Amazon.com Widgets

  ספרים חדשים - אתר טקסט    ⚞  שנת 2007  ⚟

 | 2019 | 2018 | 2017 | 2016 | 2015 | 2014 | 2013 | 2012 | 2011 | 2010 | 2009 | 2008 | שנת 2007 | 2006 | 2005 | 

|  אוגוסט 2019 |  יולי 2019 |  יוני 2019 |  מאי 2019 |  אפריל 2019 |  מרץ 2019 |  פברואר 2019 |  ינואר 2019  |  דצמבר 2018 |  נובמבר 2018  |  אוקטובר 2018 |  ספטמבר 2018 |

» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» פרויקט נחום גוטמן
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006

גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

| כולם | ספרים בחודשים |
| אודות טקסט | יצירת קשר |
פרטיות בטקסט

ספרים חדשים בפורמט RSS


» טקסט  » ספרים תרגום  » ספרים חדשים באוקטובר 2007       חזור

מארץ'
מאת: ג'רלדין ברוקס
March - Geraldine Brooks

ההוצאה:

מודן

הכומר מארץ' עוזב את משפחתו ויוצא לתרום את תרומתו לצבא האיחוד במלחמת האזרחים של ארצות-הברית. אשתו ובנותיו מנסות לשרוד את התקופה הקשה בתולדות האומה, וכשהאב חוזר, החוויות שחווה משנות לחלוטין את נישואיו וקוראות תיגר גם על אמונותיו החזקות ביותר.

ג'רלדין ברוּקס שאבה את השראתה מ'נשים קטנות', ספרה הקלאסי והאהוב של לואיזה מיי אלקוט, והעמידה בחזית (תרתי משמע) את דמותו של האב הנעדר. מארץ' מוסיף נופך של בגרות ורומנטיקה לספר הילדים האופטימי של אלקוט.

ג'רלדין ברוּקס שימשה ככתבת ה'וול סטריט ז'ורנל' בבוסניה, בסומליה ובמזרח-התיכון. ספרה 'שנת הפלאות' ראה אור בעברית בהוצאת מודן.

מארץ'
שתפו אותי

הספר "מארץ'" הוא זוכה פרס פוליצר לשנת 2006

ביקורות מחו"ל
"מארץ' הוא רומן היסטורי מהשורה הראשונה... מכובד, אלגנטי ואמיתי, נעימת סיום בוגרת לאידיאליזם הילדותי של 'נשים קטנות'." - 'דאלאס מורנינג ניוּז'

"סיפור ארוג להפליא על מלחמה שמנפצת אידיאלים, עוקרת שורשים מוסריים ותוקעת טריז של חוויות קשות וזיכרונות מרים בין בעל ואשתו." - 'לוס-אנג'לס טיימס'

"לואיזה מיי אלקוט היתה בוודאי גאה." - 'אקונומיסט'

מארץ' מאת ג'רלדין ברוקס בהוצאת מודן, מאנגלית: אינגה מיכאלי, 268 עמודים.

פרק 1 | קשה הדרך לווירג׳יניה
21 באוקטובר 1861
כך אני כותב לה: העננים היו כתבליט בשמי הלילה. השמש השוקעת ריקעה את שוליהם ומשחה אותם בזהב, ולרגע נדמה שהרקיע עשוי עבודת פיליגרן יקרה. אני נעצר ומוחה את עיני הצורבת שמוסיפה לדמוע ללא הרף. השורה האחרונה נמלצת מדי, אבל זה לא משנה: אשתי אמנם ביקורתית, אך גם עדינה. כף ידי, אני רואה, מוכתמת בשיירי ליחה יבשה והיא רועדת קלות מרוב תשישות.

סלחי לי על כתב היד הנורא, אך צבא שנמצא בתנועה אינו מספק פינה שלווה להרהורים ולתכתובת (אני מקווה מאוד שהסופרת הצעירה שלי מוצאת קצת זמן פנוי, בין כל עבודות הצדקה שלה, ועושה שימוש נאה בחדר העבודה הקטן שלי; ושכל חבריה העכברים אינם נוטרים לה טינה על היעדרותה הקצרה ממקום המפלט שלה). ועם זאת, אני חוסה בצילו של עץ רחב צמרת, והגברים שסביבי מבעירים מדורות לבישול ארוחה ומשוחחים על הא ועל דא, וכל זה נוסך בי שלווה מסוימת.

אני כותב על שולחן הכתיבה הנישא שאת והבנות הענקתן לי ברוב טובכן. צנצנת הדיו אמנם נשברה, אך אין צורך לשלוח לי צנצנת נוספת; אחד החיילים נתן לי מרשם גאוני לתחליף שימושי ביותר, מהאוכמניות האחרונות לעונה. כך אוכל לשלוח לכן ״מילים מתוקות״!

האם זכור לך נייר השיש בעמודים האחרונים של הספֶּנסר שמתוכו נהגתי לקרוא לך בערבי סתיו קרירים ובהירים כמו זה? אם כן, יקירתי, גם את יכולה לראות בדמיונך את השמיים, בדיוק כפי שנגלו לעיני הלילה, כי הגוונים שצובעים את הרקיע ססגוניים לא פחות מאותם דפים.

תבנית דומה לנייר השיש הנאה יצרו גם נחלי הדם שצבעו את סחופת הנהר אשר עלתה אל פני השטח בעקבות בחישת המגפיים במים. ועוד יותר מזה, היא דומה לכתם הדיו הכהה, כשידה קצרת הרוח של הציירת הקטנה הפכה בטעות את הקסת ושפכה את הדיו על רצפת העץ שבביתנו. אך את המחשבות הללו אינני מעלה על הכתב, כמובן. הבטחתי לה לכתוב מדי יום, וגיליתי שאני נוהג למלא את חובתי בעיקר כשמוחי מוטרד. כי לרגע נדמה שהיא נמצאת כאן איתי וידה המרגיעה נחה קלות על כתפי. אבל תודה לאל שהיא איננה כאן; תודה לאל שאינה רואה את מה שאין לי מנוס מלראות, ושאינה יודעת את מה שידוע לי כעת. זהו התירוץ לצנזורה העצמית שלי: מעולם לא הבטחתי לכתוב את האמת.

אני כותב כמה מילות חיבה שגרתיות של גבר לאשתו, ומוסיף עליהן גם כמה משפטים של רוך אבהי: את כולכן אני רואה בעיני רוחי, בטרקלין, בחדר העבודה, בחדרי השינה, על המדשאה; עם ספר או קולמוס, או מחזיקות את ידה של אחות אהובה, או מדברות על אבא - הרחוק מכן - ותוהות היכן הוא או מה הוא עושה. דעו לכן שלעולם לא אוכל להיפרד מכן; כי גם אם גופי רחוק, נשמתי תמיד קרובה אליכן, ואהבתכן היא נחמתי היחידה... לבסוף אני מתנצל על שחובתי קוראת לי לסיים את המכתב, וחותם אותו בהבטחה לשלוח בקרוב בשורות נוספות.

חובתי אכן קוראת לי. גברים במצוקה מקיפים אותי מכל עבר. אבל אני לא ממהר לסגור את שולחן הכתיבה הנישא. אני משאיר אותו על ברכַּי ומוסיף להתבונן בעננים שהופכים לגושים שחורים על רקע שמיים חשוכים לגמרי. אין זה פלא שאֵליהם של האנשים הפשוטים מתגוררים מאז ומתמיד במרומים. כי כשאדם מסיע את מבטו בחזרה למטה, אל קו האופק, הוא מסתכן בכך שתתגלה לעיניו תמונת חורבן.

במורד הנהר, חברי משלחת הקבורה מתפתלים במים עד לגובה החזה ומנסים למשוך גופות שנלכדו בין ענפים נפולים. בניגוד לדברים שכתבתי במכתב, איש אינו מֵשִׂיחַ כאן הלילה, וגם המדורות המועטות כמעט כבויות - מכאן גם העשן הצורב שמטריד את עיני הבוכייה. נשר בוהה בי ממקום מושבו על ענף של שקמה. הם מלווים אותנו כל היום, עופות הענק הללו. רק הבוקר נראו לי מלכותיים, לאורו החיוור כפנינה של השחר העולה, כשישבו דוממים כמו גרגוילים, פרשו את כנפיהם וחיכו לשמש העולה. הם לא זעו ממקומם במשך שעות ארוכות, בזמן שעמלנו לחצות את נהר הפּוֹטוֹמֶק - והתכנסנו תחילה על האי הזה, שיושב לו במרכז כמו דוברה ענקית וחוצה את הנהר הרחב לשני נחלים צרים ושוצפים. והם המשיכו לצפות גם כשדישדשנו אל החוף הנגדי וטיפסנו בדממה בשביל הפרות החלקלק שהתפתל במעלה הצוק. כעבור זמן, הבחנתי בהם שוב. סוף כל סוף פרשו כנף והגביהו עוּף בקשתות חינניות מעל לשדות. ממרום תצפיתם, כך נדמה, התבהר היטב מצבנו העגום: האויב חלש על הגבעה הקטנה שלפנינו והמטיר עלינו אש תופת, ובה בעת נעו כוחות נוספים ביערות שמשמאלנו וזממו לאגף אותנו. ככומר צבאי לא קיבלתי הוראות מיוחדות, ולכן התמקמתי במקום שבו אוכל להיות לעזר. נשארתי בעורף והתפללתי עם הפצועים, כשלפתע הידהדה הזעקה: אל אלוהים, הם תוקפים!

קראתי לנושאי האלונקות לבוא ולשאת את הפצועים. טוראי אחד רץ לעברי וצרח שאם מישהו יעז לעשות זאת, יחוררו את גופו בקליעים כה רבים עד שלא יוכל לספור אותם על אצבעות ידיו ורגליו. סיילֶס סטוֹן, שנפצע אז רק פצעים קלים, דידה על ברכו הפגועה; הושטתי לו את זרועי, ויחד פנינו אל היער והצטרפנו לתוהו ובוהו שיצרה המנוסה. ניסינו למצוא את שביל הפרות - הדרך היחידה שנותרה פתוחה הובילה בחזרה אל הנהר - ולפתע נתקלנו בנשר נוסף, כה קרוב עד שכמעט יכולתי לגעת בו. הוא ישב על חזהו של אחד החללים והסב את ראשו בחדות כשהפרענו לו. איבר פנימי ארוך, חום ובוהק, נתלה ממקורו. סטון הרים את רובה המוּסְקֶט שלו, אך מרוב תשישות ידיו רעדו בפראות. נאלצתי להזכיר לו כי אם לא נגיע לנהר ונחצה אותו, גם אנחנו עלולים להפוך מאכל לנשרים.

דידינו אל מחוץ לסבך השיחים שכיסה את הצוק, במרחק רב משביל הפרות. מהמקום שבו עמדנו, ראינו גוש שלם של חיילים מכוחותינו, שנדחקו בעקבות האש העזה עד לשפת הצוק ממש. הם היססו רק לרגע, ולפתע פתאום נדמה היה שנעו כאיש אחד, או כמו עדר בהמות במנוסת בהלה. הם זינקו, התגלגלו ומעדו מעל שפת הצוק. המדרון היה תלול: כשלושים מטרים של סלעים משוננים שהגיעו עד שפת הנהר. שמענו זעקות של גברים שיצאו מדעתם והשליכו את עצמם על ראשיהם ועל כידוניהם של חבריהם שזינקו לפניהם. ראיתי את מגפו הכבד של חייל חסון נוחת בעוצמה מחליאה על גולגולתו של בחור צעיר וכחוש, ומפצפץ את עצמותיו על הסלע. כעת כבר לא היה טעם להגיע אל שביל הפרות, כי כל דריסת רגל שהציע השביל נשחקה לגמרי תחת מגפיהם של חיילים אחוזי טירוף. זחלתי אל קצה הצוק, נתליתי עליו בזרועותי ומשם קפצתי אל מדף צר שכוסה כולו באגוזי מלך שחורים. בגללם החלקתי. סיילס סטון התגלגל ונפל אחרי. רק כשהגענו אל גדת הנהר ספוגת המים אמר לי שהוא לא יודע לשחות.

בשלב זה, האויב ירה ממרומי הצוק. כמה מאנשינו מיהרו לקשור סמרטוטים לבנים לענפים קטנים, וטיפסו בחזרה למעלה כדי להיכנע. רובם קפצו לתוך הנהר; בחרדתם, רבים מהם שכחו להשיל מעליהם את קופסאות התחמושת ואת שאר הציוד, והמשקל הרב גרר אותם מהר מאוד אל קרקעית הנהר. הסירות היחידות ששטו במים היו שתי האֲרָבוֹת ששימשו אותנו לחציית הנהר. כולם מיהרו לשחות אל שתיהן, ונתלו עליהן כמו נחיל דבורים שנתלה מחוץ לכוורת. קבוצות־קבוצות, ארבעה או חמישה בכל פעם, הם צנחו בחזרה לתוך המים. וכל מי שהחזיק מעמד נורה כמו ברווז במטווח.

חלצתי את מגפַי והכרחתי את סטון לעשות כמותי. הוריתי לו להשליך את רובה המוסקט שלו הרחק לתוך מעמקי הנהר, ובכך להרחיקו מהישג ידם של אויבינו. רק אז זינקנו לתוך המים ופנינו אל האי. חשבתי שנוכל לשכשך רוב הדרך, כי מאז חצינו את הנהר לעת זריחה, נדמה שמפלס המים ירד. אך כנראה לא הבאתי בחשבון את עוצמת הזרם, וגם לא את הקור. ״יחד נגיע לגדה השנייה,״ הבטחתי לו, וייתכן שהייתי עומד בהבטחתי לולא מצא אותו קליע, אילולא חבט במים בפראות שכזו, ואילולא היה מעילו (שבו אחזתי) תפור מאיכות כה ירודה. שמעתי את התפרים נקרעים בזה אחר זה, על אף שאגת המים והצרחות שמסביבנו. ידו הימנית אחזה בגרוני, ואצבעותיו המיובלות של בעל מלאכה לחצו בכוח על העצמות הקטנות והרכות של קנה הנשימה שלי. בידו השמאלית לפת את ראשי. טילטלתי את ראשי וניסיתי לשווא להשתחרר מאחיזתו, כי חששתי שמרוב חרדה הוא עלול להטביע אותי. הוא הצליח לתלוש קווצה משערי, ותוך כדי כך גם נעץ את אגודלו בעיני השמאלית. צללתי פנימה, וגופו הכבד דחף אותי עמוק. נאבקתי לעלות בחזרה אל פני המים, וחשתי צריבה בקרקפת כשקווצה משערי נתלשה בעוצמה. ברכי ננעצה בכוח במשהו רך, כמו מוח עצם. ידו החליקה מגרוני, והציפורן החדה שבקצה אצבעו קרעה פיסה מעורי.

צפנו יחד אל פני השטח ופלטנו מים אדומים־חומים. המשכתי לאחוז במעילו המתפרק, ולו הפסיק לחבוט במים הייתי יכול למצוא אחיזה איתנה בבד מעילו. אך הזרם היה חזק מדי ומשך בתפרים האחרונים שעוד נותרו במעילו. עיניו נפערו באימה כשהבין מה קורה. נדמה שהחרדה רוקנה אותו מתוכן, כי מבטו האחרון היה ריק ובלתי ממוקד - כמו מבטו של רך נולד. הוא הפסיק לצרוח. הקול האחרון שהשמיע היה דומה יותר לאנחה ארוכה, אך נשמע כמו גרגור כשגרונו נמלא מים.

הזרם החזק ניתק אותו ממני. לרגע הוא צף על פני המים והושיט אלי את זרועותיו. שחיתי בכל כוחי, אך רגע לפני שאחזתי בו הגיע גל שהתערבל סביב סלע שקוע במים, אחז ברגליו ומשך פנימה את פלג גופו התחתון; לשבריר שנייה נדמה היה לי שהוא עומד זקוף בתוך המים. הזרם סובב אותו סיבוב מלא, וזרועותיו התנופפו באוויר כאילו היה רקדן צועני משולח רסן. אל האש שניתכה עלינו ממרומי הצוק נתווסף מטר של עלווה, ונדמה שגם הוא הסתובב על צירו בהרמוניה מושלמת עם כל אותם עלים מרקדים שנצבעו בגוני השמש. רגע לפני שהמים שאבו אותו לתוכם, הוא שוב עמד מולי פנים אל פנים. סרט אדמדם ציין את המקום שבו שקע, ומייד התרחב והפך לאבנט שעה שהזרם נשא אותו עימו. גררתי את עצמי אל החוף והמשכתי ללפות באגרופי פיסה קרועה ממעיל הצמר הרטוב שלו.

היא נמצאת איתי כעת: פיסת בד כחולה וא־סימטרית, רוחבה חמישה־עשר סנטימטרים לכל היותר. זה אולי השריד היחיד שנותר מסיילס סטון, חרט עץ משכיל בן עשרים, שגדל לגדות נהר בּלֶקסטוֹן אבל לא למד לשחות. בליבי גמלה ההחלטה לשלוח את פיסת הבד לאמו. הוא היה בנה יחידה.

תמהני היכן הוא שוכב כעת. האם הוא תקוע מתחת לסלע, ואלפי פּיות קטנים נוגסים בבשרו הספוגי? או שאולי הוא עדיין צף, מתהפך על גבו ועל בטנו, בדרכו למימיו הרחבים והשלווים של הנהר. אני רואה אותם נערמים: אלה שטבעו, אלה שנורו. ידיהם מושטות ונוגעות זו בזו, אצבע נוגעת באצבע. בתוך יום או יומיים יועמסו על דוברות לוויה, ישוטו במימי הנהר ויחלפו בדרכם על פני הכיפה הלבנה והבלתי גמורה שמבצבצת מתוך הפיגומים, על גבעה בוצית בוושינגטון. האם יזהו אותם האזרחים, את החללים האמיצים הללו, וייצאו לחלוק להם כבוד? או אולי יפנו את מבטם בשאט נפש למראה הריקבון האנושי?

מוטב שאקום ואבדוק כעת היכן הם מטפלים בפצועים, באי הזה שבו חנינו. כהרגלו, הרופא המנתח לא מצא לנכון להזעיק גם אותי. הרופא הוא קלוויניסט, מבטו קודר ואין בליבו סובלנות כלפי סוגים אחרים ופחות מוכרים של אמונה דתית. בעיניו, כל אדם צריך להיות בקי במלאכתו: הנפח במלאכת הפרזול, האיכר במלאכת החרישה, והכומר הצבאי בעקרונות אמונתו. הוא הבהיר לי היטב את הזלזול שהוא רוחש לי ולכהונתי. כשנשאתי לראשונה דרשה באוזני החיילים, הוא העיר לי ששום דרשה אינה משרתת את צאן מרעיתי - העומד מול המוות מדי יום ביומו - אם אינה מוקדשת ליום הדין ולעולם הבא. הוא הוסיף ואמר כי לוּ רצה לשמוע שיר אהבה, היה פונה אל אשתו.

העברתי את ידי בשערי, שהתייבש ונעשה סבוך ומדובלל כמו זקן תירס בעת קילופו. גם פעולה פשוטה כמו הרמת זרועי מלווה בייסורים. כל שריר בגופי דואב. אולי צדקה דודתי כשגינתה את כוונתי לצאת אל החזית: בשנה הארבעים לחייו של אדם, אין זה העיתוי המתאים לצאת להרפתקה מסוג זה. אך כמי שתמיד הצטיין במילים מושחזות היטב, איזה מין אדם הייתי לו נרתעתי למראה כידונים מושחזים היטב? לפיכך, אעמוד כאן לצידם של נושאי הנשק כל עוד יוכלו רגלי לתמוך בי. אך כמו שאמר לי היום טוראי אחד ממילבֶּרי, ״קשה הדרך לווירג׳יניה, כן?״

את שולחן הכתיבה הנישא איפסנתי שוב בתרמילי. את רוב הציוד השארנו כאן, באי, אך השמיכה שלי רטובה לגמרי כי השתמשתי בה כדי לייבש את עצמי ואת בגדי הספוגים במים. ובכל זאת, למרות הרטיבות, הצמר מספק חמימות כלשהי. מסרתי את השמיכה לבחור צעיר ששכב מכורבל על שפת הנהר. הנער נטף כולו מים ורעד מקור. חששתי שעם עלות השחר הוא כבר יקדח מחום. ״האם אינך מעדיף לעלות עימי לקרקע יבשה יותר?״ שאלתי. הוא לא ענה לי, ולבסוף כיסיתי אותו בשמיכה במקום שבו שכב. שנינו נסבול הלילה מהקור. אך נדמה שאיש מאיתנו לא יסבול מהקור כמו סיילס סטון.

דישדשתי בבוץ כמה עשרות מטרים, ובמקום שבו השתפלה גדת הנהר טיפסתי במאמץ ניכר והגעתי לכר דשא מכוסח. לאורה המרצד של מדורה ראיתי חבורה קטנה של פצועים קל, שהתחפרו וישבו ללא ניע בתוך ערימת שחת, ששם ודאי ירעדו כל הלילה. שאלתי אותם היכן נמצאים אוהלי בית־החולים. ״אין שום אוהלים; במקום זה משתמשים באיזה בית ישן של הדרומיים,״ השיב לי אחד הטוראים שהחזיק בזרועו החבושה. ״זה בית מוזר, עם פסלים גדולים ולבנים של אנשים עירומים, וחדרים מלאים ספרים ישנים. וגר שם איזה דרומי אחד, והוא סדוק כמו כד חמר שנפל על סלע, ויש לו רק שפחה אחת שמטפלת בו. ועכשיו היא עוזרת לרופא שלנו, היית מאמין? היא ניקתה לי את הפצע וחבשה לי אותו כמו שצריך, אתה רואה?״ שאל הטוראי, נופף בגאווה במתלה ומייד העווה את פניו. ״זאתי אמרה לי שפעם היו פה יותר משתים־עשרה עבדים, והיא היחידה שלא ברחה.״

נראה לי שהטוראי לא הבחין בין שמאלו לימינו, כי ההוראות שנתן לי כשכיוון אותי אל הבית היו מבולבלות מאוד; החבר שישב לצידו בצוואר חבוש לא היה יכול לדבר, אך נופף בזרועותיו במחאה עם כל הסבר שהסביר לי הטוראי. כך גיששתי את דרכי באפלה, שוב הגעתי אל שפת הנהר והתקשיתי לקבוע אם הגדה שמולי שייכת למרילנד או לווירג׳יניה. נפניתי לאחור ומצאתי גדר כלונסאות שהתפתלה כמו נחש וחלפה ליד שרידים שהיו בעבר טחנת קמח. המשכתי לעקוב אחרי הגדר ולבסוף הגעתי לשער. מעברו השני השתרע שביל גישה נטוע קרנית, כמו נהר של חצץ שהכאיב לרגלי היחפות.

ידעתי שהגעתי אל השביל הנכון משום שהרחתי את זה. הלוואי שבתי־חולים שדה לא היו מצחינים כמו בור של מחראה. אך זו כנראה התוצאה כשמשתמשים במכשירי מתכת כדי לפעור את קרביהם של גברים חיים, וכשפסולת שלא עוכלה נשפכת החוצה. וישנה גם צחנה מעופשת פחות, של בשר שחוט טרי, אך את אפי היא תוקפת בה במידה. נעצרתי במקומי, הפניתי את ראשי הצידה אל סבך השיחים והקאתי נוזל מריר. באותו רגע, כשרכנתי נרפה וחלש מעל השיחים, נזכרתי לפתע באבי שהלקה אותי נמרצות משום שסירבתי לאכול את נתח בשר החזיר המומלח שהונח בצלחתי. לדידו, תזונתי נטולת הבשר היא שהובילה אותי לאדישות במילוי מטלותי. אבל אני השתמטתי רק משום המטלות עצמן, שהיו אכזריות ומאוסות בעיני. לטעמי, אסור להכריח נפש חיה לעמול כל היום בשדה מאחורי צמד שוורים סרבנים שעורם פצוע מחיכוך ברתמה ועיניהם הגדולות ריקות וחסרות תקווה. זה מרוקן את הנשמה, לדשדש כך בכבדות מעלות השחר ועד שקיעת החמה מאחורי ישבניהן של צמד הבהמות, ולטבוע בערימות מהבילות של צואתן. והחזירים! כיצד יכול אדם לאכול חזיר מששמע את צווחות הנשחטים וראה את סילוני הדם השחור?

אולי היתה זו החשכה ואולי העונה השונה. אולי היתה זו הצריבה בקיבתי, שלוּותה בתשישות ובצער. ואולי קשה למוח פעלתן לשמר זיכרונות במשך עשרים שנים ארוכות, ועוד יותר מזה זיכרון אפל וטורדני כל כך המתחנן להישכח. תהיה התשובה אשר תהיה, רק כשהתחלתי לעלות במדרגות האבן הרחבות זיהיתי את הבית. כבר הייתי שם פעם.

פרק 2 | אגוז מוּסקט מעץ
הייתי שם בבוקר אביבי, כשערפל סמיך כיסה את הנהר ונדמה היה שכיפת הרקיע מגירה עננים לבנים כחלב לתוך העמק. הייתי בן שמונה־עשרה וצעדתי (עם הפסקות) את כל הדרך הארוכה מהנמל בנוֹרפוֹק. הייתי צעיר דקיק וחסון, ושערי צרוב השמש ביצבץ, כמעט לבן לגמרי, מתחת לכובע הקש שלראשי.

באותם ימים היתה דוברה קטנה, שעגנה על פי דרישה ליד המזח, בקצה הצפוני של האי. ירדתי שם מתוך גחמה, צעדתי שני קילומטרים וחצי עד הבית ושרקתי את השיר שזימר הסִירַאי תוך כדי חתירה. שיחי הקרנית הלבנים פרחו לכל אורכו של שביל הגישה, ובאוויר נישא ריח דביק ומתקתק כדבש, בניגוד לריח הבוץ בבוקר קריר של חודש מאי בספּינדֶל־היל. שתי תיבות כבדות נתלו משני צידיו של מוט והכבידו על כתפי כמו עול, כך שהרגשתי חסר אונים כששני כלבי מסטיף דהרו לעברי תוך השמעת נביחות קולניות, ואבני חצץ התעופפו לכל עבר מתחת לכפותיהם העבות והמהירות. אפשר לומר שהיתה זו קבלת פנים טיפוסית לרוכל נודד במדינת קונטיקט, בגלל השם הרע שיצא לנו. בשם הרדיפה אחר הממון, רבים מאיתנו זנחו את היושר לטובת העורמה, ואת ההגינות לטובת גסות הרוח. אבל אני ידעתי לטפל בכלבים: בביתנו היה לנו כלב רועים שהיה כמו זוג ידיים נוספות כשהגיעה העת לכנס את הכבשים. ולמדתי עוד תכסיס אחד או שניים בדרכי צפונה מנוֹרפוֹק: כשקֶרבֶּרוּס נובח ונוהם לעומתך, קרא לו אליך בעליצות. תשעה כלבים מכל עשרה יגיבו על פחד בתוקפנות רבה, ועל חיבה בידידות מופלאה. עוד לפני שהגעתי אל פתח הבית, שני הכלבים כבר פיזזו לצידי, הזילו ריר וריחרחו את ירכַי בחוטמיהם הגדולים.

משרתת צעירה עמדה בראש המדרגות שהובילו אל הדלת, ונראתה מופתעת ואולי אף כעוסה אל מול המראה שנגלה לעיניה. ״הייתי בטוחה ששני אלה ינגסו כל אחד נתח משוקיך עוד לפני שתעשה מחצית מן הדרך על שביל הגישה, ובוודאי שלא יתחנפו אליך ככה.״ קולה היה בלתי צפוי: מעודן ומהדהד כמו ענבל. זרועותיה נחו על מותניה, ואצבעותיה ארוכות הציפורניים - שהיו כהות מלמעלה וּורודות וחיוורות מתחת (הניגוד הזה מפתיע אותי עד עצם היום הזה) - ריפרפו על חצאית מעומלנת ומפוספסת בגוונים של שמנת ואפור. מעל החצאית לבשה עליונית נקייה מרבב וגבוהת צווארון. את ראשה כיסה שביס בצבע סלק, שהשלים היטב את צבע הנחושת של מצחה. הופעתה היתה עבורי סימן מבשר טובות: בית שבו העבדים מטופחים כל כך הוא ללא ספק משק משגשג.

היא ירדה במדרגות וניגשה אלי, ואני הנחתי את תיבות הפח שלי, הסרתי את כובעי וחייכתי חיוך לבבי (כך קיוויתי). לנימוסים ולהליכות יש חשיבות רבה במדינות הדרום; פגשתי אפילו עובדי שדה, עירומים למחצה ויחפים, עם גינונים נאים יותר מאלה של תושב משכיל בניו־אינגלנד. כמו כן, למדתי על בשרי שמטרתו הראשונה של ג׳נטלמן המבקש למכור את מרכולתו היא לזכות בליבם של משרתי הבית. ככלות הכול, הם אלה שהציגו את האורח בפני אדונם - ובעיקר בפני בעלת הבית שלהם, שעניינה אותי יותר - והיו יכולים לעשות זאת באינספור דרכים שונות, מועילות או מזיקות.

כיוון שגובהי עולה על מטר ושמונים, אני רגיל להשפיל קמעה את מבטי כשאישה עומדת לפני. אך באותו יום, עיני הכחולות והחיוורות הביטו נכחן לתוך עיניה הכהות שנצצו קלות בשעשוע. אפילו כעת זכור לי היטב שאני הרכנתי את ראשי ראשון.

״חשבת שתוכל לכשף גם אותי, כמו את הכלבים,״ אמרה האישה בקול פעמונים. ״אתה ינקי? מקונטיקט?״ היא זקרה את סנטרה וציקצקה קלות בלשונה. ״גם הרוכל הקודם שנקש על דלתנו היה בחור מקונטיקט. הוא מכר לטבחית צנצנת אגוזי מוסקט מעץ.״

״בושה וחרפה!״ קראתי, והתכוונתי לכך, אף על פי שכבר ראיתי רבים ממתחרי מגלפים זיופים מרשימים למראה, תוך כדי רביצה ליד המדורה.

״קשה לי להאמין שבאי הבית יתעניינו במרכולתך, אבל זה לא יהיה מנומס מצידנו אם לא נציע לך משקה קר בבוקר חמים שכזה.״

הרי לכם, חשבתי לעצמי. שפחה כושית, מן הסתם גם צעירה ממני, ובכל זאת היא מפגינה אדיבות שלא היתה מביישת איש. איש ממכרי בקונטיקט מעולם לא דיבר כך, אף לא הכומר. בספּינדֶל־היל - שלוש מאות מטרים מעל פני הים, ועם דרך צרה אחת שהובילה למרומי הגבעה - התושבים היו קצרי רוח מטבעם, ודיברו בניב תמציתי שאיש לא הבין גם בהרטפוֹרד, רק שלושים קילומטרים משם. שם, בבית, לא הייתי סתם ״טיפש״ אלא ״נִמשי״ . בכפר הקטנטן שלנו, המילה לרבּים של ״בית״ היתה ״בַּיִתִים״, וכשאבי רצה לצאת בהצהרה כלשהי, הוא נהג לסיים את דבריו בקריאה ״אני נוחר!״ כמעין תחליף ל״בי נשבעתי״. אף לא מאה שנים הפרידו ביני ובין הורי סבי וסבתי, שביראו חורשות אורנים וסלעים ואזורי שממה והפכו אותם לשדות פורחים. את ביתנו בנה אבא בקרחת יער שנוצרה ממעגל האש של צייד איילים אינדיאני, כל גודלו היה שלושה חדרים ובולי העץ החשופים כבר נרקבו לאיטם.

קיוויתי לעזור לאבא ולצבור את הממון הדרוש כדי לבנות לנו בית חדש, ובעבר ציפיתי ליום שבו אחזור אל הכפר כשבידי הרווחים מעיסוקי כרוכל. אך אי־שם, לגדות היוֹרק או הג׳יימס, הפסקתי לייחל ליום הזה. מאז, לבושתי, נהגתי להביט בפניהן הצחות ובידיהן המשייות של נשות בעלי המטעים, ולהסמיק בכל פעם שנזכרתי באמי הכפופה מעבודה, או במקטרת החמר שנחה על סנטרה לצד כמה שערות סוררות, או בידיה שהיו תמיד עסוקות במלאכה כלשהי - מרגע שבו נגעו בעטיני הפרה, עוד לפני עלות השחר, ועד לרגע שבו הניחו את בּוּכְיָר הפשתן בשעת לילה מאוחרת.

״אני מודה לך על טוב ליבך,״ השבתי לה, ובתוך תוכי חשבתי שיש יתרון מרכזי אחד לחברתם של אנשים נעימי הליכות, כי בסופו של דבר זה בלתי נמנע - הם מדביקים גם אותך. האישה הצעירה הובילה אותי אל מחוץ לבית האבן, ודרך פשפש צדדי נכנסנו לגן ירק מטופח להפליא, ששם הזדקרו כמו זקיפים קצותיהם הסגולים של צמחי אספרגוס, ושיחי התות הנמוכים היו כבדים מפירות ירוקים של תחילת העונה. כאן כבר ייהנו מפירות היער עוד לפני שהקרקע תספיק להפשיר בכפר הולדתי. צעדתי בעקבותיה ושמתי לב לאופן הליכתה: זקופה לגמרי אך נינוחה לחלוטין.

בתוך המטבח נישאו ריחות טריים של בוקר, לחם תירס קלוי וקפה עשיר וטוב שכיווץ את קיבתי ועורר בליבי געגועים. ״מה הבאת איתך מבחוץ, גרייס?״ שאלה הטבחית, אישה רחבת ירכיים, שפניה השטוחות נצצו מזיעה. רעבוני היה כנראה ברור לעין, כי הטבחית אפילו לא טרחה לשאול ומייד הניחה מולי צלחת מלאה לחם תירס קלוי. תוך כדי כך המשיכה לגעור בי על דרכי הרשעות, ואף חזרה ואמרה שאיננה אוהבת אנשים שלועגים לה. הינהנתי במרץ ונגסתי מהאוכל מלוא הפה.

״אצלי בתיק אין שום אגוזי מוסקט, גברתי,״ אמרתי לה. ״רק הרבה חפצים שימושיים ויפים שמיטיבים עם הגוף ועם הנפש.״

״מה 'תָה אומר?״ אמרה הטבחית, וזוויות פיה הרחב נטו כלפי מטה בהבעה מוגזמת של מורת רוח. ״אז תראה לאנני ת׳חפצים הינקיים שלך, ותעשה את זה מהר כי אין לי זמן לשטויות.״

כשעזבתי את נורפוק התגאיתי מאוד בשתי התיבות היפות שלי: מבחוץ הן צופו בלכה, ובפנים היו מדפים ופינות חבויות, ורצועות מחוכמות שהחזיקו את הסחורה במקומה. את תוכן התיבות בחרתי בעצמי, מתוך מחשבה עמוקה, והאמנתי שמרכולתי אכן טובה. השקעתי בעיקר בסחורה שתפתה את הנשים, כי בחברתן של אלה הרגשתי בנוח - הרבה יותר מאשר עם בני מיני. היו לי מסרקים משריון צב, וסוחר מוצרי המותרות הבטיח לי שזו האופנה האחרונה; היו לי תכשיטים וקמעות ואבני נופך ופנינים, וסיכות ופודריות; היו לי קופסאות קטנות לעפרונות, וסכינים לחידוד נוצות, ומספריים (מתוצרת רוגֶ׳רס, שעליהם המליץ לי הסוחר), וחפיסות קלפים וממתקים; היו לי מניפות ומיתרים לכינור; ושלל קוביות משחק מצוירות ופאזלים לילדים. ובתחתית כל תיבה החזקתי ספרים. את אלה לא קניתי מאותו סוחר בנורפוק, את אלה החלפתי תוך כדי מסעי בכל מקום שהזדמן לי. קראתי אותם בשקיקה ושיננתי את תוכנם לפני שמסרתי אותם לידיים אחרות בתמורה לפריטים אחרים.

כאמור, התגאיתי מאוד בזוג התיבות כשיצאתי למסעי, חודשים ארוכים קודם לכן, אך כעת ידעתי כי רוב מיטלטלי זולים וצעקניים. גיליתי זאת לאט ובהדרגה, כי נשותיהם של בעלי המטעים היו מנומסות מאוד וידעו להביע עניין ברגע הנכון, או לפרוץ בקריאות שמחה למראה התכשיטים. אך עם זאת, הן קנו רק פריטים שימושיים וקטנים, כמו חוטי תפירה או משחקים לילדים. את האמת המרה על מרכולתי הדלה לא גילו לי מילותיהן, כי אם שתי עיני - כי רוב הבתים שבהם ביקרתי היו מקדשים אלגנטיים, ואפילו המלחייה הקטנה ביותר היתה יצירה מן המאה החמש־עשרה, פרי עמלו של צורף מפירנצה או מבּרוּז׳. והתכשיטים! שרשראות פנינים בוהקות עטפו צווארים תמירים, חלקים וצחים כשלג, ואבנים טובות שובצו בפריטים עתיקים שהועברו מדור לדור. מהר מאוד הבנתי מהו שוויה האמיתי של מרכולתי.

הספרים, לעומת זאת, היו סיפור שונה בתכלית. לפחות בהם לא התביישתי. זכורים לי היטב הכרכים שנחו בתיבותי באותו יום, כי הם אלה שהבטיחו לי את מקומי בבית היפהפה ההוא, אך בה בעת גם היו הסיבה לעזיבתי הפתאומית. היו באמתחתי כמה מהספרים החביבים עלי, כמו 'מסעות ההלך׳, לצד רכישות חדשות ומוכרות פחות - ספר משיריו של ווּרדסווּרת, כולל פתח דבר מאת המשורר עצמו; 'עצות להרהורים׳ מאת קולרידג׳, במהדורה של מארש; 'חיים ומכתבים׳ מאת קאוּפֶּר, 'פיזיוגְנומיה׳ של לָפָאטֶר, 'ראסֶלָס׳ לג׳ונסון; 'המוכיח מווקפילד׳ מאת גולדסמית; וספרו של ג׳ון לוק, 'איגרות על הסובלנות׳. לילדים ייעדתי את 'ספר האיות האמריקני׳ של נוח ובּסטר, וגם כמה ספרונים מאוירים של משלים מוכרים כמו 'השועל והכרם׳, וסיפורה של החלבנית ששפכה את החלב.

מייד כשהבחינה בספרים הזדקפה גרייס, השפחה הגבוהה, ושאלה אם ארצה קנקן של מים חמים כדי לשטוף את פני לפני שתוביל אותי אל טרקלינו של האדון. באותו בוקר התגלחתי על שפת הנהר לפני שחציתי אותו אל האי, אך שמחתי על ההזדמנות להתרחץ. גרייס חזרה לחדר והודיעה לי שהאדון ביקש שאביא עימי את הספרים אך אשאיר את כל השאר במטבח. היא הובילה אותי בפרוזדור הצר שקישר בין המטבח, המזווה וחדר ההגשה לבין הבית המרכזי, המרווח והקריר. הוא לא היה גדול במיוחד וגם לא המפואר ביותר שראיתי מימי - כמה מבתיהם של בעלי אחוזות המטעים שלאורך נהר הג׳יימס היו ארמונות של ממש - אך מידותיו היו מושלמות ועיצובו עוצר נשימה. קירות לבנים התנשאו עד לתקרה הגבוהה שקושטה בפיתוחי גבס בצורת גלים ושושנים. שטיחים טורקיים בשלל גוונים בוהקים חיממו את רצפת העץ הכהה. ובמרכז הבית, גרם מדרגות פתלתול ומקושט בעלי קוציץ התרומם מתוך מבואת הכניסה הסגלגלה בצורתה. גרייס אותתה לי באצבעותיה הארוכות - שמתי לב לכך שידיה עדינות ולא הורגלו במלאכות קשות - וסימנה לי לשבת על ספסל שיש שהלם היטב את קימורי הקיר הדרומי. מול הספסל ניצבה דלת מצופה בציפוי דמוי שיש, ומשני עבריה ניצבו פסלי שיש של אפולו ודפני ושל פּרומתאוּס הכבול. ״זו הספרייה של האדון. הוא מייד יצטרף אליך,״ אמרה גרייס, ומיהרה לחזור לענייניה.

מבואת הכניסה רחבת הידיים השתרעה מימיני, ואת דלת הכניסה הרחבה הקיפו צוהרי זכוכית עבה. ישבתי שם והתבוננתי בקרני השמש הזהובות של הבוקר, שנשברו לשלל צבעי הקשת. לאחר שהבטתי ארוכות באור הבוהק, התקשיתי לראות את אדון הבית כשפתח לבסוף את דלת הספרייה, כי הוא עמד בצל. יכולתי רק להתרשם: גובה רב, זקיפות קומה וקול נעים.

״בוקר טוב, אדוני. אתה מוזמן להיכנס.״

נכנסתי לחדר, ומייד נעצרתי במקומי והסתובבתי על צירי. החדר התנשא לגובה של שתי קומות, עם גלריה צרה שהקיפה אותו כקומת ביניים. וכל סנטימטר מקירות החדר היה עמוס ספרים. במרכז הספרייה עמד שולחן כתיבה גדול, פשוט ויפהפה, עשוי סיסם שחור.

״אוגוסטוס קלֶמֶנט,״ אמר האיש והושיט את ידו. חיבקתי את הספרים בזרועי השמאלית ולחצתי את ידו בהיסח הדעת, כי כל מעייני היו נתונים לאוסף העצום בגודלו. ״מאז ומתמיד דמיינתי לעצמי שגן העדן הוא מעין ספרייה. וכעת אני יודע כיצד הוא נראה.״ כמעט לא שמתי לב שאמרתי את הדברים בקול, אבל מר קלֶמֶנט צחק וטפח לי על כתפי.

״מגיעים אלינו לא מעט אנשים כמוך; וליתר דיוק, הם נהגו לבוא לפני שבתי נישאה. כנראה התפשטה לה השמועה שהיא - איך קוראים לזה? מטרה נוחה? על כל פנים, במשך השנים היא קנתה מעמיתיך למקצוע טונות של פריטים חסרי ערך. למען האמת, נראה לי שהיא פשוט אהבה לשוחח עם גברים צעירים. אך מעולם לא נתקלתי ברוכל נודד שמתעניין בספרים. הנח אותם כאן, בבקשה.״

הנחתי אותם על שולחן הכתיבה, והוא נבר במהירות בערימה. כעת, משנגלה לעיני אוסף הספרים העצום שלו, פיקפקתי באפשרות שיגלה עניין באחד מהכרכים שברשותי. ואולם 'פיזיוגְנומיה׳, ספרו של לָפָאטֶר, משך את תשומת ליבו. ״כנראה מהדורה מאוחרת יותר מזו שברשותי; מעניין אותי לראות אילו שינויים הכניס בספר. אמור לגרייס כמה תרצה תמורתו, והיא תדאג לשלם לך.״

״אדוני, אני לא מוכר את הספרים תמורת כסף מזומן.״

״באמת?״

״אני מחליף אותם - מין סחר חליפין כזה, אתה יודע. ספר תמורת ספר. וכך יש לי תמיד חומר קריאה חדש שיעסיק אותי בהמשך מסעי.״

״באמת?! איזה רעיון כביר!״ קרא האיש. ״אף על פי שאין זו דרך להרוויח כסף.״ ״כמובן, אדוני, אני רוצה גם להרוויח; לבחור צעיר במעמדי אין ברירה אחרת. אבל אני מקווה שלא תראה בי צעיר פוחז וחסר אחריות אם אומר לך שעושרי הרוחני מעניין אותי הרבה יותר.״

״נאה דיברת, מר... מארץ׳? כן? ובכן, לצערי הרב יש לי היום עניינים דחופים במקום אחר, אבל אתה מוזמן להתרווח בספרייה. כבד אותנו בנוכחותך גם בארוחת הערב, ואז תוכל לומר לי איזה כרך תרצה לקבל בתמורה לַלפאטר.״

״אדוני, אינני רוצה להטריח אתכם -״

״מר מארץ׳, אם תיאות להישאר תעשה עימדי חסד רב. משק ביתי מצומצם למדי, לעת עתה. בני נסע בענייני עסקים, עם מנהל אחוזתי. והבדידות איננה מיטיבה עם הדעת. אתה ודאי יודע שאנו, תושבי הדרום, סובלים קלות מתת־תזונה רוחנית: רובנו מעדיפים את אמנות השיחה על פני התעמקות ספרותית, וכשאנו מתכנסים יחדיו כולנו עסוקים רק בדברי חלקות ובנשפים מפוארים. אפשר לומר הרבה דברים בזכות חיי הכפר שלנו. ועם זאת, לפעמים אני מקנא בערי הצפון התוססות, המלאות ככוורת מלומדים ואנשי רוח ומייצרות הישגים אינטלקטואליים מתוקים מדבש. אשמח מאוד לשוחח עימך על ספרים; עשה לי טובה והקדש לי ערב אחד מזמנך.״

״מר קלמנט, אדוני, לעונג הוא לי לבלות בחברתך.״

״טוב ויפה. אצפה לכך בקוצר רוח.״ הוא השתהה ליד הדלת, ואז פנה בחזרה אלי. ״גרייס אמרה שיש לך צעצועים לילדים. אם יש לך פאזלים מצוירים או משחקים שמתאימים לאנאלפביתים, אשמח לקנות אותם - כמתנות לילדי העבדים, אתה יודע. אמור לגרייס כמה כסף תרצה תמורתם.״

אני מודע לכך שהתאווה נמצאת גבוה מאוד ברשימת החטאים שדינם מוות. ועם זאת, תאווה היא המילה המדויקת ביותר שתתאר את תחושותי באותו בוקר - המחנק בגרון, הלחיים הסמוקות, התיאבון המתפרץ - כשהדלת המצופה נסגרה מאחורי ונותרתי לבדי בספרייה בחברתם של אינספור כרכים. בשעות אחר הצהריים כבר יכולתי לומר שאני מאוהב במר קלמנט. כי במידה מסוימת, ספרייתו של אדם היא צוהר המעניק הצצה אל נבכי נפשו. והנפש הזו היתה נשגבת ואצילית, עשירה בתחומי העניין שלה, אנינת טעם.

בשלב כלשהו גרייס נקשה על הדלת והביאה לי ארוחה קלה על מגש, אך גם אם לא היה זה בשר, אני סבור שלא הייתי מתעכב כדי לאכול. לא רציתי להניח מידי את הספרים ולו לרגע. כשעה לפני ארוחת הערב היא שבה ונכנסה לספרייה, ציקצקה בלשונה כשגילתה שלא אכלתי דבר, והציעה להראות לי את חדרי - הייתי אמור לישון בקוטג׳ של מנהל האחוזה, שנעדר אז מביתו. על אף המגבלות החמורות של מלתחתי, השתדלתי להתכונן לארוחה ולהתלבש כיאות. מאז יצאתי לדרכי, זו לא היתה הפעם הראשונה שליבי נחמץ על שנאלצתי לשבת לשולחן אוכל אלגנטי ותרבותי בחליפת פשתן שגדל בשדותיו של אבי, ושאמי תפרה במו ידיה. בליבי גמלה ההחלטה להקצות חלק מרווחַי כדי לקנות חליפה מכובדת אצל חייט בניו־יורק, בדרכי חזרה צפונה.

מר קלמנט חיכה לי בטרקלין. הוא ישב בגפו. קיוויתי לפגוש את גבירת הבית. ההפתעה בוודאי ניכרה בפני.

״גברת קלמנט מקדמת את פניך בברכה ומוסרת את התנצלותה. היא איננה בקו הבריאות, מר מארץ׳. היא לא נוהגת לרדת לחדר האוכל. ועם זאת, היא תשמח מאוד לפגוש אותך מחר, אם תיאות לבקר אותה. היא תשמח לשמוע מה דעתך על וירג׳יניה, ככל שהספקת להתרשם ממסעותיך.״

לא נהגתי לצרוך אלכוהול, אבל מתוך נימוס נטלתי את כוס השמפניה שהושיט לי מר קלמנט. נפלאות אותו יום רוממו את רוחי, וכשהתיישבנו בחדר האוכל הנאה חשתי שבּועות המשקה המרירות נושאות אותי אל־על. משרת כושי ריחף לתוך החדר ובידו טס מכסף ועליו נתח עסיסי של בשר בקר, עטוף במעטה של שומן צהבהב ובוהק. השומן שנטף מנתח הבשר זיהם את תפוחי האדמה, שלא נראו לי ראויים למאכל. לאחר מכן הגיש לי המשרת קערה של ירקות, ונטלתי מתוכה מנה נדיבה במיוחד. ואולם כשקירבתי את הירקות לפי, חשתי מייד בצחנת שומן חזיר והנחתי מידי את המזלג.

ובכל זאת, כמעט לא חשתי רעב - כה שקוע הייתי בשיחה הערה. קשה לי לזכור את כל הנושאים שבהם נגענו, אך זכור לי שעברנו מהעולם העתיק לעולם המודרני; מקאטוֹ הרומאי ועד המהפכנים שלנו; מכּתביו של קאנט ועד לדעתו של קולרידג׳ על קאנט והחוב שחב קולרידג׳ עצמו לשֶלינג, גם אם לא הודה בכך. קלמנט הוביל את השיחה ואני אחריו, והיין ששתיתי על קיבה ריקה ליבה את דברי. בקושי הבחנתי במעבר מחדר האוכל בחזרה לטרקלין, ואינני זוכר מה היתה השעה כשקלמנט הניח את ידו - ועליה טבעת חותם נוצצת - על מצחו שנראה אפור מעייפות.

״סלח לי, אך אינני רגיל לטפל בענייני האחוזה, כפי שעשיתי היום. בדרך כלל בני ומנהל האחוזה מחלקים ביניהם את מלאכת הניהול, ומתייעצים איתי רק בנושאים החשובים ביותר. אך הם נסעו בענייני עסקים, ואני נאלץ לטפל באחוזה ומשום כך גם עייפתי מאוד. עם זאת, לא זכור לי מתי לאחרונה נהניתי כל כך מחברתו של בחור צעיר. מוחך חריף ביותר, מר מארץ׳. ברור לי שאתה מרבה לקרוא, למרות גילך הצעיר ואף על פי שנסיבות חייך - סלח לי על היומרנות - לא הקלו עליך. אם זמנך אינו דוחק, אתה מוזמן להתארח בביתי כל עוד תרצה בכך.״

בין הרוכלים הנודדים של קונטיקט נפוצה המימרה: היזהר מסבר פניהם היפות של בעלי אחוזות. צעירים רבים נטשו את חיי הנדודים ואת הרווחים הצפויים להם משקיבלו הצעה דומה לזו שהוצעה גם לי, ושקעו בחיי בטלה. אך באותם ימים הייתי רעב לידע, והמחשבה על כך שאוכל לבלות את זמני בספרייה וליהנות ממוחו המבריק של מר קלמנט עלתה גם על חלומותי הפרועים ביותר.

למחרת ביקרתי אצל גברת קלמנט. מצאתי אותה שוכבת על ספה בטרקלין שטוף אור; היא היתה יפהפייה, עיניה היו ענקיות והיא לבשה כתונת תחרה לבנה ומעליה חלוק נאה. גרייס ישבה לצידה בכיסא גבוה מסעד, וקראה לה שירה בהטעמה עדינה וערבה לאוזן. ״תודה, גרייס, יקירתי. זה היה מקסים, כרגיל. אולי כדאי שתנוחי קמעה בזמן שהצעיר הנאה הזה יארח לי לחברה?״ למשמע קולה של גברת קלמנט הבנתי מייד שגרייס ניסתה לחקות את גברתה; ועם זאת, נדמה שדווקא גון קולה של השפחה היה עשיר ומהדהד יותר, משום שהיה גם נמוך יותר מטבעו.

גברת קלמנט הושיטה את ידה לברך אותי. מגע עורה זיעזע אותי - חם ויבש כמו קלף. השתדלתי בכל מאודי להסתיר את הרתיעה שלי. ״בעלי אמר שנעים מאוד לשוחח איתך, אבל הוא לא ציין שאתה גם נאה כל כך. ממש 'נער הזהב׳, כדברי המשורר. יפהפיות וירג׳יניה ודאי משליכות את עצמן לרגליך!״ היא ציחקקה צחקוק ילדותי. כיחכחתי בגרוני במבוכה. גרייס ליכסנה אלי מבט קריר כשתחבה סימניית משי לתוך הספרון הדק שהחזיקה, ואחר כך יצאה מהחדר. גברת קלמנט ראתה את עיני עוקבות אחר הליכתה החרישית. היא נאנחה. ״לפעמים נדמה לי שאני אוהבת את הנערה הזאת יותר מאשר את בתי שלי. אתה חושב שזה מרושע מצידי, מר מארץ׳?״ היא לא ציפתה לתשובה, ולא טרחתי לענות על כך. ״בנו של אדם הוא כל עולמו, ובת תמיד נישאת בגיל צעיר ועוזבת את הבית. בתי התחתנה לפני שנה, והיא רק בת חמש־עשרה. היית מדמיין לעצמך? כה צעירה, וכבר הגבירה באחוזה גדולה. הזהרתי אותה. אה, כן, ניסיתי. אבל היא רקעה ברגלה והתעקשה לקבל את הצעת הנישואים של הג׳נטלמן הצעיר, אף על פי שאביה ואני ייעצנו לה לחכות. הנוער בימינו עקשן מאוד, מר מארץ׳, ואתה ודאי מודע לכך כי גם אתה צעיר מאוד. הרי אינך אלא נער...״

״בנובמבר ימלאו לי תשע־עשרה שנה, גברתי.״

״אתה רואה? אינך אלא נער, כמו שאמרתי... אבל בנוי לתלפיות...״ עיניה הכהות והגדולות בחנו אותי. ״מה הגובה שלך? מטר ושמונים?״

״קצת יותר מזה, גברתי.״

״טוב מאוד. וגם רחב כתפיים. אני אוהבת גברים גבוהים ורחבי כתפיים. גם גובהו של בעלי כמטר ושמונים, אך הוא ספון כל היום בספרייה שלו ולצערי גזרתו אינה גברית מספיק. לו רק היה מרבה לרכוב על סוסו...״ היא שוב ציחקקה צחקוק מנומס ומוזיקלי, ומייד הקדירה את מצחה כשמחשבותיה המבולבלות שבו והתמקדו בבתה הנעדרת. ״אמרתי לה, 'מריאן, אולי הם יקראו לך גברתי, אך כדאי שתדעי דבר אחד: ברוב אחוזות המטעים הגדולות, גבירת הבית האמיתית היא השפחה החכמה והטובה ביותר.׳״ היא ציחקקה בשלישית. ״אני אומרת לך, מר מארץ׳, גרייס שלי נהנית היום מחופש רב יותר מזה של בתי.

היא לא יכולה לעזוב אותי, לא; בחופש הזה היא לעולם לא תזכה. גרייס היא שלי והיא תישאר איתי לעד. היא נולדה כאן, אתה יודע. מר קלמנט העניק לי אותה כמתנת חתונה. היא היתה תינוקת כה יפה. אולי הוא חשב שאוכל לנסות עליה את כישורי האימהוּת שלי, עד שייוולדו יוצאי חלצי. מי היה מנחש שיצירת הביכורים תהיה גם יצירת המופת? לימדתי אותה לקרוא, אתה יודע. וזה לא היה קשה בכלל. היא למדה את האלפבית מהר יותר ממני, כשהייתי בגילה; והרבה יותר טוב ממריאן. וכעת, כשאני רתוקה למיטת חוליי, אינני יודעת מה הייתי עושה אלמלא קראה לי גרייס. הבת שלי מעולם לא אהבה לקרוא. אין בה ולו קורטוב של שירה, בנערה הזאת. אינני מעלה בדעתי מדוע. ומה דעתך, מר מארץ׳? אבל איך תוכל להביע את דעתך, הרי לא פגשת אותה, נכון? סלח לי, מחשבותי תועות. זו המחלה. הבן שלי עסוק מאוד. הוא אף פעם לא בא לבקר אותי. לא ראיתי אותו זה ימים...״

״נדמה לי שהוא נסע לרגל עסקיו, גברתי.״

״אכן כן. מר קלמנט באמת ציין זאת. זו המחלה, אתה מבין? אני שוכחת דברים. כשתרד לקומת הקרקע, שלח אלי את בני, בבקשה. בן צריך לבקר אצל אימא שלו, אתה לא מסכים איתי? זו לא בקשה מוגזמת. והבת שלי, הייתי מצפה גם ממנה שתבוא לבקר. אבל לא, היא נשואה, נכון? לאן היא עברה? אינני זוכרת את שמה של האחוזה. שידוך משמיים, אני זוכרת שכך אמרו כולם. השידוך המוצלח ביותר באותה שנה. אבל אינני זוכרת למי היא נישאה... גרייס בוודאי יודעת.״ היא הפנתה את ראשה הצידה. ״גרייס, מה שמו של הג׳נטלמן ההוא?״ היא הסתובבה על הספה וחיפשה סביבה את שפחתה הנעדרת. על פניה עלתה ארשת של אֵימה. ״איפה גרייס?״ קולה חרק כמו סכין על צלחת פּיוטר.

״שלחת אותה החוצה, גברתי.״

״קרא לה לחזור! קרא לה לחזור! אסור לי להישאר לבדי עם גבר זר! מה יאמר על כך מר קלמנט? גרייס!״ המאמץ היה למעלה מכוחותיה, ולפתע נתקפה בשיעול נורא וירקה דם לתוך ממחטת התחרה שלה. גרייס נשארה כנראה בסביבה, כי לפתע נכנסה לחדר ובידה קנקן של מי לימון ונענע. היא מזגה את המשקה לתוך כוס והציעה אותו לגברתה. גברת קלמנט נטלה את הכוס ביד רועדת ושתתה בצמא. גרייס הסיטה תלתל בהיר שצנח מתוך מצנפת התחרה שלראשה של גברתה. היא תחבה אותו בחזרה פנימה וליטפה ברוך את המצח היבש כקלף. ״נראה לי שגברת קלמנט עייפה מדי. היא ודאי תרצה שתחזור ותבקר אותה, אבל אולי במועד אחר.״

הינהנתי לעברה ופרשתי בתחושת הקלה. בשעות אחר הצהריים הקרירות יצאתי לטייל בשדות. קרני שמש התלכסנו מעל לראשיהם של עובדי השדה, שהיו לבושים בשלל צבעים ושרו בקולי קולות תוך כדי נטיעת זרעי טבק ירוקים. נשמתי לתוכי את האוויר הריחני והירהרתי ביופיו של המחזה - בהשוואה לשדות העלובים של ספּינדֶל־היל. אני עצמי לא נהגתי לשיר תוך כדי עבודה. להפך, נהגתי לקלל את האדמה הטרשית שהקהתה את להבי המחרשה, ואת הבהמות המרדניות שעמדו עיקשות וסירבו לזוז. בדרכי חזרה אל הבית נתקלתי בגרייס, שקטפה את הוורדים הראשונים בגינה.

החזקתי את הסלסילה במקומה, כך שתוכל להושיט את ידה אל הפרחים הגבוהים יותר שהשתרגו על קשת של ענפים שזורים. היא הושיטה את ידיה אל־על ונראתה בעצמה כמו ענף - גמישה ודקיקה. ״מר קלמנט לא אמר לך לְמה לצפות בעניין מצבה של גברת קלמנט, נכון? כך חשבתי. הוא מתקשה להתמודד עם ההידרדרות במצבה. היא מעולם לא היתה בריאה לחלוטין, אבל לפני שנתיים קרתה תאונה. היא יצאה לרכוב, וכשיצאה מתוך אפלולית היער אל אור השמש, הסוסה שלה נבהלה פתאום והשליכה אותה מעל גבה. מאז אין לה שיווי משקל והיא שרועה על הספה במשך רוב שעות היום. ונראה שהחום והשיעול רק מחמירים והולכים, ממחסור בפעילות גופנית ובאוויר צח. היא מפחדת מכל העולם, מר מארץ׳. כשהיא עומדת על רגליה, ראשה מייד מסתחרר והיא שוב מרגישה שהיא נופלת מהסוס. רוב הזמן היא ישנה, וגם זו נחמה.״

[...]

© כל הזכויות שמורות למודן הוצאה לאור

מארץ' - ג'רלדין ברוקס
March - Geraldine Brooks


לראש העמוד

מומלצים: ספרים | כתב עת ספרים | עולם חדש | רמקולים | זכות הילד לכבוד
| סמיוטיקה | מטר | רמות | Tom | דלילה | גד ויספלד | מיקרוטופינג

ספרים חדשים באוגוסט 2019:
אולטימטום, אי אפשר לברוח מהשמש, אלוהים אתה שם? זאת מרגרט, אמש, לילה אחרון, בין המולדות, במקום גרניום, גיא בן הינום, גשם חייב לרדת, דוניא, האוויר שאת נושמת, האיש שלא שרף את קפקא, האישה שלא הייתה, האלמנה השחורה, הזנה רעילה, הכד השחור: רומן משפחתי, הכלה מאיסטנבול, המיסה של האתאיסט, המשהו הזה, הסבך, השועלים של שמשון, וינה 1900 , חוק 5 השניות, חיים לנצח, יפים כמו שהיינו, לֻזוּמִּיַאת: התחייבויות וחובות מופרים, לא העזנו לדעת, לאהוב מחדש, לקראת אוטוביוגרפיה מינורית, מבוסס על סיפור אמיתי, מסע דילוגים, מרלנה, נהר הקרח, נשים ללא גברים, סודות, סוכרי יוסי - אמזלג, סטארט אפ, סער ופרץ, ספר געגועים, עגלות , עוד לילה אחד, עינה של האורקל, על מקום הימצאה, עצי לבנה ומסילות ברזל, פול אוסטר 4321, פיצות,איקאה ודילמת האיש השמן, ציפור בעיר קדושה, רומן, רשימת המוזמנים, שמיים שאין להם חוף.

ספרים חדשים

סמיוטיקה - בניית אתרים, עיצוב אתרים