» טקסט  » שירה  » ספרים חדשים בנובמבר 2007       חזור

מארק (מרק) סטרנד - שירים
מאת: עוזי וייל (תירגם וערך)
Mark Strand - Poems

ההוצאה: ידיעות ספרים מארק סטרנד נולד באי פרינס אדוארד, קנדה, בשנת 1934. אביו היה סוכן נוסע, והוא בילה את רוב ילדותו בארצות הברית. עד היום כתב 11 ספרי שירה, עליהם זכה בפרסים רבים במשך השנים, לרבות פרס פוליצר. סטרנד כתב גם ספרי מאמרים, תרגומים ואנתולוגיות, סיפורים קצרים, ספרי אמנות, וספרי ילדים. שיריו הם דמויי חלום, אינם שייכים במובהק לאף זרם ספרותי, ולמרות זאת הוא נחשב לאחד מגדולי המשוררים האמריקאים בכל הזמנים. כיום הוא חי בניו יורק, ומלמד באוניברסיטת קולומביה.

עוזי וייל, מתרגם את שיריו של מארק סטרנד כבר יותר מחמש עשרה שנים. חלק מהם התפרסמו בשער האחורי של עיתון "העיר" . וייל הוא סופר ותסריטאי, ובעבר ערך ותירגם את אסופת שיריו של ריימונד קארבר. לספרו של וייל: השער האחורי

החומרים בספר לקוחים מתוך הספרים הבאים של סטרנד: ישן עם עין אחת פקוחה, סיבות לנוע, חשוך יותר, סיפור חיינו, השעה המאוחרת, מר וגברת בייבי, החיים נמשכים, מחסה חשוך, מזג אוויר של מלים, תרנגולת, צל, ירח ועוד, סופת שלג של אחד ואדם וגמל.

מארק סטרנד: שירים, תירגם הקדים וערך: עוזי וייל בהוצאת ידיעות ספרים.
עיצוב עטיפה: איריס דה בוטון, 320 עמודים.

הקדמה: האיש שיודע משהו | עוזי וייל

1.
יש ואדם נולד כשהוא יודע סוד. משהו מוחלט וברור. שאי אפשר לבטא אותו כלל במלים, אבל המשהו הזה נוכח בכל מבט שהוא מביט כתינוק, בכל צווחת גיל או דמעת עלבון שהוא חווה כילד, בכל מסע, בכל אהבה, בכל פרידה שהאיש המבוגר עובר. וכמובן, בכל זיכרון שנזכר האיש הזקן. כשהוא חושב על אירוע בחייו, הוא לא חושב על הדבר עצמו, אלא על הסוד שהתגלה מאחורי הדבר. מעטים האנשים האלה, אבל הם קיימים.

מארק סטרנד, לדוגמה.
והדבר הזה שהוא יודע - הוא לא המציא אותו, הוא אפילו לא גילה אותו. לזכותו של מארק סטרנד יאמר, שהוא נתן לו להיות, למידע הזה. הוא לא חסם אותו. שהוא חי את חייו בצורה שתאפשר למשהו הזה להיות נוכח. לצאת לעולם, בצורה הנקיה ביותר האפשרית.

אם אתה חי כך - בכל פעם שתניח את העט שלך על הנייר, המשהו הזה יֵצא לעולם. בין אם בשיר על ילדותך, או במאמר על ההבדל בין צילום לשירה. מתי שתניח את עטך על גבי הנייר, המידע הנסתר הזה יזרום החוצה.

2.
מהו, הדבר הזה?
מהו הדבר שסטרנד יודע, ואני לא? הדבר שאני נורא רוצה לדעת, ואולי יכול לדעת לרגע - הרגע שבו אני קורא שיר שלו, למשל. וזה נעלם מעיני ברגע שהפסקתי לקרוא, אבל למעשה נשאר איתי לנצח.

כי ברגע שהרמת את עיניך משיר של מארק סטרנד, המידע הנסתר הזה חוזר להיות חסר צורה, חסר מלים. אבל בצורתו ההיולית, המוחלטת, חסרת הצורה, הוא חדר אל נשמתך וקנה בה אחיזה.

ואז, בלי שתשים לב, בעוד שעה או שנה או עשור, אתה תרים את מבטך ותראה משהו מוחלט: איך שהאור נופל על העצים בצורה מסויימת, איך שקשרת את שרוכי הנעליים, כך ולא אחרת. איך שמישהי שאהבת פעם עברה ברחוב בו אתה גר. לא את הדברים עצמם, אלא את המידע הנסתר שהם לוחשים.

ואתה תדע שלא היית זוכה לדעת את הרגע הזה אם לא היית קורא שיר של מארק סטרנד, לפני שעה, או שנה, או עשור.

3.
מתוך אחד השירים המדוייקים, הקטנים, והמופלאים ביותר של סטרנד, "בוקר" - מופלאים במובן שהוא מסוגל להכניס לעשר שורות פשוטות חוויה שמרוב שאין לה מלים, רוב בני האדם יוותרו וישכחו אותה:

זה היה איתי מאז בכל יום ויום: אותו הבוקר בו לקחתי
את הסירה של דודי ממפרץ המים החום
וחתרתי אל האי.
גלים קטנים התנפצו על הדפנות
והחריקה החלולה של המשוטים
עלתה אל היערות, אל האורנים המצופים חזזית.
נעתי כמו כוכב אפל, נסחף מעל החצי האחר, הטבוע
של העולם, עד שמשהו רחוק לחש לי
להביט מעבר לקצה הסירה, וראיתי מתחת לפני המים
חדר בהיר, קבר מוצף אור, ראיתי בפעם הראשונה
את המקום היחיד הצלול שניתן לנו כשאנחנו לבד.

וזו, אולי, ההגדרה הרכה, והמפחידה ביותר ששמעתי אי פעם למקום הזה:
"החצי האחר, הטבוע של העולם... קבר מוצף אור..."

אתה מגיע לשם רק כשאתה מאבד כל תקווה להגיע לשם.

4.
המקום הזה, כל אחד מסוגל להגיע אליו לפעמים. אבל לא כל אחד מסוגל לדבר על זה. לפני שנים רבות, היה לי חבר ושמו ד'. היינו צעירים, וד' חי עם חברתו לחיים, היום אשתו, בדירה קטנה ועלובה באחד מהרחובות הקטנים המתפתלים בסתר מאחורי רחוב בן יהודה בתל אביב.

יום אחד היה לד' יום הולדת, וחברתו לחיים שרצתה לשמח אותו קנתה כמה נתחי בשר מן היקרים שביקרים, אצל הנחשב בקצבי העיר, כדי להכין ארוחת ערב חגיגית. כולנו היינו אז עניים מרודים, ובקושי אכלנו בשר, וארוחת סטייקים מעין זו עלתה כמו שבוע משכורת, בערך.

בצהריים היא הִשרתה את נתחי הבשר בציר כלשהו, ושניהם הלכו לנמנם שנת צהריים טובה, לקראת ארוחת הערב. כשקמו משנתם, ראו שחתול אחד מחתולי הרחוב, שהיו חתולים רזים וקשוחים ומרוטים, חתולים ששום דבר טוב לא קרה להם בחיים - חתול אחד כזה הצליח לטפס ולהתגנב למטבח, ואכל את כל נתחי הבשר.

כשהם ראו אותו, הנתח האחרון עוד היה בפיו. ד' הביט בחתול. החתול הביט בד'. ואז בלע מהר את שארית הבשר, וברח משם.

כשד' סיפר לי על כך באותו ערב, הוא אמר משהו שלא אשכח: הבשר הזה, היה הדבר הטוב ביותר שקרה לחתול הזה כל ימיו. ולא רק בשלו - בחייהם של כל חתולי השכונה לא אירע מעולם כדבר הזה. אלא שהחתול לא היה מסוגל לספר על כך לאף אחד. החוויה החשובה ביותר בחייו היא בלתי ניתנת להעברה. וחבריו לעולם לא יֵדעו שאושר כזה אפשרי בכלל. כי הוא חתול.

במובן הזה, אני חושב, כולנו חתולים. הדברים העמוקים ביותר שעוברים עלינו, אין להם מלים. בתוך כל סיפור מתחבאת חוויה רוחנית - אין לה צורה, ואין לה מלים. ואנחנו לא מסוגלים לספר אותה. ועד מהרה, אנחנו תוהים אם היא היתה בכלל אמיתית. משום מה מארק סטרנד לא רק שהיה שם, הוא גם חזר לספר. והוא מסוגל לתאר איך זה בדיוק. שם, בנקודה הנסתרת שממנה נולדים הסיפורים. והחיים. הוא החתול האחד שיכול לדבר.

5.
מוזר, אבל המשורר "המלאכי" ביותר שאני מכיר, הוא גם אחד המיניים ביותר. קראו את סיפורו "אהבות אמיתיות". אני מתקשה לזכור תיאור אמיתי וקורע לב יותר, רומנטי ואירוטי יותר, של המשיכה הגברית לנשים באשר הן נשים. ובכל סיבוב של הסיפור, ככל שהמשיכה גוברת, ככל שהתיאור הופך להיות יותר אירוטי - כך המבט בדבר עצמו הופך להיות חד יותר, חסר אשליות יותר.
וגם - בסופו של דבר - אוהב יותר.

6.
במידה מסויימת, מארק סטרנד הוא משורר הדברים הבלתי נראים. משורר האינפורמציה המקיפה אותנו, זו שאיננה מסוגלת להיכנס לתודעתנו מחמת גסותו של הכלי הזה, הנקרא תודעה אנושית.

ועצם ההפרש בין האינפורמציה שבתוכנו לבין זו שבחוץ, הנפלאת מאיתנו, זו שרוצה להיכנס - יוצר כאב. והכאב ישנה את תודעתנו, וייצור מוכנות לתודעה חדשה.

סטרנד רואה את מה שנמצא שם, אבל עדיין אין לו שֵם. וברגע שאתה מתחיל לקרוא אותו, אתה מתחיל לראות את זה בעצמך. אתה מתחיל לראות שיש מקום כזה, שבו הדברים ישנם אבל עדיין לא קיימים.

7.
לאדם יש רבדים רבים. וחלק גדול מהם סותרים זה את זה. אחד הדברים שמייחדים את סטרנד זה שהוא פועל כאחד. שכל הרבדים שלו, כמה שהם רבים וסותרים, כולם שרים את אותו השיר. מתוך "לשמור על הדברים שלמים":

בשדה
אני היעדרו
של שדה
. ככה זה תמיד.
היכן שאני נמצא
אני מה שחסר.

אולי בגלל שמבחינה מסויימת שירתו של סטרנד היא שירת ההיעדרות, והוא עצמו בבחינת "הנעדר" - אולי בגלל זה הוא יכול להיות אחד. אנחנו יכולים להיות טובים ברובד אחד, ורעים ברובד אחר. צדיקים ברובד אחד, ורשעים באחר. חכמים וטיפשים. בעלי רצון בהמי פה, והשגה רוחנית שם. והדבר שמייחד את סטרנד הוא זה: שהוא שקוף לחלוטין בכל הרבדים. מבטו אחד: מדוייק, עדין כסכין מנתחים, לא ממציא רגשות, לא מזייף מסקנות. הוא הדבר עצמו, בכל רובד של השיר.

כשהוא מדבר על אירוטיקה, אותו אור זורח מהשיר כמו בשעה שהוא מדבר על המוות. כשהוא מדבר על תרנגולת, הוא משתמש באותו מבט זך וחודר, כמו בשעה שהוא מדבר על אהבה או על מלאכים.

8.
לכל אדם יש אור דק שאיתו הוא מביט. והאור הזה מגיע עד להיכן שמגיע, וחוזר אליו בתור אינפורמציה על העולם. והאור הזה לפעמים נעלם ולא חוזר, לפעמים נחסם, לפעמים מתעבה ונהיה גס. וצבעו משתנה.

אבל האור הדק של סטרנד, כמה שהוא עדין ומזוכך, אינו נחסם באף רובד. הוא עובר מלמעלה עד למטה, מהמבט הקוסמי - דרך רגשות מורכבים וכואבים - ועד לתיאורים הבשריים והארציים ביותר של מוות ושל מין.

המבט הסטרנדי מורכב מהרבה חיים, והרבה טוהר. אני מכיר אנשים שכל אחד יכול לראות שמבטם טהור, אבל הם צימצמו מאוד את חייהם. כדי לגונן על טוהרתם, הם נסוגו והקטינו מאוד את נגיעתם בחיים. ולעומת זאת, אני מכיר אנשים שיש להם המון חיים, אבל מבטם מלא תשוקות ורגשות, מלא בטעויות, במקריות, ובכוח חיים גס. הרבה מסכים מערפלים את מבטם, מה שמאפשר להם לחיות חיים מלאים וגדושים.

אצל סטרנד, אותו אור זך ודקיק עובר ומביט על החיים מלמעלה עד למטה. והוא מאיר באותה צורה גם כשהוא עוסק בנמוך, וגם כשהוא עוסק בגבוה.

9.
ואולי זה סודו: שהוא היה פעם אחד. והוא זוכר איך זה היה, ויודע להראות איך זה להיות אחד בעולם הזה. מתוך שהוא "תמיד מה שחסר".

כמעט כל תופעה בעולמו של סטרנד, מתוארת מהמקום ששם היא נגמרת, או מתחילה. כלומר, מנקודת האין שלה. אבל הוא לא מתאר את האין, כי זה בלתי אפשרי. אי אפשר לתאר את מה שאיננו, כי הוא איננו. אז הוא מתאר את הדרך לשם. את כל הנקודות על המפה, את כל המקרים, כל השפיצים העדינים של החיים, כל הרגשות שבדרך - את כל היש בעולם. כדי לתת איזשהו מושג על האין שממנו הוא בא.

10.
מתוך "הרעיון":

ואז הופיעה שם, עם כל חלונותיה זורחים, קטנה,
רחוקה, מעבר למישור הקפוא - בקתה;
ועמדנו לפניה, נדהמים שהיא שם,
והיינו פוסעים קדימה ופותחים את הדלת,
ונכנסים לתוך הזוהר ומחממים את עצמנו,
אבל היא היתה שלנו על ידי שלא היתה שלנו,
והיא חייבת להישאר ריקה. זה היה הרעיון.

בגלל זה הסוד הוא סוד.
בגלל זה המקום החשוב ביותר, הוא זה שאי אפשר להיכנס אליו.
הוא שם רק בשביל שלא תוכל להיכנס אליו. אלה הם פירות הגן האסור. וסטרנד, אחד מהבודדים שזכו להצצה לעולם הזה, אומר פה משהו על סודו של גן עדן: שאי אפשר להיכנס אליו. שאם אכלת מעץ הדעת, זה כבר לא גן עדן - זה רק עוד דבר שאתה יודע.

לדעת שיש בקתה - אבל לעולם לא להיכנס אליה.
לעולם לא לחשוב שאתה, המשורר, יודע על מה השיר.
לעולם לא לתת לקורא את התשובה לשאלה, "על מה השיר?"
לעולם לא להגיד: העולם הוא כזה וכזה. ותמיד לקחת את עצמך, ככותב, אל המקום שבו אתה בעצמך אינך יודע יותר מהו העולם.

ודווקא בגלל זה, סטרנד הוא אחד הכותבים הנדירים הללו, שכאשר אתה קורא אותם אתה מגלה לרגע מהו העולם בשבילך. כי הוא הראה לך הכל, ולרגע לא אמר לך מה זה.

11.
מתוך מאמר של דייויד מאמט, "כתיבה במסעדות":

"האם אלוהים מת?" ו"למה אין יותר סרטים טובים?", הן פחות או יותר אותה שאלה. שתיהן מודות שהמיתוסים שלנו אכזבו אותנו - שהתחלנו לשפוט אותם בצורה רציונלית, ומצאנו שהם לא מספקים.

אנחנו רוצים לראות את איברי המין של השחקנים על המסך, ולהיות בטוחים שהם "ביצעו את הפעלולים שלהם בעצמם". אנחנו מבקשים מהמשיח שיזרוק את עצמו מגג הבנין.

כשאנחנו מתרגמים את הטקסים שלנו לחוויה רציונלית, אנחנו מונעים מהם את מטרתם, והיא להגיע אל התת?מודע שלנו ולטהר אותו מאשמה ומחרדה. למעשה, אנו דוחים את עצם האפשרות שלנו לפתור בעיות - את היכולת להתמודד עם המופשט.

אבל כשאנו פועלים כך, אנחנו בעצם מתעלמים מהבעיות המופשטות של חיינו, דוחים את פתרונן שוב ושוב, ומתעסקים רק עם מה שעל פני השטח - עם המובן וההגיוני. מכיון שהבעיות הלא?מודעות הן הבעיות הגדולות ביותר של חיינו, ברגע שאנו מתכחשים לקיומן אנו יוצרים חרדה אמיתית, אישית וחברתית.

החרדה הזאת מטופלת על ידי הטלוויזיה. על ידי בידור יומיומי, נגיש, מיידי, שמרגיע את כל הפחדים שלנו ברמה המיידית והשטחית ביותר - אבל לא עושה דבר כדי לפתור אותנו. שטחית, כי זה אינו טיפול בקתרזיס, אלא בהרדמה; הוא לא מטהר, הוא רק מטאטא את פני השטח. זה מה שעושה הטלוויזיה.

טלוויזיה היא המכשיר דרכו אנחנו מתנקים, מדי ערב, מרגשותינו השליליים. הטלוויזיה עושה טקס מחוסר הנחת שלנו (הדיווח היומי על מחדלי הפוליטיקאים); מהצער שלנו (בשידורי יום הזכרון); ומהאושר שלנו (על ידי ארבעה ערוצי סרטים שמשדרים מאתיים סרטים ביום שכמעט כולם נגמרים בהפי אנד).

התוכניות הללו אינן מסוגלות להגיע באמת לעומק הרגשי בו אמורה הטלוויזיה לגעת. כך שה"נושאים" שהטלוויזיה מטפלת בהם, הם לא יותר מאשר נוסטלגיה ליכולת להיות מעורבים באמת.

ובגלל זה, בדיוק בגלל זה, אני מוצא את מארק סטרנד כל כך חשוב.
כי לאמנות היום - כל אמנות, אבל בעיקר אמנות הכתיבה - אין יותר גיבורים. היא לא מסוגלת לספק תזות שיסבירו את העולם, לא לייצר יותר גיבורים ולא דמויות לחיקוי. אבל מה שהיא כן מסוגלת, זה להביא אותך למצב שבו אתה נוגע במקום הנסתר שלך.

ורק שם - במקום הנסתר שלך - אתה מיטהר מכל הפחד והאשמה והחטא היומיומי שלך. שהוא חטא חוסר המשמעות. אבל בשביל להגיע לשם, אנחנו צריכים אנשים שמוכנים ללכת למקום הזה בעצמם. רק בשביל זה צריכים - עדיין - משוררים בעולם.

12.
אם אתה נותן לשיר של מארק סטרנד להוביל אותך, אתה מגיע בעצמך למקום הסודי שלך. שהוא "המקיף" שלך, האור שאתה לא יכול להכיל. הוא הדבר הבא שעוד אין לו מלים.

מדוע? כי הוא בעצמו חיפש את הדרך לשם. כי הוא נתן לשיר ללכת עד שהשיר נעצר מעצמו, במקום שבו אין צורה יותר, ואין מלים. והמקום הזה הוא אחד אצל כל בני האדם באשר הם בני אדם. ואם הלכת איתו לנסתר שלו, הגעת גם לנסתר שלך. הנסתר הוא תמיד אחד: הוא כל מה שעדיין לא ידוע.

מצד שני, הדרך לשם תמיד תהיה הדרך שלו, אמיתית וחושנית ומדוייקת עד כאב בפרטיה. סטרנד לא נכנס לתיאורים "רוחניים". הוא לא מדבר על רגשות עילאיים. הוא לא משתמש ברגשנות, או בנוסטלגיה, או במניפולציות מלאכותיות. הוא רק משתדל להגיע למקום שבו הוא עצמו אינו יודע יותר על מה השיר.

בכל חמש עשרה השנים שאני מתרגם אותו, שמתי לב לדבר אחד: שאינך יכול אף פעם להמשיך שיר מארק סטרנד. כשהוא נגמר, הוא נגמר. מעבר לו, אין מלים יותר.

למשל, "הניבוי":

אותו לילה הירח נסחף מעל האגם,
הופך את המים לחלב, ומתחת
לענפי העצים, העצים הכחולים,
אשה צעירה התהלכה, ולרגע

העתיד בא אליה:
גשם יורד על קבר בעלה, גשם יורד
על הדשא בבתי ילדיה, פיה שלה
מתמלא באוויר קר, אנשים זרים עוברים לגור בביתה,

איש בחדר שלה כותב שיר, הירח נסחף אל השיר,
אשה מטיילת מתחת לעצים, חושבת על מוות,
חושבת עליו חושב עליה, הרוח באה
ולוקחת את הירח ומשאירה את הנייר חשוך.

- עוזי וייל

מתוך הספר: ישן עם עין אחת פקוחה

כשהחופשה תסתיים לנצח
זה יהיה מוזר
לדעת סוף סוף שזה לא יוכל להימשך לנצח,
הקול המסויים הזה שאומר לנו שוב ושוב
שדבר לא ישתנה,

ולזכור גם,
כי עד שזה יקרה הכל כבר יהיה מאחורינו, איך
היו הדברים, ואיך ביזבזנו זמן כאילו
לא היה מה לעשות,

כשפתאום, במהירות הבזק,
מזג האוויר השתנה, והאוויר הנשגב הפך
בלתי נסבל מרוב כובד, הרוח האילמת מצליפה,
ערינו הפכו לאֵפר,

ולדעת גם,
את מה שמעולם לא חשדנו בו, שזה היה דומה לקיץ
בשיא תפארתו חוץ מהלילות שהיו חמים יותר
והעננים שכאילו זרחו.

ואפילו אז,
בגלל שאנו לא נשתנֶה במיוחד, נתהה מה
יקרה עכשיו, ומי ישאר כדי לעשות את הכל
מחדש,

ואיכשהו ננסה,
ועדיין לא נהיה מסוגלים, לדעת מה זה היה בדיוק
שכל כך, אבל כל כך השתבש, או למה
אנחנו גוססים.

לשמור על הדברים שלמים
בשדה
אני היעדרו
של שדה.
ככה זה תמיד.
היכן שאני נמצא
אני מה שחסר.

כשאני הולך
אני חוצה את האוויר
ותמיד
האוויר נכנס פנימה
למלא את החללים
בהם היה גופי.

לכולנו יש סיבות
לנוע.
אני נע
כדי לשמור על הדברים שלמים.

המנהרה
יש אדם שעומד
מול ביתי
כבר ימים. אני מציץ בו
מן החלון
בחדר האורחים בלילה,
לא מצליח לישון,
אני מכוון את הפנס שלי
ומאיר את הדשא.
הוא תמיד שם.

אחרי זמן מה
אני פותח את הדלת הקדמית
רק מעט, כסדק, ומצווה
עליו להסתלק מהחצר שלי.
הוא מצמצם את עיניו
וגונח. אני טורק
את הדלת וממהר בחזרה
למטבח, עולה מהר
לחדר השינה, ואז יורד.

אני בוכה כמו ילדה קטנה
ועושה תנועות מגונות
דרך החלון. אני
כותב פתקי התאבדות גדולים
ומצמיד אותם לחלון כך שיוכל
לקרוא אותם בקלות.
אני הורס
את הריהוט בחדר האורחים, להוכיח
שאין לי שום דבר יקר בבית.

נראה שזה לא מזיז לו,
אז אני מחליט לחפור מנהרה
ישר לחצר השכנה.
אני סותם את הדרך למרתף
מחדר השינה עם
קיר לבנים. אני חופר בכל הכוח
ואחרי זמן קצר המנהרה
גמורה. אני עוזב
את כלי החפירה למטה, את ומעדר,

ועולה חזרה לאוויר לפני בית לא שלי
ועומד שם, עייף מכדי
לזוז או אפילו לדבר, מקווה
שמישהו יעזור לי.
אני חש שמישהו צופה בי
ולפעמים אני שומע
קול של גבר,
אבל כלום לא קורה
ואני עומד שם כבר ימים רבים.

אולם ריקודים דמיוני
לפי החליפה שלו, שהיתה שמרנית להחריד אבל יקרה, ואופן דיבורו שהיה עשיר ומדוייק, ניחשתי שהוא בנקאי, אולי עורך דין, אולי אפילו פרופסור באחת האוניברסיטאות הגדולות, הטובות יותר. לא עלה בדעתי שהוא יכול להיות משהו אחר, עד אשר, בזמן הפוגה קטנה בשיחתנו, לפתע הוא קם והחל לרקוד. האחרים במסיבה, שהוטרדו מהמראה באופן ברור, החלו להפגין מעורבות יתר בשיחותיהם. הם דיברו בקול רם, ומהר, אבל האיש המשיך לרקוד. ובגלל שזיהיתי את הדבר שקרא לו, את המוזיקה הרחוקה שהיה חייב לציית לה, קינאתי בו.

© כל הזכויות שמורות לידיעות ספרים הוצאה לאור

מארק (מרק) סטרנד - שירים - עוזי וייל (תירגם וערך)
Mark Strand - Poems

ספרים בדצמבר 2009 | ספרים בנובמבר 2009 | ספרים באוקטובר 2009 | ספרים בספטמבר 2009 | ספרים באוגוסט 2009 | ספרים ביולי 2009 | ספרים ביוני 2009 | ספרים במאי 2009 | ספרים באפריל 2009 | ספרים במרץ 2009 | ספרים בפברואר 2009 | ספרים בינואר 2009 | ספרים בדצמבר 2008 | ספרים בנובמבר 2008 | ספרים באוקטובר 2008 | ספרים בספטמבר 2008 | ספרים באוגוסט 2008 | ספרים ביולי 2008 | ספרים ביוני 2008 | ספרים במאי 2008 | ספרים באפריל 2008 | ספרים במרץ 2008 | ספרים בפברואר 2008 |