר חולפת המכונית על פניו. אין סיכוי שהשניים יחליפו בחייהם מילה. ג'וני לעולם לא יחליף מילה אפילו עם סיני עשיר - מסוג האנשים שחיים בבתים גדולים עם משרתים ומפות וגנרטורים משלהם.

כשילד כמו ג'וני הופך בסופו של דבר לסוחר טקסטיל, מדובר בסיפור מדהים. באמת. הוא מקרה חריג של ממש.

?אין זה מפתיע שרבים מהסינים העניים הופכים לקומוניסטים. לא כולם, אבל רבים מהם. וכך גם ילדיהם.

ספרו המשובח של מר אנווין מצייר תמונה ברורה מאוד. אולם מדובר במחקר כללי של הכפרים ברחבי המדינה אשר אינו מתחשב במאפיינים הייחודיים לאזורים שונים או לקהילות מסוימות. איני אומר זאת כביקורת - איני נמצא בעמדה לבקר עבודה מלומדת שכזאת - אבל התיאור שלעיל חסר גורם אחד שרלוונטי מאוד לסיפורו של ג'וני: הבדיל הכסוף, המבריק, הטמון במעמקי האדמה העשירה של עמק קינטה.

3. עמק קינטה
עמק קינטה הוא רצועת אדמה צרה, שלמעשה אינה עמק כלל. אורכו מאה ועשרים קילומטר, בנקודה הרחבה ביותר מגיע רוחבו לשלושים קילומטר והוא מתמשך מגבעת מקסוול בצפון ועד לסלים ריבר בדרום. ממזרח משתרעת שרשרת הרי אבן גיר, מכוסים בסבך ג'ונגלים, שאותם אפשר לראות מכל נקודה בעמק: הרים נמוכים מחוררים מערות, אשר נראות כצלקות עגולות שחורות על פנים גסות. את הג'ונגל חוצים משעולים המובילים מעלה אל מערות אלה. השבילים נכבשו ברגלי חיות במשך שנים על גבי שנים - אילי סמבר ויחמורים, תאואים וחזירי בר, שוורי בר עצומים - אשר ירדו מהגבעות לחפש מזון במקום המפגש בין היער למטעי הפרי העשירים.

בילדותי נהגתי ללכת בשבילים אלה. הג'ונגל היה רטוב וקריר ואפלולי, אך עם הזמן למדתי היכן לדרוך ואיך להימנע מעיקום הקרסול בשל שורשי עצים ומאורות. בפעם הראשונה שגיליתי מערה הרחקתי כל-כך אל מעמקיה עד שלא יכולתי לראות עוד שמץ אור מבחוץ. גיששתי בידי אחר מקום לשבת. הקרקע והקירות היו לחים ומכוסים לשלשת עטלפים. באוויר עמד ריח עשן עתיק, כמו אודים ממדורה של עצים מתוקים משונים. לא נשמע שום קול, מלבד נטף מים דק. החשכה בלעה כל תנועה. לא יכולתי לראות את ידי ורגלי, לא יכולתי לשמוע את קול נשימותי. נדמה שחדלתי להתקיים. ישבתי שם שעות - איני יודע כמה זמן בדיוק. גם איני יודע כיצד מצאתי את דרכי החוצה או מה גרם לי לרצות לצאת. עד שהגחתי החוצה ירד כבר הלילה, אך לי הוא לא נראה חשוך. אפילו אורו החיוור של סהר הירח הכאיב לעיני כאשר עשיתי את דרכי הביתה.

לפני מאה שנה גילו הקולים הסינים הראשונים את המערות הללו ובנו בהן מקדשים בודהיסטים. גם עבורם היו המערות מקום של נחמה מחסה ומפלט. כמה מהמקדשים הגדולים שרדו עד היום. המקדש החביב עלי הוא קֵק לונג, שבו עומד פסל עצום של בודהא צוחק. אומרים שפניו מביעות אהבה וחוכמה אינסופיות, אבל אני ראיתי בו תמיד ילד, המצחקק בשובבות אחרי שעשה מעשה אסור.

ניתן לצפות מעמק שיהיה תחום בשני רכסי הרים, אך לא כך הדבר בעמק קינטה. ברגע שאתה חוצה את נהר ?ראק ממערב, נפרשות בפניך ביצות המנגרובים. הארץ שטוחה ובוצית, מרושתת בנחלים בעלי זרימה אטית. בדרך אל החוף אתה עובר על פני מטעי קוקוס וכפרי דייגים. בכל מקום נראים סדי עץ רעועים, שעליהם מתייבשים אט-אט דגים בשמש וברוח הים. ברוב שטחי החוף קשה לדעת היכן נגמרת האדמה ומתחיל הים.

אלפי לגונות זעירות קוטעות את קו החוף כאריג מורכב של מפרצונים. שם, עמוק בין המנגרובים, נהג להסתתר שודד הים הידוע לשמצה מהמאה התשע-עשרה, מאט היטאם. מכאן הוא היה יוצא לפשיטות על מאות ספינות הסוחר שחצו את מֵצרי מלאקה - נתיב סחר שבמשך שלוש מאות שנה היה הרווחי ביותר בעולם. המֵצרים היו, ועודם, אזור שלֵו ומוגן - הנתיב המושלם לספינה הנמצאת בדרכה בין הודו לסין כשעל סיפונה תה, כותנה, משי, חרסינה או אופיום. כאן מצאו מלחי אותן ספינות מזור לנשמתם הזהירה, היגעה. באזור זה, המוגן מהמים הפתוחים והבוגדניים של האוקיינוס ההודי, הם נהגו להתאושש לפני שפנו לעבר ים סין הדרומי. דייגים ואנשי סוחר טענו שהמֵצרים הם המקום היפה ביותר בעולם. המים היו חלקים כל-כך עד שסירה שנבנתה בידי ילד יכלה להפליג שם בבטחה. הגלים הרכים לכדו את האור הענברי של השמש השוקעת והרוח המתמדת, החמימה, נשאה אותך קדימה בקצב קבוע כל-כך עד שהאגדה מספרת שהיה מהפנט את המלחים שעל הסיפון. היו שטענו בעקשנות שניתן להרגיש שם בנוכחות אלוהים.

כאן, בלב אידיליה זאת, הכו מאט היטאם ואנשיו. במשך עשרים שנה כמעט הטילו סירותיו הקטנות והמהירות אימה על הספינות הגדולות העמוסות מטען יקר ערך. מאט היטאם עצמו הפך לדמות שעוצמתה משתווה לזו של האלים, והכול פחדו מפני אכזריותו. עובדה מבוססת היא שהיה זה אדם נדיר עד מאוד: סיני שחור. איש לא ידע מהיכן בדיוק הגיע. היו שאמרו שנולד במחוז יונאן שבדרום סין, אולם האמונה הרווחת גורסת שהוא לא היה זר אקזוטי אלא נולד לחופים אלה. תהיה האמת אשר תהיה, אין לי ספק שמראהו המסתורי סייע להצלחתו. הוא מת ב-1830 (בקירוב), בתחילתו של השלטון הבריטי במלאיה. הקורבן האחרון שלו היה חואן פרננדס מרטין, מיסיונר ישועי. בשעה ששודד הים שיסף את גרונו הטיל עליו הישועי קללה, שהייתה חזקה עד כדי כך שתוך שבועיים מת שודד הים השחור מעוויתות מעיים. עיניו דיממו עם מותו, והבעת פניו הייתה "ריקה כגיהינום ומלאת זעם".

רוחו עדיין חיה במפרצונים החבויים ובכפרי הדייגים המנומנמים למראה הפזורים לכל אורך החוף. בלתי אפשרי להטיל עליהם מרות. באזור זה הבריח ג'וני עשרים אלף טון של אורז מסומטרה במהלך הבצורת של 1958. נאמר לי שסירות קטנות הנושאות מהגרים אינדונזיים לא חוקיים עוגנות כאן מדי יום. אני בטוח שלו ג'וני היה עדיין בחיים, הוא היה מוצא דרך להפיק רווח גם בתחום זה.

בנקודה או שתיים לאורך החוף נגלה הים בבירור וללא הפרעות. אחד ממקומות אלה הוא רֶמיס, לשם לקח אותי פעם אבי לשחות. זאת הייתה הפעם הראשונה ששחיתי בים. בעודי צועד אל החוף דקרו המחטים היבשים של עצי הקזוארינה שהיו פזורים על החול את כפות רגלי. היום היה חם מאוד, ואף-על-פי ששמש אחר הצהריים החלה להיחלש היה החול לבן למראה וחמים למגע. נכנסתי למים עד גובה המותן ואז הסתובבתי לאחור להביט באבא. הוא עמד בצל העצים וצפה בי בזרועות משולבות ובעיניים מצומצמות מעט.

המשכתי להתקדם עד שבהונותי בקושי הגיעו לקרקעית, והתחלתי לשחות בחתירות צפרדע מהוססות. בשלב מסוים עצרתי וצפתי במקומי, כשזרועותי מתנודדות קלות לפני. צבע הים היה ירוק כהה, כמו אבן ירקן עתיקה. זו הייתה הפעם הראשונה שהבחנתי בעורי, בצבעו. לא חום, לא צהוב, לא לבן, שום דבר על רקע הירוק העשיר והמסתורי של המים סביבי. פניתי להביט באבי. בקושי היה ניתן להבחין בו בצל אולם הוא עדיין עמד שם, ידו על ירכו, האחרת מצלה על עיניו מפני השמש.

בדרך הביתה שאלתי אותו אם אוכל לצאת שוב לשחות. הייתי בן שתים-עשרה, אני סבור, ורציתי להגיע לאיים שבאזור באנגקור; שמעתי שהשמש גורמת לחול שם להיראות כמו גבישים זעירים. השתוקקתי לראות במו עיני את שבע הבתולות, האיים שעל-פי האגדה נעלמים עם שקיעת השמש; כמהתי למימיהם החמימים. אבל אבא אמר שלא ייקח אותי. "המקומות האלה לא קיימים עוד", אמר. "הם חלק מסיפור, סיפור ישן וחסר טעם".
"למה שלא נלך לשם ליום אחד?" הצעתי. "כבר היית שם, אבא?"
"אמרתי לך, אני שונא איים".
"למה?"
"למעשה, אני לא כל-כך אוהב את הים", הוא אמר בפשטות.

ידעתי שאין טעם להמשיך להציק לו במצב רוח כזה. אבל הבחנתי שאף-על-פי שאחר הצהריים כולו עבר עלי בשמש, עורי נותר לבן בהשוואה לשלו. עורי סירב להתכהות ונותר חיוור וחלק כסדין נקי לצד זרועותיו המכוסות בהרות שמש.

איש אינו עוצר לבקר בעמק. אוטובוסים ממהרים על פניו בדרכם צפונה לפנאנג; הנוסעים עוצרים להתרעננות של עשר דקות בתחנות דרכים בעלות גגות מתכת בפאריט או בטאיפינג, שותים מבקבוקי פאנטה ומכרסמים קרקרים מתובלים בטעם עוף. ואחר כך הם יוצאים שוב לדרך, להוטים להסתלק מהמישורים התיכונים המשמימים של העמק לטובת אורות הניאון והטיילות של ג'ורג'טאון. בצעירותי היה אפשר לבלות באיפו שבוע בלי לשמוע מילה אחת באנגלית. לאיש לא הייתה טלוויזיה (מלבדנו, כמובן). אז, כמו היום, מבקרים מערביים היו מחזה נדיר. האנשים הלבנים היחידים שראיתי היו אלה שנאלצו להישאר בעמק - בעלי מטעים אלכוהוליסטים ועובדי מדינה עגמומיים.

אני זוכר רק פעם אחת שנתקלתי בתייר, ואפילו אז לא הייתי בטוח שהגיע לעמק במכוון. הייתי שקוע בעיסוק החביב עלי בילדותי - טיפוס על הענפים התחתונים של עץ הפיקוס הענקי שהיה תוואי השטח הבולט ביותר של גדת הנהר באזור החנות. הושטתי יד אל הקנוקנות העבות המשתלשלות מהעץ והתנודדתי בקשת רחבה, מתרומם לגובה עד לשמים המסחררים; ואז הרפיתי את אחיזתי והושלכתי אל המים החמימים. כשעליתי אל פני המים ראיתי גבר אנגלי יושב על הגדה כשזרועותיו השלובות נחות על ברכיו האסופות אל גופו. ילקוט קנבס היה תלוי ברפיון על כתפיו. הילדים האחרים חדלו ממשחקיהם; הם שכשכו בשקט במים הרדודים והסתירו במתח את גופם העירום במים העכורים.

רציתי לטפס על העץ ולקפוץ שוב אל הנהר אבל האנגלי ישב בדיוק בבסיס הגזע, ונשען במגושם על השורשים המסוקסים. לא חשתי כל פחד; פשוט עליתי בגדה החלקלקה בכיוון העץ ועברתי קרוב מאוד אליו. הבחנתי שהוא אינו מביט בי אלא בוהה במרחק. הוא לא היה אדם זקן, אך פניו דמו לאלה של אבי - נחקקה בהן עייפות שרק לעתים נדירות ראיתי באנשים אחרים. טיפסתי מהר על העץ והזדחלתי אל קצה ענף גדול. בעודי צונח קדימה אל המים הבחנתי מזווית העין ברעמת שערו הכסוף של האיש. כשעליתי אל פני המים גיליתי שהוא נעלם, והילדים האחרים החלו שוב לשיר ולצעוק. כולנו הסכמנו, תוך כדי צחוק, שהאיש הלבן היה מרגל או משוגע. אורסון לאי אמר שאולי היה רוח רפאים שחזרה לרדוף את מקום התרחשותו של פשע נורא. כן, החלטנו כולנו בקולות מהוסים מפחד ילדותי, אין ספק שהוא היה רוח. הרי איש אינו מבקר בעמק.

בימינו הצטמצמה התנועה בעיירות הקטנות של קינטה אפילו יותר. הכביש המהיר החדש צפונה ודרומה מאפשר לנוסע לחלוף על פני העמק בתוך פחות משלוש שעות. המסע פשוט ואין בו כל טרחה. אתה נרדם בנוחות הממוזגת, ולמען האמת אינך מחמיץ הרבה. בין הגבעות והים הבלתי נראה נותר הנוף שטוח וחסר ציון. דבר אינו לוכד את העין מלבד מכרות הבדיל הנטושים הרבים, המוצפים כיום במי גשמים. אתה נתקל בהם בכל פינה בעמק - בריכות דוממות ועגמומיות של מים שחורים. נהגתי לחפש אחר הגדולות שבהן, שהיו עצומות כל-כך עד שיכולתי להעמיד פנים שמדובר באוקיינוס עצמו.

אבל העמדת הפנים הצליחה רק לעתים נדירות. ברגע שירדתי מהמדף הבוצי הפושר שהקיף את הבריכה מצאתי את עצמי במים שעומקם לא ידוע, שכיסו על פועלם של אבותי. הטמפרטורה צנחה בחדות. מדי שנה טבעו ילדים מכפר הולדתי בבריכות שכאלה. הקור הפתאומי של המים גרם לשרירים להיתפס. חברי רובי וונג מת בצורה כזאת. הוא היה חברי היחיד בילדותי, שחיין טוב, מהטובים ביותר. אף-על-פי שלא היה חזק כמוני ומבנה גופו היה דק, הוא חתר בתנועות קלילות וחלקות שבקושי פילחו את המים אך דחפו אותו קדימה בקצב מהיר ואחיד. הוא היה מסוגל לשחות במשך שעה ברציפות. פעם אחת חצינו בשחייה את המים החומים הגועשים של נהר ה?ראק, כשרובי בראש. כשהגענו לגדה הנגדית, אפילו לא התנשפנו.

הפעם בחרנו במכרה הישן שליד טירת קלי. רק האמיצים העזו לשחות בבריכות הגדולות, וזאת הייתה מהגדולות שבהן. היינו רק בני ארבע-עשרה אך לא היססנו לשחות שם. הגענו אל הבריכה עם רדת החשכה. התפשטתי במהירות, להוט לחוש במגע המים. שחייה לילית הייתה משהו שונה, מיוחד: היעדר האור גרם לעורי להיראות חיוור פחות. השמים היו ריקים, חשוכים מעננים. לא נראה ירח; שום אור לא זרח. אפילו האדוות שהעלינו עם כניסתנו לא נראו לעין.

בשחייה הזאת, כמו באלה שקדמו לה, לא הייתה מטרה מוצהרת, שום מירוץ מטופש או "מי שמגיע לצד האחר מנצח". פשוט שחינו. המדף נגמר כמטר או שניים משולי הברכה ואני התכוננתי לגל הקור. הוא עטף את גופי וסחט את האוויר מחזי. נשמתי נשימה עמוקה, משתנקת, אבל הכרתי את התחושה ולכן המשכתי לחתור. למשוך. לבעוט. למשוך. לבעוט. שמעתי את נשימתו החנוקה של רובי המשקפת את שלי, אך המשכתי לשחות אל לב החשכה בעיניים עצומות.

"גַ'ס", נשמעה הקריאה הראשונה. רובי שאף את המילה, לא אמר אותה. "גַ'ס".

פקחתי עיניים וחיפשתי אחריו בחשכה המוחלטת. "רובי?" שאלתי בעודי ממשיך לשחות הלאה.

כמה שניות עברו עד שהבנתי שהוא אינו שם עוד, אבל בשלב זה כבר היה מאוחר מדי. שחיתי בשצף קצף לכל עבר בלי לדעת היכן לחפש, להיכן לפנות. בלילה נטול הירח חשבתי על התרנגולות שהחזקנו בחצר מאחורי החנות. אני לא יודע למה נזכרתי בהן. כשהיינו נכנסים ללול לבחור אחת מהן לשחיטה, הן היו בורחות בזיגזג בלי לדעת להיכן הן רצות או ממי הן בורחות. על פני הקורבן הייתה תמיד הבעה ריקה, לא מבועתת או אפילו עצובה אלא רק אבודה.

מובן שיד הגורל הייתה שהמכונית הראשונה שבה נתקלתי אחרי צעדה של שעה בשביל הנטוש הייתה מכוניתו של אבא. אבא הוא שמצא אותי, עירום וטרוף-מבט. צעקתי לו מה קרה לרובי. איני יודע אם היה היגיון בדברי.

"הוא לא עובד עליך", אמר אבא. כך נהג לדבר. מעולם לא שאל שאלות, רק הצהיר הצהרות.
"לא, אני בטוח!" צרחתי.
"אתה לא מספר סיפורים?"
לא היה צורך שאענה.
"אז הוא מת", הוא אמר ופתח את הדלת כדי שאכנס. "נחזור מחר לקחת את הבגדים שלך". חששתי שהוא כועס על כך שנאלץ לחזור כל הדרך הביתה לפני שיפנה שוב בכיוון קמפאר למשחק הקלפים הקבוע שלו בכל ערב. חששתי, ולכן לא אמרתי דבר.

וכך, פחות או יותר, מת חברי רובי וונג.

כאן, אם כך, נח עמק קינטה, בין הגבעות והביצות. זה העמק שהפך לאימפריה הקטנה של ג'וני, שם חי כגבר וכילד, שם הקים משפחה, שם כיבדו אותו אנשיו, שם הרס את הכול.

© כל הזכויות שמורות לגרף הוצאה לאור

חנות המשי - טאש אוו
The Harmony Silk Factory - Tash Aw