» טקסט  » ספרים ילדים נוער  » ספרים חדשים במרץ 2007       חזור

שקשוקה נעלמת
מאת: גליה עוז איורים: תמר נהיר-ינאי

ההוצאה: כתר שקשוקה, הכלבה הקטנה של יולי, נעלמה פתאום. האם יכול להיות שדותן גנב אותה כדי להתנקם ביולי? ומי בכלל מעז להסתכסך עם דותן, שילדים בכיתה א' נעשים לבנים כמו ניר טואלט כשהם פוגשים אותו במקרה בחצר של בית הספר? אימא חושבת שאולי יש הסבר אחר, אבל יודעת שפשוט אינה רוצה לחפש אותה, כי היא עסוקה מידי בטיפול בתאומים , יויו. מי יעזור ליולי למצוא את שקשוקה?אולי אופק, שהוא חבר אמיתי אבל תמיד מלגלג על כל דבר: אולי אפי, שהיא הבת דודה הכי חמודה שאפשר לדמיין, אבל היא גם הילדה הכי מרחפת בכיתה: ואולי אפילו אביב, שנולד על מטוס בדרך לאנטארקטיקה, או לפחות זה מה שהוא מספר לכולם ...

מי יציל את הכלבה המקושקשת, הצבעונית, המכוסה בציורים מושקעים שבזכותה היה ליולי חם גם בלילות הכי קרים?

ספרה המותח והמשעשע של גליה עוז מסופר בלשונה של יולי, ומציג את העולם כמו שהיא רואה אותו.

שקשוקה נעלמת מאת גליה עוז בהוצאת כתר סדרת ראשית קריאה, עורך: יחיעם פדן, איורים ועטיפה: תמר נהיר-ינאי, 94 עמודים.

פרק שני: שקשוקה נעלמת | גליה עוז
יום אחרי ששקשוקה נעלמה, וכבר הספקנו לחפש אותה בכל השכונה, ישבנו אצל אופק בבית, וגם אפי באה. אופק גר ממש מעלי, ואפי היא בת דודה שלי וגרה ממול, ולפעמים היא באה לשחק איתנו.

אני אמרתי להם שזה חייב להיות דותן, כי שקשוקה נעלמה כמה שעות אחרי שהוא הבטיח לנקום. אופק אמר שלגנוב כלב זה די בעיה. צריך לשים אותו איפשהו, והוא עושה רעש, ואז ההורים שלך שואלים מאיפה הבאת אותו. "אבל מה אם הוא סתם השאיר אותה באיזה מקום?" שאלתי את אופק, ושוב נזכרתי בקטע ההוא מהטלוויזיה על הכלב שקשור לעץ. אפי לא אמרה כלום.

היא הסתכלה על השומר-מסך של המחשב, כאילו זה מה שמעניין. אופק אמר ששקשוקה בטח סתם מסתובבת איפשהו, מוצאת חברים, אוכלת מפחי אשפה. היא אוהבת את כולם, שקשוקה. יש לי אותה בסך הכל שבועיים, מאז שהיא נחתה פתאום בחצר של הבניין שלנו בזמן ששיחקנו למטה, ואמא אמרה שאין לה כוח לטפל בעוד מישהו, אפילו אם זה עציץ, אבל שקשוקה בכלל לא היתה דומה לעציץ, היא זזה כל הזמן והתפתלה מרוב כישכושי זנב וניסתה ללקק את יוגב בתוך הפה והוא דווקא התלהב וצעק לה "דה!", וינאי בהתחלה קצת פחד, אבל אחר כך התחיל לזחול אחריה ולמשוך לה בזנב, ופתאום ראיתי שהיא בסך הכל תינוקת, תינוקת כמו ינאי ויוגב, ואמא אמרה שבפעם הבאה שהכלבה הזאת מכניסה את הלשון שלה לתוך פה של ילד היא תולה אותה על עץ, ואבא דווקא התלהב ורצה לקחת אותה לעירייה שייתנו לה זריקות, אבל אז הוא נסע עוד פעם לארצות הברית, ובשבועיים האלה שהיא היתה אצלי אפילו לא הספקתי ללמוד בעל פה את כל הכתמים הצבעוניים שלה ועכשיו אני מנסה לזכור אותם.

חוץ ממני ומאפי ומאופק, רק סבתא של אופק היתה בבית, שזה בדרך כלל בסדר כי היא תמיד בסלון, רואה טלוויזיה, או שהיא יושבת במרפסת ומסתכלת על החצר. אבל אז השתעממנו בחדר של אופק כי נמאס לנו, לי ולאפי, להסתכל איך אופק עושה הישגים בדקסבול, שזה משחק מחשב, והלכנו לסלון ואופק ביקש מסבתא שלו להעביר תחנה, וסבתא שלו הסתכלה עליו בעיניים הענקיות שלה, שנראות תמיד עוד יותר גדולות מתחת למשקפיים, ואמרה: "אבל הוא מדבר. אתה לא יכול להפריע לו לדבר".

"הוא בסך הכל קריין, סבתא. הוא מקריא את החדשות".

"הוא מדבר אלינו ברגע זה ואתה לא יכול להפסיק אותו", אמרה סבתא של אופק. "זה יעליב אותו".

סבתא של אופק בטוחה שהקריינים בטלוויזיה יכולים לשמוע מה אנחנו אומרים, ואסור להעליב אותם ואסור להעביר תחנה באמצע שהם מדברים. לפעמים אופק ואחותו תופסים מצב רוח משוגע ומתחילים לעצבן את הקריינים בטלוויזיה. "תראו איזה מכוערת. שמישהו יעשה לה טובה ויכסה לה את הפנים", אומרת נגה, ואופק קופץ ומכסה את הטלוויזיה בכרית, וסבתא של אופק צועקת "שה! שקט! גסות רוח כזאת!"

לפעמים זה נגמר בזה שסבתא של אופק מתחילה לקלל ברוסית ואופק מתפוצץ מצחוק ומתחיל קרב כריות עם נגה, ומרוב שמחה הם שוכחים להסתיר את הפרצוף של הקריינית, ואז הסבתא של אופק מבקשת סליחה מהקריינית.

ולפעמים היא כועסת: "בגללכם היא הסתלקה".

"היא הסתלקה לא בגללנו, סבתא, אלא בגלל שהבחורה שמגישה את התחזית מזג אוויר סילקה אותה".

סבתא של אופק חושבת שכל השכנים מאזינים לה דרך הצינורות של החשמל והמים שעוברים בקירות. ואתמול בערב היא עמדה במרפסת וצעקה שיש גנבים בחוץ. היא בטוחה שיש לה מלא אויבים. היא באמת מסכנה, וזה שאופק ואחותו צוחקים ממנה לפעמים זה די לא בסדר, למרות שאופק אומר שגם זאת דרך לתת לסבתא שלו תשומת לב.

"חוץ מזה, אנחנו לא צוחקים עליה. אנחנו צוחקים איתה", אומר אופק.

אני אף פעם לא מאמינה למשפט הזה.

וגם אי אפשר לצחוק עם סבתא של אופק, כי היא בעצמה אף פעם לא צוחקת. כנראה שלא נשאר לה יותר מדי חוש הומור. אני גם לא בטוחה שלאפי יש חוש הומור. פעם אחת, כששיחקנו שלושתנו אצל אופק, אפי הסתכלה המון זמן על סבתא ובסוף אמרה בקול רם: "מה יש לה? היא מדברת עם עצמה?"

אבל סבתא של אופק לא דיברה עם עצמה. היא דיברה עם הקיר. בעצם, היא דיברה עם תמונה שתלויה ממש מולה, על הקיר. וזה הרבה פחות מוזר מאשר לדבר עם עצמך.

פתאום, כשכבר היינו בדרך הביתה, אפי אמרה: "אתם יודעים שהוא היה פה אתמול בערב".

מי?

"דותן", אמרה אפי בלי להתרגש. "דותן היה פה עם דוקי".

אפי הזאת, שאופק תמיד קורא לה אפי מרחפי, פשוט ישנה רוב הזמן, גם כשהיא ערה. עוד לא ראיתי יצור כזה.

אתמול בערב אפי חזרה בסביבות שבע בערב מחוג אפייה יוצרת, ולפני שהיא נכנסה הביתה היא עוד הספיקה לראות את דותן ודוקי יוצאים מהחצר של הבניין שלנו. הם הלכו ברחוב, והיא נכנסה הביתה שלה, וזהו.

אפי לא הבינה למה אני ואופק קופצים. למה זה כל כך חשוב? לא, היא לא ראתה את שקשוקה. היא רק ראתה את דותן ודוקי רצים. "רגע", אמר אופק. "לפני שנייה אמרת שראית אותם הולכים".

"הם דווקא רצו", אמרה אפי. "רצו כמו משוגעים".

לאפי אין הומור ואומרים שגם לבעלי חיים אין הומור, אבל זה לא נכון. שקשוקה שלי, יש לה חוש הומור. מכל הנעלים שיש בבית היא כירסמה דווקא את הנעלי-בית בצורת פיקאצ'ו, זאת אומרת בעיקר את הימנית, שבה פיקאצ'ו נראה קצת יותר מפחיד, לוחם כזה. אהבתי את הנעלי-בית האלה, אבל עוד יותר אהבתי את שקשוקה אחרי שהיא כירסמה את הפיקאצ'ו-הלוחם. לא יודעת למה.

אמא דווקא התעצבנה על שקשוקה. לא שהיה לה איכפת על פיקאצ'ו, אבל ברור שאם כלב מתחיל ללעוס את הנעליים של הילדים, מהר מאוד הוא מגיע לנעליים של הגדולים, ולאמא היו נעליים שוות, רק שאף פעם לא יצא לה לנעול אותן מאז שיוגב וינאי נולדו. אמא אמרה שבפעם הבאה שהשקשוקה הזאת נוגעת בנעל, היא מקצרת לה את הזנב בעשרה סנטימטר.

כשחזרתי הביתה צרחתי על אמא: בגללך היא איננה. למה הוצאת אותה לחצר? ואמא אמרה: "למה את לא הוצאת אותה לטיול? אם היית מוציאה אותה כמו שהבטחת, לא הייתי צריכה לתת לה לצאת לבד. היא בכתה לי ליד הדלת!"

ידעתי שהיא צודקת. ידעתי שאם הייתי לוקחת את הרצועה ומוציאה את שקשוקה בעצמי, היא לא היתה מסתובבת לבד בחצר של הבניין בשבע בערב, ושום דבר לא היה קורה. ובכל זאת המשכתי: "את לא מחפשת אותה בכלל. אמרת שתשימי מודעה בעיתון. אמרת שתיקחי את האוטו ותעשי סיבוב ותשאלי אנשים".

אמא אמרה: "אולי היא היתה של מישהו? אולי היו לה בעלים והיא חזרה אליהם? היא עוד לא שלנו. עוד לא עשינו לה חיסון..." אני צעקתי: "למה לא עשית לה חיסון?" ואמא אמרה: "תעזבי אותי, יולי. מספיק לי החיסונים של ינאי ויוגב".

אחר כך היא אמרה שאין לה זמן לנשום, ושאני אכנס מייד לאמבטיה, ושלפני זה אני אאסוף את השיעורי בית שלי שמפוזרים בכל הבית כי אחרת שוב אני אקבל הערה ביומן, ואת הגרביים נא לשים בסל כביסה, ושיהיו מחוברות אחרת לא נראה אותם יותר. מה זה הסיפור הזה עם גרביים, שמישהו יסביר לי (ככה אמא אמרה): בחנות אתה קונה שתי גרביים. זוג. אבל דקה וחצי אחרי זה, ברגע שהגעת הביתה, הן מחליטות להיפרד. אין במציאות דבר כזה, שתי גרביים. תמיד יוצא שאחת מהן מחליטה, בזמן שהיא רוקדת עם כל הבגדים בתוך התוף של המכונת כביסה, להתחבא בתוך ציפית של כרית, ויותר לא נראה אותה. ובגלל זה מי שאומר "זוג גרביים" הוא פשוט שקרן.

אמא חמודה לפעמים, באמת. רק שאין לה סבלנות.

בלילה שכבתי במיטה וחשבתי על שקשוקה, ולא יכולתי לישון מרוב הדמיונות שעברו לי בראש, וגם היה לי קר למרות שהחלונות היו סגורים, והתיישבתי ותקעתי את העיניים בקיר כמו סבתא של אופק, אבל לא בקיר אלא בתמונת התרנגולת הכועסת שמעל המיטה שלי, והמחשבות הסתובבו לי בראש כמו המג'ימיקס כשמערבבים בו את החומרים לעוגה. יש את הרגע הזה שבו עדיין רואים קמח, רואים סוכר חום, רואים ביצה, רואים אפילו את הקליפת לימון שאמא גיררה דק-דק - ואז המכשיר מתאמץ קצת ופתאום אין ביצים, אין סוכר חום, יש משהו חדש. זה מה שקרה גם לי. המחשבות שלי הפכו לבצק. הסתכלתי על התמונה ונזכרתי שפעם, בגיל ארבע, היתה לי תקופה שציירתי תרנגולות כועסות. האמת היא שאני לא יודעת אם ציירתי תרנגולות כועסות או סתם תרנגולות, אבל אמא נורא התלהבה ואז היא מיסגרה אחת מהן ותלתה אותה מעל המיטה שלי.

אחר כך חשבתי שצריך ללכת לדותן הביתה. אם הוא סחב את שקשוקה, אולי היא שם. אבל איך זה יכול להיות שאפי ראתה את דותן ודוקי רצים, ולא ראתה את שקשוקה? ולמה הם בכלל רצו? אולי אחד מהם החזיק את שקשוקה ואפי לא שמה לב? דותן גר בבית פרטי עם חצר. אופק בטח יסכים לבוא איתי. התכסיתי טוב טוב בשמיכה והלכתי לישון. ועדיין היה לי קר. מאז ששקשוקה נעלמה, אני משקשקת מקור כל לילה.

© כל הזכויות שמורות לכתר הוצאה לאור

שקשוקה נעלמת - גליה עוז איורים: תמר נהיר-ינאי

ספרים מקור  ספרים תרגום  שירה  עיון חברה ובקורת  מדעי אדם וטבע  
ספרות לא בדיונית   ספרים ילדים נוער   מדריכים ומסעות  מודעות ורוחניות  ישראל וא"י  
ניהול שיווק וכלכלה  מחוץ לרצף  אומנות ועיצוב  כתבי עת  פנאי ואוכל