|  אפריל 2014 |  מרץ 2014 |  פברואר 2014 |  ינואר 2014   

 | ספרים 2013-14 | ספרים 2012 | ספרים 2011 | ספרים 2010 | ספרים 2009 | ספרים 2008 | ספרים 2007 | ספרים 2006 | ספרים 2005 | 

» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» פרויקט נחום גוטמן
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006

גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

| כולם | ספרים בחודשים |
| אודות טקסט | יצירת קשר |
פרטיות בטקסט

ספרים חדשים בפורמט RSS

Google


» טקסט  » ספרים ילדים נוער  » ספרים חדשים באפריל 2007       חזור

הנער בפיג'מת הפסים
מאת: ג'ון בוין
The Boy in the Striped Pyjamas - John Boyne

ההוצאה:

ידיעות ספרים

השנה היא 1942 בברלין. ברונו הוא ילד גרמני, לא יהודי, שאביו הוא איש אס.אס בכיר. כשאביו מקבל קידום, משפחתו עוקרת מביתה. גדר גבוהה נמתחת עד לקצה האופק במקום החדש שבו ברונו ומשפחתו מתגוררים, וברונו הסקרן בוחן את סביבתו החדשה ומתעקש למצוא משהו אחר, משהו שישנה את האווירה הקודרת המעיבה עליה.

דרך עיניו מספר ברונו על המתרחש סביבו במחנה ההשמדה שליד ביתו - מבלי להבין מה הוא רואה.

בזמן שהוא חוקר את סביבתו החדשה הוא פוגש בנער יהודי שחייו והנסיבות להגעתו למקום שונים מאוד משלו. תוצאת המפגש ביניהם היא חברות שסופה טראגי ומפתיע.

הנער בפיג'מת הפסים
שתפו אותי

הספר הצליח מאוד באירופה וכיכב שבועות רבים ברשימות רבי המכר, והיה קטליזטור לדיון ציבורי סביב השאלה האם אפשר לדון עם ילדים בנושא השואה, ואם כן - מהי הדרך הטובה ביותר לעשות זאת? הספר מציע קריאה מאתגרת בנושא: כפי שברונו רואה את השואה מבעד לעיניו בתמימות ובראשוניות, כך יוכל גם הקורא לראות אותה ולחשוב עליה מחדש.

ביקורות מחו"ל
"אחד הספרים המרגשים שיצאו לאור השנה." אובזרוור
"ספר יוצא דופן...ספר נפלא." גארדיאן
"[ספר] רב עוצמה וטורד מנוחה. עבור רבים, הספר הזה עשוי להיות מפגש בלתי נשכח עם השואה, כפי שיומנה של אנה פרנק היה עבור הוריהם." יו אס איי טודיי
"אחד הספרים המרגשים ביותר שקראתי." הינדוסטאן טיימס
"ספר שלא מרפה מהמחשבה במשך ימים." האוסטרליאן

John Boyne was born in Dublin in 1971 and is currently events manager at Waterstone's Dublin. He studied at Trinity College, Dublin, and the University of East Anglia, where he completed the course in creative writing. At UEA he was awarded the Curtis Brown prize (shared with Toby Litt). His first short story was published in The Sunday Tribune and was subsequently shortlisted for a Hennessy Literary Award. meet the author, (video).

הנער בפיג'מת הפסים מאת ג'ון בוין בהוצאת ידיעות ספרים,
תרגום: דפנה לוי, עריכה: עפרה גלברט, 208 עמודים.

פרק ראשון, ברונו מגלה משהו | ג'ון בוין
יום אחד אחרי הצהריים, כשחזר ברונו הביתה מבית הספר, הוא הופתע למצוא את מריה, המשרתת של המשפחה - שתמיד מרכינה את ראשה ולעולם אינה מרימה את מבטה מעל השטיח - עומדת בחדרו, שולפת את כל חפציו מתוך הארון - אפילו את הדברים שהוא החביא במעמקי הארון, דברים ששייכים רק לו ואינם עסקו של איש - ואורזת אותם בארבע תיבות עץ גדולות.

"מה את עושה?" שאל בטון הכי מנומס שהצליח לגייס, כי אף על פי שלא שמח לבוא הביתה ולמצוא מישהו מחטט בחפציו, אמו תמיד אמרה לו שעליו להתייחס אל מריה בכבוד ולא לחקות את דרך דיבורו של אבא אליה. "סלקי את הידיים שלך מהדברים שלי."

מריה נענעה בראשה והצביעה לעבר גרם המדרגות שמאחוריו, אמו של ברונו הופיעה שם באותו הרגע. היא הייתה אישה גבוהה עם שיער אדום ארוך אסוף לתוך מין רשת על עורפה, והיא פיתלה עכשיו את ידיה בעצבנות כאילו היה משהו שהיא לא רצתה לומר או משהו שהיא לא רצתה להאמין בו.

"אמא," אמר ברונו, והתקרב אליה, "מה קורה פה? למה מריה מתעסקת בדברים שלי?"

"היא אורזת אותם," הסבירה אמא.

"אורזת אותם?" שאל, וסקר במחשבתו במהירות את אירועי הימים האחרונים להיזכר אם הוא היה שובב במיוחד או שאמר בקול רם את המילים ההן שאסור לו להגיד, ובגלל זה שולחים אותו מכאן. אבל הוא לא היה מסוגל לחשוב על שום דבר. לאמיתו של דבר, בימים האחרונים הוא התנהג בצורה מופתית אל כולם ולא היה מסוגל להיזכר שהוא עשה איזה בלגן. "למה?" הוא שאל. "מה עשיתי?"

אמא נכנסה בינתיים לחדר השינה שלה אבל לַארְס, המשרת, היה שם, וארז גם את הדברים שלה. היא נאנחה והרימה את ידיה באוויר בחוסר אונים לפני שחזרה לגרם המדרגות, ואחריה ברונו שלא היה מוכן לתת לה להתחמק בלי הסבר.

"אמא," הוא התעקש. "מה קורה פה? אנחנו עוברים דירה?"

"בוא איתי למטה," אמרה אמא, ופנתה אל חדר האוכל הגדול שבו הם אירחו את הנאצירֶר בארוחת ערב בשבוע שעבר. "נדבר על זה שם."

ברונו רץ למטה ואפילו עקף אותה במדרגות, וכשהיא הגיעה אל חדר האוכל הוא כבר חיכה לה שם. הוא הביט בה בלי לומר דבר במשך רגע אחד וחשב לעצמו שהיא לא הצליחה להתאפר הבוקר כמו שצריך, כי עפעפיה היו אדומים יותר מהרגיל, כמו אצלו אחרי שהוא מעולל משהו ומסתבך בצרות וגומר בבכי.

"באמת, אתה לא צריך לדאוג, ברונו," אמרה אמא, והתיישבה בכיסא שבו ישבה האישה הבלונדינית היפה שבאה לארוחה עם הנאצירֶר ונפנפה לו בידה כשאבא סגר את הדלתות. "לאמיתו של דבר, אם כבר, זאת הולכת להיות הרפתקה גדולה."

"מה?" שאל. "שולחים אותי מהבית?"

"לא, לא רק אותך," אמרה, ונראתה לרגע כאילו היא עומדת לחייך אבל בסוף התחרטה. "כולנו נוסעים. אבא שלך ואני, גרטל ואתה. ארבעתנו."

ברונו חשב על כך וקימט את מצחו. לא הפריע לו במיוחד ששולחים את גרטל מפני שהיא היתה מקרה אבוד ולא עשתה לו שום דבר חוץ מצרות. אבל נראה לו קצת לא הוגן שכולם חייבים לנסוע איתה. "אבל לאן?" שאל. "לאן בדיוק אנחנו נוסעים? למה אנחנו לא יכולים להישאר פה?"

"העבודה של אבא," הסבירה אמא. "אתה יודע כמה היא חשובה, נכון?"

"כן, כמובן," אמר ברונו, והנהן בראשו, כי תמיד היו בבית כל כך הרבה מבקרים - גברים במדים נהדרים, נשים עם מכונות כתיבה שהוא הוזהר לא לגעת בהן בידיו המזוהמות - והם תמיד היו מנומסים כל כך אל אבא ואמרו זה לזה שהוא אדם שכדאי לשים עין עליו ושלנאצירֶר יש תוכניות גדולות בשבילו. "טוב, לפעמים כשמישהו הוא חשוב מאוד," המשיכה אמא, "האיש שמעסיק אותו מבקש ממנו לנסוע למקום אחר מפני שיש תפקיד מיוחד מאוד שצריך לעשות שם."

"איזה מין תפקיד?" שאל ברונו, מפני שאם הוא רצה להיות ישר עם עצמו - וזה דבר שהוא תמיד ניסה להיות - הוא לא היה בטוח לגמרי מה בדיוק הייתה העבודה של אבא.

יום אחד בבית הספר כולם דיברו על האבות שלהם וקַרְל אמר שאבא שלו ירקן, וברונו ידע שזה נכון כי הייתה לו חנות ירקות במרכז העיר. ודניאל אמר שאבא שלו מורה, וברונו ידע שזה נכון כי הוא לימד את הילדים הגדולים שתמיד היה כדאי להתרחק מהם. ומרטין אמר שאבא שלו טבח, וברונו ידע שזה נכון מפני שלפעמים הוא בא לקחת את מרטין מבית הספר ואז הוא לבש תמיד מין חלוק לבן וסינור משובץ, כאילו הרגע יצא מהמטבח.

אבל כששאלו את ברונו מה עושה אביו הוא פתח את פיו לומר להם, ואז קלט שהוא בעצמו אינו יודע. הוא היה יכול לומר רק שאביו הוא איש שכדאי לשים עליו עין ושלנאצירר יש תוכניות גדולות בשבילו. אה, וגם יש לו מדים נהדרים.

"זה תפקיד חשוב מאוד," אמרה אמא, והיססה לרגע. "תפקיד שדורש אדם מיוחד מאוד. אתה יכול להבין את זה, נכון?"

"וכולנו גם כן חייבים לנסוע?" שאל ברונו.

"כמובן," אמרה אמא. "לא היית רוצה שאבא ייסע לעבודה החדשה שלו לבדו ויהיה בודד שם, מה?"

"אני חושב שלא," אמר ברונו.

"אבא יתגעגע אלינו נורא אם לא נהיה איתו," הוסיפה.

"אל מי הוא יתגעגע הכי הרבה?" שאל ברונו. "אלי או אל גרטל?"

"הוא יתגעגע אל שניכם באותה מידה," אמרה אמא; כי היא השתדלה מאוד לא להפלות בין הילדים, וברונו העריך את זה, בייחוד משום שידע שהוא היה המועדף עליה באמת.

"אבל מה יהיה עם הבית שלנו?" שאל ברונו. "מי ישגיח עליו כשאנחנו ניסע?"

אמא נאנחה וסקרה את החדר סביב כאילו לעולם לא תראה אותו עוד. הבית היה יפה מאוד והיו בו חמש קומות בסך הכול, אם כוללים גם את המרתף, שבו המבשלת הכינה את כל האוכל ומריה ולארְס ערכו את השולחן, התווכחו זה עם זה וקראו זה לזה בשמות שברונו לא היה אמור לחזור עליהם. ואם מוסיפים את החדר הקטן בקומה העליונה של הבית עם החלונות המשופעים שברונו היה יכול להשקיף דרכם על כל ברלין אם הוא עמד על קצות האצבעות והחזיק בחוזקה במסגרת החלון.

"נצטרך לסגור את הבית בינתיים," אמרה אמא. "אבל אנחנו נחזור אליו באחד הימים."

"ומה עם המבשלת?" שאל ברונו. "ולארְס? ומריה? הם לא יגורו פה?"

"הם באים איתנו," הסבירה אמא. "אבל מספיק עם השאלות עכשיו. אולי תעלה למעלה ותעזור למריה לארוז את הדברים שלך."

ברונו קם מהכיסא אבל לא הלך לשום מקום. היו עוד כמה שאלות שהוא רצה לשאול אותה לפני שיוכל להניח לעניין.

"זה רחוק?" הוא שאל. "העבודה החדשה של אבא, אני מתכוון. זה יותר רחוק מקילומטר?"

"נו באמת," אמרה אמא בצחוק, אם כי זה היה מין צחוק מוזר כי היא לא נראתה שמחה והיא הסיטה את פניה מברונו כאילו לא רצתה שהוא יראה אותם. "כן, ברונו," אמרה. "זה יותר רחוק מקילומטר. הרבה יותר מזה, למען האמת."

עיניו של ברונו נפקחו לרווחה ופיו התעגל בצורת הספרה 0. הוא הרגיש שזרועותיו נמתחות לצידי גופו כמו שקרה תמיד כשמשהו הפתיע אותו. "את לא מתכוונת שאנחנו עוזבים את ברלין?" שאל והתנשם בכבדות בזמן שאמר את המילים.

"כן, לצערי הרב," אמרה אמא והנהנה בעצב. "העבודה של אבא מאוד..."

"אבל מה עם בית הספר?" אמר ברונו ונכנס לדבריה, דבר שהוא לא היה אמור לעשות אבל הרגיש שיסלחו לו במקרה הזה. "ומה עם קַרְל ודניאל ומרטין? איך הם ידעו איפה אני כשנרצה לעשות דברים ביחד?"

"תצטרך להגיד שלום לחברים שלך בינתיים," אמרה אמא. "אבל אני בטוחה שאתה תראה אותם שוב בבוא הזמן. ואל תיכנס לדבריה של אמא כשהיא מדברת, בבקשה," היא הוסיפה, כי אף על פי שהחדשות היו מוזרות ולא נעימות, לא הייתה שום הצדקה לכך שברונו יפר את כללי הנימוס שלימדו אותו.

"להגיד להם שלום? שאל, והביט בה בהפתעה. "להגיד להם שלום?" חזר ואמר בגמגום כאילו היה פיו מלא ביסקוויטים שהוא לעס לחתיכות זעירות אך עדיין לא בלע. "להגיד שלום לקַרְל ודניאל ומרטין?" המשיך, וקולו התקרב יותר ויותר לצעקה, שלא הייתה מותרת בתוך הבית. "אבל הם שלושת החברים הכי טובים שלי!"

"אה, אתה תמצא חברים אחרים," אמרה אמא, ונפנפה בידה באוויר בביטול, כאילו מציאת שלושה חברים טובים היא עניין של מה בכך.

"אבל היו לנו תוכניות," הוא מחה.

"תוכניות?" שאלה אמא והרימה את גבותיה בפליאה. "איזה מין תוכניות?"

"טוב, אסור לי לגלות," אמר ברונו, שלא היה יכול לגלות את טבען המדויק של התוכניות - שכללו די הרבה בלגן, בייחוד בשבועות של חופשת הקיץ שאז יוכלו להקדיש את הזמן לא רק לַתוכניות אלא לביצוען ממש.

"אני מצטערת, ברונו," אמרה אמא, "אבל התוכניות שלך פשוט יצטרכו לחכות. אין לנו ברירה בעניין הזה."

"אבל, אמא!"

"ברונו, מספיק," אמרה בכעס וקמה להראות לו שהיא דיברה ברצינות כשאמרה לו מספיק. "באמת, רק בשבוע שעבר התלוננת על זה שכל כך הרבה דברים השתנו כאן בזמן האחרון."

"כן, אני לא אוהב שאנחנו צריכים לכבות את כל האורות בלילה עכשיו," הודה.

"כולם צריכים לעשות את זה," אמרה אמא. "זה שומר עלינו. ומי יודע, אולי נהיה בפחות סכנה אם נעבור מכאן. עכשיו אני רוצה שתעלה למעלה ותעזור למריה לארוז את הדברים שלך. אין לנו הרבה זמן להכנות כמו שהיינו רוצים, הודות לאנשים מסוימים."

ברונו הנהן ויצא מהחדר בעצב. הוא ידע ש"אנשים מסוימים" הוא ביטוי שהמבוגרים אומרים במקום להגיד "אבא" ושהוא עצמו אינו אמור להשתמש בו.

הוא עלה במדרגות לאיטו, מחזיק במעקה ביד אחת ושואל את עצמו אם בבית החדש במקום החדש שבו תהיה העבודה החדשה של אבא יהיה מעקה טוב כזה להחליק עליו למטה כמו המעקה הזה. כי המעקה בבית הזה נמתח מהקומה העליונה - מול החדר הקטן שממנו היה יכול לראות, אם עמד על קצות האצבעות ונאחז בחוזקה בחלון, את כל ברלין - עד קומת הקרקע, בדיוק מול שתי דלתות האלון העצומות. ולא היה דבר שברונו אהב יותר מלהחליק כל הדרך מלמעלה למטה, ולעשות קולות של רוח בשעת מעשה.

מהקומה העליונה בדרך למטה לזו שמתחתיה, היכן שהיה החדר של אמא ואבא, וחדר האמבטיה הגדול, שהיה אסור לו להיכנס אליו בכל מקרה.

ומשם למטה אל הקומה הבאה, שבה היה החדר שלו, וגם החדר של גרטל, וחדר האמבטיה הקטן יותר שבו הוא היה אמור להשתמש לעיתים קרובות יותר ממה שהשתמש באמת.

ומשם למטה אל קומת הקרקע, ושם היית נופל מקצה המעקה והיית צריך לנחות על שתי הרגליים או שהפסדת חמש נקודות והיית צריך להתחיל הכל מהתחלה.

המעקה היה הדבר הכי טוב בבית הזה - זה והעובדה שסבא וסבתא גרו בקרבת מקום - וכשהוא חשב על זה הוא שאל את עצמו אם גם הם יבואו אל המקום החדש והוא הניח שהם יבואו כי הרי אי אפשר להשאיר אותם לבדם. אף אחד לא צריך באמת את גרטל מפני שהיא מקרה אבוד - יהיה הרבה יותר קל אם היא תישאר להשגיח על הבית - אבל סבא וסבתא? טוב, זה כבר עניין אחר לגמרי.

ברונו עלה לאט במדרגות אל חדרו, אך לפני שנכנס פנימה הוא הביט לאחור במורד המדרגות אל קומת הקרקע וראה את אמא נכנסת למשרד של אבא, שהיה מול חדר האוכל - והיה מחוץ לתחום כל הזמן ובלי יוצא מן הכלל - ושמע אותה מדברת אליו בקול רם עד שאבא דיבר בקול רם יותר ממה שאמא יכלה וזה שם קץ לשיחתם. ואז נסגרה הדלת של המשרד וברונו לא היה יכול לשמוע עוד וחשב שאולי כדאי לו לחזור לחדרו ולהתחיל לארוז במקום מריה, מפני שאחרת היא עלולה לשלוף את כל חפציו מתוך הארון בלי שום זהירות או התחשבות, אפילו את הדברים שהוא החביא במעמקי הארון והיו שייכים רק לו ולא היו עסק של אף אחד אחר.

פרק שני, הבית החדש
כשראה ברונו בפעם הראשונה את הבית החדש עיניו נפקחו לרווחה, פיו נפער בצורת הספרה 0 וזרועותיו שוב נמתחו לצידי גופו. הכול נראה ההפך הגמור מביתם הישן והוא לא היה יכול להאמין שהם באמת הולכים לגור שם.

הבית בברלין עמד ברחוב שקט ולצידו היו עוד בתים גדולים כמו הבית שלו, ותמיד היה נעים להסתכל עליהם מפני שהם היו כמעט כמו הבית שלו אבל לא ממש, וילדים אחרים גרו בהם והוא שיחק איתם (אם הם היו חברים) או התרחק מהם (אם הם היו צרה צרורה). הבית החדש, לעומת זאת, עמד לגמרי לבדו במקום ריק ושומם ושום בתים אחרים לא נראה לעין, מה שאמר שלא יהיו שום משפחות אחרות בסביבה ולא ילדים אחרים לשחק איתם, לא חברים ולא צרה צרורה.

הבית בברלין היה עצום, ואף על פי שהוא חי שם תשע שנים, עדיין היה יכול למצוא בו פינות ומקומות מסתור שהוא עוד לא גמר לחקור אותם. היו אפילו חדרים שלמים - כמו המשרד של אבא, שהיה מחוץ לתחום כל הזמן ובלי יוצא מן הכלל - שכף רגלו בקושי דרכה בו. אבל בבית החדש היו שלוש קומות בלבד: הקומה העליונה שבה היו כל שלושת חדרי השינה ורק חדר אמבטיה אחד, קומת קרקע עם מטבח, חדר אוכל ומשרד חדש לאבא (שבוודאי, כך שיער, חלו עליו אותן המגבלות כמו על המשרד הישן), ומרתף שבו ישנו המשרתים.

מסביב לבית בברלין היו רחובות אחרים עם בתים גדולים, וכשהלכת לכיוון מרכז העיר היו תמיד אנשים שהלכו שם על המדרכות ונעצרו לפטפט זה עם זה או מיהרו ואמרו שאין להם זמן לעצור, לא היום, כשיש הם מאה ואחד דברים לעשות. היו שם חנויות עם חלונות ראווה נוצצים, ודוכני פירות וירקות עם מגשים גדולים ועליהם ערימות גבוהות של כרוב, גזר, כרובית ותירס. אחרים היו עמוסים בכרישה ופטריות, צנון ונבטים; אחרים בחסה, שעועית ירוקה, קישואים ולפת. לפעמים הוא אהב לעמוד מול הדוכנים האלה, לעצום עיניים ולנשום את ניחוחותיהם, להרגיש איך ראשו מסתחרר מהתערובת המתוקה של הריחות. אבל לא היו שום רחובות אחרים מסביב לבית החדש, איש לא הלך לאיטו ואיש לא מיהר לדרכו מסביב, ובטח שלא היו חנויות או דוכני פירות וירקות. כשהוא עצם את עיניו, היתה לו הרגשה שהכל מסביבו ריק וקר, כאילו היה במקום הכי בודד בעולם. באמצע שום מקום.

בברלין היו שולחנות על המדרכות ברחוב, ולפעמים כשהוא חזר מבית הספר עם קַרְל, דניאל ומרטין, הם ראו גברים ונשים יושבים שם, שותים משקאות מוקצפים וצוחקים בקול; האנשים שישבו שם על יד השולחנות היו בוודאי אנשים מצחיקים מאוד, ככה הוא חשב תמיד, כי לא משנה מה הם אמרו, מישהו תמיד צחק. אבל משהו בבית החדש הזה אמר לברונו שאף אחד לא צחק שם אף פעם; שלא היה שם שום דבר לצחוק עליו ושום דבר לשמוח עליו.

"אני חושב שזה היה רעיון רע," אמר ברונו כמה שעות לאחר בואם, כשמריה פירקה את המזוודות שלו בקומה העליונה. (אבל מריה לא היתה המשרתת היחידה בבית החדש: היו שם עוד שלוש בחורות רזות מאוד שדיברו זו אל זו בלחישה בלבד. היה גם איש זקן אחד שתפקידו, כך נאמר לו, היה להכין את הירקות בכל יום ולשרת אותם על יד שולחן האוכל, והוא נראה אומלל מאוד וגם קצת כועס.) "המחשבות לא יעזרו," אמרה אמא, ופתחה קופסה שהכילה את מערכת שישים וארבע הכוסות שסבא וסבתא נתנו לה כשהיא התחתנה עם אבא. "אנשים מסוימים מחליטים את כל ההחלטות בשבילנו."

ברונו לא ידע לְמה היא מתכוונת ולכן העמיד פנים כאילו היא בכלל לא אמרה את זה. "אני חושב שזה היה רעיון רע," חזר ואמר. "אני חושב שהכי טוב לשכוח את כל המקום הזה ופשוט לחזור הביתה. אנחנו יכולים לזקוף את זה לזכות הניסיון," הוא הוסיף, ביטוי שהוא למד לא מזמן והחליט להשתמש בו לעיתים קרובת ככל האפשר.

אמא חייכה והניחה את הכוסות בזהירות על השולחן. "יש לי ביטוי אחר בשבילך," אמרה. "עלינו מוטלת החובה להוציא מתוק מעַז. כלומר להצמיח דבר טוב מתוך הרע."

"אה, אני לא יודע אם זה נכון," אמר ברונו. "אני חושב שאת צריכה להגיד לאבא ששינית את דעתך ו... טוב... אם אנחנו חייבים להישאר כאן עד סוף היום ולאכול כאן ארוחת ערב ולישון כאן הלילה בגלל שכולנו עייפים, אז זה בסדר, אבל נצטרך לקום מוקדם בבוקר כדי להספיק לחזור לברלין לתה-מִנחה מחר."

אמא נאנחה. "ברונו, למה לא תעלה למעלה ותעזור למריה לפרוק את הדברים שלך?" שאלה.

"אבל אין טעם לפרוק אם אנחנו לא..."

"ברונו, די, לך תעשה את זה, בבקשה!" אמרה אמא בכעס, כי מסתבר שלה מותר להיכנס לדבריו אבל לא להפך. "אנחנו פה, הגענו, זה הבית שלנו בעתיד הנראה לעין ואנחנו פשוט צריכים לקבל את זה ברוח טובה. אתה מבין אותי?"

הוא לא הבין מה זה "עתיד נראה לעין" ואמר לה זאת.

"זה אומר שכאן אנחנו גרים עכשיו, ברונו," אמרה אמא. "וזה סוף הוויכוח."

ברונו חש כאב בבטנו והוא הרגיש שמשהו צומח בתוכו, משהו שיעשה את דרכו מעלה מתחתית המעמקים שבתוכו אל העולם החיצון, ואז יגרום לו לצעוק ולצרוח שכל העניין רע ולא צודק וטעות גדולה שמישהו ישלם עליה באחד הימים, או שפשוט יגרום לו לפרוץ בבכי. הוא לא היה מסוגל להבין איך כל זה קרה. יום אחד הוא מאושר לגמרי, מְשַׂחק בבית, יש לו שלושה חברים טובים באמת, הוא מחליק לאורך המעקה, מנסה לעמוד על קצות האצבעות ולראות את כל ברלין, ופתאום הוא תקוע כאן בבית הקר והגועלי הזה, עם שלוש משרתות לוחשות ומלצר שהוא גם עצוב וגם כועס, ואף אחד לא נראה כאן כאילו יוכל אי פעם להיות עליז.

"ברונו, אני רוצה שתעלה למעלה ותסדר את הדברים שלך ואני רוצה שתעשה את זה עכשיו," אמרה אמא בקול לא ידידותי, והוא ידע שהיא מתכוונת ברצינות והוא הסתובב ויצא מהחדר בלי מילה נוספת. הוא הרגיש שהדמעות נקוות מאחורי עיניו אבל החליט לא להרשות להן להופיע.

הוא עלה במדרגות והסתובב לאיטו, מקווה למצוא דלת קטנה או איזו פינה סגורה שאפשר לחקור מה יש בה, אבל לא היה כלום. בקומה שלו היו רק ארבע דלתות, שתיים מכל צד, פונות זו אל זו. דלת לחדר שלו, דלת לחדר של גרטל, דלת לחדר של אמא ואבא, ודלת לחדר האמבטיה.

"זה לא בית ואף פעם לא יהיה," הוא מלמל חרש כשנכנס בדלת שלו ומצא את כל בגדיו מפוזרים על המיטה ואילו קופסאות הצעצועים והספרים אפילו לא נפתחו. ברור שסדר העדיפויות של מריה היה משובש.

"אמא שלחה אותי לעזור," הוא אמר בשקט, ומריה הנהנה והצביעה על שקית גדולה שהכילה את כל הגרביים, הגופיות והתחתונים שלו.

"אם תמיין אותם, תוכל לשים אותם בשידת המגירות שם," אמרה, והצביעה על שידה מכוערת שעמדה בצד השני של החדר על יד ראי מכוסה אבק.

ברונו נאנח ופתח את השקית; היא הייתה מלאה עד גדותיה בבגדים תחתונים והוא רצה פתאום לזחול לתוך השקית ולקוות שכאשר הוא ייצא הוא יתעורר וימצא את עצמו שוב בבית.

"מה את חושבת על כל זה, מריה?" הוא שאל אחרי שתיקה ארוכה מפני שהוא תמיד חיבב את מריה והרגיש כאילו היא אחת מבני המשפחה, אף על פי שאבא אמר שהיא רק משרתת וגם משלמים לה יותר מדי.

"על כל מה?" שאלה.

"זה," אמר כאילו היה זה הדבר הכי מובן בעולם. "לבוא למקום כזה. את לא חושבת שעשינו טעות גדולה? "

"זה לא התפקיד שלי להגיד, אדון ברונו," אמרה מריה. "אמא שלך הסבירה לך על העבודה של אבא שלך ו..."

"אה, נמאס לי לשמוע על העבודה של אבא," אמר ברונו וקטע את דבריה. "כל הזמן אנחנו שומעים רק על זה, אם את שואלת אותי. העבודה של אבא פה והעבודה של אבא שם. טוב, אם בגלל העבודה של אבא אנחנו צריכים לעזוב את הבית שלנו ואת המעקה של המדרגות ואת שלושת החברים הכי טובים שלי, אז אני חושב שאבא היה צריך לחשוב פעמיים על העבודה שלו, את לא מסכימה?"

ברגע זה בדיוק נשמעה חריקה במסדרון וברונו הרים את מבטו וראה את הדלת אל החדר של אמא ואבא נפתחת מעט. הוא קפא ובמשך רגע אחד לא היה מסוגל לזוז. אמא עדיין הייתה למטה, וזה אומר שאבא היה שם ושאולי הוא שמע את כל מה שברונו אמר זה עתה. הוא הסתכל על הדלת, בקושי מעז לנשום, שואל את עצמו אם אבא ייצא ממנה וייקח אותו למטה לנזיפה רצינית.

הדלת נפתחה לרווחה וברונו נסוג כשראה דמות מופיעה, אבל זה לא היה אבא. זה היה גבר צעיר בהרבה, וגם לא גבוה כמו אבא, אבל הוא לבש מדים מאותו הסוג, רק בלי כל כך הרבה עיטורים כמו שהיו לאבא. הוא נראה רציני מאוד והכובע שלו היה מהודק לראשו. סביב רקותיו ברונו ראה ששערו היה בלונדיני מאוד, גוון כמעט לא טבעי של צהוב. הוא החזיק קופסה ופנה לעבר המדרגות, אבל הוא נעצר לרגע כשראה את ברונו עומד ומביט בו. הוא סקר את הנער מעלה ומטה כאילו מעולם לא ראה ילד ולא היה בטוח לגמרי מה הוא אמור לעשות איתו: לאכול אותו, להתעלם ממנו או לבעוט בו במורד המדרגות. במקום זה הוא שלח אל ברונו מנוֹד ראש קצר והמשיך בדרכו.

"מי זה היה?" שאל ברונו. הגבר הצעיר נראה רציני ועסוק כל כך וברונו הניח שהוא כנראה מישהו חשוב מאוד.

"אחד החיילים של אבא שלך, אני חושבת," אמה מריה, שעמדה זקופה מאוד כשהגבר הצעיר הופיע והחזיקה את ידיה לפניה כמו בתפילה. היא הסתכלה על הרצפה ולא אל פניו, כאילו פחדה שתיהפך לאבן אם היא תביט בו ישירות; היא נרגעה רק לאחר שהוא נעלם. "נצטרך להכיר אותם עם הזמן."

"אני לא חושב שהוא מוצא חן בעיני," אמר ברונו. "הוא היה יותר מדי רציני."

"גם אבא שלך יותר מדי רציני," אמרה מריה.

"כן, אבל הוא אבא," הסביר ברונו. "אבות אמורים להיות רציניים. זה לא משנה אם הם ירקנים או מורים או טבחים או מפקדים," אמר ומנה את כל המקצועות שהוא ידע שיש לאבות מכובדים והגונים. "ואני לא חושב שהאיש הזה נראה כמו אבא. אפילו שהוא היה רציני מאוד, זה בטוח."

"טוב, יש להם תפקידים רציניים מאוד," אמרה מריה באנחה. "או ככה הם חושבים בכל אופן. אבל אני במקומך הייתי מתרחקת מהחיילים."

"אני לא רואה מה עוד אפשר לעשות חוץ מזה," אמר ברונו בעצב. "אני אפילו לא חושב שיהיה לי עם מי לשחק כאן חוץ מגרטל, וגם זה בכלל לא כיף. היא מקרה אבוד."

הוא הרגיש ששוב הוא עומד לפרוץ בבכי אבל התאפק, כי לא רצה להיראות כמו תינוק מול מריה. הוא העיף מבט סביב החדר בלי להרים את עיניו מהרצפה, מנסה לראות אם אפשר למצוא שם משהו מעניין. לא היה. או שנדמה שלא היה. אבל אז, דבר אחד צד את עינו. בפינת החדר מול הדלת היה חלון בתקרה שנמתח מטה אל תוך הקיר, דומה קצת לחלון בקומה העליונה בבית בברלין, רק לא כל ככך גבוה. ברונו הביט בחלון וחשב שאולי הוא יוכל להסתכל החוצה אפילו בלי לעמוד על קצות האצבעות.

הוא התקרב לאט אל החלון, מקווה שמכאן יוכל לראות רחוק רחוק עד ברלין, את ביתו ואת הרחובות שמסביב ואת השולחנות והאנשים שישבו שם ושתו את המשקאות המוקצפים וסיפרו זה לזה סיפורים מצחיקים. הוא ניגש לאט, מפני שלא רצה להתאכזב. אבל זה היה חדר קטן של ילד קטן והוא לא היה צריך ללכת הרבה כדי להגיע לחלון. הוא הצמיד את פניו לזכוכית וראה מה היה שם בחוץ, והפעם נפקחו עיניו לרווחה ופיו התעגל בצורת הספרה 0, ידיו נצמדו לצידי גופו מפני שמשהו גרם לו להרגיש קר מאוד וחסר ביטחון.

© כל הזכויות שמורות לידיעות ספרים הוצאה לאור

הנער בפיג'מת הפסים - ג'ון בוין
The Boy in the Striped Pyjamas - John Boyne

The Boy in the Striped Pyjamas - John Boyne


לראש העמוד

| כתב עת - ספרים | בית חכם | עולם חדש | רמקולים | זכות הילד לכבוד
| סמיוטיקה | מטר | רמות | tom nifker

Google

הספרים החדשים באפריל 2014:
אבא אני כובשת, אופטימי א, אינטליגנציה תוצאתית, איש המבצעים - מייק הררי, אנטי שביר, ארמונות בחול, בריחה מן הגיהינום, גלויות לילדי הקטן, דברים רעים, האבולוציה של ברונו ליטלמור, הברירה, היזהר במשאלותיך, הקרבות האבודים של לאונרדו ומיכלאנג´לו, והמלך לא ידעה, יצירה עלומה, כמעט בלתי נראה, לחישת הצללים, לילה ולואיס, מברלין לשנחאי, מה שהזמן והעצב הותירו, נאמנות למקור , עולם של שפע, עין הכמהין, צעקה הפוכה, קרובים-רחוקים, תיק ריכטר, תעלומת האיש שמת צוחק.

הספרים החדשים במרץ 2014:
אביגיל, אהבה היא תמיד של שם, אור קדומים, אידיופתיה, איך לעשות מכה באסיה, אלה החיים, אלופי התמימות, אמנות הסיפור של אהרן אפלפלד, אני ליאונה, בית הסודות, בעולם לא מתוקן, ג'פנטאון, האדמה הטובה, האיש מסין, ההתנגדות היהודית לציונות, החלוץ החברתי: ד"ר ישראל כץ, היהדות שלא הכרנו, היפנוזה: דרכה של הנפש ליצור את הגוף, הישראלים שביקשו לרפא את העולם, הכלה המתחזה, המחברת האדומה, המתים אינם יודעים, הסוד הקדמוני, הרשעת חפים מפשע בישראל ובעולם, חותמם של הדברים כולם, חלומות של אחרים, חלומותיהם החדשים, טיפול קצר מועד, ילדיהם של שומרי הפילים, ימים של בהירות מדהימה, כולם בשביל אחד, כיוון הנדידה, להיות בעולם, להציל את מוצרט, לקראת פילוסופיה של הצילום, מופע-העצמי, ספינת העבדים, היסטוריה אנושית, עוברת אורח, עירום בין זאבים, פסיכואנליזה והגאולה העברית הקדומה, פרקליטי העשוקים , קץ האושר, רוגטקה, סיפורים, רודריגז, שאלת פתיחה, שני פשעים, תאנה ממתינה לשמיים.

ספרים

סמיוטיקה - בניית אתרים, עיצוב אתרים