Amazon.com Widgets

  ספרים חדשים - אתר טקסט    ⚞  שנת 2007  ⚟

 | 2019 | 2018 | 2017 | 2016 | 2015 | 2014 | 2013 | 2012 | 2011 | 2010 | 2009 | 2008 | שנת 2007 | 2006 | 2005 | 

|  אוגוסט 2019 |  יולי 2019 |  יוני 2019 |  מאי 2019 |  אפריל 2019 |  מרץ 2019 |  פברואר 2019 |  ינואר 2019  |  דצמבר 2018 |  נובמבר 2018  |  אוקטובר 2018 |  ספטמבר 2018 |

» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» פרויקט נחום גוטמן
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006

גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

| כולם | ספרים בחודשים |
| אודות טקסט | יצירת קשר |
פרטיות בטקסט

ספרים חדשים בפורמט RSS


» טקסט  » שירה  » ספרים חדשים באפריל 2007       חזור

הנה ימים באים, שירים: 1942 - 1946
מאת: אמיר גלבע (גלבוע)
The Days are Coming, Poems 1942-1946 - Amir Gilboa

ההוצאה:

הקיבוץ המאוחד, מרכז קיפ אוני' ת"א

"הנה ימים באים" הוא ספר שירים גנוז של המשורר אמיר גלבע (1914 - 1984), חתן פרס ישראל לשנת 1982, ומהמשוררים החשובים של דור תש"ח. הספר נכתב בתקופת מלחמת העולם השנייה והשואה, בשנים שבהן שירת גלבע כנהג בצבא הבריטי, ביחידה הארצישראלית להובלה.

כתב היד של הספר התגלה בארכיונו של המשורר, שבמרכז קיפ לחקר הספרות העברית, אוניברסיטת תל-אביב.

כמחצית משירי הספר הגנוז נכללו בספרו "שבע רשויות", אולם כתב היד בשלמותו לא פורסם מעולם והוא שופך אור על תקופה עלומה בראשית כתיבתו של גלבע בארץ: בין שנת 1942 - שנת פרסום ספרו הראשון "לאות" לבין שנת 1949 - עם צאתו לאור של הספר "שבע רשויות".

הנה ימים באים, שירים: 1942 - 1946
שתפו אותי

הספר "הנה ימים באים" מהווה מעין "יומן מסע", והשירים, שנכתבו בסמוך לאירועים, מאפשרים לקורא לעקוב אחרי קורותיו של גלבע באותה תקופה. אולם יותר משהם משקפים את המסע הצבאי הממשי, משקפים השירים את הלך רוחו ומחשבותיו של המשורר בתקופה קשה זו, שבמהלכה נודע לו על השמדתם של כל בני משפחתו, שנותרו בעיירת הולדתו, רדזיבילוב, שבאוקראינה.

שירתו של אמיר גלבע אותנטית מאד, ואינה מתכחשת לכוחות החיים המציפים את האדם גם ברגעי הזוועה. בצד האבל והצער האין- סופי על גורל העם היהודי בכלל וגורלה הנורא של משפחת המשורר בפרט, מבליחה בשירים גם שמחת חיים של אדם צעיר: הזוועה מעורבת ביופי והאימה עומדת מול החיוניות והפריחה.

לשירים מצורף מבוא ביוגראפי-ספרותי ונספח היסטורי-כרונולוגי.

פרופ' חגית הלפרין, עורכת הספר, היא חוקרת בכירה במרכז קיפ לחקר הספרות והתרבות העברית באוניברסיטת תל-אביב, ומרצה במכללת "סמינר הקיבוצים". אילן ברקוביץ', עורך המשנה, הוא חוקר עוזר במרכז קיפ לחקר הספרות והתרבות העברית באוניברסיטת תל-אביב.

"הנה ימים באים"- שירים: 1942 - 1946 מאת אמיר גלבע בהוצאת הקיבוץ המאוחד ומרכז קיפ אוניברסיטת תל אביב, בסיוע מפעל הפיס, עריכה ומבוא: חגית הלפרין, עורך משנה: אילן ברקוביץ', עיצוב: רוחמה ש', כריכה קשה, 183 עמודים.

הערך אמיר גלבע בלקסיקון הספרות העברית החדשה

אמיר גלבע ושירתו בימי שואה ומלחמה

כתב היד "הנה ימים באים"
בראשית שנות התשעים הועבר עזבונו של המשורר אמיר גלבע למכון כץ לחקר הספרות העברית שבאוניברסיטת תל-אביב. יום אחד, בתקופה שבה עבדתי יחד עם רעייתו גבי גלבע על עזבונו, היא בישרה לי בהתרגשות כי מצאה בעליית הגג מזוודה עם כתבי יד, שלא ידעה על קיומה. עד מהרה התגלתה המזוודה כאוצר של ממש: היא הכילה כתבי יד חשובים מראשית כתיבתו של גלבע, בשנות הארבעים של המאה הקודמת. אחד הממצאים המעניינים ביותר היו 74 שירים שנכתבו בתוך בלוק כתיבה, שבראשו הכותרת "הִנֵּה יָמִים בָּאִים", ובשוליו נרשמו המקום וזמן הכתיבה: "תל-אביב, 15.2.1946". מקומו הכרונולוגי של כתב יד גנוז זה הוא בין ספרו הראשון של גלבע, "לָאוֹת" (1942), לבין ספרו השני, "שבע רשויות" (1949), והוא ככל הנראה הנוסח הראשון של השער "ספר חיי עולם", שנכלל בספר "שבע רשויות". 74 השירים נכתבו בתקופה שבין אביב 1942 לבין ינואר 1946, והם חופפים את תקופת שירותו של גלבע בצבא הבריטי ואחר כך בבריגָדה היהודית חי"ל (חטיבה יהודית לוחמת), שהוקמה בספטמבר 1944.

שם הקובץ, "הנה ימים באים", נלקח מפתיחה מקראית מקובלת לנבואות זעם ולנבואות נחמה, והוא דו משמעי גם אצל גלבע. מצד אחד הוא בעל אופי של נבואת תוכחה אפוקליפטית, המכוונת הן כלפי הנאצים, מבַצעי הפשעים נגד האנושות, והן כלפי אומות העולם, שעמדו מנגד ולא עשו דבר כדי להגן על היהודים; ומצד שני הוא נושא נבואת נחמה המכוונת לתקופה שלאחר השואה, לאלה שנותרו בחיים. המוטו שרשם גלבע בצד הכותרת מחזק את המשמעות הנבואית-אפוקליפטית:


כתב היד של "הנה ימים באים" לא ראה אור מעולם, והוא מתפרסם פה לראשונה. כמחצית השירים, 35 במספר, לא כונסו בספריו של גלבע. מהם 18 נדפסו בכתבי עת ובעיתונים של התקופה, ו-17 לא פורסמו מעולם. רק 39 משירי כתב היד כונסו בספר "שבע רשויות" (1949).

עמוד הפתיחה של כתב היד "הנה ימים באים"
במקור בשני טורים.






פרסום שירי הקובץ "הנה ימים באים" חשוב במיוחד להבנת מכלול יצירתו של גלבע, ועשוי לסייע רבות לחקר שירתו המוקדמת. השירים שופכים אור על ראשית יצירתו של גלבע, שרב בה הנסתר על הנגלה, והם מגלים את ההשפעה העצומה של תקופת השואה ומלחמת העולם השנייה על שירתו. שירי הקובץ "הנה ימים באים" חושפים את הפצע הפתוח שנותר בליבו לאחר הכחדת משפחתו הגדולה בתקופת השואה. השירים, שנכתבו בזמן המלחמה ממש, הם עדות חשובה ומרתקת לתגובתו המורכבת של גלבע למציאות הנוראה, וגילויָם משנה את הגישה המקובלת במחקר, שלפיה גלבע מיעט לכתוב ולפרסם בתקופת השואה ומלחמת העולם השנייה, וכי מרבית שיריו הקשורים לתקופה זו נכתבו לאחר המלחמה.

להיות משורר עברי בארץ ישראל
אמיר גלבע נולד בשנת 1914 בעיירה רַדְזִיבִילוֹב שבאוקראינה בשם בֶּרל פלדמן להוריו חיים הֶרְץ ופרידה. במשפחה היו שבעה ילדים. ברל-אמיר היה הרביעי: לפניו נולדו בֶּלה, יהושע ובּרוֹניה, ואחריו מֹשה, שרה ואסתר. המשפחה היתה דלת אמצעים. האב היה חייט, ואחדים מילדיו - אך לא ברל - סייעו לו במלאכתו. כשנתיים התחנך ברל בבית ספר של "תרבות", ואחר כך למד בבית ספר פולני עד שנת 1930, בהיותו כבן 16.

מאז לא למד עוד לימודים מסודרים, אך הִרבה לקרוא ולהתעמק בספרי יהדות, בספריות העשירות שבעיירתו. כבר בילדותו כתב שירים בעברית וביידיש, וחלומו הגדול היה להיות משורר בארץ ישראל. הוא עמד בתקיפוּת מול הפצרות אביו לעזוב את חלומותיו ולעזור בפרנסת המשפחה. בעקבות אחיו הבכור יהושע, הצטרף ברל לסניף תנועת "החלוץ" שנוסד בעיירתו בשנת 1923. מאביב 1933, בהיותו כבן 19, ועד סוף שנת 1937, הכשיר גלבע את עצמו לעלייה ארצה ושהה במקומות הכשרה אחדים מטעם תנועת "החלוץ". תחילה שהה בלוּצְק, אחר כך בעיירה וֶרְבָּה, ולבסוף בעיר התעשייה בֶּנֶדִין שבמערב פולין. לאחר שהתקבל אישור לעלייתו ארצה, חזר ברל פלדמן לזמן קצר לעיר מולדתו רַדזיבילוֹב לשהוּת קצרה עם בני משפחתו (נובמבר 1937).

את תוכנית עלייתו ארצה שמר בסוד לפי מצוות אנשי "החלוץ", ולא גילה להוריו דבר. ברל עזב את בית הוריו ואת משפחתו, ולא שב לראותם לעולם. הוא צויד, כמו יתר חבריו למסע, בדרכון מזויף המציג אותו כתייר, אזרח פולין. באמצע דצמבר הועלו ברל וחבריו על האונייה הרעועה "פוסֵידוֹן", שהיטלטלה בין גלי הים הסוערים, ובסוף דצמבר 1937 תמו תלאות הדרך וגלבע הגיע לארץ ישראל. עוד בהיותו על סיפון האונייה החליף באופן סמלי את זהותו, ובחר לעצמו שם ישראלי במלוא מובן המילה. ברל פלדמן ה"גלותי" נעלם כביכול, ואת מקומו תפס אמיר גלבע, החלוץ הארץ-ישראלי. עם זאת יש לציין, כי בשנותיו הראשונות בארץ, ובעיקר בתקופת שירותו בצבא הבריטי, השתמש עדיין לעיתים בשמו "ברל פלדמן", אולי משום שזה היה שמו הרשמי בתעודות.

בימיו הראשונים בארץ שהה בקיבוץ גבעת-השלושה, אך העבודה הפיזית הקשה לא התאימה לו. נוסף על כך, הוא ניסה לדרוש תנאי עבודה ושכר הוגנים תמורת עבודתו בפרדס והמריד אחדים מחבריו הפועלים, חברי הקיבוץ. המשגיח פיטר את הפועלים המורדים, והודיע כי לא יעסיק עוד קיבוצניקים בפרדס, והחברים עמדו לדון בפרשה זו באסיפת הקיבוץ. גלבע ידע כי נסיון השביתה שלו, שלא עלה יפה, גרם נזק והאסיפה בוודאי לא תראה זאת בעין יפה. הוא חש מצוקה, ובו ביום - עוד לפני שהתכנסה האסיפה - החליט לעזוב את הקיבוץ ולעבור לפתח-תקווה. זמן-מה ישב בפתח-תקווה, אך הוא נאלץ לברוח מהמקום, בנובמבר 1940, מפחד המשטרה הבריטית אשר חשדה בו - חשד שווא - כי הוא משתייך למפלגה הקומוניסטית הפלשתינאית הבלתי לגאלית, הפ.ק.פ. כחודשיים שהה בנתניה ועבד בה בליטוש יהלומים, ושוב חזר לפתח-תקווה. באותה תקופה גנז גלבע את שיריו היִידיים, ומאז כתב רק בעברית.

ראשית דרכו של גלבע בפרסום שיריו בארץ ישראל לא היתה סוגה בשושנים. הוא התדפק על פתחיהם של עורכי כתבי העת השונים, בתקווה שיפרסמו את ביכורי שירתו בארץ; הריץ מכתבים לסופרים ישראל זמורה, גבריאל טלפיר, יצחק למדן ואברהם שלונסקי, בתקווה שיפרסמו משיריו ב"מחברות לספרות", ב"גזית", ב"גליונות" או ב"דפים לספרות" של העיתון "משמר".

הכיוון הפוליטי-אידיאולוגי לא היה חשוב לו במיוחד. באותה תקופה הוא לא נמנה עם חבורת סופרים כלשהי, ומבחינתו לא היה הבדל אם יתפרסמו שיריו בביטאון זה או אחר - ובלבד שיתפרסמו. ב-19 בפברואר 1941 נתפרסם סוף-סוף שירו הראשון של גלבע, "כִּי אָז אֶצְעַק", ב"דפים לספרות" של "השומר הצעיר". המשורר אברהם שלונסקי, עורך ה"דפים לספרות", שחנך את ביכורי שירתם של מרבית סופרי דור תש"ח, גילה עניין גם בשיריו של גלבע. "קראתי משיריך שהנחת בידי, ועוררו בי עניין", כתב לו, ופירסם את השיר (מתוך מכתבו של שלונסקי לגלבע, מינואר 1941).

פרסום השיר עורר הדים בקרב חוג הסופרים בוגרי "השומר הצעיר" - שלמה טנאי, עוזר רבין, בנימין גלאי ומשה שמיר, שלימים יסדו את כתב העת של חבורתם, "ילקוט הרֵעים" (מרץ 1943) - וגלבע מצא לו סוף-סוף חבורת סופרים-ידידים שיכול היה להזדהות עימה. אולם תחושת הבדידות, שליוותה אותו מאז עלייתו ארצה, היתה טבועה בו עמוק ולא נעלמה גם כשהיה חלק מחבורת סופרי "ילקוט הרעים".

פרסום השיר הראשון לא היה סימן לבאות. מאז פרסומו חלפו חודשים אחדים ושירים נוספים לא ראו אור. שוב ושוב שלח גלבע משיריו לכתבי עת ספרותיים: לאברהם ברוידס ל"מאזנַיִם", ליצחק למדן ל"גליונות" ולגבריאל טלפיר ל"גזית". במקביל למאמציו לפרסם בכתבי העת ניסה גלבע בקדחתנות לפרסם ספר שירים ראשון. מבוגר היה מבני חבורת "ילקוט הרעים" בשנים אחדות, ואצה לו דרכו לפרסום ספר.

תחילה ביקש להוציא את שיריו לאור בהוצאת ספרית פועלים, אולם הוא לא הצליח לשכנע את ראשי ההוצאה, דוד הנגבי ואברהם שלונסקי, לפרסם מייד את ספרו הצנום. בגלל סיבות כלכליות ביקש דוד הנגבי למעט בהוצאת ספרי שירה, וההוצאה התמהמהה בהחלטתה. גלבע החליט לא להיכנע לתכתיבים, ולפרסם את הספר בכוחות עצמו. הוא עבד כחודש ימים בבית חרושת "פלאלום" בצביעת כלים, ואת שכר עבודתו השקיע בהדפסת ספר, או, ליתר דיוק, חוברת. החוברת הצנומה בת 52 העמודים, שנקראה "לָאוֹת", כללה 30 שירים וראתה אור בתל-אביב, בניסן תש"ב (1942, הוצאת אֹרחה). בכך הקדים גלבע בארבע-חמש שנים את בני חבורת "ילקוט הרעים", שספרי ביכוריהם החלו לצאת בשנים 1946-1947.

כל אותה תקופה היה מצבו הכלכלי של גלבע גרוע מאוד. במשך כשנה וחצי, בתקופה שבין פרסום שירו הראשון (פברואר 1941) ועד לגיוסו לצבא הבריטי (יולי 1942), נדד ממקום למקום (חלק מהתחנות שעבר בהן היו חיפה, פרדסיה וקיבוץ גבת) ועבד בעבודות מזדמנות. כאשר שהה בתל-אביב היה ישן במרפסת ביתם של הרב הלל פּוֹסֵק ואשתו גיטל ברחוב פינסקר פינת אידלסון.

גלבע אהב את בני הזוג אהבת נפש, וכינה את גיטל בשם "הצַדֶקֶת". מצבו הכלכלי הדחוק, רצונו לראות עולם, בדידותו בארץ ובעיקר שאיפתו לתרום למאבק בנאצים גרמו לגלבע להחליט להתגייס לצבא הבריטי. "כשהלכתי לצבא הרי לא הותרתי כאן אחרַי לא הורים, לא אחים ואחיות, לא חברים, כמובן גם לא בית ולא חדר", סיפר לימים בראיון לעלי מוהר (מוהר, 24.12.1971, עמ' 14). הוא השאיר את צרורו הדל בקיטון ביתם של בני הזוג פוסק, ונסע.

אמיר גלבע התגייס לצבא הבריטי ביום 2.7.1942, והפך שוב לברל פלדמן, טוראי, שמספרו האישי P/30096. הוא שירת כנהג (על מכתביו ששלח מהצבא ציין גלבע DRV, - קיצור של Driver) ב"יחידה הארצישראלית להובלה כללית" מס' 178 - יע"ל ]יחידה עברית להובלה[. יחידה זו הוקמה באפריל 1942, והשתייכה לחיל השירותים המלכותי של הצבא הבריטי. בסך הכל שירת גלבע בצבא הבריטי ואחר כך במסגרת הבריגדה היהודית במשך כארבע שנים, עד ליום שחרורו ב- 9.8.1946. יחידתו של גלבע היתה מוצבת במקומות שבהם התנהלו קרבות קשים ביותר באפריקה הצפונית ובאירופה. הוא וחבריו השתתפו, יחד עם יחידות תובלה נוספות, במסע הפריצה הגדול שניהל המחנה השמיני של הגנרל הבריטי מוֹנטגוֹמֶרי באפריקה הצפונית, שבסופו הביסו הבריטים את צבאו הגרמני של פֶלדמַרשַל רוֹמֶל וגרמו לנסיגת הכוחות הגרמניים מבֶּנגָזי, ובעקבותיו מצפון אפריקה כולה (סוף דצמבר 1942). במהלך המלחמה הגיעו חיילי היחידה לאזורים שהיו עדיין בשליטת הגרמנים, וסבלו מהתקפות של חיל האוויר הגרמני.

אמיר גלבע עבד בעיקר בסדנה של היחידה. מפקד היחידה, מייג'ור פנחס אהרן, דרש מפּקודיו לעשות את המוטל עליהם מבחינה צבאית, ועם זאת ביקש מהם לא לשכוח את שליחותם כיהודים ולהתגייס לשתי משימות חשובות: לעזור ליהודים, "שארית הפליטה", וללקט נשק גרמני-איטלקי שננטש במדבר כדי להעבירו לארץ ישראל. יחידת ההובלה של גלבע התגייסה למשימות האלו במסירות, ומילאה את תפקידיה הצבאיים והלאומיים בנאמנות רבה.

נהגי היחידה גמעו קילומטרים רבים מדי יום, הסיעו חיילים לחזית הלחימה וממנה, והובילו סוגים שונים של אספקה: נשק, מים, מזון ודלק. אחדים מחיילי היחידה הצליחו להבריח נשק לארץ ישראל, כאשר נסיעותיהם לצורכי העברת דלק משמשות להם כיסוי. לאנשי הסדנה של היחידה היתה מכונה להכנת גלידה, שהיתה מקור לקנאת החיילים כולם, אלא שלמעשה תפקידה העיקרי היה לשמש כיסוי למַשדֵר חשאי של ה"הגנה"...

היחידה של גלבע הגישה עזרה לניצולי השואה וסיפקה להם מזון ובגדים. כאשר הגיעו לאיטליה בדצמבר 1943, פגשו חיילי היחידה לראשונה בפליטים יהודים מיוגוסלביה, ניצולי שואה. לאחר מכן הוסיפו לעזור לקבוצות ניצולים - בכל מקום שפגשו בהם. גלבע עצמו סיפר כי היה "אחד מקבוצת הנהגים שהסיעה את היהודים, שרידי החורבן, שנתקבצו באותם ימים שלאחר המלחמה במחנות פליטים באוסטריה ובגרמניה, והעבירה אותם בהסתר מעינה של הרשות הצבאית אל הדרום, לאיטליה, משם נשלחו אחר כך - רובם באוניות מעפילים, שכה נתפרסמו בימים ההם - לארץ ישראל" (גלבע, 1985, עמ' 104).

משורר בסדנה של יחידת הובלה צבאית
בעצם ימי הקרבות הקשים התנהלה ביחידות ההובלה פעילות תרבותית עשירה. אנשי יחידת ההובלה של גלבע ערכו ערבי שבת ומסיבות בחגי ישראל. בחג פורים של 1943, למשל, הם ערכו מסיבה גדולה בעיר בֶּנגָזי, באולם הקונצרטים המקומי, שבה השתתפו גם חיילים וקצינים מיחידות הובלה אחרות ואנשי הקהילה היהודית שנותרו במקום. בחורף 1944 ערכו חיילי היחידה מסיבת חנוכה בתיאטרון העירוני של פירנצה, בהשתתפות שחקני התיאטרון חנה מרון ויוסי ידין. היחידה הוציאה גם ביטאון. עד שנת 1944 הוא נקרא בשם "החייל העברי", ונערך בידי אריה טבקאי ואחר כך בידי משה מוסנזון. בגלל מחסור בנייר נדפס הביטאון פעמים רבות על טפסים של מברקים איטלקיים, שהיו מצויים בשפע.

בשנת 1944 שוּנה שם הביטאון ל"לחייל", ואחר כך שונה שוב ל"החַיִל" וזכה למשרד משלו ברומא. בנוסף היתה ליחידה קבוצת כדורגל, ומדי פעם אורגנו בה תחרויות ספורט. אמיר גלבע השתתף במרבית הפעילויות התרבותיות, ותרם להן מזמנו ומכשרונו. עם זאת, לא קלים היו חייו כמשורר ביחידת ההובלה. הוא היה אינדיבידואליסט מושבע, ובכל רגע פנוי העדיף להתבודד ולכתוב שירים. הוא חשב כי בצבא, בקֶרב חבריו החיילים, יחוש פחות את בדידותו, אך עד מהרה גילה כי לכל מקום שהלך - הלכה בדידותו עימו. "מחר 2 ביולי יום הליכתי בודד, לפני 31 שנה. מבדידותי בארץ אל אלמוניות בצבא", כתב ביומנו בשנת .1973 במכתביו לחבריו מאותן שנים התאונן על מצבו, ובעיקר על חוסר האפשרות שלו לקרוא ולכתוב. רעֵב היה לעיתונים ולספרים מהארץ, ושוב ושוב חזר על בקשתו, שישלחו לו ספרים ועיתונים עבריים, כדי שלא ירגיש מנותק כל כך.

חבריו ליחידה ראו בגלבע את הטיפוס של "האמן הבטלן", והתלוצצו לעיתים על שיריו. אנשי היחידה אנשי מעשה היו, ואת אמיר גלבע המשורר וחברו הצייר יוסף יעקב כינו בשם "הארטיסטים" או "הבטלנים" של היחידה (צוֹרית, 1988, עמ' 250). גינוני החיילוּת לא התאימו למשורר, שהיה שקוע תדיר בעולמו הפנימי, והניגוד בין המשורר ועולמו לבין הצבא וחוקיו היה חריף. פעם, באחד המקרים שבהם היה עליו להצדיע לקצינים, שקע גלבע בהרהורים, וראה "חיזיון" שכולו יופי, לאחר תקופה ארוכה שבה ביעתו אותו סיוטים בלילות. סיוטים אלה קשורים היו לדאגתו לאחיותיו שנותרו בעיירת הולדתו, שאת "צעקתן ויללתן המקפיאה" שמע בדמיונו.

חזיונות היופי שראה עתה בהקיץ הסיחו את דעתו מענייני דיומא צבאיים כמו הצדעה. "הם בטח ראוני כאידיוט, כגולם בשעה שנכנסתי לאוהלם ולא הצדעתי בפני המפקד ושני הקפטנים", כתב ביומנו. "לא משום חוצפה ואי הערכתם או החשבת עצמי עשיתי זאת. פשוט לא ראיתים. כי ראיתי אז משהו יותר נעלה ויפה וגלוי, יְפִי סוד". מאז ומתמיד פחד שלא יוכל לעמוד "בצַוֵי חייל", והודה כי דבר זה גרם לו להתלבט רבות, ומנע ממנו "זמן רב מלכת אל הצבא". הוא ידע כי חייב יהיה להתנהג לפי הנדרש ממנו כטוראי בצבא, אך דבר זה עמד בניגוד לצו-ליבו הפנימי. לדבריו, הוא נאלץ לקבל את מרותם של מפקדים שכלפי חלקם לא חש יראת כבוד או הערכה (רשימת יומן, מַלְטָה, 6.6.1943 בשעות הערב). בצד המלגלגים על גלבע כמשורר ביחידת ההובלה, נמצא גם מי שניסה לעודד את רוחו. משה קָרוּא, הרב-סמל הפלוגתי של היחידה, סיפר בזכרונותיו כי אמיר גלבע אימץ אותו כ"שופט-שומע לשיריו". קרוא, כיתר חבריו, לא התעניין בשירים, כיוון ש"ראשו היה בעניינים אחרים, גשמיים ומעוגנים במציאות הצבאית". אולם הוא ראה עצמו חייב בסבלנות ובסובלנות, והכיר בחשיבות הרבה שיש בעידודו של המשורר. לכן "שפט" תמיד את השירים בעין טובה ואוהדת, ועודד את גלבע באומרו על שיריו: "זה טוב! זה טוב!" (פרי, 1990, עמ' 265).

אמיר גלבע תפס מקום בולט בין משתתפי הביטאונים של היחידה ("החייל העברי", "לחייל" ו"החַיִל"). הוא פירסם בהם אחדים משיריו שנכתבו בתקופת שירותו הצבאי, וזכה להערכה רבה מצד העורך משה מוסנזון. מדי פעם פנו אליו ממערכת העיתון בבקשה שישלח אליהם מפרי עטו. אך למרות שהעריכו אותו ופירסמו רבים משיריו, לא תמיד שׂבעו מהם נחת, משום ששיריו היו רחוקים מאוד מתיאורי ההווי של החיים בצבא. בהכירם את דרך כתיבתו, חזרו והפצירו בו שישלח להם "בעיקר שירים שיש בהם מחיינו בצבא" (מכתב מיום 29.9.1944, מאת מערכת "לחייל"). בין חיילי היחידה היו אחדים ששלחו ידם בכתיבת חרוזים ופזמונים, שתיעדו, בדרך כלל בהומור, את ההווי הצבאי, את האירועים והחוויות שעברו על הלוחמים. חרוזים אנונימיים, בשם "בלדה 178", שנכתבו על יחידתו של גלבע, פותחים בשורות הבאות:


אמיר גלבע מעולם לא כתב חרוזים-פזמונים מעין אלה, שבוודאי הִקנו לבעליהם פופולריות בקרב החיילים. הוא לא נכנע לתכתיבים, והתרחק במודע מכתיבה המתעדת את האירועים. בטיוטת שיר מ-3.12.1944, אשר נמצאה בארכיונו, תיאר את המשוררים הכותבים "מטעם", ששירתם נכתבת בקלות ומתאימה את עצמה לְטעם ההמון ולדרישתו לכתוב שירי מלחמה ברורים ומובנים לכל:


פעם אחת בלבד יצא מגדרו וכתב שיר מלא התפעלות לכבוד השחקנית חנה רובינא, שהופיעה בהופעה מרגשת עד דמעות לפני חיילי החי"ל בפסח תש"ה (אפריל 1945). שיר זה זכה לאיזכור במכתב שכתב משה מוסנזון לדוד ]כנעני?[: "עוד פרט נאיבי ונפלא בפשטותו: איתנו בחור משורר בשם אמיר גלבוע. והנה הוא קם והקריא שיר מוקדש לרובינא על רובינא. והיה בזה משום ביטוי אמת לאהבתנו אותה. להמיית הלב הכֵּנה עם ביקורה" (מכתבו של מוסנזון מיום 6.4.1945, ארכיון פן). גלבע פירסם את שירו זמן קצר לאחר שהוקרא ("לחייל", 27.4.1945), אולם בחלוף הימים כעס על עצמו שנתפתה לכתיבה ישירה על "ענייני דיומא". הוא רשם על כתב היד של השיר "בּוּ! קשקוש!!", פסל אותו ולא כינס אותו בספריו. הוא ידע שהשיר נכתב מתוך תחושה של התרוממות הרוח, אולם הוא לא התאים להשקפתו על הצורך "להגביה" את השירה, ולאי רצונו לכתוב על אנשים באופן ישיר, גם אם מדובר בשחקנית תיאטרון חשובה ומוכרת כחנה רובינא.

הזרות והבדידות שחש לעיתים המשורר בקרב חבריו הלוחמים, בוודאי לא הֵקֵלו על חייו ביחידה, ויש לשער שגרמו לו עוגמת נפש לא מעטה. מעט ממתח זה ניתן לגלות בשירו "אֲנִי שׁוֹתֵק בִּפְנִימוֹ שֶׁל כָּל חֶדֶר " (20.10.1944). "אֲנָשִׁים מְדַבְּרִים בִּי סָרָה", כתב גלבע, "וְלֹא אִכְפַּת כִּי דְּבָרָם שָׁוְא / אֲנָשִׁים חוֹרְשִׁים עָלַי רָעָה וְלֹא אֶשְׁמַע אֵיךְ לְשׁוֹנָם תְּקַלֵּל". בהמשך השיר הוא מתאר אנשים אלה כ"נְבוֹנֵי מִרְמָה" וכ"חַסְרֵי אֱמֶת", ומבטֵא את בוזו להם: "הַבּוּז לַנִּקְלִים תּוֹפְשֵׂי הָרֶגַע". למרות התחושה של "אחוות לוחמים" הרגיש גלבע בודד וערירי גם בחברת חבריו החיילים.

לכתוב שירה בתקופת שואה ומלחמה
במהלך שירותו הצבאי עבר גלבע חוויות קשות, שהנוראה מכולן היתה הידיעה על השמדתם של כל בני משפחתו הגדולה, שנותרו בעיירת הולדתו רַדזיבילוֹב. תחילה לא היתה זו ידיעה אלא תחושה עמומה, מעין נבואת לב, שאמרה לו כי קרה להם הנורא מכל. בחודשים הראשונים לשהותו בצבא הבריטי חי גלבע בתחושה של אי ודאות באשר לגורלם של יקיריו. "בארבעים ושתיים היינו במדבר. אז לא ידעו עוד דבר על השואה", סיפר לאחר שנים, "מכל מקום, אנחנו, האנשים מן השורה, לא ידענו. עוד לא נתגנבו שמועות. רק פחדים היו. אינני יודע מי כן ידע. על-כל-פנים אנחנו לא ידענו" (גלבע, 1982, עמ' 333).

משפגש בפליטי השואה והחלו להסתנן השמועות על גודל האסון, חש יותר ויותר שהולכים וקטֵנים הסיכויים למצוא את בני משפחתו בחיים. בסוף 1942 ידע, כמעט בוודאות, כי כל משפחתו הושמדה. במכתב לנתן אלתרמן מ-3.12.1942 הוא חושף את תחושותיו הקשות לגבי ממדי השואה ההולכים ונגלים לו, ובתוך כך גם את מחשבותיו על גורלם הטראגי של בני משפחתו. "אני רואה את אבא ואמא אילמים בקפאונם המשגע. אני שומע אנקות אחיותי המובסות. ראשי טס עם גולגולותיהם של אחי הערופים - אני שפל, מקולל, משום שאני חי ורחוק מגלד דמם [...]". "לעד יקולל נוף הילדות והנעורים", הוא כותב לאלתרמן באותו מכתב, "מלב ישורש.

לא תיקר לו האדמה שתספוג דמיהם. היא לא תספגם - כל שמים וארץ יכוסו בתַו-קְלון-עַד וצִבעוֹ - הדם הטהור הקרוש". מצפונו ייסר אותו על שנשאר בחיים בעוד שיקיריו האהובים היו אז, לפי תחושתו, כבר בין המתים. הוא לא הבין איך יכול היה לשכוח אותם: "שִכחַת בשרי ודמי כנראה הדריכתני, כי איך יכולתי עד עכשיו לשכחם, את הקרובים לי ביותר" (ארכיון גלבע). חודשים ספורים אחר כך הוא ממשיך ומקונן: "אתכם, את הקרובים לי מכל קרוב. אתכם שדמכם ובשרכם ועצמכם אני - האראה עוד? הגידו אהובַי הטהורים, הִנכם חיים? [...]אבא גא ושפל רוח על העניות ואזלת ידך, על שאין בידך להציל ולהינצל כאז גם עתה. אמא נלבבה, יקרת הנפש [...] הזכים ופשוטים ומסורים וטהורים שכל שמחתו של כל אחד היתה לראות בטובו של השני. הענווים וצנועים בִּילקה, שיקה ברונקה, משה'לה, שרה'קה ואסתר'קה. מה חטאכם? [...] וימיך החביבים, ילדי הזך, כרובי המעוטר, יוסהל'ה הקטן, ילדם של ברונקה ואהרן. אללי, כי לא אדע את גורלך התינוקי - שריד האור והחדווה בתוך יגון הבית" (ארכיון גלבע, רשימת יומן, מַלטה, 6.6.1943). כך ספד גלבע לבני משפחתו כשעדיין שביב של תקווה היבהב בקִרבּו, שמא בכל זאת ניצלו.

הוא חש מוסר-כליות עז, וחי בתחושה שאולי ברגע האחרון ציפו אהוביו לישועה ממנו, והוא לא היה שם כדי לעזור להם ולהציל אותם. לימים סיפר כי חש ממרחקים, באופן אַל-טבעי כמעט, את מותם של בני משפחתו, וביטא זאת בשיר שנכתב ממש במועד הירצחם, בלא שידע על כך. הדבר קרה בשמחת תורה תש"ג. באותו זמן חנתה היחידה שלו במצרים, בחולות גֶ'נִיפָה, בסביבות האגם המר. רוב אנשי היחידה נסעו לבלות, ואילו הוא נשאר באוהל וכתב את השיר "פֹּה, לֹא שְׁעָרִים מִבַּרְזֶל " (3.10.1942), שבו הזכיר את קולו של אביו החודר אליו מבעד לשערי ברזל. שנים אחר כך, כשניצולי העיירה שלו הקימו מצבה, הוא קרא בכתובת שעל המצבה, כי בשמחת תורה תש"ג הוצאו להורג כל זקני העיירה, ובהם אביו ואמו (גלבע, 1982, עמ' 333). עם זאת, כיוון שלא היתה לו עדות על מותם, ניסה בכל דרך להשיג ידיעות עליהם. הוא כתב לנציגות יהדות פולין בארץ, בניסיון לקבל מידע כלשהו, אולם ביום 7.6.1944 ענו לו נציגי יהדות פולין: "עד היום אין לנו כל ידיעה בדבר העיירה שלך", וכי למרות רצונם הטוב אין הם יכולים לעזור לו.

תנאי החיים הקשים בצבא, החרדה לבני משפחתו ואחר כך האבל הכבד על מותם, כשכבר ידע בוודאות שכולם נספו, השפיעו גם על מצבו הבריאותי. בתקופה שבין מאי 1943 למרץ 1946 אושפז גלבע לפחות חמש פעמים בבתי חולים צבאיים: במאי 1943 במַלטה, באפריל 1944 באיטליה, בנובמבר 1944 בפירנצה, בינואר-פברואר 1945 באָנָנִי שבאיטליה, ובמרץ 1946 - כשלושה שבועות לאחר חתימת כתב היד "הנה ימים באים" - באנטוורפן שבבלגיה. הוא סבל מדלקת ריאות ומברונכיט כרונית חריפה. אולם גם מחלתו ואשפוזיו התכופים לא מנעו ממנו להמשיך ולכתוב.

אמיר גלבע התחבט רבות בנושא כתיבת שירים בעצם ימי המלחמה והשואה. היתה זו בעיה מורכבת, שהתשובה עליה לא היתה פשוטה בשבילו כלל ועיקר. גלבע, כמו יוצרים אחרים שכתבו על השואה, עמד בפני דילמה קשה, משום שעוצמתה של הזוועה בתקופת מלחמת העולם השנייה העמידה בספק את עצם האפשרות לעצב אותה ביצירת ספרות. מצד אחד, הוא חש כי בתקופה זו אסור לכתוב שירים, וכי לשירים הנכתבים אין כל משמעות והם מתגמדים נוכח האירועים הנוראים, ומצד שני, חש צורך לפרוק את המועקה בשירים. דילמה זו הביאה לכך שגלבע הכחיש לעיתים קרובות את עצם כתיבת השירים בתקופה זו, או שטען שכתב רק מעט שירים.

מוסר-הכליות שחש על כי הוא חי בעוד שמשפחתו נשמדה כולה, גרם לו שיפקפק במוסריות שבכתיבת שירים בעת כזאת. "יותר לא אכתוב", רשם באחת מהטיוטות שנמצאו בארכיונו. הוא הרגיש כי השירים לא יעזרו לאהוביו, וכי ישמשו מעין פורקן רק לו עצמו. "כי רק לי לעצמי אושיע וחטא הלא " כתב ולא סיים את המשפט. מוכן היה, ואף רצה, להיהרג. חֵטא היה בעיניו להישאר בחיים - אם אמנם כל בני משפחתו נספו. "כבר חודשים שאני תוסס דם וכואב, אך כמה שבועות שאני מוכן לַכֹּל, ליהרג. לא חשובה לי הכתיבה, לא נחשב לי במאומה השיר, מתוך שלווה שבאצילות הנני מוכן למות" (רשימה מ-6.6.1943). ועם זאת המשיך לחיות והמשיך לכתוב שירים. גם דברים שכתב לנתן אלתרמן מתעדים את הקושי שלו להודות כי הוא כותב בזמן אסון אישי ולאומי: "ראֵה נתן", כתב, "כל מה שנכתב בשיר או בפרוזה אין לו ערך יותר". הוא מתאר באוזני אלתרמן את תחושתו, כי אין טעם לעבד את שיריו הקודמים, ובוודאי לא לכתוב שירים חדשים. "אשמור רק בלבי את איילותיו השלוחות מתוך מעשנותיו של אבא, את זמירותיו הכסופות, הנאיביות, תקוות-הלב - -" (מכתבו של גלבע לאלתרמן מ-3.12.1942).

ספקותיו לגבי עצם הכתיבה בתקופה נוראה זו גרמה, ככל הנראה, לכך שיהסס אם לשלוח את שירי-המלחמה שלו לחוברת הראשונה של "ילקוט הרעים" - כתב העת של "המשמרת הצעירה". במכתב מ-11.2.1943, שכתב לידידו המשורר שלמה טנאי, מעורכי "ילקוט הרעים", הוא התנצל על כי עדיין לא שלח אליו חומר לחוברת הראשונה. הוא טען כי אין לו באמתחתו שירים לשלוח, אולם מהמשך המכתב מתברר כי הסיבה לא היתה מחסור בחומר, אלא תחושתו שייתכן כי שיריו אינם תגובה הולמת לזמן מצוקה זה: "עכשיו הלוא אי אפשר לאוות או להזות. צריך להגיד משהו ברור ומבטא את היום, את הרגע", הוא כותב. ועם זאת הודה, כי גם "עם הידיעות על שואת אחינו באירופה, היתה היד רושמת לעיתים ברגע פנאי, במשך איזה שבוע או יותר, כמה שורות לפעמים" ("ספר ילקוט הרעים", עמ' 306-308). ממכתביו של גלבע עולה, כי מהרגע שבו ידע בוודאות, או כמעט בוודאות, על גורל בני משפחתו ועל גורל יהודי אירופה בכלל - היה מוכה הלם, אך הלם זה, לפליאתו שלו עצמו, לא שיתק אותו אלא להפך, הוציא ממנו "זרם" הולך וגובר של שירים. "לא אחא, לא נכתבו הן השורות. השורות - גלים גלים הן שוטפות עוברות על פנַי, על כולי", כתב לשלמה טנאי ב-.28.10.1942 לאחר שהצליח להאזין לשידור רדיו "קול ירושלים" המספר על מרד גטו ורשה ("מלחמת הגטו", בלשונו של גלבע), כתב כי "בזמן אחר היה בית הבליעה לא מעלה ולא מוריד ואילו אז ישבתי והמשכתי ללעוס מתוך הרגשת, או יותר נכון, אי הרגשת קצה הגבול. אפסות הכול. המרחב הנבלע בכאב גדול" (מכתבו של גלבע לטנאי מיום 10.6.1943, "ספר ילקוט הרעים", עמ' 310).

התחושה שהנה הוא ממשיך וכותב בזמן כזה הציפה אותו ברגשי אשמה. לעיתים הכחיש במכתבים את עצם הכתיבה: "ושבועות אלה - לא, לא יוּלד שיר. אפילו לא מחשבה על כך אלא כדבר שבא מתוך עצמו. אין רצון אפילו, לא עולה על הדעת לאחוז את העט ביד כדי כתיבת מכתב אפילו" (מכתבו של גלבע לטנאי מיום 10.6.1943, "ספר ילקוט הרעים", עמ' 310). מצד שני, הוא עצמו הכיר בניגוד הנורא שבין "החיים" ל"שירה": מסביב עולם מתמוטט, אנשים נהרגים, והוא ממשיך לשכלל את שירו, ובעת כזאת הוא מעז להצטער על שורת שיר שלא צלחה בידו. "לאמיתו של דבר מתבייש אני בפני עצמי לטפל עכשיו באותו עניין שאני בא לדבר בו", הוא מקדים וכותב לשלמה טנאי, ועם זאת ביקש ממנו לתקן צירוף מילים בשירו "תְּפִלַּת הַשְׁכָּחָה", (המופיע בכתב היד של "הנה ימים באים" בשם מנוגד, "תְּפִלַּת אַזְכָּרָה"). הוא ביקש להחליף את הצירוף "קְלוּף צַמֶּרֶת" בצירוף "סְחוּף רוּחוֹת", שלדעתו התאים יותר. "היש להם לעמודים צמרות והאם מישהו קלפם?", שאל (מכתבו של גלבע לטנאי מ-5.7.1943).

גם כעבור עשרים שנה המשיך גלבע להתכחש לתקופת כתיבתו הפורייה בזמן שירותו הצבאי. ברשימה אוטוביוגרפית מ-1966, שפורסמה לאחר מותו, סיפר כי בצבא כמעט לא כתב שירים, "להוציא שני פרקי זמן קצרים". הוא נימק את חוסר יכולתו לכתוב בתקופה זו בכך ש"ההתרחשויות ומכאן ריגושי הלב, היו חזקים מכדי שלא אחשוש, כנראה, שכל שאכתוב לא יבטא את המצבים הנפשיים הנתונים". הוא סיפר, כי לעיתים רחוקות בלבד רשם שורות אחדות על גבי פתק או חפיסת סיגריות (גלבע, 1985). רק כעבור 36 שנה העז להודות בפה מלא ובגאווה, כי הוא נתן ביטוי לשואה ולמלחמה בעצם ימי הפורענות, וכתב שירים שליוו את אירועי הימים. בראיון לחיים גורי שוב לא היסס להעמיד את עצמו בניגוד לדעה המקובלת, שלא ניתן לבטא את אימי המלחמה והשואה בסמוך להם: "אמר אחד גדול, שלאחר אושוויץ אין או אי אפשר לכתוב שירים עוד, והנה אני הקטן הבאתי ב'שבע רשויות' שהופיע ב-49 דברים רבים שנכתבו בנדודַי עם הצבא בשנות האימים ההם, עוד לפני שנודע לנו על הזוועה באירופה ובביתנו שם. דברים שעלו בי בסיוטי יום ולילה, בהקיץ ובחלום. אני, תוך כדי כתיבתם, לא ביקשתי לסווג אותם. אך הם, לדעתי, הביטוי הנכון ביותר, אם מלא ואם קטוע, לאשר נשמנו באותם ימים" (גורי, 1.1.1982, עמ' 22). אבל אפילו כשהודה שכתב שירים רבים בתקופה זו, סייג את דבריו וטען כי כתב אותם לפני שהתגלתה לו הזוועה במלואה.

לא כך עולה מהעיון בארכיונו של המשורר. החומר העשיר מתקופת השירות בצבא הבריטי, שנמצא בארכיונו של גלבע, מעיד כי גלבע כתב שירים רבים הן לפני שנודע לו על הזוועה באירופה ועל השמדת משפחתו, והן לאחר שכבר ידע את גודל האסון. בארכיונו של גלבע נמצאו עשרות שירים, שניתן לקבוע בוודאות כי נכתבו בתקופה זו. מיעוטם נדפס בעיתוני החיילים העברים של הצבא הבריטי, "החייל העברי", "לחייל" ו"החיל", בחוברות א' ו-ב' של "ילקוט הרעים", ב"גזית" ובמוספים הספרותיים של העיתונים "משמר", "דבר" ו"הארץ". עם זאת, העובדה שחלק גדול מהשירים שנמצאו בעזבונו נגנזו ולא נתפרסמו כלל, תומכת, אולי, במה שנרמז בדבריו ברשימה האוטוביוגרפית ומצביעה על תחושת אי הנוחות שלו מכתיבת שירים בזמן השואה. הוא הרגיש כי הוא מעז לבטא בשיריו את הבלתי ניתן לביטוי.

הצורך של גלבע בביטוי מיידי, בפורקן ללא פרספקטיבה, ועם זאת חוסר היכולת שלו וחוסר הרצון לתעד את האירועים באופן פשטני, גרמו לו לחפש פתרון ההולם את מזגו השירי: גלבע יצר ניגוד מעניין בין המידע המפורט של זמן ומקום, שניתן לקורא בשולי השירים, לבין השירים עצמם, שהם מופשטים, מוכללים, וקשה לעמוד מתוכם על החוויה שהולידה אותם.

בשולי מרבית השירים של "הנה ימים באים" מתגלים ציוני דרך רבים של התחנות שעבר גלבע בדרכו הצבאית עם יחידת ההובלה, ומצוין גם זמן הכתיבה. הוא לא הסתפק בציון השנה, ופעמים רבות הוסיף בשולי השירים גם את החודש, את היום ואפילו את המועד ביממה שבמהלכו נכתבו השירים ("בלילה", "בערב" וכדומה). הוספת המידע על הזמן והמקום שבהם נכתבו השירים יוצרת את הרושם שלפנינו מעין יומן מסע של גלבע דרך עשרות הכפרים, הערים, הנמֵלים והארצות שבהן עבר. מצד אחד, ציוני הזמן והמקום מאפשרים לקורא לעקוב אחרי מהלך יחידתו של גלבע בשנים אלו, צעד אחר צעד. מצד שני, בשירים עצמם מופיעים האירועים הצבאיים, הקשיים, האסונות וההרפתקאות שעברו על יחידתו דרך מסננת שירית קפדנית. השירים, יותר משהם משקפים מסע ארצי, צבאי, הם משקפים הלך-רוח, חוויות ומחשבות. הם משקפים רק מעט מאוד את "קורותיה" של יחידת ההובלה. בזכרונותיהם של האנשים ששירתו עם גלבע ניתן לקרוא על קשיי היומיום של אנשי היחידה: העייפות המתמדת, המאבק הנצחי עם בלאי כלי הרכב, איסוף חלקים של כלי רכב נטושים בניסיון לאגור מלאי של חלקי חילוף, תיקון המשאיות שניזוקו בדרכים, אספקת מזון, דלק ותחמושת לגדודים העבריים, התאונות הרבות שאירעו לאנשי היחידה בגלל התבלות כלי הרכב ובגלל חוסר נסיונם של הנהגים, התקפות הגרמנים על היחידה והאבדות שספגו - כל אלה ניתנים בשירים של גלבע באופן קטוע, ברמיזות ובדרך מסומלת.

אמיר גלבע סבר, כמו אברהם שלונסקי, "אביהם" של סופרי דור תש"ח, כי אין לכתוב שירה מנותקת מזמנה וממקומה; אך מצד שני טען, שהשירה אינה צריכה לתאר את פרטי האירועים באופן ריאליסטי. "לא תתואר ולא תיתכן כיום שום יצירה, ותהי זאת יצירת פלאים, שאין בה מצעקות הזמן", כתב גלבע (מכתבו של גלבע לטנאי מ-28.7.1942). את דעתו זו ביטא גם לאחר השואה ושחרורו מהצבא הבריטי. "שירה גדולה יכולה להיות רק זו השרה עם הזמן", הוא קבע. אולם כשלונסקי, גם גלבע לא רצה בשירה המשקפת את אירועי המציאות אחד לאחד. לא לתיעוד ריאליסטי פרטני של האירועים היתה כוונתו. השירים הם "הביטוי הנפשי של התקופה", ביטוי לדברים "המתרחשים בנפש פנימה" (ש. עמינדב, 29.6.1950, עמ' 10).

כדי "לשבש" את "יומן המסע" שלו, כך שלא יהפוך ליומן היסטורי-ספרותי "פשוט", החליט גלבע לא לשמור על הסדר הכרונולוגי של השירים. כאשר כינס את שיריו בקובץ "הנה ימים באים", עירבב בין מוקדם ומאוחר וקבע לשירים סדר חדש שאינו תואם את סדר הזמנים. הוא נע בין שני קטבים: בין השיר המכליל, המופשט והסמלי, לבין התאריך המצוי בשוליו ומכוון לזמן, למקום ולחוויות קונקרטיות ואקטואליות. בין האפשרות לקרוא את השירים בסדר כרונולוגי כיומן מסע, לבין הסדר החדש, השונה, שקבע לשיריו. הניגוד החריף בין המידע שבשולי השירים לבין אופיָם המופשט והמקוטע נותן בידנו מפתח להבנת שירתו המוקדמת של גלבע. הניגוד מבטא את המשמעות הכפולה של המהלך שעושה גלבע: התנועה של גלבע עם אנשי יחידת ההובלה אינה רק מסע דרך יבשות, ערים, עיירות וכפרים; זהו גם מסע מסוג אחר, מסעו האישי-אינטימי של היחיד, שהשירים מתעדים את תחושותיו ואת חוויותיו. השיר עצמו מתאר את המסע הנפשי, ואילו ציון התחנה הממשית מושך, כביכול, את השיר כלפי מטה, ומעניק לו הוויה ארצית-ריאלית. המקום הוא נקודת מוצא של החוויה הנפשית. הוא אינו נמחק, אלא ממשיך לעמוד איתן ולרמז לקורא כי הוא קיים, וכי יש להתייחס גם לקיומו ולהשתמש בו בפרשנות השיר.

דרך מיוחדת ומקורית זו של כתיבה על השואה - הצופן המיוחד של ניגוד בין המוכלל והסמלי לבין הקונקרטי והכרונולוגי, שהתאים לגלבע ואיפשר לו לבטא את החוויות הקשות שעבר - לא מצאה לה תחילה הד בלבבות. הסופר יעקב שטיינברג הודה שהרגש המובע בשירים ששלח אליו גלבע הוא "טהור", אולם סבר שאין בשירים "כוח וצורה להישמר ולהישאר כעדות שירית [---] לימים רחוקים" (מכתבו של שטיינברג לגלבע מ-26.5.1943). בטיוטת מכתב שכתב גלבע לשטיינברג, שספק אם נשלח, מתגלה ענוותו של גלבע יחד עם תחושתו שהוא סולל דרך חדשה בכתיבת שירה על תקופה כאובה זו.

הוא הודה כי ליעקב שטיינברג ברור הרבה יותר מאשר לו עצמו איך צריך לכתוב שירים בתקופה טראגית זו, אולם הוא לא ראה בכך מחמאה. לדבריו, שטיינברג יודע איך לכתוב על "מזבחות פולין" ועל "מלחמת הגטו", אך החוויות הקשות שהוא, גלבע, עבר, "סיוטים על גורל יקרים ונאהבים", גרמו לו לקרוא תיגר על גישתו של שטיינברג, הבטוח כי כך ולא אחרת יש לכתוב על אירועי הימים: "מי זה אמר לקבוע עכשיו לכל שירה גדולה מה צריכה להיות 'הצורה' לכאב זה", כתב. לדעת גלבע, לא ניתן לקבוע מסמרות לכתיבת שירים בצורה מסוימת על פי שירת העבר שתיעדה אירועים כואבים, משום ש"כאן מדובר במשהו אחר". הזמן החדש והאירועים הטראומטיים שקרו בו הניבו שירה מסוג אחר וחדש, את שירתו שלו.

בחינה מפורטת של התחנות בדרכו של גלבע בשנים 1942-1946 וההתרחשויות שקרו בהן היא אפוא לא רק תוספת חשובה לביוגרפיה של גלבע, אלא מאפשרת התבוננות פרשנית בשירים, התבוננות המחברת את המידע הביוגרפי-היסטורי עם שורות השירים. כעבור שנים הזכיר גלבע עצמו את הסיוע שיכול קורא השירים למצוא בתאריכים שבשולי השירים. "אני מצטער עכשיו שלא ציינתי בספר ]"שבע רשויות"[ יותר תאריכים; אעשה זאת במהדורה הבאה", אמר גלבע למראיינו, יצחק בצלאל, ספק בצחוק וספק ברצינות, "זה יסייע במקצת להבנת העניינים" (בצלאל, 27.3.1964, עמ' 16).

ברוב שירי "הנה ימים באים" קשה לחוש באופן מיידי את עוצמת החוויות הקשות שעבר גלבע, משום שהוא ביטא, כאמור, את כאבו בעקיפין ובמרומז. מעט ביטויים ישירים לחוויות שעבר ניתן למצוא בתיעוד מתקופת שירותו הצבאי. ביטוי ישיר לכאב על אובדן חבר ליחידה ניתן למצוא במכתבו לנתן אלתרמן מיום 3.12.1942: "עוד אתמול כאבתי את אבדנו של החייל שהכרתיו, בהפצצה. היום אני יודע: אשריהו שהלך רגע לפני שהגיעתו בשורת קץ זו".

העיון בשירים בהקשריהם ההיסטוריים מאפשר, כאמור, להבינם ולפרשם על רקע הזמן והמקומות שבהם נכתבו. הנושאים הבולטים בשירי "הנה ימים באים" הם המלחמה, המוות, ההרג והדם. בשיר "קוֹלוֹת קוֹרְאִים" מתאר גלבע את הנופל בקרב ש"אַדְמַת זָרִים שֶׁאָסְפַתּוֹ אֶל-חֵיק" ואמו יוצאת מבין החורבות לחפשו. בשיר "קֵץ הַקְּרָב" הוא מתאר את הבתים שנפלו "כִּקְלָפִים בַּיִת אַחַר בַּיִת". גלבע מתאר בשירי הקובץ את המוקשים הזרועים בכבישים המטולאים, את "בְּאֵרוֹת הַדָּמִים" ואת החרדה המשתלטת על הכל דווקא בליל הסילבסטר של שנת 1943 ("מְטַר יְרִיּוֹת"). שירותו ביחידת ההובלה קיבל ביטוי בשירים בתיאור הדרכים הארוכות, המדבריות וצבעם הזהוב, והכבישים המשובשים.

בין 74 שירי הקובץ "הנה ימים באים", השירים המרגשים הם אלה שבהם גלבע נזכר בבני משפחתו וחרד לגורלם. בשירים אלה הוא מביע געגועים לבית אבא, לאחָיו ולאחיותיו וכן לזהב הדגן שבערבות ווֹהלין, לנהרות ולשׂדות. רוצה היה להחזיר את הזמן האבוד שבו ידע אושר משפחתי, לעצור אותו ולמות בטרם ישתנה הכל, בטרם תגיע תקופת ההרס והחורבן. בשיר "זֶה צִלִּי. רְאִיתִיו עַכְשָׁו זָקֵן --- " הוא כותב:

בדמיונו הוא רואה את "נֵר הַגּוּף הַמִּתְעַוֵת" של אביו, של אמו ושל אחותו הקטנה אסתר (בשיר "הִנֵּה וַאֲכַבֵּהוּ "). לאחר שנודע לו על גורלה הנורא של משפחתו, הוא כותב בערב יום הכיפורים תש"ה (26.9.1944) שיר מקאברי-בלדי ("עֵינִי קְרוּעָה לַפַּחַד "), המתאר את קרוביו המתים, היוצאים כביכול מקבריהם, שומעים שוב את היריות ויש ביכולתם לקום וללכת. אז קוראים לעברו שני אחיו, יהושע ומשה, בשם נעוריו "ברל" ולוחשים לו: "בֶּרְל, הָאֲדָמָה בּוֹעֶרֶת". הוא יודע כי רגע מותם של האחים והאחיות, האם והאב, הוא רגע שלא יישכח בחייו. אלה הם "חַיַּי בֶּעָבָר וּבַבָּא", הוא כותב בשירו "כָּל פַּעַם לַחֲזֹר אֶל אוֹתָם הַיָּמִים שֶׁכָּלוּ ". הכאב הנורא מוליד גם בקשת נקמה, והוא קורא ל"גְּמוּל וְשִׁלֵּם / וּמַתַּת-מְאֵרָה לֹא סוֹלֵחָה" (בשיר "הִצְטַחֵק וָבוֹא "). הנקמה תבוא, כדבריו בשיר "לְחוֹנֵן מֵרָחוֹק וְלִבְכּוֹת עַל הַדָּם ", מידי אדם ולא מידי האל: "לִפְצוֹת שַׁאֲגַת חֲלָלִים: אֵל נָקָם! / בְּצִוְחַת הַזְּנִיקָה - לֹא אֵל כִּי אָדָם / אָדָם - / נָקָם!". את שירו "אֲנִי הוֹלֵךְ לִקְרָאתְךָ " הוא מסיים בצעקה חנוקה, פושט את ידיו 'למרחקים' או 'למרומים', ועל כפותיהן הוא מוצא את 'צוואות קדושיו': צוואתם היא "טַל נְקָמוֹת!".

שיריו, רשימותיו ומכתביו של גלבע מתקופת מלחמת העולם השנייה מתעדים את עוצמת הכאב שחווה בשנים אלו. אך לא רק כאב יש בכתיבתו מתקופה זו.

אמיר גלבע אינו עושה שקר בנפשו. כתיבתו היא אותנטית ומבטאת בדיוק את מה שהוא מרגיש, ללא כחל ושרק. במכתביו, כמו גם בשיריו, ניכרים ההלם, האבל, הצער האינסופי ובצידם גם שמחת החיים של אדם צעיר, שהאביב על צבעיו ופריחתו משמח אותו. צעיר ה"רואה עולם" ומצליח גם בשעות קשות ליהנות ולשמוח. הוא אינו מתכחש לְכוחות החיים המציפים את האדם גם ברגעי הזוועה. כך, בסיום מכתבו הקשה והחושפני לנתן אלתרמן מסוף 1942, הוא כותב על "החוש האדום - זה שמחזיק בכל זאת את האדם בשפיותו וכתוצאה מזה בכורח מציאת אופק-חיים רוצה לצעוק: חיים! חיֹה תחיו!" וכך גם במכתב שבו הוא מתוודה לפני רעו שלמה טנאי על התחושה שאינו יכול עוד לכתוב, על אפסות הכל, ובה בעת הוא גם מבקש ממנו שישלח לו "עוד איזה כתובות של בחורות" (מכתבו של גלבע לטנאי מיום 10.6.1943, "ספר ילקוט הרעים", עמ' 312). במכתב אחר הוא מספר כיצד בבית החולים שוחח עם שכנו לחדר, "טנקיסט מעמק בוולס", על מנהגיהן של זונות אנגליות וזונות איטלקיות, ובאותה נשימה הוא מספר על מצוקתו הנפשית בתקופה זו (מכתבו של גלבע לטנאי מיום 30.4.1944, "ספר ילקוט הרעים", עמ' 314-315).

גם באחדים משירי הקובץ "הנה ימים באים" ישנה תערובת של זוועה ויופי, של כוחות מוות מול כוחות החיים. אחת הדרכים של גלבע לבטא את אימי המלחמה והשואה היא באמצעות ניגוד בין יפי הטבע, בין הרצון לחיות, לשמוח ולשיר, לבין הזוועה שמסביבו. בשירים הקשורים לאביב, כמו "גַּלֵי אָבִיב" ו"אָבִיב תש"ה", הוא מתאר את בושם האביב עם ניחוחו המגרש את הפחד, וכן את צבעם האדום, החי, של האביב ושל פריחת העצים. אך הצבע האדום אינו מסמל רק את החיוניות והפריחה, אלא גם את צבע הדם שמסביב. הפריחה והדם מתמזגים זה בזה ומבטאים את רצונם של האנשים הצעירים לחיות, ומצד שני - את כאבם על החורבן וההרס שמסביב.

בשירו "אֲנִי רוֹצֶה לָשִׁיר " הוא קורא: "אֲנִי רוֹצֶה לָשִׁיר. / רוֹצֶה לָשִׁיר. / אֶתְמוֹל נֶהֱרַג פֹּה חָבֵר". צירוף בלתי אפשרי זה של יופי וחיוניות מצד אחד וכאב מצד שני בולטים במיוחד בקבוצת השירים "מִלֵּילוֹת פִירֶנְצִי הַכְּחֻלִּים מְאֹד". קבוצה זו מונה 19 שירים, שנכתבו כולם בתקופת שהותה של יחידתו של גלבע בפירנצה. השירים נכתבו במשך חודשיים, בתקופה שבין 10 באוקטובר 1944 לבין 12 בדצמבר 1944, ועברו גלגולים מעניינים. בכתב היד של "הנה ימים באים" מופיעים השירים בזה אחר זה, ומצוין בכולם מקום הכתיבה "פירנצי", אך עדיין אין הם מהווים מחזור מיוחד.

במהלך שנת 1945 קיצר גלבע את המחזור, העמידוֹ על עשרה שירים והעניק לו את השם "מִלֵּילוֹת פִירֶנְצִי הַכְּחֻלִּים מְאֹד". במחזור שירים זה בולט מאוד הניגוד בין הכותרת הרומנטית-פסטורלית של מחזור השירים, לבין התוכן הקשה. ניגוד זה מעצים את תחושת הטראגיות העולה מן השירים, ללא צורך לדון בה במפורש. החורבן, האסון, ההרס, המפגש עם פליטי השואה, הידיעות הראשונות על ממדי האסון - כל אלה נתפסים אצל הדובר בשיר ואצל קורא השיר על הרקע הפסטורלי של לילות פירנצה הכחולים.

השיר "אֲנִי יָתוֹם", המסיים את כתב היד "הנה ימים באים", מעצים את הניגוד בין שמחה לאבל, בין אושר לכאב. השיר נכתב ב-7.5.1943, "עם טיהור הגרמנים מאפריקה הצפונית", ועל כן צריך היה לכאורה לבטא את שמחת הניצחון. אולם בשיר - רב הכאב. השיר פותח בתיאור "הַגִּיל הַגָּדוֹל", והנשימה 'הכבדה מחדווה', אך בהמשך מתברר כי לגיבור השיר אבדה שמחת החיים. הוא לא יוכל להמשיך ולדהור כסוס פרא, לא יוכל 'להמריא אל עלילות' ו'לרתום אגדות'.

ייתכן שתיאור יתמותו של הגיבור והכאב שהוא חווה קשורים לא רק לכאבו הפרטי של גלבע על אובדן משפחתו, ולא רק לכאב הלאומי של עם ישראל, אלא גם לכאב ייחודי הקשור לאובדן שחוותה יחידתו של גלבע: כשבוע ימים קודם לכתיבת השיר, ב-1.5.1943, טוּבּעה אונייתם של חיילי יחידה-אחות (יחידת ההובלה 462) על ידי צוללת גרמנית, ו-140 מחיילי היחידה הזאת נספו. אפשר שאמיר גלבע, שהכיר היטב חלק מהנספים, צירף אסון זה לאסון האישי והלאומי, וביטא את היתמות הנצחית שתמנע ממנו מעתה ואילך לחוש כל שמחה והנאה, שתמנע ממנו להתנהל בלב קליל וריק מדאגות. תהא השמחה גדולה ככל שתהא, יהיה הניצחון שלם וגורף - למרות כל אלה לא יוכל עוד להרגיש חופשי, וכובד היתמות יטיל לנצח צל על חייו:

מכּתב היד "הנה ימים באים" ועד ל"ספר חיי עולם" שב"שבע רשויות"
בינואר 1946 זכה גלבע לחופשה ארוכה, שהיו זכאים לה חיילים ששירתו זמן ממושך מחוץ לבית. הוא היטלטל ימים אחדים ברכבות שעברו על פני ערים בהולנד, בלגיה וצרפת, עד שהגיע לנמל הצבאי בעיר הצרפתית טוּלוֹן. משם נסע באונייה עד נמל פּוֹרְט סָעִיד, ומשם הגיע לקַנְטָרָה וממנה לארץ ישראל. בזמן חופשתו בארץ סיים גלבע לעבוד על כתב היד של "הנה ימים באים", וחתם אותו בתל-אביב ב-.15.2.1946 הוא לא הכניס לכתב היד את כל השירים שכתב בשנים 1942-.1946 חלק מן השירים הוציא, ככל הנראה, משום שלא התאימו לרוח הקובץ, שעניינו מלחמה ושואה; היו אלה בעיקר שירי אהבה. אולם קשה להסביר מדוע לא כונסו שירים אחרים, שמבחינת רמתם השירית לא נפלו משירי "הנה ימים באים", ומבחינת זמן הכתיבה והנושא התאימו לו. כך, למשל, לא כונסו ב"הנה ימים באים" השירים שנדפסו בחוברות א' ו-ב' של כתב העת "ילקוט הרעים".

בחוברת הראשונה של כתב העת של סופרי דור תש"ח, "ילקוט הרעים" (מרץ-אפריל 1943), פירסם גלבע שישה שירים תחת הכותרת "שירים בודדים". השירים נכתבו כולם בתקופת שירותו בצבא הבריטי, אך לא נכללו בכתב היד של הקובץ "הנה ימים באים". לעומת זאת, הם נתפרסמו בשער "ספר חיי עולם" שבספר "שבע רשויות". בחוברת השנייה של "ילקוט הרעים" (יולי-אוגוסט 1945) פירסם גלבע ארבעה שירים תחת הכותרת "צרור שירים מתוך 'חיי עולם'", ומתוכם נכלל ב"הנה ימים באים" רק השיר "גַּלֵּי אָבִיב" (הוא נכלל שם תחת הכותרת "אָבִיב"), ואילו שלושת השירים האחרים לא הופיעו בכתב היד, אך נכללו אף הם בשער "ספר חיי עולם" שבספר "שבע רשויות".

נשאלת השאלה, מדוע מתוך עשרת השירים שנדפסו ב"ילקוט הרעים" נכלל רק שיר אחד בכתב היד של "הנה ימים באים"? התשובה על כך אינה ברורה. ייתכן שהדבר קשור לקוצר הזמן שעמד לרשותו של גלבע כאשר כינס את השירים ועיבד את כתב היד. ברור כי גלבע שקד על כתב היד "הנה ימים באים" בקדחתנות, ולא הספיק לעבדו עד תום. את 53 השירים הראשונים שבכתב היד ניקד ניקוד מלא, ואילו מתוך 21 השירים האחרונים נוקדו רק שני שירים (השיר "אֲנִי הוֹלֵךְ לִקְרָאתְךָ ", והשיר המסיים "אֲנִי יָתוֹם").

מכאן ניתן להסיק, אולי, כי רק סיבה טכנית מנעה את הכללתם של שירי "ילקוט הרעים" בקובץ "הנה ימים באים". כשעבד על כתב היד במהלך חופשתו, ייתכן שלא היו תחת ידו חוברות "ילקוט הרעים" או כתבי היד של השירים שנשלחו לפרסום. גלבע נע ונד עם מזוודת שיריו ממקום למקום, וקשה היה לו לאסוף את כל שיריו שנכתבו. מצד שני, לא חסרו לו שירים, והוא יכול היה "להסתדר" גם ללא השירים שנתפרסמו. רק מאוחר יותר, כשכבר חי "חיים מסודרים", יכול היה לבדוק את "מאגר" שיריו במלואו, לבחור כראות עיניו ולפרסם אותם בספרו "שבע רשויות". מכל מקום, תהא הסיבה אשר תהא, ברור כי לא כל השירים שהתאימו לקובץ "הנה ימים באים" נכללו בו, ושירים רבים נשארו מחוצה לו ללא כל סיבה נראית לעין.

ארבעה ימים אחרי חתימת הקובץ "הנה ימים באים", ב-19.2.1946, בתום חופשתו הצבאית, חזר גלבע לאירופה. תחילה שהה במחנה המעבר צריפין, שבו היו למעלה מאלף חיילים. משם עלה לרכבת שעשתה דרכה דרומה, ונסע לפורט סעיד. נסיעתו זו נועדה לאסוף חומר על חללי הבריגדה ברחבי אירופה. במהלך הנסיעה נדד גלבע ברחבי צרפת, בלגיה והולנד, יחד עם חברו זליג פּוֹסֵק, בנו של ידידו ומיטיבו הרב הִלל פוסק, ומובן שלא יכול היה לטפל בהוצאת הקובץ לאור.

"מעתה ואילך אהיה נתון משך ימים ושבועות לרוח דרכים ולקצפו של ים", כתב לשלמה טנאי באיגרת פרידה. הוא המשיך לכתוב שירים, אולם את השירים שנוספו באמתחתו השאיר מחוץ לכתב היד "הנה ימים באים". השם "הנה ימים באים" נותר, מלבד בכתב היד שבארכיונו, בפרסום אחד. בכ"ו בשבט תש"ה (9.2.1945) פירסם גלבע בביטאון היחידה "לחייל" את שלושת השירים הראשונים של הספר תחת הכותרת "הנה ימים באים".

ב-29.8.1946 השתחרר אמיר גלבע מן הצבא הבריטי. לאחר ארבע שנים קשות של שירות צבאי בתקופת מלחמה, ולאחר שנודע לו כי אביו, אמו וששת אחיו ואחיותיו נספו בשואה, חזר בודד וגלמוד לארץ. הוא לא ידע לאן יפנה, מה יעשה וכיצד יסתדר. במהלך שנת 1946 השתחררו חיילים רבים מהצבא הבריטי ומצאו את עצמם במעבר חד משירות צבאי - אשר במסגרתו סופקו להם כל צורכיהם, כמו מגורים ומזון - לחיים אזרחיים, לעמידה ברשות עצמם במשק שסבל מאבטלה. עד מהרה סבבו ברחבי הארץ חיילים משוחררים מיואשים וחסרי עבודה.

לאמיר גלבע לא היתה עבודה, לא היה בית ולא היתה משפחה. והרי הוא לא היה בחזקת "עולה חדש". הוותק שלו בארץ מנה כמעט תשע שנים! כארבע וחצי שנים עברו מעלייתו בראשית 1938 ועד התגייסותו לצבא הבריטי ב-1942, ועוד ארבע שנים שירת בצבא, ועדיין לא היה לו "חדר משלו"! הוא מצא את עצמו נע ונד ממקום למקום בתחושה של אין-מוצא. משהגיע לביתה של הרבנית גיטל פוסק כדי לקחת את צרור חפציו הדל - שאותו הפקיד אצלה למשמרת לפני צאתו לצבא - התברר כי הצרור, שעמד מאחורי ארון, היה כולו אכול עש ומפורר.

"הנה איני יכול לעמוד על הרגליים, ואני מוכרח לרוץ, שום דבר לא אשיג, אך עורי בוער עלי", כתב ב-22.12.1946 על גבי הזמנה לפגישת תא של החיילים המשוחררים, ברחוב ברנר בתל-אביב. יותר מכל העיקה עליו הבדידות. בצבא, למרות היותו יוצא דופן, משורר, איש הרוח שבין החיילים, עדיין היה חלק מקבוצה. הוא הרגיש כמי שתורם תרומה חשובה לכל וכמי שתרומתו רצויה ומוערכת. בכל מקום שבו שהו חיילי הבריגדה, הרעיפה עליהם האוכלוסייה האזרחית רוב דאגה ואהבה. הם היו מושיעיהם, אלה שבאו למגר את כוחות הרשע. "כל ארץ בה דרכה כף רגלנו שמחה לשאתנו על גבה", כתב גלבע ברשימה עיתונאית, "כל דלת נפתחה לפנינו, כל פה ברכנו לשלום כל בחורה שלחה לצידך את מיטב חיוכיה" (גלבע, 24.2.1947). בשירו "מֹשֶה" ("משמר", 12.5.1950) תיאר גלבע את הבחורות שסבבו אותו במהלך התחנות שעבר בצבא הבריטי:

משפשט את המדים השתנה מעמדו מחייל, הזוכה לכבוד ויוקרה, למי שזקוק לחסדי הממסד הארץ-ישראלי. הוא, הגאה, נאלץ להתדפק על פתחיהם של פקידים כדי לזכות במיטה ללילה. הוא התקיים ממעט הכסף שנותר לו מתקופת שירותו הצבאי, מפרסומים בודדים בעיתונות ומעבודות הגהה ותרגום. לוּ היה מצטרף לאחת המפלגות ההסתדרותיות, אין ספק שמצבו היה משתפר ומישהו היה דואג לו, אולם הוא סירב. "הלא אני אינני נגד מפלגה זו או אחרת בהסתדרות", כתב ביומנו מאותן השנים, "מה מני יהלוך שאכנס לאחת? הו לא, לא! אתה לא תיכנס והלא יכולת כבר להיות מסודר, לוּ היית בזאת והיתה לך המשׂרה ההיא, הטובה. [...] והנה אתמול: לוּ היית חבר המפלגה השלטת - משׂרת העורך פתוחה ]היתה[ לפניך" (רשימת יומן מ-6.1.1947). החירות שלו חשובה היתה לו יותר מכל.

נכנס היה ויוצא בבתי הקפה התל-אביביים, שותה כוסית, מונה את פרוטותיו האחרונות, אך חשוב היה לו להישאר בן חורין ובלתי תלוי בחסדי מפלגה זו או אחרת. כה נואש היה מצבו, עד כי לעיתים התגעגע אפילו לתקופת שירותו הקשה; אז לפחות היתה לו קורת גג ולחם לאכול. ניגון של תקליט איטלקי, ששמע במקרה בעוברו ברחוב, הזכיר לו את שירותו באיטליה. "איפה היא הדרך ההיא הצעירה, הכחולה, החולמת, הטובה לי כל-כך. שם בכפר שבאלפּים האיטלקיים", כתב ביומנו ב-.23.1.1947 אך עם כל הייאוש שאחז בו לאחר שחרורו מהצבא, לא איבד את התקווה ותמיד נשאר בו שמץ של אופטימיות שאיפשר לו להמשיך ולעבוד. "אני הלא מאמין תמיד עוד בטוב... ממעמקים!!!", כתב ביומנו ב- 26.1.1947.

הוא המשיך לעבד את כתב-היד "הנה ימים באים" והכניס בו שינויים של ממש. ב-11.12.1946, כעשרה חודשים לאחר שנחתם כתב היד של "הנה ימים באים", החליט גלבע לשנות את שם הקובץ של שירי השואה והמלחמה, ולקרוא לו "חיי עולם", כשם מחזור השירים שפירסם בחוברת "ילקוט הרעים" של שנת .1945 נראה שבַּצירוף "חיי עולם" ביקש גלבע להנציח את החיים שכלו בימי השואה והמלחמה ואינם עוד, ומצד שני - להנציח בשיר את החיים הרוחניים, שחשיבותם נשמרת וקיימת לעד.

בקובץ "חיי עולם" התכוון להביא, כפי שכתב ביומנו, שירים ורשימות שנכתבו "בתקופות מסוימות בצבא". "כך זה היה איזה חודש-חודשיים במדבר כשבכיסי היו כמה פיסֵי נייר משונים שמצאתי ומילאתים. אחר כך כעבור כמה שנים והרבה הרבה מאד דרכים, מאורעות, דמעות, חלומות ודם מן הלב בפירנצה. [..] אלה בעצם שירַי האמיתיים שבאו מתת ההכרה החי לעולמים" (4.1.1947).

לפי רשימות אחדות שנמצאו בארכיון גלבע ניתן לראות, כי עד לכינוסם של השירים בשער "ספר חיי עולם" שבספר "שבע רשויות", שינה גלבע, וחזר ושינה, את מבחר השירים שכלל ב"חיי עולם", גם את הסדר שלהם ואת חלוקתם למדורים. כעשרה חודשים לאחר חתימת כתב היד של "הנה ימים באים" הרחיב גלבע את קובץ השירים "חיי עולם" - הנוסח המאוחר של "הנה ימים באים" - והתכוון לכלול בו 94 שירים. 63 מהם נלקחו מתוך "הנה ימים באים" (על פי רשימת-שירים שכתב ב-11.12.1946).

הוצאתו לאור של הספר "שבע רשויות"
שתים-עשרה השנים שעברו מאז עלה גלבע ארצה ועד שיצא לאור ספרו השני, "שבע רשויות" (1938-1949), היו שנות כתיבה פוריות מאוד שבמהלכן כתב מאות שירים, אך מרביתם לא כונסו. בספרו "לָאוֹת" (1942) כינס רק 30 שירים מתוך העשרות הרבות שכתב בשנים 1938-.1942 השנים 1942-1948 היו שנים פוריות אף יותר מהשנים שלפני גיוסו לצבא הבריטי.

"גושי שירים תוכפים עלי בזמן האחרון: גַבּשֵנוּ!", כתב לשלמה טנאי ב-11.2.1943, והבטיח ש"אם תצלח הרוח" הוא "יכלא את השירים בבתים" (מכתבו של גלבע לטנאי, "ספר ילקוט הרעים", עמ' 306-307). בזמן שהותו בצבא הבריטי, לקראת סוף שנת 1944, וכשנתיים וחצי לאחר שיצא לאור ספרו "לאות", ניסה גלבע לפרסם קובץ שירים בעזרת משה מוסנזון, שערך אז את החלק הספרותי של הביטאון "לחייל". "אם תרצה להוציא קובץ שירים, זה מותנה שתהיה כאן בעצמך ותעבוד עליו", כתב לו מוסנזון (מכתבו של מוסנזון לגלבע, מ-20.11.1944).

אלא שגלבע, ככל הנראה, לא יכול היה לקחת פסק זמן מפעילותו הצבאית ולעבוד על שיריו, והרעיון נזנח. גם את הקובץ "הנה ימים באים" לא הצליח לפרסם. אך מעיין יצירתו לא דלל; להפך, ככל שחלף הזמן התרבו השירים שבאמתחתו. גלבע רצה לפרסם את שיריו שגדשו את מגירות שולחנו במשך השנים, אך מסיבות כלכליות לא יכול היה להגשים את משאלתו. הוא היה חסר אמצעים, נע ונד, עסק בעבודות מזדמנות ולא היה לו "מֶצֶנָט" שיעזור לו לפרסם את שיריו. עצמאי היה ואינדיבידואליסט.

יחסיו עם אברהם שלונסקי, פטרונם של סופרי דור תש"ח, ידעו עליות ומורדות. בתקופת שירותו בצבא הבריטי המשיך גלבע לשלוח אליו שירים, במישרין או באמצעות חברי "ילקוט הרעים", אולם את רובם לא הדפיס שלונסקי. ב-52 הגליונות הראשונים של כתב העת "עִתים", שהחל לצאת ב-25.9.1946, בעריכת שלונסקי, לא פורסם ולוּ שיר אחד של גלבע, בו בזמן ששיריהם של המשוררים האחרים בני דורו פורסמו לעיתים קרובות. נסיונותיו לפרסם שירים ב"מאזנים" נכשלו לחלוטין. יעקב שטיינברג, שערך בתקופה זו את "מאזנים", סירב להדפיסם (מכתב משטיינברג לגלבע מ-26.5.1943). אפילו בני חבורתו מ"ילקוט הרעים" לא תמיד הבינו לרעו. הם פירסמו משיריו רק בחוברות א' ו-ב'. בחוברות ג' ו-ד' לא פורסמו שיריו, למרות שידוע כי לפחות לחוברת ד', שנתפרסמה בקיץ 1946, שלח גלבע שירים. גלבע תינה את צערו על כך בפני המשורר עוזר רבין, שהשתייך אף הוא לחבורת סופרי "ילקוט הרעים".

רבין כאב את כאבו של ידידו, וכתב לו כי הוא מצטער על "שהמטומטמים הללו, מוציאי הילקוט, 'חברינו כביכול' ללבטי חיים ואמנות, 'שופרות הדור החדש' המתהפך בייסורים, לא מצאו לנכון ולטוב להם" להביא את שירי גלבע ב"ילקוט" החדש. עוזר רבין הוסיף וציין במכתבו, כי אמנם לא קרא את השירים שגלבע הציע ל"ילקוט הרעים", אך הוא "בטוח בטיבם ובערכם". "יודע אני, כי כבד עליך פטיש-האמת וכי בשוּרותיך הטרופות יש מדמדומי חזון. וגם אם אינם עשויים לפי טעמו האסתטי של מי שקטן מלהשיגם, הרי קדחת הדור לוהטת בהם" (מכתבו של רבין לגלבע, כנראה מאוגוסט 1946). אמיר גלבע חש, כי אם הוא רוצה להמשיך את דרכו כמשורר - לא יוכל עוד להסתפק בפרסומיו בכתבי העת שהגיעו טיפין-טיפין. עליו לפרסם ספר שלם, שבו ייתן ממיטב שירתו שנכתבה לאחר צאתה לאור של חוברת "לָאוֹת".

אם אמנם ניסה גלבע לפרסם את שיריו בספר בתקופה שלאחר שחרורו מהצבא הבריטי - לא נמצאו עדויות לכך. הקובץ "הנה ימים באים" היה ערוך ומוכן, ועימו עוד מחזורי שירים רבים, מגובשים וכאלה שעדיין לא קיבלו את צורתם הסופית. כאשר בחן גלבע את פרי יצירתו בשנים 1942-1948, מצא כי למעשה עבד על קבוצות שירים מגוונות. הוא הרגיש כי תחת ידיו נוצרים כמה ספרים במקביל. הוא חילק את הספר ל"רשויות", ורמז בכך שלמרות הקשר בין ה"רשויות" השונות - יש להפריד בין הדבֵקים. אמנם הספר אחד הוא, אך מצד שני אין רשות נוגעת בחברתה.

בסופו של דבר כינס גלבע את מִגוון שיריו לכתב היד של הספר "שבע רשויות". אין ספק בכך שגלבע רצה מאוד להוציא ספר זה לאור. הוא "פיגר" בכשנתיים אחרי רוב סופרי "ילקוט הרעים", שבשנים 1946-1948 כבר הוציאו לאור את ספריהם הראשונים (בנימין גלאי ב-1946, יגאל מוסנזון ב-1946, שלמה טנאי ב-1947, משה שמיר ב-1947, נתן שחם ב-1948), ואילו הוא הוציא לאור רק את החוברת הצנומה "לָאוֹת" (1942).

בכל זאת גלבע לא מיהר לפנות להוצאות הספרים. נראה שהסיבה לכך שגלבע השתהה לא מעט בפרסום הספר לא היתה רק כלכלית. יחסו של גלבע לפרסום שירתו היה מורכב, ונע כל השנים הללו בין רצון לפרסם את שיריו לבין רצון לגנוז אותם, או לפחות לדחות את פרסומם. מורכבות זו בולטת כבר ביחסו לפרסום שיריו ב"ילקוט הרעים": "בנוגע לחלקי בקובץ ["ילקוט הרעים", קובץ א'] אגיד לך את האמת שאין אני רואה או מוצא משהו - פשוט אין לי כלום", כתב לטנאי ב-11.2.1943, כשבתרמילו היו מונחים עשרות שירים חדשים שלא ראו אור! "אם אוכל, אכין משהו בדרך ובפעם הבאה אשלחהו ואם לא - אין אתם מפסידים".

כך גם לא מיהר עתה לחזר אחר הוצאות הספרים. היוזמה להוציא את הספר "שבע רשויות" באה מצד הוצאת ספרית פועלים. דוד הנגבי, שעמד אז בראש ההוצאה, פנה אל גלבע בהצעה לפרסם את שיריו. גלבע הניח לדוד הנגבי לחזור ולפנות אליו פעמים אחדות בטרם נתן את הסכמתו לפרסום "שבע רשויות". אך משהחליט לבסוף לפרסם את שיריו בספרית פועלים - נתן את כתב היד להוצאה בלא שום תנאי ובלא חוזה כתוב. הוא אמר לאנשי ההוצאה כי "אין בדעתו לדרוש סכום גדול" כשכר סופרים, אך חשוב לו "שההוצאה תהיה יפה" (מכתבו של גלבע לדוד הנגבי). הספר יצא לאור בסוף שנת 1949, ב-1500 עותקים.

הספר "שבע רשויות", כפי שנרמז משמו, כולל שבעה שערים: "לָאוֹת", "סֵפֶר גְּבִישַׁיִךְ לַהֵלֶךְ" (שניהם כלולים בספרו הראשון "לאות"), "ספר חיי עולם", "ספר מִדֶּרֶךְ", "ספר האלמוג", "ספר שתִי היגון ועֵרב השמחה" ו"ספר יום התמיד". היה זה הספר הראשון שייצג את שירת גלבע על פניה השונים. גלבע חיכה לו במשך שבע שנים, ואולי אף מראשית כתיבתו בארץ. "כמה הוא נאה", כתבה המבקרת גליה ירדני על הספר במכתבה אליו מ-18.11.1949, לאחר שקיבלה את הספר בדואר. ועם זאת, שמץ ביקורת ניתן למצוא בהערתה כי הספר "מעט גדוש". ירדני שיערה, כי גלבע גדש את הספר והרכיבוֹ משבעה שערים משום שרצה להכניס בו את כל פירות יצירתו. "דומה כי חפצת להכניס בו הכל. האומנם סבור אתה כי לא תוציא עוד ספרי שירים? הבלים" (מכתבה של ירדני לגלבע).

סביר להניח, כי בגלל מגבלות תקציביות לא יכול היה גלבע לכלול בספר "שבע רשויות" את כל שירתו מתקופה זו. הוא ערך מחדש את הקובץ "חיי עולם", שיָרַש את "הנה ימים באים", וצימצם אותו. השער "ספר חיי עולם" שבספר "שבע רשויות" נותר הגדול שבשערי הספר, אך הוא כולל 54 שירים לעומת 74 ב"הנה ימים באים" ולעומת 94 השירים שתיכנן גלבע לקובץ "חיי עולם", לפי הרשימה שבארכיונו. מתוך 54 השירים, 37 הם מכתב היד של הקובץ "הנה ימים באים", ואילו 17 השירים שנוספו - נכתבו אמנם בתקופת שירותו בצבא הבריטי, אך לא נכללו בכתב היד "הנה ימים באים". גלבע חילק את "ספר חיי עולם" לשבעה פרקים. שירי כתב היד "הנה ימים באים" רוכזו בעיקר בפרקים ב', ד', ו' ו-ז' של השער "ספר חיי עולם".

שני שירים נוספים מתוך "הנה ימים באים" נתפרסמו בשערים אחרים שבספר "שבע רשויות": השיר "פְּתִיחָה לְסִפּוּר אַחַד הָעֲנִיִּים" פותח את "ספר מדרך", והשיר "אַתָּה טוֹב, אַתָּה טוֹב עַד הַבֹּקֶר! " נכלל ב"ספר האלמוג" תחת הכותרת "יִחוּד הַדָּם". כמעט בכל שירי הקובץ "הנה ימים באים" ישנם ציוני זמן ומקום, ואילו במדור "ספר חיי עולם" שב"שבע רשויות" מחק גלבע את רוב התאריכים ואיזכורי המקומות. כך התחזק הרושם, שאולי ביקש גלבע ליצור, כי חלק גדול מהשירים נכתבו לאחר המלחמה ולא במהלכה.

עם זאת יש לציין, כי מגמה זו של גלבע לא היתה טוטלית, ובחמישה מתוך 54 שירי "ספר חיי עולם" נוסף מידע על מקום הכתיבה, שלא היה קיים בכתב היד של הקובץ "הנה ימים באים" (הכוונה לשירים "כֵּן. כָּכָה. לֹא רַחוּם ", "פַּס חֲלוֹמוֹתֶיךָ, כְּבִישׁ ", "לֹא אֶקְרָא לַבֹּקֶר שֵׁם ", "זֶה צִלִּי, רְאִיתִיו עַכְשָׁו זָקֵן " ו"עִיר זוֹכֶרֶת").

נראה שחלק גדול מן השירים שהיו ב"הנה ימים באים" והוצאו מספר "חיי עולם" אינם נופלים ברמתם השירית מן השירים שנוספו לספר "חיי עולם". לא נמצאו הבדלי רמות בין השירים שגנז לשירים שפירסם. ההחלטה לגנוז חלק מן השירים מעידה עד כמה הקפיד גלבע בבחירת השירים לספר. הוא התלבט, שינה, הוסיף וגרע שירים, מכתב יד לכתב יד ואפילו ממהדורה למהדורה. קובץ השירים "הנה ימים באים" שופך אור על "קורותיה" הספרותיים, ההיסטוריים והביוגרפיים של אחת משבע הרשויות, הרשות של "ספר חיי עולם", שנכתבה בתקופה הרת גורל. שאר שש הרשויות מחכות עדיין למחקר השלם והמקיף שישפוך אור על ראשיתה של שירת אמיר גלבע.

חגית הלפרין

© כל הזכויות שמורות לגבריאלה גלבע, למרכז קיפ ולקיבוץ המאוחד הוצאה לאור

הנה ימים באים, שירים: 1942 - 1946 - אמיר גלבע (גלבוע)
The Days are Coming, Poems 1942-1946 - Amir Gilboa


לראש העמוד

מומלצים: ספרים | כתב עת ספרים | עולם חדש | רמקולים | זכות הילד לכבוד
| סמיוטיקה | מטר | רמות | Tom | דלילה | מיקרוטופינג

ספרים חדשים באוגוסט 2019:
אולטימטום, אי אפשר לברוח מהשמש, אלוהים אתה שם? זאת מרגרט, אמש, לילה אחרון, גיא בן הינום, האוויר שאת נושמת, האיש שלא שרף את קפקא, האישה שלא הייתה, האלמנה השחורה, הזנה רעילה, הכד השחור: רומן משפחתי, הכלה מאיסטנבול, המיסה של האתאיסט, המשהו הזה, הסבך, וינה 1900 , חוק 5 השניות, חיים לנצח, יפים כמו שהיינו, לא העזנו לדעת, לאהוב מחדש, לקראת אוטוביוגרפיה מינורית, נהר הקרח, סודות, סוכרי יוסי - אמזלג, סטארט אפ, עוד לילה אחד, על מקום הימצאה, פול אוסטר 4321, פיצות,איקאה ודילמת האיש השמן, רומן, רשימת המוזמנים, שמיים שאין להם חוף.

ספרים חדשים ביולי 2019:
איה 50, איך לעצור את הזמן, אימפריית החטאים , אמא של הים, אמנות הזוגיות, אנגארד הסייף, אצל הילל ולילית מהעיר הגלילית, בבית הקפה האקזיסטנציאליסטי, בחזרה ללאקאן, ברונז, בריכה עירונית, בשבח המלחמה, דראגה קלרי, האחות המועדפת, הטופוגרפיה של העריכה, הסיפור יתחיל בפרנזו, הרצל - היסטוריה אירופאית, השאירו הודעה לאחר הצפצוף, השבוי ואשת השבוי, השמיעיני את קולך ונסו הצללים, התוואי האופקי, חדר הפלאות, יחידים במינם, ימים של פלא, ירח מעל סואץ, להיות אנושי - איריס מרדוק, ליאור רובין, ליאורה, לעולם אל תיתן לי ללכת, לשאלת המתודה, מבקשי חיים, מועדון ה-5 בבוקר, מוצא המינים מאת צ`רלס דרווין, מחר אני הולכת, מכת פתיחה, נשיקה של זהב, ספרות, היסטוריה היום האחר, על דלות המוסר, פונטי , פלמינגו - ימי אהבה, רוזה האדומה, שיבה לריימס.

ספרים חדשים ביוני 2019:
אני אבא שלך, גן ההרדופים, האדון היהודי, הזכות לשלמות הגוף, המוח המאושר, השירים הגנוזים, כובעים של זכוכית, נחובש, סודות, צמאה לך נפשי, שפילפוגל , שפילפוגל, תעלול.

ספרים חדשים

סמיוטיקה - בניית אתרים, עיצוב אתרים