» טקסט  » ספרים תרגום  » ספרים חדשים ביולי 2007       חזור

משחק על זמן
מאת: גיום מוסו
Seras-tu la? - Guillaume Musso

ההוצאה: ידיעות ספרים אליוט קופר מעולם לא התגבר על מותה של אילנה, אהובתו, כשהיו בני שלושים. עתה, כמה עשורים אחר כך, כרופא מצליח וכאב לבת בוגרת, מושלך אליוט שלושים שנה אל העבר. הוא זוכה בהזדמנות נדירה לפגוש את עצמו כאיש צעיר, ולהיות נוכח שוב ברגע המכריע שבו תנועה אחת שלו יכולה להציל את אילנה ולשנות את חייו - אך גם למחות את בתו מן העתיד. מהו הקשר בין זמן לגורל, ומה אנו מוכנים לעשות כדי להציל את אהובינו? משחק עלמהו הקשר בין זמן לגורל, ומה אנו מוכנים לעשות כדי להציל את אהובינו? משחק על זמן הוא רומן מתח מעורר מחשבה, שכמו ספריו הקודמים של גיום מוסו (מורה לכלכלה במקצועו) היה רב מכר בצרפת ותורגם לשפות רבות. זהו ספרו השלישי.

משחק על זמן מאת גיום מוסו בהוצאת ידיעות ספרים, מצרפתית: רמה איילון,
עריכה: משה סקאל, עיצוב עטיפה: יובל סער, 311 עמודים.

משחק על זמן | פרולוג

צפון-מזרח קמבודיה
עונת הגשמים
ספטמבר 2006

המסוק של הצלב האדום נחת בשעה היעודה.
הכפר שהתנוסס על רמה מוקפת יערות כלל כמאה בקתות פשוטות עשויות ברובן קורות עץ וענפים. המקום היה מרוחק מן הערים המתוירות אֶנְגְקוֹר ופְּנוֹם פֶּן, ונדמה שכוח אל ונטול זמן. האוויר, שהיה רווי לחות ובוץ, כיסה את הכול.

הטייס לא טרח לכבות את המנוע. משימתו: החזרתה של משלחת רפואית הומניטרית אל העיר. דבר פשוט בתכלית בזמנים כתיקונם, אבל למרבה הצער היה זה חודש ספטמבר, והגשמים העזים שירדו ללא הפוגה הִקשו על תפעול המכונה. כמות הדלק היתה אמנם גבולית, אך היה בה די כדי לקחת את כולם למקום מבטחים.

בתנאי שלא יחולו עיכובים...

שני כירורגים, רופא מרדים ושתי אחיות יצאו בריצה מן המרפאה המאולתרת שבה עבדו מאז אמש. בשבועות האחרונים הם עברו בכל כפרי הסביבה, טיפלו כמיטב יכולתם בנזקי המלריה, האיידס והשחפת, טיפלו בכרותי האיברים וציידו אותם בפרוטזות. אזור זה של הארץ עדיין היה מלא במוקשים נגד אדם.

לפי סימן מהטייס, נבלעו ארבעה מתוך חמשת הרופאים בתוך המסוק. האחרון, גבר כבן שישים, התמהמה מעט מאחור, ועיניו שייטו עדיין על פני קבוצת הקמבודים שכיתרה את המסוק. הוא התקשה לעזוב.

"דוקטור, צריך ללכת!" קרא אליו הטייס. "אם לא נמריא עכשיו, לא תגיע לטיסה שלך."

הרופא הנהן בראשו. הוא עמד לעלות למסוק כשמבטו הצטלב עם זה של ילד שהוחזק בזרועותיו של ישיש. בן כמה הוא? שנתיים? לכל היותר שלוש. פניו הזעירים היו מעוּוים באופן מחריד כתוצאה משסע אנכי שבצע את שפתו העליונה; פגם מולד אשר יגזור עליו רק מרק ודייסות לשאר ימי חייו ושימנע ממנו להגות ולו מילה פשוטה.

"הזדרז!" הפצירה בו אחת האחיות.

"צריך לנתח את הילד הזה," צעק הרופא כשהוא מנסה להעפיל על שאון הלהבים שהסתובבו מעל ראשיהם.

"אין לנו זמן! הכבישים יצאו מכלל שימוש בעקבות השיטפונות והמסוק לא יוכל לחזור ולאסוף אותנו בימים הקרובים."

אלא שהרופא לא מש ממקומו, שכן נבצר ממנו להתיק את עיניו מן הזאטוט. הוא ידע שבאזור זה של העולם, יש הורים שמפקירים תינוקות שנולדו עם "שפת ארנבת" בשל מנהגים עתיקים. ואז, מרגע שהם מגיעים לבית היתומים, המום מונע כל סיכוי שמשפחה תאמץ אותם.

האחות חידשה את שידוליה:

"מצפים לך אחר הצהריים בסן פרנסיסקו, דוקטור. יש לך לוח זמנים צפוף מאוד של ניתוחים, יש לך הרצאות להעביר ו..."

"טוסו בלעדי," פסק לבסוף הרופא והתרחק מן המסוק.

"אם כך, אני נשארת איתך," החליטה האחות וקפצה אל הקרקע.

שמה היה אמילי, אמריקנית צעירה שעבדה איתו באותו בית חולים.

הטייס נד בראשו ונאנח. המסוק התרומם באלכסון ואז עצר להרף עין לפני שהתרחק לכיוון מערב.

הרופא נטל את הילד בזרועותיו: הוא היה חיוור ומכונס בתוך עצמו. מלוּוה באחות, הוא נשא אותו אל המרפאה, ובטרם החל בהרדמה הקדיש זמן לדבּר אליו כדי להרגיע את חרדתו. משנרדם הילד הוא נטל אזמל, הפריד בזהירות רבה את מדפי החך הרך שלו ומתח אותם עד שכיסו את החריץ שבחך השסוע. אחר כך פעל באותו אופן כדי לשחזר את השפתיים ולהעניק לזאטוט חיוך אמיתי.

* * *

בתום הניתוח יצא הרופא לשֶבת כמה רגעים במרפסת המקורה לוחות פח ועלים מיובשים. הניתוח היה ממושך. הוא לא עצם עין זה יומיים והתשישות הציפה אותו באחת. הוא הצית סיגריה והתבונן סביבו. הגשם פסק. פיסת שמים הבקיעה מבעד לעננים והפיצה זהרורי אור בגוני ארגמן וכתום.

הוא לא התחרט על שנשאר. מדי שנה נהג לנסוע למשך שבועות אחדים לאפריקה או לאסיה מטעם הצלב האדום. שליחויות הומניטריות אלה אף פעם לא הותירו אותו ללא משקעים, אבל הן היו לו לסם ממכר של ממש, דרך להימלט מחייו המרופדים היטב בתור ראש מחלקה בבית חולים בקליפורניה.

הוא מעך את בדל הסיגריה, כשלפתע הרגיש שמישהו עומד מאחוריו. הוא הסתובב וזיהה את הזקן שהחזיק את הילד בזרועותיו בעת המראת המסוק. הוא שימש מעין ראש השבט. האיש היה לבוש בתלבושת המסורתית, גבו שפוף ופניו חרוצי קמטים. בתור ברכת שלום הוא הגביה את כפות ידיו הצמודות אל סנטרו, ובראש זקוף, הישיר מבט אל עיני הרופא. אז, במחוות יד, הזמין אותו לבוא אחריו לביתו. הוא הגיש לו כוסית של שיכר אורז ורק אחר כך פצה לראשונה את פיו:
"שמו לוֹאוּ-נאן."

הרופא הניח שמדובר בילד והסתפק בניד ראש.

"תודה שנתת לו פנים," הוסיף הקמבודי הזקן.

הכירורג נענה בענווה לדברי ההודיה, ובמין מבוכה קלה הסב את ראשו. מבעד לחלון מחוּסר השמשה ניבט אליו היער הטרופי, צפוף וירוק, שהשתרע במרחק פסיעה. נראה לו משונה שרק קילומטרים ספורים מכאן, במעלה הרי ראטאנאקירי, עדיין חיים טיגריסים, נחשים, פילים...

הוא היה נתון בשרעפים והתקשה להבין את דברי מארחו כאשר הלה שאל אותו:
"אילו ניתן לך לחזות באחת ממשאלות לבך מתגשמת, באיזו היית בוחר?"

"סליחה?"

"מהי תשוקתך הגדולה מכול, דוקטור?"

הרופא חיפש תחילה תשובה שכלתנית ניצחת ואז, כמי שנכנע לעייפות ונאחז ברגש לא צפוי, אמר בשקט:
"הייתי רוצה לראות שוב אישה."

"אישה?"

"כן... היחידה... היחידה שהיתה לה משמעות."

וכאן, במקום שכוח אל זה, הרחק מעיני המערב, נחלק דבר מה חגיגי בין שני הגברים.

"האישה הזאת, אינך יודע היכן היא?" שאל החְמֶר הזקן שהופתע מפשטוּת המשאלה.

"היא מתה לפני שלושים שנה."

האסיאתי קימט מעט את מצחו ושקע בהרהורים עמוקים. לאחר דממה קצרה הוא קם ממקומו בהדרת כבוד ופסע לקצה החדר. שם, על גבי מדפים רעועים, נערמו מקצת מאוצרותיו: סוסוני ים מיובשים, שורשי ג'ינסנג, נחשים ארסיים מלופפים בפורמלין..

. הוא פשפש מעט באותה ערבוביה עד שמצא את אשר חיפשו ידיו.

הוא חזר אל הרופא והושיט לו בקבוקון זכוכית זעיר.
היו בו עשר גלולות קטנות מוזהבות...

פרק 1 | פגישה ראשונה

נמל התעופה של מיאמי
ספטמבר 1976
אליוט בן 30

יום ראשון אחר הצהריים בחודש ספטמבר, תחת שמי פלורידה...
אישה צעירה הנוהגת במכונית ת'אנדרבירד עם גג נפתח עולה על הכביש המוביל לטרמינל. היא נוסעת במהירות גדולה, שערה מתבדר ברוח, עוקפת מכוניות רבות ועוצרת עצירה חדה לפני אולם הנוסעים, שם יורד הגבר שישב לידה. הוא מוציא את תיקו מתא המטען, ואז רוכן מעבר לשמשת החלון ושולח נשיקה לנהגת שלו. צליל טריקת דלת, וכבר הוא נכנס למבנה העשוי זכוכית ופלדה.

זהו אליוט קופר. הוא בעל מבנה גוף נאה וקומה גבוהה. הוא רופא מסן פרנסיסקו, אבל מעיל העור שלו ושערותיו הסוררות משווים לו מראה נערי.

הוא פונה מוכנית לעבר דלפק הרישום כדי לקחת את כרטיס העלייה למטוס שלו: מיאמי - סן פרנסיסקו.

"נתערב שאתה כבר מתגעגע אלי..."
מופתע לשמע הקול המוכר, אליוט מסתובב בבת אחת.

האישה שמולו נועצת בו עיני ברקת, מתגרות ושבריריות כאחד. היא לובשת מכנסי ג'ינס נמוכי גזרה, ז'קט חתיכי מזמש מעוטר בסמל השלום וחולצת טריקו בצבעי הדגל של ברזיל - ארץ מוצאה.

"כמה זמן עבר מאז נישקתי אותך בפעם האחרונה?" הוא שואל ומניח את כף ידו על בסיס צווארה.
"לפחות דקה."
"נצח..."

הוא כורך סביבה את זרועותיו ומאמץ אותה אליו. זוהי אילֶנה, אהבת חייו. הוא מכיר אותה זה עשר שנים ולה הוא חייב את כל הטוב שיש בו: מקצוע הרפואה, הפתיחות שלו כלפי אנשים ודרישות מסוימות שיש לו מהאופן שבו הוא מנהל את חייו...

הוא מתפלא שהיא חזרה, כיוון ששניהם מעדיפים תמיד להימנע מסצנות פרדה ממושכות, בהיותם מודעים לעובדה שאותן דקות גנובות גובות, בסופו של דבר, יותר סבל מאשר עידוד.

אלא שהסיפור שלהם מסובך. היא מתגוררת בפלורידה, הוא בסן פרנסיסקו.
אהבתם הפרושׂה על פני מרחקים מתקיימת בתנאים של הפרש שעות המשתרע על פני ארבעה אזורי זמן וארבעת אלפים קילומטרים שמפרידים בין החוף המזרחי לחוף המערבי.

אין ספק שאחרי כל השנים האלה הם יכולים היו לעבור לגור ביחד. אבל הם לא עשו זאת. בתחילה, משום שחששו מהשחיקה שמביא בעקבותיו הזמן. משום שהיומיום, בתמורה לחיים שלווים יותר, היה גוזל מהם את פעימות הלב שהם חשים בכל פעם שהם נפגשים, את פעימות הלב שמספקות להם חמצן.

יתרה מזאת, כל אחד מהם בנה את חייו בסביבה המקצועית שלו. האחד משקיף אל האוקיינוס השקט, האחרת אל האטלנטי. בתום לימודי רפואה אינסופיים זכה אליוט במשרה של כירורג בבית חולים בסן פרנסיסקו. אשר לאילֶנה, היא וטרינרית שמטפלת בדולפינים ובאורקות שלה ב-Ocean World שבאורלנדו - הפארק הימי הגדול ביותר בעולם. זה כמה חודשים היא מקדישה זמן רב לארגון שהחל לצבור לו שם: "גרינפיס". האגודה, שהוקמה ארבע שנים קודם לכן על ידי קבוצה של פעילים פציפיסטים ואקולוגים בשם "לוחמי הקשת בענן", התפרסמה בזכות המאבק שלה בניסויים גרעיניים. אבל אילנֶה הצטרפה אליהם כדי לקחת חלק בפעולה שלהם נגד ציד לווייתנים וכלבי ים.

ובכן, לכל אחד מהם יש חיים מלאים מאוד. ובכל זאת... כל פרדה קשה מנשוא יותר מהקודמת...

"כל הנוסעים בטיסה 711 לסן פרנסיסקו
מתבקשים להגיע עכשיו לשער מספר 18..."

"זה המטוס שלך?" היא שואלת ומרפה את החיבוק שלה.
הוא מהנהן בראשו, ומכיוון שהוא מכיר אותה היטב:
"את רוצה לומר לי משהו לפני שאני הולך?"
"כן. אני אלווה אותך לשער," היא אומרת ונוטלת את ידו.

ובעודה פוסעת לצדו היא פותחת בנאום חוצב להבות באותו מבטא דרום אמריקני קל שמכווץ לו את הלב.

"אני יודעת טוב מאוד, אליוט, שהעולם הולך לקראת אסון: המלחמה הקרה, האיום הקומוניסטי, מירוץ החימוש..."

בכל פעם שהם נפרדים הוא מביט בה כאילו הוא רואה אותה בפעם האחרונה. היא יפה כמו להבת אש.

"...התכלות אוצרות הטבע, שלא לדבר על זיהום האוויר, על כריתת היערות הטרופיים ועל..."

"אילֶנה?"
"כן?"
"לאן את חותרת בדיוק?"
"אני רוצה שנעשה ילד, אליוט..."
"כאן, עכשיו, בנמל התעופה? לעיני כל האנשים האלה?"
זה מה שנפלט לו. קורטוב של הומור כדי להסוות את ההפתעה שלו. אבל לאילֶנה אין חשק להתבדח.
"אני לא צוחקת, אליוט. אני מציעה לך לחשוב על זה ברצינות," היא מוסיפה, ואז מושכת את ידה מידו ומתרחקת לעבר היציאה.
"חכי רגע!" הוא קורא בניסיון לעצור אותה.

"זוהי קריאה אחרונה למר אליוט קופר, נוסע בטיסה מספר 711 ל..."

"לעזאזל!" הוא מסנן, אחר עולה כמי שמקבל עליו את הדין בדרגנוע המוביל לשער העלייה למטוס.

כמעט בקצה המדרגות הוא מסתובב כדי לעשות לה סימן אחרון.
שמש של ספטמבר מציפה את אולם הנוסעים בקרניה.
אליוט מנופף בידו.
אבל אילֶנה כבר נעלמה.

* * *

הערב כבר ירד כאשר המטוס נחת בסן פרנסיסקו. הטיסה נמשכה שש שעות והשעה בקליפורניה היתה אחרי תשע.

אליוט התכוון לצאת מן הטרמינל ולהיכנס למונית, אבל נמלך בדעתו. הוא גווע ברעב. דבריה של אילֶנה הסעירו את רוחו ולכן לא נגע במזון שהוגש במטוס, והוא ידע שהמקרר שלו ריק. בקומה השנייה קלטו עיניו מזללה בשם "גולדן גייט קפה", שבה ביקר זה מכבר עם מאט, ידידו הטוב שליווה אותו לפעמים לחוף המזרחי. הוא התיישב סמוך לבר והזמין סלט, שני כעכים וכוסית שרדונה. הוא שפשף את עיניו התשושות מהיעפת וביקש אסימונים כדי להשתמש בטלפון הציבורי שבירכתי האולם. הוא חייג את המספר של אילֶנה, אבל לא היתה תשובה. בגלל הפרש השעות היתה השעה בפלורידה אחרי חצות. אין ספק שאילֶנה בבית, אבל נראה שהיא לא רוצה לשוחח איתו.

כמה צפוי...

אלא שאליוט לא הצטער על האופן שבו הגיב לבקשתה של אילנֶה. לאמיתו של דבר, אליוט לא רצה ילדים.

פשוט כך.
לא היה מדובר במכשול רגשי: הוא היה כרוך אחרי אילֶנה והיה לו שפע של אהבה להעניק. אולם באהבה לא די. בעיצומן של שנות השבעים ההן לא נראה היה שהאנושות צועדת בדרך הנכונה, ומלבד זאת, הוא לא מיהר לקבל עליו את האחריות הכרוכה בהבאת ילד לעולם.

מילים שאילֶנה לא רצתה לשמוע.
הוא חזר לבר וסיים את ארוחתו, ולסיום הזמין קפה. הוא היה מתוח ופקק את אצבעותיו כמעט בעל כורחו. חפיסת הסיגריות אותתה לו ממעמקי כיס מעילו, והוא לא כבש את תשוקתו להצית אחת.

הוא ידע שעליו להפסיק לעשן. בסביבתו דיברו יותר ויותר על הנזק שמעולל הטבק. בחמש-עשרה השנים האחרונות הוכיחו מחקרים רפואיים שהניקוטין ממכר ואליוט, בתור רופא כירורג, ידע היטב שהסיכוי לחלות בסרטן הריאות גבוה יותר בקרב מעשנים, כמו גם הסיכוי ללקות במחלות לב וכלי דם. אלא שבדומה לרופאים רבים, הוא דאג לבריאותם של אחרים יותר מאשר לבריאותו שלו. צריך לומר שהוא חי בתקופה שבה היה עדיין מקובל לעשן במסעדה או במטוס. בתקופה שבה הסיגריה היתה עדיין שם נרדף לתהילה ולחירות תרבותית וחברתית.

בקרוב אפסיק, הוא אמר בלבו ושחרר תמרת עשן, אבל לא הערב... הוא הרגיש מדוכדך מדי למאמץ כזה.

חולמני, הוא הניח למבטו לנדוד אל מעבר למחיצת הזכוכית, ושם ראה אותו לראשונה: גבר הלבוש באופן תמוה בפיג'מה תכולה, שנדמה כצופה בו מעברה האחר של השמשה. הוא פלבל בעיניו כדי להיטיב לראותו. האיש היה בשנות השישים שלו, מראהו עדיין ספורטיבי ולסנטרו זקן קצרצר שבקושי האפיר, אשר שיווה לו מראה המזכיר את שון קונרי בזקנתו. אליוט קימט את מצחו. מה מעשיו של הגבר הזה, יחף בפיג'מה, בשעה מאוחרת כל כך, באמצע שדה התעופה?

הרופא הצעיר לא היה אמור לשעות לכך, אבל כוח עלום הניע אותו לקום ממושבו ולצאת מן המזללה. האיש נראה אבוד, כאילו הגיח משום מקום. עם כל פסיעה שאליוט עשה לקראתו הוא הרגיש שמתפשטת בו אי-נוחות שהתקשה להסביר. מי הוא הגבר הזה? אולי מטופל שברח מבית חולים או ממוסד... במקרה כזה כלום אינו מחויב, בתור רופא, להושיט לו עזרה?

כאשר פחות משלושה מטרים הפרידו ביניהם הוא תפס סוף סוף מה מטריד אותו כל כך: האיש הזכיר לו באורח פלא את אביו, שהלך לעולמו חמש שנים קודם לכן מסרטן בלבלב.

מבולבל, הוא הוסיף להתקרב. מקרוב היה הדמיון מעורר השתאות: אותם תווי פנים, אותה גומת חן שירש ממנו...

ואולי זה הוא..
. לא, הוא חייב להתעשת! אביו מת ולא יקום לתחייה. הוא הרי היה נוכח בטקס האשכבה ושרפת הגופה.
"אני יכול לעזור לך במשהו, אדוני?"
האיש נסוג כמה צעדים לאחור. דומה היה כי הוא נבוך לא פחות ממנו. הוא הקרין כוח ורפיון בעת ובעונה אחת. "אני יכול לעזור?" הוא חזר ושאל.
האיש רק לחש:
"אליוט..."
מנין לו שמו? והקול הזה...

אביו והוא מעולם לא היו קרובים, בלשון המעטה. אבל עכשיו, בהיעדרו, הרגיש אליוט לפעמים צער על שלא התאמץ יותר להבין אותו.

אליוט היה המום מן השאלה האבסורדית שעמדה על קצה לשונו ואף היה מודע לה היטב, ובכל זאת אמר בקול חנוק מהתרגשות:
"אבא?"
"לא, אליוט, אינני אביך."

ככל שהיה הדבר תמוה, התשובה ההגיונית שזכה לה לא הרגיעה אותו כהוא זה, כאילו תחושה מקדימה רמזה לו שהמוזר ביותר עוד לפניו.
"אם כך מי אתה?

" האיש הניח יד על כתפו. ניצוץ מוכר ניבט מעיניו, והוא השתהה שניות אחדות קודם שהשיב:
"אני אתה, אליוט..."

הרופא פסע פסיעה לאחור ואחר קפא במקומו כהלום רעם; האיש סיים את המשפט:
"...אני אתה, בעוד שלושים שנה."

* * *

אני, בעוד שלושים שנה?
אליוט פשט את זרועותיו לצדדים בחוסר הבנה.
"למה אתה מתכוון?
" האיש פתח את פיו, אבל לא עלה בידו לספק הסבר נוסף: סילון של דם פרץ לפתע מאפו וצנח בטיפות גדולות על חולצת הפיג'מה שלו.

"הטה את הראש לאחור!" פקד אליוט. הוא הוציא מכיסו מפית נייר שלקח בלי משים מהמזללה, והצמיד אותה לחוטמו של זה אשר הפך להיות לדידו המטופל שלו.

"אתה תהיה בסדר," אמר בנימה מרגיעה.
לרגע הצטער על שתיק העזרה הראשונה שלו אינו בידו, אבל שטף הדם נפסק במהרה.

"בוא איתי, צריך להרטיב לך קצת את הפנים."
האיש הלך בעקבותיו ברוב טבעיות. ואולם, משהגיעו לשירותים אחזו בו פתאום רעידות קטנות, כאילו קיבל התקף אפילפסיה.

אליוט ביקש לעזור לו, אבל הלה דחה אותו מעליו בכוח.
"הנח לי!" תבע ודחף את דלת חדר הנוחיות.
משנבלם, החליט אליוט לחכות בחוץ. הוא חש אחריות כלפי האיש ומצבו לא הניח את דעתו.

איזה סיפור משונה. תחילה הדמיון החיצוני ואז המשפט הסתום - אני אתה בעוד שלושים שנה - ועכשיו הדימום מהאף והרעידות הללו.

לכל הרוחות, איזה יום!
אלא שהיום היה רחוק מלהגיע לסיומו, מכיוון שמקץ רגע הוא החליט שהמתין דיו ונכנס לשירותים.
"אדוני?"

היה זה חדר מוארך. אליוט סקר תחילה את שורת הכיורים. אין איש. בחדר לא היו לא חלונות ולא יציאת חירום. האיש שהה אפוא באחד התאים.

"אדוני, אתה כאן?"
אין קול ואין עונה. הרופא, שחשש שמא איבד האיש את הכרתו, מיהר לפתוח את הדלת הראשונה: ריק.
דלת שנייה: ריק.
דלת שלישית, רביעית... עשירית: אין נפש חיה.
כלאחר ייאוש הוא נשא את עיניו לתקרה: שום לוח לא הוצא ממקומו.

זה היה בלתי אפשרי אך לא היה מנוס מלהודות: האיש נעלם.

פרק 2

סן פרנסיסקו
ספטמבר 2006
אליוט בן 60

אליוט פקח את עיניו בבת אחת. הוא היה שרוע באלכסון על מיטתו. לבו פעם בחוזקה וגופו היה שטוף זיעה.

חתיכת סיוט!
הוא, שמעולם לא זכר את חלומותיו, חלם חלום משונה במיוחד: הוא שוטט בנמל התעופה של סן פרנסיסקו, ונתקל ב...כפיל שלו. אלא שאותו כפיל היה צעיר ממנו ונראה מופתע לא פחות ממנו. הכול נדמה מציאותי כל כך, מפליא כל כך, כאילו באמת הושלך שלושים שנה לאחור.

אליוט לחץ על הכפתור שפותח את הצילונים והעיף מבט מודאג בבקבוקון המונח על שידת הלילה שלו, המכיל גלולות קטנות מוזהבות. הוא פתח את הכלי: נותרו בו תשע גלולות. אמש, לפני ששכב לישון, הוא בלע אחת מתוך סקרנות. האם הגלולה הזאת עומדת מאחורי החלום החידתי שחלם? הקמבודי הזקן שנתן לו את הבקבוקון התחמק ולא אמר לו מהן השפעות התרופה, בה-בעת שהמליץ לו חגיגית "לעולם לא לעשות בהן שימוש קלוקל".

אליוט הזדקף במאמץ ופסע לעבר דלת הזכוכית הפונה אל המרינה. נשקף ממנה הנוף עוצר הנשימה של האוקיינוס, האי אלקטרז וגשר שער הזהב. השמש העולה פיזרה על פני העיר אור אדמוני והחליפה גוון מדי רגע. בים, מפרשיות ומעבורות נפגשו לצלילי צופרי הערפל, ולמרות השעה המוקדמת כבר נראו אצנים ספורים לאורך "המרינה הירוקה", אותה מדשאה רחבת ידיים שתוחמת את רצועת החוף.

מראה רכיבי הנוף המוכרים הפיס מעט את דעתו. הלילה הסוער יישכח במהרה, זה בטוח. בקושי הצליח לשכנע בכך את עצמו, כאשר בשמשה השתקפה אליו תמונה מטרידה: כתם כהה התפשט על חולצת הפיג'מה שלו. הוא השפיל את עיניו כדי להתבונן בו ביתר תשומת לב.

דם?

פעימות לבו הואצו ואז שככו. הוא ודאי דימם מהאף בשנתו ושיבץ את התקרית הזאת בחלומו. הרי זה תהליך ידוע, אין סיבה להיבהל.

הוא היה נינוח למחצה והלך לחדר האמבטיה כדי להתקלח בטרם יצא לעבודה. הוא כיוון את הזרם ונותר עומד רגע, שקוע במחשבות, בעוד החדר מתמלא אדים. אך משהו לא חדל לטרוד את נפשו. אבל מה? הוא התחיל להתפשט, כשלפתע הניע אותו הבזק של ידיעה לפשפש בכיס הפיג'מה שלו. היתה בו ממחטת נייר מוכתמת בדם. מאחורי שובלי ההמוגלובין, ניתן היה להבחין בציור הגשר המפורסם ביותר בעיר, ומעליו בכתובת: "גולדן גייט קפה - שדה התעופה, סן פרנסיסקו".

לבו החל פועם שוב בחוזקה, אלא שכעת התקשה יותר למשול ברוחו.

* * *

האם מחלתו היא שגורמת לו לצאת מדעתו?

חודשים אחדים קודם לכן, בעקבות בדיקת פיברוסקופיה, נודע לו שהוא סובל מסרטן ריאות. למען האמת, זה לא הפתיע אותו כלל: אדם אינו יכול לעשן יותר מחפיסת סיגריות ביום במשך ארבעים שנה ולצאת פטוּר. הוא היה מודע תמיד לסכנה והשלים איתה. פשוט מאוד, זה היה אחד מאותם סיכונים שלוקחים בחיים. הוא מעולם לא ביקש לעצמו חיים מטוהרים, ולא שאף להגן על עצמו בכל מחיר מפגעי הקיום. מבחינה מסוימת, הוא האמין בגורל: כל דבר בעתו. ולאדם לא נותר אלא לשאת בַּנטל.

הסרטן הזה היה נבזי כשלעצמו: מאלה שמתפשטים במהירות הרבה ביותר ושהטיפול בהם הוא הדל ביותר. בשנים האחרונות התפתחה הרפואה בתחום הזה, ותרופות חדשות אפשרו כעת להאריך את חיי החולים. אבל עבורו זה היה מאוחר מדי: הגידול לא אובחן בזמן והבדיקות גילו את קיומן של גרורות באיברים נוספים.

הציעו לו לעבור את הטיפול המקובל - תערובת של כימותרפיה ורדיותרפיה אבל הוא סירב. בשלב שהגיע אליו לא היה טעם לנסות. גורל הקרב נחתם זה מכבר: הוא ימות בתוך חודשים ספורים.

לעת עתה עלה בידו להסתיר את מחלתו, אבל הוא ידע שלא יוכל להמשיך בכך לאורך זמן. השיעול שלו נעשה כרוני, הכאבים שחש בצלעות ובכתף התחזקו והתשישות תקפה אותו לעתים במפתיע, והרי תמיד יצא לו שם של חסין-כול.

לא הכאב הפחיד אותו. הדבר שממנו חשש יותר מכול היה תגובתם של אנשים אחרים. במיוחד תגובתה של אנג'י, בתו בת העשרים, סטודנטית המתגוררת בניו יורק, ותגובתו של מאט, ידידו הטוב שממנו לא הסתיר דבר.

הוא יצא מהמקלחת, התנגב בחיפזון ופתח את הארון. הוא הקפיד יותר מהרגיל לבחור את בגדיו: חולצת כפתורים מכותנה מצרית וחליפה איטלקית. כשהיה לבוש, נעלמה המחלה ותחתיה הופיע גבר במלוא אונו. עד לא מזמן, הודות לקסם אישי שאין עליו עוררין, הזדמן לו לצאת עם נשים צעירות ויפות, שגילן הגיע לפעמים למחצית גילו. אולם מערכות היחסים הללו מעולם לא האריכו ימים. כל מי ששהה במחיצתו של אליוט קופר ידע שיש רק שתי נשים משמעותיות בחייו. הראשונה היתה בתו אנג'י. לשנייה קראו אילֶנה.

היא מתה לפני שלושים שנה.

* * *

הוא יצא לרחוב, והשמש, הגלים והרוח קיבלו את פניו. הוא השתהה רגע כדי לחוש את היום המתעורר לחיים ופתח את דלתו של מוסך קטן. הוא החליק לתוך חיפושית עתיקה בצבע כתום, שריד אחרון לתקופה הִיפית שהסתיימה לפני זמן רב. בגג מורד הוא הגיח בזהירות לשדרה ועלה ברחוב פילמור לעבר הבתים הוויקטוריאניים של שכונת "פסיפיק הייטס". כמו בסרטים, רחובותיה התלולים של סן פרנסיסקו יצרו מעין רכבות הרים משונות למראה. אבל אליוט עבר את הגיל שבו מטיסים את המכונית במעלה הצמתים. ברחוב קליפורניה הוא פנה שמאלה וחלף על פני קרונית שהסיעה את ראשוני התיירים לצ'יינה-טאון. לפני שהגיע למובלעת הסינית הוא נעלם בתוך חניון תת-קרקעי, מרחק שני בלוקים מאחורי קתדרלת גרייס, והגיע ללנוֹקס מדיקל סנטר, שם עבד במשך יותר משלושים שנה.

בתור ראש המחלקה לכירורגיית ילדים, הוא נחשב לאחת מדמויות המפתח בבית החולים. אולם הוא קודם רק לאחרונה, קידום שזכה בו באיחור. במשך כל שנות הקריירה שלו הוא הקדיש את עצמו לטיפול בחולים שלו, והשתדל - דבר שאינו שכיח בקרב הכירורגים - לחרוג מעבר לדיבור הטכני, ולהתייחס גם לממד הרגשי. הכיבודים לא עניינו אותו, והוא מעולם לא שאף לבנות לעצמו מערכות יחסים של משחקי גולף או סופי שבוע באגם טאהו. עם זאת, כאשר ילדים של עמיתיו נזקקו לניתוח, הם בדרך כלל פנו אליו, וזה אות הערכה מובהק במקצוע שלו.

* * *

"אתה יכול לבדוק לי את זה?"

אליוט הושיט לסמואל בּילָאוֹ, מנהל מעבדת בית החולים, שקיק פלסטיק שבתוכו קיבץ מעט שיירים שמצא בתחתית הבקבוקון.

"מה זה?"

>

"תגיד לי אתה..." כעבור רגע כבר היה בקפטריה, נטל את מנת הקפאין הראשונה שלו להיום ועלה מהר למחלקה כדי להחליף בגדים ולהצטרף לצוות שלו - רופא מרדים, אחות ומתמחה הודית שהוא פיקח על עבודתה. המטופל היה תינוק צנום בן שבעה חודשים בשם ג'ק שסבל ממחלת לב כחלונית - מום בדם ששיווה לו מראה כחלחל, הקשיח את אצבעותיו והכחיל את שפתיו.

כשניגש לפתוח באזמל את חזהו של התינוק, לא יכול אליוט שלא לחוש מעין פיק ברכיים, כאמן העומד להתחיל בעבודתו. ניתוחי לב פתוח עדיין נותרו בעיניו סוג של פלא. כמה מהם כבר ביצע? מאות, אולי אלפים. חמש שנים קודם לכן, צוות טלוויזיה אפילו עשה עליו סרט שבו שיבחו את "אצבעות הזהב" שלו, המסוגלות לאחות כלי דם דקיקים כסיכה בעזרת חוטים סמויים מן העין. אבל בכל פעם מחדש הוא חש את המתח הזה, את הפחד מכישלון.

הניתוח נמשך יותר מארבע שעות, שבמהלכן נוטרלו תפקודי הלב והריאות ובוצעו על ידי מכונה. אליוט סתם את החור בין שני החדרים ממש כמו שרברב, ופתח דרך נשימה כדי למנוע מעבר של דם לא מחומצן לאב העורקים. זאת היתה מלאכת מַחשבת שדרשה ניסיון וריכוז מרביים. כפות ידיו לא רעדו, אבל רוחו נדדה בחלקה למקום אחר: אל המחלה שלו, שלא יכול היה עוד להתעלם ממנה, ואל החלום המוזר שחלם בליל אמש. הוא חש לפתע בפיזור הדעת שלו, וכמי שנתפס בקלקלתו, חזר והתמקד במשימה המוטלת עליו.

בתום הניתוח הסביר אליוט להורי התינוק שמוקדם מדי לדעת מה יקרה בימים הבאים, הילד אמור להיות תחת מעקב ביחידה לטיפול נמרץ, שם ימשיכו להשגיח על נשימתו עד שהריאות והלב ישובו באופן הדרגתי לתפקוד מלא.

הוא יצא במדי הכירורג, אל מגרש החנייה של בית החולים. השמש, שהעפילה זה מכבר אל כיפת השמים, עקצצה אותו, ולמשך שבריר שנייה הוא חש סחרחורת. הוא היה מותש, על סף אפיסת כוחות, וראשו המה שאלות: האם הוא נוהג בחוכמה כשהוא מוסיף להתכחש למחלתו? האם זהו מעשה אחראי להמשיך לנַתח תוך שהוא מסכן את חיי מטופליו? מה היה קורה הבוקר, אילו חש ברע בעיצומו של הניתוח?

הוא עורר את מחשבותיו בעזרת סיגריה שהצית ושאף לריאותיו בתענוג. זה היה הביטחון היחיד בסרטן שלו: הוא יכול כעת לעשֵן כאוות נפשו מבלי שתהיה לכך כל השפעה על התפתחות המחלה.

משב רוח קל העביר בו צמרמורת. מאז נודע לו שהוא עומד למות בקרוב, הוא נעשה רגיש יותר לכל הסובב אותו. הוא חש באופן פיזי כמעט את פרכוסיה של העיר, כאילו היתה גוף חי. בית החולים נבנה על הגבעה הקטנה "נוב היל". מן המקום שעמד בו אפשר היה לחוש בתנודות העולות מכיוון הנמל ורציפיו. הוא שאף שאיפה אחרונה מהסיגריה ומעך אותה. החלטה גמלה בלבו: בחודש הבא הוא יפסיק לנַתח ויספר לבתו ולמאט על דבר מחלתו.

זהו זה, חסל. אי-אפשר לחזור לאחור. לעולם לא יעשה עוד את הדבר היחיד שבו הוא מרגיש חיוני באמת: טיפול בבני אדם.

הוא הפך עוד רגע קצר בהחלטתו הפתאומית וחש עצמו זקן ואומלל.

"דוקטור קופר?"

אליוט הסתובב והבחין בשָריקָה, המתמחה ההודית, עומדת מולו. היא החליפה בגדים - את תלבושת הרופאים החליפו כעת מכנסי ג'ינס מהוהים וגופייה נאה דקיקת כתפיות. היא הושיטה לו בביישנות ספל קפה. כל כולה הדיפה יופי, נעורים וחיים.

אליוט נטל את הכוס והודה לה בחיוך.
"באתי להיפרד ממך, דוקטור."
"להיפרד?"
"ההתמחות שלי בארצות הברית מסתיימת היום."
"נכון," הוא נזכר, "את חוזרת לבומביי."
"תודה על שהסברת לי פנים ועל שהיית חביב כלפי. למדתי ממך הרבה."
"תודה על העזרה שלך, שָריקָה, את תהיי רופאה טובה."
"אבל אתה, אתה רופא גדול."
אליוט נד בראשו, נבוך מהמחמאה.
ההודית הצעירה פסעה צעד אחד לפנים, לקראתו.
"חשבתי... חשבתי שאולי נוכל לצאת לאכול יחד הערב."

למשך פחות מרגע השתלח בעורה הנחושתי והיפה אודם שני. היא היתה ביישנית ולא היה לה קל להשמיע את הצעתה.

"אני מצטער, אבל זה בלתי אפשרי," השיב אליוט, משתומם על התפנית שחלה בשיחה.

"אני מבינה," היא אמרה.

היא השתהתה שניות ספורות בטרם הוסיפה:
"ההתמחות שלי מסתיימת באופן רשמי בשעה שש. בערב כבר לא תהיה ממונה עלי ואני לא אהיה תחת הפיקוח שלך. אם זה מה שמונע ממך..."

אליוט סקר אותה ביתר תשומת לב. בת כמה היא? עשרים וארבע? עשרים וחמש לכל היותר. הוא מעולם לא רמז לה דבר, והוא חש אי-נוחות.

"לא זה העניין."

"מוזר, כל הזמן הזה חשבתי שלא היית אדיש כלפי..." אמרה.

מה עליו להשיב? שחלק ממנו כבר מת והשאר הולך בעקבותיו? שאומרים שלאהבה אין גיל, אף שזאת שטות גמורה?

"אני לא יודע מה לומר לך."

"אם כך, אל תאמר כלום," היא לחשה ושבה על עקבותיה.

היא החלה מתרחקת, פגועה, כשפתאום נזכרה במשהו.

"אה, שכחתי," אמרה מבלי להסתובב, "במרכזייה קיבלו הודעה מהחבר שלך מאט: הוא מחכה לך כבר חצי שעה ומתחיל לאבד את הסבלנות..."

* * *

אליוט יצא בסערה מבית החולים ועצר מונית. הוא קבע עם מאט לאכול ארוחת צהריים והיה כבר באיחור ניכר.

בדיוק כפי שיש התאהבויות רומנטיות, כך יש לפעמים התאהבויות של ידידות. מאט ואליוט נפגשו ארבעים שנה קודם לכן בנסיבות יוצאות דופן. למראית עין, לא היה שום קשר בין השניים: מאט היה צרפתי, מוחצן, חובב נשים יפות ותענוגות; אליוט היה אמריקני, מופנם למדי ומתבודד. הם רכשו יחדיו שטח לגידול כרמים בעמק נאפָּה - חבל פֶּריגוֹר של קליפורניה. היין שייצרו - קברנה סוביניון לא רע ושרדונה בארומה של אננס ומלון - זכה להכרה הודות למאמציו הבלתי נדלים של מאט לשווק את תוצרתם לא רק באמריקה, אלא גם באירופה ובאסיה.

עבור אליוט, מאט היה חבר שיישאר גם כשלא יישארו עוד חברים, זה שאותו יזעיק באישון לילה אם ייאלץ יום אחד לסלק גופה.

בינתיים, אליוט מאחר ומאט עומד להתרגז...

* * *

המסעדה המובחרת "בֶּלווּ", שבה סעדו בקביעות, היתה ממוקמת בטיילת אֶמְבַּרְקָדֶרוֹ והשקיפה אל שפת הים. מאט דֶּלוּקָה, כוסית בידו, המתין זה מחצית השעה במרפסת המסעדה הפונה אל גשר המפרץ, אי המטמון וגורדי השחקים של רובע העסקים.

הוא עמד להזמין כוסית שלישית כאשר צלצל הטלפון הנייד שלו.
"הלו, מאט, סלח לי, אבל אגיע באיחור קטן."
"אל תמהר, אליוט. עם השנים התרגלתי לתפיסת הזמן הייחודית לך..."
"אני לא מאמין! אתה עושה לי סצנות?"
"מה פתאום, ידידי! אתה רופא, והצלת חיים מעניקה לך זכות לכל דבר, כמובן."
"זה מה שחשבתי, אתה עושה לי סצנות..."
מאט לא הצליח לכבוש חיוך. הוא יצא מן המרפסת, הטלפון הנייד צמוד לאוזנו, ונכנס לאולם המסעדה רחב הידיים.

"אתה רוצה שאזמין בשבילך?" הוא הציע בהתקרבו לתצוגת הסרטנים. "לנגד עיני מפרכס סרטן שיהיה מאושר לשמש לך למאכל..."

"אני סומך עליך."

מאט ניתק, ובניד ראש למלצר האחראי לפירוק פירות הים, חרץ את דינו של הסרטן האומלל.

"וסרטן צלוי אחד!"

כעבור רבע שעה חצה אליוט בחיפזון את האולם המרווח, שכתליו מצופים עץ יקר ומראות. לאחר שנתקל בעגלת קינוחים ודחף מבלי משים את אחד המלצרים, הצטרף סוף סוף לחברו בשולחן הקבוע שלהם. מילותיו הראשונות נועדו להזהיר: "אם הידידוּת שלנו חשובה לך, הימנע מלהזכיר באותו משפט את המילים 'איחור' ו'שוב'."

"אני לא פוצה פה," הרגיע אותו מאט. "הזמנו את השולחן הזה לצהריים, השעה עכשיו אחת ועשרים, אבל אני לא פוצה פה. ובכן, איך היתה הנסיעה שלך לקמבודיה?"

אליוט לא הספיק לסיים משפט וכבר נתקף בפרץ של שיעול.
מאט הושיט לו כוס גדולה של סודה.
"השיעול שלך לא נשמע לך מוגזם?" שאל בדאגה.
"זה שום דבר."
"בכל זאת... לא כדאי שתעבור בדיקה כלשהי? סי-טי או משהו בסגנון ..."
"אני הרופא מבין שנינו," השיב אליוט ופתח את התפריט. "אז מה הזמנת לי?"
"אל תיעלב, אבל אתה נראה רע."
"צפויות לי עוד הרבה מחמאות כאלה?"
"אני בסך הכול דואג לך: אתה עובד קשה מדי."
"אני בסדר, אמרתי לך! אני פשוט קצת מותש אחרי השליחות הזאת לקמבודיה..."
"לא היית צריך לנסוע," פסק מאט ועיווה את פניו, "ככל שזה נוגע לי, אסיה..."
"להפך, זה היה מאלף. אבל קרה לי שם משהו משונה."
"מה?"
"פגשתי קמבודי זקן שעזרתי לו, וכמו שד שיצא מן הבקבוק, הוא רצה לדעת מה משאלת הלב הכמוסה ביותר שלי..."
"מה ענית לו?"
"ביקשתי ממנו דבר בלתי אפשרי."
"סוף סוף לנצח במשחק גולף?"
"עזוב."
"נו, תגיד לי..."
"אמרתי לו שהייתי רוצה לראות שוב מישהו..."
ברגע זה הבין מאט שחברו רציני, וארשת פניו השתנתה.
"ואת מי היית רוצה לראות שוב?" שאל, אף שידע את התשובה.
"את אילֶנה..."

דוק של עצבות עטף את צמד הגברים. אבל אליוט מיאן להישאב לתוך המרה השחורה. המלצר הגיש להם את המנות, והוא המשיך בסיפורו המופלא על הבקבוקון עם הגלולות ועל הסיוט שהיה לו ערב קודם לכן, שערער אותו. מאט ביקש להרגיעו:

"אם אתה שואל אותי, שכח את הסיפור הזה ותוריד קצת את הרגל מהגז."

"אתה לא יכול לתאר לעצמך עד כמה הסיוט הזה היה מטריד ונראה אמיתי. זה היה כל כך... כל כך מוזר לראות את עצמך בן שלושים."

"אתה באמת חושב שאלה הגלולות שהשפיעו עליך ככה?"

"אלא מה?"

"אולי אכלת משהו לא טרי," ניחש מאט. "לדעתי אתה מבקר לעתים תכופות מדי במסעדות סיניות..."

"תפסיק..."

"אני מדבר ברצינות. אל תיכנס יותר לצ'או: אני בטוח שהברווז הצלוי שלו הוא בעצם בשר כלבים..."

* * *

שארית הארוחה התנהלה במצב רוח מרומם. מאט חוּנן באותה מעלה יקרת ערך שבזכותה היה משרה קלילות על סביבתו. כשאליוט נמצא במחיצתו, הוא שכח את מחשבותיו הקודרות ואת דאגותיו. השיחה לבשה טון מבודח ונסובה כעת על נושאים משעשעים יותר.

"ראית את הבחורה שליד הבר?" שאל מאט ונעץ את שיניו בבננה המטוגנת שלו. "היא מסתכלת עלי, לא?"

אליוט הסתובב לעבר הדלפק: בתולת ים יפהפייה שבורכה ברגליים בלתי נגמרות ובעיני איילה, לגמה בתאווה מהמרטיני דריי שלה.

"זאת נערת טלפון, חביבי."
מאט הניד בראשו.
"ממש לא."
"רוצה להתערב?"
"אתה אומר את זה כי היא מסתכלת עלי."
"בת כמה היא נראית לך?"
"עשרים וחמש."
"בן כמה אתה?"
"שישים," הודה מאט.
"מכאן שהיא נערת טלפון..."
מאט עיכל את המכה במשך שניות ספורות לפני שהגיב בלהיטות:
"מעולם לא הייתי בכושר טוב יותר!"

"אנחנו מזדקנים, ידידי. ככה זה בחיים, ואני חושב שהגיע הזמן שתשלים עם זה."
מאט הרהר בקביעה החותכת בחרדת מה.

"טוב, אני הולך," אמר אליוט וקם מכיסאו. "יש לי עוד כמה נפשות להציל. ואתה? מה התוכניות שלך לאחר הצהריים?"

מאט זרק מבט לעבר הבר ונוכח לדאבון לבו שבתולת הים מפטפטת עם לקוח צעיר. שנים אחדות קודם לכן, הוא היה מסוגל לחטוף את היפהפייה מהבחור המגונדר, אבל עכשיו הוא חש את עצמו מובס כמו מתאגרף לפני מפלתו.

"המכונית שלי בחניון," הוא אמר והדביק את אליוט. "אקפיץ אותך לבית החולים. לא יזיק לזקן כמוני לעבור איזה צ'ק-אפ קטן".

© כל הזכויות שמורות לידיעות ספרים הוצאה לאור

משחק על זמן - גיום מוסו
Seras-tu la? - Guillaume Musso