» טקסט  » ספרים ילדים נוער  » ספרים חדשים באוקטובר 2007       חזור

הסודות של אבא
מאת: חנה לִבנה

ההוצאה: כתר לעמוס, אבא של שקד, יש פיצוצייה, והקונים הקבועים בה הם החברים הכי טובים של שניהם. לעמוס יש גם סודות שהוא לא מגלה. שקד חושב, בעצם, שעמוס משקר. גם לשקד יש סוד, ובגללו הוא לא מזמין אליו חברים ואפשר להגיד שכמעט אין לו חברים. שקד מסתיר את הסוד שלו, אבל כשעמוס משקר בטלפון הוא כועס עליו יותר מתמיד. כועס כל כך, עד שהוא בורח מהבית כדי לגלות את אחד הסודות הכי סודיים. המסע מוליך את שקד למקומות מרוחקים וקסומים, שבהם הוא מכיר חברים חדשים. הוא נעזר בהם - וגם ב"קבועים", כמובן, ובסופו של דבר נראה שגם עמוס וגם שקד ישאירו את הסודות מאחוריהם.

חנה לבנה נולדה במושבה יבנאל. ספרה הראשון, "הבול" [1995], זכה בפרס זאב. מספריה האחרים: "החברה שלי אלין", "ארגון הלא מקובלים", "סבתא של טרזן" ו"ילד אמיתי".

הסודות של אבא מאת חנה ליבנה בהוצאת כתר ,137 עמודים.

פרק ראשון: הטלפון הוורוד
מאז שאני זוכר את עצמי אני לבדי, בלי חברים. הולך לבדי, וחוזר לבדי, ומשחק לבדי, ועושה שיעורים לבדי. למה? כי אני הכי קטן, הכי פחדן, וגם בגלל עוד משהו שאני לא מגלה.

עמוס, אבא שלי, תמיד אומר לי לא לשים לב שהילדים בכיתה צוחקים עלי שאני קטנצ'יק. "גם עלי צחקו תמיד," הוא אומר. "לא רק כשהייתי ילד. קראו לי 'איש קטן'."

אני באמת מנסה לא לשים לב, אבל לא תמיד זה מצליח לי. אולי בגלל זה אני בכלל לא מתחבר איתם, עם הילדים מהכיתה שלי. בהפסקות אני חופר לי בארגז החול, שהכינו אותו לקטנים אבל הם לא משתמשים בו, או שאני בכלל לא יוצא לחצר, אני נשאר בכיתה, קורא ספר או חולם.

היום כל הילדים נשארו בהפסקה בכיתה, כי נועה הביאה מכשיר טלפון סלולרי ורוד, משוכלל, שגם מצלם וגם אפשר לראות בו טלוויזיה וגם לשמוע מוסיקה. היא התגאתה שהיא הכריחה את אמא שלה לקנות לה אותו, למרות שהוא עלה המון כסף, וזה באמת מראה כמה ההורים שלה באמת מבינים בגבולות.

בכל אופן, כל הילדים הצטופפו סביבה, ונועה הראתה להם איך הוורוד הזה פועל. אני ישבתי לי בכיסא שלי. לפנַי ישב ויטלי, שגם הוא לא ממש חברותי. פתאום שמעתי קולות צועקים: "הנה, תצלמי אותם, את הגמד ואת הרוסי!"

הרמתי את הראש, וראיתי ממש מולי את נועה עם המכשיר שלה, עומדת ומצלמת אותי ואת ויטלי, וכל הילדים צוחקים. "תשלחי את התמונה לספר השיאים של גינס!" צעק מישהו, "שיראו את שני היצורים הכי מוזרים בבית הספר."

תכף יצאתי בריצה מהכיתה, וישר לארגז החול שלי. ישבתי שם ולא היה לי חשק אפילו לבנות את אחד מהבניינים שאני מתכנן תמיד. לקחתי חופן חול באצבעות וראיתי את הגרגרים זורמים להם למטה, מתערבבים בחול. כולם היו דומים אחד לשני, קטנים וצהובים ומאירים באור השמש. פתאום את האור הזה כיסה צל.

הרמתי את העיניים. ויטלי עמד מעלי. הוא התיישב לידי ושתקנו. "מה אתה חופר תמיד?" שאל לבסוף,

"כלום," אמרתי; "אבל אולי אני צריך לחפור מקום לכל המפלצות מהכיתה." ויטלי צחק, ושנינו התחלנו לחפור יחד בחול. היה לי דווקא נעים לא לשבת לבדי. לא היינו צריכים לדבר אפילו. היינו רק החול, אנחנו והשמש. ולפעמים, כשהרמתי את הראש, ויטלי חייך אלי. אף פעם לא שמתי לב שיש לו חיוך כזה נחמד.

ואז נשמע הצלצול. נכנסנו לשיעור חשבון. בסוף השיעור היה שוב צלצול להפסקה, ואז שמעתי את הקול של נועה. "איפה הפלאפון שלי? אני לא מוצאת את הפלאפון שלי, מישהו לקח לי את הפלפון!?"

החברות שלה מיד התקבצו סביבה ועזרו לה לחפש. הן רוקנו את כל הילקוט שלה, והפלאפון לא נמצא.

נועה התחילה לבכות, והמורה ביקשה מכולנו להישאר בכיתה וקראה למנהל. המנהל הגיע רציני וכועס. "נכון שאסור לכם להביא פלאפונים לבית הספר," אמר לנו, "אבל מי שלוקח משהו לא שלו - עושה מעשה הרבה יותר חמור. אנחנו לא נצא מפה," הכריז המנהל, "עד שנמצא את הסלולרי של נועה."

הוא והמורה עברו בכל הכיתה, ילקוט-ילקוט, וחיפשו. קודם מתחילת הטור עד קצה הכיתה, ובחזרה מסוף הטור החדש להתחלה. היינו צריכים לרוקן גם את הכיסים, והם בדקו אצל כל אחד. כשהגיעו אלי פתחתי את הילקוט שלי בלב רועד, וחוץ מסנדוויץ' משלשום שהסריח את כל הילקוט - ועכשיו גם את הכיתה - הם לא מצאו שום דבר.

ואז הם פתחו את הילקוט של ויטלי. המנהל חיטט בתיק והוציא משם את הפלאפון. כולם הביטו בויטלי ובפלאפון, וגם ויטלי הביט בפלאפון ואחרי רגע התחיל לגמגם: "אבל איך יכולתי," אמר, "לא הייתי בכיתה בהפסקה."

"לטלפון סלולרי אין רגליים משלו," אמר המנהל, "ועובדה שהוא נמצא כאן, בתיק שלך."

"אבל אני לא לקחתי," אמר ויטלי. "אני נשבע, תאמינו לי."

"הוא בטח קינא," צעקה עלמה, חברה של נועה, "כי להם, לרוסים, אין כסף לקנות כזה. אמא שלו היא עוזרת בית."

"יש לנו מספיק כסף," אמר ויטלי מתוך בכי. "אנחנו לא צריכים שום דבר."

"זאת בטח נקמה, כי קראנו לו רוסי," צעק ים.

"מה פתאום," בכה ויטלי, "אני באמת רוסי."

"זו לא השאלה כאן," אמר המנהל, והשתיק את כולם עם היד. "בוצע מעשה נורא. אולי אפילו נערב את המשטרה, אבל קודם כול אנחנו נזמין לכאן מיד את הוריו ושל ויטלי."

הצבע נעלם מהפנים של ויטלי. "לא, לא את אמא שלי," אמר ויטלי, "בבקשה."

"היית צריך לחשוב על זה קודם," אמר המנהל.

"אבל זה לא אני," אמר ויטלי שוב.

המנהל הסתפק הפעם בנפנוף בסלולרי הוורוד. "הוכחה זו הוכחה," אמר. ויטלי ישב וכל גופו רעד. "בסדר," אמר בקול רועד, "אז תאשימו אותי שלקחתי את הפלאפון, אבל אל תגידו לאמא שלי כי היא תשתגע מזה."

המנהל הביט בו, אחז בידו ולקח אותו לחדר שלו. מיד ברגע שהם יצאו התחילה מהומה בכיתה. "איזה גנב," אמרה נועה. "צריך להיזהר מהם, גם אמא שלי אומרת. ברוסיה הם כולם פושעים." על הפנים שלה הייתה לה הבעה של מלכה צודקת שלקחו ממנה את הכתר.

אני, שכל הזמן הזה כמעט ולא נשמתי, פתאום שמעתי את עצמי אומר: "זה לא נכון." כולם הביטו בי. הם לא רגילים שאני מדבר.

"מה לא נכון," שאלה עלמה, "מה?"

"אולי אתה בכלל עזרת לו," אמר ים. "בטח נעלבתם ממה שאמרנו ורציתם להתנקם."

לא ידעתי מה לענות להם. לקחתי את הילקוט והתחלתי לרוץ. רצתי במהירות לשער בית הספר. למזלי השומר לא היה בשער; בטח עשה סיבוב מסביב לגדר של בית הספר. פתחתי את השער ורצתי כל הדרך הביתה.

© כל הזכויות שמורות לכתר הוצאה לאור

הסודות של אבא - חנה לִבנה