| |
ספרים חדשים - אתר טקסט ⚞ שנת 2007 ⚟ |
| 2020 | 2019 | 2018 | 2017 | 2016 | 2015 | 2014 | 2013 | 2012 | 2011 | 2010 | 2009 | 2008 | שנת 2007 | 2006 | 2005 | |
| אוגוסט 2019 | יולי 2019 | יוני 2019 | מאי 2019 | אפריל 2019 | מרץ 2019 | פברואר 2019 | ינואר 2019 | דצמבר 2018 | נובמבר 2018 | אוקטובר 2018 | ספטמבר 2018 | | |
|
ג'יימס פריי הוא מחבר מיליון רסיסים קטנים, רב-מכר מעורר מחלוקת אשר הפך לספר פולחן בעולם ובישראל. פריי נולד בקליוולנד וחי בניו יורק עם אשתו ובתם.
חברי לנארד מאת ג'יימס פריי בהוצאת כנאת זמורה ביתן,
חברי לנארד: פרק ראשון | ג'יימס פריי
שוב התמוטטתי. ניגבתי דם מהאף ומהפה ושוב קמתי והתחלתי להחטיף אגרופים. פורטרהאוס נעל לי את הראש והתחיל לחנוק אותי. הוא התכופף אל האוזן שלי ואמר אני הולך לשחרר אותך. אם תמשיך להילחם בי אני אכאיב לך מאוד, חתיכת מזדיין. תמשיך לשכב ואני אעזוב אותך בשקט. הוא שיחרר אותי, ואני המשכתי לשכב. אני נמצא כאן כבר שמונים ושבעה ימים. אני גר באגף גברים ב', שיש בו עבריינים אלימים ופליליים. יש שלושים ושניים תאים באגף שלי, שלושים ושניים אסירים. בכל רגע נתון מפקחים עלינו בין חמישה לשבעה סוהרים. כולנו לובשים מדים מפוספסים בכחול וצהוב, ונועלים נעלי בית שחורות עם סוליות גומי, בלי שרוכים. כשאנחנו עוברים בין החדרים אנחנו חוצים דלתות מסורגות וגלאי מתכות. הרוחב של התא שלי מטר והאורך שלו שלושה מטרים. הקירות מבטון והרצפה מבטון והמיטה מבטון, הסורגים מברזל, השירותים מפלדה. המזרן על המיטה דק, הסדינים מכוסים בחול. בתא שלי יש חלון, זה חלון קטן שמשקיף על חומת לבנים. החלון עשוי מזכוכית משוריינת ומסורג משני הצדדים. הוא מכניס את כמות השמש שהמדינה מחויבת לתת לי. השמש לא עוזרת להעביר את הזמן, והמדינה לא מחויבת לתת לי משהו שיעזור להעביר את הזמן. החיים שלי שגרתיים. אני מתעורר מוקדם בבוקר. אני מצחצח שיניים. אני מתיישב על רצפת התא אני לא הולך לארוחת בוקר. אני בוהה בקיר בטון אפור. אני יושב ברגליים משוכלות וגב זקוף ועיניים לפנים. אני נושם עמוק פנימה והחוצה, פנימה והחוצה, ואני מנסה לא לזוז. אני יושב כל עוד אני מסוגל לשבת עד שהכול כואב אני יושב עד שהכול מפסיק לכאוב אני יושב עד שאני מאבד את עצמי בקיר האפור אני יושב עד שהמוח שלי נעשה ריק כמו הקיר האפור. אני יושב ואני בוהה ואני נושם. אני יושב ואני בוהה. אני נושם. אחרי הצהריים אני קם. אני הולך לשירותים ואני שותה כוס מים ואני מעשן סיגריה. אני יוצא מהתא ואני הולך לחצר הפנימית. אם מזג האוויר סביר, חלק מהאסירים משחקים כדורסל, מרימים משקולות, מעשנים סיגריות, מדברים. אני לא מסתובב איתם. אני הולך לאורך הקיר עד שאני מתחיל להרגיש את הרגליים. אני הולך עד שהעיניים שלי והמוח שלי מתחדדים קצת. עד שהם מחזירים אותי לאן שאני נמצא ולמי שאני, שזה אלכוהוליסט ונרקומן ופושע. אם מזג האוויר גרוע, החצר ריקה. אני יוצא למרות מזג האוויר. אני הולך לאורך הקיר עד שאני מרגיש וזוכר. אני מה שאני. אני צריך להרגיש ולזכור. את שעות אחר הצהריים אני מבלה עם פורטרהאוס. השם האמיתי שלו הוא אנטואן, אבל הוא קורא לעצמו פורטרהאוס (Porterhouse נתח בשר בקר) כי הוא אומר שהוא גדול ועסיסי כמו סטייק משובח. פורטרהאוס זרק את אשתו מחלון הדירה שלהם שבקומה השביעית כשהוא מצא אותה במיטה עם גבר אחר. הוא לקח את הגבר לשדה וירה בו חמש פעמים. ארבע היריות הראשונות נכנסו לזרועות ולרגליים שלו. הוא חיכה חצי שעה ונתן לאיש להרגיש את הכאב של היריות, כאב שלדבריו שווה ערך לכאב שהוא הרגיש כשהוא ראה את האיש הזה דופק את אשתו. ירייה מספר חמש חדרה ללב של האיש. משלוש עד שש אני מקריא לפורטרהאוס. אני יושב על המיטה שלי והוא יושב על הרצפה. הוא נשען על הקיר והוא עוצם עיניים כדי לדמיין כמו שצריך, לדבריו. אני מקריא לאט וברור, מפסיק מדי פעם כדי לשתות כוס מים או לעשן סיגריה. בשנים-עשר השבועות האחרונים גמרנו את "דון קישוט", "עלי עשב" ו"קדמת עדן". כרגע אנחנו קוראים את "מלחמה ושלום", שהוא הספר האהוב על פורטרהאוס. הוא חייך כשהוא שמע על האירוסים של אנדריי ונטשה. הוא בכה כשאנַטול בגד בה. הוא הריע כששמע על הקרב של בורודינו, ולמרות הערצתו לטקטיקה הרוסית, הוא קילל כשמוסקווה נשרפה. כשאנחנו לא קוראים, הוא סוחב איתו את "מלחמה ושלום" לכל מקום. הוא ישן איתו בלילה, מערסל אותו כמו תינוק. הוא אומר שאם היה יכול, הוא היה קורא בו שוב ושוב. התחלתי להקריא לפורטרהאוס יום אחרי שהוא הִכה אותי במגש, ביום השני שלי כאן. הלכתי לתא שלי והיה לי עותק של "דון קישוט" ביד. כשחלפתי על פני התא של פורטרהאוס, הוא אמר בוא הנה, אני רוצה לדבר איתך. עצרתי ושאלתי אותו מה הוא רוצה, הוא אמר שהוא רוצה לדעת למה אני כאן ולמה השריף של המחוז נתן לו שלושה פָּאקֵטים של סיגריות כדי שיכניס לי מכות. אמרתי לו שנכנסתי בשריף של המחוז עם המכונית במהירות של שמונה קילומטרים בשעה בזמן שהייתי שתוי ומסטול מקראק ושנאבקתי בכמה שוטרים אחרים שניסו לעצור אותי. הוא שאל אם נכנסתי בו בכוונה. אמרתי שאני לא זוכר שעשיתי את זה. הוא צחק. שאלתי אותו למה הוא כאן והוא סיפר לי. לא הגבתי. הוא שאל מה זה הספר הזה וסיפרתי לו והוא שאל למה הוא אצלי ואמרתי לו שאני אוהב ספרים. הצעתי להשאיל לו אותו כשאני אגמור והוא צחק ואמר אני לא יודע לקרוא בנזונה, הספר המסריח לא יעזור לי. הצעתי להקריא לו. הוא אמר שהוא יחשוב על זה. אחרי כמה שעות הוא הופיע והתיישב על הרצפה שלי. התחלתי להקריא. מאז הוא נמצא כאן כל יום. בשש בערב אני הולך עם פורטרהאוס לאכול ארוחת ערב, הארוחה היחידה שאני אוכל ביום. בדרך כלל היא מגעילה, דוחה, כמעט בלתי אכילה. הבשר הוא כמו דייסה, הלחם יבש, תפוחי האדמה מימיים, הירקות קשים כמו אבן. בכל זאת אני אוכל. פורטרהאוס אוכל תוספת שנייה ושלישית ורביעית, שאותן הוא לוקח ממגשים של אסירים אחרים, בזכות הסדרים עתיקי יומין. הוא מציע להשיג לי אוכל, אבל אני מסרב. כשאני גומר לאכול, אני מתיישב ואני מקשיב לפורטרהא וס מדבר על המשפט המתקרב. כמו כל אחד אחר כאן, ולא משנה מה הם אומרים, פורטרהאוס אשם בפשעים שבהם הוא מואשם. הוא רוצה ללכת למשפט כי עד שירשיעו אותו הוא נשאר כאן, בכלא המחוזי, במקום לשבת בכלא של המדינה. בכלא המחוזי הרבה יותר קל לחיות מאשר בכלא של המדינה. יש פחות אלימות, יש יותר זכויות, רוב האסירים יודעים שהם יוצאים בתוך שנה, רובם קודם לכן, והם רוצים שיעזבו אותם בשקט. ברגע שהם עוזבים, הם לא רוצים לחזור. בכלא פדרלי יש כנופיות, מעשי אונס, סמים, רציחות. רוב האסירים יושבים לתקופות ארוכות וסביר להניח שלעולם לא ישתחררו. אם הם כן משתחררים, הם מסוכנים יותר משהיו לפני שנכלאו. שיקום מעניין את התחת שלהם, הם צריכים לשרוד. כדי לשרוד הם צריכים להחליף את האנושיות שלהם באכזריות. פורטרהאוס יודע את זה, אבל רוצה להישאר אנושי כמה שהוא רק יכול. הוא צפוי לצאת אשם, אבל עד אז הוא יישאר כאן, והוא יישאר בנאדם. אחרי ארוחת ערב אני הולך לטלפון הציבורי. אני מחייג למספר שנתן לי ידידי לֵנארד. המספר מאפשר לי לעשות שיחות חוץ חינם. אין לי מושג מאיפה לנארד השיג את המספר הזה, ואף פעם לא שאלתי אותו. זאת תמיד היתה המדיניות שלי עם לנארד. לקחת מה שהוא מציע, להודות לו, לא לשאול שאלות. לנארד הוא מה שאני, אלכוהוליסט ונרקומן ופושע, אבל נכון לעכשיו הוא לא בבית סוהר. הוא בן חמישים ושתיים והוא חי בלאס וגאס, ושם הוא מפקח על האינטרסים של איזה ארגון אנונימי בכמה חברות מימון, בידור ואבטחה. כשאנחנו מדברים אנחנו לא דנים בעסק שלו. תמיד אני מתקשר קודם כול ללילי. לילי עם שיער שחור ארוך ועור בהיר ועיניים כחולות כמו מים עמוקים ונקיים. לילי שאבא שלה נטש אותה ושאמא שלה מכרה את הגוף של לילי בשביל סמים כשהיא היתה בת שלוש-עשרה. לילי שהתמכרה לסמים וכדורים ופתחה את הרגליים בשביל לתפוס טרמפים בכל רחבי המדינה כדי להימלט מאמא שלה. לילי שאנסו אותה והרביצו לה והשתמשו בה וזרקו אותה. לילי שאין לה אף אחד מלבדי ומלבד סבתא עם סרטן סופני. לילי שגרה במעון שיקומי בשיקגו כדי לנסות להישאר נקייה בזמן שהיא מחכה לשחרור שלי מהמקום הזה. לילי שאוהבת אותי. לילי שאוהבת אותי. אני מחייג את המספר. אני יודע שהיא יושבת בתא טלפון במעון ומחכה לטלפון ממני. הלב שלי מתחיל לפעום מהר יותר כמו בכל פעם שאני רואה אותה או מדבר איתה. היא מרימה בצלצול השלישי. היא אומרת שלום מתוק, אני אומר שלום מתוקה. היא אומרת אני מתגעגעת אליך ואני אומר נתראה בקרוב. היא שואלת מה שלומי ואני אומר לה שאני בסדר. היא מודאגת מזה שאני כאן ואני לא רוצה שהיא תדאג, אני תמיד אומר לה שהכול בסדר. אני שואל מה שלומה והתשובות שלה משתנות מיום ליום, משעה לשעה, מדקה לדקה. לפעמים היא אומרת שהיא מרגישה חופשייה, שזאת תחושה שהיתה לה לעתים רחוקות אבל היא תמיד חיפשה אותה. היא אומרת שהיא מרגישה שהיא משתפרת ומחלימה ויכולה להניח את העבר מאחוריה. לפעמים היא אומרת שהיא מרגישה בסדר, שהיא מסתדרת ושזה מספיק, שהיא נגמלה מסמים ויש לה קורת גג, היא אומרת שהיא בסדר. לפעמים היא בדיכאון. היא מרגישה שסבתא שלה עומדת למות ושאני אעזוב אותה ושהיא תהיה לבד בעולם, וזה משהו שהיא אומרת שהיא לא תוכל לשאת. היא אומרת שתמיד יש אפשרויות, היא תשקול אותן כשיגיע הזמן לשקול אותן. לפעמים היא לא מרגישה כלום. פשוט כלום. היא לא מדברת היא רק נושמת לתוך השפופרת. אני אומר לה שתחזיק מעמד, שבקרוב היא תרגיש, שהיא תרגיש יותר טוב, תרגיש חופשייה, אני אומר לה תחזיקי מעמד, מתוקה, בבקשה תחזיקי מעמד. היא לא מדברת. היא רק נושמת לתוך השפופרת. את לילי ולנארד פגשתי לפני חמישה חודשים. הייתי מטופל במרכז לגמילה מסמים ומאלכוהול. התאשפזתי אחרי רומן של עשר שנים עם אלכוהוליזם ורומן של שלוש שנים עם התמכרות לקראק, שנגמרו כשהתעוררתי במטוס אחרי שבועיים של חושך וגיליתי שנשברו לי ארבע שיניים קדמיות, האף וארובת העין, ושיש לי חור בלחי שהצריך ארבעים תפרים כדי לסגור אותו. באותה עת הייתי מבוקש בשלוש מדינות על סמים, נהיגה בשכרות ותקיפה. לא היתה לי עבודה ולא היה לי כסף והייתי כמעט מת. לא רציתי ללכת למרכז גמילה, אבל לא היתה לי בררה. לפחות לא בררה שהייתי מוכן לקבל. את לילי פגשתי ביום השני. עמדתי בתור וחיכיתי לתרופות לניקוי רעלים והיא עמדה לפני. היא הסתובבה והיא אמרה לי שלום ואני אמרתי לה שלום והיא שאלה מה קרה לפנים שלי ואני משכתי בכתפיים ואמרתי שאני לא יודע והיא צחקה. פגשתי אותה ודיברתי איתה אחר כך באותו יום ולמחרת ולמחרת ולמחרת. במרכז הגמילה היתה מדיניות נגד יחסי גברים/נשים. התעלמנו מהמדיניות. דיברנו, העברנו פתקים, נפגשנו בחורשה שהיתה חלק מהמתחם של המרכז. עזרנו זה לזה והבנו זה את זה. התאהבנו. היינו צעירים, היא היתה בת עשרים וארבע ואני בן עשרים ושלוש והתאהבנו. איש מאיתנו לא הרגיש ככה קודם כלפי אף אחד וסיכמנו שנישאר יחד ונחיה יחד כשנעזוב את המרכז. תפסו אותנו יחד ושילמנו קנס על הפרה של חוקי המרכז. לילי עזבה את המרכז ואני נסעתי אחריה. מצאתי אותה מוכרת את הגוף שלה בשביל קראק והחזרתי אותה. אחרי שבוע עזבתי והגעתי הנה. לילי נשארה לעוד תשעה שבועות ונמצאת במעון בשיקגו כבר חודש. כשאני אצא מכאן, אני אפגוש אותה. את לנארד פגשתי שלושה ימים אחרי שפגשתי את לילי. ישבתי לבד בקפטריה ואכלתי דייסת שיבולת שועל. הוא ניגש לשולחן שלי והאשים אותי שקראתי לו ג'ין הקמן. לא זכרתי שקראתי לו ג'ין הקמן וזה הכעיס אותו. הוא אמר שאם אני אקרא לו שוב ג'ין הקמן, יהיו לי בעיות. צחקתי עליו. הוא לא אהב את הצחוק שלי ואיים עלי. צחקתי שוב, קראתי לו זקן, ואמרתי לו שאם הוא לא יעוף לי מהעיניים אני אכסח לו את הצורה. הוא בהה בי במשך דקה. בהיתי חזרה. נעמדתי ואמרתי לו להתחפף לי מהעיניים או להתכונן למכות רצח. הוא שאל איך קוראים לי ואמרתי לו. הוא אמר לי איך קוראים לו והוא שאל אותי אם אני דפוק. אמרתי כן, לנארד, אני דפוק, אני דפוק לגמרי. הוא הושיט לי יד ואמר יופי, גם אני דפוק, ואני אוהב אנשים דפוקים, בוא נשב נאכל ונראה אם אנחנו יכולים להיות חברים. לקחתי את היד שלו ולחצתי אותה והתיישבנו ואכלנו יחד ונהיינו חברים.במהלך החודשיים שלאחר מכן, בפרק הזמן שהייתי במרכז הגמילה, לנארד נעשה חבר הכי קרוב שלי. כשניסיתי לברוח מהמרכז זמן קצר אחרי שגמרתי את תהליך ניקוי הרעלים, לנארד יצא אחרי. אמרתי לו שיעזוב אותי בשקט, אבל הוא לא הסכים. הוא הלך אחרי. הפלתי אותו והוא קם. הפלתי אותו שוב, והוא שוב קם. הוא אמר שהוא לא ייתן לי לעזוב, ושאם אני אנסה, הוא ידאג שימצאו אותי ויחזירו אותי. הוא אמר שלא משנה כמה פעמים אני אעזוב, הוא יחזיר אותי בכל פעם. הסתכלתי לו בעיניים והקשבתי למילים שלו. הוא מבוגר ממני בשלושים שנה, אבל הוא מה שאני, אלכוהוליסט ונרקומן ופושע. היתה אמת בעיניים ובמילים שלו, אמת שידעתי וסמכתי עליה יותר מכל אמת מוסדית או אמת רפואית או אמת של אנשים שלא ראו את החרא שאני ראיתי. חזרתי למרכז ונשארתי במרכז. עזבתי כי רציתי לשתות ורציתי קראק ורציתי למות. חזרתי בגלל לנארד. מכל מיני סיבות, ולא את כולן אני יודע, בכל פעם שהייתי צריך משהו או מישהו, לנארד היה שם. הוא השגיח עלי והגן עלי. הוא עזר לי להתפייס עם המשפחה שלי. הוא נתן לי את העצה הכי טובה שמישהו נתן לי כשהייתי במרכז, והיא להחזיק מעמד. לא משנה כמה החיים גרועים או קשים, אם אתה מחזיק מעמד, מחזיק במה שאתה צריך להחזיק, אם זה דת, חברים, קבוצת תמיכה, סדרת צעדים או הלב שלך, אם אתה מחזיק מעמד, פשוט מחזיק מעמד, החיים משתפרים. הוא עודד אותי להיות עם לילי. הוא אמר לי לשכוח מהחוקים המזוינים, שאהבה זה דבר נדיר, ושכשהיא קורית צריך לקחת אותה ולנסות לשמור עליה. אחרי שלילי עזבה, היא היתה צריכה לעבור לגור במעון. לסבתא שלה לא היה יותר כסף. היא הוציאה את כל מה שהיה לה כדי לאשפז את לילי בפעם הראשונה, ולילי לא עמדה בדרישות של אף אחת מתוכניות הסיוע הכספי. לא סיפרתי ללנארד על הבעיות של לילי ולא ביקשתי ממנו עזרה. הוא עשה מספיק בשבילי. בבוקר שהוא עזב הוא ביקש לדבר איתי. הלכתי לחדר שלו והוא נתן לי כרטיס. היו בו חמישה שמות וחמישה מספרי טלפון. כולם היו שלו, הוא אמר שהוא משתמש בשמות שונים במקומות שונים. הוא אמר תתקשר אם אתה צריך משהו, לא משנה מה זה או איפה אתה, פשוט תתקשר. שאלתי אותו למה יש חמישה מספרים וחמישה שמות על הכרטיס והוא אמר לי לא לדאוג, פשוט להתקשר אם אני צריך משהו. אחרי שהוא נתן לי את הכרטיס, הוא אמר שהוא רוצה לדבר איתי על משהו. אמרתי בסדר, דבר. הוא נראה מתוח. אף פעם לא ראיתי אותו ככה. הוא נשם עמוק. הוא אמר ילד, תמיד רציתי להתחתן ותמיד רציתי ילדים. ליתר דיוק, תמיד רציתי בן. חשבתי על זה הרבה זמן והחלטתי שמעכשיו, אני רוצה שתהיה הבן שלי. אני אשמור עליך כמו שהייתי שומר על הבן האמיתי שלי, ואני אתן לך עצות ואעזור לך לעבור את החיים. כשתהיה איתי, ואני מתכנן להיפגש איתך אחרי ששנינו נעזוב, אני אציג אותך בתור הבן שלי ויתייחסו אליך בהתאם. בתמורה אני מבקש שתערב אותי במה שאתה עושה ותרשה לי להשתתף בחיים שלך. אם יהיו בעיות עם האבא האמיתי שלך, אני אתעקש שתתייחס אליו ותכבד אותו לפני ועל פני. צחקתי ושאלתי אם הוא מתלוצץ. הוא אמר שהוא לא מתלוצץ בכלל. הזהרתי אותו שאני נוטה לעשות בעיות לאנשים בחיים שלי, ושאם הוא יכול להתמודד עם זה, אני אשמח להיות הבן שלו. הוא צחק והוא חיבק אותי. כשהוא שיחרר אותי הוא אמר שהוא רוצה שאני אלך לכלא ואשב ואשמור על עצמי. הוא אמר לי לא לדאוג ללילי כי יטפלו בה, שהבעיות הכלכליות שלה נפתרו, שהוא מקווה שיום אחד היא תהיה בסדר, שיום אחד יהיו לנו חיים משותפים. ניסיתי להתנגד, אבל הוא קטע אותי. הוא אמר את הנעשה אין להשיב, עכשיו תגיד תודה. אמרתי תודה והתחלתי לבכות. קיוויתי שיום אחד היא תהיה בסדר, שיום אחד יהיו לנו חיים משותפים. אני מדבר עם לנארד כל יומיים-שלושה. אני מתקשר אליו כשאני לא מצליח להשיג את לילי, או מתקשר אליו כשאני גומר לדבר איתה. הוא תמיד שואל את אותן שתי שאלות: אתה בסדר, אתה צריך משהו. התשובות שלי תמיד זהות: כן אני בסדר, לא אני לא צריך כלום. הוא מציע לבוא לביקור אני אומר לו לא. הוא שואל מתי אני יוצא, אני תמיד נותן את אותו התאריך. הוא רוצה לעשות מסיבה ביום השחרור שלי, אני אומר לו שאני רוצה לראות את לילי, אני רוצה להיות איתה לבד. כשאנחנו נפרדים הוא תמיד אומר אותו הדבר: תסתכל להם בעיניים ואל תפגין פחד. כשאני גומר עם הטלפונים, אני חוזר לתא שלי. אני עושה מאה שכיבות סמיכה ומאתיים כפיפות בטן. כשאני גומר עם השכיבות סמיכה והכפיפות בטן, אני הולך למקלחת. רוב האסירים מתקלחים בבוקר, אז בדרך כלל אני לבד. אני פותח את המים החמים בכמה ברזים. אני מתיישב על הרצפה. המים מכים בי מכמה כיוונים הם פוגעים לי בחזה, בגב, בעורף. הם פוגעים בזרועות, ברגליים. זה שורף וכואב ואני יושב וסובל את החום וסובל את הכאב. אני לא עושה את זה כי אני אוהב את זה, כי אני לא. אני יושב וסובל את הכאב ואני מתעלם מהכאב ואני שוכח מהכאב כי אני רוצה ללמוד צורה מסוימת של שליטה. אני מאמין שכאב וסבל הם שני דברים שונים. כאב הוא תחושה. סבל הוא התוצאה של הכאב. אם אפשר לשאת את הכאב, אפשר לחיות בלי לסבול. אם מצליחים ללמוד לשאת את הכאב, אפשר לשאת כל דבר. אם מצליחים ללמוד לשלוט בכאב, אפשר ללמוד לשלוט בעצמך. חייתי חיים חסרי שליטה. ביזבזתי עשרים ושלוש שנים בהרס עצמי וכל דבר וכל מי שסביבי ואני לא רוצה לחיות ככה יותר. אני מכאיב לעצמי כדי לא לסבול לעולם. אני מכאיב לעצמי כדי לחוות שליטה. אני יושב ונשרף ועומד בזה. אני גומר להתקלח ואני חוזר לתא שלי. אני מתיישב על הרצפה ואני לוקח ספר. זה ספר קטן ספר סיני. זה ספר קצר וספר פשוט בשם "טאו טה צ'ינג", שכתב איש בשם לאו-טסה. לא ידוע מתי הוא נכתב או באילו נסיבות, לא יודעים כלום על הסופר מלבד שמו. בתרגום חופשי, הפירוש של הכותרת הוא "ספר הדרך". אני פותח את הספר באקראי. אני קורא מה שמונח לפני. אני קורא לאט ובריכוז. יש שמונים ואחד שירים פשוטים בספר. על החיים ועל "דרך החיים". הם אומרים דברים כמו להקפיד על חשיבה פשוטה, להיות הוגן במאבק, לא להשוות ולהתחרות, פשוט להיות עצמך. הם אומרים לפעול בלי לעשות, לעבוד בלי מאמץ, לחשוב על הגדול כעל קטן ועל הרבים כעל מעטים. הם אומרים להתמודד עם הקושי כשעדיין קל, להשיג מטרה גדולה צעד אחר צעד. הם אומרים לתת לדברים לבוא ולתת לדברים ללכת ולחיות בלי רכוש ולחיות בלי ציפיות. השירים האלה לא צריכים, לא תלויים, לא יוצרים ולא מגדירים. הם לא רואים יופי או כיעור או טוב או רע. הם לא מטיפים או מפצירים, הם לא אומרים לי שאני טועה או צודק. הם אומרים חיה ותן לחיות, אל תשפוט, קח את החיים כמו שהם ותתמודד איתם, הכול יהיה בסדר. כיבוי אורות בעשר בלילה. אני עומד ואני מצחצח שיניים ואני שותה כוס מים. אני נשכב על מיטת הבטון ואני בוהה בתקרה. במשך חצי שעה בערך יש רעש. אסירים מדברים, צועקים, מתפללים, מקללים את עצמם, מקללים את המשפחות שלהם, מקללים את אלוהים. אסירים בוכים. אני בוהה בתקרה. אני מחכה לשקט וללילה העמוק. אני מחכה לשעות ארוכות של חושך ובדידות ולצליל הפשוט של הנשימה שלי. אני מחכה עד ששָקט מספיק כדי לשמוע את עצמי נושם. זה צליל יפהפה. אני לא נרדם בקלות. שנים של שימוש בסמים ואלכוהול חיבלו ביכולת של הגוף שלי לכבות את עצמו. אם אני ישן, אני חולם. אני חולם על שתייה ועל עישון. אני חולם על קראק ויין חזק וזול. החלומות אמיתיים, או לפחות הכי אמיתיים שחלומות יכולים להיות. הם חזיונות סוטים של החיים הקודמים שלי. סמטאות מלאות בטלנים ששותים ונאבקים ומקיאים ואני ביניהם. נרקומנים על הברכיים בבתים הרוסים מוצצים פַּייפּים בלחיים שקועות ומשוועים ליותר ואני ביניהם. שפופרות דבק ופחיות דלק ושקיות עם צבע אני מוקף מועד ומתנשף ושואף כמה שיותר, והכי מהר שאני יכול. בחלק מהחלומות יש לי אקדחים ואני משחק עם אקדחים ואני שוקל לירות בעצמי. אני תמיד מחליט לירות. בחלק מהחלומות רודפים אחרי אנשים שרוצים להרוג אותי. אני אף פעם לא יודע מי הם, אני יודע רק שהם רוצים להרוג אותי והם תמיד מצליחים. בחלק מהחלומות אני ממשיך לשתות ולעשן עד שאני כל כך שתוי ומסטול ודפוק שהגוף שלי פשוט מפסיק. אני יודע שהוא מפסיק ואני יודע שאני גוסס לא אכפת לי. אני מושיט יד לפַּייפ ואני מושיט יד לבקבוק. הגוף שלי נכבה במקום לסבול את התוצאות המתמשכות של הפעולות שלי ולא אכפת לי. אף פעם אין לי חלומות טובים או חלומות שמחים או חלומות שבהם החיים טובים. אני לא זוכר חלומות טובים או חלומות שמחים או חלומות שבהם החיים טובים. כשאני לא ישן, אני שוכב במיטה שלי ואני עוצם עיניים. אני חושב על לילי. אני חושב איפה היא נמצאת ומה היא עושה. אחת הדרישות של המעון שלה היא שתהיה לה עבודה. היא עובדת במשמרת לילה, מכבסת בבית החולים שבו סבתא שלה גוססת. היא מכבסת סדינים מלוכלכים ומגבות מלוכלכות, חלוקים משומשים ומטליות מוכתמות. בהפסקות היא הולכת לחדר של סבתא שלה. לסבתא שלה יש סרטן עצמות, ויש לה גרורות בכל הגוף. היא לא יכולה לזוז בלי שזה יכאב והיא לא יצאה מהמיטה כבר חודשיים. הרופא שלה אמר שיהיה לה מזל אם היא תחיה עוד חודש. לילי מספרת לי שהיא מקבלת עירוי של מורפיום והיא לא צלולה והיא כבר לא מכירה את השם של לילי והיא לא זוכרת כלום מהחיים שלה. הסרטן אכל לה את המוח בדיוק כמו שהסרטן אכל לה את הגוף. הוא השתלט עליה וכלום לא נשאר. רק קליפה של כאב ומורפיום. רק קליפה של מה שפעם היה חיים. לילי יושבת לידה ומחזיקה לה את היד ומדברת איתה. לא משנה שהיא לא מבינה כלום, לילי יושבת ומחזיקה לה את היד ומדברת איתה בכל זאת. היא מספרת לה על המעון ושהיא מקווה שזה יצליח ושהיא מתה להשתחרר. היא מספרת לה על העבודה זה לא כל כך נורא היא כבר היתה במצבים יותר גרועים. היא מספרת לה עלי היא מתגעגעת אלי והיא רוצה שאני אהיה כאן, היא מקווה שאני עדיין אוהב אותה. היא מספרת לה על התקווה לעתיד איתי ובלי סמים ועם תחושה של חופש ותחושה של ביטחון. היא מספרת לסבתא שלה על הפחדים שלה. על הבדידות היא היתה תמיד לבד היא לא רוצה להיות לבד יותר. על חזרה לחיים הקודמים שלה היא מעדיפה למות מאשר לשכב עם גברים תמורת כסף. עלי היא מפחדת שלא נשרוד בעולם מחוץ למוסדות היא מפחדת שאני אעזוב אותה כמו שכולם בחיים תמיד עזבו אותה. על איך החיים יהיו כשסבתא שלה תמות. היא מפחדת כי סבתא שלה היא האדם היחיד שלילי בוטחת בו והאדם היחיד שהיא מרגישה בטוחה איתו והיא לא יכולה לדמיין את החיים בלעדיה. לפעמים לילי לא יכולה לדבר יותר והיא יושבת עם סבתא שלה והיא מחזיקה לה את היד והיא בוכה. אני יוצא מכאן בעוד שלושה ימים. גמרתי לרצות את תקופת המאסר שלי, שילמתי את חובי לחברה. כשאני שוכב כאן במיטה ומקשיב לצלילים של הנשימה שלי כשאני שוכב כאן ומנסה להדוף את החלומות ונסחף אל תוך הלילה העמוק, אני חושב על מה שאני אעשה כשדלת הפלדה תיטרק מאחורי. אני אסע לשיקגו. אני אפגוש את לילי. אני אוהב אותה ואני רוצה להיות איתה. אני רוצה להיות איתה עכשיו ומחר ובכל יום עד סוף חיי. אני רוצה לשבת איתה, לדבר איתה, להסתכל עליה, להקשיב לקול שלה, לצחוק איתה, לבכות איתה. אני רוצה לטייל איתה ולהחזיק לה את היד ולחבק אותה ושהיא תחבק אותי. אני רוצה לתמוך בה ושהיא תתמוך בי. אני רוצה להתרחק מהסמים אני לא יכול לחזור ואני רוצה לעזור לה להתרחק מהסמים היא לא יכולה לחזור. אני רוצה לשכוח מהשתייה ומהפשע. אני רוצה להיות אדם טוב, חזק ופיכח כדי לבנות לעצמי חיים. אני רוצה לבנות לעצמי חיים ולבנות לה חיים, חיים משותפים. אני רוצה לתת לה בית, מקום שבו היא תרגיש בטוחה וחופשייה. זה מה שהיא מחפשת, היא מחפשת חופש. מהעבר שלה, מההתמכרויות שלה, מעצמה. מהבדידות שלה. אני אעשה הכול כדי לתת לה את זה. אני אוהב את לילי. אני אוהב את העיניים הכחולות שלה ואת השיער השחור שלה ואת העור הבהיר שלה. אני אוהב את הלב הפגום שלה. אני אוהב את מה שחי בתוך הרוח שלה נשמה מצפּון מה שזה לא יהיה אני אוהב את זה ואני רוצה לחיות עם זה עד סוף חיי ואני אעשה הכול כדי שזה יקרה.
אני יוצא מכאן בעוד שלושה ימים. © כל הזכויות שמורות לזמורה ביתן הוצאה לאור חברי לנארד - ג'יימס פריי
|
|
מומלצים:
ספרים
|
כתב עת ספרים
|
עולם חדש
|
רמקולים
|
זכות הילד לכבוד
|
|
|