» טקסט  » ספרות לא בדיונית  » ספרים חדשים בדצמבר 2007       חזור

כדקל במדבר
מאת: צבי אנקורי

ההוצאה: כרמל ילד חולמני מקבל מאמו אטלס ויחד הם עורכים מסעות דמיוניים ברחבי תבל, בין הרים, לאורך נהרות ובחולות של מדבר; ואילו בהכוונת אביו מתוודע הילד לארון הספרים היהודי. וכך מתנהלים חייו בשני העולמות. ברבות-השנים הילד היה לנער והנער לעלם, ונתגשמו ציפיות שני הוריו. המסעות הלכו ונתממשו בעלייתו ארצה כסטודנט, בהצטרפו לקיבוץ בתקופת "חומה ומגדל", ובנתיבי נדודיו כחייל בצבא הבריטי - במדבריות מצרים ולוב, באיטליה, ועד אדמת גרמניה; לימים הוא גם הגיע להודו ולסין הרחוקה. לעומת אלה, משמעת הלמידה שהחדיר בו אביו הובילה את הצעיר למסלול אקדמי שעשה בו חיל. כדקל במדבר משתרע על פני חמישים שנה, שלושה דורות וחמש יבשות. זו תקופה שידעה שתי מלחמות עולם, מהפכות, תקוות, אכזבות ושואה. הסיפור נחתם ערב תקומת מדינת ישראל.

יריעת הספר רחבה ויש בה השלכות לספרות כללית, אמנות, היסטוריה ושירה. מתוארות בספר פגישות מרגשות, תעתועי-גורל מפתיעים, והכל כתוב בשפה עשירה וקולחת, בהומור עצמי, לעיתים בעצב, ותמיד במתח דרמטי ומרתק. ועם כל זה, כל הדמויות בעלילה, כל המקומות, האירועים והתאריכים הינם אותנטיים. האוטוביוגרפיה של היחיד הופכת ביוגרפיה של הדור.

צבי אנקורי הוא היסטוריון, סופר, חוקר ומחנך, פרופסור באוניברסיטאות בארץ ובארצות-הברית. אחרי ארבעים שנות מחקר והוראה אקדמית הוא חוזר לאהבתו הראשונה: הספרות. זה הרומן השני פרי עטו. ספרו הראשון, ערמוני אשתקד, ראה אור ב-2001, אף הוא בהוצאת כרמל.

כדקל במדבר מאת צבי אנקורי בהוצאת כרמל,
הספר יצא לאור בסיוע אוניברסיטת תל-אביב.

פרולוג | ניחוח ספרים (שיח המחבר)
ארון הספרים, שעמד צמוד לקיר שמאל של החדר האחורי, היה החשוב, הבולט והמרשים ברהיטי הדירה הדו-חדרית הצנועה בטַרְנוּב (גליציה המערבית) שבה עברו עלי ילדותי ונעורי. נטול כל חן בחיצוניותו אך עטור הילה הודות לתכולתו, הארון אכן הטביע את חותמו על סביביו יותר מכל רהיט שקנה לו שביתה ביום מן הימים בין כותלי הבית. אין פלא אפוא, שבעומדי שָעוּן אל מדפי הארון הקורסים תחת כובד הספרים, חשתי שהארון מזרים לעברי גלים טמירים של רֵעוּת, בעוד אני מחזיר לו אהבה ללא סייג - אהבה לרהיט עצמו ואהבה למה שספון בו, בין זה הנגלה לעין ובין זה הכמוס ותוכנו ניתן לניחוש בלבד.

ואמנם, מדי שולפי, כדרכי, כרך מקרי משורת הכרכים שעל המדף ובהשעיני אותו, לנוחות העיון, על משטח כף ידי השמאלית, בעוד אצבעות יד ימיני הופכות את דפיו, נעשיתי - עוד כילד, ואף יותר מזה, לימים, כנער - מודע שוב ושוב לחוב התודה שאני חייב לאוצר ספרים מופלא זה שליוָוני מיַנְקוּת, גם כשלא ידעתי עוד קְרוֹא. מוּדָעוּת זו לא תקטן ולא תפוג אפילו אמצא עצמי נוטש את ביתי ועירי, ולא יפחת משקלה גם כשהארון גופו יחדל להתקיים.

אכן, תודה כפולה ומכופלת אני חייב לארון: על ההנאה שנָכוֹנה לי בין לוחות כריכתו של כל ספר; על כל סיפור וכל שיר שהעניקו לי ספרי הארון ועל הריגוש שעוררה בי כל שורה, אף זו שהתקשיתי להבינה בצועדי צעדים מהוססים ראשונים בשבילי הספרות; ועל רגעי החסד של הרהורים מפליגים, להם זכיתי בהשראת הארון. ובעוד כף ימיני אינה חדלה מלהתפעם מכל מגע עם דף מדפיו של הספר שבחרתי, לא פסקו עיני מללטף את הכותרים האחרים שקרצו לי מן המדף, ובשלט-רחוק של מבטי אותַתִּי להם במאור פנים: "חכו לי, בקרוב אפקוד גם אתכם."

- "מה סוד הקסם שרהיט פשוט ומגושם זה הילך על באי הבית מקטנם ועד גדולם?" - אני מנסה ממרחק של עשרות שנים ואלפי מילין להשקיף לאחור ולהבין את רוח הימים ההם.

- "הכיצד הפך הארון גם לגבי דידי אבן-דרך עתירת משמעות בנוף ילדותי ונעורי, עד כי נהגתי לראות בו את 'ארון-הארונות' של חיי, למרות שלא היה בו ברהיט גופו לא ייחוד של יופי ולא חותם עתיקות יומין כלל?"

יש להניח שהיו אלה, מעל לכל, ממדיו יוצאי הדופן של הארון שהחדירו את רישומו למודעות רואיו והם שגרמו אף לצופים בו בפעם הראשונה להיות מושפעים מנוכחותו השלטת. בתופסו שטח של קיר שלם, עיקר הודו של הארון לעין זרה היה בנפחו, שגימד כביכול את כל הרהיטים אשר עמדו בשני חדרי הדירה והאפיל עליהם. אפילו הארון האחר שניצב לצדו - ארון הבגדים, בו אוחסנו מלבושיה של משפחה בת חמש נפשות - נראָה מכונס בתוככי עצמו וכאילו נכלם בעליבותו, מָשָל הוא קרוב-עני המבקש סליחת קרובו-הגביר על שהעז פנים לתפוס מקום לידו. ואמנם, אין לך המחשה בוטה יותר לאיפה ואיפה שבסולם הערכים אשר שלט בביתנו, מן החיזיון הבלתי-סימטרי הזה שכיכב בו צמד הארונות: משטר של צנע והסתפקות במעט באגירת נכסי חומר בארון האחד, לעומת ההתמדה הבלתי-נלאית והתיאבון שלעולם לא יידע שובע בצבירת נכסי תרבות ורוח והפקדתם בין דופנות הארון האחר.

אולם בעוד מראהו החיצוני של ארון הספרים מדהים את צופיו בגמלוניות צורתו ובממדיו החריגים, שהבריות התקשו בדרך-כלל להכילם בדירה פרטית, הנה הצצה לתוך הארון פנימה די היה בה כדי להעניק חוויה שלא תישכח במהרה. מובן מאליו, שפתיחה חטופה של שתי כנפות הדלת המזוגגת לא היה סיפק בידה לקרוע צוהר של ממש אל תכולתו העשירה של הארון; ואולם היא אִפשרה לקלוט, ולוּא לדקה בת-חלוף, משב מרטיט של סוד ומִסתורין שבא מן המדפים גדושי הספרים וקשר לראש הארון הילה של הפתעה ושל הבטחה.

ארון הספרים! הנה שוכנים בו, אלה לצד אלה, ספרי הקודש וספרי חול, רחוקים כרחוק שמיים וארץ ועם זאת דרים בכפיפה אחת, שֶבת אחים, וכמו משלימים זה את זה בברית סתרים, שעדיין אני תוהה כיצד נכרתה ונתגבשה.

ארון הספרים! גשר עליו נפגשו - וגם התנגשו - שני דגמי תרבות, שרק במיזוג שניהם היה ביתנו חי ונושם במתכונת שאני זוכרה עד היום. אכן, כמפעל משפחתי, שהחל, למעשה, בחלל ריק (פרט לקומץ הספרים שבני-הזוג הביאו עמם מרווקותם), ארון הספרים תוכנן לכאורה ככלי נייטרלי לקליטה משותפת של רכש חדש. דא עקא, כתוצר של שני אנשי חזון ומעשה - אישים חזקים, שכל אחד דבק בתשתית השכלתית שונה ומוגדרת ולכל אחד השקפה מגובשת לגבי טיב האוסף לעתיד וקו פיתוחו הרצוי - הארון הפך במה לא רק למפגש פורה אלא גם לעימות מסעיר בין שני עולמות: העולם האחד, עולמו של אבא, והוא ממלכת העיון המסורתי על מתכּוּנתו הייחודית ועל רבדיו ומדוריו; והשני, עולמה של אמא, קשת מרהיבה של יצירה אוניברסלית בספרות, בהגות, בהיסטוריה ובאמנות. כך, מכל מקום, בפשטנות תמימה, נצטיירו לי הארון ודרך התפתחותו בנעורי.

הנה הם מלאכי השרת של שני העולמות: הכרכים גדולי הממדים וכבדי המשקל של התלמוד הבבלי, מהדורת-וילנה, דפוס האלמנה והאחים ראם (והם בכריכת בד שחורה עם גב עור שחור), שנרכשו ב-1920 לציון לידתי, ושמי מוטבע על כל כריכה, כמנהג הזמן, כאילו ביקש אבא לתת בידי בנו מיד בהיוולדו ערכּת מגן במאבקיו העתידיים כיהודי. והנה הלכות האלפס לר' יצחק אלפסי, וכרכי המשניות, שנקנו עוד ברווקותו של אבא ושמו שלו הוא המוטבע הפעם. מאפילים עליהם מלבני ענק שחורים של שולחן ערוך ומגיני ארץ, דפוס-לבוב, וגם אלה שֵם אבא מוטבע עליהם. והספרים, ישנים גם חדשים, סדורים בשורות שחורות על שלושת המדפים האמצעיים, משל הם משלחת רבנים שהתייצבה בדחילו אצל המושל, וחבריה עוטים לכבודו בֶּקֶשֵי משי שבתיות שחורות ומבריקות, להבדיל מהקפוטות השחורות-גסות של חול.

במדף מעל ל"גדולים" עומדים עמיתיהם, אף הם עוטי שחורים אך ממדיהם צנועים יותר: כרכי חומשים מקראות גדולות ותנ"ך עם פירוש המלבי"ם; סִדרת האגדה הרב-כרכית עין-יעקב ועוד מהדורה נושנה של עין-יעקב בשלושה כרכים; ושני כרכי מדרש רבה. לצד אלה שוכנים כבוד המחזורים למועדים, נוסח אשכנז, ושני חלקי אוצר התפילות, נוסח ספרד, שנדפסו אצל האלמנה והאחים ראם בשנת 1914, השנה הזכורה לרע; אלה ניתנו לאבא כמתנת נישואין שבועיים קודם היריות בסאראייבו. אבא אהב להתייחד עם האוצר הספרדי, במיוחד כשהחזן ומקהלתו מילאו עד בלי די את חללו של בית-הכנסת בביצועיהם. מה מופלא האוצר כמפלט מפני ה"קוֹלוֹרָטוּרה" של הזמרים האלה! יותר משהאוצָר אוצֵר תפילות, הוא שופע פירושים לנוסח ולרקעו ואפשר להתענג על הפירושים בניחותא, בעוד החזן מסלסל סלסולים בטלים, וכהגדרתו של אבא, "מכוון תפילתו אל הקהל ולא לאבינו שבשמיים, ומסיט שומעיו מנוסח התפילה אל כישוריו האופראיים של הטנור המְחַזֵן."

כל הספרים הנ"ל, ועשרות עשרות דומיהם, סימלו בעיני את "עולמו של אבא", מורשת היהדות מדור-דור. ואילו את "עולמה של אמא" ציין מעל לכל הלעז: ספרות פולנית, גרמנית וצרפתית. חרף האיבה בין פולנים וגרמנים, הנה אבירי הפרוזה והשירה הפולנים תינו אהבים על מדף משותף עם המוזות הגרמניות של גיתה, שילר, הרדר, לסינג והיינה, שהתגדרו בכריכותיהן המצועצעות ובכותרים גותיים מסוגננים המוטבעים בזהב. נגדם התבצר במדף נפרד טור של ספרים צרפתיים, שהולבשו מעטפת נייר דקה ("כיד הצרפתים הקמוצה", לגלג אבא), ונזקקו לטיפולה של כריכיית אנגלברג במורד העיר שעטפה גם אותם שחורים. אפילו היו הכריכות חלקות, בלי כותר וללא קורט של חן, עם זאת הושג באמצעותן איזון, ושמחתי לראות ש"הצרפתיות" לא התבטלו כקודם מפני "הגרמנים" היהירים. עוד עמדו ערוכים שם למקרה של צורך מילוני לאנגנשייט ללשונותיהם, גוצים שמנמנים בכריכה כחולה. כל אלה "הניפו (כמליצת אמא) את דגלי העולם הרחב", והיא, כוהנת גדולה בהיכלו של אותו עולם, מביאה דרכם מ"יוֹפְיוּתוֹ של יֶפת באוהלי-שֵם".

בין ספרי הקודש שהוגדרו כתחומו של אבא וכונו בפי כל (בהכללה מרגיזה ובהברה אשכנזית, כמובן) "ספֻרְיםְ", ובין תחומה המובהק של אמא שנתאפיין באותיותיו הלועזיות, התמקם מראשית הימים גוש ביניים של ספרים שלשונם עברית אך תוכנם חול. רובם נשתייכו לספרות יפה, ובהם תרגומים עבריים מספרות העולם וכן ספרות עברית מקורית, בין זו של דור ההשכלה ודור התחייה ובין זו של דורות ראשונים בארץ-ישראל החדשה. לצד אלה ניצבו ספרי מדע: בחקר הלשון העברית, בתולדות ישראל, בהגות ובפובליציסטיקה.

רבות תהיתי מי משני הורי היה הכוח המניע ברכישת ספרים אלה. שהרי לא אבא בלבד אלא גם אמא ידעה עברית על בורייה והיתה משוחרי הספר העברי. בגאווה גלויה היא נהגה להצביע על סדרות מובחרות שאותן היא רכשה עוד קודם נישואיה ממוכרי ספרים עבריים בקרקוב (חנות ספרים עבריים בטרנוב לא נפתחה אלא ב-1925). במיוחד היא אהבה את עשרת הכרכים הכחולים-כהים של דברי ימי ישראל לגרץ בתרגומו של שפ"ר (וזה בנוסף למהדורה המקורית של הספר בגרמנית) וכל כתבי דוד פרישמאן ותרגומיו, שעל כריכותיהם בגוֹן זהב-עתיק הוטבע דיוקן של ספינקס שחלקו העליון לובש דמות אשה חשופת שד. אך מעבר לרכש הקדום שזהות קוניו ידועה, נסיוני לאַתֵּר קו הפרדה ברור ולקבוע אילו יצירות עבריות נשתלו בארון בידי אמא אחרי הנישואין ומה מהספרות העברית החדשה צירף אז האב לספרייה, עלה בתוהו.

רק בחלוף העתים ואני איני נער עוד, יתברר לי שאין הדברים נחצים בקו התפלגות פשטני כפי שנראָה לי בהתחלה, ושהניגודים בין סוגי הספרים חורגים בעליל ממסגרת הספרייה לגופה ומשקפים מחלוקת - ואולי אף מאבק - בין שני בני-הזוג על אופיו הרצוי של ביתם. או-אז הבינותי כי גזירת גורל היא ההתגוששות, וכמִכוות אש הוא הכאב, ועמוק כבאר קדומים הוא הסוד ואפלה מני ליל החידה של חבירת שתי תרבויות, כשכל אחת נישאת על כתפו של בן-זוג אחד בלבד. ותעלומה היא, ושמא ראוי לצרפה אל "השלושה והארבעה" שנפלאו אף משלמה המלך, והחכם מכל אדם לא ידעם...

מאז, לאורך כל דרכי בחיים, חשתי בבשרי, בגיל ובמכאוב כאחד, כי גם גזירה היא שנגזרה עלי וגם זכות היא שעמדה לי להיותי מאגד בקרבי את העולמות הסותרים של שני הורי; שאפילו חָבְרוּ ההורים יחדיו ודרו זה לצד זו בחייהם, מעולם לא זכו להתמזג מזיגה רוחנית של ממש, בעוד אני מפרנסם בתוכי בשלום וממזגם בתוך אישיותי שלי בהשלמה מלאה ברית עולם.

ארון-הספרים! מכרֶה שלא היה סוף למחילותיו ושלא חדל מלהפתיע שוב ושוב ולגלות צפונותיו לדורשי שלומו. שכּן מאחורי שורת הספרים הקדמית הסתתרו במעמקי המדף שתי שורות אחוריות נוספות, וכמשפט הזה מילא צמד שורות בלתי-נראה את החלל שמאחורי כל הספרים הקדמיים בשישה מבין תשעת המדפים של הארון (רק מאחורי הכרכים הגדולים שבשלושת המדפים האמצעיים לא נותר מקום פנוי לטורי ספרים נוספים).

אט אט החלה הסקרנות להסעיר רוחי ולהסית את עיני וידי לפלוש לתוך העולם המִסתורי שמאחורי הספרים הקדמיים ולחשוף אוצרותיו. מנסיוני בעבר כילד הוֹראֵיתי לדעת שאין כשבוע לפני הפסח זמן מתאים להתוודעות מפעימה זו; או-אז יוצאו הספרים מן הארון למרפסת לניקוי שנתי, ואגב כך תקוּים בהם מצוַת ביעור חמץ. והרחמן בחסדו יחוס עליהם ולא יוריד גשם באותם ימים וינצור הספרים מן הרטיבות ומכל נזק.

מבצע ניקיון שנתי זה שכל המשפחה משתתפת בו, מתנהל, כמובן, בניצוחה של אמא. בהינתן האות, יתייצב איש איש מיושבי הבית, זקן ונער, על משמרת ערימת הספרים שנפלה בחלקו, בהגרלה או במצוַת האם שטעמה עמה, וייגש לניעוּר הכרכים מאבק השנה: אם בחיבוט ספר בספר או פתיחת ספר וסגירת כנפי כריכתו בטריקה, עד יתעופף האבק מן הקן שהוא בנה לו בין הדפים; ואם בהברשה באגד נוצות רך, תוך הפיכת דף אחר דף בספר הפתוח והולָכַת הנוצה על שולי הספר אחר סגירתו; ואם בניגובו בסחבה יבשה או לחה; ועוד כהנה וכהנה שיטות ממסורת הבית.

וראֵה זה פלא: במהלך הטיפול הלכו ונתגלו לי ספרים שהיו חבויים בבטן הארון, אוצר בלום שלא נראָה מוֹשלוֹ בארץ. ואני נהגתי לחרות שמות הספרים אחד לאחד על לוח זכרוני כדי לשוב ולעלעל בהם מחדש באהבה לאחר החג. ארון הספרים! בליל ניחוחות משכֵּר, ששני ריחות יסוד נמזגו בתשתיתו: ריח הנייר העבה של דפוסים עתיקים, נייר מעופש קמעא ומצהיב מרוב שנים; וריחם של גיליונות נייר חדשים - חיוורים ונעדרי כיוון ומבע - שאינם חדלים ללטוש עיניים לבנות-בוהות מול מסתרי ספר, עד שיורעפו עליהם טללי אותיות קדושות ותעוצב אישיותם הסִפרית תחת מכבש הדפוס - -

ועם ריח הניירות לסוגיהם נכרכו ונשתלבו ריחותיהם של צבעי ההדפסה, ולהם סגולה לשמר ייחודם אפילו כעבור דורות. הודות לסגולתם זו למדתי ברבות הימים להבחין, בעיניים עצומות ובעזרת הריח בלבד, מה מכורתו ותקופת הדפסתו של כל ספר עברי: אם בסדנת ונציה הפיקוהו מדפיסיו לפני ארבע-מאות שנה או בבית היוצר של האלמנה והאחים ראם בווילנה בראשית המאה העשרים? ואם בדפוסו של מנשה בן-ישראל היתה לידתו, באמשׂטרדם של המאה השבע-עשרה, או בפיוטרקוב של פולין ובפיורדא של אשכנז, כמאתיים שנה לאחר-מכן? ושמא לא כי ניחוח ארץ-ישראל כלוא בין הדפים ובלי משים הוא מסגיר את מוצאו המיוחס של הספר וקושר הילת קדושה לראש יוצריו?

ולתוך הילולת הניחוחות הזאת זרם גם ריח העור של כריכות נושנות עם ריח הדבק הטרי מכריכייתו של אנגלברג ומכריכיות אחרות באשר הן. כך אכן הולידו אבות-הריח הראשונים דורות דורות של בני-ריח ובני-בניהם של ריחות למיניהם ולתקופותיהם - - אך ניחוח האבק עלה על כולם. וראֵה, שבעתיים פלא! אהבת הספר - והיא תמצית תמציתה של רוח ביתנו - לא נרתעה מלאמץ אל לבה גם את האבק, העוטף בגלימתו הגרגירית-האפורה כל מדף וכל ספר העומד עליו, ולא עוד אלא שהשכילה לארות ממנו את ריח השמן הטוב, נֵרד וכַרְכּוֹם וּצרי גלעד, שרק יודעי ח"ן יחידי סגולה זכו לִרְווֹתָם.

וכל ספר ריח בעל אופי ייחודי-מוגדר נודף ממנו - וממנו בלבד! - בלא שיהא לו אח ורע בספר כלשהו בעולם. והריח הייחודי מעניק לו לספר אישיות ייחודית - אישיות פיזית ממש - השונה באופיה מאישיותו של כל אחד מחבריו למדף. אמור מעתה: הנייר, הצבע, הדפוס, הכריכה, הדבק, האבק והריח הבלול ממכלול המרכיבים האלה - הם, והתוכן גופו, כמובן - הינם עיקר חיותו של הגדול שביצירת אנוש: הספר!!

ואמנם, מאז גיליתי את ספונות הארון, אין אני נוהג, בשולפי ספר חדש מן המדף, לשבת אל השולחן ולקרוא בו בניחותא, כמקובל, אלא אני נשאר עומד שָׁעוּן אל המדף הפתוח, חצי שעה, שעה, ואף יותר, ומעיין בספר תוך כדי עומדי, מבקש לחוש את מגעו, לחדור מעבר לאותיות הדפוס ולחבק את רוחן הכלואה בין הכריכות; בעת ובעונה אחת, אני שואף מלוא ריאותי מריחו של ספר זה, ומריחם של הספרים שמסביבו, וגומע ניחוחם לשוכרה...

כיחס הזה לספר, שרכשתי בבית הורי - היום אני מתארו, בלא בושה של סרק ובלא להניד עפעף, כ"יחס ארוטי" - נשאר יחסי לספרים כל ימי חיי, באשר אתגורר ובאשר אלמד בעצמי ואלמד אחרים. ובכל הספריות שבעולם, בהן אעמוד, כמנהגי, שעון אל מדפיהן - אם ב"בודליאנה" של אוכספורד או ב"בריטית" של לונדון וב"מרצ'יאנה" של ונציה, ואם באוצרות הספרים של ניו-יורק, אתונה ותל-אביב, או בחדר הקריאה של בית הספרים הלאומי שבגבעת-רם בירושלים - לעולם תשוב ותעלה בזכרוני החוויה הקסומה ההיא, כאילו חוויתיה רק אתמול: חוויית הילדות הבלתי-נשכחת, מסע הפתעות מרגש לנבכי ארון הספרים הפלאי שבאפלולית החדר האחורי של בית הורי.

ואשרַי וטוב לי שהורי הגו רעיון טוב, וחודשים אחדים אחרי עלייתי ארצה ב-1937 שיגרו לי לירושלים את רוב הספרים "החשובים" שבארון (הה, היכן אתם, הספרים ה"בלתי-חשובים"?), והם אוּדים מוצלים מאש, הירושה היחידה - והעשירה ביותר שאפשר להעלות על הדעת - שהנחילוני הורי.

ואשרַי עוד שזכיתי, והמשלוח הגיע לידי קודם פרוץ-המלחמה ונשתמרו הספרים ברשותי עד היום, חרף גלגולי הזמן, המלחמות והנדודים. והנה הם ניצבים, "ספרי-אבא- ואמא", ערוכים וסדורים במלוא הדרם העצוב בירושלים - הוא המקום שאבא ואמא רצו שיהיו ניצבים שם ובו אמורים היו אבא ואמא לראותם אחרי עלייתם המתוכננת, אלמלא הקדימה אותם יד צורר רשעה וטרפה את התוכניות והתקוות. והספרים עומדים בחדר עבודתי מול הר ציון לנגדי תמיד, אבר מן החי, פצע הממאן להגליד: עדות אילמת לבית יהודי שהיה ואיננו - בית אשר מן הצד החומרי היה בו מעט, אך לעומת זה נמצא בו שפע מן הטוב והנעלה ביותר שרוח האדם יכולה להציע: ספרים.

ובערוב יומי, ואני קשיש עתה משהיו הורי באותם הימים, ואני שבע עיון ושבע מחקר, אך לעולם לעולם לא אשבע ספרים, אין בביתי ארון ספרים כמתכונת הרהיט האגדתי ההוא, אלא כל ביתי מדף גדול אחד - מדף ספרים פתוח, העוטף את קירות הבית מחדר לחדר ומקומה לקומה, בלא שיידע דלת מהי ובלא שתעכבנו מחיצה. ואין בבית חדר שאין ספרים ספרים מרפדים את קירותיו, ואין בחדרים קיר אחד שלא ישגר ממדפיו גל חריף של ניחוח ספרים. אך הסך הכל של כל הניחוחות כולם, ממאות ואלפי הספרים הנוספים שרכשתי במשך השנים - ואף ממה שזכיתי בעצמי לחבֵּר - כן, הסך הכל של כל אלה לא ידמה ולא ישווה לניחוח האחד ההוא, הניחוח המשכר של ספרי אבא וספרי אמא, שמלווה אותי משחר חיי והביאני עד הלום.

ועם הניחוח הניחוח הזה באפי אני רוצה לחיות וליצור כל עוד הנשמה בקרבי. ועם הניחוח הניחוח הזה אני מבקש למות בבוא שעתי...

© כל הזכויות שמורות לכרמל הוצאה לאור

כדקל במדבר - צבי אנקורי