|  אפריל 2014 |  מרץ 2014 |  פברואר 2014 |  ינואר 2014   

 | ספרים 2013-14 | ספרים 2012 | ספרים 2011 | ספרים 2010 | ספרים 2009 | ספרים 2008 | ספרים 2007 | ספרים 2006 | ספרים 2005 | 

» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» פרויקט נחום גוטמן
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006

גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

| כולם | ספרים בחודשים |
| אודות טקסט | יצירת קשר |
פרטיות בטקסט

ספרים חדשים בפורמט RSS

Google


» טקסט  » ספרות לא בדיונית  » ספרים חדשים בפברואר 2007       חזור

המוח 2
מאת: יצחק דרורי

ההוצאה:

ספרית מעריב

יצחק דרורי, 62, הדהים את המדינה בסוף שנות השבעים בפיצוח הכספת במפעל התכשיטים "צרף" בירושלים ובשנות השמונים בפריצה מתוחכמת להפליא לכספות "בנק הפועלים" (וזכה לשם "המוח"). ספרו הראשון, "המוח", אותו כתב עם העיתונאי אילן בכר (שערך גם את "המוח 2"), ראה אור לפני 18 שנה ב"ספרית מעריב", ונמכר בעשרות אלפי עותקים.

בשנת 1998, לאחר ששרד כמעט כל צינוק בבתי הכלא, משתחרר דרורי ונודר: אני לכאן לא חוזר יותר

אלא ש-32 שנים בכלא עושות את שלהן, ובגיל 52 לא עומד דרורי בפיתוי, ומגייס חברים ותיקים לשני מבצעי פריצה נועזים שאמורים לשלשל לכיסו מיליוני דולרים: האחד בסורינאם שבדרום אמריקה והשני בלבה של אתונה.

המוח 2
שתפו אותי

כמו בספרו הראשון, גם הפעם נחשף בפנינו פרופיל מיוחד של עבריין מקצועי, על אופן קבלת ההחלטות שלו, מניעיו הפסיכולוגיים וכמובן - הקודים המיוחדים של העולם התחתון.

+ כך העברתי את האקדח, שבעזרתו נמלט הרצל אביטן מכלא באר שבע.
+ כך סירבתי להצעה מזאב רוזנשטיין לנהל את אימפריית ההימורים שלו בירושלים.
+ כך פרצתי ללשכת שופט המעצרים ביוון,
    ומשם לחנות התכשיטים הכי מפוארת באתונה.
+ כך שרדתי עשר שנים בצינוק, בבידוד ובחדרי החקירות.
+ כך נכשלתי בניסיון לשדוד את אוצרות היודאיקה באי סורינאם.

אלה רק חלק מהחשיפות בספרו החדש של יצחק דרורי, המוח 2, שמגולל את המשך סיפור חייו של מי שנחשב לגדול הפושעים המתוחכמים שפעלו כאן. בספרו החדש חוזר דרורי לבית הכלא, לצינוק, לסוהרים, לשופטים, למאבקי השליטה, לחברים שמחכים לו ולקודים של העולם התחתון שאימץ לעצמו.

המוח 2 מאת יצחק דרורי בהוצאת ספרית מעריב, עריכה: אילן בכר, עיצוב עטיפה: יורם נאמן ויעל רשף. ספרית מעריב, 424 עמודים.

בגידה
"מי עמד מאחורי הפריצה לבנק הפועלים?" שאל התובע ונעץ מבט נוקב ב"אבו", עד המדינה, חברי הטוב ושותפי הבכיר לפריצה.

הבטתי באבו והתפללתי שהתבונה והאומץ ישובו אליו והוא לא יפליל אותי.

דממת מוות באולם. אבו הביט בשופט, אחר כך בתובע ואז נעץ בי את עיניו. לבי קפא, אבל הוא המשיך, הניף את אצבעו והורה עלי. "הוא," נהם אבו בקול יציב והצביע עלי.

"שם," ציווה התובע.

"יצחק דרורי," אמר.

חשתי כאילו מכת ברק פגעה בי ופילחה את הגוף והנפש. "אבו!" זעקתי בלב. "מכולם, דווקא אתה קובר אותי חי!" אבל קולי, כמו תקוותי, אבד. אבו בגד בי. נעץ להב סכין בלבי. נותרתי במקומי חלש והמום.

גזר דיני נחרץ. השמים נפלו עלי.

בני משפחותינו, שישבו באולם, פרצו בזעקות שבר. חלק קיללו אותו וניסו להתפרץ לעברו, אבל עשרות הבלשים שהקיפו אותו עצרו אותם.

בכי מר עלה מהקהל באולם. כולם, ובמיוחד משפחתי, הבינו שאני הולך לבלות בכלא הרבה שנים. ומי יודע אם אצא הפעם חי מן התופת שמחכה לי.

הייתי המום ולבי זעק לשם: איך יכולת לתת לבוגד הזה לפתוח את פיו? התחננתי בפניך וזעקתי אליך שתשתיק את המלשן הזה, אבל אתה, הקדוש ברוך הוא, לא שמעת לקול תחינתי והמנוול הזה הצביע עלי וקרע אותי לגזרים.

התכנסתי בתוך עצמי קפוא וכואב. מסרב לעכל שחברי הטוב בגד בי ובמו פיו הכניס אותי להרבה שנים בכלא

. לא הרגשתי מה קורה מסביבי. הכל נעלם. שיתוק אחז בגופי ורק הרגשתי את לבי עובד בפראות. עוד רגע הוא ייקרע. הלב שלי כאב. ממש כאב. הייתי חיוור כמת. לבן. לפתע הרגשתי ידיים אוחזות בי ומטלטלות אותי. קצין משטרה אמר לי, ספק בלגלוג ספק בעצב: בוא, דרורי. הכל נגמר. הדיון הסתיים.

עשרות בלשים הקיפו את חברי ואותי. לא עיכלתי מה קורה. כבלו את ידי ורגלי: "קדימה, דרורי, הולכים." חסר אונים צעדתי והרגשתי כמו כבש המובל לשחיטה. קולות הבכי והצעקות של בני משפחותינו קרעו לנו את הלב. ראיתי את אשתי וילדי זועקים בכאב. הסתכלתי עליהם ועל בני משפחותיהם של חברי ורציתי שהאדמה תפער את פיה ותבלע אותי. לא יכולתי לשאת בכאבם.

ועלוב הנפש? הוא כבר לא היה באולם.

לרגע חשבתי להתנפל על הבלשים, אבל מיד התעשתתי. ידעתי שאם אתקוף אותם רק אחמיר את המצב ובלי ספק גם בני משפחתי יצטרפו לבלגן ומי יודע איך זה יסתיים. אמרתי לעצמי: "יצחק, אסור לך לעשות את זה, קח את עצמך בידיים ותתנהג כמו שמצפים ממך, תתנהג כמו גבר וכמו שכולם מכירים אותך."

אזרתי את כל כוחותי ועמדתי מול הבלשים זקוף כאילו לא קרה דבר. סערת הרגשות שהתחוללה בתוכי הקפיאה את שרירי וכיווצה אותם עד כאב. קפצתי שפתיים. לא אראה כאב. אני חייב להמשיך בהצגה ולא להישבר מול בני משפחתי והקהל באולם. במיוחד לא לפני הבלשים.

ניסיתי לחייך. אבל עד כדי כך לא הצלחתי להציג.

רציתי כל כך להגיע לאשתי ולילדי, שבכו וזעקו בקול מר. ביקשתי לחבק אותם ולחזק את לבם, אבל לא הצלחתי להתקרב אליהם. לא יכולתי לצעוד אפילו סנטימטר. הבלשים היו כל כך צמודים אלי, חובקים אותי ולא נותנים לי לנשום. ידעתי שאין לי סיכוי להרגיע את בני משפחתי.

לפתע החל גופי לרעוד והרגשתי חולשה. חשבתי שאני עומד להתפרק. פחדתי שאקרוס מול עיניהם של בני משפחתי, ואז מה יהיה איתם? זעקתי בלבי לשם שיחזק אותי. רק הפעם הזו. אמרתי לו: אנא השם, בזכות כל הצדיקים אל תיתן לי להישבר עכשיו. לא אכפת לי ללכת למעצר ושם תיקח את נשמתי, אבל לא להתמוטט ליד משפחתי.

לבי דפק בעוצמה. השם יתברך שמע את תפילתי וכוחי חזר אלי. פניתי לקצין הבילוש ואמרתי לו: "בוא נגמור עם כל ההצגה הזו." הקצין שם את זרועו על כתפי ויתר הבלשים הקיפו אותי. כך צעדנו לאט לעבר חדר המעצר בתוך בית המשפט. בני משפחתי נעלמו מאחורי, אבל זעקות השבר שלהם המשיכו ללוות אותי. הן ליוו אותי עוד הרבה שנים לאחר מכן.

רציתי לאטום את אוזני, לא לשמוע את זעקותיהם ובכיים, אבל האזיקים שלפתו את שתי ידי מנעו ממני. שמעתי קללות גסות בגנות אבו. איני יודע איך הבוגד הזה נשאר חי. איך לבו לא נדם מזעקות ילדי וחברי. "איזה שפל," מלמלתי לעצמי, "את הכסף הוא לקח, להיעצר הוא לא נעצר. נהנה מכל העולמות. עכשיו הוא הולך לאשתו ולילדיו ואנחנו הולכים לגרדום." חשתי שהפעם לא אצא חי מהכלא. הייתי בן ארבעים ושתיים, חלש בגופי ובנפשי. אין לי שום סיכוי לשרוד. ידעתי שמחכים לי תאי צינוק והפרדות.

המחשבות על הבגידה והחששות מפני מה שצפוי לי בבית הסוהר התבלבלו אלו באלה והרגשתי שאני כאילו מרחף בעולם אחר. כבר לא ראיתי מה קורה סביב ורק חשתי את ידיהם של הבלשים. מתי ייגמר הסיוט הזה, ריבונו של עולם? צעקתי בלבי לאלוהים.

רציתי להגיע כבר לבית המעצר, להיכנס למיטה ולהתפלל לקדוש ברוך הוא, שייקח את נשמתי ויפגיש אותי עם אמי. כל כך התגעגעתי אליה ורציתי להיות לידה. ידעתי שרק לידה אנוח ונשמתי תפסיק להתענות.

הכאבים בכל גופי היו קשים מנשוא. בלש סגר אזיקים על רגלי והצמיד אותם מבלי לרחם. השתרכתי איתו לבית המעצר בקצב איטי וכואב. כל צעד נמשך נצח. הבלשים פחדו שאברח, למרות שאפילו לנשום בקושי הצלחתי. אבל הם תמיד חושבים דברים לא הגיוניים.

האזיקים היו לחוצים מאוד ועם כל צעד קטן נקרעה עוד פיסת עור מרגלי. אבל הכאבים ברגלי היו כאין וכאפס מהכאבים שחשתי בלבי.

סוף-סוף הגעתי לחדר המעצר בבית המשפט, לשם הכניסו אותי ואת חברי. לא דיברנו זה עם זה. כל אחד התכנס פנימה עם עצמו ושקע במחשבותיו.

גם בחדר המעצר לא פתחו את האזיקים ברגליים. ביקשתי מקצין הבילוש שעמד מאחורי הסורגים לפתוח לנו את האזיקים. הוא ענה באכזריות: "בעוד רגע אנחנו עוברים לבית המעצר במגרש הרוסים ולכן אין צורך להוריד לכם את האזיקים." ידעתי שאין טעם לדבר איתו. הוא לא יבין לעולם את הכאב שחשנו בלבנו ובנפשנו. הבטתי למטה וראיתי דם במקום החיכוך של הרגל עם האזיקים, אבל לא נתתי לבלש את התענוג לשמוע ממני עד כמה הם לוחצים וכואבים.

שתקתי והבטתי לעבר חברַי. גם הם היו שקטים מאוד. לאורי ולציון לא דאגתי. לא היה להם שום קשר לפריצה וידעתי שבתום המשפט הם יזוכו. כל תשומת לבי היתה נתונה לרפי ולשמעון. רפי חברי נראה יציב וחזק. ידעתי שאני לא צריך לדאוג לו. הוא גבר חזק עם ניסיון רב, ישב בכלא הרבה שנים וידעתי שהוא מספיק חזק לעבור גם את המאסר הזה.

הפניתי את מבטי לעבר שמעון חברי הטוב, עדין הנפש. חשתי כאב עז והרגשתי שאני אשם שהוא נמצא במעמד הזה. אני גררתי אותו לתוך העולם הזה. הוא היה נשוי ואב לשלושה ילדים וכאב לי עליו מאוד.

אמרתי לעצמי שאני מוכן לקחת את המאסר שלו על עצמי רק שיחזור למשפחתו. ידעתי כמה קשה יהיה לו בכלא והסבל מהניתוק מילדיו ואשתו אליהם הוא קשור מאוד. נשבעתי שאעשה הכל כדי שהוא יקבל כמה שפחות שנים אפילו אם זה ייפול עלי. עוד לא ידעתי איך אני אעשה את זה.

בחדר שררה שתיקה מעיקה. הרגשתי שאני חייב לשבור את השתיקה המעיקה מהמחשבות על חבר שלנו, שבגד בנו באכזריות קשה, אשר במו פיו עומד לקרוע את חבריו ממשפחותיהם.

איני יכול לתאר מה חש אדם נבגד ובמיוחד נבגד על ידי חבר ילדות, שעבר איתו ייסורים קשים, שישב איתו בחדרי חדרים, בצינוק ובהפרדות ושחש על בשרו כמה קשה וכואב לשבת בבית הכלא.

כל כך קשה לשאת את ההשפלה הזו. אבו הלשין עלינו כי הסתבך בכמה תיקים ופחד לשבת בכלא. אנחנו היינו התמורה שנתן למשטרה כדי שישוחרר. כך קבר אותנו חיים בלי שום יכולת להגיב ולהתגונן. אדם שפל שבשפלים.

הוא שבר את כל הכללים שלנו. לא היתה לו כל סיבה לעשות את הנבלה הזו. את הכסף הוא קיבל במלואו. כבוד נתנו לו תמיד. המסכה ירדה מעל פניו וזה אבו האמיתי, הבוגד והשפל. הוא הפר ברית בין חברים, הפר את כל העקרונות של חיינו ומסר אותנו לידי השלטונות שתמיד סלד מהם ואשר גם אותו עינו במשך שנים. עוד לא ידעתי איך נתגבר על הצרה הזו. קיוויתי רק שאצליח לשרוד.

העלו אותנו לניידת והתחלנו לנסוע למעצר במגרש הרוסים. כל שרציתי זה רק ללכת לישון ולא לקום לעולם. לברוח מכל הטינופת הזו. אין לי כוח לשאת עוד מאסר, עוד תאי צינוק והפרדות ואת ההשפלות של הסוהרים.

הייתי כל כך חלש שלא רציתי כלום חוץ מכדור שישים קץ לחיי. ידעתי היטב מה אני עומד לעבור בשנים הבאות. אילו שבעת מדורי גיהינום מחכים לי.

שקעתי במחשבות מבולבלות, שהתרוצצו בראשי ובתוך כל זה שמעתי לפתע שוב את קולו המחלחל בתוך הנשמה של קצין הבילוש: "הגענו," אמר. "בבקשה לרדת." ירדנו מהניידת וצעדנו כפופים ושבורים לעבר חדר המעצר. שוטר פתח לנו את החדר ונכנסנו פנימה.

חדר המעצר היה קטן, אפל ומלוכלך. הקירות מלאים בתערובת מזוהמת של דם וצואה. שירותים בקצה החדר. האסלה היתה כל כך שחורה מטינופת, שרק מלראות אותה בא לי להקיא.

איך אשרוד בתנאים כאלה? עוד לא התחלנו את המאסר וכבר הרגשתי מחנק עז בגרוני. אלוקים ישמור, אמרתי לעצמי. אני נמצא בחדר הזה רק כמה דקות וכבר עומד להיות שבר כלי, מה יהיה כשאצטרך לשבת עוד שנים רבות?

ייאוש ודיכאון אפפו אותי. נזכרתי בכל תאי הצינוק בבתי הכלא ובכל ייסורי התופת. אני כבר לא צעיר ואין לי יותר את הכוח לשאת בכל הסבל הזה. שקעתי בשתיקה.

גם חברי היו שקטים.

שלוש מיטות קומתיים היו בחדר. כל אחד מאיתנו עלה למיטה. לקחתי שמיכה וכיסיתי את כל גופי וגם מעל פני. לא רוצה להיות כאן. רוצה להיעלם. אני לבד בעולם. כל גופי כאב והלב פעם בחוזקה. נשמתי מיוסרת וכואבת ורק מילה אחת יצאה מפי: אמא.

התחלתי למלמל בשקט: "אוי, אמא יקרה שלי. תראי איפה אני. את הרי רואה אותי ממעל ויודעת שמיום שעזבת רק סבל עבר עלי. עברתי כמה וכמה מדורי גיהינום. אני שוב חוזר לאש התופת של המאסר. אמא יקרה שלי, אנא ממך, שימי קץ לכל הכאבים שלי, אני כבר לא יכול לסבול, אני לא יכול לראות את משפחתי סובלת ואני לא אצליח לעמוד בכל ההשפלות שצפויות לי. את נמצאת ליד הקדוש ברוך הוא, תדברי איתו, תתחנני בפניו שייקח את נשמתי ויביא אותי אלייך. אני כל כך מתגעגע אלייך וכל כך רוצה להיות לידך, אל תרפי עד שאני אהיה לידך. רק איתך תהיה לי מנוחת עולמים. אני יודע שאהבת אותי יותר מכל אחַי. אני יודע וזוכר כמה הגנת עלי. אז אנא ממך. עכשיו אני זקוק לך יותר מתמיד. אף פעם לא ביקשתי ממך בקשה כזו. תמיד ביקשתי רק שתשמרי עלי. אבל הפעם אני רוצה להיות לידך לנצח. אמא יקרה שלי, אני סוגר את עיני ומקווה שלא תאכזבי אותי. אני רוצה לישון ולא לקום. אל תאכזבי אותי. זו בקשתי ואנא ממך, אמא יקרה שלי, מלאי את בקשתי האחרונה."

עיני נעצמו וחשתי פתאום מין שלווה נעימה. הנה, אולי הפעם בקשתי תיענה ויבוא שקט על נשמתי, אמרתי לעצמי.

שלווה תפסה אותי. נכנסתי למצב שהוא בין חלום לבין דמיון. דמיינתי את המפגש ביני לבין אמי. עיני היו עצומות. אני לא יודע אם זה היה חלום או דמיון, אבל ראיתי את אמי רצה לקראתי, ידיה פתוחות לרווחה, כולה זוהרת, כפי שהכרתי אותה. חיוך מקסים על פניה, שערה הארוך גולש על כתפיה. היא חייכה ברוך ואמרה: "יצחק, ילד יקר שלי. בוא אלי. אני כל כך התגעגעתי אליך וכל כך רוצה להיות כבר לידך. גם אני חיכיתי לך שנים."

מיהרתי לקראתה בריצה מטורפת וכשהגעתי אליה חיבקתי אותה בעוז. היא חיבקה אותי והרגשתי את הרגש המתוק והנעים ביותר בעולם: את אהבתה העזה אלי. חשתי את החמימות העזה של אמי בתוך גופי. הייתי כל כך שלֵו ורגוע. ידעתי שכאן מקומי. ליד אמי ובתוך זרועותיה. לעולם לא ארפה ממנה. חיבקתי אותה בחוזקה. לעולם לא אתן לך ללכת ממני, אמרתי לעצמי. שום כוח בעולם לא יפריד אותי ממך. לעולם לא אעזוב אותך, אמא יקרה שלי.

לפתע שמעתי את קולה של אמי: "גם אני, בני היקר שלי, לא אעזוב אותך. מעכשיו תמיד תהיה איתי ולצד לבי. אני אשמור עליך ואגונן על הילד יקר שלי. יותר לא אעזוב אותך. לנצח נהיה ביחד."

חשתי שכל האושר בעולם נמצא איתי. הגעתי לחוף מבטחים ליד אמי היקרה. כל כך שקט וכל כך רגוע לי כאן. אינני זקוק לדבר חוץ מאמי היקרה.

לפתע משהו טלטל אותי. לא הבנתי מה קרה. החלום או הדמיון נעלם וגם דמותה של אמי נמוגה.

"מה קרה? איפה אני?" זעקתי. ראיתי את רפי עומד ליד מיטתי, חיוור כסיד: "יצחק, בטח חלמת חלום רע מאוד. כל הזמן צעקת: 'אמא, אמא.' חשבתי שזה יעבור, אבל ראיתי שזה נמשך ורציתי להעיר אותך מהחלום הרע הזה."

כעסתי עליו מאוד. רציתי להגיד לו: "אתה לקחת אותי עכשיו מאמי. אתה הפרדת וגרמת לאמי שוב לעזוב אותי." אבל ידעתי שהוא לא אשם. הרי רק רצה בטובתי. חזרתי למציאות ושוב ראיתי באיזו זוהמה אני נמצא. קמתי מהמיטה. חלק מחברי ישנו או עשו את עצמם ישנים. רפי הצית לי סיגריה: "מה אתה מחייך? לפני רגע צעקת ועכשיו אתה מחייך." עניתי: "רפי, עברנו יחד כל כך הרבה. גם את הגיהינום הזה נעבור." ידעתי שרפי חזק ושנינו נעשה הכל כדי להתגבר. השאלה רק כמה שנים נקבל. לא הפסקתי לחייך. "אלוקים יעזור לנו," אמרתי.

רפי שאל למה צעקתי: "מה קרה לך? על מה חלמת?"

לא רציתי לשתף אותו בחוויה שעברתי עם אמי. זה היה משהו אישי ופרטי ששייך רק לי ולה. עניתי לו שאני כבר לא זוכר וחייכתי שוב. גם הוא חייך: "יצחק, מה שיהיה יהיה. אלוקים גדול." בקול נסער המשיך ושאל: "מה אתה אומר על חברנו היקר אבו? ראית באיזו חוצפה הוא דיבר והצביע עלינו? איך יכול אדם להיות כל כך שפל? איך הוא עשה לנו את זה? בחיים לא ראיתי בוגד כל כך נבזה. עשינו למענו הכל והוא רוצח אותנו ואת משפחותינו. בלי רחמים. לשונא לא עושים דבר כזה. אני לא יכול לעכל את מה שהוא עשה לנו."

רפי המשיך בכעס והצביע על השמים: "יש אלוקים למעלה והוא ינקום את דמנו. אנחנו נעמוד בזה כמו גברים, אבל הוא ובני משפחתו יעברו גיהינום הרבה יותר גרוע מאיתנו. אין אדם בעולם שיאהב או יעריך מלשין. אני לא מקנא בו, מחכים לו ימים הרבה יותר קשים ורעים משלנו."

הנהנתי בהסכמה. המלשן המתועב הזה מסתובב עכשיו בחוץ חופשי.

"אל תדאג, יצחק," הוא המשיך. "הוא יסבול סבל בל יתואר. אני יודע מה זה מלשין ומה קורה לאנשים מהסוג שלו. אות קין לא יימחק ממנו ומבני משפחתו. כולם יסלדו ממנו ויגנו אותו. לא יהיה לו שקט ולא תהיה שלווה."

השבתי בחיוך: "אתה צודק. נעשה הכל כדי לשרוד והנבל יקבל את שלו מהקדוש ברוך הוא. אסור לנו לתת לו את התענוג הזה להישבר. להפך, נהיה חזקים ובעזרת השם נצא מהכלא בריאים ושפויים כפי שמצפים מאיתנו."

בתוך תוכי ידעתי שדיבורים לחוד ומעשים לחוד. אנחנו מבוגרים ויהיה קשה מאוד לשרוד באש הגיהינום הזאת.

הבוקר הגיע. חברי התעוררו, גם הם התאוששו קצת וקיללו שוב ושוב את אבו המלשין. "מה יהיה במשפט היום? האם הוא ימשיך?" שאלו.

להקה של בלשים ועל פניהם חיוך רחב של שביעות רצון הגיעה לחדר המעצר: "קדימה, חבר'ה, אתמול היתה הצגה ראשונה והיום ההצגה השנייה." קצין הבילוש היה לבוש בקפידה רבה. נראה לי שבחתונה שלו הוא לא היה כל כך מצוחצח. אולי בגלל שקיווה שהיום יצלמו אותו לטלוויזיה? "דרורי, תכין את החבר'ה. מעכשיו יהיה לנו שקט. אתה תיכנס להרבה שנים," אמר וחייך.

לא יכולתי להבליג: "אתה ועוד אלף כמותך לא תזכו לשקט ממני עד צאת נשמתי," אמרתי וגם אני חייכתי.

הרגשתי חזק ומלא מרץ. לא ייחסתי את זה אלא רק לשם ולאמי, זיכרונה לברכה. ידעתי שהם איתי ומחזקים אותי וזה נתן לי כוח רב.

הגענו לבית המשפט המחוזי ברחוב צלאח א-דין במזרח ירושלים. כבר בתחילת הרחוב ראיתי עשרות שוטרי מג"ב עם עוזים ועוד כל מיני סוגי נשק. הם היו בכל מקום. על הגגות, בצדי המדרכה. בפינת הרחובות הסמוכים. לא הבנתי מה קרה. למה כל כך הרבה שוטרים?

שאלתי את קצין הבילוש אם היה פיגוע או בא לכאן איזה אסיר מיוחד. הוא צחק: "כל זה לכבודך, אדון דרורי." התפלאתי ועניתי בלגלוג: "באמת? כל זה בגללי? אפשר לחשוב שרצחתי כמה אנשים או עשיתי איזו עבירה חמורה יותר. כל הבלגן הזה רק בגלל התפרצות?"

הוא ראה שאני מלגלג והסביר: "מה שאתה עשית זה יותר גרוע מכל פשע אחר. אתה לקחת את כספם של מנהיגי המדינה ועל זה הם לא יסלחו לך. אתה נכנסת לקודש הקודשים שלהם ועל זה הם יכו בך חזק."

עניתי לו: "אבל זה בסך הכל כסף. לא לקחתי נשמה ולא סחרתי בסמים ולא שום דבר אחר."

"הכסף שלהם שווה הרבה נשמות. אתה תראה," ענה.

ידעתי שהוא מדבר ברצינות. אם באמת ההתייחסות היא כזאת, אז אני עומד לקבל מכה שממנה בטח לא אצא.

הגענו לחדר המעצר בבית המשפט. גם שם חיכתה לנו קבלת פנים חמה ביותר: עשרות שוטרים וכתבים התנפלו עלינו. פלאשים של צלמים בלי הפסקה. "מה שלומך, דרורי? הפעם אתה גמור." אמר לי אחד הכתבים. חייכתי ועניתי: "אני אף פעם לא גמור עד שאני גמור באמת. כשתשמע או כשתראה שלקחו את נשמתי - אז אני גמור. אבל אני עוד אטריד אותם הרבה," וצחקתי.

הכתב חייך גם הוא: "תמיד איתך זה כיף גדול. אתה גורם לנו לחייך ואתה מעסיק אותנו בצורה מכובדת. המעשה שעשית זה לטעמנו. דפקת את החזקים והעשירים. דפקת את הבנק, ועל זה אנחנו כולם יחד איתך ובעדך. אנחנו כולנו, בלי יוצא מן הכלל, רוצים שתקבל כמה שפחות שנים, כי כולנו יודעים שכשתצא תיתן לנו עוד עבודה מעניינת. היום אנחנו מצלמים רק פוליטיקאים וזה משעמם."

חייכתי לעבר כל הצלמים ובמבט חם הודיתי להם על התמיכה בי. ראיתי בעיניהם שהם באמת לא שופטים אותי לחובה על מה שעשיתי.

נכנסנו לחצר המעצר. גם חברי היו מעודדים יותר ובמיוחד רפי. ציון ואורי היו קצת מודאגים. רק שמעון היה מכונס בתוך עצמו.

רפי שאל: "יצחק, יש לדעתך איזה סיכוי שאבו המלשין לא ידבר היום?"

צחקתי במרירות: "דבר כזה לא יקרה. חברנו הטוב והנחמד מכר את נשמתו לשטן ולא יעזור לנו כלום. הוא יבוא ויעיד. רק נתפלל שנקבל כמה שפחות שנים."

לפתע שוב המולה ליד חדר המעצר. הקצין ואיתו עוד כעשרה בלשים כבלו אותנו בידיים וברגליים. הדיון עומד להתחיל.

עלינו עם אזיקים בידיים וברגליים לבית המשפט. במסדרון, לכיוון אולם בית המשפט, עמדו עשרות בלשים ושוטרים. עדיין לא ראיתי אף אחד מבני המשפחות. האולם היה מלא לגמרי. רק בני המשפחות הורשו להיכנס ועמם הרבה שוטרים ובלשים. כל יתר הסקרנים נשארו בחוץ. בחיים לא ראיתי כזה מתח ואי שקט אצל השוטרים. כל זה בגלל אבו המלשין. הם רצו להיות כבר אחרי עדותו.

שמעתי את בני משפחתי ואת בני המשפחה של חברי צועקים לנו קריאות עידוד ומנסים לחייך. לא יכולנו להתקרב אליהם. רציתי כל כך לחבק את ילדי, אבל זה היה בלתי אפשרי.

ישבנו בספסל הנאשמים והחלפנו מבטים אוהבים ומרגיעים עם בני המשפחה.

לפתע נשמע קולו של הסדרן: "בית המשפט."

כולנו נעמדנו. השופט צבי הכהן נכנס לאולם ומיד אמר לו התובע, יורם נועם, שהעד נמצא. נועם פנה לעבר קבוצת בלשים ואמר להם להכניס את עד המדינה. הדלת נפתחה ועלוב הנפש נכנס פנימה בלי בושה. הוא צעד לעבר דוכן העדים ומסביבו עשרה בלשים מקיפים אותו ומגנים עליו. כמה עלוב הוא היה עכשיו. בא לי להקיא ממנו. אמרתי בלבי שאני אפטר את עורך דיני ואחקור אותו לבד. כך חשבתי להציל את אורי וציון, שלהם לא היה יד בדבר.

השפל עמד ליד דוכן העדים. התובע פנה אליו ושאל: "מר אבו, אתה מוכן להמשיך בעדותך מאתמול?"

לא יכולתי להתאפק וצעקתי לנועם: "למה אתה קורא לו מר אבו? תקרא לו בשמו: מלשין או בוגד. זה שמו." השופט פנה אלי בסבלנות ואמר: "דרורי, אל תפריע בבקשה."

הרגשתי כבר אתמול שלשופט יש אלי איזו פינה חמה בלב. חייכתי אליו והסברתי: "בסך הכל תיקנתי את טעותו של התובע. לא קוראים לו אבו ולא שום שם אחר. מלשין מתועב. כך התובע צריך לקרוא לו."

ושוב השופט, בסבלנות, אמר: "דרורי, אני מבקש ממך לתת כבוד לבית המשפט." חייכתי שוב והתיישבתי.

דממת מוות היתה באולם כשעלוב הנפש הזה פתח את פיו והתחיל לדבר. הוא לא הסתכל עלינו, אבל אנחנו נעצנו בו עיניים רושפות מזעם. אם מבטים או מחשבות יכלו להרוג - הוא היה מת במקום.

בלי בושה פתח אבו את פיו וסיפר את כל הסיפור. איך תכננתי את הפריצה לבנק, איך גייסתי שותפים, מה אמרתי, מה עשיתי. הכל. וגם הוסיף שקרים. הוא העליל על אורי וציון ורצה להעליל גם על אחותי. ברשעות גדולה הוא סיפר שאני אמרתי לו שאחותי, שעבדה בבנק, היא שנתנה לי את האינפורמציה.

זה היה שקר ורק הוכיח איזה מין אדם נתעב הוא היה. איך הוא יכול גם להלשין על חבריו וגם להעליל על חפים מפשע? לעולם, גם אחרי שנים, לא יכולתי להבין איך אדם יכול להיות שפל רוח ואכזר בלי שום סיבה.

אבו סיפר שאני תכננתי ואורי וציון עזרו לי בתכנון. לבנק נכנסו רפי ושמעון. השוטרים שמרו עליו בטבעת הדוקה. בסוף העדות פנה התובע לשופט ואמר לו שהתביעה סיימה, ועכשיו תור ההגנה. השופט פנה אלי ושאל אם אני רוצה שהוא ימנה לי עורך דין מטעם המדינה. השבתי בשלילה: "אני אייצג את עצמי." "העד לרשותך," המשיך השופט, "אבל אל תעזוב את דוכן הנאשמים."

כל המבטים הופנו לעברי. שקט מתוח היה באולם וכולם חיכו למוצא פי. פניתי למלשין הנתעב: "חברי היקר, אותי ואת שמעון ורפי רצחת, למה אתה גורם עוול לאורי, לציון ולאחותי? מה הם עשו? אותנו קברת חיים. אין לך נשמה. אבל אין לך טיפת רחמנות לאנשים שלא עשו כלום? אתה יודע שהם חפים מפשע."

ניסיתי כל הזמן לצוד את עיניו, אבל הוא דיבר ומבטו היה מופנה אך ורק לרצפה. הוא התפתל וענה תשובות מבולבלות. חשתי שהאנרגיה שאני מזרים אליו עושה לו משהו והוא לא יכול לעמוד במבטי, כי הוא יודע את האמת.

אני וחברי עשינו לו רק טוב והוא גומל לנו ברע.

דיבורו היה מבולבל, אבל התובע ניסה בכל פעם לקפוץ ולחזק אותו. השופט לא נתן לו וביקש ממני להמשיך לחקור אותו.

חשתי שאני קורע אותו לגזרים וזה עשה לי טוב בנשמה. ידעתי שמעכשיו והלאה חייו יהיו חיי כלב מטונף והוא לא ישרוד הרבה. יכולתי עליו. הוא איבד את כוח התגובה שלו. השאלות בלבלו אותו.

הרגשתי שהוא רוצה כבר לברוח מהמעמד הזה ולכן הוא לא ענה לי על כל מה ששאלתי או אמרתי. מאוחר יותר זה יגרום לזיכויים של אורי וציון וגם לניקוי שמה של אחותי מהעלילה הזו. כשגמרתי לחקור אותו ראיתי מולי אדם עלוב. הבלשים סחבו אותו כמו סמרטוט. כבר לא היה להם עסק איתו. הוא נתן להם מה שרצו ועכשיו הם לא צריכים אותו יותר. ראיתי את הזלזול והגועל שהם חשים כלפיו. הם דחפו אותו ולגלגו עליו ולקחו אותו החוצה. ברגע שהוא יצא השתרר שקט באולם והשופט דחה את המשפט, ללא קביעת תאריך להמשך.

זהו. ההצגה נגמרה. חברי בגד בי ובחברי ומסר אותנו לגרדום. עכשיו אנחנו מוכנים לשחיטה. השאלה הגדולה היא כמה שנים נקבל. הסעיף שלנו קבע שבע שנות מאסר. כבר לא היה לי אכפת מכלום. גם עם שבע שנים השלמתי. רק שהסיוט ייגמר כבר. הבלשים הובילו אותנו ישר לבית המעצר במגרש הרוסים. עשרות בלשים הקיפו אותנו וכך, בלי שאמרנו שלום למשפחות, חזרנו שוב לאותו חדר עלוב ומסריח. כל אחד נשכב במיטה, סחוט עד לשד עצמותיו.

כיסיתי את עצמי ואת פני בשמיכה. מחשבותי נדדו.

נדדו לימים הטובים, כשהיינו בבית משפחה אחת, עם אמי ואבי, אחַי, דודים ודודות. עם החום שאמי העניקה לי והאהבה שקיבלתי מהדודים והדודות שלי. אהבו אותי יותר מהילדים האחרים כי הייתי שונה מהם. נאה מאוד וגדול פיזית לגילי.

הרגשתי חום, אהבה וביטחון, אבל הכל נקטע ביום שאמי נפטרה. באותו יום כל עולמי חרב עלי. נזכרתי במוסד הראשון שאליו נשלחתי. איך גיליתי את קברה של אמי. איך ראיתי את אחי בכפר חב"ד וכולו מלוכלך. אחי היקר - גם הוא עבר קשיים לא קלים וריצה חמש שנות מאסר על התפרצות למפעל תכשיטים שלא עשה. חף מפשע הוא ישב בבית הסוהר.

גם הוא עבר גיהינום. הוא היה ילד סגור, מאוד קשור לאמי, וכשהיא נפטרה עולמו חרב עליו והוא לא התאושש עד היום ממותה. תמיד סבל מבדידות. נשבעתי כבר אז שאני אגשים חלום ואקנה את בית אמי ואאחד את כל המשפחה. אשכן בו את אחותי הקטנה ושני אחי הקטנים, מאיר וצדיק. זה יהיה כל חלומי.

מחשבותי נדדו לימים שלי במוסד לפושעים צעירים שממנו הועברתי לכלא תל-מונד, בית כלא לנוער. רק סבל היה מנת חלקי. אני זוכר איך התגייסתי לצבא והיה לי טוב עד שנפצעתי בראש ובגיל שבע-עשרה נזרקתי שוב לרחובות עם חברַי גדעון ועוזי. זוכר את יום חתונתי ואיך הבלשים עצרו אותי ואת משפחתי דווקא באותו יום. אבל לי היה חשוב רק דבר אחד: להגשים את החלום לאחד את משפחתי. איך לעשות את זה עוד לא ידעתי.

נזכרתי איך למדתי שהכסף הגדול נמצא בכספות ואיך למדתי לפצח אותן. אני צריך כסף להגשים את חלומי. הייתי כבר בן עשרים ואחת, נשוי ומומחה לכספות. חברי תמיד לצדי ואיתי. הייתי אדם חזק מאוד ומלא מוטיבציה. כל הכוח הזה נבע אך ורק מתוך זה שרציתי להגשים את חלומי לקנות את בית אמי ולאחד את משפחתי. נדרתי נדר שאני לא ארפה גם אם זה יעלה לי במחיר חיי או במאסרים ממושכים. לא ארפה עד שאשיג את מטרתי. חברי מילדות ידעו על כך והיו איתי.

עם המחשבות האלו הייתי מסתובב כל יום: להשיג הרבה כסף ולאחד את המשפחה. בינתיים למדתי את סוד הכספות. איך הן עובדות, איך פועל המנגנון, ממה הן עשויות, מה חוזקן. כל מה שניתן. נהייתי מומחה לכספות.

פריצה לחנות תכשיטים
המשכתי לברוח עם המחשבות מבגידת אבו והמצב העגום שלי בבית המעצר במגרש הרוסים לימים אחרים של אחוות חברים ונאמנות ללא גבול.

נזכרתי איך יום אחד, לפני שנים ספורות, חלפתי על פני חנות תכשיטים במרכז ירושלים. הצצתי פנימה וראיתי שהיא מלאה בזהב, תכשיטים והרבה יהלומים. לפתע ראיתי כספת יפהפייה. כל כך רציתי אותה. לא אעזוב עד שאכבוש אותה, אמרתי בלבי. אחזר אחריה עד שהיא תיענה לי. אני אהיה מאהב נלהב ומסור עד שאחדור לתוכה והיא תהיה שלי. עזבתי את המקום בידיעה ברורה שכל האוצר שבתוך אהובתי יהיה שלי.

חזרתי לקראת הערב. החנות היתה סגורה. הסתכלתי פנימה והיא ריקה מהתכשיטים. ידעתי שכל האוצרות נמצאים בתוך אהובתי. ראיתי אותה במלוא הדרה. גבוהה, יפה, אצילית. הרגשתי שבתוכה יש כל טוב העולם. היא הקסימה אותי והרגשתי שאני חייב אותה.

הבנתי שאני צריך לחזר אחריה. מתוקתי הנעימה והמקסימה. אני כל כך אוהב אותך, לכן אני מבקש ממך שתיעני לי. אחזר אחרייך ואנעים לך מאוד. אלטף אותך בחום רב ואעניק לך רק אהבה. אני יודע שאת תדעי להעריך מאהב נלהב כמוני ואת תיפתחי אלי ובאהבה רבה ותיתני לי מכל אוצרותייך הנפלאים.

כך, בכל ערב באתי לבקר את אהובתי ותכננתי מה בדיוק אני צריך לעשות ואיך לפתוח בעצמי את אהובתי.

קבעתי לעצמי שבעוד שבועיים אני אבצע את הפריצה. ידעתי שזה לא יספיק להגשים את חלומי, אבל זו תהיה התקדמות ממשית לקראת היעד הסופי.

תוכנית הפריצה לחנות התכשיטים החלה להבשיל אצלי.

נסעתי לכותל והתפללתי לשם שיעזור לי להגשים את חלומי. כל כך רציתי שנהיה יחד, משפחה אחת. מאיר גר לידי וצדיק היה עם אבי וידעתי שהוא לא חי טוב עם אמי החורגת. הוא היה מאוד מסוגר וחי בעולם משלו. כל יום הייתי מבקר אותו ודואג לו בכל מה שיכולתי.

עברתי כבר הרבה בחיים ואני רק בן עשרים ושש, נשוי ואב לשתי בנות ומרגיש במלוא כוחי. תעזור לי, השם. למה לגרור אותי עוד ועוד? תן לי להצליח וזהו. אחרי זה אני ממשיך הלאה בלי לפנות ימינה או שמאלה. הכל יהיה בדרך הישר. אתן צדקה וחסד למי שזקוק ובמיוחד לאחותי ואחי.

עזבתי את הכותל בהרגשה טובה של התרוממות רוח ונסעתי הביתה. חיבקתי את אשתי ואת ילדי ובלב אמרתי שבקרוב יהיה רק טוב. אני כבר אדאג שלילדי ולאחי יהיה טוב.

אחרי הביקור בכותל שכבתי במיטה בבית ונזכרתי איזו ילדות קשה עברתי. כל כך הרבה צער וכאב היו מנת חלקי, אבל לא הייתי מיואש. להפך, נעשיתי חזק מאוד גם בנפש וגם בגוף. אמרתי לעצמי שמחר אעלה לקבר אמי ואבקש את ברכתה. היא כל כך חסרה לי תמיד. בכל שנייה. בכל רגע בחיי. היא היתה איתי במחשבותי כל העת. ישנתי רע מאוד והתעוררתי מפעם לפעם מוטרד מעתיד משפחתי ועתידי. בבוקר קמתי נסער והרגשתי רע. בלי לומר שלום לאף אחד יצאתי מהבית ונסעתי לבית הקברות בגבעת שאול. לאמא. התקרבתי לקברה וכבר הרגשתי טוב יותר. את המטרים האחרונים כבר רצתי בקוצר רוח. השתטחתי על קברה ובכי מר וכואב פרץ ממני. הדמעות זלגו כמים והכאב בלבי היה חד וחזק. "למה, אמא?" זעקתי אליה, "למה עזבת אותנו? כל כך קשה לנו בלעדייך."

נישקתי את קברה של אמי וחיבקתי אותו בעוז. נפרדתי ממנה לשלום ונדרתי שוב שאאחד את כל המשפחה ואני רק מבקש ממנה להתפלל עבורי.

עזבתי את קברה של אמי בהרגשה טובה ונסעתי לשכונת הבוכרים, לעוזי. הוא נכנס לרכב שלי ושאל למה אני כל כך יפה היום.

צחקתי: "מלאך בירך אותי," ולא הוספתי. לא סיפרתי לו שהייתי בביקור בקברה של אמי. "אנחנו צריכים לדבר על המכה שאנחנו עומדים לעשות בעוד מספר ימים," אמרתי.

זה היה בחודש אוגוסט. בעיצומו של הקיץ. ידעתי שבתקופה כזאת קשה מאוד לעשות את חנות התכשיטים. יש אור עד מאוחר והרבה אנשים מסתובבים ברחובות. כמעט בלתי אפשרי להיכנס בלי שיראו אותנו.

לחנות אפשר היה להיכנס רק מהכניסה הקדמית. עוזי הרגיע אותי. "אל תדאג, נתגבר על זה." שמחתי שהוא ענה לי בביטחון כזה. גבר לעניין שלא פחד משום דבר. אמרתי לו שנהיה רק שלושה לעשות את העבודה. אנחנו שנינו וניקח או את שמואל או את גדעון. "שניהם טובים," פסק עוזי. "אתה צודק, אבל חבל לסכן עוד מישהו כשלא צריך. אני חושב שניקח את שמואל. הוא ישמור בחוץ ואנחנו ניכנס פנימה," השבתי.

עוזי הסכים מיד. מצאנו בשוק את שמואל וגדעון ואמרתי להם שיגיעו עוד חצי שעה לחדר הסודי שלנו. הם נענעו בראש בהסכמה. הבינו ולא היה צורך בהסברים נוספים. בתוך זמן קצר כבר ישבנו ארבעתנו בחדר הסודי. כרגיל בין חברים קרובים צחקנו על כל מיני דברים קטנים ואז פניתי ואמרתי להם שבעוד יומיים יש לנו עבודה לעשות. "גדעון, אתה לא בא איתנו," בישרתי לו. ברגע שאמרתי לו את זה פניו נפלו: "למה? עשיתי משהו לא בסדר?" שאל מודאג ומאוכזב.

קמתי ונגעתי בראשו בחום: "לא עשית שום דבר לא בסדר. אני מכיר אותך מילדות. פשוט לא צריך לסכן אותך לחינם. בעבודה הזו צריכים רק שלושה."

כדי להרגיע אותו אמרתי שעשיתי הגרלה בינו לבין שמואל ולמזלו של שמואל הוא יצא בהגרלה. גדעון לא ענה. המשכתי: "אתה איתנו שותף מלא ותמיד תהיה איתנו. עד הסוף אתה איתנו." הוא חייך: "אני יודע, יצחק. אף פעם לא חשבתי אחרת. אנחנו לעולם נהיה ביחד."

"יפה," אמרתי ופניתי לשמואל: "אתה שומר בחוץ. אני ועוזי נכנסים." "מה שתגיד, יצחק," הוא חייך. עכשיו כולנו צחקנו. קבענו להיפגש למחרת בצהריים ואני אתדרך אותם מה כל אחד צריך לעשות. אמרתי לעוזי שיבוא איתי ונפרדנו משמואל וגדעון. נכנסנו לחדר שבו היו כל הכלים שלנו. פתחנו שני תיקים וסידרנו בתוכם את הבלונים של הגז ושל החמצן והוספנו עוד כמה כלים שהייתי זקוק להם. באחד התיקים הכנסתי מספריים החותכים מנעולים וגם לום אחד חזק. כשכל הכלים היו מוכנים ניקיתי אותם היטב מטביעות אצבע.

משם נסענו לשוק. ראיתי שם את יחזקאל ואת יתר הירקנים צועקים בקולי קולות: "עגבניות, מלפפונים." זו היתה המוזיקה שאהבתי. לשמוע אותם שרים ומוכרים את סחורתם.

נפרדתי מעוזי והזכרתי לו שמחר נפגשים בחדר. הוא חייך, אמר שלום ונסע לביתו. גם אני הגעתי הביתה. הבנות כבר ישנו. אשתי הכינה לי לאכול. אכלתי בשקט מכונס ומרוכז בתוך עצמי. אחר כך נכנסתי למיטה וניסיתי לישון, אבל מחשבותי נדדו. תכננתי כל פרט ופרט.

הבוקר הגיע. אשתי ובנותי כבר לא היו כבר בבית. שמחתי כי לא הייתי רגוע ולא יכולתי להעניק להן את אהבתי.

יצאתי מהבית ונסעתי לשוק. עוזי הגיע, נכנסנו לרכב ונסענו לחדר. לאחר מספר דקות נכנסו שמואל וגדעון. הם עשו לנו קפה וחיכו למוצא פי. פניתי לשמואל ואמרתי לו מה בדיוק עליו לעשות. חזרתי ושיננתי בפניו מה תפקידו. שמואל הבין. "תדע לך שהכל תלוי רק בך," אמרתי לו. אתה בחוץ, אתה השומר ואתה זה שצריך לאסוף אותנו עם הסחורה. זה לא יהיה קל, כי בגלל הקיץ מרכז העיר הומה באנשים וכמובן גם בניידות ושוטרים. אנחנו בפנים ולא יראו אותנו, כך שהכל תלוי בך." שמואל הבין: "אל תדאג, אני אעשה בדיוק מה שצריך." נפרדנו לשלום וקבענו למחרת לשעה אחת-עשרה בלילה.

הזכרתי לגדעון לא לבוא, אבל הוא התעקש: "אני רוצה לחכות לכם פה עד שתחזרו. אני רוצה לדעת שחזרתם בשלום." הסכמתי. "בסדר גמור, גדעון. אנחנו בטח נהיה עייפים מלהרים את הזהב והיהלומים. אתה תעזור ואחר כך תיקח את הסחורה ותעשה בה מה שאתה צריך ויודע לעשות."

"בשמחה רבה," השיב ונפרדנו לשלום.

הגעתי הביתה. הבנות ואשתי כבר ישנו. נכנסתי למיטה עם תפילה לשם, שיעזור לי להצליח. הייתי מודאג ומרוגש. אני חייב להצליח. חייב להגשים את חלומי. אני חייב את זה לאחי. הם יהיו יחד איתי ויהיו להם חיים טובים.

שוב נזכרתי באמי. ביקשתי ממנה להתפלל עבורי. נכנסתי למיטה, אבל שוב לא הצלחתי להירדם מדאגה מה יהיה מחר בלילה.

רק לפנות בוקר נרדמתי. התעוררתי בצהריים והמשכתי לשכב במיטה. לפתע אשתי ובנותי נכנסו הביתה. הן רצו אלי. חיבקתי אותן בחוזקה, חייכתי אליהן ובלבי אמרתי: אלוקים, אל תיקח אותי מהן כפי שלקחת את אמי מאיתנו. ידעתי שיהיה להן קשה בלעדי.

אם אתה כל כך אוהב אותן, למה אתה מסכן אותן, למה? חשבתי לעצמי, אבל לא היתה לי ברירה. זה גורלי ולא יכולתי אחרת. מין כוח אדיר דחף אותי לדרך הזו. הכסף והחלום לא הרפו ממני. ידעתי לעשות כסף בדרך רגילה, אבל לא כסף גדול ומהיר. זה ייעודי ולא היה מנוס ממנו. הגורל רצה שזאת תהיה דרכי ונדחפתי לכיוון הזה עוד כשהייתי ילד קטן. מיום שאמי נפטרה, הגורל ניתב אותי ולימד אותי להיות מומחה לכספות ולפעמונים. אפילו כיתה א' לא סיימתי.

תפסיק כבר לחשוב על זה, יצחק, אמרתי לעצמי, מחשבות כאלה רק מחלישות אותך.

לא יכולתי להיות יותר בבית. אמרתי לאשתי שאני חייב ללכת למרות שנותר עוד הרבה זמן עד המפגש עם חברי. לא יכולתי להיות ליד אשתי ובנותי. הרגשתי שאם לא אעזוב עכשיו את הבית לא אוכל לבצע את הפריצה.

אמרתי שלום קר וברחתי במהירות. נסעתי ברחובות ירושלים ללא תכלית, רק כדי להעביר את הזמן.

באחת-עשרה בלילה הגעתי לחדר. עשיתי לעצמי קפה וחיכיתי לחברי. לא הספקתי לקחת לגימה ועוזי נכנס. "ידעתי שתהיה פה. נכון שאתה מסתובב ברחובות ומחכה לשעה הזו?" חייכתי אליו: "אתה מכיר אותי מצוין, אתה צודק בהחלט."

לא עברו מספר דקות וגם שמואל וגדעון נכנסו. כולנו התיישבנו ושוב הסברתי לשמואל מה הוא צריך לעשות. הוא הבין ושב ואמר לי לא לדאוג.

בשעה שתים-עשרה בלילה אמרתי: "קדימה, זזים." הם קמו בלי לומר מילה. שמואל הכין מראש טנדר עם לוחיות מזויפות ועמד איתו ליד חדר הכלים. הגענו לשם והעמסנו את שני התיקים. שמואל נכנס לתא הנהג ועוזי ואני נכנסנו לרכב אחר. התחלנו לנסוע. שמואל נסע אחרינו. היינו בתחפושת. מוסווים בצורה מושלמת. גם אם אשתי וילדי היו פוגשים אותי עכשיו הם לא היו מזהים אותי או את חברי.

הגענו למרכז העיר, קרוב מאוד לחנות תכשיטים. עדיין היו עוברי אורח ברחוב. לא התפלאתי. זה היה רחוב מרכזי מאוד. שמואל עצר כמה מטרים מהחנות וחנה. גם אני החניתי את המכונית במרחק מה. עוזי ואני יצאנו מהרכב וצעדנו על המדרכה לעבר החנות. כבר חצות וחצי. כל שאנחנו צריכים זו רק דקה אחת פנויה מעוברי אורח ואז, לפי התוכנית, שמואל יתקרב ויעלה על המדרכה מול פתח החנות. עוזי ואני נחתוך את שני המנעולים ונפתח את הדלת הראשית. אז תישאר לנו דלת עם מנעול צילינדר, שאותה אני אפתח עם הלום. שתי הדלתות היו צריכות להיפתח בתוך לא יותר מדקה. כשנהיה בפנים כבר לא תהיה חשיבות אם יהיו אנשים ברחוב. הם לא יראו אותנו. אבל את הדקה הזאת עד שנהיה בפנים אנחנו צריכים.

ידעתי שהכניסה והיציאה מהחנות יהיו מסוכנות. פתיחת הכספת לא תהווה בעיה. ידעתי שאפתח אותה בקלות. הרי חיזרתי אחריה כל כך הרבה זמן. היא תיענה לי ולא תאכזב את אהובה.

עוזי ואני הלכנו על המדרכה מחכים לרגע המתאים. ניידות עברו. שוטרים הביטו בעוברי האורח ובנו והמשיכו בדרכם. ידעתי שהם לא חושבים לרגע שאנחנו עומדים לעשות משהו. בבוקר הם יזדעזעו. הם לא מאמינים שאפשר בכלל לבצע דבר כזה באמצע העיר. לכן הם היו שאננים ולא התייחסו להולכים ושבים. טבעי ביותר שאנשים הולכים ברחוב הזה. זה לא מעורר חשד. חוץ מזה הם בטח היו עסוקים עם עצמם. אני בטוח שהם רצו לסיים את המשמרת וללכת כבר הביתה. גם אנחנו רצינו אותו דבר. לסיים וללכת הביתה.

כבר אחת בלילה ועדיין יש אנשים ברחוב. עוד לא מצאנו את דקת השקט שכל כך חשובה לנו. פתאום, כאילו כדי להכעיס ולהפריע, נעמדה מונית במרחק חמישים מטר מהחנות. הנהג לא זז. חיכינו לו. הדקות חלפו, אבל הוא לא זז. מספר האנשים ברחוב התמעט מאוד. אחד פה, אחד שם. סוף-סוף היתה לנו הדקה הנכספת שרצינו, אבל נהג המונית עדיין לא זז.

עוזי שאל מה עושים. "נחכה עוד קצת ונראה," אמרתי. חלפו עוד דקות יקרות. השעה כבר שתיים בלילה, אבל הוא לא זז. עוזי שוב פנה אלי חסר סבלנות: "בוא נדחה את העבודה למחר." השבתי לו שנחכה עוד קצת.

כבר שתיים וחצי. פתאום עלה לי רעיון. ביקשתי מעוזי את הווקי-טוקי שהוא הביא ושהיה מקושר לשמואל. הוא לא הבין מה אני רוצה לעשות, אבל מיהר לתת לי. התקשרתי לשמואל. הוא ענה בקול מודאג ושאל: "מה קורה, יצחק? נהג המונית לא רוצה לנסוע." הבנתי שגם שמואל ער למצב ושמחתי מאוד. אמרתי לו: "בעוד שתי דקות הוא יזוז משום. שים לב טוב טוב, ברגע שהוא זז אתה מגיע כפי שאמרתי לך." הוא לא ידע מה אני עומד לעשות, אבל השיב, "בסדר." פניתי לעוזי: "אתה ניגש לנהג, עולה למונית ואומר לו שיסיע אותך לקטמון. הוא יתחיל לנסוע. ברגע שהוא יעזוב את הרחוב הראשי ויפנה ימינה לרחוב יפו, תעצור אותו ותגיד לו ששכחת משהו ואתה לא רוצה להמשיך לנסוע. תשלם לו ותיפרד ממנו. הוא ישמח ששילמת לו וישכח אותך. בזמן הזה אני כבר אפתח את החנות. תגיע ותיכנס."

עוזי הבין את התוכנית ומיד פנה לכיוון המונית. שמעתי אותו צועק "נהג, נהג." הנהג ישן. עוזי לא ויתר והעיר אותו. אחר כך נהג המונית פתח בנסיעה כשעוזי לצדו. ברגע שהוא זז שמואל נסע לאט לעברי. המתח גאה. הרחוב היה ריק. נו כבר, שמואל, תגיע, צעקתי בלבי. אני ליד הדלת של חנות התכשיטים, זה זמן האמת. שמואל הגיע, עלה על המדרכה עם הרכב והסתיר אותי. פתחתי במהירות את התיק עם המספריים. לא היה לי זמן לחשוב על כלום. חתכתי במהירות את שני המנעולים. זרקתי את המספריים לתוך הטנדר, לקחתי את הכלי והכנסתי אותו לחריץ של הדלת השנייה. לא עברו שניות והדלת כבר היתה פתוחה. רצתי לעבר הבקרה של הפעמון. ידעתי היטב איך לנטרל אותה ועשיתי זאת במהירות רבה. חזרתי לכיוון הדלת, לעבר הטנדר, כדי להכניס את התיק עם הבלונים. כשהגעתי לדלת שמחתי לראות את עוזי לידי. הוא, בלי לדבר, עזר לי להכניס את הכלים לחנות. נתתי מכה קטנה על גג הטנדר ושמואל הבין ששלב א' עבר והוא צריך לנסוע לעמדת התצפית. עוזי ואני היינו בתוך החנות. שמואל כבר בנקודת תצפית. סגרנו עלינו את שתי הדלתות שפרצנו ונרגענו מעט.

עוזי פנה אלי: "איך, ריבונו של עולם, חשבת על הטריק הזה לשלוח אותי ככה להזיז את נהג המונית?" צחקתי: "זה לא אני, זה רק השם בשמים נתן לי את הברכה זו. בוא עכשיו. אין זמן. אהובתי היקרה מחכה לי ואין לה הרבה סבלנות. היא כל כך חמה ורוצה שאני אכנס בה כבר ואחמם אותה. תראה איך היא תיפתח בפני. אני כבר המסתי אותה כך שלא ייקח לי הרבה זמן לפתוח אותה."

עוזי עזר לי להכין את מכשיר הריתוך. הדלקתי את האש וקירבתי אותה לאהובתי היקרה. חשתי שהיא מחייכת אלי. המסתי אותה באהבה רבה. לא חלפו מספר דקות והיא נפתחה בפני במלוא הדרה. מחזה מלבב ושובה לב נגלה לעיני. אהובתי חייכה אלי כאילו אמרה: "בוא, אהובי, וקח את מחמדי באהבה."

המראה היה מפתיע בעוצמתו. התכשיטים והיהלומים היו מבריקים, יפהפיים וזוהרים. הלב שלי הוצף בגלי שמחה. הנה החלום מתחיל לקרום עור וגידים. עוד מעט, בעזרת השם, אני אגשים אותו. פניתי לעוזי ואמרתי לו: "קדימה, עוזי, תוציא את השקים ונתחיל למלא את השלל המתוק שלנו."

היו לנו הרבה תיקים גדולים. הכנסנו במהירות את כל הזהב והיהלומים. עוזי צהל משמחה ופתאום חיבק אותי. "מה קרה?" שאלתי. הוא הראה לי חבילות של כסף מזומן. לא הרבה, אבל מספיק כדי לשמח אותנו. "תכניס גם את זה לתיק," אמרתי לו, "בבית נעשה סדר." כשכל התיקים היו מוכנים קירבנו אותם לעבר הדלת. יצרתי קשר בווקי-טוקי עם שמואל. ברגע שהוא שמע את קולי נמלטה מגרונו אנחת רווחה: "הכל בסדר?" שאל. "בסדר גמור," עניתי. "נראה לי שגם חלומך עומד להתגשם, בוא מהר."

השעה היתה כבר קרוב לארבע לפנות בוקר. שאלתי אותו על מצב הכביש והמדרכות. "הכל שקט," ענה. הוא הגיע עם הרכב ונצמד לדלת החנות. העלינו במהירות את השלל ואת הבלונים, וסימנתי לשמואל שיעוף מהר. הוא מיד נסע. צעדנו לעבר הרכב שלנו. עוזי ישב לידי. עקפתי במהירות את שמואל להזהיר אותו במקרה שיש איזה מחסום או מכשול אחר. למזלנו הטוב לא היה שום עיכוב. הגענו לחדר הסודי וראינו שגדעון מחכה בחוץ. הוא רץ לעברנו וחיבק אותנו בחום: "כל כך דאגתי לכם. מה קרה? למה התעכבתם?" "אין זמן, גדעון, תעזור לנו להוריד את השלל מהאוטו," השבתי.

שמואל החנה את הטנדר ליד החדר. הוצאנו את הכל, נעלנו את הדלת ונשמנו לרווחה. "מחר נקרא לסוחר שיקנה את כל הסחורה. גדעון, קח את השלל ותחביא אותו במקום הסודי שלנו ומחר בצהריים ניפגש," אמרתי ונפרדנו לשלום עם חיוך גדול.

נסעתי הביתה. השעה היתה כבר חמש בבוקר. כולם עוד ישנו. נכנסתי למקלחת. אשתי התעוררה והביאה לי לבנים ומגבת ולא שאלה יותר מדי. רק עשתה לי קפה ושאלה לשלומי. עניתי לה באהבה רבה: "הכל בסדר, לכם לא יחסר דבר, לא לך ולא לילדים." נכנסתי לחדר של הילדים. נשקתי להם באהבה וידעתי שמעכשיו לא יחסר להם מאום.

בתחושת חג נכנסתי למיטה. חשבתי על אמי ועל אחי. עוד מעט אני ואחי נהיה ביחד. הודיתי לקדוש ברוך הוא שנתן לי להצליח בעבודה הקשה הזו ונרדמתי.

לפני הצהריים קמתי עליז ושמח. התלבשתי. הבית היה ריק. נסעתי לביתו של סוחר הזהב. בדרכי אליו דמיינתי מה הולך עכשיו ברחוב שבו פרצנו את החנות. והתחושות עכשיו במשטרה. לקחתי בחשבון שיעצרו אותי, אבל לא דאגתי.

הגעתי לסוחר ואמרתי לו שיש לי סחורה יפה. הוא צחק: "תמיד אתה מביא סחורה יפה." קבענו שבערב ניפגש והוא יביא כסף מזומן. כך היה. בערב, עוזי ואני אספנו את השלל ונסענו אליו הביתה. כשראה את הסחורה, חייך מאוזן לאוזן: "איזו סחורה יפה. כל הכבוד לכם," אמר ומיד ישב וחישב.

לא הפסקנו להתפעל מהשלל היפה שהיה מונח על השולחן. כל התכשיטים זהרו באור מרשים. לקח שעות לאמוד את שוויים. לפנות בוקר הוא סיים לשקול ולהסתכל ובישר לנו שהסחורה שווה ארבע מאות אלף דולר. זה היה הרבה כסף. "חלק מהכסף תקבלו עכשיו ואת היתרה מחר," הוא אמר. לא דאגנו והסכמנו. הוא נתן לי חצי מהסכום ונפרדנו בלחיצת יד חמה. אני ועוזי נסענו לחדר הסודי. שמואל וגדעון כבר חיכו לנו שם. איך שנכנסנו פנימה, עוזי זרק את הכסף לעברם. חבילה גדולה מאוד של שטרות נפלה עליהם פתאום. "וזה רק חצי מהסכום," הוא צחק והם קפצו משמחה. חיבקנו אחד את השני.

כשגמרנו להתרגש אמרתי לגדעון שילך להחביא את הכסף, ניפגש מחר ונראה מה עושים. אני ועוזי יצאנו. שמואל וגדעון נשארו. הכסף היה איתם והם החביאו אותו כך שכל שוטרי משטרת ישראל לא יוכלו למצוא אותו.

הגעתי הביתה. אשתי היתה ערה. היא לא אמרה דבר, רק שאלה אם אני רעב. ביקשתי קפה ומיד נכנסתי לחדר השינה, נשכבתי במיטה והודיתי שוב לשם על ההצלחה האדירה הזו. על זה שהוא עוזר לי להגשים את חלומי. ידעתי מצוין מה אני הולך לעשות עם הכסף. התוכנית שלי היתה להקים מפעל ענק של בלוקים וחנות ענקית לקבלנים שיקנו ממני. אני אהיה סוחר גדול של חומרי בנין ובהמשך אני וחברי נהיה קבלנים גדולים. מה שאני צריך זה שטח תעשייתי גדול וכזה היה בתלפיות. נשאר רק לשלם ולקנות אותו.

תלפיות היתה אזור תעשייה בדרום ירושלים, שרק עכשיו התחיל להתפתח. חשתי שלמקום הזה יהיה עתיד גדול, ולא רחוק היום ויהיו כאן עסקים רבים.

הזמן עבר בלי שארגיש, שמעתי את קולן של בנותי. קמתי מהמיטה וניגשתי אליהן. הן קפצו עלי בחום ובאהבה. חשבתי לעצמי, איזה ילדות טהורות הן. לא יודעות דבר ממה שעשיתי. מה הן יחשבו עלי כשיגדלו ויבינו מי זה אבא שלהן? אבא שמוכן להקריב למענן את נפשו וגופו. למענן ולמען אחי היקרים.

חיבקתי אותן ועזבתי את הבית. הלכתי לחדר הסודי. חברי כבר היו שם, שמחים וצוהלים ומלאי תקווה. כל אחד עם החלום שלו. נזכרנו בחוויות שלפני הפריצה: איך עוזי לקח את נהג המונית לנסיעה קצרה ושחרר אותו. התמוגגנו מנחת. עכשיו הכל נראה ורוד ומבטיח. בניתי את עתידם של בנותי ושל חברי.

עכשיו הגיע השלב השני בתוכנית: "תקשיבו לי טוב טוב," ביקשתי מהם. הם נעשו רציניים: "אנחנו נהיה קבלנים גדולים ומכובדים." אני לא בטוח שהם הבינו בדיוק למה כוונתי. זה היה גדול עליהם, אבל הם לא היססו: "אנחנו איתך עד הסוף. כל מה שתרצה נעשה. רק תגיד ואנחנו נבצע." חייכתי אליהם ואמרתי להם: "זו זכות שיש לי חברים כמוכם. השם יגשים את חלומי ואז כולנו נהיה מאושרים."

היו לי תוכניות. שלב אחרי שלב נבצע אותן עד שנגיע ליעד הסופי. אז גם נפסיק עם כל העבירות ונהיה אנשים הגונים. כך ילדינו לא יעברו את מה שאנחנו עברנו. התחלתי לתכנן את קניית שטח האדמה באזור תלפיות כדי להתחיל ליישם את התוכניות שלי. היינו אנשים צנועים. אנשי משפחה פשוטים. לא גאוותנים. לא השתמשנו בכסף לבלות ולהשתולל. בילינו רק בשכונה שלנו, בין חברים. לא במועדונים או מלונות, רק בבתים שלנו. המשפחות והחלומות שלנו היו העיקר עבורנו.

חלפו כבר שלושה ימים מאז הפריצה ולהפתעתי המשטרה עדיין לא הגיעה אלי. אבל לא לאורך זמן. הגעתי אחר הצהריים הביתה ושם כבר חיכו לי חמישה שוטרים, לא מצליחים להסוות את כעסם. כמה מהם היו בעיצומו של חיפוש. בראשם עמד קצין הבילוש משה, בחור צעיר ומלא כריזמה.

"מה יהיה הסוף איתך?" שאל.

חייכתי: "בדיוק מה שיהיה איתך, שנינו נהיה באותו חור. לא אני ולא אתה מחוסנים מזה."

הקצין הנהן בהסכמה.

"מה קרה, מה אתם עושים פה?" ביקשתי לדעת.

"אל תעשה את עצמך," השיב. "עשית מכה יפה, אבל אנחנו נדאג שלא תיהנה מזה." הייתי רגוע ולא התייחסתי. ידעתי את התסריט: אני איעצר לכמה ימים. אולי יומיים אולי שלושה וזהו. על חברי סמכתי במאה אחוז. הם לא יגידו מילה. לא דאגתי בכלל.

הבלשים היו סביבי, אבל לא פחדתי. להפך. נראה היה לי שאני מפחיד אותם. "בוא איתנו," ביקש משה הקצין.

"רק רגע," אמרתי. פניתי לאשתי וביקשתי שתכין לי תיק. אשתי ידעה מה שאני צריך. היא כבר היתה מתורגלת. במהירות הכניסה לתיק סדינים, כלי רחצה ובגדים להחלפה. נפרדנו.

פניתי למשה: "קדימה, לבית ההבראה." הוא התרגז, אבל לא ענה לי. ירדנו מביתי לעבר הכביש. ראיתי שם עוד כמה שוטרים, חלקם באזרחית. עליתי לאחת המכוניות ונסענו למגרש הרוסים. משהגענו, לקחו אותי לחדר של דני, ראש לשכת פשעים חמורים.

דני תקף מיד: "הפעם לא תצא מזה. יש לנו מספיק חומר עליך." חייכתי אליו וידעתי שהוא מקשקש. הכרתי אותו טוב. "דני, אתה שוב טועה בקשר אלי. אתה יודע שלי אין קשר לדברים כאלה. אני עובד, יש לי חברת הסעות וסטיקייה ואני לא עוסק בדברים שאתה חושב עליהם."

דברי הרגיזו אותו והוא איבד את שלוותו. הוא התחיל לצעוק, אמר לי שאני טועה ואשלם מחיר יקר. הצעקות נמשכו ונמשכו עד שנמאס לי. צריך לעשות סוף מהיר להצגה הזו. התקרבתי אליו ואמרתי לו בזעם: "לא עשיתי כלום. תכניס את זה לראש."

הוא נסוג. לרגע אולי חשב שאני רוצה להכות אותו. כמה בלשים קפצו ועמדו בינינו ולא נתנו לי להתקרב אליו. אני לא רציתי להכות אותו אלא רק להרתיע שלא ישאל אותי שאלות. ידעתי שכולם פחדנים ונמושות. תוריד להם את המדים והם כלום. אפילו לחקור כמו חוקרים אמיתיים הם לא יודעים. לא דאגתי ולא פחדתי מהם. עם יד על הלב אני אומר שלאורך כל ההיכרות הארוכה שלי עם המשטרה לא ראיתי חוקר אחד ראוי לשמו. כולם נמצאים במקום שהם לא היו צריכים להיות. חכמים על החלשים, אבל כשהם נתקלים באנשים מהסוג שלי הם מיד מאבדים את שלוות רוחם.

הסתכלתי עליו ועליהם בבוז. הוא צעק: "קחו אותו למעצר." לזה חיכיתי. ידעתי שניצחתי אותו ויותר הוא לא יחקור אותי. ידעתי שגם חברי הטובים העצורים יגיבו כמוני.

נכנסתי לחדר המעצר, שהיה כל כך מוכר לי. שום דבר לא השתנה. אותו חדר, אותה טינופת ואותם שוטרים שהם עצמם לא יודעים מה הם עושים שם.

לאחר יומיים במעצר שוב הגיעו הבלשים ובראשם משה: "בוא, נוסעים לבית המשפט," אמר. לא דיברתי. הגענו לבית המשפט ושם ראיתי את עוזי, שמואל וגדעון ועוד שני בחורים מהשכונה, שגם אותם עצרו, כי חשבו שהם בכנופיה שלי.

הם חייכו אלי מתוך עוצמה. הייתי גאה בהם. חייכתי אליהם חזרה. הם חיזקו אותי ואני חיזקתי אותם. ללא מילה, רק במבטים.

העיתונים היו מלאים בכתבות על הפריצה הנועזת ועל הסכום הגדול שנלקח. השופט הושפע מזה. הוא נכנס לאולם וללא כל היסוס הסכים לבקשת המשטרה והאריך את המעצר של כל אחד משלנו בחמישה-עשר ימים להמשך החקירה. זה היה צפוי. ידענו שנשב במעצר בערך חודש ואז, בעזרת השם, נשתחרר. אותי לקחו הפעם לבית המעצר בבית שמש.

הימים חלפו במהירות. אחרי חמישה-עשר יום בבית המעצר המטונף הזה, משה הגיע שוב ואמר לי שהולכים לבית המשפט להאריך את המעצר. גם הפעם לא עניתי לו. הגענו לבית המשפט ושוב ראיתי את חברי חזקים ואמיצים. חייכנו אחד לשני. לא דיברנו מילה. השופט נכנס ושוב נתן לנו חמישה-עשר יום.

הפעם לקחו אותי לבית המעצר בפתח תקווה. שמו אותי בהפרדה מלאה, אבל זה לא הפריע לי. עברתי הרבה בחיים וגם זה יעבור.

הימים חלפו. ידעתי שאחרי שלושים ימים הם יהיו חייבים לשחרר אותי.

וכך היה. עברו שלושים יום והסיוט הסתיים. משה וחבורתו הגיעו ואמרתי לו בלגלוג: "נו, אדון משה, הגיע זמן השחרור." ראיתי שהוא שמח לענות אותי: "לא, אדון דרורי, בית המשפט ייתן לי עוד חמישה-עשר יום." לא האמנתי למשמע אוזני. "היועץ המשפטי מבקש עוד חמישה-עשר יום," הסביר.

מילא, אמרתי לעצמי, אחרי זה לא תהיה להם שום אפשרות להחזיק אותנו עוד במעצר.

הגענו לבית המשפט ושמחתי לראות את חברי, לא מודאגים וחזקים. הבנתי שגם הם בהפרדה. ההצגה חזרה על עצמה והשופט, לבקשת היועץ המשפטי, שוב נתן לנו חמישה-עשר יום. הדיון הסתיים ללא אף מילה שלנו. כל צוות לקח אחד מאיתנו. אני הייתי עם משה הקצין. הפעם לקחו אותי לבית המעצר באופקים. גם שם אותו סגנון: חדר עלוב ומלוכלך.

הימים עברו ונשאר לי עוד יום אחד לסיים את חמישה-עשר הימים הנוספים. בלילה האחרון התעודדתי. מחר אני בבית. למחרת בבוקר ראיתי את פרצופם של משה וחבריו והבנתי שאני הולך הביתה. ללא מילים הם לקחו אותי לבית המשפט. לא ראיתי את חברי. אחר כך הבנתי שאותם שחררו יום לפני. עמדתי עכשיו מול השופט. משה, בלי רצון, אמר לשופט שהמשטרה החליטה לשחרר אותי בערבות. גם השופט לא התמוגג מהבקשה, אבל לא היתה לו ברירה והוא חתם על שחרורי לשמחת בני משפחתי שהיו באולם.

הורידו לי את האזיקים והחזירו אותי לבית המעצר לקחת את הפיקדון שלי. משם נסעתי הביתה. ידעתי שעוד מעט יבואו חברי ובאמת כך היה. עוזי, גדעון ושמואל הגיעו אלי מחייכים מאוזן לאוזן. התחבקנו וידענו שניצחנו אותם. לא היתה להם שום ראיה נגד אף אחד מאיתנו.

האמת, לא הרגשתי מנצח. אני אנצח רק כשאגמור עם החיים העלובים האלה ואגשים את חלומי לאחד את משפחתי תחת קורת גג אחת. זה יהיה ניצחוני. אבל עד אז אצטרך להסתפק בניצחונות קטנים.

כל אחד סיפר בקצרה מה הוא עבר. הכל בקצרה. אף אחד מאיתנו לא היה פטפטן. קבענו שניפגש למחרת.

נפרדנו מלאי תקווה, חזקים ומאושרים...

לפתע רעש של מפתחות בדלת. חזרתי למציאות והתעוררתי מן הדמיון והזיכרונות שהציפו אותי. ראיתי את חברי בחצר בית המעצר וקבוצה של שוטרים מלווה אותם לבית המשפט. גם אותי צירפו אליהם. היום מעיד העד השני שלהם, מאיר כהן. עד שקר. לא היה לי איתו כלום. הוא היה בן דודו של רפי חברי, הסתבך בפשעים אלימים והואשם בשוד של הפטריארך הארמני. הוא ועוד שניים מחבריו התחזו לשוטרים, עצרו את מכוניתו של איש הדת בדרך ירושלים-יריחו, וכשהם חמושים בעוזים וברימונים רצחו את הפטריארך ולקחו תיק ובו מיליון דולר.

במקום לשלם על החלק שלו הוא הפך לעד מדינה בפרשייה שלנו בבנק הפועלים. הוא סיפר שרפי, בן דודו, ואני עשינו את הפריצה לבנק ושהוא היה צריך להיות יחד איתנו. זה היה שקר גס, אבל המשטרה רצתה כל כך שתיק בנק הפועלים יפוענח ושאנחנו נורשע, עד שהיו מוכנים לוותר לו על כל מה שהוא עשה. נתנו לו חסינות והוא העיד נגדנו עדות שקר.

הגענו לבית המשפט ושוב אותה הצגה. עשרות שוטרים על גגות בית המשפט וסביבו. האזור כולו נסגר. אולם בית המשפט היה מלא בסקרנים ולמזלנו המשפחות הצליחו להיכנס. יחסי עם אשתי לא היו טובים ולא ידעתי מה צופן לי העתיד. ידעתי שיהיה לי קשה לשרוד הפעם. שמתי את ביטחוני בשם ואמרתי לעצמי שמה שצריך להיות הוא שיהיה.

השופט נכנס לאולם, פנה לתובע, יורם נועם, ושאל אותו אם העד נמצא. אחר כך ביקש מהבלשים להכניס את מאיר כהן.

מאיר נכנס והתייצב בדוכן העדים. גם הוא, כמו אבו, בלי כל בושה וללא רגש דיבר ודיבר וסיפר שקרים. הוא אמר שהיה אמור להיות איתנו ואני הוא זה שהצעתי לו להשתתף.

השופט פנה אלי ושאל אם אני רוצה לחקור אותו. השבתי בחיוב ופניתי אליו. בעצם לא היה לי מה לשאול אותו. ידעתי שהוא לא ייתן לי שום תשובת אמת, רק שקרים. אבל משהו דחף אותי לחקור אותו. קמתי ושאלתי אותו בכאב: "מאיר, למה אתה משקר במצח נחושה? אתה יודע שהכל שקר. איך אתה יכול לחיות עם דבר כזה? תגיד לי, עשיתי לך משהו רע? התנהגתי איתך לא בסדר?"

העלוב הזה ענה לי: "יצחק, אתה לא עשית לי רע, אבל כל מה שאני אומר זה אמת." לא יכולתי להסתכל עליו. הוא הגעיל אותי. גבר כזה, עם מוניטין ושם בעולם הפשע, עומד ומפר את כל הכללים. לא נותר לי מה לעשות. הייתי חסר אונים ורק אמרתי לו: "אין דבר, מאיר, אתה עשית עבירה פי מיליון יותר קשה ממני. השתמשת בנשק חם ורימונים. אני מכיר אותך. אתה לא בוחל בכלום ואתה רוצה לצאת מזה נקי על חשבוני. אפילו על בן דודך אתה לא חס. אין דבר, יש אלוהים בשמים והוא ינקום את דמנו. למשפחתך ולך לא יהיו חיים קלים, כי בתורה כתוב 'למלעיזים ולמלשינים לא תהיה תקווה' וגם לך לא תהיה תקווה." חזרתי לשבת שבור וכפוף. בזה נגמרה עדותו של מאיר כהן הבוגד.

© כל הזכויות שמורות לספרית מעריב הוצאה לאור

המוח 2 - יצחק דרורי


לראש העמוד

| כתב עת - ספרים | בית חכם | עולם חדש | רמקולים | זכות הילד לכבוד
| סמיוטיקה | מטר | רמות | tom nifker

Google

הספרים החדשים באפריל 2014:
אבא אני כובשת, אופטימי א, אינטליגנציה תוצאתית, איש המבצעים - מייק הררי, אנטי שביר, ארמונות בחול, בריחה מן הגיהינום, גלויות לילדי הקטן, דברים רעים, האבולוציה של ברונו ליטלמור, הברירה, היזהר במשאלותיך, הקרבות האבודים של לאונרדו ומיכלאנג´לו, והמלך לא ידעה, יצירה עלומה, כמעט בלתי נראה, לחישת הצללים, לילה ולואיס, מברלין לשנחאי, מה שהזמן והעצב הותירו, נאמנות למקור , עולם של שפע, עין הכמהין, צעקה הפוכה, קרובים-רחוקים, תיק ריכטר, תעלומת האיש שמת צוחק.

הספרים החדשים במרץ 2014:
אביגיל, אהבה היא תמיד של שם, אור קדומים, אידיופתיה, איך לעשות מכה באסיה, אלה החיים, אלופי התמימות, אמנות הסיפור של אהרן אפלפלד, אני ליאונה, בית הסודות, בעולם לא מתוקן, ג'פנטאון, האדמה הטובה, האיש מסין, ההתנגדות היהודית לציונות, החלוץ החברתי: ד"ר ישראל כץ, היהדות שלא הכרנו, היפנוזה: דרכה של הנפש ליצור את הגוף, הישראלים שביקשו לרפא את העולם, הכלה המתחזה, המחברת האדומה, המתים אינם יודעים, הסוד הקדמוני, הרשעת חפים מפשע בישראל ובעולם, חותמם של הדברים כולם, חלומות של אחרים, חלומותיהם החדשים, טיפול קצר מועד, ילדיהם של שומרי הפילים, ימים של בהירות מדהימה, כולם בשביל אחד, כיוון הנדידה, להיות בעולם, להציל את מוצרט, לקראת פילוסופיה של הצילום, מופע-העצמי, ספינת העבדים, היסטוריה אנושית, עוברת אורח, עירום בין זאבים, פסיכואנליזה והגאולה העברית הקדומה, פרקליטי העשוקים , קץ האושר, רוגטקה, סיפורים, רודריגז, שאלת פתיחה, שני פשעים, תאנה ממתינה לשמיים.

ספרים

סמיוטיקה - בניית אתרים, עיצוב אתרים