Amazon.com Widgets

  ספרים חדשים - אתר טקסט    ⚞  שנת 2007  ⚟

 | 2019 | 2018 | 2017 | 2016 | 2015 | 2014 | 2013 | 2012 | 2011 | 2010 | 2009 | 2008 | שנת 2007 | 2006 | 2005 | 

|  אוגוסט 2019 |  יולי 2019 |  יוני 2019 |  מאי 2019 |  אפריל 2019 |  מרץ 2019 |  פברואר 2019 |  ינואר 2019  |  דצמבר 2018 |  נובמבר 2018  |  אוקטובר 2018 |  ספטמבר 2018 |

» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» פרויקט נחום גוטמן
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006

גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

| כולם | ספרים בחודשים |
| אודות טקסט | יצירת קשר |
פרטיות בטקסט

ספרים חדשים בפורמט RSS


» טקסט  » עיון חברה ובקורת  » ספרים חדשים בדצמבר 2007       חזור

חתולי הרחוב שלי
מאת: רפאלה בילסקי
My Street Cats - Raphaella Bilski

ההוצאה:

כרמל

הם חיים לצידנו. הם זקוקים לעזרתנו ולתשומת לבנו. רובנו מקבלים את נוכחותם כמובנת מאליה, חלקנו מתעלמים מהם כליל יש מי שמגיש להם מזון ומים.

אלה חתולי הרחוב.
מה אנחנו יודעים עליהם? מעט מאוד.

ספר זה פורשׂ בפני הקורא את עולמם המיוחד והמעניין של חתולי הרחוב, תוך התמקדות בקהילה אחת במשך כארבע-עשרה שנים.

כאן תקראו על חיי החברה שלהם, על יחסי ההייררכיה ועל המנהיגים שבתוכם. הקורא יפגוש בקריאתו במעשי הגבורה של החתולים, בגילויי החברות המופלאים ביניהם, בדפוסי אמהוּת מיוחדים במינם וביחסם לחלש.

חתולי הרחוב שלי
שתפו אותי

בסיום הקריאה יהפוך חתול הרחוב בעיני הקורא מחיה סתמית שמסתובבת ליד פחי האשפה, לחיה מוכרת, מעניינת ואהודה.

רפאלה בילסקי מלמדת בחוג למדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים. היא מתמחה בפילוסופיה פוליטית ופרסמה בין השאר מאמרים בנושאי החירות, השוויון והצדק החברתי. בעברית ראה אור ספרה על זאב ז'בוטינסקי "כל יחיד הוא מלך", הוצאת דביר תשמ"ח. בשנים האחרונות חוקרת ומרצה רפאלה בילסקי בנושא האושר.

מה לי ולחתולים, פרק ראשון | רפאלה בילסקי
פעמים רבות שמעתי שמשתמשים בחלוקה זו: אנשי כלבים ואנשי חתולים.

אני גדלתי עם כלב בביתנו מגיל צעיר מאוד; הכלב הראשון, מוקי, הגיע כשהייתי כבת ארבע וחי אִתנו שש שנים בלבד, מאחר שאיתרע מזלו ומישהו דחפו לברֵכה שהייתה קיימת בכיכר דיזנגוף בתל-אביב של פעם. עקב כך קיבל דלקת כליות וְלא התאושש ממנה.

עד שהגיעה סנדי, הכלבה השנייה, עבר זמן רב. כנראה, עבור אמי שהייתה האחראית הראשית לטיפול במוקי, מותו המוקדם היה טראומה שלא רצתה לחוותה שנית.

אולם בהיותי בת תשע עשרה, בצבא, המליטה כלבתו הפינצרית של דודי, ואני התאהבתי באחת הגורות והתחננתי שניקח אותה אלינו. אמי שאהבה תמיד בעלי חיים הסכימה, ואני כמו כל הנוער הבטחתי שעיקר הנטל של הטיפול באלכסנדרה (היא סנדי) יפול עליי. אני אקום מוקדם בבוקר ואלך עמה לטייל ואני אדאג לה אם תחלה.

איני חושבת שאמי התייחסה ברצינות להבטחות שלי אולם ראתה שאני באמת ובתמים רוצה מאוד את הכלבה ולכן הסכימה.

בבקרים, מובן שאמי יצאה עמה לטייל ולמעשה רוב הטיפול בסנדי היה באחריותה. אולם כשחלתה סנדי במחלה רצינית בהיותה כבת שש, אני רצתי אִתה לווטרינר אין-ספור פעמים וטיפלתי בה במסירות עד שהבריאה.

כשנסעתי לאנגליה ללימודי הדוקטורט הייתה שאלתי הראשונה בכל מכתב שכתבתי ובכל שיחת טלפון - מה שלום סנדי.

כשנפטרה סנדי בגיל שש עשרה ומספר חודשים, לא ידעתי את נפשי מצער ומכאב. מאחר שהתגוררתי אז בירושלים, שבה השתקעתי לאחר שובי מאנגליה, דחיתי את בואי לתל אביב לבית הוריי מחשש שלא אעמוד בצער כשאכנס הביתה וסנדי לא תהיה בו.

את הכלב השלישי בלקי, כלב מעורב שחור-לבן, לקחתי בגיל שלושים ושבע ומהר מאוד התברר לי שדירתי אינה מתאימה לו או שמא אינה מוצאת חן בעיניו. הוא הרס כל דבר אפשרי ואותי נשך אין-ספור נשיכות קטנות ברגליי ובידיי. כשיצאתי עמו לטייל הצליח לברוח מדי פעם עם הרצועה והיה נעלם לשעות. הבנתי שבלקי זקוק למרחבים ובעזרת האחראי באותה העת ב"האגודה לצער בעלי חיים" מצאנו לבלקי בעלים במושב. כאן היה לבלקי כל המרחב שהיה זקוק לו. איני גאה באי הצלחתי עם בלקי, אולם, מה לעשות, לעִתים צריך להודות שהשידוך לא עלה יפה ולמצוא חלופה טובה יותר.

את הכלב הרביעי, קאטו, רוטוויילר נהדר, לקחנו בעלי ואני כשהייתי בת ארבעים ואחת. את קאטו גידל - בחצי השנה הראשונה - מאלף כלבים שעשה גם את העבודה הבלתי נעימה של חינוך קאטו לעשיית צרכיו בחוץ. כך קיבלנו את קאטו מבוית מכל הבחינות.

אהבתי אותו כשם שאהבתי את סנדי. הפעם אני הייתי המטפלת הראשית בכלב וכאשר חלה קאטו בגיל 9 ונאלצנו להרדימו - הייתי באבל זמן רב.

אז לכאורה אני איש של כלבים אבל לא היא.

מאז שאני זוכרת את עצמי גידלה אותי אמי על אהבת כלבים וחתולי רחוב בעת ובעונה אחת.

גרנו בתל אביב בדירה רחבת ידיים בקומה הראשונה על עמודים. מדי יום הייתה אמי יורדת להאכיל את חתולי הרחוב ולתת תרופות לחולים שבהם. במרבית המקרים התלוויתי אליה וכל הרחוב הכיר את ורה בילסקי ובתה רפאלה המשוגעות על חתולי הרחוב.

השתתפתי יחד עם אמי במבצעים לא קלים כמו הצלת גורי חתולים שנפלו למקומות שלא יכלו לצאת מהם ומשייתם מבורות מלאי מים בחורף, ייבושם והאכלתם.

אמי לא חדלה לטפל בחתולי הרחוב; לא בזמן שמוקי היה אצלנו ולא בזמן שסנדי הייתה עמנו.

אהבת הכלבים והחתולים השתלבה אצל אמי באורח מופלא שנבע מאהבתה הגדולה לבעלי חיים. החמלה שהייתה בה לחתולי הרחוב עברה אליי כנראה בתורשה ובחינוך.

אין ספק ששונה הדבר לגדל כלב או חתול בבית מטיפול במספר לא מבוטל של חתולי רחוב; במקרה הראשון הכלב או החתול הופך לחלק מהמשפחה וחייו משתלבים בחיי בני הבית.

טיפול בחתולי רחוב, לעומת זאת, הוא חוויה ועשייה שונה מאוד.

הספר שלפניכם בא לחלוק עמכם את חוויותיי בטיפול בעשרות חתולי רחוב, ובגילוי לב אומר שאני מקווה שיקראו את הספר לא רק אלו שמטפלים כבר היום במידה כלשהי בחתולי רחוב אלא גם אנשים שהנושא זר להם.

במרוצת השנים שטיפלתי בחתולי הרחוב התחלתי לראות בהם חברה מקבילה לחברה שלנו; הם גרים אִתנו ותלויים בנו אולם גם אנו יכולים ליהנות מהם.

חשבתי בתחילה לכתוב על חתולי הרחוב ספר יותר סוציולוגי-אתולוגי, אולם הגעתי למסקנה שהשאיפה האמיתית שלי היא להגיע לקהל רחב ככל האפשר ופשוט לחשוף בפניו מיהם חתולי הרחוב. אני מאמינה שלאחר שיכירו יותר אנשים באמצעות ספר כגון זה את חתולי הרחוב - משהו יפשיר בלבם. אין ספק שהמודעות לחתולי הרחוב גדלה בשנים האחרונות ואחראים לכך בעיקר - גופים התנדבותיים של החברה האזרחית. אולם אין די בכך.

כאשר אני מטיילת ברחוב כלשהו או בשכונה מסוימת בירושלים אני יודעת מיד אם יש במקום תחנות האכלה לחתולים או פשוט אנשים הדואגים להם או לא. אם ליד פח האשפה עומדים חתולים מוזנחים ורזים, ברור לי שאיתרע מזלם ובטריטוריה שלהם אין עדיין מטפלים בחתולי רחוב. כאשר פחי האשפה "עומדים בשממונם" והחתולים נראים בגינות או לעִתים נדירות מטיילים על המדרכה, פרוותם מבריקה וזנבם מורם אל-על אני יודעת שנקלעתי למקום שבו הם זוכים לטיפול.

אולם אל יטעה הקורא; ספר זה לא נכתב רק על מנת לשפר את יחס הבריות לחתולי הרחוב. הוא נכתב מכל הלב בראש ובראשונה כספר אהבה והערכה: האהבה וההערכה שלי אל החתולים שטיפלתי בהם, ושלהם - אליי.

אני רוצה עד מאוד להעביר לקורא את התכונות המופלאות של כל חתול שיסופר בו ואת התנהגותם הכה מעניינת של כל החתולים הממלאים דפי ספר זה.

זה סיפור על אהבה גדולה. וכמו כל האהבות הגדולות היא מלאה בשמחה מהולה בעצב, בסיפוק מעורב בכאב ובהרבה מאוד הקדשת זמן.

לפני זמן לא רב הרדמתי את קולומינה, החתולה היפהפייה שהייתה אחת מחתולות הרחוב שאני מטפלת בהן, ושבמשך למעלה מעשר שנים הסתובבה בשכונה וזנבה יפה ומורם, כולה בריאות וגאווה.

היו לקולומינה חיים יפים מלאי גורים שנשארו ברובם בחיים ומהווים הם וילדיהם וקרוביהם חלק ניכר מהחתולים שאני מאכילה.

קולומינה במותה סוגרת מעגל, היות שהיא האחרונה מהדור שהתחיל אצלי בגינה לפני ארבע עשרה שנה. קולומינה, כפי שנראה, לא הייתה חברת המשפחה הראשונה שהופיעה אצלי. אולם אִמָה, יפי, שמתה לפני כחצי שנה יסדה את המשפחה השנייה, ומבחינתי היא וקולומינה שייכות לדור המייסדים.

מותה של קולומינה, האחרונה בשושלת המייסדים, הוא שדרבן אותי לשבת ולכתוב על החתולים, על חייהם, על תכונותיהם, על התנהגותם ועל היחסים שלמדתי לראות שקיימים ביניהם ועל היחסים שהתפתחו בינם לביני.

המשפחה הראשונה | פרק 2
במרץ 1993 הלך לעולמו כלבי קאטו. במשך כמעט תשע שנות חייו אף חתול לא העז להופיע אצלי בגינה הסגורה. לאחר מותו של קאטו לא יכולתי לקחת כלב אחר היות שאהבתי אותו הייתה כה עזה ומותו היה כה קשה עבורי, שהחלטתי שמעתה לא אקח עוד אף חיה.

בוקר אחד, מספר חודשים לאחר מותו של קאטו, יצאתי לגינה כהרגלי באביב ובקיץ. בעת ההיא מדובר היה בגינה גדולה ומגודרת שחלקה המוצל על ידי המרפסת של הקומה השנייה היה מרוצף והחלק הארי שלה מלא צמחים ודשא. אקרא לה בספר "הגינה". לאחר ארבע שנים וחצי נבנתה בגינה פרגולה סגורה לשימוש בני אדם ולידה פרגולת חתולים פתוחה. בשטח שנשאר שהוא גדול למדי יש חצץ, צמחים וברֵכת דגים קטנה והוא מגודר כיום בגדר ירוקה. אקרא לו בספר "החצר".

אך התיישבתי על כורסת הקש ולעיניי נגלתה חתולה שנראתה כמו ציור של חתולה מצרית אם כי צבעה היה אפור כחלחל.

בביטחון עצמי מוחלט היא השמיעה יללה אחת וחיכתה. נדמה היה לי שהיא יודעת שמיד אביא לה אוכל. ואכן כך היה. חזרתי הביתה והוצאתי לה שאריות שהיו במקרר כי באותה עת כמובן שלא היה בביתי שום מזון לחתולים.

לאחר שסיימה לאכול קפצה מהגינה החוצה ולא חשבתי שאראה אותה שוב.

אין ספק שבשלב ראשון זה נעלמו ממני דרכי החתולים ובמיוחד החכמים שבהם.

למחרת, מסוקרנת, יצאתי לבדוק האם החתולה הגיעה שוב לגינה. ומה רואות עיניי אם לא את החתולה המצרית האפורה בלוויית מה שנראה כגורים. בשלב זה אפילו לא ידעתי איך נראים הגורים ומה מספרם משום שהיא הקפידה לשמור אותם במרחק ממני, וכשניסיתי להתקרב עשתה תנועות ורעשים מאיימים.

מאחר - כפי שכבר סיפרתי - גודלתי על אהבת חיות, הלכתי כמובן במהירות לסופרמרקט ורכשתי אוכל חתולים. קניתי מספר קופסות של מה שנראה כשימורים ושקית של אוכל יבש. קניתי גם צלחות חד פעמיות וקעריות למים. במחשבה שנייה הוספתי גם כמה קופסות של גבינת קוטג'. עם כל הכבודה הזו חזרתי הביתה והכנתי ארוחה למופת על צלחת אחת לחתולה, שבלבי כבר קראתי לה בשם המאוד לא מקורי - קיצושי.

שמתי את הצלחת, ורק לאחר שסגרתי את הדלת מהבית לגינה והתבוננתי מתוך הבית על הנעשה בגינה, ראיתי את קיצושי ניגשת לאוכל ואוכלת בניחותא. לאחר מכן השמיעה קול, שלימים למדתי שזה אחד הקולות שמשמיעות החתולות האימהות על מנת לקרוא לגוריהן, וארבעה גורים שראיתי עד לרגע זה רק מרחוק רצו לאמם ולצלחת. הם היו קטנים מכדי לאכול מהמזון היבש שהבאתי אולם מרחוק נראה היה שהם אוכלים קצת, ליתר דיוק מכרסמים, מהאוכל הרטוב. היות שהאכילה נעשתה די רחוק ממני יכולתי רק לנחש שהארוחה נגמרה, כי לפתע נעלמה כל החמישייה ומצאה מסתור מתחת לאחד השיחים או בתוך עציץ או במכל אחר שהגינה הייתה משופעת בהם.

כך, עם משפחה אחת קטנה התחיל הרומן שלי עם החתולים. לא עלה בדעתי כלל שבעתיד אהפוך את הגינה לתחנה של האכלה וטיפול בחתולי רחוב.

קיצושי הייתה אם מענינת ביותר: עברו למעלה משבועיים עד שנתנה לי לראות כיצד היא מיניקה את הגורים. מובן שהיא שמרה מרחק סביר ממני וחיכתה שאיעלם מאחורי דלת הזכוכית - כך שאוכל לראות אבל לא להוות איום. אולם עצם האמון שהחלה לתת בי התבטא בעובדה שזכיתי לראותה שוכבת בתנוחות שונות ומשונות וארבעת הגורים צמודים אליה.

בינתיים כבר למדתי להבחין בין הגורים על אף המרחק ביני לבינם ולמרות הדלת החוצצת בינינו. אחד היה שחור וקראתי לו שחורי. אחר היה אפור לבן וקראתי לו מאמי כי נראה לי שהוא בעל מזג נעים ביותר. השניים האחרים, שלימים התברר שהיו שתי נקבות, היו חתולות רחוב אופייניות אפורות מנומרות. לאחת קראתי נימרוש ולקטנה ביותר שופה.

מדי יום ביומו נתנה בי קיצושי יותר ויותר אמון, ואִפשרה לי להתקרב ממש לגורים שכבר גדלו מעט ושיחקו זה עם זה במשחקים הנהדרים של החתולים. אין להם צורך בחנות צעצועים. מה מעניין יותר מאשר להיאבק עם אח או אחות, לרדוף אחר חרק ולנסות לתופסו או לשחק בפרח תוך הפגנת כל מיני קפיצות שונות ומשונות?!

מקיצושי למדתי שחתולים נבונים יודעים להשתמש ברגליים הקדמיות כבידיים; הם מכניסים כף רגל כאילו הייתה כף יד לתוך קופסת שימורים, למשל, מוציאים את האוכל ומביאים לפיהם.

בינתיים, החלו הגורים לאכול בעצמם ולינוק לעִתים רחוקות יותר, ואני רכשתי צלחות גדולות יותר ושלוש פעמים ביום התייצבתי אצל "הוד מלכותה" עם צלחת מלאה כל טוב. לעִתים היא אכלה קודם לבדה והבריחה את הגורים ורק לאחר שסיימה נתנה להם לגשת לצלחת, ולעִתים מלכתחילה אכלו כולם יחד.

שמות כבר נתתי להם אולם עדיין לא ידעתי בביטחון מי זכר ומי נקבה. בעתיד התברר שניחשתי נכון. הזכרים שחורי ומאמי לא פחדו ממני וניגשו אליי בצורה חופשית ונתנו לי ללטף אותם, ונראה שהם אפילו כרוכים אחריי במידה מסוימת, בעוד הנקבות נימרוש ושופה שמרו מרחק ממני.

הליטוף והמשחק עם הגורים, בעיקר עם מאמי שהיה חברותי בצורה יוצאת דופן, היה חוויה נעימה ביותר מבחינה רגשית וחושית.

כך עברו כחודשיים וביום בהיר אחד אני יוצאת לגינה כהרגלי עם ארוחת בוקר מפוארת והגינה ריקה מחתולים. פשוט כל המשפחה נעלמה כאילו בלעה אותה האדמה. חיפשתי בכל מסתור אפשרי בגינה, יצאתי החוצה וחיפשתי ברחוב ואין סימן חיים. בצער גדול חזרתי הביתה ואיני בטוחה שלא הזלתי דמעות; פשוט נקשרתי למשפחה הנהדרת הזאת.

עברו יומיים כשבכל יום אני יוצאת לגינה שלוש פעמים לפחות לראות שמא אירע נס והם חזרו, אולם אין נס ואין נפש חתול. תהיתי רבות מה עלה בגורלם, ובהיותי בעלת אישיות פסימיסטית חזיתי כל מיני חזיונות שחורים: הגורים נטרפו בידי נמייה (כי יש אצלנו כאלו), קיצושי הוציאה את הגורים למקום אחר והפקירה אותם מאחר שהיו כבר גדולים למדי, אך לא מצאו בעצמם את דרכם חזרה לגינה, וכיוצא באלה.

ביום הרביעי יצאתי בבוקר והנה הפלא ופלא כל המשפחה מחכה לי! קיצושי נראתה מרוצה ורגועה לחלוטין ואילו הגורים נראו כאילו חזרו ממסע מפרך אך מעניין. הם חיסלו אוכל כאילו לא אכלו כל הימים הללו או אכלו מעט מאוד. ציפיתי ששוב ייעלמו אולם החיים חזרו לשִגרה.

שאלתי את קיצושי איפה הייתם, אז כבר סיגלתי לי מִנהג לדבר עם החתולים, ולפתע הבנתי שהיא עשתה אִתם מה שאני קוראת עד היום "סיור גבולות". דהיינו, לקחה אותם להכיר את כל הגינות והכבישים שהם בתחום הטריטוריה שלה.

לימים למדתי שאימהות מנוסות עושות סיור כזה לגוריהן היות שהן רוצות שכשיגדלו ימצאו לעצמם מקום משלהם בתוך הטריטוריה הזו, ועל מנת שלא ינסו להיכנס לשטחים שמחוץ לטריטוריה כי שם צפויות להם סכנות גדולות מצד משפחות חתולים שזו "חלקת אלוהים הקטנה" שלהם.

גורים הלומדים להכיר את הטריטוריה שלהם, סיכוייהם לשרוד לאחר שייאלצו לעזוב את המקום שבו נולדו - גדולים יותר. אולם לדאבון הלב, חלק מהאימהות החדשות שומרות את הגורים שלהן במקום שנולדו בו ולא מוליכות אותם להכיר את הסביבה, ומטלה קשה זו מוטלת על הגורים עצמם בהגיעם לגיל חמישה חודשים בערך. לכן, רבים מהם נדרסים משום שלא למדו מהו כביש, אם כי הכביש ממשיך להוות בעיה גם לחתולים הבוגרים.

אבל נחזור למשפחה שלנו. אט אט התחלתי לשים לב שקיצושי עוזבת את הגורים לתקופות גדלות והולכות והם מתרגלים להסתדר בלעדיה: ניגשים אליי ולצלחת בעצמם ולא נראה שהם סובלים מכל טראומה נפשית. כך גידלה אותם קיצושי לעצמאות.

לאחר שמלאו לגורים חודשיים, הזמנתי ווטרינר מכר לביקור בית על מנת שיחסן אותם. היות שלפחות שניים מהם, מאמי ושחורי, נתנו לי לגשת אליהם ולגעת בהם חשבתי שלא יהיה בכך מבצע מסובך לפחות לגביהם; מאמי אפילו ישב על ברכיי בגינה ואִפשר לי להחזיקו בזרועותיי! אולם הסתבר שהמבצע היה בלתי אפשרי. ברגע שראו הגורים את הווטרינר נפוצו לכל עבר וכל ניסיון לפתות אותם לגשת אליי ולאפשר לי לאחוז בהם ולווטרינר להזריק את הזריקה עלו בתוהו. קיצושי אגב הייתה באחת מהיעדרויותיה.

כאן אולי המקום לציין שהחל הסתיו. הלכתי לחנות לבעלי חיים ורכשתי שני בתים שריפדתי בסוודרים ישנים שלי והנחתי אותם בגינה מתחת לגג ובצמוד לקיר. הגורים למדו לישון בבתים אם כי העדיפו תמיד להצטופף יחדיו בבית אחד. המיקום היה קרוב מאוד לדלת הכניסה לסלון כך שלא סבלו מגשם ורוח ויכלו לקבל ממני את צלחות האוכל במקום יבש.

ואז אירעה הטרגדיה הראשונה האמיתית בחיי הגורים: מאמי חלה בחתלתלת. מאחר שמעודי לא ראיתי חתול חולה במחלת ילדות נוראה זאת לא כל כך הבנתי מה קורה כשמאמי לא יצא במשך חצי יום מהבית שישן בו. כאשר גם אחר הצהריים נשאר בתוך הבית התחלתי לדאוג. ניגשתי והוצאתי אותו ומיד ראיתי שהוא חולה מאוד: עיניו היו מודלקות, הוא נראה קודח מחום וגם סובל מנזלת או משהו דומה. לקחתי אותו בעדינות על ידיי והכנסתי אותו הביתה.

הזעקתי מיד את החבר הווטרינר. מאמי היה חלש מאוד והצלחתי להחזיק אותו בידיי בעוד הווטרינר בודק אותו ואומר שיש לו כנראה גם חתלתלת וגם דלקת ריאות, ונתן לו מיד זריקה רצינית של אנטיביוטיקה.

ואז מאמי כאילו התמלא בכוחות, קפץ מידיי וברח כל עוד רוחו בו. ולא סתם ברח אלא קפץ כנמר מהסלון לגינה וממנה - מעבר לגדר החוצה לרחוב. התמלאתי ייאוש והייתי בטוחה שבזה הגיע קִצו. הווטרינר הבהיר היטב שאם הוא לא ימשיך לקבל אנטיביוטיקה בתוך מזונו הוא ימות. אולם חתול הוא חיה חכמה: מפני שהרגיש כנראה טוב יותר לאחר הזריקה המסיבית, הבין שעדיף לו לחזור לגינה וכך עשה. אמנם נכנס מיד לבית שלו, אולם התחיל לאכול את התרופה יחד עם מזונות בעלי ריח מעורר תיאבון וכך לפחות בפעם זו - הבריא.

לשמחתי, שלושת האחרים לא נדבקו מהחתלתלת אם כי נימרוש קיבלה נזלת חריפה וגם בה טיפלתי באנטיביוטיקה בהצלחה.

היות שלא היו בסביבתם חתולים וגורים אחרים עברה העונה הקשה של ההידבקות וכל הארבעה יצאו מסכנה. עם זאת הייתי מודעת לכך, לאחר שהווטרינר הסביר לי, שהם עלולים להידבק מחתלתלת גם בגיל מאוחר יותר. אך משום שלא ניתן היה לחסנם לא הייתה ברֵרה אלא לקוות שיימלטו מהידבקות.

בינתיים החלה קיצושי להופיע פעם במספר ימים. היא התבוננה בגורים אולם לא ליקקה אותם יותר ואפילו גירשה אותם בכעס מסביבתה כאשר התקרבו אליה. ברור היה שעבורה נגמר פרק זה בחיים. היא בילתה מספר חודשים עם גוריה ועתה עליהם לצאת לעולם ולבנות את חייהם. ואילו היא?

הגיעה העת וקיצושי התייחמה שוב. אולם הפלא ופלא, במקום שתזדווג עם עדר של חתולים או לפחות עם מספר מהם - היא גירשה את כולם. את הסיבה הבנתי כאשר ביום סתווי קודר הופיע בגינה חתול ענק ולא צעיר. לימים התברר לי שהוא בן הזוג הקבוע של קיצושי. קיצושי הייתה ביישנית ולא הזדווגה עמו בפומבי אולם מהקולות ששמעתי בלילות ניחשתי שלפניי אהבה גדולה. בכל ארבע השנים שקיצושי המשיכה להגיע אליי עם גוריה, ליווה אותה החתול הענק שלימים קראתיו "החטיאר" ושהפך למנהיג הראשון של קהילת החתולים שלי.

החטיאר היה חתול מיוחד לא פחות מקיצושי; היא הייתה מלכה והוא היה קיסר. החטיאר אפילו שמר לפעמים על הגורים ולעִתים גם שיחק אתם - דבר נדיר ביותר אצל חתול זכר. אותי הוא קיבל אולם לא כבעלת הבית אלא כדיירת שלו. יחסו הפטרנליסטי אליי היה גלוי מאוד לעין.

נחזור לרביעייה שלנו שגדלה, בשלה מינית ונימרוש ושופה נכנסו להיריון והיו לאימהות.

נימרוש הייתה אימא בינונית; לאחר כשישה שבועות השאירה את גוריה לבדם לשעות ארוכות כשהיא נמצאת באחת הגינות שבתוך הטריטוריה. כאשר הייתה חוזרת לגינה, היניקה אותם וניקתה אותם אולם ניכר היה הבדל עצום בין האימהות שלה לזו של קיצושי. נימרוש לא ערכה להם סיור גבולות וגם לא שיחקה אתם במשחקים החינוכיים שקיצושי כה הקפידה לשחק בהם בכל יום. כתוצאה מכך לא הִקנתה נימרוש לגוריה כישורי חיים. היא למדה במשך השנים להיות אם מסורה יותר, אולם אם חמה - מעולם לא הייתה.

שופה לעומת זאת הייתה אימא מטורפת. היא המליטה בגינה סמוכה והייתה מתרוצצת כאחוזת אמוק לקחת ממני חתיכות עוף ולהעבירם לגוריה הגדלים. אולם כוחה לא עמד לה. ניסיתי לעזור לה ככל שניתן אולם מסתבר שלא היה בכך די. שופה הייתה קטנה וכנראה שהמשימה שנטלה על עצמה, לגדל ילדים לתפארת, הייתה על חשבון בריאותה. ביום בהיר אחד היא נעלמה והשאירה את הגורים בגינה הסמוכה. בפעם האחרונה שראיתי אותה הייתה בפיה חתיכת עוף גדולה שנתתי לה, והיא קפצה מעבר לגדר לגינה שבה היו גוריה על מנת להביא להם את המנחה. אין לי ספק שאירע לה משהו שכן שופה לא הייתה נוטשת את גוריה. אולי נדרסה או חלתה והלכה למקום מבודד למות.

שחורי הפך בינתיים לחתול גדול מאוד ורצה להילחם על המנהיגות. הקרב הראשון התחולל והחטיאר, שהיה למעשה המנהיג, ניצח כבר בקרב הקולות. הקרב בין חתולים זכרים מתחיל במלחמת קולות: כל חתול מראה את יכולתו הקולית המבטאת כנראה את עוצמתו. כבר בשלב זה יכול הקרב להיות מוכרע, וָלֹא - עוברים לשלב הבא, הפיזי.

לאחר הפסדו החליט שחורי שמקומו לא אִתנו, ויצא לחפש לעצמו טריטוריה אחרת שבה יוכל הוא להנהיג. בהתחשב באומץ לבו הנדיר, בגודלו ובכוחו, אני מקווה מאוד שדרכו צלחה. בכל מקרה אותנו - לא חזר לבקר.

מאמי לעומת זאת גדל והפך לחתול בינוני והקשר בינינו הלך והתהדק. הוא קיבל עליו את הנהגת החטיאר ונשאר בגינה כשהוא מהווה חלק מ"להקת החימום" של החטיאר. "להקת חימום" הוא ביטוי שלי לחתולים הסובבים את המנהיג, בעיקרם זכרים צעירים. הם היו מחזרים אחרי חתולה מיוחמת עד שהיו מתישים אותה. אז היה מופיע החטיאר ותוך זמן קצר הצליח להזדווג עמה.

בחודש מרץ, חודש שבו רוב החתולות מתייחמות, מאמי היה עסוק רובו ככולו בענייני אהבה: הוא בקושי הופיע לארוחות, ובערב אחד הגיע כמעט מעולף. הכנסתי אותו בעדינות רבה הביתה למיטה חמה, וניסיתי להאכילו ולהשקותו אך ללא הועיל. נסענו לווטרינר ומאמי אושפז, אולם חרף הטיפול המסור שקיבל הוא נפטר מדלקת כליות קשה. התאבלתי על מאמי ימים רבים. זה היה אבלי הראשון על חתול רחוב שלי.

נשארתי אפוא עם קיצושי והחטיאר ובתם נימרוש מהדור הראשון.

אולם היו כמובן תוספות: ששת גוריה המנומרים של נימרוש שנשארו מהם בחיים ארבעה. כמו-כן התווספו לגינה שניים מילדי שופה שמצאתים בגינה הסמוכה, אחד אפור ואחד מנומר.

אך הדבר המשמעותי ביותר שקרה היה שהופיעה חתולה זרה לחלוטין, דהיינו ממשפחה אחרת. היא נראתה שונה לגמרי: צבעה הבסיסי היה לבן ועליו כתמים גדולים שחורים וחומים ובתוכם דוגמת נימור. זנבה היה דקיק ואילו פניה יפות, גדולות ונבונות. קראתי לה יפי.

לילדי נימרוש קראתי בתחילה במספרים כי לא כל כך הצלחתי להבחין ביניהם. בדומה לאמם גם הם היו ביישנים גדולים ופחדנים לא פחות ולא הניחו לי לגעת בהם. במשך החודשים הבאים נשארו מהם שניים, נקבה אחת שקראתיה אימא'לה גדולה וזכר אחד שנשאר עם המספר המקורי שנתתי לו - מספר ארבע. מילדי שופה שהיו שניהם זכרים אף לא אחד נשאר; הם גדלו מהר והלכו לטריטוריות אחרות. בגינה היו אפוא כל הזמן נימרוש ואימא'לה גדולה מהמשפחה המייסדת ויפי - האימא של משפחה מספר שתיים.

קיצושי נעלמה לחודשים ורק כאשר המליטה גורים נוספים - הגיעה שוב לגינה. החטיאר בא והלך, הופיע לתקופה ארוכה בעונת הייחום ונשאר לאחר מכן בגלל קיצושי וגוריה.

נימרוש חיה אצלי כשבע שנים. בשנים אלו נוצרו בינינו יחסי אמון וידידות נפלאה. נימרוש העצמאית והאינדיווידואליסטית לא היססה לבוא אליי לעזרה בין אם היה מדובר בנזלת קשה שלה ובין אם - בגור חולה. במשך השנים למדתי להבין את שפתה והיא את שפתי. היא המליטה פעמיים בשנה ובדרך כלל נשארו לפחות ארבעה גורים בחיים. חלק מהנקבות נשארו אצלי ואילו הזכרים הוברחו כולם. ביום בהיר אחד, לאחר שגוריה האחרונים היו כבר גדולים דיים, נעלמה נימרוש ומאז לא ראיתיה. שום אירוע יוצא דופן לא אירע לפני שנעלמה. דבר דומה אירע עם עוד מספר חתולות בגילה של נימרוש בערך, וכפי שעוד אציין בהמשך זו אחת התעלומות שאין לי תשובה עליהן.

באחד מטיוליי בעין-כרם נדמה היה לי שאני רואה את נימרוש אולם כמובן שראיתי מהרהורי לִבי.

אימא'לה גדולה הפכה לאם נהדרת, ובמשך השנים למדה לקבל את ליטופיי ודאגתי באהבה. אין ספק שהבנו זו את זו. היא המליטה תמיד מחוץ לגינה ואף פעם לא היה לי מושג היכן. כחודשיים לאחר ההמלטה, הייתה מביאה עמה את גוריה לארוחות ולאט לאט לימדה אותם להישאר בגינה כשהיא נעלמת. היא הייתה הוולדנית השנייה בגודלה אחרי יפי, והביאה לעולם כמעט חצי מחתולי השכונה. היא חיה אצלי כתשע שנים ואז, כנראה, מותשת מרוב המלטות, מתה במיטתה.

במשך הזמן, כאשר מספר החתולים בגינה היה כבר מכובד הגיעו חתולים נוספים מהרחוב שאספר על מקצתם כמו נוני, פישוש, סשה, שושקה תותו וטורקיז. אספר כמובן גם על מקצת מהחתולים שנולדו בגינה שלי.

בחרתי לספר על אותם חתולים שהיה בחייהם ובאופיים משהו מיוחד ושונה. אולם כולם מייצגים את חתולי הרחוב באשר הם.

פרק 18 | ומה עכשיו?
בספר נפרשו הקמתה וחייה של קהילת חתולי רחוב אחת במשך ארבע עשרה שנה.

לא הייתה לי כל יומרה להציג תצפית מדעית, אלא לתאר את חיי הקהילה תוך כדי המעורבות שלי בקורות אותה.

בזמן כתיבת הספר עברתי חוויה רגשית אינטנסיבית מאוד. כל הרגשות של ארבע עשרה השנים נחוו על ידי מחדש בפרק זמן של מספר חודשים.

זה היה לא קל ולעִתים אפילו קשה מאוד. בעוד שבחוץ, בחצר ובפרגולת החתולים ממשיכים החיים של הקהילה, הרי שרוחות חבריה שמתו או נעלמו במשך השנים מילאו את הבית ובעיקר את נפשי.

מספר פעמים שקלתי להפסיק לכתוב את הספר אולם המטרות שהיו לי בכתיבתו סייעו לי להמשיך.

ראשית, השאיפה העזה שלי להביא לידיעת רבים מי הם חתולי הרחוב ועד כמה מעניינים ומגוונים הם.

שנית, רצוני העז להסביר שטועים החושבים שקשה ליצור קשר רגשי עם חתולי רחוב, היות שהם חיים את חייהם בכעין עולם סגור בפנינו, והם מסוגלים להסתדר בכוחות עצמם. הם אינם מסוגלים להתקיים בצורה סבירה בלעדינו; הם לא רק זקוקים לאוכל מידינו אלא גם ליחס רגשי, והם מסוגלים להחזיר לנו רגשות.

בזמן כתיבת הספר, כשחוויתי מחדש את כל ארבע עשרה השנים, התחוור לי ביתר שאת מצבם העגום של חתולי הרחוב. עקב תנאי מזג האוויר הנוח אצלנו, היעדר חורפים קשים, גרים בגינותינו חתולי רחוב לא מעטים. לא זה המצב בארצות הקרות שבהן אין חתולי רחוב ויש רק חתולי בית. ועל אף שבארצנו הם מצויים במספר לא קטן בסביבתנו, עד לא מכבר הם היו למעשה משוללי כל זכויות. היה זה רק טוב לבם של בני אדם הרגישים לסבל החלש בכלל ולסבל החיה החלשה בפרט שסייע להם מעט. פה ושם אנשים האכילו והשקו חתולי רחוב ואף נתנו להם תרופות, ולקחו אותם במקרים קיצוניים כמו תאונה למרפאה ווטרינרית.

אולם טוב לבם של המעטים היה כטיפה בים. לאט לאט גברה ההבנה החברתית, שחובתנו המוסרית היא לדאוג לחתולי הרחוב. קמו אגודות העוסקות בכך ולא מעט בעזרתן עלתה המודעות הציבורית. אין ספק שצריך לחזק את האגודות כי יש להן תפקיד-מפתח בעיצוב דעת הקהל בקשר לחתולי הרחוב.

לי חשוב לומר בבירור, שהמטרה היא להגיע למצב שרוב האוכלוסייה תהיה מודעת למחויבותה המוסרית לסייע לחתולי הרחוב, ותעשה זאת מתוך רצון ואמפתיה. החתולים הם חברה החיה לצִדנו, וגם לה מגיעות זכויות; על האדישות וההדחקה - להיעלם.

מי יתן ונגיע למצב שהאדם יכיר את חתולי הרחוב שבסביבתו, ידע את קשייהם ויסייע להם כמיטב יכולתו, ואפילו ייתן להם שמות.

גם אם בשאיפותיי יש הרבה מהחלום, ויש שיאמרו הרבה מהנאיביות, אני מעמידה אותם ללא היסוס כמטרות. היכן שיש חלום, והחלום הוא מוסרי, יקומו יותר ויותר אנשים שיילחמו ויעשו להגשמתו.

© כל הזכויות שמורות לכרמל הוצאה לאור

חתולי הרחוב שלי - רפאלה בילסקי
My Street Cats - Raphaella Bilski


לראש העמוד

מומלצים: ספרים | כתב עת ספרים | עולם חדש | רמקולים | זכות הילד לכבוד
| סמיוטיקה | מטר | רמות | Tom | דלילה | גד ויספלד | מיקרוטופינג

ספרים חדשים באוגוסט 2019:
אולטימטום, אי אפשר לברוח מהשמש, אלוהים אתה שם? זאת מרגרט, אמש, לילה אחרון, בין המולדות, במקום גרניום, גיא בן הינום, גשם חייב לרדת, דוניא, האוויר שאת נושמת, האיש שלא שרף את קפקא, האישה שלא הייתה, האלמנה השחורה, הזנה רעילה, הכד השחור: רומן משפחתי, הכלה מאיסטנבול, המיסה של האתאיסט, המשהו הזה, הסבך, השועלים של שמשון, וינה 1900 , חוק 5 השניות, חיים לנצח, יפים כמו שהיינו, לֻזוּמִּיַאת: התחייבויות וחובות מופרים, לא העזנו לדעת, לאהוב מחדש, לקראת אוטוביוגרפיה מינורית, מבוסס על סיפור אמיתי, מסע דילוגים, מרלנה, נהר הקרח, נשים ללא גברים, סודות, סוכרי יוסי - אמזלג, סטארט אפ, סער ופרץ, ספר געגועים, עגלות , עוד לילה אחד, עינה של האורקל, על מקום הימצאה, עצי לבנה ומסילות ברזל, פול אוסטר 4321, פיצות,איקאה ודילמת האיש השמן, ציפור בעיר קדושה, רומן, רשימת המוזמנים, שמיים שאין להם חוף.

ספרים חדשים

סמיוטיקה - בניית אתרים, עיצוב אתרים