» טקסט  » ספרים תרגום  » ספרים חדשים באפריל 2007       חזור

ספר המלח
מאת: מוניק טרואונג
The Book of Salt - Monique Truong

ההוצאה: כנרת זמורה ביתן פריז, 1934. לאחר חמש שנים שבהן שימש טַבָּח בדירה המפורסמת ברוּ דה פלֶר 27, מתלוֶוה בין, השף הוויטנאמי, לגבירותיו - גרטרוד סטיין ואליס ב' טוקלס - אל תחנת הרכבת בדרכן חזרה לאמריקה. אך יעדו שלו אינו ברור: האם ייסע עם ה"סטייניוֹת", יישאר בפריז או יחזור למולדתו, וייטנאם, שאותה עזב בבושת פנים? החלטתו משיבה אותו לימי נעוריו במושבה הצרפתית וייטנאם, לשנותיו כנער סיפון בים ולתקופה שבה התקין סעודות ערֵבות לנכבדי "הדור האבוד". בין לא רק שולט בתכולת המזווה בביתן של הסטייניוֹת: הוא מכיר את שגרת יומן ואת חייהן האישיים, את תכסיסיהן ואת מעשי השטות שלהן. במבט חודר ומריר הוא סוקר את סטיין ואת טוקלס המבוצרות במשפחתיות נוגה.

אך האם תיאורו ראוי לאמון? שכן בִּין הוא נשמה תועה, אורח לילי קבוע בעולם הדמדומים הפריזאי, זר וגולה, מפליג במחשבות ובזיכרונות, וקרוב לוודאי גם בשקרים, בחיפושו אחר האהבה החומקת ממנו, קודם בקרב בני משפחתו ואחר כך אצל הגברים שהוא פוגש במסעותיו הארוכים, ולרוב גם המסוכנים.

"כל מעסיקַי מדביקים לי כינוי חדש, ביודעין או שלא ביודעין. אף לא אחד מהם - ואיני מגזים - לא קרא לי בשמי שלי. עיווּתי ההגייה שלהם אינסופיים, שירה אֶפית שכולה משלהם. זה של גרטרוד סטיין פשוט מתחרז במקרה. בכל פעם שהיא אומרת את שמי, גם אני אומר אותו.

לשמוע אותו נאמר נכון, ולו רק בראשי, זוהי תשוקה שאיני יכול לערער. אני מכוון ומסדר מחדש את הטוֹנים החסרים או את אלה שהוסטו ממקומם... מעולם לא הנדתי עפעף, גם לא לאחר שראיתי כי ברו דה פלר 27 יש מדאם ומדאם, ושום מסיה בטווח ראייה. אף שידעתי כי מבחינת השוער, גרטרוד סטיין היתה מוכשרת בהחלט לעמדה הזאת. מכל מקום, המדאמיות שלי גרות יחד ושרויות בחסד. שתיהן אוהבות את גרטרוד סטיין. או מוטב, שתיהן מאוהבות בגרטרוד סטיין."

מוֹניק טְרוּאוֹנג נולדה בסייגון ב-1968 ועברה לארצות הברית בגיל שש. היא בוגרת אוניברסיטת ייל ובית הספר למשפטים של אוניברסיטת קולומביה. מתגוררת בברוקלין, ניו יורק. זהו רומן הביכורים שלה. עם צאתו לאור הוא הפך לרב-מכר, ועד כה תורגם ל-7 שפות.

ספר המלח מאת מוניק טרואונג בהוצאת כנרת זמורה ביתן,
מאנגלית: אמיר צוקרמן, עיצוב עטיפה: אמרי זרטל, 272 עמודים.

פרק א, ספר מלח | מוניק טרואונג
מן היום ההוא נותרו לי שני תצלומים, וזיכרונותי, כמובן.
הגענו לגאר די נוֹר כשלפנינו יותר משלוש שעות חופשיות. אחרי הכול, היה לנו מספר עצום של תיבות מסע וארגזי מטען. נדרשו שני סיבובים במונית, מן הדירה לתחנת הרכבת, לפני שהעברנו את הפריטים כולם. קבוצה קטנה של צלמים, שהתקבצו לרגל האירוע, התנדבו להשגיח על המטען הראשון בשעה שאנו חזרנו לרוּ דֶה פְלֶרוּס להביא את השאר. המַדאמיוֹת שלי קיבלו את הצעתם ללא היסוס. הן נתנו אמון כמעט ילדותי בצלמים. צלמים, האמינו המדאמיות שלי, הפכו מעמד למאורע. נוכחותם בישרה את בואן של החשיבות והתהילה, אוחזות זו בידה של זו.

מצלמותיהם המבזיקות, כמו חיוכיהם הזוהרים של חברים שאבדו זה מכבר, חיממו במהירות את לבן המשותף של המדאמיות שלי. דומה יותר לחברים חדשים שאין לבטוח בהם, חשבתי אני. באותו זמן כבר הייתי עם המדאמיות שלי חצי עשור. הצלמים לא היו שם מן ההתחלה ממש. אבל מרגע שהחלו ההכנות לנסיעה הם נהרו לכניסה לרו דה פלרוס 27 כמו דבורי דבש. היה לי ברור מדוע המדאמיות שלי טיפחו אותם. כל ביקור של צלם הביא בעקבותיו מכתב ובו גזיר עיתון או כתב עת עם שמות המדאמיות שלי מוקפים בהילה של דיו אדומה.

הגזירים, כולם מגוהצים בקפידה במגהץ מלוהט, במיוחד אם הופיע איזה קמט מבלי משים בפניהן של המדאמיות שלי, סודרו מיד באלבום מכורך עור ירוק. "ירוק הוא צבע הקנאה," אמרו לי המדאמיות שלי. כשאמרו זאת שילחו זו בזו מבטים יודעי דבר, שהביעו מה שניתן לתאר רק כצהלה. המדאמיות שלי תיקשרו זו עם זו בדרכים נסתרות, אבל אחרי השנים הרבות שביליתי בחברתן כבר ידעתי לפצחן. "ירוק" פירושו שחיכו נואשות ליום הזה, שהתעייפו לראותו מגיע למפתניהם של חברים ושל סתם מכרים; שהאלבום היה שם מן הרגע הראשון, חסר סבלנות אך ממתין לשעת כושר; שכעת הן להוטות למלא אותו בתצלומים משפחתיים מן הסוג הפומבי ביותר. "ירוק" פירושו סוף לקנאתן שלהן, ותחילתה אצל אחרים.

אני יודע שאולי קשה להאמין בכך, אבל נזקקתי לבואם של הצלמים כדי להבין שהמדאמיות שלי לא היו, למרות הכול, שלי; שהן השתייכו לארץ גדולה מכל ארץ שאי פעם הייתי בה; שלאנשיה היתה הזכות לחבק אותן ולדרוש אותן חזרה, הרי משלהם היו. ודאי, רו דה פלרוס 27 תמיד המה מבקרים, אבל זה היה שונה. המדאמיות שלי אהבו לקבל אורחים, אבל גם אהבו לראותם הולכים. רבים היו מגיעים בתקווה למקום קבוע בשולחן התה של המדאמיות שלי, אבל אני ידעתי שיהיה עליהם לעזוב לאחר הקנקן השלישי. לי היה צריך לשלם כדי שאשאר. פירור ערֵב של אירוניה, חשבתי תמיד. הצלמים, לעומת זאת, סימנו את תחילתו של דבר-מה חדש.

בציר אחרון זה של מעריצים היה תובעני להחריד ולא ניתן לריצוי לחלוטין. הם, לתדהמתי, לא הסתפקו בדפיקה על הדלת ברו דה פלרוס 27 ובבקשה מנומסת להיכנס וללגום ספל תה. לא. הצלמים רצו שהמדאמיות שלי ילכו איתם, ישאירו מאחוריהן את רו דה פלרוס, ינעלו אותו במפתח. ביום ההוא בגאר די נור כל שיכולתי לחשוב עליו היה הבזקי המצלמות, שמעולם לא חדלו להפחיד אותי. היו אלה אורות שהאירו רק לכאורה; לאמיתו של דבר התכוונו לסמא. ברק שמקדים סערה עזה, הירהרתי אז. אבל אני מניח שחרדת המַלח שבי היא שדיברה. חלפו אחת-עשרה שנים מאז חציתי אוקיינוס. המדאמיות שלי לא עשו זאת יותר משלושים שנה. האוקיינוס היה בשבילן רק זיכרון, מרחב כחול ומרגיע בין כאן לשם. בשבילי הוא היה חי ותוקפני, תזכורת לכך שמרחק אינו יכול להימדד על פי גודלם העצום של הימים הפתוחים, שזוהי רק ההתחלה.

כשהמדאמיות שלי החלו בהכנות לנסיעה, הן רצו לקחת איתן את בַּסקֶט ואת פֶּפֶּה. אוניית הקיטור "שאמפּלֶן" שמחה לארח כלבים וחיות מחמד לסוגיהן בתנאי שבעליהם היו מנוסעי המחלקה הראשונה. אלא שהבעיה היתה אמריקה. שום מלון, על כל פנים שום מלון במסלול שלהן, לא קיבל בני לוויה הולכי על ארבע. הדיון נשטף בדמעות לרגע, אבל רק לרגע. המדאמיות שלי נהיו מעשיות בשנים האחרונות. אפילו המחשבה על הפודל והצ'יוואווה האהובים שלהן נמקים מעצבות בפריז, מייבבים, או במקרה של הצ'יוואווה מִתנבחים, חודשים רבים אם לא שנים - לא היה בה כדי לדחות את ההפלגה הביתה.

אין ספק שלא שררה חיבה יתרה ביני לבין הכלבים האלה, ובמיוחד ביני לבין הפודל בסקט. המדאמיות שלי קנו אותו בפריז, בתערוכת כלבים, באביב .1929 בהמשך אותה שנה הצטרפתי גם אני לדיירי הבית ברו דה פלרוס. תמיד חשדתי שסמיכות הגעתנו היא שגרמה לבעל החיים הזה לגלות כלפי יחס גרוע כל כך. אחרי הכול קנאה היא דבר-מה אינסטינקטיבי. בכל בוקר התעקשו המדאמיות שלי לרחוץ את בסקט בתמיסת מי גופרית. כלב נקי יותר לא היה ולא יהיה בשום מקום. המבקרים ברו דה פלרוס עצרו לא אחת באמצע משפט כדי להתפעל מפרוותו של בסקט ומגון העגל הנא הוורוד שלה.

בתחילה חשבתי שמי הגופרית הם ששינו את צבע הפרווה הלבנה המתולתלת של הוד מעלתו. אבל אז הבנתי שהוא פשוט מאבד את שערו, שעורו השחמחם כמו ציפוי של נקניק החל לזהור מתחת, מופע הצצה מביך שנגרם בלי ספק בשל אמבטיות הבוקר שלו. עד מהרה החלו המדאמיות שלי "להלביש" את בסקט בתלבושות דמויות שכמייה בכל פעם שהיו אורחים בסביבה.

אני יכולתי להתרחץ ולהתלבש בעצמי, תודה. עם זאת, כמו לבסקט, גם לי היו כמה מעריצים. טוב, אולי רק אחד או שניים. פפה הצ'יוואווה, לעומת זאת, היה קטן ודוחה. הוא היה בקושי כלב, כולו עיניים ואף קטן ורטוב. לפפה לא היו אמורים להיות מעריצים כלל, אבל הוא, כמו בסקט, שימש דוגמה נאה לאופן שבו חיבתן של המדאמיות שלי היתה לעתים שלא במקומה. כמובן, המדאמיות שלי ביקשו אותי ללוות אותן. תארו לעצמכם שהיו מזמינות את בסקט ואת פפה, ולא אותי. לא יעלה על הדעת. אנחנו, יש לזכור, היינו אז יחד יותר מחצי עשור. נסעתי איתן לכל מקום, אף שלמען האמת לא היה זה אלא מפריז לבית הקיץ שלהן בבּילינֶיין. המדאמיות שלי היו שתיהן בשנות החמישים שלהן כשמצאתי אותן. עד אז כבר איבדו את תאוות הנדודים. מבחינתן, טיול לא היה עוד אלא קו סדיר ונטול תקריות מאתר נוח אחד לאחר, נסיעה במכונית בתוך צבעיהם החרישיים של אזורי הכפר הצרפתיים.

המסע באוקיינוס שינה הכול. המדאמיות שלי החלו להתכונן אליו חודשים מראש. הן הזמינו שמלות, כפפות ונעליים חדשות. שום דבר לא היה ראוותני, אבל הכול היה הדור: לסוטות מרוקמות בפרחים ובכמה מיני ציפורים, בגדי מסע מאריג טוויד נאה עם אמרות קטיפה חומות וכפתורים, שני זוגות נעליים, זהות בכול מלבד גובה העקבים והמידה. הזוג הגדול התרומם אך במעט. הוא היה ילדותי בגובהו, אבל גברי בממדיו. הזוג הקטן יותר שאף לגבהים רמים יותר, אם כי לא מסחררים. שתי המדאמיות שלי, יש לזכור, דאגו מאוד לנוחות.

"ניקח רכבת מפריז ללֶה אָבר, ששם תעגון אוניית הקיטור 'שאמפּלן'. משם האטלנטי יהיה מארחנו לשישה או שבעה ימים, ואז תגיח מן הים העיר ניו יורק. מניו יורק נפנה צפונה למסצ'וסטס, אז דרומה למרילנד ולווירג'יניה, אז מערבה לאוהיו, למישיגן, לאילינוי, לטקסס, לקליפורניה, כל הדרך אל חופי האוקיינוס השקט, ואז, אולי, כל הדרך חזרה." כשהמדאמיות שלי התוו את הטיול המוּצע במפה, שמה של כל עיר - ניו יורק, בוסטון, בלטימור, קליבלנד, שיקגו, יוסטון, סן פרנסיסקו - היה תו גבוה של התרגשות שעלה מבין חצאי הטון האָטוֹנליי ם הרגילים שלהן.

קולותיהן רטטו במיוחד כשאיזכרו מטוסים. הן רוצות לראות את אמריקה שלהן מנקודת מבט אמיתית של המאה העשרים, כך אמרו לצלמים. תארי לעצמך, אמרו זו לזו, "להיות בעננים" אינו עוד רק ביטוי ציורי. הן תהו באשר למחירו של מטוס פרטי משלהן, מיד שנייה כמובן. המדאמיות שלי, אחרי הכול, היו מעשיות.

אני נטיתי להאמין באמונות תפלות. חשבתי שהגורל ודאי הקשיב גם הוא להזיה הזאת על מסע וטיסה. איך יכולתי לחשוב אחרת כאשר המכתב הגיע לרו דה פלרוס בהמשך אותו יום? זה כמעט בבחינת מאורע. המדאמיות שלי הושיטו לי את המעטפה על מגש כסף קטן. הן אמרו שנדהמו להיווכח כי עד אז מעולם לא ראו את שמי המלא בכתב. מה שהדהים אותן יותר, קרוב לוודאי, היה העובדה שעד עתה, בכל השנים שעבדתי בשירותן, לא קיבלתי שום מכתב מעולם. לא היה עלי להביט במעטפה כדי לדעת. המכתב היה מאחי הבכור.

איש מלבדו לא היה יודע היכן למצוא אותי, איש לא היה יודע שרו דה פלרוס 27 הוא ביתי. ריחרחתי את המעטפה לפני שפתחתי אותה. היא הדיפה ריח של עיר רחוקה, ניחוח חריף של ציפייה לגשם. אילו המדאמיות שלי לא היו בחדר, הייתי טועם את המעטפה בלשוני. לא היה לי ספק שאמצא עקצוץ מוּכּר של מלח, אבל מה שרציתי לדעת הוא מאיזה סוג: מטבח, זיעה, דמעות או ים. רציתי שאותו דבר המוצפן בנייר ייחשף בפני, ידבר אלי עוד לפני שהמילים יופיעו ויגלה לי מדוע נדרשו לו לאחי כמעט חמש שנים להשיב על מכתבי הראשון והיחיד הביתה.

כתבתי לו בסוף .1929 הייתי שתוי, ישבתי לבדי בבית קפה הומה. אותו דצמבר היה חודש נורא להיות בו בפריז. כל המקומות החביבים עלי היו צפופים מדי או ריקים באורח מעורר רחמים. אנשים לגמו יינות בציר משובחים כדי לחגוג או גמעו רעלים מכל סוג שלא יהיה, הטביעו את עצמם בחוסר מתינות, הרימו כוסית כדי להסיר עכבות, הגירו לקרבם משקאות כדי לרומם את רוחם. גילויי שמחה היו בשפע, אבל באותו דצמבר, בכל מקום, לא שמעו אלא דבר אחד: "האמריקאים הולכים הביתה." וטוב עוד יותר, אלה שלא עזבו לא היו עוד כה שחצנים, כה מתפקעים מגאווה. צריך כסף, אמרו כולם, כדי לקיים דברים שכאלה. זה היה נכון, האמריקאים הלכו הביתה. וזאת - על פי מי שהיית - היתה סיבה לשמוח או להתאבל.

לֶה מוֹן דה פּיֶיטה של העיר, למשל, עשה עסקים משוגעים. "הר הרחמים", ממש. צרפתי כל כך, מרושע כל כך, לגבב מילים פיוטיות לציון בתי עבוט, מקומות המשופעים בדברי ערך אך לעולם לא בשירה. בתי העבוט בפריז היו עמוסים, כך שמעתי, בחליפות אמריקאיות משובחות. בסוף אוקטובר, כשהתחיל הכול, היו אריגי פשתן מפוספסים ואריגי כותנה. קורבן זעום למדי בעונה הזאת, הירהרתי. פריז כבר היתה קרה מדי למלבושים כאלה.

מאז ומעולם חשבתי שאין טוב יותר מאשר למשכן את החליפות הקלות שלי כשמזג האוויר משתנה. זה הגן עליהן מפני עשים רעבים וחסך בכדורי נפטלין. גם הרעב שלי מילא תפקיד מכריע. אבל עד תחילת אותו חורף המצב כבר היה ברור. האמריקאים מישכנו בגדי קורדרוי, מלבושי צמר תלת-שכבתיים, מקטורני טוויד בעלי בטנות פלנל. ללבוש עונתי יש משמעות אחת בלבד. הייאוש תובע חלל רב יותר בארון. הייאוש מאריך את שהותו. סוף 1929 גם הביא עמו תסכול, שנשמע בכל בתי הקפה ובסביבותיהם, בנוגע לחשבונות ברים שלא נפרעו זה חודשים, שלא לדבר על חשבונות מלון שלא שולמו או דמי שכירות מעוכבים.

"המימון מהבית לא הצליח לחצות את האוקיינוס האטלנטי," טענו האמריקאים העוזבים. המימון מהבית מעולם לא יצא לדרך, או גרוע מזה, לא היה בו די, כבר ידעו הכול בפריז. האמריקאים, לא רק פה אלא גם באמריקה, איבדו את הונם. משאלה זדונית קטנה התגשמה. הפריזאים אמנם התגעגעו לכסף, אבל איש לא התגעגע לאמריקאים. אם כי שמעתי שבתחילה שררה אהדה. כשרק החלו האמריקאים להגיע, הפריזאים אפילו חשו רוחב לב כלפיהם. אחרי הכול, הנשמות האבודות הללו נמלטו מארץ שבה היה צריך להבריח בקבוק יין, וכוס שמפניה נחשבה עבֵרה פלילית.

אבל משהתברר כי לאמריקאים אין שום כוונה לעזוב ושום כוונה להתפכח אי פעם, תבעו הפריזאים את עירם חזרה. אלא שאז כבר היה מאוחר מדי. דפוס ההתנהגות כבר ניכר באורח קומי. האמריקאים באו לכאן כדי להתענג על מה שנחשב בארצם "מידות רעות". ראשית הם פלשו לבתי הזונות ואחר כך לבתי הקפה. הפריזאים יכלו להבין את הכמיהה לזונות ולמשקה, אך בסופו של דבר הצביעות היא שלא עברה את משוכת התרגום.

"אבל נשארים הרוסים, ההונגרים, הספרדים... אמנם לא משופעים באמצעים, אבל מצוידים להפליא מבחינות אחרות." הצחוק שבא בעקבות ההערה הזאת לימד אותי כי בשולחן הסמוך לשלי דנו ביותר מאשר כסף. כשהפריזאים ישבו בבתי הקפה שלהם, לעתים נדירות האריכו בדיבור על כסף. הם היו ממצים את הנושא במילה או שתיים. אבל סקס היה סיפור אחר לגמרי, אֶפּוֹס של ממש. בעניין הזה תמיד שמעתי את פרטי הרכילות ואת חדשות העולם בבתי הקפה. כמובן, נדרש לי לכך זמן-מה, אבל ככל שנשארתי יותר כן הייתי מסוגל לתפוס יותר.

אלכוהול, כך למדתי, הוא פרשן רהוט גם אם מעט לא מדויק. באותו ליל דצמבר השלכתי את יהבי על כוסות המשקה בזו אחר זו, להוט לא לאלכוהול אלא לשיחה. באותו לילה גם לא היה עלי להיות בשום מקום אחר, וכך ישבתי ובהיתי בקירות מוכתמי הסיגריות של בית הקפה עד שארנקי התרוקן, השלפוחית שלי התמלאה, והייתי שתוי למדי. גרוע מזה, האלכוהול הוליך אותי שולל, הבטיח לי הבטחות ואז סירב להמשיך.

בעבר טישטשו הכוסיות הקטנות את התפרים המשוננים שבין המילים הצרפתיות, אבל באותו לילה הן רק הגדילו וחידדו אותם. הן איימו לשסע ולקרוע. הן הטריפו את דעתי בשאלות, נחרו בבוז על שאני יכול לשבת שם ולגנוב צחוקים, לפלח שיחות, כאשר כעת כבר ידעו הכול ש"האמריקאים הולכים הביתה". ואז, בבת אחת, החרדה היא שדיברה מגרוני: "האם המדאמיות החדשות שלי ייסעו גם כן," או שמא זה רק עניין של זמן?

לא זכרתי שביקשתי מהמלצר עיפרון ונייר, אבל מן הסתם עשיתי זאת, הואיל ולעולם איני נושא חפצים שכאלה בכיסי. בבתי הקפה נהגו לחלק אותם חינם. זה צרפתי כל כך, למכור מים אבל לתת בחופשיות מותרות כאלה. תוכן המכתב שלי היה דל, מגובב בפרטים שרק אחי הגדול יתעניין בהם: מצבי הבריאותי, מחירי בגדים תחתונים ונעליים, מחיר כרטיס במֶטרו, שכרי השבועי, תפריט הארוחה האחרונה שאכלתי, טיפות הגשם המפזזות בחזית כנסיית נוטרדאם, פריז המכוסה סדין דק של שלג.

כבר שכחתי כמה שונה נראית השפה שלי על הנייר, מה קטן הדמיון בין האותיות לבין האופן שבו הן נשמעות באמת. המילים, שאת רובן לא הגיתי שנים, התמסרו לי בנדיבות. רהיטות, אחרי הכול, היא עניין יחסי. על גיליון הנייר הזה, בצדו האחר של כדור הארץ, אני רהוט. שריטת העט, התפתלות הנייר, לא רציתי שזה ייפסק, אבל המקום הלך ואזל. אז כתבתי את זה בשוליים: "המדאמיות שלי אולי יחזרו הביתה. איני רוצה שוב להתחיל הכול מחדש, לסרוק את מודעות הדרושים, להתדפק על דלתות, ללכת לדרכי לבד. אני פוחד." התכוונתי לשים פסיק בין "לבד" ל"אני פוחד". אבל על הנייר נקודה במקום פסיק הפכה סימן מידלדל של חרטה לווידוי המנוסח בגלוי. יכולתי לתקן זאת באבחת עופרת מהירה, אבל אז קראתי שוב את המשפטים וחשבתי, גם זה נכון.

השורה הראשונה במכתבו של אחי הפתיעה אותי, גרמה לי לתהות אם הוא עצמו כתב זאת. "הגיע הזמן שתחזור הביתה לווייטנאם," הכריז, וקולו של הזקֵן, ועמו יכולתו המצמררת להחניק ולשלוט, כמו עלו באוב. אבל השורות שבאו לאחר מכן הבהירו מיהו האוחז בעט: "אתה אחי וזה הכול. אינני מציע לך את סליחתי, כי מעולם לא היית צריך להתנצל בפני. אני חושב עליך לעתים קרובות, במיוחד בראש השנה הירחית. אני מקווה לראותך בבית בראש השנה הבא. ארוחה טובה וחפיסה אדומה מחכות לך. כך גם אני." התאריך על המכתב היה 27 בינואר .1934 רק חודש נדרש למכתב להגיע לרו דה פלרוס. הוא לא תירץ את איחורו להשיב, רק אמר שהכול בבית השתנה. הוא כתב כי מוטב שאשמע על כך בעצמי. כוונתו היתה שהנייר אינו חזק דיו לשאת את המשקל של מה שהיה לו להגיד, אבל שעליו לבחון את חוזקו בכל מקרה.

בקצה הדף, בצדו האחר של כדור הארץ, חתם אחי את שמו. ואז, כמו במחשבה שלאחר מעשה, כתב את המילים "דרך צלחה" היכן שהמכתב היה אמור להסתיים.

קיפלתי את מכתבו של אחי ושמרתי אותו בכיס החליפה החורפית היחידה ולפיכך המשובחת ביותר שלי. את שניהם נשאתי עמי לגאר די נור ביום ההוא. החליפה היתה מגוהצת למשעי, גם אם בלויה מעט. המכתב היה במצב גרוע יותר. השומנים בקצות אצבעותי, חום גופי, שינו את מרקמו הפיזי. הדפים נעשו שקופים עם המשמוש החוזר ונשנה בעקבות הקריאה החוזרת. הדיו דהתה והסגילה. הוא נהיה קשה לקריאה. אך לאמיתו של דבר, עם מה שנצרתי בזיכרוני, הפעולה הזאת כבר היתה מיותרת.

התצלום הראשון של המסע צולם שם, בתחנה. רואים בו את המדאמיות שלי יושבות זו לצד זו ומביטות היישר לפניהן. הן מחכות לרכבת ללה אבר, מפטפטות עם הצלמים, מביטות בעיניים פעורות אל העדשה. הן עוטות הבעה דומה לזו המופיעה על פניהן כשהן נועלות זוג נעליים חדש. הן לעולם לא קמות מיד ומתחילות להלך. הן מעדיפות לשבת ולהניח לכפות רגליהן לגלות לאטן היכן העור מתרחב והיכן הוא נוקשה. תרגולת מהנה מבחינתן, אני בטוח, הואיל והן חולקות תמיד מין חיוך עברייני זעיר. אני על הספסל מאחוריהן, משמאל. בראש מורכן ובעיניים עצומות. אני לא ישן, רק חושב, פעולה שהחשכה מיטיבה עמה לפעמים. אני אדם שאינו רגיל לאפשרויות בחירה, כך שהחודשים שקדמו לאותו יום בגאר די נור שיעבדו אותי לייסורים, עזים וחדשים, שהבאתי על עצמי והארכתי בעצמי. שכחתי כי האפשרות לשיקול דעת עשויה לעורר הרגשה כזאת.

לפעמים אני מביט בתצלום הזה ותוהה אם צולם לפני או אחרי. עכשיו אין זה אלא ניחוש טהור, אני יודע. אך אם זיכרוני אינו מטעה אותי, ברגע שהחלטתי נשאתי את עיני באופן מוכני, כאילו מישהו קרא בשמי. אם נכון הדבר, התצלום ודאי צולם באחד הרגעים שקדמו לכך, כשלבי הלם בקצב סינקופי כמו שקשוק הרכבות המתקרבות, וכל שיכולתי לשמוע בחשכה היה פזמון חוזר:

איני רוצה שוב להתחיל הכול מחדש.
לסרוק את מודעות הדרושים .
להתדפק על דלתות.
ללכת לדרכי לבד.
וכן, אני פוחד.

© כל הזכויות שמורות לכנרת זמורה ביתן הוצאה לאור

ספר המלח - מוניק טרואונג
The Book of Salt - Monique Truong