|  אפריל 2014 |  מרץ 2014 |  פברואר 2014 |  ינואר 2014   

 | ספרים 2013-14 | ספרים 2012 | ספרים 2011 | ספרים 2010 | ספרים 2009 | ספרים 2008 | ספרים 2007 | ספרים 2006 | ספרים 2005 | 

» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» פרויקט נחום גוטמן
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006

גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

| כולם | ספרים בחודשים |
| אודות טקסט | יצירת קשר |
פרטיות בטקסט

ספרים חדשים בפורמט RSS

Google


» טקסט  » מדעי אדם וטבע  » ספרים חדשים באוגוסט 2007       חזור

האבולוציה האיטית של דארווין
מאת: דייוויד קוומן
The Reluctant Mr. Darwin : an intimate portrait of Charles Darwin and the making of his theory of evolution - David Quammen

ההוצאה:

אריה ניר

קרוב ל-150 שנה לאחר שפרסם את תורת האבולוציה, ממשיך דארווין להיות דמות מרכזית בשדות הביולוגיה והרפואה, ועם זאת, האיש ותורתו נתונים עדיין במחלוקת עמוקה ומתמשכת. עדיין יש הכופרים בה, אוסרים ללמדה ומחרימים אותה מטעמים שונים ומשונים.

צ'ארלס דארווין היה ביולוג אנגלי מתבודד. אדם זהיר, צנוע, מגדל יונים, חוקר יצורים ימיים וחרקים, אספן חיפושיות, אב מסור, יושב בית, שחקן ביליארד, אגנוסטיקן שנשא אישה נוצרית אדוקה...

דארווין לא מיהר לפרסם את גילויו המפתיעים. אדרבא, האדם שהגה את רעיון "הברירה הטבעית" כמנגנון העיקרי של האבולוציה, כמעט כרע תחת נטל התובנה הקיצונית שלו, שעימתה אותו עם מוסכמות דתיות וחברתיות בנות-זמנו.

האבולוציה האיטית של דארווין
שתפו אותי

דייוויד קוומן הסתמך על רשימותיו ומחברותיו הסודיות של דארווין, דברים שכתב על "השתנות המינים", מיד לאחר מסעו בביגל, ועל מכתביו האישיים. הוא הפליא ליצור דיוקן מדויק ואנושי מאוד של האיש, והסבר מאיר עיניים של עבודתו ומחקריו. הספר הוא מסע מרתק ורב-פנים אל מאחורי הקלעים האישיים, הביוגרפיים והמדעיים של המדען הדגול.

"דייוויד קוומן כתב את הביוגרפיה הטובה ביותר של צ'ארלס דארווין שקראתי, או שחשבתי שאקרא אי-פעם. אין זה שִכתוב של הדברים המוכרים, אלא מבט חדש ומקורי על אחד המדענים הגדולים ביותר בהיסטוריה, שנכתב בידי אחד מסופרי המדע הטובים ביותר. זה הספר שממנו צריכים כל הסטודנטים הלומדים אבולוציה, ומדע בכלל, להתחיל את לימודיהם על דארווין."

קֶווין פדין, פרופסור לביולוגיה אינטגרטיבית ואוצר של
המוזיאון הפאליאונטולוגי, אוניברסיטת קליפורניה, ברקלי

דייוויד קוומן הוא מחברם של שישה ספרי עיון מפורסמים, ובהם Monster of God ו-The Song of the Dodo. הוא זכה במדליית ג'ון בורוס לכתיבת ההיסטוריה של הטבע, ובפרס האקדמיה לספרות מטעם האקדמיה האמריקנית לאמנות ולספרות. הוא קיבל שלוש פעמים את פרס ה"נשיונל מגזין", לאחרונה בעבור כתבת שער בנשיונל ג'יאוגרפיק, שכותרתה: "האם דארווין טעה?" קוומן עורך מסעות מחקר ותחקיר למקומות מרוחקים בשליחותם של כתבי עת שונים, בהם נשיונל ג'אוגרפיק, NG Adventure, Outside,
ו-Harper's. הוא גר במונטנה.

האבולוציה האיטית של דארווין מאת דיוויד קוומן בהוצאת אריה ניר, מאנגלית: שונמית ליפשיץ, ייעוץ מדעי: צבי עצמון, עיצוב עטיפה: אורנה בן-שושן, 255 עמודים.

הקדמה | חוף מבטחים
בתולדות המדע והחברה שמור לצ'ארלס דארווין מעמד מיוחד. שמו שגור בפי כול, אך רעיונותיו - למעט אחד - אינם מוכרים לכולם. הוא דמות מרכזית, הוא סמל, אך אין זה אומר שרבים מבינים אותו היטב. אילו הייתה הקהילה המדעית מנפיקה שטרות כסף, היה זה ללא ספק דיוקנו של דארווין שהיה מוטבע על שטר הדולר. פניו טובים, שלווים ונעימים, בדומה לפניו של ג'ורג' וושינגטון שהועתקו מציורו של גילברט סטיוארט. אך כמו פניו של וושינגטון, גם אלה של דארווין מגלים נימים עמוקים של מורכבות ושל מתח. כל אחד יודע משהו על דארווין: מי הוא היה, מה עשה, מה אמר, והדבר שרוב האנשים חושבים שהם יודעים הוא: דארווין המציא את "תורת האבולוציה". אין זה לחלוטין בלתי נכון, רק מעט לא מדויק. אלא שאמירה כזאת מחמיצה את אותן נקודות בעבודתו של דארווין שהן כל-כך מקוריות, ומסוכנות, ומרגשות.

דארווין נתפס כגיבור וכדמות מאיימת גם יחד; אנשים מקבלים אותו כמובן מאליו, שלא כפי שהם מתייחסים אל מדענים גדולים אחרים כמו קופרניקוס, קפלר, ניוטון, לינאוס, צ'ארלס לָאיֶל, גרגור מנדל, אלברט איינשטיין, מארי קירי, נילס בוהר, ורנר הייזנברג, אלפרד וֶגנר, פרדריק האבל, ג'יימס ווטסון ופרנסיס קריק. ההיכרות הקרובה לכאורה עם עבודתו באה לידי ביטוי בקלות-הדעת שבה משתמש השיח העממי במונחים "דארוויניזם" ו"דארוויני", כאשר הוא מתיימר לצמצם היקף עבודה מגוון, שלא ניתן לתמצתו בקלות, לכדי דבר פשוט בתכלית. תשכחו מדארוויניזם, הוא לא קיים; אלא אם תגדירו אותו באופן שרירותי בכך שתכללו מונחים מסוימים בתוכו ותשמיטו אחרים, דבר שדארווין עצמו מעולם לא עשה.

ומה זה "דארוויני"? "דארוויני" זה להתלהב מיונים הדוּרות, כפי שהאיש שלנו, בתקופה מסוימת בחייו, הוקסם מכלוב העופות שלו המלא ביוני זפק, בטווסיות ובננסיות. "דארוויני" פירושו חיבה לטיולים ארוכים לבד, לא הרחק מהבית. התקפי הקאות חוזרים ונשנים ובלתי מוסברים הם מאוד "דארוויניים". הנקודה היא: צ'ארלס דארווין לא יסד תנועה או דת. הוא מעולם לא ריכז אקסיומות מדעיות וחרט אותן על לוח אבן בבחינת: כה אמר דארווין. הוא היה ביולוג מתבודד שכתב ספרים. לעיתים טעה. לעיתים שינה את דעתו. לעיתים עבד על נושאים קטנים ולעיתים על נושאים גדולים. אמת, הנושא העומד ביסוד רוב כתביו שפורסמו הוא האחידות שבכל צורות החיים, המשקפת את תהליך האבולוציה. אך דארווין פירק את הנושא הזה למגוון של מושגים, שחלקם שזורים היטב זה בזה והם בעלי ערך לביולוגיה, ואחרים לא. עדיף לבחון את רעיונותיו אחד לאחד מאשר לנסות לצרור אותם בחבילה אחת.

קופרניקוס, אחד המדענים הדגולים שהוזכרו קודם, נמנה עם אלה שעוצמת השפעתם היא הקרובה ביותר לזו של דארווין; דארווין המשיך למעשה את המהפכה שקופרניקוס החל בה, שעיקרה להסב את תשומת הלב לעובדה שלבני אנוש אין מעמד מרכזי ביקום. דארווין הרחיב את ההכרה הזאת מקוסמולוגיה לביולוגיה. "לעיתים קרובות אנשים מדברים," הוא רטן לעצמו, באחת ממחברותיו המוקדמות, "על האירוע המופלא של הופעת 'האדם האינטלקטואל'." דארווין עצמו לא התרשם כל-כך מעלייתו של "האדם האינטלקטואל", ובניגוד לכך הוסיף ש"הופעתם של חרקים עם חושים אחרים היא מופלאה עוד יותר". הערת כפירה זו מראה שכבר בעת שהחל להרהר בשאלה של מוצא המינים, דחה דארווין את המעמד של חצי-אל שהאדם הקנה לעצמו, וכלל אותנו בתוך המרקחה של מאבק ושינוי. הוא לא היה הומניסט (אף כי תמיד היה אנושי). מה שגרם לו התפעלות אמיתית לא היה מוחו של הומו סאפיינס, אלא האינסטינקטים של דבורת הדבש, המאפשרים לה להתמצא בשטח ולבנות מבנים ארכיטקטוניים.

אני טוען שדארווין "המשיך" ולא "השלים" את המהפכה הקופרניקית נגד הגישה האנתרופוצנטרית, הרואה את האדם כמרכז היקום, וזאת משום שמאבקו עדיין נמשך. אנשים רבים, אפילו בקרב אלה שיטענו שהם מקבלים את תורת האבולוציה של דארווין (באופן שהם מבינים אותה), אינם קולטים למעשה את כל ההשתמעויות של הדברים שכתב. הרעיון הגדול ביותר שלו, גדול מהאבולוציה עצמה, היה גדול מדי, אכזרי ומאיים. רעיון זה הוא מה שדארווין כינה "ברירה טבעית" וזיהה בו את המנגנון העיקרי לשינוי אבולוציוני. לפי השקפתו של דארווין (שמאז שבה ונתמכה בראיות ביולוגיות נוספות במשך מאה וחמישים שנה), הברירה הטבעית היא תהליך חסר תכלית, אך יעיל מאוד. היא בלתי אישית, עיוורת כלפי העתיד, אין לה מטרות, יש לה תוצאות בלבד. המדדים היחידים להערכתה הם הישרדות והצלחה ברבייה. מבין וריאציות הפזורות על פני שטחים נרחבים, היא בוחרת אחדות, מלקטת אותן יחדיו ומייצרת צורות פרגמטיות שיש בהן סדר. הגורמים המניעים אותה הם עודף פריון ותחרות לחיים ולמוות; תוצריה ותוצרי הלוואי שלה הם הסתגלות, מורכבות וגיוון. היא מגלמת באופן עמוק מקריות המנוגדת לתפיסה לפיה היצורים החיים על פני כדור הארץ, יכולותיהם (כולל היכולות האנושיות), תולדותיהם, השתייכותם הייחודית לאזורים מסוימים ויחסיהם ההדדיים - כל אלה משקפים סוג מסוים של תוכנית אלוהית סדורה מראש. צודקים, לפיכך, הבריאתנים, אלה המטיפים לאמונה בבריאה האלוהית, וחותרים לסדר יום פוליטי דתי, כאשר הם מתייחסים אליו בסלידה ובחשש.

המטיפים הבריאתניים הללו אינם בודדים בהתנגדותם לחשיבה האבולוציונית. בשנים האחרונות הם יכולים לשאוב עידוד מעוצמתה הגבוהה של התנגדות מתמשכת - לפחות בארצות הברית - לדברים שדארווין טען כבר בשנת 1859. הניסיונות הפוליטיים שלהם לקרוא תיגר על דברי דארווין (בתוך רשויות מחוקקות של מדינות ובקרב הנהלות של בתי-ספר מקומיים) היו עקיבים אך ברובם לא מוצלחים. תיקים משפטיים חשובים נפסקו נגדם (כמו זה של אדוארדס נגד אגואילר, בשנת 1987, שבו בית-המשפט העליון של ארצות הברית הכריז על חוק ה"בריאתנות בבתי-הספר", שנחקק בלואיזיאנה, כעל בלתי חוקתי, וזה של קיצמילר נגד דובר, ב-2005). אך הם צודקים בדבר אחד: הציבור הרחב חלוק בדעתו בנושא במידה מדאיגה ביותר. אמריקה הפוסט-מודרנית היא חממה להשקפות קדם-אבולוציוניות.

שמעתם אולי אמירות כלשהן לפיהן שליש מכל האמריקנים - או שמא 40 אחוז, או יותר? - אינם מקבלים את עובדת קיומה של האבולוציה. הנה כמה מספרים מוצקים: 45, 47, 44. בנובמבר 2004, בעקבות יותר מאלף ראיונות טלפוניים, מצאה חברת גאלופ ש-45 אחוז מהמשיבים הסכימו למשפט: "אלוהים ברא את בני האדם בצורה דומה למדי לצורתם הנוכחית בזמן כלשהו במשך 10,000 השנים האחרונות, או קרוב לכך." בקצרה: בריאתנות. משפט אחר, חלופי, אמר שבני האדם "התפתחו במשך מיליוני שנים מצורות חיים מתקדמות פחות, אך אלוהים הנחה את התהליך הזה". בקיצור: אבולוציה תיאיסטית. חלופה זו שיקפה את דעתם של 38 אחוזים מהאנשים שנסקרו. רק 13 אחוזים הסכימו עם המשפט שבני האדם התפתחו מצורות חיים אחרות ללא הנחיה של אלוהים. בקיצור: אבולוציה מטריאליסטית. (וכל היתר השיבו תשובות שלא ניתן לסווגן. בקיצור: עזבו אותנו, אנחנו רואים טלוויזיה.)

הדבר המדהים ביותר בקשר לתוצאות הסקרים הללו איננו שההתנגדות לתורת האבולוציה זכתה לתמיכה כה גדולה בסקר זה או אחר; הדבר המדהים ביותר הוא שהיא כמעט לא השתנתה בשישה מדגמים מקבילים במשך דור שלם. בשנת 1982 ערכה חברת גאלופ סקר שהציג את אותן שלוש חלופות בדיוק, ומצאה ש-44 אחוז מהמשיבים הסכימו לקביעה שאלוהים ברא את בני האדם, ולא האבולוציה. בשנת 1999, טיפס האחוז ל-47, והוא מעולם לא ירד לערך נמוך יותר מ-44. אם ניתן לסמוך על הסקרים הללו, כי אז כמעט מחצית מן האוכלוסייה האמריקנית בוחרת להבין את מוצא המין שלנו כאילו צ'ארלס דארווין מעולם לא היה קיים. אחוז נוסף משמעותי, הנע בין 37 ל-40 במהלך השנים, מעדיפים את החלופה של "תהליך מונחה על-ידי אלוהים", אבולוציה תיאיסטית, שגם היא מנוגדת באופן מוחלט למה שדארווין טען. סיכום הנתונים: בין 81 ל-87 אחוזים מן האמריקנים דוחים את השקפתו של דארווין על האבולוציה של האדם.

חברת גאלופ אינה היחידה המודדת את היקף התופעה. סקר מאוחר יותר, שנערך ביולי 2005 על-ידי מכון המחקר ?י? (Pew Research Center for the People and the Press), ביחד עם ארגון שותף, מצא ש-42 אחוז (מבין 2,000 האמריקנים שרואיינו) הסכימו לכך ש"יצורים חיים מתקיימים בצורתם הנוכחית מאז ראשית הימים". 18 אחוזים נוספים צידדו באבולוציה תיאיסטית, לפחות ביחס לבני אדם, כאשר הם מציינים במפורש שהתהליך חייב היה להיות "מונחה בידי ישות עליונה". תוצאות הסקר של מכון פיו הן בסיכומן שליליות מעט פחות מאלה של גאלופ: רק 60 אחוזי דחייה לצ'ארלס דארווין, במקום ה-80 ומשהו.

אולי הסקרים אינם תקפים. באנגליה, או בשבדיה, או בהודו, אולי היו מתקבלים מספרים שונים. אולי אותה תערובת אמריקנית ייחודית של ספקנות ואוונגליזם, שהובילה למשפט הקופים בשנת 1925, ממשיכה להלהיב אזרחים רבים המעדיפים ללמוד ביולוגיה דרך כתבי הקודש ולא דרך המדע. אולי שאלת האבולוציה האנושית היא מטעה ופגיעה מדי; אולי הסוקרים של גאלופ ו?י? היו צריכים לשאול אם אלוהים ברא, נאמר, את הקנגורו האילני בצורתו הנוכחית. או שמא... מי יודע? אינני טוען שיש בידי הסברים מוחלטים כלשהם לרמה כה קיצונית של ספקנות וסלידה עיקשת כלפי תגלית מדעית כל-כך מבוססת. אומר בכנות, היא מעוררת בי תימהון. אך ודאי שתוצאות הסקרים הללו של גאלופ, יחד עם המתקפה הפוליטית המתמשכת נגד הוראת ביולוגיה אבולוציונית בבתי-הספר, מעידים לא רק על חשיבותו של צ'ארלס דארווין כל העת, אלא גם על הרלוונטיות המיידית שלו למערכת החינוך ולממשל.

מילה אישית: אני מגיע לנושא בדרך עקיפה. אינני ביולוג. אינני היסטוריון. למעשה אין לי כל הכשרה אקדמית במדעים. ובכל זאת, במשך עשרים וחמש השנים האחרונות, התפרנסתי בעיקר כעיתונאי לענייני מדע, וכל מה שאני יודע על אבולוציה ביולוגית ועל אקולוגיה למדתי בכוחות עצמי (כלומר, מקריאה, בייחוד של כתבי עת מדעיים) ומתחקור מומחים טרחני. במשך כל אותן שנים, הייתה לי הזכות לבלות זמן רב בשטח עם חוקרי טבע. במסגרת משימות שהתבקשתי לבצע בעבור כתבי עת שונים, ובשעה שערכתי מחקר לצורך כתיבת ספרים, הוזמנתי לשוטט ביערות טרופיים, לטפס במעלה נהרות ממונגוליה עד האמזונס, להלך על פני ערבות משווניות, לתור אחר איים רחוקים, ובכלל להסתובב במרחבים עם אחדים מחוקרי הטבע המבריקים והנועזים ביותר. חוויות אלה, שסייעו לי (לאט) להבין טוב יותר מערכות אקולוגיות ומינים מסוימים, וגם כמה מן המושגים העומדים בבסיס האקולוגיה והביולוגיה האבולוציונית, הראו לי שחוקרי טבע, בכללם, הם גילדה של אנשים יוצאי דופן - חכמים, נלהבים, סבלניים, חביבים, וחזקים מבחינה פיסית ואינטלקטואלית כאחד. יש המעריצים חיילים, רופאים מנתחים, כבאים, אסטרופיסיקאים, רופאים מיסיונרים או בוקרים. אני מעריץ חוקרי טבע.

בחלקו, זה מה שמביא אותי אל דארווין. הוא עצמו היה חוקר טבע, כמובן, בתקופה מסוימת ומכרעת בחייו: בארבע השנים, תשעת החודשים וחמשת הימים שבמהלכם הפליג בסיפון הביגל, ספינת צי בריטית שנשלחה למפות חלקים מקו החוף של דרום אמריקה. המסע נמשך משנת 1831 עד 1836. דארווין היה באמצע שנות העשרים שלו, בדיוק הגיל המתאים ליכולת עמידה מרבית בנסיבות קשות ויכולת קליטה מרבית של עובדות והתרשמויות חדשות. בעוד הקברניט והצוות של ביגל עושים את עבודתם, דארווין הצעיר אסף מינים ימיים בעזרת רשת פלנקטון שנגררה אחרי הספינה, וערך טיולים ארוכים על החוף לצורף תצפיות ואיסוף מינים נוספים. בתחילה היה חסר ניסיון, אך בהדרגה הפך למדען שיטתי, מהיר תפיסה וחד-הבחנה. הוא ביקר בברזיל, באורוגואי, בארגנטינה, בצ'ילה, בפרו, בניו זילנד, באוסטרליה, בדרום אפריקה, ובכמה איים קטנים, בהם כף וֶרדֶה, האיים האַזוריים, טאהיטי, מאוריציוס, סנט הלנה וגלאפגוס. מאז שעגן בנמל פולמות שבדרום-מערב אנגליה ב-2 באוקטובר 1836, לא עזב עוד את בריטניה. ימי השיטוטים שלו כחוקר טבע חלפו עברו להם. הוא הגיע לחוף מבטחים, ושמח להישאר בו, לפחות לזמן-מה. ביולוגים אחרים בני תקופתו (כמו אלפרד ראסל ואלאס והנרי וולטר בייטס, שעליהם אפרט בהמשך) בילו עשר שנים בעבודת שדה מפרכת באמזונס, בבורנאו, ואיפה לא; אך לדארווין, חמש שנים היו די והותר. רוב עבודתו המדעית, בשאר שנות חייו, כללה קריאת מחקרים, התכתבות, עריכת ניסויים, ניתוח בעלי חיים למטרות מחקר, תצפיות בשטחי האחו וביערות שבקרבת ביתו, וחשיבה. מחמת בעיות בריאות, כמו גם בשל נטייתו האינטלקטואלית, הוא הפך ליושב-בית.

הבית היה המקום שבו פיתח את רעיונותיו. וכך, חרף ההעדפה שיש לי לחוקרי טבע שעבודתם נעשית בשדה, ועל אף חשיבותן של החוויות המוקדמות והחיוניות שהזינו את חשיבתו המאוחרת של דארווין, קיבלתי החלטה מנוגדת לנטייתי הטבעית: להשמיט מספרי זה את המסע (הוא רק יעמוד ברקע), ולהתחיל אותו מיד אחריו. מדוע שאתעלם מהמאורע המפורסם ביותר בחיי דארווין? יש לכך שלוש סיבות. ראשית, משום שהוא אכן המאורע המפורסם ביותר. ללא קשר לדברים נוספים שידועים או לא ידועים לכם על צ'ארלס דארווין, מה שאתם יודעים בוודאות הוא שהוא הפליג על סיפונה של אונייה ששמה ביגל, ביקר באיי גלאפגוס, וראה שם כמה ציפורים וזוחלים מעניינים. הסיבה השנייה היא עניין של חיסכון והיקף. לומר זאת בצורה ברורה יותר: קיצור. סיפור חייו של דארווין כבר סופר פעמים רבות, בידי ביוגרפים מעולים - ראויים לאזכור מיוחד ג'אנט בראון, וספר היסוד שלה בן שני הכרכים, צ'ארלס דארווין, והצמד אדריאן דסמונד וג'יימס מוּר, וספרם המעמיק בן 800 העמודים, Darwin: The Life of a Tormented Evolutionist (דארווין: חייו של אבולוציוניסט מיוסר) - ובידי ביוגרפים מעולים פחות, אך רוב האנשים לא קראו את הסיפור הזה אפילו פעם אחת. כמובן, כל אחד מספר את הסיפור קצת אחרת, תלוי בבחירה, בהשמטה, בהטיות ובמטרותיו של המספר. מטרתי היא לתאר באופן תמציתי את הנושא הענקי והכל-כך מסובך הזה בסקירה שבחלקה היא בעלת אופי סיפורי ובחלקה בעלת אופי של מאמר, מדויקת אך נעימה לקריאה. רציתי לשרטט, בדפים לא רבים, את עלייתו והתפתחותו של הוגה דעות, תוך התמקדות מיוחדת באחד הרעיונות שהגה. הסיבה השלישית לכך שהחלטתי לדלג על שנות הביגל: לדעתי, ההרפתקאות האינטלקטואליות המאוחרות יותר של דארווין מסעירות אף יותר מאשר השתובבויותיו בפטגוניה ובגלאפגוס.

ההרפתקה העיקרית מבין אלה היא גילוי הברירה הטבעית. רעיון זה, כשבוחנים אותו לראשונה, על כל השלכותיו, הוא מופלא, מהמם ונוקב. הוא מופלא עוד יותר כשמתייחסים למקור שממנו נבע: תובנה עמוקה ורדיקלית של אדם זהיר עד מאוד. אבי המשפחה הביישן, בעל הראש הקירח והזקן העבות, מגדל יונים ופרחי בכור אביב, האיש האנגלי הפרטי כל-כך שבסוף חייו נקבר בכנסיית וסטמינסטר, זה שפניו מתאימים להטבעה על שטרות כסף, מציג בפנינו תדמית של איש נוח ופשוט; אך לא כל מה שקשור בצ'ארלס דארווין הוא כל-כך נוח. במרכז עבודתו עומד מטריאליזם קשה ומפחיד. זהו אחד הנושאים שאנסה לחקור בספר זה. הנושא האחר הוא העובדה שכל זה היה קשה ומפחיד אפילו לו עצמו.

פרק ראשון | המסך נקרע, 1839-1837
בשבועות הראשונים של שנת 1837, צ'ארלס דארווין היה בחור צעיר ועסוק, המתגורר בלונדון. הוא היה שאפתני, ערני מבחינה אינטלקטואלית לאחר תקופת בחרות רדומה, נרגש מההזדמנות שנקרתה בדרכו, והחל לבנות את חייו. עדיין לא תפס את מלוא היקפו של הרעיון שצמח בקרבו. ב-12 בפברואר הוא חגג את יום הולדתו העשרים ושמונה.

רק באוקטובר שעבר שב דארווין ממסעו סביב העולם באוניית המחקר ביגל. הוא שמח לעמוד שוב על קרקע מוצקה, ולהלך על מרצפות שלא התנודדו עם הגלים. במשך המסע, שמלכתחילה נועד להימשך רק שנתיים או שלוש אך בסופו של דבר נמתח על פני מחצית העשור, הוא השתנה באופן קיצוני: מ??גר קמברידג' לא ממוקד שלמד לימודי דת, בעל תשוקה של ג'נטלמן לציד ציפורים והתלהבות של אספן לחיפושיות נדירות, הוא הפך לחוקר רציני של גיאולוגיה ותולדות הטבע. אפילו אביו שהתאלמן, ד"ר רוברט דארווין הנרגן וכבד המשקל, הבחין בהבדל. הדוקטור גער בו פעם על היותו צעיר עצל ורודף שעשועים, המתעניין רק בציד ציפורים ובלכידת עכברים, שימיט "חרפה על עצמו ועל כל משפחתו". אך עתה שמו של צ'ארלס כנוסע-חוקר הלך לפניו והגיע עד לאנגליה, ואבא נרגע. כשראה אותו לראשונה לאחר המסע, פנה ד"ר דארווין אל אחיותיו של צ'ארלס ואמר: "הביטו, צורת הראש שלו השתנתה למדי." גם אם לא היה זה נכון מבחינה פְרֶנולוגית, זו הייתה מטפורה מוצלחת. צורת המחשבה שלו השתנתה. היא עתידה הייתה להשתנות בקרוב אף יותר.

לאחר ביקור קצר עם אביו ואחיותיו בבית המשפחה בשרוסברי (עיירה בגודל בינוני במחוז שְרו?שייר), ושהייה קצרה בקמברידג' בחברת חבריו הוותיקים מתקופת האוניברסיטה, הגיע דארווין לעיר הגדולה ושכר חדרים בבית ברחוב גרייט מרלבורו, במרחק הליכה ממוסדות מדעיים חשובים כמו החברה הזואולוגית והמוזיאון הבריטי. הוא שנא את לונדון, את הערפיח וההמולה הדיקנסיאניים שבה, אך עמדו בפניו מטרות שלמענן היה עליו לסבול זאת. ימיו היו עמוסים בעבודות מעקב הקשורות ביבול המדעי שהביא איתו מהמסע בביגל. יבול זה כלל עובדות, רשימות ורעיונות, אך גם פרוות של יונקים, עורות של עופות, זוחלים ודגים כבושים, צמחים מיובשים ומאובנים. הוא שלח הביתה תיבות, חביות ובקבוקים מלאים במינים שונים שאותם אסף בדרום אמריקה במשך השנים שצוות האונייה חקר שם, והביא איתו מינים נוספים, שרבים מהם נשלחו עתה למומחים לצורך זיהוי ומחקר. כשהפליג באונייה ביגל כידידו של הקברניט וכחוקר טבע לא רשמי (היה בסיפון האונייה חוקר טבע אחר, רשמי יותר אך נלהב פחות, שפרש בהתקף של קנאה), היה דארווין אלמוני בקרב הקהילה המדעית; אך הוא הוכיח את עצמו כמוכשר ביותר.

מלאכת האיסוף הפורה שלו באתרים אקזוטיים ומכתביו שהצביעו על אבחנה חדה נודעו בחוגי המדענים עוד טרם הגיע הביתה. הוא נחשב למדען מוכשר ומבטיח, והמינים שהביא התקבלו בברכה. ריצ'רד אוון, מומחה לאנטומיה בקולג' המלכותי לרופאים מנתחים (Royal College of Surgeons) הסכים לסקור את מאובני היונקים. ג'ורג' ווטרהאוס, אוצר של מוזיאון, קיבל על עצמו את היונקים החיים ואת החרקים. ג'ון גולד, אורניתולוג מכובד, יטפל בציפורים. תומס בל, רופא שיניים שהפך לפרופסור לזואולוגיה, קיבל את הזוחלים. דארווין עצמו החל בינתיים לכתוב ספר. היה זה צעד גדול מבחינתו, שרמז על רמה חדשה של ביטחון בתצפיות שערך ובדעותיו. תארו לעצמכם, ספר. כן, משום שהוא ראה דברים שרק מעטים לפניו ראו. בקפידה רבה אסף רשמים ונתונים. תהיה זאת תערובת של סיפור מסע, של תיאור דיוקן תרבותי, של גיאולוגיה, ושל חקר הטבע שאותם ישאב מיומן המסע שלו.

הספר עוד לא נכתב, אך חוזה עם מוציא לאור כבר נערך מבעוד מועד; מי שדאג לכך היה רוברט פיצרוי, קברניט הביגל, אדם מוכשר מאוד אך רגזן, אריסטוקרט ולא יציב. המסע שתוכנן לשנתיים ארך בסופו של דבר חמש שנים בשל הפרפקציוניזם של פיצרוי, יחד עם נסיבות נוספות שסיבכו את העניין. עתה רצה הקברניט תיעוד מרובה-כרכים של מסעות המחקר האחרונים של הספינה, ושמח להשחיל את ספרו של דארווין לתוך החבילה. פיצרוי עצמו אמר שיכתוב גם הוא כרך, אם אי-פעם יתפנה לכך. דארווין החל לכתוב והשקיע בכך מאמץ רב, מאותגר על-ידי הסיכוי שיהפוך לסופר שספריו מתפרסמים. יומן הביגל היה החומר העיקרי שלו, אך הוא רצה להוסיף שטף סיפורי, רעיונות אחדים, ומעט ליטוש. הוא גילה לחברו מקמברידג', ויליאם דארווין פוקס (שגם היה בן-דודו מדרגה שנייה), ש"כתיבה היא עבודה קשה ומתישה ביותר". אך היה לו יתרון אחד שהפך את המטלה לקלה יותר: קצבה שנתית גדולה למדי מאביו. הוא היה משוחרר מחיפוש עבודה להשלמת הכנסה, לפחות בינתיים.

רבים ביקשו את חברתו: הוא שב ממסע עם סיפורים באמתחתו, וגם היה רווק מבוקש. לזמן-מה, מצב זה התאים לו. צ'ארלס לָאיֶל, הכוכב העולה מבין הגיאולוגים האנגלים, שסִפר? בן שלושת הכרכים, עקרונות הגיאולוגיה, שינה את אופן החשיבה האנושית בכל הקשור למדעי כדור הארץ, קידם אותו בברכה כחבר חדש וכבן חסות. המתמטיקאי והממציא צ'ארלס באבאג' החל להזמין אותו למסיבות יוקרתיות. ארסמוס, אחיו המבוגר של דארווין, שלמד רפואה אך לא התכוון כלל לעסוק בתחום (ואף לא היה זקוק לעבודה, הודות לכספו של אביהם), כבר היה מוכר וידוע בעיר כנהנתן. הוא הזמין את צ'ארלס להתכנסויות הקטנות שערך בביתו שברחוב גרייט מרלבורו, וכך משך אותו אל תוך המעגל של אנשי שם, מעגל שכלל את הסופרת הפוליטית הארייט מרטינו ואת ההיסטוריון הסקוטי הזעפן תומס קרלייל. בביתו של ליאונרד הורנר, מחנך ומדען נודע, חיכו בנותיו הרווקות לביקוריו של דארווין, אשר הגיע למטרות חיזור פעמים אחדות, אף כי פחות מכפי שמר הורנר היה רוצה.

חרף העובדה שסעד עם פיצרוי את ארוחותיו, וחלק תא דחוק עם קצין ועם פרח קצונה, חמש השנים שבילה דארווין על סיפונה של הביגל היו שנים של בדידות, ובמשך החודשים הראשונים הללו בלונדון הוא פיצה את עצמו על כך, והתענג על שיחות מלומדות סביב השולחן, על תשומת לב שהורעפה עליו, ועל חברת נשים. בתמיכתו ובערבותו של לָאיֶל הוא נבחר לחבר במועדון היוקרתי אתנאום (Athenaeum Club) - באותה קבוצה שגם צ'ארלס דיקנס היה חבר בה, אם כבר מדברים על סביבה דיקנסיאנית - וזה הפך למקום המפלט שלו, שם יכול לסעוד בשקט ולקרוא עיתונים. הוא השתתף בפגישות של החברה הזואולוגית ושל החברה הגיאולוגית, ולעיתים אף הציג מאמר קצר בעצמו. פעולות אלה לא האטו את ההתקדמות בעבודתו על ספרו. על סיפון הביגל הוא לימד את עצמו משמעת, כמו גם גיאולוגיה וביולוגיה לרוב.

ימים ספורים לאחר שהתיישב בלונדון, פגש דארווין את ג'ון גולד ושוחח עמו על מיני הציפורים שהביא איתו. גולד התעניין במיוחד בקבוצה של ציפורים שדארווין ליקט באיי גלאפגוס, הנמצאים במרחק של כאלף קילומטרים מהחוף המערבי של דרום אמריקה, בעת שהאונייה עגנה שם לזמן קצר בשובה מן המסע סביב כדור הארץ, בסוף ספטמבר ובאוקטובר של שנת 1835. הציפורים הללו היו כולן קטנות וחומות, אך נבדלו אלה מאלה בצורת המקור ובגודלו. דארווין התייחס אליהן כאל מבחר מעורב של גדרונים, עבי-מַקור, זהבנים ופרושים, ולא טרח לסמן אילו ציפורים שייכות לאילו איים. היעדר הסימון התברר, במבט לאחור, כשגיאה מתסכלת. אלא שבהיותו חוקר טבע במובן הרחב של המילה, שאינו מחויב לשום תיאוריה, הוא לא ידע מה בדיוק הוא מחפש. בינואר 1837, ארבעה חודשים לאחר שובה של הביגל, הוא שמע את גולד, בפגישת החברה הזואולוגית, מוסר דיווח ראשוני על קבוצת הגדרונים-עבי-מקור-זהבנים.

הדיווח כלל הפתעה: כל אלה הם פרושים, כך אמר. בין אם המַקורים שלהם גדולים או קטנים, חדים או קהים, יש כאן תריסר מינים, קרובים מאוד אך נבדלים, והם מייצגים קבוצה חדשה ובלתי מוכרת. בהתייעצות הפרטית שערך עם דארווין בחודש מארס, גולד אף הרחיק לכת: שלושה- עשר מיני פרושים, כולם בלתי מוכרים למדע. ולא רק זאת. בקרב קבוצה אחרת, שדארווין זיהה כציפורים חקייניות, גולד מצא שלושה מינים שונים של חקייניות: שלא כמו הפרושים, החקייניות הגיעו אל גולד עם תגים שעליהם רשומים שמות האיים שמהם באו. כיוון שבטבע היו הציפורים הללו מגוונות פחות, ופחות מעורבות זו בזו באורח מבלבל, דארווין הקפיד הקפדה יתרה באיסופן. יש משהו מוזר בחקייניות הללו, אמר גולד לדארווין. לפי התגים שלך, כל מין חי באי אחר.

היו אלה חדשות מוזרות ומרגשות. מין נפרד לכל אי, וכולם חדשים? האמירה הזאת אישרה משהו שדארווין לחש לעצמו בהערות האורניתולוגיות שלו בעת שהביגל הייתה עדיין בלב ים. האין זה מוזר, כתב, שסוגים שונים אלה של ציפורים, סוגים נפרדים אך קרובים זה לזה, הממלאים תפקידים דומים, חיים בנפרד על איים השוכנים בקרבת מקום זה לזה? אולי, בניגוד לדעה המקובלת על מקורן של כל צורות החיים, הם אינם אלא זנים שונים שמוצאם משותף. אולי הם לא נבראו במובן הדתי של המילה - דהיינו, באמצעות מעשה בריאה אלוהי לכל אחד מהם בנפרד. אולי הם פשוט... קרו. "אם להערות הללו יש ולו הבסיס הקטן ביותר," אמר דארווין לעצמו בלבד, "שווה יהיה לבדוק את הזואולוגיה של האיים; כי עובדות אלה עשויות לערער את קביעותם של המינים."

הוא לא ידע עד כמה הוא צדק. המינים אינם קבועים, ובאיים היו כמה מן הרמזים הברורים ביותר לכך.

בערך באותו זמן הגיעו אליו פיסות מידע נוספות המעוררות תהיות כחלק מדיווחים הקשורים למינים אחרים שאסף. בין המאובנים שדארווין הביא מיבשת דרום אמריקה, זיהה ריצ'רד אוון מספר מינים נכחדים וביניהם: עצלן קרקע, מין של ארמדיל ענק, וכן מה שנראה לו כק?י?ארה ענקית. בעיני דארווין, כמו גם בעיני אוון, היה זה צירוף מקרים מוזר: צורות נכחדות המופיעות באותו אזור גיאוגרפי שבו מצויות גרסאות חיות של עצלן, של קפיבארה ושל ארמדיל. בפגישה הבאה של החברה הזואולוגית, שהתקיימה ב-14 במארס, הכריז ג'ון גולד כי מר דארווין גילה מין חדש של ציפור שאינה עפה, ננד? קטן(rhea) , השוכן בדרום פטגוניה, בקרבת מקום לטווח התפוצה של הננדו הגדול יותר, שכבר היה מוכר. גולד כינה אותו בשם Rhea darwinii . בינתיים, מצא תומס בל הבדלים בין האיגואנות השונות שהיו בכל אחד מאיי גלאפגוס. עתה נזכר דארווין במשהו שסגן המושל של האיים אמר לו על צַבי הענק: גם ביניהם יש הבדלים שניתן לזהות, ולשייך אותם לאי שהם חיים בו על-פי צורת השריון שלהם. דארווין חיבר את העובדות אחת לאחת ושאל את עצמו: מדוע? מדוע צורות הדומות כל-כך זו לזו, חיות או נכחדות, תימצאנה מקובצות זו לצד זו?

לא ניתן להצביע על המועד המדויק שבו הפך צ'ארלס דארווין לאבולוציוניסט. הוא לא השמיע את האאוריקה! שלו במכתב, לא מעל גבי העיתון, ואף לא בהרצאה נלהבת בפני אחת החברות המדעיות. בשלב זה הוא היה זהיר, נבוך, והוא שמר על שתיקה. היו לו סיבות טובות לכך. בסוף שנות השלושים של המאה התשע-עשרה הייתה אנגליה מקום סוער ורוגש, עם כלכלה בשפל עמוק, עם "חוק העניים" החדש שהחליף את הצדקה הלא אופנתית בבתי-עבודה לעניים, ועם "התנועה לזכויות העם" (Chartist movement, שנקראה כך בשל "מגילת הזכויות של העם" - People's Charter - שהייתה מצע להעצמה של מעמד הפועלים), תנועה אשר הפגינה מחאה המונית בדרישה לרפורמות דמוקרטיות. רעיונות אבולוציוניים מוקדמים בדבר שינוי הדרגתי בקרב המינים, כפי שבוטאו על-ידי זואולוגים צרפתים כז'אן-בטיסט למארק ואטיין ז'ופרואה סנט-אילר, נקלטו על-ידי רדיקלים אנגלים וסקוטים ושולבו בטיעוניהם בעד שינוי חברתי הדרגתי. רעיונות אלה טרדו את מנוחתם של הוויגים, ששלטו בפרלמנט, ולבישופים האנגליקנים שעמדו בראש הכנסייה הלאומית, על כל עושרה וזכויותיה המוקנות הנוספות. ואין להקל ראש במבוכתם. הנצרות כפי שפורשה על-ידי המנהיגים האנגליקנים לא הייתה רק הדת השלטת באנגליה; היא הייתה הדת הרשמית. המדינה לא ידעה מהפכה מאז שנת 1688, והופעת התנועה לזכויות העם, בשילוב עם שפל כלכלי, הצביעו על כך שמהפכה נוספת ממשמשת ובאה. דארווין, שעשה את צעדיו הראשונים בחציית הקו המפריד בין מסורת לאבולוציה, מצא שהוא כובש שטחים בקרבת שדה הקרב הזה בענייני מעמד ודת. הוא נע בזהירות. הוא לא הכריז ברבים על הכפירה שלו. ובכל זאת, אפשר להעריך את המועד שבו התרחשה אצלו התמורה האינטלקטואלית: בחודש מארס בשנת 1837, זמן קצר לאחר שיחותיו עם גולד ועם אוון. המינים משתנים, מין אחד הופך למין אחר. הוא ידע זאת. הוא רק לא ידע כיצד זה קורה.

חודשים לאחר מכן רשם הערה נוספת, המתייחסת למאפיינים המיוחדים של המאובנים שאסף בדרום אמריקה ולמינים שראה בגלאפגוס: "ההוכחות הללו (בייחוד האחרונות) הן המקור לכל השקפותיי." אך לעת עתה, הוא שמר את השקפותיו לעצמו.

2

הוא לא השתמש במילה "אבולוציה", לא כעבור זמן, ואף לא במשך עשרות שנים. ביולי של אותה שנה הוא החל לכתוב את מחברותיו - כך כינה אותן - בנושא ה"השתנות" (טרנסמוטציה) של המינים. הראשונה שבהן הייתה מחברת בגודל של פנקס כיס, כרוכה בעור חום עם אבזם ממתכת, קטנה מספיק כדי שניתן יהיה לשאתה במקטורן, פרטית מספיק כדי שתוכל להכיל רעיונות פרועים וספקות של כפירה.

על גבי הכריכה הוא קרא לה בפשטות "B". מחברת "A", שבה החל לכתוב בערך באותו זמן, הוקדשה לגיאולוגיה. ככותרת בעמוד הראשון של "B" הוא רשם "זואונומיה" כמחווה לספר בשם זה שיצא לאור ארבעים שנה קודם לכן על-ידי סבו, ארסמוס דארווין. ארסמוס הראשון הזה היה רופא נודע ומשורר אהוב, איש רב-גוני, בעל תאוות גדולות, חשקן, סובל משיגרון, חריג בדעותיו, שהיה אב לערימה של ילדים חוקיים ולא חוקיים וכתב שירים ארוטיים על צמחים. השם ארסמוס עבר לאחד הדודים, ובהמשך לאחיו של צ'ארלס, בעוד צ'ארלס עצמו זכה במורשת שונה: הנטייה להתבוננות מדעית. זואונומיה, שהוא בעיקרו חיבור רפואי, כלל פרק שבו ארסמוס המבוגר הציג רעיונות אבולוציוניים משלו, וטען ש"כל בעלי החיים בעלי הדם החם התפתחו מנים חי אחד", ושלאילן היוחסין המשותף יש יכולת "להמשיך ולהשתפר באמצעות הפעילות הטבועה בו עצמו", כאשר השיפורים האלה ניתנים להעברה מהורים לצאצאים. ארסמוס דארווין מעולם לא המשיך לפתח את הרעיון הזה יתר על המידה, וגם לא הבהיר אותו, ולא חיזק אותו בראיות, אך מבחינת נכדו הוא שימש עתה הן כחלוץ מטעם המשפחה בחשיבה על השתנות המינים, והן כנקודת מוצא לחשיבה זו. גרסתו של צ'ארלס תהיה בהירה, משכנעת, ובסופו של דבר נתמכת בראיות - שאם לא כן הוא לא יאפשר לה להופיע בדפוס.

הוא רשם במחברת בסגנון טלגרפי, בלא התייחסות רבה מדי לסימני פיסוק או לדקדוק. היו שם תוספות, מחיקות, קיצורים ושגיאות כתיב. הוא כתב את המילה "תורשתי" בשגיאת כתיב (heredetary) והתקשה להחליט כיצד כותבים "סיציליה" (התלבט בין Scicily ל-Siicily), שהוא אי מיוחד פחות מבחינה זואולוגית מאשר איי גלאפגוס, אך קשה יותר לאי?ת. הוא ערך סיעור מוחות עם עצמו. המילים הכתובות היו רק תזכורות כדי לרענן את זיכרונו. הוא החל בשאלות גדולות. "מדוע החיים קצרים?" ובעקבות סבא ארסמוס: מדוע יחסי מין הם דבר חשוב כל-כך? כך הגיע היישר אל תובנה מכרעת, והיא שקערת המערבל שבתוכה מתבצעת הרבייה המינית מאפשרת באופן כלשהו ליצורים להתגוון. צאצאים נבדלים מהוריהם. אחים נבדלים זה מזה, אלא אם הם תאומים זהים. מבני גוף משתנים מעט מדור לדור; כך גם היבטים של שכל ושל דחפים. התוצאה היא אחת: "הסתגלות". לאיזו מטרה? שימו זוג של חתולים או כלבים על אי, הציע דארווין, והניחו להם להתרבות שם, ולהגדיל את מספרם באיטיות חרף הלחץ מצד אויביהם; ואז, "מי יעז לומר מה תהיה התוצאה." הוא העז, אך אמר רק לעצמו: "לפי השקפה זו, בעלי חיים הנמצאים באיים נפרדים, אמורים להשתנות אם רק יישארו שם לאורך זמן מספיק." היה משהו באיים. הפשטות והבידוד שלהם ועולם החי המיוחד שלהם, עזרו להבהיר את מחשבתו, כאילו היו הנחות יסוד של ניסוי מתוכנן.

לדוגמה נשתמש בצַבי הגלאפגוס ובציפורים החקייניות, או בשועלים שראה באיי פוקלנד. "כל מין משתנה," כתב דארווין. קביעה זו כשלעצמה הייתה קביעה אמיצה, הסותרת בגלוי את האמונה האורתודוקסית, הן במדע והן בדת. יתר על כן, המינים המשתנים מתפצלים כל הזמן אחד מהשני, כך העז לומר, וכך נוצרים הפערים בין סוגים לבין יחידות מיון רחבות אף יותר, כמו משפחה, סדרה, מחלקה: זהו הגיוון שבחיים. על גבי דף באחת המחברות הוא שרטט דיאגרמה גסה של אילן יוחסין, בדמות גזע של עץ, המתפצל לענפים גדולים וקטנים. בקצהו של כל ענף הוא רשם אות, המייצגת מין. ציפורים ויונקים, בעלי חוליות וחרקים, אפילו כלל בעלי החיים וכלל הצמחים - כל אלה הם ענפים שצמחו מגזע קדמון יחיד. מחשבותיו רצו במהירות. ואז כתב: "אלוהים יודע אם כך באמת קורים הדברים בטבע: cuidado." זהירות, לא כל-כך מהר, צ'ארלס. היזהר.

מה שמרשים במחברת "B", בנוסף לכך שהיא מוכיחה את דילוגו הפרטי לתוך חשיבה אבולוציונית, הוא רוחב היריעה של העובדות, של הרעיונות, של המקורות ושל הנושאים שדארווין כבר קישר ביניהם. אחדים מהם יהיו לעמודי התווך של עבודתו ושל טיעוניו למשך העשורים הבאים. הוא דבק ברעיון ההסתגלות. הוא סבר שהשונוּת בין צאצאים מראה שהיא אפשרית. הוא הבין את חשיבות הביוגיאוגרפיה (כלומר, דפוסים גיאוגרפיים של פיזור המינים) והמיון (כיצד אפשר לסווג יצורים חיים לקבוצות) כהוכחות לכך שההשתנות וההתפצלות של המינים אכן התרחשו. הוא שם לב למבנים שרידיים - גפים ואיברים שנראו קטנים ופרימיטיביים מכדי שיוכלו להביא תועלת, כאילו צורתם לא הושלמה, או שבשלב מאוחר יותר נפגמו. איברים שרידיים שכאלה קיימים גם בבני אדם. מדוע יש לגברים פטמות? דארווין, חקרן חסר מנוח, רצה לדעת. מדוע קיימים מיני חיפושיות, בייחוד באיים סחופי רוחות, שכנפיהן טובות, אך חתומות, חסרות שימוש, תחת כנפי החפייה (המגינות על כנפי התעופה) בחוסר תועלת ולעולם אינן נפרשות? מדוע שאלוהים כה חכם ועסוק יברא משהו כה מטומטם וחסר תועלת?

די היה בחיפושיות שאינן עפות כדי לעורר תהיות, אך הוא תהה גם על עופות שאינם מסוגלים לעוף ועל כנפיהם הקטנות והמחוספסות: היען, הפינגווין והננדו שראה בפטגוניה. "ה-Apteryx (שפירושו - חסר הכנפיים) בניו זילנד," כך כתב, "הוא דוגמה טובה ככל הנראה לעצמות שרידיות." כשהיה בניו זילנד בעת המסע באונייה ביגל הוא לא אסף דוגמאות מבעל החיים הזה, הוא אפילו לא הצליח לראות אותו, והוא לא קרא לו בשמו המאורי המקומי, קיווי. אך על סמך כל מה שקרא הוא ידע היטב שעליו להזכיר אותו, שזהו חלק קטן מתוך פאזל גדול, שמקומו יתברר מאוחר יותר.

3

במשך שנתיים הוא ניהל חיים כפולים ומוזרים, כמרגל במסדרונות הממסד המדעי הבריטי, שבאותה תקופה התאים עצמו לעמדותיה של האורתודוכסיה האנגליקנית, והיה נטוע במסורת של תיאולוגיית הטבע.

באותה עת הביולוגיה עדיין לא התפתחה כמקצוע חילוני. לימוד הטבע נחשב כנתיב המוביל אל אדיקות דתית. כמו גילברט וייט, שחיבר ספר קטן וקריא, שופע חוכמת התבוננות, בשם Natural History of Selborne (חקר הטבע של סלבורן), שפורסם לראשונה בשנת 1789, מחברים רבים של מאמרים וספרים על חקר הטבע היו כמרים, שבימי ראשון הטיפו בכנסייה ובשאר ימות השבוע התבוננו בציפורים ורדפו אחר חרקים. ג'ון ריי, שאביו היה נפח, סיים את לימודיו באוקספורד (שכמו קמברידג' הייתה גם היא באותה תקופה אוניברסיטה אנגליקנית) והכריז על הנושא כבר בשנת 1691 בספרו: The Wisdom of God Manifested in the Works of the Creation (חוכמתו של אלוהים כפי שהיא מתבטאת במעשי הבריאה). ויליאם פיילי שב ואישר זאת בשנת 1802 בספרו Natural Theology (תיאולוגיית הטבע), שכותרת המשנה שלו היא: Evidences of the Existence and Attributes of the Deity, Collected from the Appearances of Nature (הוכחות לקיומו ולסגולותיו של אלוהים, שנאספו מתופעות הטבע), ספר שדארווין קרא בו להנאתו בתקופת שהותו בקמברידג'. פיילי פישט את האנלוגיה של השען האלוהי: אם אנו רואים שעון מונח על הרצפה, אנו מסיקים שאומן מוכשר בנה אותו; אם אנו מוצאים בעלי חיים וצמחים שבנויים באופן כה מורכב ומותאמים בצורה כה מופלאה, עלינו להסיק באותה מידה שבורא חכם ורב כוח ברא אותם. סדרה של מסות שכונסו ויצאו לאור בשנות השלושים של המאה התשע-עשרה, תחת השם Bridgewater Treatises (מאמרי ברידג'ווטר), הציעה שמונה אמירות נוספות, מפי חוקרים מכובדים מאוד, המביעות טיעון זהה בדבר חוכמתו של אלוהים, כוחו, ותפקידו הישיר בבריאת עולם הטבע על כל מרכיביו. אחד מכותבי מאמרי ברידג'ווטר היה ויליאם ויוול, איש אשכולות, מדען ופילוסוף של המדע, שהשפעתו התפשטה לכיוונים רבים, ושהמציא את המילה "מדען". מאמרו של ויוול בדק את האסטרונומיה והפיסיקה "ביחס לתיאולוגיית הטבע".

מאחורי תיאולוגיית הטבע של פיילי עמדו צורות עמוקות ועתיקות אף יותר של אמונה מקובלת, כגון מהותנות (essentialism), תפיסה לפיה המציאות נתמכת על-ידי מספר סופי של "סוגים טבעיים", שהם הדפוסים המהותיים או הארכיטיפים של הישויות הנראות בעולם. התפיסה הזו קיימת כבר אצל אפלטון. בעקבותיו, טענו המהותנים שהסוגים הטבעיים הללו הם נפרדים ובלתי משתנים, ושישויות פיסיות הן רק גילויים לא מדויקים שלהם. צורות גיאומטריות, לדוגמה, נחשבו כסוגים טבעיים - משולשים הם תמיד בעלי שלוש צלעות, שונים אמנם בתכונות משניות (משולש שווה צלעות, משולש שווה שוקיים, משולש שונה צלעות) אך לעולם יהיו מובחנים ממרובעים או ממתומנים. יסודות לא אורגניים היו דוגמה נוספת - ברזל הוא תמיד ברזל, ועופרת תמיד עופרת, אלא אם אלכימאי מצא דרך פלאית להפוך אותה לזהב. מיני בעלי חיים וצמחים נחשבו גם הם לסוגים טבעיים, שיש ביניהם גבולות נוקשים ובלתי משתנים, אף כי כלבים או תרנגולות אינדיבידואליים יכולים להיות שונים זה מזה בתוך הקטגוריות הסגורות שלהם. הצורה המהותית של מין כלשהו, לפי השקפה זו, היא יותר בסיסית ובת קיימא מאשר היחידים המגלמים אותה בזמן נתון. לכך התכוון ויליאם ויוול כשבשנת 1837 כתב בנחרצות: "למינים יש קיום אמיתי בטבע, ולא קיים מעבר מאחד לשני." להאמין אחרת פירושו היה לדחות את ההנחה שהייתה שזורה בהלכות הכנסייתיות וברעיונות של סדר אזרחי.

ויוֶול, שתחומי העניין והכתיבה שלו נעו בין גיאולוגיה, מינרלוגיה, כלכלה פוליטית, פילוסופיה של המוסר וספרות גרמנית, כמו גם אסטרונומיה וביולוגיה, הפך להיות אחד האינטלקטואלים המשפיעים ביותר בתקופתו. ההערה לגבי המינים נכתבה בספרו History of the Inductive Sciences (תולדות המדעים האינדוקטיביים), שנכתב בדור אינטלקטואלי מאוחר יותר ובעל רוח מדעית קפדנית יותר מזו שבה כתב פיילי את ספרו Natural Theology (תיאולוגיית הטבע). מדענים ופילוסופים בריטים אחרים בני דורו של ויוול, כמו ג'ון הרשל וג'ון סטיוארט מיל, היו שותפים לאמונה בקיומם של טיפוסים טבעיים, אמונה שהייתה חבויה מתחת לחילוקי הדעות ביניהם לגבי השיטה המדעית וההיגיון המדעי. בצרפת, חוקר האנטומיה הנודע, ז'ורז' קיוויה, הציע מיון של בעלי חיים - המסווג כל מין לאחת מארבע מערכות גדולות (embranchements), או קבוצות - וגם הוא נשען על הנחות מהותניות. מציאת סדר בתוך עולם החי, לדידו של קיוויה, פירושה לגלות בכל מין את הראיות להתאמתו למהות בסיסית, ולא את הרמזים המצביעים על שינוי ופיצול לאורך זמן. פילוסוף של המדע בן זמננו, דייוויד האל, עקב אחר חוט המחשבה המהותני הזה בחשיבה הביולוגית של ראשית המאה התשע-עשרה. האל מסכם: "בהיסטוריה של הרעיונות היו מקרים מועטים בלבד שבהם עמדה תיאוריה מדעית בסתירה כה גלויה לעיקרון מטפיסי, כפי שעמדה תורת האבולוציה כנגד הדוקטרינה בדבר קביעותם של המינים."

דארווין קרא את כתבי הרשל, כמו גם את דברי פיילי, עוד בהיותו בקמברידג'. ויוול שימש שם קודם לכן כפרופסור למינרלוגיה. מהותנות ותיאולוגיית הטבע מילאו את חלל האוויר בסביבתו של דארווין כמו עשן הפחם וריח גללי הסוסים. אלה לא היו, אמנם, ההשקפות היחידות על עולם הטבע שרווחו באותה תקופה. בתי-הספר לרפואה הפרטיים בלונדון ובאדינבורו שימשו מחסה, בשנות השלושים של המאה התשע-עשרה, לרעיונות פרועים יותר, לרבות כמה גרסאות ראשוניות של גישת ההתפתחות האבולוציונית. אך מוסדות אלה, שבהם הועסקו חוקרים שלימדו אנטומיה באמצעות נתיחת גופות אדם, חוקרים שחיו ממשכורת ולא מהון שקיבלו בירושה, ושנטו לעבר פוליטיקה רדיקלית, היו זרים לדארווין על אף המורשת הרפואית של משפחתו. הוא עצמו ניסה ללמוד רפואה באדינבורו, בהיותו בן שש-עשרה, כשהוא מנסה ללכת בעקבות אחיו (בצלו של אביו), אך שנא את הלימודים. לאחר שנתיים, כשהוא משועמם מההרצאות ומזועזע מהניתוחים שותתי הדם שבוצעו ללא הרדמה, נמלט צ'ארלס לקמברידג' כדי לזכות בהשכלה "נקייה" יותר ומבעיתה פחות. בהיותו שם, בקרייסט קולג', הוא נסחף ללימודי הסמכה לכמורה, לא מתוך תחושת שליחות כלשהי (הוא לא היה דתי) או התחייבות לכנסייה (הוא בא ממשפחה שמצד אמו האמינה באוניטריזם - אמונה באל אחד ולא בשילוש הקדוש - ומצד אביו היו בה אנשים בעלי חשיבה חופשית, כמו אביו וכמו ארסמוס הזקן), אלא על-ידי ההיגיון של הברירה הפחות גרועה, לפיו צעד זה יאפשר לו למצוא איזו נישה מכובדת ככומר-חוקר טבע, על-פי המודל של גילברט וייט. המסע בביגל שיבש את התוכנית. האונייה נשאה אותו הרחק מקרייסט קולג', אך בסופו של דבר החזירה אותו אל אותה סביבה חברתית שהשאיר מאחוריו, שבה רבים ממוריו, רבים מחבריו וחלק נכבד מקשריו המדעיים - ג'ון הנסלו ואדם סדג'וויק בקמברידג', ליאונרד ג'נינס, חוקר החרקים פרדריק הופ, וּויליאם ויוול עצמו - היו כמרים אנגליקנים. אפילו אלילו המדעי, צ'ארלס לאיל, גדש את ספרו עקרונות הגיאולוגיה בהשקפה אורתודוכסית על הבריאה הביולוגית. במהלך השנים 1837 ו-1838 החל דארווין לחשל את עצמו לקראת מעשה שיזעזע וירגיז אותם. השקפתו לגבי מינים בני-שינוי עמדה בסתירה מוחלטת למהותנות ולכל התיאולוגיזציה הצדקנית בעלת הניחוח המדעי שנסמכה עליה. הוא הערה את השערותיו האפלות אל תוך מחברותיו, בעודו מתנהג כלפי חוץ כחוקר טבע צעיר עולה, שראוי להתקבל למועדון.

הוא צמצם את פעילותו החברתית, בתירוצים שהוא עסוק מדי, ולאחר מכן הוסיף על עבודתו ושדרג את מעמדו כשקיבל על עצמו להיות מזכיר החברה הגיאולוגית תחת נשיאותו של ויוול. הוא סיים את כתב היד של יומן הביגל (אך לא יכול היה לפרסם אותו עד שספרו של פיצרוי היה מוכן), ועשה את דרכו לעבר הרפתקה אחרת של הוצאה לאור: אסופה גדושה שתיקרא The Zoology of the Voyage of H.M.S Beagle (הזואולוגיה של המסע של אוניית הוד מלכותה ביגל). הוא יהיה העורך של ספר זואולוגיה מרובה-כרכים זה, שלמענו יאסוף מאמרים פרי עטם של היועצים-המומחים שלו, יכתוב הקדמות ופרשנויות, יזמין איורים יקרים, שימומנו באמצעות מענק ממשרד האוצר של הוד מלכותה. עתה כבר היה נטוע היטב בתוך הרשת חסרת הגבולות הברורים של ממשלה, כנסייה ומדע מנומס. בחשאי המשיך לדבר אל עצמו ולקשור מזימות במחברותיו.

לאחר שמילא את מחברת "B", פתח מחברת חדשה, בכריכת עור בצבע חום שאותה כינה "C", ושלאחריה תבואנה גם "D" ו-"E". כל אחת ממחברות אלה תוקדש לנושא השתנות המינים. הוא קרא בהרחבה את ספרות המחקר וחקר הטבע, וכן מבחר מגוון של ספרים על גידול בעלי חיים וצמחים, ועל פילוסופיה של המדע. עוד קודם לכן החל להציג שאלות מוזרות בפני כל מי שידע משהו על הנושאים המוזרים שעניינו אותו ושאליהם כיוון. הוא תחקר את אביו, שהיה מקור שופע של ידע על תכונותיהם הנפשיות של בני אדם, ואת הגנן של אביו. הוא שאל מגדלי בקר על וריאציות ועל תורשה בקרב מינים מבויתים. היו כל-כך הרבה נעלמים. איך פועלת התורשה? מה ההבדל בין מינים לזנים? מה ניתן להסיק מדפוסי הפיזור של מין ברחבי העולם? בכל איי אוקיאניה יש חומטים עם פסים זהובים, כך רשם. חזירי בר בפוקלנד מגדלים שיער נוקשה בצבע אדום-חום. השלדג באיי מלוקו, כך כתב, כמעט שאינו שונה משלדגים אירופיים, למעט המקור שלו שהוא ארוך וחד יותר. האם אלה מינים שונים של שלדג, או רק זנים? קז?ארים בגיניאה החדשה, טֶנרֶקים במדגסקר, שממיות בסנט הלנה. אין נחשים באיים של מרכז האוקיינוס השקט, כתב. ארנבונים שחורים, שהובאו לאיי פוקלנד בשנת 1764, העמידו צאצאים בצבעים שונים במשך עשרות שנים. רמזים, רמזים, רמזים. מה הם מציינים? איך הם מסתדרים? הקוקיות של יאווה לעומת הקוקיות של סומטרה ושל הפיליפינים - מינים או זנים? הוא רצה כל פיסת מידע רלוונטית אפשרית, יהיה המקור אשר יהיה. הוא הלך לגן החיות שבריג'נטס פארק כדי לראות את האורנג-אוטנג החדש שלהם. הוא הפך אספן תאב בצע של עובדות שלכאורה אינן קשורות זו לזו. הוא אימץ את מוחו בניסיון לקשור ביניהן. הייתה זו תוכנית מעמיקה של מחקר ומחשבה, שהתבצעה כולה בשעות שגנב מהתחייבויותיו הציבוריות.

"השינוי בקרב המינים חייב להיות איטי מאוד," חשב, כלל לא מתקרב למהירות השינוי המתרחש במקרים שבהם מגדלי חיות בית בוחרים את בעלי החיים שברצונם לזווג. איטי או לא, יש כאן בעיה: אם בעלי חיים בני מינים שונים ימשיכו להזדווג זה עם זה באופן חופשי, האם ההבדלים ההסתגלותיים לא ייטשטשו? אם כך, "כל השינויים שהצטברו אצלם לא יוכלו להיות מועברים הלאה." ייתכן שהבידוד מונע זאת בדרך זו או אחרת. אולי עקרוּת בין צורות. שונות, כמו העקרות של בני כלאיים בקרב חיות בית, מאפשרת לשינוי הנצבר להמשיך ולהתקיים. בשלב זה הוא רשם כמה הערות שחצניות במחברתו בדבר "התיאוריה שלי", אף כי היה זה עדיין מוקדם מדי לכך. התיאוריה שלו עדיין לא התגבשה. הוא טרם גיבש את דרכו בחיפוש אחר היקף התופעה, שלא לומר במציאת מנגנון שיוכל להסביר אותה. "חקור את מלחמותיהם של יצורים אורגניים," יעץ לעצמו. דמיין שבני אדם אינם קיימים, ושֶק?פים מתרבים, משתפרים, ומייצרים בסופו של דבר יצור תבוני חלופי כלשהו. יצור דומה לאדם אך אינו האדם, שנוצר בתהליך של השתנות מבעלי חיים שהולכים על ארבע וחיים על העצים. נכון, זה קשה להבנה, אבל אולי לא קשה בהרבה מהרעיון של לָאיל בדבר תהליכים איטיים ומתווספים המסבירים את כל התופעות בגיאולוגיה. זכור את הקיווי ((Apteryx, אמר דארווין לעצמו. אם ניו זילנד התחלקה בעבר לאיים רבים, האם ייתכן שיש בה עתה מינים רבים של קיווי?

באביב 1838, לאחר שמילא שבעים וחמישה דפים במחברת "C", ביטחונו של דארווין גאה. התמודדות עם שאלות אלה, כך הודה, היא "מאמץ נפשי מפרך וכואב מאין כמוהו" והקשיים הכרוכים בהן לא ייפתרו ללא חשיבה לאורך זמן, או על-ידי מישהו בעל דעה קדומה נגד הגישה בכללותה. אך מרגע שמקבלים את הקביעה ש"קיימת אפשרות של מעבר ממין אחד למשנהו", כי אז "המסך כולו נרעד ונקרע". הסתכל סביב העולם, הורה דארווין לעצמו. למד את השינויים ההדרגתיים של צורות הביניים. למד את הפיזור הגיאוגרפי. חקור את עדויות המאובנים ואת החפיפה הגיאוגרפית בין יצורים נכחדים לבין מינים דומים קיימים. הבא בחשבון את כל הראיות, הוא טען בהתרגשות, ו"המסך נקרע".

המסך היה תיאולוגיית הטבע. מבחינתו של דארווין הוא אכן נקרע. מאחורי המסך, הוא ראה את האמת של האבולוציה. לא מדובר פה רק בחקייניות, בארנבונים או בחומטים. מדובר בכל עולם הטבע. "אבל האדם - האדם המופלא," כתב, כשהוא מנסה רעיונות שונים הנוגעים לנקודה המסוכנת ביותר, "הוא יוצא דופן." אבל, הוסיף, האדם הוא בבירור יונק. הוא איננו אלוהות. יש לו אחדים מהדחפים ומהרגשות שיש לבעלי חיים. דארווין שלל את המשפט הראשון על האדם שלוש שורות מתחתיו, וסיכם בביטחון שלא, "הוא איננו יוצא דופן." דארווין מעולם לא נסוג מהתובנה הנוראה הזאת, למרות לחצים וחרף המשמעויות הנובעות ממנה.

4

האם זה מה שגרם למחלתו? ייתכן. דארווין עבד על המחברות בנושא השתנות המינים בדיוק באותו זמן שבו החל להתלונן על מה שהפך לליקויי בריאות כרוניים. התסמינים היו מסתוריים - הפרעות בקצב הלב, בחילות, הקאות, כאבי ראש, אי-שקט פנימי, הצטברות של גזים במעיים - לא באופן סדיר אך די כדי לאמלל אותו ולהאט את קצב עבודתו. האם היה היפוכונדר? האם עצביו היו רופפים? האם נעקץ על-ידי חרק מסוכן, נושא מחלות, בעת שהביגל עגנה בארגנטינה? הרבה השערות הועלו, אך עד היום אין איש יודע מה גרם למחלתו.

ערב יציאתו למסע, היו לו מיחושים קלים בלב, שהצביעו ככל הנראה על המתח שהיה שרוי בו לקראת המסע. מלבד זאת הוא נראה אדם צעיר ובריא, ובדרך כלל הוא שמר על חוסנו במהלך חמש שנות המסע. נכון, הוא סבל ממחלת ים, ומדי פעם גם מקלקול קיבה או מחום, תופעות שכיחות בקרב זרים המבקרים באזור הטרופי; אולם בעת שבילה על היבשה בדרום אמריקה הוא יצא לטיולים ארוכים והרפתקניים ברגל וברכיבה. מאז שחזר הוסיף למשקלו שבעה קילוגרמים, הוכחה לכך שהמזון במועדון אתנאום היטיב עמו. מאוחר יותר, בספטמבר 1837, במכתב לג'ון הנסלו, המנחה שלו מימי קמברידג', הוא כתב: "לאחרונה אינני במיטבי, אני סובל מדפיקות לב מהירות שגורמות לי אי-נוחות." רופאיו יעצו לו להפסיק לעבוד ולצאת לחופשה מחוץ לעיר, הוסיף, והוא נשמע לעצתם. "אני מרגיש שאני חייב לנוח קצת, שאם לא כן אתמוטט." לאחר שהות של מספר שבועות בביתו שבשרוסברי, יחד עם אביו ואחיותיו, הוא שוב דיווח להנסלו ש"כל דבר שמסעיר אותי ממוטט אותי לגמרי לאחר מכן, וגורם לאי-סדירות בקצב הלב". מפגשים חברתיים עצבנו אותו. שיחות מעמיקות עצבנו אותו. התמודדות, או עצם המחשבה על כך, גרמה לו לעצבנות רבה. שמונה חודשים מאוחר יותר הוא חזר בפני חברו הוותיק ו. ד. פוקס על אותו משפט עמום שכתב להנסלו: "לאחרונה אינני במיטבי..." היו לו דברים רבים מדי לעשותם, דברים רבים ללמוד ולחשוב עליהם. הוא לא יכול להרשות לעצמו להיות חולה. אולם עומס העבודה שנבע מהמטלות הקשורות בביגל, ותחושת השליחות הנוראה הכרוכה בהשתנות המינים, לא היטיבו עם מצב הקיבה שלו. כדי לסבך את החיים עוד יותר (אף כי אולי חשב שזה יפשט את הדברים), הוא החל לחשוב על נישואין.

הוא לא חשב על נישואין למישהי מסוימת - אלא על נישואין כעל מצב, כעל עמדה, כצעד בהתפתחותו של גבר. האם עליו לעשות משהו בקשר לכך? בנותיו של ליאונרד הורנר לא משכו אותו; ייתכן שהיו חכמות ומלאות חיים יתר על המידה. הוא לא הזכיר שום מועמדת מועדפת, אך שאלת הנישואין טרדה את מוחו, בחלקו משום שהייתה קשורה בשאלה אחרת שנראתה דחופה אף היא: כסף. כיצד ישלם את חשבונותיו לאורך זמן? עליו לאכול, עליו לרכוש ספרים. הוא חשב שירצה לצאת למסעות נוספים (הפעם בנוחות רבה יותר מאשר על ספינת מסחר דחוסה). קצבתו הנוכחית עשויה לכסות את כל זה, אך לא תספיק גם להוצאות על אישה וילדים. בשלב זה, כשהוא אינו מודע למידת עושרו ונדיבותו של אביו המאיים, דארווין חשב שאם יבחר להתחתן, עשוי הדבר לאלצו להיכנע לצורך לעבוד במשרה הנושאת משכורת קבועה. ובמה יעבוד? הוא לא סיים את לימודי הרפואה ובוודאי שלא היה ראוי - לאור הדברים שהאמין בהם ואלה שלא האמין בהם - להתחפש לכומר. הוא שקל להשיג במרמה מעמד של פרופסור בקמברידג', אולי בגיאולוגיה. בהיותו שקדן, שיטתי, נוטה לחרדה, הוא ניסה להתמודד עם מבוכתו בעניין נישואין וכסף כפי שהתמודד עם רעיון השתנות המינים, על-ידי שרבוט הערות. משום שרצה לחסוך בנייר, לא רק בזמן ובאנרגיה, הוא עשה זאת על גבי צדיו הריקים של דפי מכתב שקיבל מליאונרד הורנר. זאת אולי הייתה גם דרכו להפוך את הדף ולעבור מהפרק של בנות הורנר.

"אם לא אתחתן," רשם ככותרת בחלקו האחד של הדף; ואז רשם את היתרונות האפשריים. טיול באירופה. אולי הוא יוכל לנסוע לאמריקה, לערוך מחקר גיאולוגי בארצות הברית או במכסיקו. או אולי ירכוש לעצמו בית טוב יותר בלונדון, קרוב לריג'נטס פארק, ויעבוד על שאלת המינים. הוא יוכל לגדל סוס. לצאת לטיולי קיץ. להפוך לאספן מומחה של שושלת כלשהי של מינים זואולוגיים ולחקור את יחסי הקִרבה ביניהם. זה לא נשמע רע. "אם אתחתן," כתב - ואז הכין רשימה אחרת, מורכבת ברובה מחסרונות, כאילו הוא מנסה לשכנע את עצמו לסגת מהרעיון. "ארגיש מחויב לעבוד בשביל כסף." לא טיולי קיץ, לא יציאות אל מחוץ לעיר, לא אוסף זואולוגי גדול, לא ספרים. פוי. האם יוכל לסבול זאת, לחיות בלונדון, בבית קטן מלא בילדים ובריחות בישול עגומים של עניים, "כמו אסיר?" קמברידג' אולי עדיפה, אם יקבל משרת פרופסור. "גורלי יהיה פרופסור בקמברידג', או איש עני," חשב. הוא טעה. אך ההשלמה עם צמד החלופות הזה מרמזת על כך שהוא מאוד רצה אישה.

הוא היה מוכרח לאוורר את מחשבותיו. בסוף יוני 1838, הוא נמלט מלונדון ומהלחצים הקשורים בה - עבודתו כעורך כתב העת Zoology (זואולוגיה), המטלות הקשורות בעבודתו בחברה הגיאולוגית, אולי גם המחברות הסודיות, אלא אם כן תחב את מחברת "C" לכיסו - ויצא לסקוטלנד לעסוק מעט בעבודת שדה גיאולוגית. הוא ביקר בגְלֶן רוי, עמק בהרי סקוטלנד הידוע בטרסות המוזרות והבלתי מוסברות החוצות את מדרונותיו. חופשה או לא, הוא היה מתבונן נלהב ותיאורטיקן חסר מנוח. לאחר שמונה ימים בגלן רוי, כבר הייתה לו דעה משלו בדבר מקורם של מדפי הסלע הללו, וברגע שחזר ללונדון, בין עבודותיו האחרות, מצא זמן לכתוב את המאמר על גלן רוי. אך בדרכו דרומה הוא עצר שוב בשרוסברי לביקור משפחתי.

דארווין שוחח עם אביו, וקיבל ממנו עצה מפתיעה ומשמחת: הפסק לדאוג לכסף, יהיה לך הרבה, והינשא לפני שתהיה מבוגר מכדי ליהנות מהילדים. ד"ר דארווין עצמו היה בן ארבעים ושלוש כשצ'ארלס נולד. החדשות הטובות בדבר התמיכה הכלכלית סייעו לדארווין לארגן מחדש את מחשבותיו. שוב שרטט טבלה של בעד ונגד נישואין, והפעם הטור השמאלי, שכותרתו "להינשא", היה ארוך מהטור הקצר יותר שמימין, שכותרתו "לא להינשא". הנישואין יעניקו לו חברה קבועה וידידה לעת זקנה, וזה "בכל מקרה, עדיף על כלב". המחשבה שיבזבז את כל החיים על עבודה בלבד הייתה בלתי נסבלת. "רק דמיין לעצמך אישה נחמדה ורכה על ספה, אש בוערת באח, ועם ספרים, ואולי גם מוסיקה." בנות הורנר לא התאימו לתמונה הזאת. הוא הפך את הדף, וכתב: "ה?כח שצריך להתחתן... מתי? במוקדם או במאוחר." ואולי רשם שאלה נוספת: עם מי?

לפני שיצא לדרכו בחזרה ללונדון ביקר את דודניו, בני משפחת ודג'ווד (הידועים במפעל הקַדָרות שלהם ובהון המשפחתי הרב שעשו), בביתם שבמחוז הסמוך. היה זה הבית הבטוח ביותר שהכיר מחוץ לבית משפחתו הוא. בהתחשב בזעפנות של אביו ובחביבות התומכת של דודו, ג'וזאיה ודג'ווד, היה זה אולי הבית הבטוח ביותר, נקודה. ו-כן, היו שם בנות ודג'ווד רווקות.

5

בשלב זה הוא כבר התחיל את מחברת "D", השלישית בסדרת המחברות בנושא השתנות המינים. "התיאוריה שלי היא תיאוריה נועזת," כתב דארווין, והתכוון לתיאוריה הגדולה על המינים, לא לזו הקטנה שהמציא זה עתה על גלן רוי, "תיאוריה המנסה להסביר, או טוענת שהיא מסוגלת להסביר את כל הדחפים של בעלי החיים." כן, התיאוריה קבעה שניתן "להסביר" את הדחפים של בעלי החיים ואף יותר מזה, אך היא לא הסבירה תופעות אלה; היא רק ציינה את העובדה שהמינים קשורים זה לזה באמצעות מוצא משותף. דארווין עדיין לא הציע מנגנון המסביר איך ההשתנות מתרחשת. כתרגיל חימום, הוא רשם כמה עובדות על ברבוריות, על בקר סאסקס לבן-ראש, על גחליליות, ושוב על הקיווי. הוא למד מריצ'רד אוון, המומחה לאנטומיה, שמבנה השלד של הזוחלים דומה מאוד לזה של העופות, כפי שניתן לראות אצל היען הצעיר. אולם שלא כמו דארווין, אוון לא נטה להתרשם מהדמיון שבין הזוחלים לציפורים. "חייב להיות חוק כלשהו," אמר דארווין למחברת, "לפיו כל ארגון שקיים בבעל חיים, בעל חיים זה ינסה להרבות אותו ולשפר אותו." אך מהו החוק? זאת טרם ידע.

למרות הזמן האבוד עקב מחלתו המסתורית בראשית הקיץ, בסתיו הוא כבר חזר לשגרה. הוא סיים את המאמר על גלן רוי. הוא עבד על כתב יד נוסף בגיאולוגיה, הקשור לפרסומי הביגל הנמשכים והבלתי נגמרים. הוא הרהר על השתנות המינים וגם, כפי שהעיד ביומן קטן אחר, "חשב הרבה על הדת." הקטע כתוב בשפה מוצפנת, אך סביר להניח שהוא לא חווה התגלות דתית. ככל הנראה הוא היה מודאג מהקונפליקט שבין ד?גמה דתית כפי שחלחלה דרך תיאולוגיית הטבע, לבין ההשקפה על מוצא המינים שבה החזיק עתה. הוא תר במרץ אחר עובדות, אחר נקודות מבט חלופיות ואחר סמכות להיתלות בה, וקרא את יומן המשלחת למזרח אוסטרליה, את האוטוביוגרפיה של אדוארד גיבון, את ספרו של ג'ון ריי, The Wisdom of God (חוכמתו של אלוהים), ואת שלושת כרכי הביוגרפיה של וולטר סקוט. הוא קרא ספרים על ציפורים, על הר האֶטנה, על פיסיונומיה, אפיסטמולוגיה, ועל פרגואי. ואז, בחודש ספטמבר של אותה שנה, 1838, הגיעה לידיו המהדורה השישית של ספרו של תומס מלתוס, Essay on the Principle of Population (מסה על עיקרון האוכלוסין).

ייתכן שכבר ידע משהו על מלתוס, באמצעות אוסמוזה תרבותית, באותו אופן שבו אדם משכיל בימינו יודע משהו על מילטון פרידמן או על ז'אן-פול סארטר. הידידה שאחיו אהב לסעוד בחברתה, הארייט מרטינו, הייתה מפיצה נלהבת של רעיונותיו של מלתוס. הספר Essay on Population (מסה על האוכלוסין), שפורסם לראשונה באופן אנונימי בשנת 1798 והורחב במהדורות הבאות, הציע ניתוח קר של כלכלן פוליטי שחיזק את תוכניתם של הוויגים לרפורמה חסרת החמלה בתחום הרווחה. צדקה המתקבלת בקלות היא גרועה וחסרת טעם, לפי מלתוס. היא רק מחזקת את גידול האוכלוסייה בקרב העניים, בלי להגדיל בהתאמה את אספקת המזון במדינה. דבר זה גורם לעליית מחירים לכלל האוכלוסייה. חַסְל? את מתן הסעד הנתפס כמובן מאליו, הַכריחו את העניים להתחרות בשוק העבודה או כלאו אותם בבתי-עבודה, הסבירו להם את החסרונות שבריבוי טבעי מופקר, ובעיית העוני ההמוני תיפתר, או לכל הפחות יחול בה שיפור. זה היה ההיגיון החברתי המלתוסיאני. גישה זו עוררה חשיבה נוקשה, ועם מעט הגזמה או עיוות, היא יכלה להיראות נוקשה אף יותר. דארווין היה נפש עדינה ונדיבה, והוא עשוי היה לראות בגישה הזו, כפי שתוארה בפי אחרים, חשיבה קשוחה מדי.

מה שהוא לא ידע עד שקרא את ספרו של מלתוס הוא, שנוסף על אוכלוסיית האדם מלתוס דיבר גם על אוכלוסיית בעלי החיים והצמחים. בדף הראשון הוא כתב, בפרפראזה על דברי בנג'מין פרנקלין (דווקא הוא, מכל האנשים), שלכל המינים יש נטייה להתרבות מעבר למשאבים העומדים לרשותם, וכי דבר אינו מגביל את מספרם הכולל של יחידים מלבד "הצטופפותם וההתנגשות ביניהם על אמצעי מחיה". רוקנו את כדור הארץ מחיים, הניח פרנקלין, וזרעו אותו מחדש בסוג אחד או שניים - בצמחי ש?מר, למשל, או באנגלים - ובתוך זמן קצר יחסית הוא יתמלא באנגלים ובצמחי שומר בלבד. באופן טבעי גדלה האוכלוסייה בטור הנדסי - דהיינו, בכל דור כל אוכלוסייה יכולה להכפיל את עצמה בגורם כלשהו, ולא רק להוסיף לעצמה. אצל בני אדם, לפי חישובו של מלתוס, הגידול הטבעי גורם להכפלת האוכלוסייה בכל עשרים וחמש שנים. אצל צמחי השומר, שעל כל אחד מהם גדלים מאות פירות קטנים, שיעור הגידול הטבעי גבוה בהרבה. אולם השיעור הטבעי הוא רק בגדר אפשרות ביולוגית; גידול כל-כך קיצוני מתרחש לעיתים רחוקות. בנסיבות רגילות, בפלנטה מלאה, בניגוד לפלנטה ריקה, גידול אוכלוסייה בלתי נשלט נמנע על-ידי מה שמלתוס כינה "מעצורים".

המעצור המוחלט הוא רעב. בקרב בני אדם, הרעב הוא תוצאה של הפער בין קצב גידול האוכלוסייה, שגדלה בטור הנדסי, לבין קצב הגידול באספקת המזון, שחרף המאמצים המתמידים והמתגברים לטיהור הקרקע ולשיפורים בתחום החקלאות, גדלה בטור חשבוני בלבד. כלומר, הסדרה 2, 4, 8, 16, 32, 64, 128 מתרחקת מהסדרה 2, 3, 4, 5, 6, 7, 8. אולם אספקת המזון מגבילה באופן ישיר את גודל האוכלוסייה רק בתקופת רעב. סוג אחר של מעצור הוא רצון האדם: ההחלטה להימנע מנישואין, להינשא בגיל מאוחר, או להשתמש באמצעי מניעה (דבר שמלתוס עצמו, שהיה כומר מוסרני בעל דעות טרום-ויקטוריאניות, לא הסכים לו). מעצורים נוספים פועלים באופן מתמשך: צפיפות יתר, עבודה לא בריאה, עוני קיצוני, טיפול גרוע בילדים, מחלות אנדמיות, מגיפות, מלחמות, וכל דבר אחר שעשוי לתרום לעקרות, להתנזרות מיחסי מין או למוות מוקדם. באופן כללי, כתב מלתוס, אפשר לצמצם את כל המעצורים הללו לשלוש קבוצות: "ריסון מוסרי, רשע ומחסור." דארווין קרא זאת ומשהו ניצת בו. הריסון המוסרי והרשע עניינו אותו פחות מאשר המשמעות האפשרית של "מחסור" בעבור ציפור חקיינית, או צב, או קוף, או גבעול של שוּמר.

הוא הרהר במחברת "D" על "מלחמת המינים כמסקנה ממלתוס". גידול האוכלוסייה של בעלי החיים, כמו גם זה של בני האדם, בטור הנדסי, נמנע בעזרת מעצורים מלתוסיאניים כאלה, כך כתב. הוא דמיין הכול בבהירות. למשל הציפורים של אירופה. כולן מוכרות לחוקרי הטבע ואוכלוסיותיהן יציבות באופן יחסי (או כך, על כל פנים, היה בזמנו). בכל שנה, סובל כל אחד מהמינים משיעור תמותה קבוע בשל טריפה על-ידי נצים, בגלל ִקור, או מסיבות אחרות, דבר המשמר פחות או יותר את הגודל נטו של האוכלוסייה כנגד שיעור הגידול הנובע מבקיעת גוזלים. אספקת המזון נשארת מוגבלת, מקומות הקינון נשארים מוגבלים, אך רבייה, הטלה ודגירה ממשיכים לנסות ולמתוח את הגבולות הללו. הכול קשור בכול, והאיזון אינו קבוע. אם מספר הנצים יורד, אוכלוסיית הציפורים שהם טורפים תושפע מכך בדרך זו או אחרת. דארווין ראה עתה באור חדש את התופעות של טריפה, תחרות, התרבות יתר, מוות, ואת תוצאותיהן. "אפשר לומר שקיים כוח הדומה למאה אלף יתדות," כתב, והכוח הזה מנסה "לתחוב כל סוג של מבנה שהסתגל אל תוך החללים בכלכלה של הטבע, או אולי אפילו יוצר חללים על-ידי השלכת החלשים החוצה". התוצאה הסופית של תהליך החדרת היתדות הללו, הוסיף דארווין, "חייבת להיות ברירת המבנים הראויים והתאמתם לשינוי."

זה היה הרעיון הגדול שלו, והוא שרבט אותו בקצרנות. שנים מאוחר יותר הוא יעבד את הפרטים ויקרא לו "הברירה הטבעית".

6

מטפורת היתדות נכנסה למחברתו ב-28 בספטמבר. ואז קרה דבר מוזר מבחינת התוצאה הנראית-לעין של ההתגלות העצומה הזאת: מאומה. דארווין החזיק את הקלפים קרוב לחזהו, וכלפי העולם שמר על פנים חתומים.

כשהיה לבדו, הוא המשיך לכתוב את הרהוריו במחברות. הוא סיים את מחברת "D" בפרץ של הערות על "הבדלים" (דהיינו, וריאציות) בין צאצאים שהם תוצאה של רבייה מינית, והתחיל את המחברת הבאה בסדרת המחברות על השתנות המינים, מחברת "E", עם כמה הערות שהפגינו ביטחון הולך וגובר ב"תיאוריה שלי".

התיאוריה שלו הסבירה כיצד ההבדלים הקטנים הללו יכולים להצטבר לצורות הסתגלות מיוחדות לנסיבות משתנות. הוא היה מודע לכך שהתיאוריה שלו גדולה וקשה מדי לעיכול לאנשים אחרים. בניסיון לסווג את מחשבותיו, החל דארווין לכתוב במחברת נוספת, אותה כינה "N", שהוקדשה ל"חקירות מטאפיסיות" שהתעוררו אצלו בעקבות הרעיונות המדעיים שהגה. האם לכלב יש מצפון? האם לדבורה יש חוש אחריות קהילתית? האם המצפון של בני האדם אינו אלא צורה אחרת של דחף המועבר בתורשה, צורת הסתגלות מיוחדת המאפשרת התנהגות חברתית? האם נפש האדם אינה אלא אחד התפקודים של גוף האדם? האם רעיון האלוהים צומח באופן טבעי במוחותיהם של בני אדם מהמצפון האינסטינקטיבי הזה? כמה חודשים קודם לכן הוא הציב את אותה שאלה כמעט לגבי אלוהים והמצפון - האם "אהבת האלוהים" עשויה להיות תוצאה פשוטה של מבנה המוח? - ואז נזף בעצמו בהנאה: "מטריאליסט שכמוך!" עתה המטריאליזם שלו העמיק, התחזק, ולא היה מסובך כבעבר. עדיין, לא הרגיש מוכן לצאת לציבור. הוא ידע שבלב המריבות על "זכויות העם" (Chartism), על דמוקרטיזציה של לימודי הרפואה ועל שינויים שהביאו את "חוק העניים", מצויים כבר מספיק מטריאליסטים רדיקליים שמאמינים באבולוציה, ואנשים אלה אינם לטעמו.

זו הייתה התקופה המסחררת ביותר בחיי דארווין. הוא הפסיק לכתוב מכתבים לחבריו ולמשפחתו. הוא היה עסוק בתפקידיו הקשורים לביגל, הביא לדפוס כרך של ה- Zoology והוסיף הקדמה ליומן המסע שלו עצמו. הוא מילא את חובותיו כמזכיר החברה הגיאולוגית. בריאותו התרופפה, באופן שעדיין לא ניתן להסבירו, והוא היה זקוק למנוחה. הוא גילה את מחשבותיו הרציניות ביותר רק למחברותיו. "אם כבר הוכחתי שגוף האדם וזה של חיות הם מאותו סוג," כתב, יהיה זה "כמעט מיותר לבדוק את הנפש", והוסיף: "ובכל זאת לא אתחמק מהקושי." בתחילת נובמבר, שלטו בכתיבתו שני נושאים: חשיבות המין (sex) והחיפוש אחר חוקים. רבייה מינית (שלא כמו רבייה אל-זוויגית או הנצה, שבהן חיידק או צמח משכפל את עצמו בדיוק) כורכת איתה את הפרדוקס של וריאציה תורשתית - כלומר, הבדלים דקים בין הורים לצאצאים, בשל עירוב מרכיבים משני ההורים. חוקים בסיסיים (בשונה מגחמה אלוהית) שולטים על יצירת הווריאציה ועל השתנות המינים. הוא רצה לשפוך אור על "חוקי החיים" הללו. תוך כדי תחושת הסכנה הגוברת, ההתרגשות והבדידות, הוא עשה מעשה באימפולסיביות שאינה אופיינית לו: הוא קפץ על רכבת הנוסעת לסטאפורדשייר, הופיע בבית דודו ג'וזאיה ודג'ווד, והציע נישואין לדודניתו, אֶמה. הייתה זו קפיצה נועזת לעבר הביטחון.

הצעתו הפתיעה אותה. אֶמה הייתה אישה בת שלושים ושלוש, נעימת סבר ונוצרייה אדוקה, על סף מה שנחשב באותם ימים כ"רווקה זקנה". היא ואחותה הגדולה, הגיבנת, היו האחרונות לבנות ודג'ווד שנשארו עדיין בבית. היא הכירה את צ'ארלס כמעט כל חייה, כדודן הקרוב לה ביותר בגילו (אף כי הייתה מעט מבוגרת ממנו), והמשפחות היו קשורות זו לזו בקשרי נישואין מרובים. אמו של צ'ארלס, שמתה כשהיה בן שמונה, הייתה אחותו של דוד ג'וזאיה, ואך שנה אחת לפני הצעת הנישואין הפתאומית לאֶמה, נישאה קרוליין, אחותו של צ'ארלס, לבן ודג'ווד המבוגר ביותר, שגם שמו היה ג'וזאיה. אפילו סבתו של צ'ארלס מצד ודג'ווד, אם אמו, הייתה בת משפחת ודג'ווד מלידה שנישאה לבן-דודה, ודג'ווד אחר. נישואים עם בני-דודים מדרגה ראשונה היו מקובלים בימים אלו ובמעגלים אלה, אף כי אין זה אומר שאנשים לא היו מודעים לכך שנישואים תוך-משפחתיים רבים מדי עלולים לגרום בעיות; שאם לא כן, הם היו מתחתנים עם אחיהם ואחיותיהם. בצד החיובי, איחוד בין בני-דודים סייע לשמור על הרכוש המשפחתי בתוך המשפחה. כך שהזיווג בין צ'ארלס ואמה היה זיווג ברור, במובנים מסוימים. במשפחת ודג'ווד היו ודאי מי שהרהרו בכך באופן מודע יותר משעשו זאת השחקנים הראשיים. ובכל זאת, ככל שצמד הדודנים הזה התבגר, נראה היה שאין לכך סיכוי. צ'ארלס הקדיש לאמה תשומת לב מסוימת במהלך ביקורו בחודש יולי, אך לא היה בה די להט שירמוז על כך ששיחות מעטות אלה אמורות להתחיל תהליך של חיזור. ולפתע הגיע משום מקום - לאחר שערך את חישוביו הפרטיים מכל כיוון וסיכם שעליו להתחתן עם אישה כלשהי - והציג את עצמו, בהכנעה אך במפתיע, כמחזר שלה.

ההפתעה הייתה כפולה. כשנענתה להצעתו מיידית, הוא נבהל. ואז שניהם נתנו לרעיון לשקוע. צהלות שמחה לא הדהדו בבית באותו יום. אמה חשה "מבולבלת" יותר מאשר מסוחררת, וצ'ארלס סבל מכאב ראש. כל האחרים, כולל שני האבות, השמיעו קולות מקובלים של הסכמה. צ'ארלי ואמה, כמובן, כמה מושלם.

זה לא היה מושלם. אחד הפגמים היה הסתירה בין האמונה הנוצרית הלוהטת, המבוססת על כתבי הקודש, של אמה, לבין הנפילה החופשית לתוך חוסר אמונה שזה עתה התרחשה אצל צ'ארלס. צ'ארלס עצמו עדיין לא ידע עד לאיזה מרחק תביא אותו נפילה זו או היכן ינחת. אך אביו הזהיר אותו, חודשים מעטים קודם לכן, שאדם שיש לו ספקות תיאולוגיים מוטב לו שיסתיר אותם מאשתו. איש לא ירוויח, כך אמר הדוקטור המעשי, מכך שתינתן לאישה סיבה לדאוג להצלת נשמתו של בעלה. הכול יכול להסתדר עד שאחד מהם יחלה, ואז היא תסבול סבל קשה מהמחשבה על פרידה נצחית, ותאמלל גם אותו. צ'ארלס התעלם עד מהרה מעצתו של אביו, (שהייתה הדבר הרואה-את-הנולד ביותר שד"ר דארווין אמר לו מאז ומעולם), וגילה לאמה לפחות טפח מחשיבתו הכפירתית. סביר להניח שהוא לא העלה את נושא השתנות המינים, את מוצאנו מן הקוף, את הרעיון שהאלוהות היא דחף שעובר בתורשה, או את חידת הפטמות של הגבר, אך תהא אשר תהא מידת הכפירה שעליה התוודה בפניה, היא הייתה מספקת כדי שאמה תכנה אותה "חלל עמוק שמפריד בינינו". לאחר מכן זרחו פניה והיא הודתה לו על גילוי הלב, כשהיא מרגיעה את עצמה ש"ספקות כנים ומצפוניים אינם יכולים להיות חטא".

ספקות? זהו ניסוח עדין. באותה עת כבר הייתה לו מערכת שלמה וחדשה של אמונות מטאפיסיות, לא רק ספקות. אך אם היא מוכנה לשלב את אצבעותיה באצבעותיו מעל לחלל המפריד ביניהם ולהתעלם מכך, גם הוא מוכן לכך. אף לא באחת מרשימות היתרונות שבנישואין, שערך בצורה פקידותית כל-כך, כתב שעל האישה להיות נפש תאומה מבחינה פילוסופית ושוות מעמד מבחינה אינטלקטואלית. הוא סיפר לחברו לָאיֶל, במכתב שבו הודיע על האירוסין, על "אהבתו הכנה ועל הכרת התודה העמוקה שחש" כלפי אמה, הכרת תודה על כך שהיא "מוכנה לקבל" אחד כמוהו. הייתה זו קרוב לוודאי הצהרה גלוית-לב, גלויה יותר משהתכוון: אהבתו פושרת אך אמיתית, הכרת הטובה שלו עצומה.

בשובו ללונדון, חזר לזמן קצר אל מחברת "E", לפני שהחיפושים אחר בית והכנות נוספות הציפו אותו. לקראת סוף נובמבר, הוא כתב, עם סימני הפיסוק הקופצניים הרגילים שלו:

שלושה עקרונות יסבירו את הכול:
1. נכדים. כמו. סבים
2. נטייה לשינוי קטן... בייחוד בשינוי פיסי
3. פריון גבוה ביחס לתמיכה של הורים

קצר ולעניין, זה היה המתווה המלא הראשון של שלושת התנאים הסיבתיים לברירה הטבעית: (1) המשכיות תורשתית לאורך דורות רבים; (2) וריאציות מתווספות בקרב צאצאים; (3) הגורם המלתוסיאני של שיעור הריבוי הטבעי של האוכלוסייה, המייצר יחידים כה רבים שלא ניתן לספק את צורכיהם. צרפו אותם יחדיו, והרי לכם הסבר על הדרך שבה מתרחש תהליך ההשתנות של המינים.

עד כאן לעניין המחברת. ביומנו האישי הוא כתב: "בזבזתי לגמרי את השבוע האחרון של נובמבר." האם התלונן, התנצל, או התרברב בבדיחות הדעת על תחושת הקלילות שזה עתה אחזה בו? בראשית דצמבר, באה אמה לעיר ושהתה בה שבועיים עם אחיה וגיסתה, ובמהלכם הטילו עצמם היא וצ'ארלס לתוך מהומה עליזה של הקמת בית. לאחר מכן היא חזרה לסטאפורדשייר. עד סוף השנה הוא המשיך להעסיק את עצמו בחיפוש אחר בתים, במעט קריאה, ובהשבתות מזדמנות בשל מחלתו המוזרה. לאחר שכבר החליט בעניין הנישואין, חיכה בחוסר סבלנות לחתונה עצמה. מכתביו לאמה היו עליזים. באחד מהם, בסופו של יום ארוך, הוא תיאר את עצמו בשביעות רצון עצמית כ"טיפש ונינוח".

הם נישאו ב-29 בינואר, 1839, בכנסייה קטנה בסמוך לבית ודג'ווד. אחיו של צ'ארלס לא הגיע מלונדון לכבוד האירוע, ואמהּ של אֶמה הייתה חולה ונשארה בבית. ד"ר דארווין והדוד ג'וזאיה ארגנו הסדרים כספיים נדיבים, שקיבלו גושפנקה רשמית במסמך שנחתם במשרדי המחוז: 10,000 ליש"ט מהונו הרב של ד"ר דארווין, 5,000 ליש"ט מהצד של ודג'ווד, שיושקעו בריבית שנתית של 4 אחוזים, לטובת הזוג הצעיר. פירושו של דבר היה שדארווין לא יזדקק למשרה ושבביתם יהיו משרתים. הם היו צעירים מיוחסים, ממשפחות אמידות הדואגות גם לעתיד. טקס הנישואין נערך על-ידי הכומר אלן ודג'ווד, שהיה דודן של כולם. לא נערכה קבלת פנים, אך לא משום שמשפחת ודג'ווד לא יכלה להרשות לעצמה לערוך מסיבה. לא היה ירח דבש, אך לא משום שבני הזוג לא רצו להיות לבדם.

צ'ארלס ואמה עזבו את סטאפורדשייר באותו יום. הם חגגו את נישואיהם בכך שחלקו ביניהם כריכים ובקבוק מים ברכבת בדרכם ללונדון. זה היה הסגנון שבחרו. זוג שקט, שאינו נוטה לחגיגות רועשות. והיה עליו לחזור לעבודתו.

© כל הזכויות שמורות לאריה ניר הוצאה לאור

האבולוציה האיטית של דארווין - דייוויד קוומן
The Reluctant Mr. Darwin : an intimate portrait of Charles Darwin and the making of his theory of evolution - David Quammen

The Reluctant Mr. Darwin : an intimate portrait of Charles Darwin and the making of his theory of evolution - David Quammen


לראש העמוד

| כתב עת - ספרים | בית חכם | עולם חדש | רמקולים | זכות הילד לכבוד
| סמיוטיקה | מטר | רמות | tom nifker

Google

הספרים החדשים באפריל 2014:
אבא אני כובשת, אופטימי א, אינטליגנציה תוצאתית, איש המבצעים - מייק הררי, אנטי שביר, ארמונות בחול, בריחה מן הגיהינום, גלויות לילדי הקטן, דברים רעים, האבולוציה של ברונו ליטלמור, הברירה, היזהר במשאלותיך, הקרבות האבודים של לאונרדו ומיכלאנג´לו, והמלך לא ידעה, יצירה עלומה, כמעט בלתי נראה, לחישת הצללים, לילה ולואיס, מברלין לשנחאי, מה שהזמן והעצב הותירו, נאמנות למקור , עולם של שפע, עין הכמהין, צעקה הפוכה, קרובים-רחוקים, תיק ריכטר, תעלומת האיש שמת צוחק.

הספרים החדשים במרץ 2014:
אביגיל, אהבה היא תמיד של שם, אור קדומים, אידיופתיה, איך לעשות מכה באסיה, אלה החיים, אלופי התמימות, אמנות הסיפור של אהרן אפלפלד, אני ליאונה, בית הסודות, בעולם לא מתוקן, ג'פנטאון, האדמה הטובה, האיש מסין, ההתנגדות היהודית לציונות, החלוץ החברתי: ד"ר ישראל כץ, היהדות שלא הכרנו, היפנוזה: דרכה של הנפש ליצור את הגוף, הישראלים שביקשו לרפא את העולם, הכלה המתחזה, המחברת האדומה, המתים אינם יודעים, הסוד הקדמוני, הרשעת חפים מפשע בישראל ובעולם, חותמם של הדברים כולם, חלומות של אחרים, חלומותיהם החדשים, טיפול קצר מועד, ילדיהם של שומרי הפילים, ימים של בהירות מדהימה, כולם בשביל אחד, כיוון הנדידה, להיות בעולם, להציל את מוצרט, לקראת פילוסופיה של הצילום, מופע-העצמי, ספינת העבדים, היסטוריה אנושית, עוברת אורח, עירום בין זאבים, פסיכואנליזה והגאולה העברית הקדומה, פרקליטי העשוקים , קץ האושר, רוגטקה, סיפורים, רודריגז, שאלת פתיחה, שני פשעים, תאנה ממתינה לשמיים.

ספרים

סמיוטיקה - בניית אתרים, עיצוב אתרים