Amazon.com Widgets

  ספרים חדשים - אתר טקסט    ⚞  שנת 2007  ⚟

 | 2019 | 2018 | 2017 | 2016 | 2015 | 2014 | 2013 | 2012 | 2011 | 2010 | 2009 | 2008 | שנת 2007 | 2006 | 2005 | 

|  אוגוסט 2019 |  יולי 2019 |  יוני 2019 |  מאי 2019 |  אפריל 2019 |  מרץ 2019 |  פברואר 2019 |  ינואר 2019  |  דצמבר 2018 |  נובמבר 2018  |  אוקטובר 2018 |  ספטמבר 2018 |

» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» פרויקט נחום גוטמן
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006

גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

| כולם | ספרים בחודשים |
| אודות טקסט | יצירת קשר |
פרטיות בטקסט

ספרים חדשים בפורמט RSS


» טקסט  » ספרות לא בדיונית  » ספרים חדשים בספטמבר 2007       חזור

המרגל האחרון
מאת: מרקוס קלינגברג עם מיכאל ספרד

ההוצאה:

ספרית מעריב

כמעט שלושה עשורים ריגל מרקוס קלינגברג עבור ברית המועצות, והעביר לידי מפעיליו את הסודות הכמוסים ביותר אליהם נחשף במסגרת עבודתו כסגן המנהל המדעי של המכון הביולוגי בנס ציונה. עד שנלכד ונשבר ברגע אחד, בדירה קטנה בצפון תל אביב.

קלינגברג, שהוגדר על ידי גורמי הביטחון של ישראל כ"מרגל שגרם את הנזק הבטחוני הגדול ביותר לישראל", פורס בספרו האוטוביוגרפי המרגל האחרון, בשפה חדה, ברגישות ואף בהומור, מסכת חיים מרתקת, שתחילתה במשפחה חסידית-רבנית בפולין של תום מלחמת העולם הראשונה, וסיומה בפריז, בסוף העשור הראשון של המאה ה-21.

הסאגה המרתקת המשתרעת על פני שתי יבשות במשך תשעה עשורים, והיא רצופה בתהפוכות ובמתח של רומן ריגול.

המרגל האחרון
שתפו אותי

במרכזו של סיפור הריגול אדם שחייו התערבלו בטלטלות האידיאולוגיות, הפוליטיות וההומניטריות של המאה העשרים. על כן, במידה רבה, "המרגל האחרון" הוא גם סיפורה של המאה העשרים.

בהמרגל האחרון מגלה קלינגברג לראשונה את האופן שבו גויס והופעל במשך שנים רבות על ידי הביון הסובייטי, וחושף שורה של גילויים סנסציוניים שגם חוקרי השב"כ, במאות שעות חקירה, לא הצליחו לחלץ ממנו.

המרגל האחרון נכתב בשיתוף עם מיכל ספרד, אחד מפרקליטיו של קלינגברג, והוא תוצר של מאות שעות שיחות וראיונות עמו.

המרגל האחרון מאת מרקוס קלינגברג עם מיכאל ספרד בהוצאת ספרית מעריב, עריכה: דני דור, עיצוב עטיפה: יורם נאמן, יעל רשף. 423 עמודים.

המרגל האחרון | מרקוס קלינגברג
נשאלתי לא אחת, בעיקר בשני העשורים האחרונים, אם אני מרגיש ישראלי ואם אני מתגעגע לארץ. התשובה מאוד פשוטה עבורי: אני ישראלי. אני מחובר לישראל וטובת המדינה חשובה לי מאוד. אני מתגעגע לתל אביב ואפילו לשוק הכרמל הצבעוני, ועוקב כל יום, דרך אתרי האינטרנט, אחר המתרחש בישראל. ברצון רב הייתי מבקר בארץ, אפילו שיש מעט מאוד אנשים שאותם אני יכול לפגוש - רוב חברי, מהתקופה שלפני מאסרי, אינם כבר, לדאבוני הרב, בחיים. ואני גם לוקח בחשבון שבין אלה מחברי שעדיין חיים יש כאלה שלא ירצו לפגוש אותי. אני יכול להבין אותם ואין לי כל טענות כלפיהם.

לא באתי לישראל כציוני. לא באתי מארץ מצוקה ולא בגלל רדיפות אנטישמיות, כי אם כיהודי מתנדב מארץ עשירה, ממדינת רווחה. רציתי לעזור בבניית ארץ דמוקרטית ושוויונית שבה ימצאו היהודים מולדת.

היו כמה סיבות שהביאו אותי לעבוד למען ברית המועצות: קודם כל נאמנותי כקומוניסט. סיבה שנייה: המחויבות המוראלית שלי כלפי המדינה שאיפשרה לי ללחום נגד הפשיזם והצילה את חיי. סיבה שלישית: היחס שקיבלתי בברית המועצות. יחס כזה לא קיבלתי באף מדינה בעולם. יש לזכור שהגעתי לשם בתור איש זר, פליט. אין לי מילים להודות למדינת ברית המועצות ולעמה.

בשנים שבהן מסרתי לסובייטים מידע מסווג הייתי משוכנע - וגם היום אני משוכנע - שארצות הברית היתה מפעילה פצצה אטומית במלחמת קוריאה אילולא היה לברית המועצות נשק אטומי. לא הייתי קשור לסודות האטום, אבל אני משוכנע גם היום שהמידע שמסרתי לברית המועצות מנע שימוש אמריקאי באמצעים מסוימים בעימותים בין שתי המעצמות.

מסרתי אותו מתוך הנחה שאם הוא יהיה בידי שתי המעצמות דאז, שתיהן לא תשתמשנה בו, ממש כפי שהיה עם הנשק האטומי. הנָחָתי היתה שטוב שהאינפורמציה שבידי המערב, כולל ישראל, תהיה גם בידיה של ברית המועצות. במעשי אלה לא פגעתי בביטחון ישראל! ודוגמה לכך, מאז מלחמת המפרץ ב1991- ועד עצם היום הזה, במשך כשש-עשרה שנה, ברית המועצות לא הואשמה אף פעם שמסרה למדינות אחרות מידע, טכנולוגיה או חומרים וציוד לפיתוח נשק להשמדה המונית. אזכיר רק שהנציגים הסובייטים שלהם מסרתי מידע מסווג אמרו לי שהמידע שאני מוסר להם ישמש אך ורק את ברית המועצות, ועכשיו ניתן לראות שאכן היו ראויים לאמוני.

אחזור ואומר כי אני עדיין מאמין בקומוניזם: זה כנראה לא יתרחש בעודי בחיים, אבל אולי בעוד עשר, עשרים או חמישים שנה - אני כמעט בטוח - האנשים יחזרו לסוציאליזם. זה יקרה לאחר שהעם יתאכזב מהקפיטליזם הפרוע, ששואף בכל מקום להרוס את זכויות העובדים. וכבר לא מדובר רק בכורי פחם, אלא בכל השכירים. רוצים למנוע מהם חינוך, שירותי בריאות, שירותי סעד, לבטל תמיכה לקשיש שעבד ושילם כל חייו. הסוציאליזם סופו לנצח! אין דרך אחרת חוץ מאשר לחזור לסוציאליזם! הנה, גם נכדי בן העשרים ושש מאמין בקומוניזם, אם כי לא בקומוניזם נוסח ברית המועצות, ואני גאה בו על כך.

ובינתיים אני חי לי בפריז. באשרת תייר, שחייב להאריך בכל פעם את שהותו כאן. הרי אין כל סיכוי שאקבל סטטוס של תושב. אני נמצא בקרבת בתי סילויה ונכדי יאן, ונהנה מיופיה של העיר, מהבולווארים הנהדרים, מהארכיטקטורה היפהפייה, מהגנים המרשימים ומהגינות הפורחות בכל פינה. אני גם נהנה מבתי הקפה ומהאווירה המיוחדת ששוררת בהם. אבל הדבר המרתק ביותר כאן הוא האקלים הפוליטי-חברתי. איפה עוד ישנה סובלנות פוליטית כמו בצרפת? באף מדינה באירופה המערבית לא נתקלתי בפתיחות כזאת. כאן קומוניזם וקומוניסט הם דברים לגיטימיים בהחלט. דברים מובנים מאליהם. מתנהגים ומתייחסים אליהם כמו שמתייחסים לסוציאליסטים ולאנשי המרכז והימין המתון. אין שום רתיעה. בטח לא כמו בארצות הברית, שם המילה "קומוניסט" היא ביטוי גנאי, שם נרדף לסוטה, למצורע, לרוע מוחלט שיש להתרחק ממנו.

אני פוגש אינטלקטואלים צרפתים, פרופסורים, מדענים, מורים בגימנסיות, סטודנטים, תלמידי תיכון וכמובן פועלים, שהמשותף לכולם - חברות פעילה במפלגה הקומוניסטית. אני פוגש אותם במיוחד בימי ראשון, עומדים בקבוצות בשווקים וברחבי העיר, מוכרים את היומון של המפלגה, "ל'הומניטה", ומחלקים כרוזים. עוברים ושבים ניגשים, קונים את העיתון או רק לוקחים את הכרוז, ולעתים גם מתווכחים. אבל הוויכוח מתנהל בשקט. וגם כשהוא מתלהט, אין הרמת קול, צעקות, צריחות וקללות.

התבוננתי לא אחת בעצרות ובתהלוכות שאורגנו על ידי המפלגה הקומוניסטית או על ידי האיגודים המקצועיים. היו שם המוני דגלים אדומים. ים של דגלים אדומים. איפה תראה מחזה כזה? אני נזכר בנוסטלגיה בחגיגות ובתהלוכות האחד במאי בשנות החמישים בתל אביב. אז נשאו בגאווה דגלים אדומים וקראו סיסמאות למען זכויות פועלים ואחוות עמים. האם מישהו ראה בשנים האחרונות תהלוכות כאלה? האם מישהו רואה היום בארץ דגל אדום? ואם קבוצה קטנה מרימה לפעמים דגל אדום, מסתכלים עליה כעל עדת ציפורים מוזרה.

רק מי שמבין את זה - יבין את תחושותי.

מרקוס קלינגברג, פריז, יולי 2007

"אתה חשוד בריגול לטובת ברית המועצות"
תשעה-עשר בינואר 1983

ביום אחד, ברגע אחד, במשפט אחד - השתנו חיי. אותו רגע שבו אתה הופך מאדם חופשי - מדען, פרופסור, איש העולם הגדול - לחשוד, עציר, אסיר. לאיש קטן שכלוא בתא קטן, שאפילו את שמו וזהותו לקחו ממנו. באחת נמחק כל מה שהייתי ועשיתי ונותר רק מילה אחת: מרגל.

והכל התחיל ברגע אחד, בחדר קטן בבית בצפון תל אביב שאליו הובלתי. שם פגשתי את האנשים ששלטו מאז, ובמשך עשרים השנים הבאות, על חיי. ואולי גם אחר כך. כמו טייס שמטוסו נפגע בקרב והוא צונח בלב שטח עוין, נתון לחסדי הרוחות והאויב שמחכה לו למטה, כך גם אני. בבת אחת, ברגע אחד, נמחק כל עברי. גם בעוד עשרים שנה, או עשרים דורות, לא אשכח את הרגע הזה. לא יימחקו האנשים האלה.

"שלום, אני ישראל," אמר האיש והושיט את ידו.
"נעים מאוד, פרופסור מרקוס קלינגברג," אמרתי ולחצתי את היד.
"בבקשה, שב," אמר ישראל, והצביע על הספה. התיישבתי.
"מר קלינגברג, אתה עצור בחשד לעבירות ביטחוניות."
הבנתי את המילים, אבל לא את המשפט.
"אני מה?!"
"אתה עצור. אתה חשוד בביצוע עבירות ביטחוניות."

"אני מה?!"
"אתה עצור. אתה חשוד בריגול." ישראל הקפיד על טון ענייני ושקט.
גם הפעם שמעתי את הדברים ולא הצלחתי לתרגם אותם לעצמי. גל קור מקפיא וטבעות של צמרמורת עלו וירדו מרגלי לראשי ובישרו שהפיזיולוגיה הבינה את מה שהמוח עדיין לא עיכל. התבוננתי סביבי והבחנתי בפעם הראשונה שלמשקופי החלונות ולתריסים המוגפים חוברו בברגים מוטות ברזל, שקיבעו אותם ולא איפשרו את פתיחתם. לא אמרתי מילה. המשכתי לשבת שותק על הספה. האיש שהציג את עצמו כישראל התיישב מולי על הכורסה.

"עכשיו אתה מבין את מה שאמרתי?" שאל. ניסיתי להתעשת, אבל לא כל כך הצלחתי.

"אני מבין את מה שאמרת, אבל אין לי מושג על מה אתה מדבר."

"טוב, עוד נגיע לזה," אמר.

"כמה זמן העניין הזה ייקח?" שאלתי בתמימות מאוד לא אופיינית. "אני אאחר לטיסה." לא תפסתי את גודל העניין.

"זה לא תשאול. אתה עצור."

ישראל דרש ממני לחתום על מסמך שבו אתחייב לא לספר דבר ממה שייאמר בחקירה. חתמתי. אני רגיל לחתום על מסמכי סודיות.

לפי התרשמותי וממה שראיתי, בשלבים הראשונים של המעצר לא היינו לבד בדירה. ישראל עסק בעיקר בעניינים טכניים. הוא לא מיהר לשום מקום. אבל אני מיהרתי ולכן ביקשתי ממנו שוב ושוב שימהר, שנסיים את העניין במהירות. אני זוכר שכמה פעמים גערתי בו ש"אני עלול לאחר את הטיסה". לא הבנתי עדיין את המצב שבו הייתי.

דווקא ברגעים האלה מוחי לא פעל בחדות ובצלילות שאיפיינו אותו גם תחת לחץ. ישבתי מכווץ בפינת הספה, התקשיתי להתרגל לאור החשמל הצהוב והחלש, ונתתי לישראל להכתיב את דינמיקת השיחה, שכבר החלה ללבוש צורה של חקירה. אבל אחרי ההלם הראשוני, שנמשך לפחות שעה, התחלתי לחזור אל עצמי בצעדים קטנים, קטנים מאוד. הבנתי שהפעם זה רציני. ישראל לא דומה לטירונים שחקרו אותי ב-1965 וב-1975. הוא עשה רושם של בעל דרגה בכירה בשב"כ, וגם מיקום החקירה, במבנה סודי של השב"כ שאולי אף נשכר במיוחד לצורך כך, הסגיר את רצינות המצב.

לאט-לאט הבנתי שיעברו לא מעט שעות עד שהוא יגיע ללב העניין. החדר, כמעט ריק חוץ מרהיטים בסיסיים, שידר נוקשות וקרירות. ישראל שאל שאלות שאפילו אינן בפריפריה של החשדות נגדי. מאין באתי, ממי נפרדתי - כמעט כמו בדיקה ביטחונית לפני טיסה. רק המשפט הראשון הידהד עדיין בחדר וריחף מעל לכל הסצינה: "אתה עצור בחשד לעבירות ביטחוניות". אילו עבירות? בקשר למה ועם מי? ישראל, זה היה ברור מאופן התנהלותו, התכונן לחקירה ארוכה. התבוננתי בו והבנתי, לחרדתי, שהתשובות לשאלות ותוכן החשדות יישארו מעורפלים עוד זמן רב. כרגע שם המשחק הוא סבלנות, וזה בדיוק המשחק שהכי שנאתי לשחק, מאז ומעולם.

ישראל מילא את טופסי הסודיות והחתים אותי. רוב הזמן הוא היה די שקט. רציני מאוד, ענייני מאוד, ושקט. לא צעק ולא התעצבן, רק שאל שאלות קצרות שהתשובה עליהן היתה על פי רוב כן או לא.

חלפה בערך שעה, אולי אפילו קצת יותר, עד שנחתה עלי במלוא עוצמתה הידיעה שאני ממש עצור. לראשונה בחיי אני נמצא בחדר ואסור לי לצאת ממנו אלא באישור של אדם זר. כשקלטתי פתאום שאני נתון לחסדיו של ישראל, הצטמררתי. אני, מראשי המדענים של מערכת הביטחון בישראל, כלוא בחדר חשוך ואפילו לא יודע כמה זמן איאלץ להישאר בו. מרגע לרגע הסיטואציה הפכה למכבידה ומאיימת. ישבתי שם חסר מעש, מתלבט היכן ואיך להניח את ידי באופן שלא יסגיר לחץ, לא יודע מה בדיוק רוצים ממני ומחכה למשהו שיקרה וישפוך אור על מצבי. בשלב כלשהו לא יכולתי לשאת עוד את המשחק הפסיכולוגי שישראל כפה עלי. סירבתי להמשיך לשחק על פי הכללים שהוא הכתיב. החלטתי שאני חייב לדעת מה קורה פה.

"אמרת לי שאני עצור, לא אמרת על מה."

"אמרתי לך שעל עבירות ביטחוניות."

"מה זה עבירות ביטחוניות?! תגיד לי על מה אני עצור!" התאפקתי לא לצעוק, אבל טון הדיבור שידר כעס.

ישראל הרים את עיניו והישיר אלי את מבטו.

"אתה חשוד בריגול לטובת ברית המועצות." ישראל לא צעק, לא הרים את קולו. הוא אמר את הדברים באטיות, בנוקשות ובלי פאתוס. כיווצתי את מצחי, מנסה להיראות המום עד כמה שניתן, ורכנתי קדימה לעברו. עכשיו אני חייב לשאוב את כל הכישרון התיאטרלי שלי ולהיזהר שלא ליפול.

"אתם השתגעתם. פשוט השתגעתם," כמעט לחשתי. "זה פשוט לא נכון."

ישראל קם ממקומו. "יש לנו אינפורמציה מוצקה ואנחנו לא השתגענו."

הזמן זחל לאטו. ישראל הציע לי קפה, ואני הסכמתי. למרות שהפסקתי לעשן סיגריות אחרי התקף הלב שעברתי ב-1965, החלטתי שאני רוצה סיגריה. בלי לשאול או לבקש רשות לקחתי את קופסת הקנט שעל השולחן ופתחתי אותה. ידעתי שאני נכנס לקרב מוחות שבו הערנות וקור הרוח הם המפתח להישרדות. החלטתי שאני חייב לשתות קפה ולעשן סיגריה ולהתעורר מתחושת ההזיה שבה אני נמצא. על קור רוח היה קשה מאוד לשמור בנסיבות הללו, ובמיוחד לאחר שהשם המפורש, "ברית המועצות", נאמר. ולמרות הכל, אני חושב שהצלחתי לשמור על סבר פנים ענייני ולא מרוגש. ישבתי בפינת הספה, ורק עקבתי בדריכות אחרי מעשיו ודבריו של ישראל, שהתנהג כמו פקיד חרוץ. סבלתי, בינתיים, את ההשפלה, את הלחץ ואפילו את הקור ששרר בחדר. מה שלא יכולתי לשאת זה את הקצב האטי של ההתרחשויות. כמעט שעתיים שאני בדירה, ודבר לא קורה.

שוב ושוב שאלתי על נסיעתי המתוכננת לסינגפור, ושוב ושוב חלפה במוחי המחשבה שמן הסתם ברגעים אלה מודיעים לסינגפורים על ביטולה. חלף זמן, אני מודה, עד שהבנתי שאיש לא התכוון לשלוח אותי לסינגפור. לא היה פיצוץ ולא היתה בקשה לסיוע. הכל היה טריק אחד גדול. סיפור כיסוי. סיפור כיסוי מוצלח וחכם כי עכשיו אף אחד לא יודע שנעצרתי, אין בני משפחה מודאגים שיהפכו כל אבן בחיפוש אחרי. מאוד מחוכם ומאוד מפחיד. שעתיים וחצי או שלוש לאחר שישראל הודיע לי שאני עצור הבנתי לראשונה עד כמה אני נתון לחסדיהם של אנשי השב"כ. אף אחד לא יחפש אחרי ולא ישאל שאלות לגבי. לפחות לא בעשרת הימים הקרובים. גם בתוך הייאוש והחרדה של אותן שעות ראשונות ידעתי להעריך את המקצוענות של המבצע שהביא למעצרי.

דלת הכניסה נפתחה ולחדר נכנסו שני אנשים נוספים. אחד מהם נמוך ועגלגל, והשני צעיר, בלונדיני עם עיניים כחולות. הם לא הסתכלו עלי כשנכנסו, וניגשו ישר אל ישראל. אף אחד לא אמר "שלום" או "בוקר טוב", וכולם התנהגו כאילו היו כאן לפני רגע ויצאו רק לשנייה. השניים החליפו מילה עם ישראל ויצאו מהחדר. הם חזרו כעבור דקה או שתיים כשבידיהם כוסות קפה. כל השלושה עמדו, ורק אני ישבתי.

"מר קלינגברג, אלה הם דוד ודני," אמר ישראל וסימן לי לזוז מפינת הספה. זזתי קצת, וישראל התיישב במקום שבו אני ישבתי קודם. דוד, הנמוך השמנמן, התיישב גם הוא על הספה, מצדי השני. הספה יכלה להכיל שלושה, אבל ממש בקושי. נלחצתי בין שני חוקרי והרגשתי היטב את גופם לאורך גופי שלי. הצעיר, דני, התיישב מולנו על הכורסה.

סובבתי את ראשי לאט, כדי לא למשוך תשומת לב, מישראל לדוד וחוזר חלילה.

צורת הישיבה המביכה הזו גרמה לי אי-נוחות ופגעה במיקוד של מחשבותי.

"ספר לנו מתי נפגשת לראשונה עם הסובייטים, עם אנשי הק.ג.ב." זה היה דוד.

"לא נפגשתי עם שום אנשי ק.ג.ב," סובבתי אליו את ראשי, שמאלה.

"אתה כבר מבין, אני מניח, שאנחנו לא משחקים. שאנחנו יודעים הכל. לא הבאנו אותך לפה, לא אירגנו את כל הפרויקט הזה, בלי שאנחנו יודעים, ויודעים הרבה," המשיך דוד ברוך מסוים.

"נו, אם אתם יודעים, אז מה אתם צריכים אותי?"

"אל תתחכם ואל תעשה מאיתנו צחוק!" צעק ישראל בפעם הראשונה, מה שאילץ אותי לסובב שוב את ראשי, הפעם ימינה.

"אנחנו רוצים לשמוע את הדברים ממך, אז בוא נעשה את זה קצר, חבל על הזמן," המשיך דוד בקול שקט, כאילו מרסן את ישראל, שנראה עצבני מאוד. כמה שקוף. ישראל נכנס לנעלי החוקר הרע, ודוד הוא החוקר הטוב. התאפקתי לא לחייך. "מעולם לא נפגשתי עם אנשי ק.ג.ב."

"אף פעם?! אף פ-עם לא נפגשת עם אנשי ק.ג.ב?!" ישראל שוב צעק.

"פעם אחת," אמרתי. "פעם אחת. לפני 1967, משלחת רשמית של השגרירות הסובייטית בישראל באה למכון באישור השב"כ ובנימין בלומברג. אחרי הפגישה אמר לי צבי מירון, קצין הביטחון של המכון, שאחד האנשים במשלחת, המזכיר הראשון, נדמה לי, היה ראש התחנה של הק.ג.ב בישראל."

"אתה שוב מיתמם וזה מתחיל להימאס עלי," סינן ישראל בקול מאיים. "אתה אולי לא מבין עדיין איפה אתה נמצא, פרופסור קלינגברג. אתה עצור, אתה חשוד בעבירת ריגול חמורה מאוד ולנו יש ראיות חד-משמעיות נגדך. אתה יכול להזיק לעצמך עוד יותר, או לשתף פעולה ובכך לעזור לעצמך." סובבתי את ראשי מישראל לדוד וחוזר חלילה. דני, שישב בכיסא מולי, שתק ורק התבונן במבט חודר לתוך עיני, כאילו מנסה להפנט אותי.

הצפיפות על הספה היתה בלתי נסבלת. הרגשתי שאני נלחץ בין רגליהם וגופם של ישראל ודוד.

"לא ריגלתי, לא נפגשתי, אתם פשוט לא נורמלים. אין לי מושג מה אתם רוצים ממני." ניסיתי להישמע עייף. חשבתי שאם הם יחשבו שאחרי למעלה משלוש שעות בחדר הזה אני מתחיל לאבד עניין, הם ינדבו עוד ממה שיש להם וכך אוכל להעריך טוב יותר את מצבי. בכל מקרה, הקול העייף והבלתי מתעניין שבו חזרתי שוב ושוב על הכחשותי יצר תחושה של שינוי מסוים במאזן הכוחות ביני לבינם.

"טוב," אמר ישראל בשלב מסוים, "אני מבין שאתה לא רוצה לשתף פעולה, וחבל. חבל עליך. אנחנו לא ממש צריכים את שיתוף הפעולה שלך, אבל אתה צריך אותו. זה יהיה מאוד רע בשבילך אם תחליט לדבר רק כשתבין שאנחנו יודעים הכל, אבל זו בחירה שלך. אני נותן לך עוד הזדמנות לספר מיוזמתך את כל מה שיש לך לספר. אם תמשיך לשקר, לא תשאיר לנו ברירה."

ישראל לא אמר מה הדבר שאם לא אודה בו, ייאלצו לעשותו, אבל דוד הינהן בראשו בהסכמה, כאילו ידע על מה מדובר והעדיף שזה לא יקרה. דני המשיך לשתוק.

יש סיכוי שהם לא יודעים? שאין להם ראיות? שגם עכשיו זה רק חשד סתמי? ניסיתי להתנתק מהמתרחש סביבי ולארגן את מחשבותי באופן מושכל. הם האשימו אותי בריגול לטובת ברית המועצות, ובכך הם דייקו יותר מאשר בשתי החקירות הקודמות. אבל חוץ מזה הם לא אמרו דבר. ישראל משקר כשהוא אומר שזו הזדמנות אחרונה לשתף פעולה. את זה אוכל לעשות בכל שלב. אני לא אאשר שום דבר! אם הם יוכיחו שהם באמת יודעים משהו, אחשוב כיצד להגיב. כרגע זה שוב נראה כמו תוצאה של איזושהי הלשנה לא מבוססת. והם בטח לא יודעים כלום.

תשעה-עשר בינואר 2003
עשרים שנה אחרי
עשרות פעמים עשיתי בעבר את הדרך הזו. במעלה המדרגות הנעות, בדרך לביקורת הדרכונים בשדה התעופה בן גוריון. ועדיין, אף פעם לא התרגשתי וחששתי כמו באותן שניות שבהן נשאו אותי המדרגות הנעות לקומה השנייה של הטרמינל. החזקתי בידי את הדרכון החדש שקיבלתי לא מזמן. סילויה היתה לצדי ותמכה בי. למטה, מעבר לדלת הזכוכית, עוד ראיתי את ידו המונפת לשלום של עורך דיני, מיכאל ספרד, שליווה אותי לכאן. עוד שנייה וגם הוא יצא מטווח הראייה שלנו, ועדיין לא יעזוב את שטח הטרמינל. מיכאל יחכה לאישור שהכל כשורה. שהצלחתי לעבור את ביקורת הדרכונים ולעלות על הטיסה לפריז.

בעוד כמה שניות שנינו נתייצב מול השוטרת בדלפק ביקורת הדרכונים. ביד יציבה אני מושיט לה את הדרכון ואת כרטיס העלייה למטוס.

היא בוחנת אותי. משווה עם התמונה שבדרכון ובודקת במסוף.

שנינו עוקבים אחריה. מנסים לנחש על פי הבעות פניה את התסריט האפשרי. אם יש בעיה, זה הרגע לגלות אותה. עוד שנייה נדע אם יוחזר לי הדרכון מלווה בברכת "נסיעה טובה" שגרתית, או ששוטר נוסף יצוץ מאי-שם ויבקש בעדינות אך בתקיפות: "מר קלינגברג, היכנס איתי בבקשה לחדר הסמוך."

השניות נמתחות. עוד בדיקה קצרה. עוד מבט, עוד כמה דפיקות לב, והנה זה מגיע. השוטרת מתיקה את עיניה מהמסך ובוחנת אותי. הפעם המבט כבר לא כל כך סימפתי. "אין לך אישור לצאת מהארץ," היא קובעת. "תמתין בצד בבקשה."

היא לוחצת על כפתור סמוי מעיני ומיד מגיע שוטר בלבוש אזרחי, לוקח את הדרכון ומבקש ממני באדיבות רבה להתלוות אליו לחדר סמוך. סילויה מצטרפת, ושלושתנו נכנסים לחדר. השוטר מתלחש עם שתי פקידות, והן מתחילות להקיש במרץ על מקלדות המחשבים שלפניהן. למזלי, עוד לפני שהגעתי לשדה התעופה הצטיידתי מבעוד מועד באישור מטעם בית המשפט, שמבטל את איסור היציאה מהארץ שהוצא נגדי עוד לפני עשרים שנה. אבל אני לא מוציא אותו ומחכה לראות מה תעלה הבדיקה.

אחרי כמה דקות זה נגמר. האישור המיוחל נמצא והשוטר מחזיר לי את הדרכון. אני לוקח אותו, אבל לא מרפה. "עכשיו אתה תבוא איתי ותדאג שאעבור שוב את ביקורת הגבולות," אני ספק מורה, ספק מבקש.

השוטר הסכים. עוד רגע קט והדרכון שוב בידי. "נסיעה טובה, מר קלינגברג."

אני ממהר לדווח במכשיר הסלולרי למיכאל ספרד, שהמתין כל אותה עת כדי לוודא שהכל בסדר. סוף-סוף, אחרי עשרים שנה, אני אדם חופשי. בלי הגבלות, בלי גבולות, בלי סורגים, בלי סוהרים ובלי מאבטחים.

חופשי.

אני נוסע לפריז אחרי עשרים שנה, ועוזב מאחורי את הארץ שרוממה אותי לגבהים והטיחה אותי אחר כך בחוזקה אל הקרקע. הארץ שאת סודותיה חשפתי, אך בה לא בגדתי. הגעתי אליה לפני חמישים וארבע שנה, צעיר ואידאליסט, על סיפון אונייה, עם ונדה אשתי וסילויה, בתי התינוקת. אני עוזב אותה זקן, חולה, אלמן וכואב. אולם הנוסעים היוצאים המה אדם. אני פוסע עם סילויה. לאט. שנינו מתיישבים לרגע על הכיסאות הספרטניים שמול שער העלייה למטוס. ספק אם מי מאלפי האנשים שיושבים כאן מקשר בין הישיש שבוהה לרגע מבעד החלון לעבר מסלולי הטיסה לבין המרגל המפורסם. "המרגל הבכיר ביותר של ברית המועצות בישראל", כפי שהכתירו אותי, בצדק או שלא בצדק.

עוד רגע יכריזו על התחלת העלייה למטוס לפריז. אני פותח שוב את הדרכון. רק חותמת אחת מופיעה עליו. יציאה מישראל. תשעה-עשר בינואר 2003. עשרים שנה בדיוק מפרידות בין הטיסה הזו לבין "טיסה" אחרת. הרפתקנית, מאתגרת. טיסה שלא הובילה לשום יעד. רק לשנים ארוכות של עונש, עצב ובדידות.

בעוד שנים, כשייטמן אפרי בבית קברות בפריז, תופיע מודעה בעיתון "הארץ", שתכריז על לכתו מן העולם של מרקוס קלינגברג. חייל, פרופסור, אפידמיולוג, מדען, אידאליסט, קומוניסט.

מרגל.

באתי לעולם בשנת סיומה של מלחמת העולם הראשונה. העולם געש ורעש. אידאולוגיה חדשה סחפה עשרות מיליונים. גם אותי. כשאצא מכאן, האידאולוגיה הזו תהיה ברובה נחלתם של קשישים כמוני. אבל בין לבין התנגשו כאן שני עולמות. שתי תפיסות עולם מנוגדות. אני שירתי את אחת מהן. חייל מרצון. מתנדב. סודות מסרתי, ושילמתי מחיר כבד. ועדיין, הלב החולה, הכואב והדווה עוד נזכר בערגה במשפט אחד שאיתו החל כל הסיפור:

חבר קלינגברג, המרכז לא ישכח את כל מה שאתה עושה למענו.

תשעה-עשר בינואר 2006
ועכשיו, שוב, אירופה. חמישים וארבע שנה אחרי שעזבתי את היבשת שבה נולדתי ובה גדלתי, חזרתי אליה. אל אירופה שהעניקה לי השכלה ותרבות, אירופה שרדפה אותי ורצחה את משפחתי, אירופה שהצילה אותי, שהחדירה בי אידאולוגיה וערכים ונתנה לי הזדמנות לפעול למען מימושם, אירופה שסיבכה אותי כהוגן והמיטה חורבן על חיי.

כשאני מטייל בשדרות הרחבות של פריז, מתבונן בעצי הערמונים ובשלכת הצבעונית, אני נדהם איך בכזו קלות התרגלתי אליה בחזרה. כנראה שחמישים וארבע שנה הן תקופה קצרה מכדי ליצור זרות בין אדם לנוף ילדותו. כנראה שאני לעולם לא אפסיק להיות בן אירופה, בוודאי גם לא היום, בגיל שמונים ושמונה.

ואולי רק אני כזה. אולי משהו באישיות שלי, בביוגרפיה שלי, עשה אותי לאדם שמתרגל כל כך בקלות למקומות חדשים. הרי כך היה בכל הפעמים הרבות שבהן החלפתי עיר, מדינה, יבשה. כך היה כבר בגיל תשע, כשהורי שלחו אותי מעיר הולדתי ורשה כדי לחיות אצל הורי-אבי בעיירה קששוביצה, וכך היה גם כשחזרתי לבית הורי אחרי ארבע שנים. כך היה כשנאלצתי לברוח לברית המועצות ולהשאיר מאחור את בני משפחתי, וכך היה כשחזרתי לוורשה אחרי המלחמה. בכל מקום הפכתי מיד למקומי, לכל סביבה התרגלתי במהירות. גם בגיל שלושים, כשמצאתי עצמי עוגן בנמל של מדינה חדשה במזרח התיכון בעיצומה של מלחמה בין יהודים וערבים (שעליהם שמעתי קודם לכן רק באגדות), תוך זמן קצר השתלבתי בלבנט והפכתי ישראלי. אולי זה באמת משהו בי. הרי כשוונדה שמעה שכביכול מציעים לי עסקה של חמש-עשרה שנות מאסר במקום עשרים, היא אמרה בפסקנות הידועה שלה: "אין עסקה. הוא לא יחזיק מעמד אפילו שבע שנים." היא לא החזיקה מעמד. אני החזקתי. אני התרגלתי. כן, גם לחיים בכלא התרגלתי, וגם שם, בגיל מבוגר, הסתדרתי.

© כל הזכויות שמורות לספרית הוצאה לאור

המרגל האחרון - מרקוס קלינגברג עם מיכאל ספרד


לראש העמוד

מומלצים: ספרים | כתב עת ספרים | עולם חדש | רמקולים | זכות הילד לכבוד
| סמיוטיקה | מטר | רמות | Tom | דלילה | מיקרוטופינג

ספרים חדשים באוגוסט 2019:
אולטימטום, אי אפשר לברוח מהשמש, אלוהים אתה שם? זאת מרגרט, אמש, לילה אחרון, גיא בן הינום, האוויר שאת נושמת, האיש שלא שרף את קפקא, האישה שלא הייתה, האלמנה השחורה, הזנה רעילה, הכד השחור: רומן משפחתי, הכלה מאיסטנבול, המיסה של האתאיסט, המשהו הזה, הסבך, וינה 1900 , חוק 5 השניות, חיים לנצח, יפים כמו שהיינו, לא העזנו לדעת, לאהוב מחדש, לקראת אוטוביוגרפיה מינורית, נהר הקרח, סודות, סוכרי יוסי - אמזלג, סטארט אפ, עוד לילה אחד, על מקום הימצאה, פול אוסטר 4321, פיצות,איקאה ודילמת האיש השמן, רומן, רשימת המוזמנים, שמיים שאין להם חוף.

ספרים חדשים ביולי 2019:
איה 50, איך לעצור את הזמן, אימפריית החטאים , אמא של הים, אמנות הזוגיות, אנגארד הסייף, אצל הילל ולילית מהעיר הגלילית, בבית הקפה האקזיסטנציאליסטי, בחזרה ללאקאן, ברונז, בריכה עירונית, בשבח המלחמה, דראגה קלרי, האחות המועדפת, הטופוגרפיה של העריכה, הסיפור יתחיל בפרנזו, הרצל - היסטוריה אירופאית, השאירו הודעה לאחר הצפצוף, השבוי ואשת השבוי, השמיעיני את קולך ונסו הצללים, התוואי האופקי, חדר הפלאות, יחידים במינם, ימים של פלא, ירח מעל סואץ, להיות אנושי - איריס מרדוק, ליאור רובין, ליאורה, לעולם אל תיתן לי ללכת, לשאלת המתודה, מבקשי חיים, מועדון ה-5 בבוקר, מוצא המינים מאת צ`רלס דרווין, מחר אני הולכת, מכת פתיחה, נשיקה של זהב, ספרות, היסטוריה היום האחר, על דלות המוסר, פונטי , פלמינגו - ימי אהבה, רוזה האדומה, שיבה לריימס.

ספרים חדשים ביוני 2019:
אני אבא שלך, גן ההרדופים, האדון היהודי, הזכות לשלמות הגוף, המוח המאושר, השירים הגנוזים, כובעים של זכוכית, נחובש, סודות, צמאה לך נפשי, שפילפוגל , שפילפוגל, תעלול.

ספרים חדשים

סמיוטיקה - בניית אתרים, עיצוב אתרים