|  אפריל 2014 |  מרץ 2014 |  פברואר 2014 |  ינואר 2014   

 | ספרים 2013-14 | ספרים 2012 | ספרים 2011 | ספרים 2010 | ספרים 2009 | ספרים 2008 | ספרים 2007 | ספרים 2006 | ספרים 2005 | 

» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» פרויקט נחום גוטמן
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006

גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

| כולם | ספרים בחודשים |
| אודות טקסט | יצירת קשר |
פרטיות בטקסט

ספרים חדשים בפורמט RSS

Google


» טקסט  » עיון חברה ובקורת  » ספרים חדשים בינואר 2007       חזור

שבעת החטאים - רשימה חלקית
מאת: אביעד קליינברג
Capital Sins - A very Partial List - Aviad Kleinberg

ההוצאה:

ספרי עליית הגג, ידיעות ספרים

אדון הסליחות, חטאנו לפניך, אשמנו, בגדנו, גזלנו... טפלנו שקר, יעצנו רע, כיזבנו, לצנו... קישינו עורף, רשענו... תיעבנו, תעינו, תעתענו, סלח לנו. ואם לא איכפת לך, הנח לנו להמשיך עוד קצת לתעב, לדבר עוד קצת דופי (רק על מי שזה ממש מגיע לו); פה ושם תן לנו ברחמיך הרבים לייעץ רע, לכזב, ללוץ – לא כל הזמן, רק מעת לעת, אדון הסליחות.

אגב, אנחנו שמים לב שכמה מן החטאים החביבים עלינו ביותר אינם נמצאים ברשימה. אפשר אפוא לחמוד את אשת רענו ואת שורו ולרדוף בצע ולקנא ולנקום ולנטור, ולאחז עיניים ולגלגל עיניים לשמים ולהיאחז בקרנות כל מזבח מזדמן. מה לא? סליחה.

אין חברה בלי עשה ולא תעשה, אין חברה בלא חטא. החטא הוא ההבדל בין מה שהיינו צריכים לעשות, לחוש ולרצות, לבין מה שעשינו, חשנו ורצינו בפועל. רשימות החטאים הן אינסופיות.

שבעת החטאים - רשימה חלקית
שתפו אותי

לכל תרבות רשימה משלה המעידה על מחבריה הצדיקים לא פחות משהיא מעידה על נמעניה, החוטאים. את אחת מן המפורסמות שברשימות החטאים פירסמה הכנסייה בשלהי העת העתיקה – שבעת חטאי המוות. שבעת החטאים הללו – גאווה, עצלות, גרגרנות, קנאה, זעם, רדיפת בצע ותאווה – אינם מעשים אסורים אלא תשוקות אסורות. הרשימה היא רשימת הכנסייה, אבל התשוקות תשוקותינו.

+ פרקי הספר:
+ זנב הלטאה, במקום וידויים
+ חטא למתחילים, מעין הקדמה
+ 1. עצלות
+ 2. קנאה
+ 3. תאווה
+ 4. גרגרנות
+ 5. רדיפת בצע
+ 6. זעם
+ 7. גאווה
+ 8. צדקנות
+ חטא למתקדמים, מעין אחרית דבר

פרופסור אביעד קליינברג, מומחה לתולדות הנצרות, מלמד בחוג להיסטוריה כללית באוניברסיטת תל-אביב. בין ספריו בעברית: הנצרות מראשיתה ועד הרפורמציה ו-רגל החזיר של האח ג'ינפרו. תירגם מלטינית את וידויים מאת אוגוסטינוס וערך את סידרת החומרים המרכיבים אותנו (ההוצאה לאור אוניברסיטת תל-אביב בשיתוף כתר).

שבעת החטאים - רשימה חלקית מאת אביעד קליינברג בהוצאת ספרי עליית הגג סדרת אכסדרה, עיצוב הסדרה והספר: סטודיו מיכל ודקל, כריכה קשה, 202 עמודים.

מתוך הספר: זנב הלטאה, במקום וידויים
בהמשך: חטא למתחילים, מעין הקדמה

זנב הלטאה, במקום וידויים | אביעד קליינברג
אין חטא נטול הקשר; אין חטא "כשלעצמו". המונח "חטא" הוא תוצר של השוואה, במפורש או במשתמע, בין איזה רצוי לבין איזה מצוי. ללא ההשוואה הזאת, שבה מעשה נמדד במאזניים מוסריים ונמצא חסר, אין חטא; יש רק מעשים ותשוקות. מעשים ותשוקות נעשים חטאים בתוך עולם ציפיות מסוים; בעולם ציפיות אחר יהיו חטאים אחרים וחוטאים אחרים. הֶקשרים משתנים: בני-אדם משנים מקום, או שהמקום עצמו משנה את ציפיותיו ואת "ערכיו".

מה שהיה חטא (למשל אוננות) מפסיק להיות חטא; מה שלא היה חטא (למשל הכאת ילדים קטנים) נעשה לחטא. לעיתים התודעה משתנה עם השתנות ההקשר ולעיתים לא; מכל מקום, לא מייד. כל תרבות היא תל, שכבות על גבי שכבות של דעות, דעות קדומות ודעות קדומות עוד יותר. אנחנו מביטים בעולם ובעצמנו מראש התל, ממרומי השכבה האחרונה; אבל האחרות לא נעלמו. שורשינו עוברים דרך כולן, ובדרך מעלה הם סופחים חומרים, זוהמה, אשמות שאבד עליהן הכלח, חורבות.

כל אדם הוא תאונה, התנגשות רבת-עוצמה של דחפים אישיים ותרבותיים סותרים. בטרם נעמוד על דעתנו, ללא היקש והיסק של ממש, אנו סופגים מהסביבה את הסתירות הפנימיות שהיא משדרת. השוואות, שיפוטים, אזהרות, סיפורי מוסר, פליטות פה והערות אגב של המבוגרים - זהו החומר שממנו נבנה המרקם המוסרי הראשוני שלנו; הזיהום פוגע במי התהום ממש.

מה שעולה אל פני השטח הוא סך כל הכאבים, ההתנסויות, הטעויות והתובנות - תמיד מוּטות, חלקיות ופגומות - שמהן אנו מורכבים. משעמדנו על דעתנו, אנחנו מנסים לעשות סדר בכאוס הרגשי והמוסרי של ילדותנו. זה לא קל. לא קל לעמוד על דעתנו. המקום צר והקרקע נוטה להישמט מתחת לכפות הרגליים. הממונים על המוסר הציבורי מנסים לכפות עלינו יציבות, להכריז על ערכים מוחלטים במָקום שבו הכול יחסי; להכריז על בהירות במקום שבו הכול מעורפל, על אובייקטיביות במקום שבו הכול סובייקטיבי.

הם מנפנפים ללא הרף בלוחות-הזמנים המוסריים ומבטיחים כי אם נתייצב בזמן על הרציף, נגיע בזמן ליעד המוסרי שלנו. לשווא. שוב ושוב אנחנו מגיעים מוקדם מדי או מאוחר מדי. אנחנו ממהרים מדי לסלוח לעצמנו את הבלתי נסלח, ומתעקשים להמשיך להקהות את שינינו על בוסרם הנשכח של אבותינו. אנחנו נוהגים במהירות מוסרית מופרזת ונעצרים שוב ושוב בחריקת בלמים מבוהלת. אין חטא נטול הקשר. כל אחד מאיתנו חוטא בדרך המיוחדת לו, עובר על איסורים שלא נועדו אלא לו לבדו, מחליק על דרך חייו בדרכו שלו.

אין כתיבה על חטאים שאינה אוטוביוגרפית, גם לא כאשר אנו מנתחים מונחים מופשטים או עוסקים בחטאיהם של אחרים. מוטב אפוא לא להכחיש את המובן מאליו. הספר הזה אינו וידויים; הוא אינו עוסק במחברו. במידה מסוימת הוא מעין תחליף ואנטיתזה לווידויים. ואף-על-פי-כן הוא עוסק בי, כמובן, בעיקר במקומות שבהם איני עוסק בעצמי.

היכן להתחיל? מתי צצה בנו תודעת החטא? מתי מתחלף הנרקיסיזם הילדותי, התחושה שהכול מגיע לנו, שכל עונג וסיפוק שמונעים מאיתנו הם שערורייה מוסרית של הזולת, ברגשי אשמה, בתחושה שעשינו את הרע בעיני אלוהים ואדם? אם פרויד צודק, התודעה הזאת באה בד-בבד עם הופעת האישיות, עם התובנה כי איננו בשר מבשרה של האם, כי ההפרדה בינינו לבינה היא סופית ובלתי ניתנת לאיחוי. רגשי האשם הם חלק מן הזהות האנושית הבסיסית ביותר.

אנחנו מבינים כי איננו כול-יכולים. אנחנו מזהים בעצמנו את חטאי המוות הראשוניים, את החולשה ואת הבדידות ואת הייאוש - שהרי אלה, ולא הגאווה והקנאה והזעם, הם אבות החטא. אנחנו שוקלים את עצמנו אל מול חלומות השלמוּת הבלתי אפשריים שלנו, אל מול גן העדן של הזיות הילדות (להיות תמיד שלמים, נטולי כאב, נטולי פחד, מסופקים) ונמצאים חסרים.

אנחנו סובלים. אנחנו מבינים שנענשנו. אנחנו מחפשים את הסיבות לעונש. אדון הסליחות, חטאנו לפניך. רחם עלינו.

אבל האם נכון להתחיל שם, בהרהורים על טבע האדם? לא באביעד קליינברג, אלא ב"כלאדם"? האם הגון להתחיל במה שנמצא בחשיכה הרחומה של ההכללות, מעבר לזיכרון, מעבר לחומר, לחומר הראיות? אין חטא נטול הקשר, ואין כתיבה על חטאים שאינה אוטוביוגרפית.

* * *

בבית-הספר היסודי היה בכיתה שלנו ילד בשם מיקי. מיקי היה בודד יותר ממני וחלש הרבה יותר. אני ניחנתי בכוח גופני בלתי מבוטל וביכולת לסרקאזם חומצתי, שלא הוסיף לי אומנם ידידים אבל היה משתק את יריבַי. מיקי היה תלוש לגמרי מעולמנו. בשעה שאנחנו טרחנו להפוך את עצמנו, איש-איש על-פי יכולתו ואיש-איש על-פי נטיותיו, לקריקטורות של המאצ'ו הישראלי גס הגוף והרוח, המשיך הוא להיות תינוק מעודן הסגור בנועם אוטיסטי-למחצה בתוך איזה עולם משלו.

הוא לא ניסה להיות כמו כולם, וגם לא ביטא התרסה כלפי המקוּבלוֹת (כפי שעשיתי אני מעת לעת, כאשר קצתי בנסיונות ההתקבלות). מיקי פשוט היה הוא. הוא נהג לצייר ללא הרף ציורים עדינים וילדותיים מאוד במחברותיו ולבנות ערים קטנות בחול, ערים שהיו עשויות ממבוכי-דרכים מורכבים, מעצים קטנים, מפיסות ענפים, מעמודי חשמל זעירים שיצר ממקלות של אַרטיקים, מבנים מקופסות גפרורים ונייר שתכליתם אינה ברורה, וגשרים מעל לנהרות זעירים של חול. הוא נשא כמעט ללא תלונה את קיתונות הלעג והבוז שנשפכו עליו מכל עבר, צוחק את צחוקו המוזר וממשיך בשלו.

מיקי בנה את הערים שלו בכל מיני מקומות. הערים שבנה בחצר בית-הספר היו נהרסות באופן קבוע על-ידי הילדים האחרים. נראה שכדי לקרוא דרור לפרצי היצירתיות האורבנית שלו בנה מיקי עיר נוספת בתוך ואדי קטן בסמוך לשכונת מגוריו, רחוק - כך קיווה - מעין הברברים. באותם ימים נהגתי לשוטט באזורי ההפקר שבין השכונות, שיטוטים שביטאו באורח גשמי וסמלי כאחד איזו תלישות שלי. הייתי מסתובב שעות בגפי, שקוע במחשבות שהיה בהן עירוב של פילוסופיה ילדותית וחלומות בהקיץ, מקווה שמשהו יקרה ואני איוושע, שאתקל באקראי באיזה חסד, שהכאב יחלוף, שמעגל הבדידות ייפרץ. העיר של מיקי היתה בנויה הרחק מדרכֵי המלך של הילדים, אבל היא נקרתה בדרכי. זו היתה עיר גדולה מן האחרות, וניכר היה שמיקי השקיע בה זמן ומאמץ.

אני זוכר שהבטתי ביצירה המפוארת הזאת זמן-מה; אחר-כך הרסתי אותה. רמסתי את הדרכים, את הגשרים, את העצים, את הכול. אני לא חושב שהפקתי הנאה מן ההרס. אני די בטוח שהרגשתי מייד רגש עז של בושה. הבנתי שאני נעשה דומה ל"ברברים", שאותם תיעבתי כשם שקינאתי בהם. מוּדעותו של העושה לְרוע המעשה הופכת את הפעולה, כך טוען עמנואל קאנט, ל"רוע רדיקלי", רוע שאינו נובע משגגה או מהעדר מודעות, אלא יש בו הכרה מלאה של הפסול המוסרי שבמעשה. אינני יכול לטעון שנכנעתי ללחץ חברתי, שנדרשתי לאקט של אטימות מרושעת כמבחן קבלה לאיזו חבורה. לימים אכן נתבעתי לגילויים כאלה של רשעות - כלפי חלשים, כלפי נשים, כלפי ערבים - וסירבתי לבצע אותם. אבל בבית-הספר לא הייתי חלק מחבורה. שנים אחר-כך נתקלתי בתיאור הידוע של אוגוסטינוס בוידויים על גניבת האגסים בעיר הולדתו תאגַסְטֶה שבאלג'יריה. לפני שנים אחדות אפילו תירגמתי את היצירה מלטינית לעברית. הנה התיאור, מתוך הספר השני.

היה בקירבת כרמנו עץ אגסים, עמוס פירות חסרי צורה וטעם. כדי לנער אותו ולקחת את פירותיו, יצאנו, חבורת נערים ריקים ופוחזים באישון לילה (כדרכנו הנפסדת, הארכנו במשחק בחוצות עד לאותה שעה), ונשאנו משם כמות גדולה מאוד, לא כדי להכין לעצמנו כֵּירה, אלא כדי להשליך לחזירים. גם אם אכלנו משהו מן הגניבה, היתה מטרתנו לעשות את מה שקסם לנו בהיותו אסור.

הנה ליבי לפניך, אלוהַי, הנה ליבי. אתה ריחמת עליו כאשר היה בתהום תחתיות. עתה תן לליבי לספר לך מה ביקש לו שם במטרה להפוך לרע ללא תכלית. לא היתה סיבה לרִשעתי מלבד הרִשעה עצמה. זה היה מאוס, ואני אהבתי את זה. אהבתי את חורבני. אהבתי את הפגום בי: לא את מה שבשֶׁלוֹ נפגמתי, אלא את הפגם עצמו. נִשמתי הנתעבת זינקה משָׁמֶיךָ אל אובדנה. לא ביקשתי לזכות במשהו באמצעים מבישים; את המביש עצמו ביקשתי לי (אוגוסטינוס, וידויים, סידרת "פילוסופיה", ספרי עליית הגג וידיעות אחרונות, תל-אביב 2001, עמ' 60).

בלי להיכנס כרגע לשאלות הפסיכולוגיות והמוסריות שמעלה התיאור של אוגוסטינוס, אני מבקש להסב את תשומת ליבכם להנחה מובלעת שלו. לאוגוסטינוס אין ספק בכך שכללי המשחק המוסרי ברורים לחלוטין; שכאשר אדם כן עם עצמו הוא יודע תמיד מה המשקל הסגולי המוסרי של כל מעשה ממעשיו. בשביל אוגוסטינוס אין הדחקות; יש שקרים. הרוע לעולם אינו בנאלי; הוא תמיד רדיקלי. ישנן עבירות קטנות - כמו גניבת אגסים חסרי ערך - אבל המוטיבציה שמאחריהן אינה שונה שינוי של ממש מן המוטיבציה הדוחפת אותנו לחולל פשעים מזוויעים.

לפשעים האלה יש תמיד עד ראייה. אלוהים מתהלך לרוח היום ורוחו מרחפת על-פני תהומותינו. הוא רואה וזוכר ותובע דין-וחשבון. באופן פרדוקסלי, נוכחותו החודרנית של האל בעולם האוגוסטיני הופכת את הרוע הנעשה מתוך כוונה לאקט הירואי, טראגי, שהרי מעצם הווייתו הוא חסר תקווה. אי-אפשר לערער על עריצות-הצדק האלוהית; אי-אפשר לחמוק מעונש. הרָשע - וככל שגדולה רִשעתו גדולה ההעזה שבה - ממיט על עצמו כליה בשם עיקרון בלתי אפשרי, אבסורדי, של חופש בכל מחיר.

"מה אהבתי, אם כן, באותו מעשה של גניבה", שואל אוגוסטינוס, "וכיצד חיקיתי את אדונִי בדרך מושחתת ונתעבת? האם נהניתי להפר את חוקיך ולוּ במִרמה? שהרי לא יכולתי לעשות כן בכוח. האם חיקיתי אסיר שחירותו נשללה, המשיג צל-צילה של תחושת עוצמה בעשותו ללא עונש את מה שנאסר עליו? הנה לפניך עבד נמלט מאדוניו ורודף צל. הו, ריקבון! הו, חיים מפלצתיים ומצולות מוות! היכולתי לחשוק באסור רק באשר הוא אסור?"

החטא הוא ביטוי לתאוות החופש - החופש מן הכללים; הוא אפילו אקט של בריאה, בריאה עצמית. לכן יש בו, כאשר הוא מלוּוה באותה מודעות עצמית נוקבת שמתאר אוגוסטינוס, משהו שטני, חיקוי של האדון בדרך מושחתת ונתעבת. השטן הנוצרי - והמשורר האנגלי הגדול מילטון היטיב לתאר זאת ביצירתו גן העדן האבוד - הוא דמות טראגית; הוא בורא בדרך היחידה שהותיר לו הכול-יכול בעולמו - באמצעות הרס, ובעיקר באמצעות הרס עצמי. אבל כדי להיות שטן צריך אלוהים; כדי למרוד צריך מישהו למרוד בו. כאשר הגבולות מיטשטשים וערכים מאבדים מתקֵפוּתם, כאשר אלוהים מת ואינו מותיר לעצמו יורש, נעלמת ההירואיות מן הרוע, ושוב אין בו התרסה נועזת והרס עצמי, אלא רק תִּפלוּת וכאב.

תפלות וכאב אכן היו בי. שום דבר הירואי לא היה בי. הייתי חכם על חלשים. אפילו לא אהבתי את הרוע לשמו. עשיתי מה שעשיתי ולא חוויתי אפילו רגע, חולף ומוליך-שולל ככל שיהיה, של הנאה. תפלות, העדר מודעות (זו באה, במידה מסוימת, רק לאחר מעשה), בנאליות. ובכל זאת יש במעשה שלי משהו מרתיע יותר מגניבת אגסים. אוגוסטינוס בחר לעצמו סיפור קל יחסית, שהרי אין בסיפור הזה נפגעים של ממש. נכון, גניבה היא דבר מגונה, אבל קשה להאמין כי שכניו של אוגוסטינוס חסו על אגסיהם חסרי הצורה והטעם. סביר להניח שאילוּ ביקשו את רשותם, היו מתירים לאוגוסטינוס ולחבריו לקטוף כאוות נפשם.

אני פגעתי במישהו אחר; פגעתי במיקי. לא היינו חברים, אבל הוא, כמובן, מעולם לא עשה לי רע. גם אוגוסטינוס חש שהיה מישהו שנפגע ממעשהו - לא הבעלים של עץ האגס, אלא אלוהים. סביר להניח שהגניבה הזאת הכאיבה לאלוהים פחות מהרס העיר הקטנה. אגב, לקב"ה עצמו נטייה להרס ערים מעת לעת. עד כמה שאני זוכר, מעולם לא התעמרתי במיקי לפני כן. למה, בעצם, עשיתי את מה שעשיתי? אני מתקשה להבין. אולי רציתי לחוש שאני משתייך, לפחות במידת-מה, למעמד המתעללים ולא למעמדם של אלה שמתעללים בהם.

אולי רציתי לחווֹת את התחושה של כוח שרירותי, היכולת לפגוע בלי לתת דין-וחשבון, בלי להקדיש לכך מחשבה שנייה. כאשר נשאל אדמונד הילֶרי מדוע טיפס על הר האֶוֶורֶסְט תוך סיכון חייו, השיב, "כי הוא היה שם". מדוע הרסתי את עיר המשחק של מיקי? כי היא היתה שם; כי לסר אדמונד ולי היה הכוח לעשות זאת. אני מתבייש בסיפור הזה דווקא משום שהרשעות שבו נטולת השראה ומטומטמת, משום שביטאתי כוח בדרך נטולת הנאה כל-כך. אני מסוגל לחשוב על כמה וכמה דברים אסורים שהיו גורמים לי עונג, ולוּ גם חולף: יכולתי לגנוב, יכולתי לקנות מין, יכולתי להיפרע מאויבַי, למשל.

לא עשיתי דבר מכל אלה. אני חושב שהסיפור הזה רודף אותי שנים רבות כל-כך משום שבצורה טהורה הוא אכן מביע משהו שאוגוסטינוס טוען - שהיכולת לגרום סבל ולהרוס נמצאת בתוכנו; שאני כנראה הורס עוד ערים בדרכי, מציית לאיזה דקדוק פנימי של אנטי-חסד; שבעולם הזה, גם כשנדמה לי שכוונותי טובות, אני יכול להיות לאחרים מה שמְעַנַּי היו לי.

האם ניתן להפריד, כפי שעשיתי זה עתה, בין עונג למוסר? האם מותר ליהנות מן הפרי האסור? האם אפשר ליהנות מהפרי המותר? כיצד אנו מיישבים בין הרצון לעשות תמיד ככל העולה על רוחנו לבין המחיר שחופש כזה יגבה מאחרים? התשובות שיחידים וחברות נותנים לשאלות האלו קובעות את אופיָם, הופכות אותם למה שהם. התשובות הללו אינן תוצר של דיונים תבוניים בלבד. הן מנוסחות ומנוסחות-מחדש על-פי הצרכים והנטיות וההיסטוריה, על-פי מעשי הנבלה שאנו גאים בהם ועל-פי אלה שאנו מתביישים בהם. במילים אחרות, שאלות מוסריות הן המקום שבו מתנגשים התבונה והרגש, הגאווה והבושה. הספר הזה עוסק בשאלות האלו. הוא עוסק בחטאים, באשמה ובהצטדקות.

אין כתיבה על חטאים שאינה אוטוביוגרפית. פתחתי אפוא בעצמי. לא במקרה בחרתי לספר על מעשה הנבלה שעשיתי למיקי, כפי שאין זה מקרה שאוגוסטינוס בחר לספר על גניבה של אגסים חסרי ערך. ללטאות רבות יש מנגנון המאפשר להן להשיר את זנבן בעת מצוקה. על הזנב אפשר לוותר, והוא אמור להסיח את דעת רודפיהן. הללו נועצים את שיניהם במתַאבֵן ומפסידים את המנה העיקרית. אני מתבייש במעשה הוונדליזם שלי, כשם שאוגוסטינוס התבייש, כנראה, בשלו. אבל לכל אחד מאיתנו, ולכל אחד מכם, הקוראים, שרצים גדולים יותר בקופתו. על החטאים המבישים באמת אנחנו מעדיפים לשתוק. במסעדה האנושית מוגשים בעיקר זנבות. מי שיתבונן בזנב ולא ימהר מדי לנעוץ בו את שיניו, יוכל ללמוד לא מעט על הגוף האפל שממנו ניתק.

חטא למתחילים, מעין הקדמה
הנצרות בחטא יסודה. אין כוונתי לומר שמכונני הנצרות היו חוטאים. אדרבה, נדמה שרובם היו אנשים ישרי-דרך וחפים מחטא. אולם החטא הוא אבן יסוד בחשיבה הנוצרית על העולם ועל האדם. האדם הנוצרי הוא קודם-כול חוטא, והנצרות היא קודם-כול תרופה לחטא.

סלק את החטא והיא מאבדת את הטעם לקיומה. האל הנוצרי אומנם ברא את העולם, הִדשיא את הארץ ונתן מאורות בשמים, אבל כל זה אינו אלא הקדמה ותפאורה לדרמה הגדולה של החטא והגאולה. שלמותו של העולם, שהאל עצמו הכריז עליו ביום השישי כי הוא "טוב מאוד", היא רקע הולם לשואה הקוסמית שאותה חולל הזוג הראשון באמצעות "החטא הקדמון".

בעולם מושלם, כל שינוי הוא בהכרח שינוי לרעה. התיאולוגים הנוצרים הבינו זאת. הם טענו אפוא, כי במישור הגשמי לא תיכנן האל שלמות בפרטים אלא שלמות בסך-הכול. העולם נועד מלכתחילה לכלול שינוי. תהליכי הצמיחה והקמילה היו חלק מן התוכנית האלוהית. נכון, נבט חיטה הוא חיטה שלא הגיעה עדיין לשלמות כשם ששיבולת יבשה היא חיטה לאחר ה"שיא" (ההנחה המובלעת היא שלדברים יש מצב אידאלי, בדרך כלל שיא הצמיחה), אולם אם אין מתבוננים ברגע מסוים במחזור הצמיחה אלא במחזור כולו, כי אז אין פגם במצבי ה"לפני" וה"אחרי". לכל שלב יש תפקיד שהוא ממלא בשלמות, והמכלול כולו הוא מושלם. אותם דברים אפשר לטעון באשר לקיומם של בעלי חיים ועצמים מִדַּרגות שונות.

לאיש העולם העתיק היה ברור שהחמור מייצג דרגה גבוהה יותר של קיום מן החילזון, ושהאדם מייצג דרגה גבוהה יותר של קיום מן הבהמה. אף-על-פי-כן אין לבוא אל האל בטענות על שלא ברא עולם שכולו מלאכים. עולם חדגוני מייצג טוב פחות את העושר האלוהי מעולם שיש בו ריבוי גוונים וצורות. החמור אכן טוב פחות מן האדם, והאדם טוב פחות מן המלאך, אך עולם שיש בו חמורים ובני-אדם ומלאכים הוא טוב מעולם שיש בו רק מלאכים, ובלבד שהחמור לא ינסה להיות אדם והמלאך לא יידרדר למעלת חמור. כל עוד התמונה הכללית נותרת הרמונית במונחי התוכנית האלוהית, העולם טוב ויפה, על האורות והצללים שבו, על המאורות הגדולים והקטנים, על הדבש ועל העוקץ.

בחלקי היקום המתאימים לברואים אנו מזהים תמורות בלתי פוסקות. דברים מסוימים גוֹועים ואחרים תופסים את מקומם, החלשים מפנים מקום לחזקים, והמנוצחים משתנים ומאמצים את תכונותיהם של המנצחים. העולם נמצא בתהליך מתמיד של שינוי. אנחנו איננו מסוגלים להפיק רצון מן היופי שבתהליך הזה, משום שמוגבלותנו גורמת לכך שאנחנו נמצאים בנקודה מסוימת בתוכו ואיננו יכולים לראות את המכלול. אבל מי שרואה, כפי שרואה אלוהים, את המכלול, רואה מערכת שבה החלקים הטובים בעינינו והחלקים שאינם טובים בעינינו מתאימים זה לזה ויוצרים בצוותא תבנית של יופי וסדר.

מה שמשבש את התפיסה הזאת של יפי המכלול הוא הספֵירה המוסרית. בעניינים של מותר ואסור לא היה האל הנוצרי מוכן לקבל את החטא, כלומר את הפגימוּת המוסרית, כחלק מתהליך שבו המכלול הוא מושלם. כל חטא מעורר באל את חרון-אפו ואת עֶברתו, גם אם יש בו תועלת. חִשבו על הדוגמה הדרמתית ביותר מתוך המיתוס הנוצרי: יהודה איש קריות והתפקיד שהוא ממלא בהוצאת תוכנית הגאולה אל הפועל. בסעודה האחרונה פונה ישו אל תלמידיו ואומר להם כי אחד מהם יסגיר אותו. התלמידים נעצבים אל ליבם ומנסים לברר במי המדובר. אז אומר ישו:

בן-האדם, ישו, חייב ללכת, ככתוב, ומישהו צריך למסור אותו, אבל המוֹסֵר, הפועל על-פי התוכנית האלוהית הנסתרת, נושא באחריות מלאה על מעשהו. במילים אחרות, אף-על-פי שישו חייב למות כדי לתקן את שקילקל אדם הראשון, אלה שהיו אחראים למותו - ובכך סייעו לתיקון העולם - יישאו בעונש כבד על מעשיהם.

מדוע, בעצם? האם הם לא תרמו את תרומתם, כחיטה הנובלת וכחלזונות, ליופיו של העולם? כן ולא. כן, משום שללא יהודה איש קריות לא היה המין האנושי נגאל; ולא, משום שבני-אדם אינם פועלים את פעולותיהם ללא מודעות וללא בחירה, כחלזונות וכשיבולי החיטה. הם יצורים תבוניים שניחנו בחופש הרצון. מעשיהם של יהודה ושל פּוֹנְטיוּס פִּילָטוּס רצויים, אבל כוונתם אינה רצויה. אילו היה יהודה מסגיר את המשיח כדי לקרב את הגאולה, היה מקום לשאול מדוע הוא נענש. אבל הוא לא עשה את מעשיו לשם שמים. יהודה עשה מעשה טוב מתוך כוונה לעשות מעשה רע. כשם שאין אדם נשפט מוסרית על עבירה שעבר בשגגה, כן אין לפטור אותו מעונש על מצווה שעשה בשגגה.

יש טעם בטענות הללו, אבל רק עד גבול מסוים. האחריות המוסרית מותנית בהיותה של הבחירה חופשית באמת. האם יש לנו באמת בחירה חופשית? פּאוּלוּס הקדוש מבין שתשובה כנה לשאלה הזאת אינה קלה. מאיזו בחינה ניתן לראות באדם יצור אחראי למעשיו? האם ניתן לייחס בחירה חופשית למי שאינו מושלם כאל, למי שנתון, מכוח פגימותו, להשפעת הנסיבות? כדי להכריע הכרעות מוסריות זקוק אדם לתבונה, שלא הכול ניחנו בה; הוא זקוק לאופי חזק שיאפשר לו לראות נכוחה; הוא זקוק לנסיבות שבהן אין האימה או התשוקה משבשות את דעתו.

אדם שהגֶנים שלו, נסיבות חייו, האופי שסיגל לעצמו כתוצאה מן ההיסטוריה הפרטית שלו, חינוכו ואופי האתגרים שבפניהם ניצב הובילו אותו להכריע הכרעות מוסריות נכונות, הוא פשוט בר מזל. מערכות מוסריות הן מערכות "כָאוֹטיוֹת". על-פי תיאוריית הכאוס, די בתנועת כנפיו של פרפר בברזיל כדי להתחיל שרשרת סיבתית אשר תסתיים בסופת הוריקן בפלורידה. בשלב הראשון של השרשרת ניתן לעצור את ההתקדמות בקלות יחסית, אולם באותו שלב כמעט בלתי אפשרי לחזות את התוצאות.

בשלבים מאוחרים, שבהם התוצאות כבר ניתנות לצְפייה, כמעט בלתי ניתן לעצור את התהליך. כל מעשה ממעשינו הוא סופת הוריקן שסיבותיה העמוקות נמצאות רחוק מאוד בעבר: אנו פועלים כפי שאנו פועלים מפני שכך חונכנו, בנסיבות מסוימות, על-ידי הורים שהעבירו אלינו מטען גנטי מסוים וחינכו אותנו בדרך מסוימת, שהיא פרי חינוכם שלהם ופרי נסיבות היסטוריות מסוימות. בסופו של דבר אין איש שולט במעשיו; לא באמת, מכל מקום.

הנצרות מכירה במצב הזה. היא מזהה את נקודת האפס שממנה נובע כל השאר: לְאדם ולחוה לא היו הורים ולא היה חינוך. הם נוצרו מושלמים ככל שהשלמות היא אפשרית ליצורים העשויים גוף ונפש. החלטתם לחטוא נעשתה בנסיבות אידאליות ("גן עדן"). אולם מרגע החטא איבדה שאלת הרצון החופשי את תוקפה. הרצון התעוות. המשיכה לרוע היא חלק מאיתנו, כמו איברינו. הרוע הוא פנימי; להיות צאצא של הזוג הראשון, להיות בן-אדם, פירושו להשתוקק אל הרע בעיני אדוני.

אבל לא רק הנטייה הפנימית לחטוא מכריעה אותנו, אלא גם חטאי אבותינו. אפילו תינוקות בני-יומם מוכתמים בחטא הקדמון. כילדים שירשו מהוריהם חסרי האחריות משיכת-יתר בחשבון הבנק שלהם, הם חייבים חוב עצום לבנק-המוסר האלוהי, חוב אשר ללא סיוע מבחוץ אין להם כל סיכוי למוחקו. הם מוסיפים אפוא לבזבז, מוסיפים חטא על פשע. קצת הם מבזבזים משום שהחוב הופך כל הוצאה שלהם ל"בזבוז", וקצת משום שהתאווה לצרוך (את האסור ואת המגונה) מושרשת עמוק בלבבם. הנשמה משתוקקת לחטא ואינה יכולה שלא להשתוקק לו.

איננו יכולים אחרת. במובן העמוק ביותר אנחנו קורבן של הנסיבות. האם זה פוטר אותנו מאחריות? נדמה שבמונחים אנושיים התשובה היא שלילית. אדם אינו יכול להתייצב בבית-דין של מטה ולטעון שהמטען הגנטי שלו גרם לו לפעול כפי שפעל, או שהרכב מסובך מאוד של נסיבות הביא אותו לנקוט צעד זה או אחר. בית-המשפט מגלה עניין מוגבל בנסיבות מקילות, ומוכן להכיר רק בהקשרים הנסיבתיים הבוטים ביותר.

על-פי-רוב, אמת-המידה היא יכולת חיזוי של אדם לא מבריק במיוחד: האם התגרות קשה יכולה להביא להתפרצות בלתי נשלטת? האם התעללות קשה יכולה להפוך ילד לפסיכופַּת? הֶקשרים מורכבים יותר אינם מתקבלים. היחסים בין הורַי, נסיבות חיי, התרבות הישראלית שבה אני פועל, פרפרים בברזיל - לכל אלה אין מקום בבית-המשפט. השופט אינו יכול לדעת אם אירוע טראומטי מסוים בילדותך הפך אותך לבעל נטייה בלתי-נשלטת-למעשה לשֶׁקר או לגניבה או לאלימות; הוא אינו אלוהים.

אבל אלוהים הוא כן אלוהים. הוא אינו צריך לשפוט על-פי מראית עין. הוא הרי בוחן כליות ולב. השופט האנושי נאלץ, בשל מוגבלותו, לשפוט על-פי מה שמונח לפניו. לפני עושה שמים וארץ מונח הכול - כל פינה חבויה, כל הקשר נסתר, העבר וההווה והעתיד. הוא אינו עוסק בקירובים אלא בקביעות מדויקות. מנקודת ההשקפה של האל אף אדם אינו אחראי למעשיו, משום שאף אדם אינו באמת בן חורין. חירות היא זכות היתר של הכול-יכול. מי שמוגבל, מי שתלוי בנסיבות, אינו בן חורין ואינו, אם כן, אחראי; אפילו לא הזוג הראשון.

שכן, אפילו חירותם של אדם וחוה בגן העדן היתה יחסית בלבד - הם היו בני חורין יחסית אלינו, אבל יחסית לאל לא היו אלא כלים פגומים, כלים אשר ללא עזרת האל נגזר עליהם לפעול בדרכים פסולות. אילו היו מושלמים באמת, לא היתה להם היכולת לפעול שלא כשורה, כשם שאין יכולת כזאת לאל - לא משום שידו קצרה, אלא להפך, משום שהוא יש שאינו יכול להתקלקל בשום נסיבות.

פאולוס הבין כמה מופרך הוא מושג הבחירה החופשית של האדם בעולם שבו מושל האל הכול-יכול והכול-יודע, המשגיח על הגדול ועל הקטן. הנה כך הוא כותב בהמשך האיגרת אל הרומיים:

אפשר היה לתת הסברים אחרים לקשי-עורפו של פרעה או להעדפת יעקב על-פני עֵשָׂו. אפשר היה לטעון כי עשׂו איבד את בכורתו מכוח החלטה חופשית, וכי קשי-העורף של פרעה לא היה הסיבה לעונש אלא השלב הראשון שלו. כך ממש טוען הרמב"ם בפרק השמיני מתוך הקדמתו למסכת אבות:

התשובות הללו מניחות את דעתו של הרמב"ם (אף שבמקומות אחרים הוא מודע לאבסורד שבהנחת קיומו של חופש רצון בעולם הדטרמיניסטי של האל, ורואה בקיומו של חופש רצון אנושי נס שאינו ניתן להסבר). ואילו פאולוס מבין כי תשובות כאלו רק דוחות את הקושי ולא מתָרצות אותו. האוּמנם יכלו פרעה וסיעתו לפעול בלי הכרח כנגד התוכנית האלוהית שתבעה את דיכוי בני ישראל במצרים? לא, אין בנמצא "בלי הכרח". הכול הכרח "בְּעָלְמָא דִּי בְרָא כִרְאוּתֵהּ". החטא קיים בעולם משום שכך רצה האל. מדוע, בעצם? לא ברור. מי אנחנו שנקשה קושיות לקדוש-ברוך-הוא. מה שחשוב הוא התוצאה הדרמתית של אותה החלטה אלוהית. החטא הוא המצב הקיומי הבסיסי של האדם. הוא אינו מאפשר לאדם בשום מקרה לנהל משא-ומתן עם האל מעמדה של שוויון. משיכת-היתר האנושית היא עצומה. אנחנו נהנים מטובו של עולם ומטובו של האל, ומשיבים לו רעה תחת טובה.

האל אינו מניח לעולם לנהוג כמנהגו. מעת לעת הוא בוחר, מסיבות השמורות עימו, להזרים מטובו לחשבונם המוסרי של חלק מבני-האדם, על לא צדק בכפם, ובכך להעביר אותם מחובה לזכות. על-פי התפיסה הפָּאוּלינית, אלה ההופכים בכך לצדיקים אשר זכותם תגן עלינו, נעשים כאלה לא משום שיש בהם איזו תכונה חיובית "שלהם", אלא משום שכך בחר האל. אשר ליתר, הבנק קונס אותם בקנסות איומים ובסופו של דבר משליך אותם לאש הנצח של הגיהינום. רק שם, כאשר החוטאים מתייסרים בייסורי תופת על עצם היותם בני-אדם, שוככת חמת האל. הגיהינום הוא האיזון שבו בחר האל בספירה המוסרית. על כל חטא - עונש; על כל עבירה קלה - ייסורי נצח; על כל מעידה - גיהינום. זה נשמע נורא, אבל בל נשכח שהאל רואה את התמונה כולה. המכלול הוא מאוזן. הגיהינום הופך את העולם למקום טוב ויפה.

שום פסק-זמן אינו מפריד בין שני אלה [החטא והעונש] - כאילו עשו החוטאים את שנאסר עליהם בזמן אחד ונענשו כראוי להם בזמן אחר - לבל יושחת, ולוּ אף לרגע חולף, יופיו של העולם, בכך שיהיה בו כיעורו של החטא ללא יופיו של העונש (אוגוסטינוס, על חופש הבחירה 3 15 44).

מנקודת הראות האלוהית העונש יפה להפליא. ומנקודת הראות של המעונים בגיהינום? זה כבר סיפור אחר, כמובן. אבל כפי שראינו, הסיפור אינו מסתיים תמיד בעונש. ישנו גם החסד. החסד והאהבה מקלקלים את השורה. האל חוטא בְּחסד. החסד הוא חולשה מסתורית ורבת-עוצמה, שביכולתה לעוות את הדין ולשנות סדרי בראשית. אלוהים אוהב את בני-האדם; כל-כך אוהב את בני-האדם "עַד-אֲשֶׁר נָתַן אֶת-בְּנוֹ אֶת-יְחִידוֹ לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא-יֹאבַד כָּל-הַמַּאֲמִין בּוֹ, כִּי אִם-יִחְיֶה חַיֵּי עוֹלָם" (הבשורה על-פי יוחנן ג 16). באקט אבסורדי ופרדוקסלי מזדהם האל באנושיות כדי להושיע את ברואיו מזעמו שלו. הוא עוקף את כללי הצדק שקבע הוא עצמו, ו"מתקן" את המעוּות האנושי על-ידי מעשה חריג של אי-צדק. עוד נגיע לעניין הזה. לעת עתה שימו לב לדבריו הדו-משמעיים של אוגוסטינוס על החסד האלוהי ועל הצדק האלוהי:

כאשר מבוטל אותו עונש במקרה של אלה שעברו הפיכת-לב [הנבחרים] הרי זו טובה (bonitas) גדולה מצידו של האל, וכאשר הוא מוטל כראוי אין כאן שום אי-צדק מצד אלוהים, שכן הטבע מסודר טוב יותר כאשר נאנקים כדין תחת העונש מאשר כאשר עולזים בחטא ללא עונש (אוגוסטינוס, על טִבעו של הטוב 9).

החסד הוא טובה; הוא איננו צדק. צודק להעניש את הרשעים - אז מסודר העולם טוב יותר. אל תחשבו שהתחושה שהחסד האלוהי מקלקל את הדין בעולם מטרידה רק תיאולוגים נוצרים. היא נמצאת בבבסיסו של אחד מן המופלאים שבספרי המקרא, ספר יונה. בספר הזה עולה לא טענתם הרגילה של הנביאים ושל איוב - מדוע סובלים החפים מפשע? - אלא היפוכה: מדוע אין הרשעים נענשים? יונה נשלח לעיר הגדולה נִינְוֵה כדי להודיע ליושביה כי היא עתידה להיחרב בתוך ארבעים יום. אלא שתושבי נינוֵה שבים מדרכם הרעה ואלוהים חס על העיר ועל יושביה.

יונה כועס על אי-הצדק האלוהי. בעולם שבו אין צדק, שבו החלטות הריבון - ריבונו של עולם - הן שרירותיות, אין הוא רוצה לחיות. והנה, בספר יונה מתגלה אלוהים באורח יוצא-דופן כמי שאינו שבוי בשבי יופיו של העונש, כ"אנושי" יותר מנביאו. הוא מבהיר ליונה באמצעות מעין ניסוי - שבו הוא מצמיח קיקיון להגן על הנביא הזועם מן השמש ואחר-כך גורם לתולעת להמית את העץ הסוכך - כי חיי אדם ובהמה יקרים מכבודו של הנביא, מכבודו של האל ואפילו מן הצדק:

דברים כדורבנות. הצרה עם האל הרחום והחנון כלפי נינוֵה היא, שהוא אינו רחום כלפי הערים הרבות האחרות. הוא לא חס על מיקי, כפי שאני לא חסתי עליו ועל עירו. רוב הערים אינן זוכות לנביא נושא מסרים ולהזדמנות נוספת. רוב בני-האדם ברוב הערים נענשים - בצדק, כמובן, שהרי הם חוטאים - אבל בלי להבין "מאיפה זה בא להם". בספר איוב חוזה אליפז התימני חיזיון שבו הוא מבטא במילים רבות-עוצמה את תפיסת הצדק האלוהית שאל מולה קורסת תפיסת הצדק האנושית:

[...]

© כל הזכויות שמורות לספרי עליית הגג, ידיעות ספרים הוצאות לאור

שבעת החטאים - רשימה חלקית - אביעד קליינברג
Capital Sins - A very Partial List - Aviad Kleinberg

Capital Sins - A very Partial List - Aviad Kleinberg


לראש העמוד

| כתב עת - ספרים | בית חכם | עולם חדש | רמקולים | זכות הילד לכבוד
| סמיוטיקה | מטר | רמות | tom nifker

Google

הספרים החדשים באפריל 2014:
אבא אני כובשת, אופטימי א, אינטליגנציה תוצאתית, איש המבצעים - מייק הררי, אנטי שביר, ארמונות בחול, בריחה מן הגיהינום, בשדות אז אולי: פואטוביוגרפיה, גלויות לילדי הקטן, דברים רעים, האבולוציה של ברונו ליטלמור, הברירה, החיים בלונה פארק, היזהר במשאלותיך, הקרבות האבודים של לאונרדו ומיכלאנג´לו, והמלך לא ידעה, וידוא הריגה, יצירה עלומה, כמעט בלתי נראה, לחישת הצללים, לילה ולואיס, מברלין לשנחאי, מה שהזמן והעצב הותירו, מכאן יד', כתב עת לספרות, מרקם לשונות היהודים בצפון אפריקה, נאמנות למקור , עולם של שפע, עין הכמהין, צעקה הפוכה, קרובים-רחוקים, תיק ריכטר, תעלומת האיש שמת צוחק.

הספרים החדשים במרץ 2014:
אביגיל, אהבה היא תמיד של שם, אור קדומים, אידיופתיה, איך לעשות מכה באסיה, אלה החיים, אלופי התמימות, אמנות הסיפור של אהרן אפלפלד, אני ליאונה, בית הסודות, בעולם לא מתוקן, ג'פנטאון, האדמה הטובה, האיש מסין, ההתנגדות היהודית לציונות, החלוץ החברתי: ד"ר ישראל כץ, היהדות שלא הכרנו, היפנוזה: דרכה של הנפש ליצור את הגוף, הישראלים שביקשו לרפא את העולם, הכלה המתחזה, המחברת האדומה, המתים אינם יודעים, הסוד הקדמוני, הרשעת חפים מפשע בישראל ובעולם, חותמם של הדברים כולם, חלומות של אחרים, חלומותיהם החדשים, טיפול קצר מועד, ילדיהם של שומרי הפילים, ימים של בהירות מדהימה, כולם בשביל אחד, כיוון הנדידה, להיות בעולם, להציל את מוצרט, לקראת פילוסופיה של הצילום, מופע-העצמי, ספינת העבדים, היסטוריה אנושית, עוברת אורח, עירום בין זאבים, פסיכואנליזה והגאולה העברית הקדומה, פרקליטי העשוקים , קץ האושר, רוגטקה, סיפורים, רודריגז, שאלת פתיחה, שני פשעים, תאנה ממתינה לשמיים.

ספרים

סמיוטיקה - בניית אתרים, עיצוב אתרים