» טקסט  » ספרים תרגום  » ספרים חדשים ביולי 2007       חזור

אלף שמשות זוהרות
מאת: חאלד חוסייני
A Thousand Splendid Suns - Khaled Hosseini

ההוצאה: מטר הוצאה לאור הרומן אלף שמשות זוהרות, מביא לידי ביטוי את אותו כישרון מופלא של רקימת עלילות, כישרון שעשה את רודף העפיפונים לקלאסיקה אהובה, הוא בעת ובעונה אחת כרוניקה מדהימה של שלושים שנות היסטוריה אפגנית, וסיפור נוגע ללב על משפחה, ידידות, אמונה והישועה המצויה באהבה. מריאם ולילה, שתי נשים, שדור אחד ופער עצום בהשקפה על אהבה ומשפחה מפרידים ביניהן, נקשרות זו לזו בנסיבות מצמררות של מלחמה, אובדן וגורל. בעודן עומדות בפני סכנות הולכות וגוברות סביבן - הן בבית והן ברחובות קאבול - נוצרת ביניהן אחווה שעושה אותן אחיות זו לזו וגם אם ובתה, ודבר זה עתיד בסופו של דבר לשנות לא רק את מהלך חייהן אלא גם את זה של הדור הבא.

בעוצמה ובמתח קורעי לב ממחיש לנו חוסייני איך אהבת אשה למשפחתה יכולה להניע אותה למעשים מזעזעים והירואיים של הקרבה עצמית, וכי בסופו של דבר, אהבה ואפילו זיכרון של אהבה, הוא לעתים קרובות המפתח להישרדות. סיפור מרתק ושובר לב על תקופה אכזרית שאין בה סליחה, על ידידות מופלאה ועל אהבה שאין פורענות שתוכל לה.

חאלד חוסייני נולד בקאבול בירת אפגניסטן בשנת 1965 , לאב דיפלומט ולאם מורה. עם פלישת ברית–המועצות לאפגניסטן ב- 1980 ביקש האב מקלט מדיני בארצות–הברית לו ולבני משפחתו והם השתקעו בסן–חוזה שבקליפורניה.

חאלד חוסייני סיים לימודי רפואה באוניברסיטת סן–דייגו ב- 2003 ובאותה שנה גם מסר לפרסום את כתב היד לספרו הראשון - רודף העפיפונים - שהפך לתופעה ספרותית יוצאת דופן ותורגם ליותר מ- 30 שפות. בשנת 2006 קיבל מהאו"ם פרס יוקרתי עבור פעילותו בתחום העזרה לפליטים. הוא מתגורר בצפון קליפורניה עם אשתו ושני ילדיו. אלף שמשות זוהרות הוא ספרו השני.

פרקים ראשונים

1
מָריאָם היתה בת חמש שנים כששמעה בפעם הראשונה את המילה הָרָאמִי.

זה קרה ביום חמישי אחד. זה היה חייב להיות יום חמישי, כי מריאם זכרה שהיתה חסרת מנוחה ומוטרדת באותו יום, כשם שהיתה רק בימי חמישי, הימים שבהם ג'אליל ביקר אצלה בקוֹלבָּה. כדי להעביר את הזמן עד לרגע שבו תראה אותו לבסוף, כשהיא מנופפת בידיה וחוצה את העשב המגיע עד לגובה הברכיים שבקרחת היער, טיפסה מריאם על כיסא והורידה את מערכת התה הסינית של אמהּ. מערכת התה היתה השריד האחרון שנותר לאמה של מריאם, נָנָה, מאִמהּ שלה, שמתה כשננה היתה בת שנתיים. ננה נצרה כל אחד ואחד מהפריטים בכחול ובלבן של מערכת החרסינה, את העיקול החינני של זרבובית הקנקן, את הפרושים והסחלבים המצוירים ביד, את הדרקון שעל קערית הסוכר, שנועד לגרש רוע.

פריט אחרון זה הוא שהחליק מבין אצבעותיה של מריאם, נפל על לוחות העץ של רצפת הקוֹלבָּה ונשבר.

כשראתה את הקערית, סמקו פניה של ננה, שפתה העליונה רעדה ועיניה, העצלה והטובה כאחת, נחו על מריאם במבט שטוח ויציב. ננה נראתה כל-כך כועסת, עד שמריאם חששה שהג'ין ייכנס שוב לגוף של אמה. אבל הג'ין לא בא, לא בפעם ההיא. במקום זאת תפסה אותה ננה בפרקי הידיים, משכה אותה אליה וסיננה בין שיניה, "הָרָאמִי שלומיאלית קטנה שכמוך. זה גמולי על כל מה שסבלתי. שוברת ירושות, הָרָאמִי שלומיאלית שכמוך!"

באותה עת מריאם לא הבינה. היא לא ידעה מה פירושה של המילה הָרָאמִי - ממזרה, וכן לא היתה מבוגרת דיה לעמוד על העוול שבדבר, להבין שעושי ההָרָאמִי הם האשמים, לא ההָרָאמִי עצמו, שחטאו היחיד הוא שנולד. מה שמריאם הסיקה בכל-זאת מנימת קולה של ננה כשאמרה את המילה, הוא שלהיות הָרָאמִי זה דבר מכוער, דוחה, כמו חרק, כמו התיקנים המתרוצצים שננה תמיד קיללה וטִאטאה החוצה מהקוֹלבָּה.

אחר-כך, כשבגרה יותר, הבינה מריאם גם הבינה. הדרך שבה ננה ביטאה את המילה - היא ירקה את המילה יותר משאמרה אותה - היא שהביאה את מריאם לחוש את עוקצה במלואו. היא תפשה אז למה התכוונה ננה, שהָרָאמִי זה דבר לא רצוי. שהיא, מריאם, היא ברייה לא-חוקית שלעולם לא תהיה לה טענה חוקית לדברים שיש לאנשים, דברים כמו אהבה, משפחה, בית, עובדת היותם רצויים.

ג'אליל מעולם לא קרא למריאם בשם הזה. ג'אליל אמר שהיא הפרח הקטן שלו. הוא אהב להושיב אותה על ברכיו ולספר לה סיפורים, כמו בפעם ההיא, כשהוא סיפר לה שהֶרָאט, העיר שמריאם נולדה בה ב-1959, היתה לפנים ערש התרבות הפרסית, ביתם של סופרים, ציירים וצוּפים - מיסטיקנים אסלאמים.

"לא יכולת למתוח שם רגל בלי לבעוט בישבן של איזה משורר," צחק.

ג'אליל סיפר לה סיפור על המלכה גווהָאר שָׁאד, שהקימה את צריחי המסגדים המפורסמים כשיר הלל מלא אהבה להראט כבר במאה החמש-עשרה. הוא תיאר באוזניה את שדות החיטה הירוקים של הראט, את הבוסתנים והגפנים הכבדות מענבים דשנים ואת הבזארים של העיר, ההומים והמקורים בכיפות.

"יש שם עץ פיסטוק," אמר ג'אליל יום אחד, "ומתחתיו, מריאם ג'וֹ, קבור מי אם לא המשורר הגדול גַ'אמִי." הוא רכן אליה ולחש, "ג'אמי חי לפני יותר מחמש-מאות שנה. באמת. לקחתי אותך פעם לשם. אל העץ. היית קטנה. את לא תזכרי."

הוא צדק. מריאם לא זכרה. ואף שעשתה את חמש-עשרה שנות חייה הראשונות בטווח של מרחק הליכה מהראט, מריאם מעולם לא ראתה את העץ הזה, שסיפורים רבים כל-כך סופרו על אודותיו. היא מעולם לא ראתה את הצריחים המפורסמים מקרוב, מעולם לא קטפה פירות בבוסתני הראט וגם לא טיילה בשדות החיטה של העיר. אבל כל אימת שג'אליל דיבר כך, היתה מריאם מקשיבה בהתפעלות. היא העריצה את ג'אליל על הידע העצום שלו בדרכי העולם. והיא רטטה מגאווה על שיש לה אב שיודע דברים שכאלה.

"כל-כך הרבה שקרים!" אמרה ננה לאחר שג'אליל הלך. "אנשים עם הרבה כסף מספרים הרבה שקרים. הוא אף פעם לא לקח אותך לשום עץ. ואל תיפלי בשבי קסמיו. הוא בגד בנו, אביך האהוב. הוא גירש אותנו. הוא גירש אותנו מהבית הגדול והמפואר שלו כאילו אין לנו שום משמעות בעיניו. והוא עשה את זה בשמחה."

מריאם היתה מקשיבה בצייתנות לדברים האלה. היא מעולם לא העזה לומר לננה עד כמה היא שונאת לשמוע אותה מדברת כך על ג'אליל. האמת היתה שליד ג'אליל מריאם לא הרגישה הָרָאמִי. במשך שעה-שעתיים מדי יום חמישי, כשג'אליל בא לראותה, כולו חיוכים ומתנות ומילות חיבה, חשה מריאם ראויה לכל היופי והשפע שהחיים יכולים להעניק. ובשל כך אהבה מריאם את ג'אליל. גם אם היה עליה לחלוק אותו עם אחרים.
לג'אליל היו שלוש נשים ותשעה ילדים, תשעה ילדים חוקיים, שכולם היו זרים למריאם. הוא היה אחד האנשים העשירים ביותר בהראט. בבעלותו היה בית-קולנוע, שמריאם מעולם לא ראתה, אבל מכיוון שלא הִרפתה ממנו, הוא תיאר אותו באוזניה, וכך היא ידעה שהחזית היתה מחופה באריחי טֶרה-קוֹטה כחולים וחומים ושביציע היו מושבים פרטיים ושהתקרה היתה מעוטרת בסבכות בעלות דוגמאות מורכבות. דלתות מסתובבות כפולות נפתחו למבואה מרוצפת באריחים, ובה כרזות של סרטים הודיים בתיבות תצוגה מזכוכית. בימי שלישי, סיפר ג'אליל יום אחד, מקבלים הילדים גלידה חינם במזנון.

ננה חייכה בינה לבינה לשמע דבריו. היא המתינה עד שעזב את הקוֹלבָּה ורק אז צִחקקה במרירות ואמרה, "ילדים של זרים מקבלים גלידה. מה את מקבלת, מריאם? סיפורים על גלידה."

נוסף על בית-הקולנוע היו לג'אליל אדמה בקַארוֹק, אדמה בפַארא, שלוש חנויות שטיחים, חנות בגדים ובּיוּאיק רוֹדמָסטֶר שחורה משנת 1956. הוא היה אחד האנשים המקושרים ביותר בהראט, ידידו של ראש העיר ושל מושל המחוז. היו לו טבח, נהג ושלושה סוכני בית.

ננה היתה אחת מסוכנות הבית. עד שבטנה החלה לתפוח.

כשזה קרה, אמרה ננה, בלעו הפיות הפעורים של משפחת ג'אליל את כל האוויר של הראט. הורי נשותיו נשבעו שדם יישפך. הנשים דרשו שהוא ישליך אותה החוצה. אביה של ננה עצמה, שהיה סתת אבן צנוע בכפר הסמוך גוּל-דַאמַאן, התכחש לה. עטוי קלון הוא ארז את חפציו, עלה על אוטובוס לאיראן ואיש לא ראה אותו ולא שמע ממנו עוד.

"לפעמים," אמרה ננה פעם, השכם בבוקר אחד, שעה שהאכילה את התרנגולות מחוץ לקוֹלבָּה, "אני חושבת לעצמי, שהלוואי שלאבא שלי היה האומץ להשחיז אחד מהסכינים שלו ולעשות מה שראוי ומכובד. זה היה אולי עדיף בשבילי." היא העיפה עוד מלוא החופן זרעונים אל תוך הלול, השתתקה לרגע והסתכלה במריאם. "ואולי גם בשבילך. זה היה חוסך לך את הצער שבידיעה שאת מה שאת. אבל הוא היה פחדן, אבא שלי. לא היה לו הדיל, האומץ לעשות את זה."

גם לג'אליל לא היה הדיל לעשות את מה שראוי ומכובד, אמרה ננה. להתעמת עם המשפחה שלו, עם נשותיו והוריהן, ולקבל על עצמו אחריות למעשיו. במקום זאת, מאחורי דלתות סגורות, נרקחה עסקה להצלת הכבוד. למחרת היום הוא ציווה עליה לפנות את חפציה הדלים מאגף מגורי המשרתים, שם התגוררה, ושלח אותה לדרכה.

"את יודעת מה הוא אמר לנשותיו, להגנתו? שאני כפיתי את עצמי עליו. שאני האשמה. דידי? את מבינה? זה נקרא להיות אישה בעולם הזה."

ננה הניחה את קערית מזון התרנגולות. היא הרימה את סנטרה של מריאם באצבע.

"הביטי בי, מריאם."

מריאם עשתה כדבריה בעל כורחה.

ננה אמרה, "למדי זאת עכשיו, ולמדי היטב, בתי: כמו מחט של מצפן שמצביעה על הצפון, כך אצבעו המאשימה של גבר תמיד תמצא אישה. תמיד. זכרי זאת, מריאם."

2
"בשביל ג'אליל ונשותיו הייתי יַבְּלית. לענה. גם את. ואת אפילו עוד לא נולדת."

"מה זה לענה?" שאלה מריאם.

"זה עשב שוטה," השיבה ננה. "משהו שעוקרים ומשליכים."

מריאם הזדעפה בתוך-תוכה. ג'אליל לא התייחס אליה כמו אל עשב שוטה. אף פעם לא. אבל מריאם חשבה שטוב תעשה אם תבליג ולא תמחה.

"שלא כמו עשבים שוטים, אותי היה צריך לשתול מחדש, את מבינה, לתת לי מזון ומים. בזכותך. זאת היתה העסקה שג'אליל עשה עם משפחתו."

ננה אמרה שהיא סירבה לגור בהראט

. "בשביל מה? כדי לראות איך הוא מסיע את נשותיו הקינצ'יני בחוצות העיר כל היום?"

היא אמרה שהיא גם לא תגור בבית הריק של אביה, בכפר גוּל-דאמאן, ששכן על גבעה תלולה, במרחק שני קילומטרים מצפון להראט. היא אמרה שהיא רוצה לגור במקום נידח כלשהו, מנותק, שם השכנים לא ילטשו עיניים בבטנה, לא יצביעו עליה ולא יצחקו לה, או גרוע מזה, יציקו לה במסווה של טוב-לב כוזב.

"ותאמיני לי," אמרה ננה, "אביך נשם לרווחה כשעפתי לו מהעיניים. זה התאים לו בהחלט." מוּהסִין, בנו הבכור של ג'אליל מאשתו הראשונה חַדיגָ'ה, הוא שהציע את קרחת היער. היא שכנה בפאתי גוּל-דאמאן. כדי להגיע לשם היה צריך לטפס על ההר בדרך עפר מתוּלמת שהסתעפה מהכביש הראשי שבין הראט לגול-דאמאן. משני צִדיה של דרך העפר צמח עד לגובה הברכיים עשב מנוקד בפרחים לבנים וצהובים. הדרך התפתלה במעלה ההר והוליכה אל שדה שטוח, שם התנשאו אל על עצי צפצפה ממינים שונים ושיחי בר צמחו בקבוצות. משם, כשמביטים מעלה, היה אפשר לראות משמאל את קצותיהם החלודים של להבי טחנת הקמח של גול-דאמאן, ומימין, את הֶראט כולה פרושה מתחת. השביל הסתיים במאונך לנחל רחב ועתיר טרוטות, שזרם מטה מהרי סַאפיד-קוֹ המקיפים את גול-דאמאן. במרחק מאתיים מטרים במעלה הנחל, בכיוון ההרים, היתה חורשה מעגלית של עצי ערבה בוכייה. במרכז, בצל הערבות, היתה קרחת היער.

ג'אליל הלך לשם, להעיף מבט. כשחזר אמרה ננה שהוא נשמע כמו סוהר שמתפאר בקירות הנקיים וברצפות המבהיקות של בית-כלאו.

"וכך בנה לנו אביך את חור העכברושים הזה."

ננה כמעט נישאה פעם, כשהיתה בת חמש-עשרה. המחזר היה בחור משִׁינְדַאנְד, מוכר תוכים צעיר. מריאם שמעה את הסיפור מננה עצמה, ואף שננה התייחסה לכך בביטול, לפי הכיסופים שניצתו בעיניה ידעה מריאם שהיא היתה מאושרת. אולי בפעם היחידה בחייה, באותם ימים של לפני חתונתה, ננה היתה מאושרת באמת.

כשננה סיפרה את הסיפור, ישבה מריאם על ברכיה ודמיינה את אמהּ מודדת שמלת כלולות. בעיני רוחה היא ראתה אותה רכובה על סוס, מחייכת בביישנות מאחורי שמלה ירוקה עם רעלה, כפות ידיה אדומות מחֶנָה, פּסוֹקת שערה בזוקה באבקת כסף, וצמותיה מהודקות במוהל עצים. היא ראתה נגנים נושפים בחליל שַׁאהנאי ומכים על תופי דוֹהוֹל, ילדי רחוב שורקים ודולקים אחריהם. ואז, שבוע לפני יום החתונה, נכנס ג'ין אל גופה של ננה. את זאת לא היה צריך לתאר למריאם. לזה היא היתה עדה די פעמים, ראתה אותו במו עיניה: ננה מתמוטטת לפתע, גופה מתכווץ, נקשח, עיניה מתגלגלות לאחור, זרועותיה ורגליה רועדות כאילו טִלטל אותה משהו מבפנים, הקצף שבפיה לבן, ולפעמים ורוד מדם. ואז הישנוניות, חוסר ההתמצאות המפחיד. המִלמול הלא-עקבי. כשנודע הדבר בשינדאנד, ביטלו מוכר התוכים ומשפחתו את החתונה.

"הם נבהלו." כך הגדירה זאת ננה.

שמלת הכלולות הוטמנה בקרן זווית. אחרי כן לא היו עוד מחזרים.

ג'אליל ושניים מבניו, פַרהַאד ומוּהסין, בנו בקרחת היער קוֹלבָּה קטנה, שם עשתה מריאם את חמש-עשרה השנים הראשונות לחייה. הם בנו אותה מלבנים שיובשו בשמש וטייחו אותה בבוץ ובקש. היו בה שתי מיטות צרות, שולחן עץ, שני כיסאות זקופי גב, חלון, ומדפים שמוסמרו אל הקירות, עליהם הניחה ננה סירי חרס ואת מערכת התה הסינית האהובה עליה. ג'אליל הביא תנור חדש מברזל יצוק לחורף, וערם גזירי עצים מאחורי הקוֹלבָּה. הוא הוסיף טַנדוּר לאפיית לחם בחוץ, ולול תרנגולות עם גדר סביבו. הוא הביא כמה עזים ובנה להן אבוס. הוא הורה לפרהאד ולמוהסין לחפור בור עמוק במרחק מאה מטרים מחוץ לעיגול הערבות ולבנות מעליו בית-שימוש.

ג'אליל היה יכול לשכור פועלים שיבנו את הקוֹלבָּה, אמרה ננה, אבל הוא לא עשה זאת. "ככה הוא העניש את עצמו."

לפי מה שננה סיפרה על לידתה את מריאם, איש לא בא לעזור לה. זה קרה ביום לח ומעונן באביב של 1959, אמרה, השנה העשרים ושש בארבעים שנות מלכותו החפות ברובן מאירועים של המלך זַאהֶר שַׁאה. היא אמרה שג'אליל לא טרח להזעיק רופא ואפילו לא מיילדת, אף-על-פי שידע שהג'ין עלול להיכנס לגופה ולהביא עליה את אחד ההתקפים באמצע הלידה. היא שכבה לגמרי לבדה על רצפת הקוֹלבָּה, סכין לצִדה וגופה שטוף זיעה.

"כשהכאב החריף, נשכתי כרית וצרחתי אל תוכה עד שנעשיתי צרודה. ועדיין איש לא בא לנגב לי את הפנים או לתת לי כוס מים. ואת, מריאם ג'ו, לך לא בער שום דבר. כמעט יומיים שכבתי בגללך על הרִצפה הקשה. לא אכלתי ולא ישנתי, רק לחצתי והתפללתי שתצאי כבר."

"סליחה, ננה."

"חתכתי את חבל הטבור בינינו בעצמי. לכן הכנתי סכין."

"סליחה."

בשלב הזה העלתה ננה על פניה תמיד חיוך אִטי ולֵאה, חיוך של האשמה מתמשכת או של סליחה מסויגת, מריאם לא הצליחה להחליט. לא עלה על דעתה של מריאם הצעירה להרהר בחוסר ההגינות שיש בצורך להתנצל על דרך לידתה שלה.

משעלה הדבר על דעתה של מריאם לבסוף, כשהיתה כבת עשר, היא לא האמינה עוד לסיפור הזה על לידתה. היא האמינה לגרסה של ג'אליל, אשר לפיה, אף שנעדר באותה עת, הוא דאג שננה תאושפז בבית-חולים בהראט, שם טיפל בה רופא. היא שכבה על מיטה נקייה בחדר מואר היטב. ג'אליל נד בראשו בעצב כשמריאם סיפרה לו על הסכין.

מריאם גם התחילה לפקפק אם אכן גרמה לאמה סבל במשך יומיים תמימים.

"אמרו לי שהכול נגמר בתוך פחות משעה," אמר ג'אליל. "היית בת טובה, מריאם ג'ו. אפילו בלידתך היית בת טובה."

"הוא בכלל לא היה שם!" ירקה ננה את המילים. "הוא היה בתַאכת-אֶ-סַפָר, רכב על סוסים עם החברים היקרים שלו."

כשהודיעו לו שנולדה לו בת חדשה, אמרה ננה, משך ג'אליל בכתפיו, המשיך להבריש את רעמת סוסו ונשאר בתַאכת-אֶ-סַפָר עוד שבועיים.

"האמת היא שהוא אפילו לא החזיק אותך על הידיים עד שהיית בת חודש. וגם אז הוא רק העיף מבט, העיר משהו על הפנים הארוכות שלך והחזיר לי אותך."

מריאם התחילה לא להאמין גם לחלק הזה של הסיפור. נכון, הודה ג'אליל, הוא רכב על סוסים בתַאכת-אֶ-סַפָר, אבל כשבישרו לו את החדשות, הוא לא משך בכתפיו. הוא קפץ על האוכף ורכב בחזרה להראט. הוא הרימהּ בזרועותיו, העביר את אגודלו על גבות עיניה הקשקשיות ופיזם לה שיר ערש. מריאם לא דמיינה את ג'אליל אומר שפניה ארוכות מדי, אם כי הן אמנם היו ארוכות. ננה אמרה שהיא שבחרה את השם מריאם, כי הוא היה שם אמהּ. ג'אליל אמר שהוא בחר בשם כי מריאם, חבצלת, הוא פרח יפה.

"הכי אהוב עליך?" שאלה מריאם.

"טוב, אחד האהובים עלי," אמר בחיוך.

3
אחד הזיכרונות המוקדמים ביותר של מריאם היה קול החריקה של שלושת גלגלי הברזל של מריצה שקִרקשו על אבנים. המריצה באה פעם בחודש, מלאה באורז, קמח, תה, סוכר, שמן בישול, סבון, משחת שיניים. דחפו אותה שניים מאחיה למחצה של מריאם, בדרך-כלל מוהסין וראמין, לפעמים ראמין ופרהאד. לאורך דרך העפר, על אבנים וחצץ, סביב בורות ושיחים, דחפו הבנים את המריצה לפי תור עד שהגיעו לנחל. שם היה צריך לרוקן את המריצה ולהעביר את המצרכים בידיים אל הגדה הנגדית. אחר-כך היו הבנים מעבירים את המריצה אל עברו האחר של הנחל ומעמיסים אותה שוב. עוד מאתיים מטרים של דחיפה באו לאחר מכן, והפעם דרך עשב גבוה וצפוף וסביב סבכי שיחים. צפרדעים סרו מדרכם בקפיצות. האחים גירשו יתושים מפניהם המיוזעות.

"יש לו משרתים," אמרה מריאם. "הוא יכול לשלוח משרת."

"ככה הוא מעניש את עצמו," אמרה ננה.

קול המריצה משך את מריאם וננה החוצה. מריאם זכרה תמיד איך נראתה ננה ב"יום האספקה": גבוהת קומה, גרומה ויחפה, נשענת על משקוף הדלת, עיני האגוז שלה צרות לכדי סדק וידיה שלובות לפניה בהתרסה ובלגלוג.

שערה הקצוץ והמואר באור השמש היה גלוי וסתור. היא היתה לבושה בחולצה אפורה שלא הלמה את מידתה וכופתרה עד לצוואר. הכיסים היו מלאי אבנים בגודל של אגוז.

הנערים ישבו ליד הנחל שעה שמריאם וננה העבירו את המצרכים אל הקוֹלבָּה . הם ידעו כי מוטב להם שלא יתקרבו למרחק קטן משלושים מטרים, אף שננה היתה קלעית גרועה, ורוב האבנים נחתו הרחק ממטרתן. ננה צעקה על הנערים בזמן שנשאה שקי אורז פנימה, וכינתה אותם בכינויים שמריאם לא הבינה. היא קיללה את אִמותיהם ושיגרה אליהם פרצופים מלאי שנאה. הנערים מעולם לא השיבו בעלבונות משלהם.

מריאם ריחמה על הנערים. ידיהם ורגליהם ודאי עייפות כל-כך מלדחוף את המשא הכבד הזה, חשבה בחמלה. היא היתה שמחה אילו הורשתה להציע להם מעט מים. אבל היא החרישה, ואם הם נופפו אליה בידם, היא לא השיבה בנפנוף. פעם, כדי לשמח את ננה, מריאם אפילו צעקה על מוּהסין, אמרה לו שהפה שלו נראה כמו תחת של לטאה, ואחר-כך התייסרה מרגשי אשמה, כלימה ופחד שהוא יספר לג'אליל. אבל ננה צחקה בכל פה, חשפה בתוך כך את השן הקדמית הרקובה שלה, צחקה וצחקה כל-כך עד שמריאם חששה שהיא תשקע באחד מהתקפיה. אחר-כך היא הסתכלה במריאם ואמרה, "את בת טובה."

כשהמריצה היתה ריקה, דִשדשו הנערים לאחור ודחפו אותה משם. מריאם היתה ממתינה ומתבוננת בהם עד שנעלמו בתוך העשב הגבוה והעשבים הפורחים.

"את באה?"
"כן, ננה."
"הם צוחקים ממך. כן. אני שומעת אותם."
"אני באה."
"את לא מאמינה לי?"
"הנה אני."
"את יודעת שאני אוהבת אותך, מריאם ג'ו."

בבקרים הן התעוררו לקול פעיית הכבשים במרחק ולשריקת החליל הדקה, שעה שרועי גוּל-דאמאן הוליכו את עדריהם לרעות בעשב שכיסה את צלעות ההר. מריאם וננה חלבו את העִזים, האכילו את התרנגולות ואספו ביצים. הן אפו יחד לחם. ננה לימדה אותה איך ללוש בצק, איך להבעיר את הטַנדוּר ולהדביק את הבצק המרודד אל פְּנים דופנותיו. ננה לימדה אותה גם לתפור ולבשל מגוון תבשילי אורז עם כל התוספות: נזיד שאלק'ם עם לפת, סַבְּזי תרד, כרובית בזנגוויל. ננה לא הסתירה את אי-חיבתה לאורחים ולאנשים בכלל, אבל היו כמה נבחרים שהיא הוציאה מהכלל הזה. וכך היה ראש גוּל-דאמאן, האַרבַּאבּ של הכפר, חבּיבּ חאן, איש מזוקן עם ראש קטן וכרס גדולה, שבא אחת לחודש, ובעקבותיו משרת שנשא תרנגולת, לפעמים סיר אורז קיצ'ירי עם עדשים אדומות או סל ביצים צבועות למריאם.

וכן היתה זקנה עגלגלה, שננה קראה לה בּיבּי ג'ו ושבעלה המנוח היה סתת אבן וחבר של אביה של ננה. ביבי ג'ו היתה מלוּוה תמיד באחת משש כלותיה ונכד או שניים. היא צלעה והתנשפה כשחצתה את קרחת היער ועשתה הצגה גדולה כשעיסתה את ירכה והתיישבה באנחת כאב על הכיסא שננה קירבה אליה. גם ביבי ג'ו הביאה תמיד משהו למריאם, קופסת ממתקי דישׁלֶמֶה או סלסילת חבושים. לננה היא הביאה תחילה קובלנות על בריאותה המתרופפת ואחר-כך רכילות מהֶראט ומגוּל-דאמאן, שהיא מסרה באריכות ובהתלהבות, שעה שכלתה ישבה והקשיבה בשקט ובצייתנות מאחוריה.

אבל החביב על מריאם יותר מכולם, פרט לג'אליל כמובן, היה מוּלָה פָאיזוּללה, מלמד הקוראן הקשיש של הכפר, האָקוּנד שלו. הוא בא פעם-פעמיים בשבוע מגוּל-דאמאן ללמד את מריאם את חמש תפילות הנָמָאז היומיות ולהדריך אותה בדקלום פסוקי קוראן, בדיוק כשם שלימד את ננה בילדותה. מולה פאיזוללה הוא שלימד את מריאם לקרוא, שהשגיח בסבלנות מעל כתפה שעה ששפתיה ביטאו את המילים ללא קול, ואצבעה השתהתה מתחת לכל מילה, לחצה על הדף עד שבסיס הציפורן שלה הלבין, כאילו יכלה לסחוט את הפירוש מתוך הסמלים. מולה פאיזוללה הוא שהחזיק את ידה, הנחה את העיפרון שאחזה לאורך העלייה, העיקול או הנקודות של כל אות.

הוא היה זקן קיפח וכפוף גו עם חיוך חסר שיניים וזקן לבן שהגיע עד לטבורו. בדרך-כלל בא לבדו אל הקוֹלבָּה, אם כי לעִתים נלווה אליו בנו זהוב השיער חָמזָה, שהיה מבוגר ממריאם בשנים אחדות. כשהופיע בקוֹלבָּה, נשקה מריאם את ידו של מולה פאיזוללה - והרגישה כאילו נישקה ערֵמה של זרדים עטויה בשכבת עור דקה - והוא מצִדו נשק לרום מצחה, לפני שהם נכנסו פנימה לשיעור הקבוע. אחר-כך ישבו שניהם מחוץ לקוֹלבָּה, אכלו צנוברים ולגמו תה ירוק ובתוך כך התבוננו בבולבולים המעופפים מעץ לעץ. לפעמים הלכו לטייל בין עלי הברונזה הנשורים ושיחי אלמונים, לאורך הנחל ובכיוון ההרים. אגב טיול סובב מולה פאיזוללה את חרוזי מחרוזת הטַאסְבֶּה שלו, ובקולו הרוטט סיפר למריאם סיפורים על כל הדברים שראה בנעוריו, כמו נחש דו-ראשי שמצא באיראן, בגשר הקשת השלושים ושלושה שבאיספהאן; או על האבטיח שהוא חצה פעם מחוץ למסגד הכחול במאזאר, אשר זרעיו יצרו את המילים אללה בחצי אחד, ואכּבָּר באחר. מולה פאיזוללה הודה שלפעמים הוא עצמו אינו מבין את פירושן של המילים בקוראן. אבל אמר שהוא אוהב את הצלילים הקסומים שהמילים הערביות עושות בזמן שהן מתגלגלות מלשונו. הוא אמר שהן מנחמות אותו, מרגיעות את לִבּוֹ.

"הן ינחמו גם אותך, מריאם ג'ו," אמר. "את יכולה לקרוא להן בעת צרה, והן לא יאכזבו אותך. מילותיו של האל לעולם לא יבגדו בך, ילדתי."

מולה פאיזוללה גם הקשיב לסיפורים, לא רק סיפר אותם. כאשר מריאם דיברה, תשומת-לבו מעולם לא נדדה. הוא הִנהן לאִטו וחייך בהכרת טובה, כאילו הוענקה לו זכות-יתר מיוחלת. למריאם היה קל לספר למולה פאיזוללה דברים שלא הרהיבה עוז לספר לננה.

יום אחד, בעת שטיילו, אמרה לו מריאם שהיתה רוצה מאוד שירשו לה ללכת לבית-הספר.

"אני מתכוונת לבית-ספר אמיתי, אקונד סאהיב. עם כיתה. כמו הילדים האחרים של אבי."

מולה פאיזוללה נעצר על עומדו.

בשבוע שלפני כן באה ביבי ג'ו עם החדשות שבנותיו של ג'אליל, סעידֶה ונָאהִיד, הולכות לבית-הספר לבנות "מֶהרי" בהראט. מאז התגלגלו בראשה של מריאם מחשבות על כיתות ומורים, לעיני רוחה עלו תמונות של מחברות עם דפים ושורות, טורים של מספרים ועטים שעושים סימנים, סימנים עבים. היא דִמיינה את עצמה בכיתה עם ילדות אחרות בנות גילה. מריאם נכספה להצמיד סרגל אל דף ולמתוח קווים חשובים למראֶה.

"זה מה שאת רוצה?" שאל מולה פאיזוללה והסתכל בה בעיניו הלחות הרכות, כשידיו שלובות מאחורי גבו השפוף וצל הטורבן שלראשו נח על חלקת נוריות רעננות.

"כן."

"ואת רוצה שאבקש מאמך רשות."

מריאם חייכה. פרט לג'אליל, אמרה בלבה, אין נפש בעולם שמבינה אותה טוב יותר מהמורה הזקן.

"אם כך, מה אוכל לעשות? אלוהים בחוכמתו נתן לכל אחד מאיתנו חולשות, והגדולה בין חולשותי הרבות היא, שאני לא מסוגל לסרב לך, מריאם ג'ו," אמר וטפח על לחיה באצבע שגרונית אחת.

אבל אחר-כך, כשפנה אל ננה, היא הטילה מידה את הסכין שקצצה בו בצלים, ושאלה, "בשביל מה?"

"אם הילדה רוצה ללמוד, הרשי לה, יקירתי. אפשרי לילדה לרכוש השכלה."

"ללמוד? מה ללמוד, מולה סאהיב?" שאלה ננה בתקיפות. "מה יש כבר ללמוד?" היא שלחה מבט חטוף בכיוון מריאם

. מריאם השפילה את עיניה אל כפות-ידיה.

"מה הטעם לשלוח ילדה כמוך לבית-ספר? זה כמו לצחצח מִרקקה. ואת לא תלמדי שום דבר בעל ערך בבתי-הספר האלה. יש רק דבר אחד שאישה כמוך וכמוני צריכה לדעת לעשות בחיים, ואת זה לא מלמדים בבית-הספר. הביטי אלי."

"את לא צריכה לדבר אליה ככה, ילדתי," אמר מולה פאיזוללה.

"הביטי אלי."

מריאם עשתה כמצוותה.

"רק דבר אחד עליה ללמוד. והוא: טַהַאמוּל. לסבול."

"לסבול מה, ננה?"

"אין לך סיבה לדאוג," אמרה ננה. "בזה לא יהיה לך שום מחסור."

היא המשיכה וסיפרה איך נשותיו של ג'אליל קראו לה בתו המכוערת והנחותה של סתת אבן. איך הן אילצו אותה לכבס בחוץ בקור עד שפניה קהו ואצבעותיה צרבו.

"זאת מנת חלקנו בחיים, מריאם. נשים כמונו. אנחנו סובלות. זה כל מה שיש לנו. את מבינה? ומלבד זאת, יצחקו עלייך בבית-הספר. כן. יקראו לך הָרָאמִי. יגידו עלייך את הדברים האיומים ביותר. לא אתן את ידי לזה."

מריאם הִנהנה.

"ולא עוד דיבורים על בית-ספר. את כל מה שיש לי. אני לא אאבד אותך לטובתם. הביטי אלי. לא עוד דיבורים על בית-ספר."

"תחשבי בהיגיון. באמת. אם הילדה רוצה..." פתח מולה פאיזוללה ואמר.

"ואתה, אקונד סאהיב, עם כל הכבוד, אתה אמור לדעת שמוטב לא לטפח את הרעיונות המטופשים האלה שיש לה בראש. אם היא באמת יקרה לך, שכנע אותה שמקומה כאן, בבית עם אמה. אין שם בחוץ שום דבר בשבילה. שום דבר פרט לדחייה ולשברון לב. אני יודעת, אקונד סאהיב. אני יודעת."

© כל הזכויות שמורות, מטר הוצאה לאור

אלף שמשות זוהרות - חאלד חוסייני
A Thousand Splendid Suns - Khaled Hosseini