Amazon.com Widgets

  ספרים חדשים - אתר טקסט    ⚞  שנת 2007  ⚟

 | 2019 | 2018 | 2017 | 2016 | 2015 | 2014 | 2013 | 2012 | 2011 | 2010 | 2009 | 2008 | שנת 2007 | 2006 | 2005 | 

|  אוגוסט 2019 |  יולי 2019 |  יוני 2019 |  מאי 2019 |  אפריל 2019 |  מרץ 2019 |  פברואר 2019 |  ינואר 2019  |  דצמבר 2018 |  נובמבר 2018  |  אוקטובר 2018 |  ספטמבר 2018 |

» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» פרויקט נחום גוטמן
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006

גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

| כולם | ספרים בחודשים |
| אודות טקסט | יצירת קשר |
פרטיות בטקסט

ספרים חדשים בפורמט RSS


» טקסט  » ישראל וא"י  » ספרים חדשים במאי 2007       חזור

מצבא העם לצבא הפריפריות
מאת: יגיל לוי

From "People's Army" to "Army of the Peripheries" - Yagil Levy

ההוצאה:

כרמל

מהו ההסבר לתהפוכות שחלו במדיניותה הצבאית המזגזגת של ישראל מאמצע שנות התשעים? - מגילויי המתינות של אוסלו והנסיגה החד-צדדית מלבנון של מה שהצטייר כ"צבא השלום" - להסלמת הלחימה בפלסטינים באינתיפאדת אל-אקצה ועד לקריסתה של הרשות הפלסטינית, שנחשבה לשותפה ביטחונית של ישראל - מכאן זיג חזרה ל"התנתקות" - ושוב זג למלחמת לבנון השנייה.

עם תהפוכות אלה מבקש להתמודד הספר מצבא העם לצבא הפריפריות.

הספר מראה כיצד השינוי בהרכב החברתי של הדרג הלוחם בצבא - מהתבססות על המעמד הבינוני אל הישענות גוברת והולכת על קבוצות דתיות ופריפריאליות - מביא לניהול מזגזג של המדיניות הצבאית, בין מתינות להפגנת כוח, בין לחציה של חברת השוק לאינטרסים של הצבא וההטיה הלוחמנית של הקבוצות המשרתות בו.

מצבא העם לצבא הפריפריות
שתפו אותי

ד"ר יגיל לוי חוקר את משולש היחסים צבא-חברה-פוליטיקה ומלמד במחלקה למנהל ומדיניות ציבורית באוניברסיטת בן-גוריון. ספריו הם: Trial and Error: Israel's Route from War to De-Escalation (1997); צבא אחר לישראל: מיליטריזם חומרני בישראל (2003); ובשנת 2007 יראה אור ספרו Israel's Materialist Militarism.

מצבא העם לצבא הפריפריות מאת יגיל לוי בהוצאת כרמל, בסדרת "תמונת מצב" בעריכת גבי שפר, סדרה המבקשת לבחון את מצבה העכשווי של ישראל ואת בעיותיה בתחומים שונים ולהעריך את כיווני התפתחותה. איור: מיכל בוננו.

תוכן העניינים:
+ דבר עורך הסדרה
+ תודות
+ מבוא
+ פרק א: ההיסטוריה הצבאית-פוליטית - המשוואה הרפובליקנית והפרתה
+ פרק ב: האינתיפאדה כהמשך לאוסלו
+ פרק ג: ההרוגים החדשים: המיפוי החברתי של הרוגי צה"ל באינתיפאדת אלֿאקצה
+ פרק ד: האלימות הצבאית כמבחן של תחרות
+ פרק ה: מ"צבא העם" ל"צבא השוק"
+ פרק ו: "הצבא המשוקע" מבצע התנתקות
+ פרק ז: המלחמה של "פער הלגיטימציות" - מלחמת לבנון השנייה
+ פרק ח: הדרך לצבא מקצועי
+ סיכום: המשוואה הרפובליקנית, הפרתה וכינונה המחודש
+ ביבליוגרפיה
+ מפתח נושאים

דבר עורך הסדרה | גבי שפר
גם הפעם אני מתכבד לפתוח את הספר שלפניכם בדברי הקדמה קצרים. ובפעם זו לפניכם ספרו של יגיל לוי, שהוא הספר השמיני בסדרה "תמונת מצב".

מטרת סדרת הספרים הזו היא לעורר את ציבור הקוראים הישראלי למחשבה ולדיון בסוגיות רגישות מרכזיות, שלא תמיד ולא מספיק נידונות בישראל. כוונת הסדרה איננה רק להעמיד בפני הקוראים מראה בהירה, ועל-ידה לספק תמונת מצב עכשווית, מדויקת ומעוררת מחשבה, אלא גם לאפיין את כיווני ההתפתחות העתידית.

על-פי גישה זו מבקשת הסדרה להציג את הנושאים והשאלות האלה באופן חד וביקורתי, אבל מתוך שמירה קפדנית על הרמה התיאורית, הניתוחית והתיאורטית של כל הנאמר בספרים. ספרי הסדרה מבוססים על מחקר והתבוננות מעמיקים בסוגיות מרכזיות שנויות במחלוקת, ויחד עם זאת הם כתובים בלשון בהירה וחדה. זאת, כאמור, כדי להפנות תשומת לב של קבוצות רחבות ככל האפשר לשאלות יסוד ולעורר בהן דיון. הספרים שהתפרסמו כבר, ושעוד יתפרסמו בסדרה, הם פרי עטם של כותבים בעלי ידע רב ואבחנות נוקבות. אני מקווה שכמו הספרים הקודמים בסדרה, גם הספר הזה יעורר הדים ודיון ער.

הנושא המרכזי בספרו זה של יגיל לוי הוא "תהפוכות העשור" שחלו בצה"ל מאמצע שנות התשעים ועד מלחמת לבנון השנייה. הטענה התיאורטית המרכזית של הספר היא כי העיקרון המארגן את יחסי הצבא עם סביבתו החברתית הוא התגמולים הסמליים והחומריים הניתנים למשרתים בצבא, ודרכם לקבוצות החברתיות שמהן באו המשרתים בצה"ל. האיזון הפנימי בין סוגי התגמולים השונים, ובינם לבין הנטל הצבאי על הקבוצות השונות, מעצב את תפקוד הצבא.

ככל שהחברה הישראלית הפכה ל"חברת שוק", התכווצות התגמולים הסמליים שהצבא העניק למשרתים מקרב המעמד הבינוני, שברובו הוא אשכנזי חילוני, הניחה תשתית לשינוי הרכב הצבא. וזאת על-ידי הגברת המוטיבציה של קבוצות דתיות ופריפריאליות שהשירות הצבאי הוא בשבילן תגמול ברמה הסמלית. הדברים האלה התרחשו במקביל ללחצים שהתגברו לקבלת תגמולים חומריים מצד קבוצות המעמד הבינוני, ולהצבת התניות פוליטיות על שירותן הצבאי.

תהליך זה הביא בשלב ראשון לצמצום מרחב הפעולה של הצבא, והגביר את נטייתו לשתף פעולה עם הדרג המדיני בקידום תהליכים מדיניים ששיאם היה בהסכמי אוסלו. בהמשך הגדיל השינוי בהרכב החברתי של הצבא את מרחב הפעולה שלו, כשיצר תנאים, לפחות זמניים, ליכולתו האוטונומית להסלים את הלחימה וליהנות מתמיכה פוליטית רחבה. אלא שהתמשכות הלחימה בפלסטינים, ועקב כך גם האמרת העלויות שלה, שבו ויצרו מתח בין הצבא לבין הרבדים הגבוהים יחסית של המעמד הבינוני. רבדים אלה הם חסידי אתוס כלכלת השוק, ומבקשים לצמצם את משאבי הצבא האנושיים והחומריים. בכך התחדשה שחיקת הלגיטימיות של פעולת הצבא, משאביו התכווצו, ושוב הצטמצם בהדרגה חופש הפעולה שלו. מלחמת לבנון השנייה ממחישה היטב, כך טוען יגיל לוי, כיצד הלגיטימיות הרבה להפעיל כוח עומדת בסתירה ללגיטימיות החברתית הנמוכה להקריב למען הפעלת הכוח.

בהתאם להבחנות האלה, לוי טוען כי הצבא הוא ישות בעלת שתי פנים. זהו מוסד וארגון מצד אחד, וזירה חברתית מצד שני. המפגש המתרחש בין קבוצות חברתיות שונות, המתוגמלות באופנים שונים, הוא שמעצב את האינטרסים שלו. זאת באופן המקרין גם על מרחב הפעולה הפוליטי של הצבא ביחס לבקרה הפוליטית המופעלת עליו וליכולתו לשרת או להגביל את האינטרסים הפוליטיים של שולחיו. המצבים השונים משפיעים על אופני התנהלותו ומביאים אותו לשינויים, כדוגמת אלה המכונים בספר "תהפוכות העשור". כך מביא יגיל לוי את הזירה הפנימית, החברתית-פוליטית, למרכז הדיון, וזאת מתוך ניתוח של יחס הקבוצות החברתיות לצבא ולצבאיות בכללותה ושל ציפיותיהן מהצבא.

אני משוכנע כי האיכות התיאורית, הניתוחית והתיאורטית של הספר שלפנינו ושל הספרים הבאים אחריו תהיה כאיכות הספרים שכבר התפרסמו. אני מקווה שהספר הזה והספרים האחרים בסדרה אכן ייקראו על-ידי רבים ויעוררו את העניין והדיון שהיה בכוונתי לעורר.

פברואר 2007, גבי שפר

מבוא | יגיל לוי

הקדמה
באוקטובר 1995, בעיצומו של תהליך אוסלו, פרסם תומס פרידמן, פרשן הניו-יורק טיימס, כתבה ציורית ומקיפה על דמותה החדשה של ישראל, שכלכלתה מניעה את תהליך השלום. פרידמן ציטט אינטלקטואל ישראלי שטען כי המכשיר הסלולרי החליף את הרובה כסמל המאצו' הישראלי. לדברי פרידמן, ישראל גם הבליגה באותם ימים על התקפות של החיזבאללה כדי שלא לדרדר את המצב לאורך הגבול עם לבנון העשוי לפגוע בתיירות הפורחת בצפון (Friedman, 1995). מקץ 5 שנים הייתה ישראל כבר שקועה באינתיפאדת אל-אקצה והחלה לחדש את השליטה הצבאית על האוכלוסייה הפלסטינית. 5 שנים מאוחר יותר, חרף תיירות הפורחת בהרבה, וכתגובה להתקפה פחות ניכרת בנזקיה אך ניכרת יותר בסמליה, יצאה ישראל למלחמת לבנון השנייה.

בשני המקרים זכתה פעילות הצבא להסכמה פוליטית פנימית רחבה. באינתיפאדת אל-אקצה הקיפה התמיכה במדיניות הצבאית גם את הקבוצות שצידדו בעבר בתהליך אוסלו, ונותרה בלי בקיעים של ממש לאורך זמן. בשונה ממלחמת לבנון הראשונה ומהאינתיפאדה הראשונה קולן של תנועות השלום נדם כמעט לחלוטין באינתיפאדת אל-אקצה משהתארגנויות של חיילים או של הוריהם נהיו לנדירות. בקיעים ראשונים התגלעו במחצית הראשונה של 2002. אז התרבו מקרי הסרבנות בקרב חיילים וקצינים ממערך המילואים, אולם תהליך זה דמם עם תחילתו של מבצע חומת מגן באפריל 2002, שנבע מהתגברות הפיגועים ובשיאם הפיגוע בפסח 2002 בנתניה. גם מידע על התנהגות אלימה של חיילים הובא בצורה מוגברת לתודעת הציבור רק במהלך 2004 עם הופעתה של שוברים שתיקה - תנועה של חיילי סדיר משוחררים. פוטנציאל הביקורת שכך מחדש מאז ראשית 2005, משהחל הצבא לשתף פעולה עם הדרג המדיני בתכנית ההתנתקות. ההחלטה על ההתנתקות, יש להדגיש, לא ניזונה מלחצים של תנועות מחאה ישראליות, בשונה למשל מהנסיגות מלבנון (של 1985 ו-2000), אלא גובשה בתנאים אוטונומיים למדי של הביורוקרטיה הפוליטית והצבאית, וככזו - מקורותיה מחייבים הסבר. מהלך ההתמתנות שההתנתקות גילמה שב והתהפך משיצאה ישראל למלחמת לבנון השנייה. הפעם יכולה הממשלה להורות על פתיחה במלחמה לאחר דיון חפוז ובלי ביקורת ציבורית על עצם ההחלטה לצאת למלחמה. ביקורת הופיעה בהמשך רק על אופן הביצוע של ההחלטה כאשר התברר כי צה"ל אינו מממש את יעדי המלחמה.

נשאלת השאלה מדוע הצליח הגיוס הפוליטי להתנהלות הצבאית המסמנת תפנית במדיניות ישראל, ביחס למה שפרידמן שרטט. יש לבחון מדוע זכו המדינה והצבא המשרת אותה לאוטונומיה רבה יחסית בניהול המהלך הצבאי בשטחים לאורך זמן, בלי הפרעה פנימית ניכרת. זאת, בניגוד לשחיקה באוטונומיה במהלך מלחמת לבנון הראשונה והאינתיפאדה הראשונה, שבהן צמחו תנועות מחאה, שקראו תיגר על מדיניות הממשלה ועל פעולות הצבא. דווקא מה שנראה כהחלשת האוטונומיה במלחמת לבנון השנייה, מלמד על התהליכים העמוקים שהתרחשו ממחצית שנות ה-90.

הבעייתיות הקוראת להסבר זה היא חלק מבעייתיות מורכבת יותר, לנוכח התהפוכות שחלו בהתנהלות הצבא בעשור השנים 1995-2005. במחצית שנות ה-90 היה הצבא חוד החנית בעיצוב "משטר אוסלו" ובהמשך בשמירה עליו כפי שיצחק רבין ושמעון פרס עיצבו, בעיקר אל מול מה שנתפס כניסיונו של ראש הממשלה בנימין נתניהו להביא לביטול המשטר או לריקונו מתוכן. שנים ספורות לאחר מכן, בסתיו 2000, כבר היה הצבא לחוד החנית דווקא בהסלמת ההתנגשויות שפרצו לאורך קווי התפר בין ישראל ובין הרשות הפלסטינית, שבמהרה נהיו לאינתיפאדת אל-אקצה ומוטטו את הרשות הפלסטינית, יצירת אוסלו. שלוש שנים לאחר מכן היה הצבא, שבינתיים הספיק לחדש את הכיבוש על השטחים ולהביא לקריסתם של הסדרי אוסלו, מהראשונים להבין כי הלחימה מגיעה למבוי סתום. בקיץ 2005 ביצע הצבא בנחישות וביעילות את הנסיגה מרצועת עזה ומצפון הגדה ופינוי יישוביהם הישראלים, אך גם ניסה למנף שנה לאחר מכן תקרית גבול עם חיזבאללה לצורך הייזום של מלחמת לבנון השנייה.

עם הבעייתיות הטמונה ב"תהפוכות העשור" וביכולת הצבא לממשן כמעט בלי הפרעה של ממש בזירה הפנימית, מבקש הספר להתמודד. השיח האקדמי בישראל (ואודות ישראל) מתקשה מזה כעשור להתמודד עם השינויים החלים בהתנהלותה הצבאית של ישראל ממלחמת לבנון הראשונה והאינתיפאדה הראשונה ב"זיג" לאוסלו ולנסיגה החד-צדדית מלבנון, ממנה ב"זג" לאינתיפאדת אל-אקצה, "זיג" חזרה להתנתקות ושוב "זג" למלחמת לבנון השנייה. תהליך אוסלו הקרין בשיח האקדמי על טון המבשר שינוי תרבותי- פוליטי בחברה הישראלית. חברה זו מצטיירת כנעה לקראת "חברה אזרחית", ליברלית, חשופה לגלובליזציה ורב-תרבותית ומתוך הסגתה של המדינה והצבאיות (מיליטריזם) המזוהה עמה. שיח זה התעלם בחלקו מהסתירות שתהליך אוסלו והגלובליזציה הנלווית לו יצרו, סתירות שחידדו את קווי הקונפליקטים בחברה הישראלית, המשליכות גם על בחירת הנתיב המדיני/צבאי. וגם משסתירות אלו באו לידי ביטוי בכתיבה האקדמית, התקשו חוקריה של החברה, התרבות והפוליטיקה בישראל להעריך כיצד הסתירות הגלומות בתהליך השלום-גלובליזציה עשויות להסב את התהליך לכיוון המנוגד, זה שהתרחש באינתיפאדת אל-אקצה. מבחינות רבות, אינתיפאדת אל-אקצה, כקונפליקט צבאי ממושך, ניחתה על אנשי האקדמיה (וכמובן לא רק עליהם) בהפתעה, במקרה זה - הפתעה מושגית.

ההסברים החלופיים
סדרה של הסברים ניסתה להתמודד עם התהפוכות בהתנהלותה של ישראל ועם התפקיד שמילא בכך הצבא. סדרה זו היא חלק מניסיון מחקרי רחב יותר להתמודד עם תפקידה של ישראל בתחזוק הסכסוך הישראלי-ערבי, אם כשחקן המגיב להתרחשויות חיצוניות ואם כשחקן הפעיל במהלכי ההסלמה/המיתון של הסכסוך, וזאת אם הסכסוך מהווה עוגן בכינון מערכת ההסדרים הפנימית שעליה נכון הסדר החברתי בישראל ואם הסכסוך חיצוני למערכת הסדרים זו. להלן יוצגו שני אשכולות של הסברים, הממוקדים האחד בזירה החיצונית והשני בפנימית.

1. מרכזיות הזירה החיצונית - סדרה של הסברים תולה בזירה החיצונית את השינוי בהתנהלות ישראל אל מול הרשות הפלסטינית, שבמסגרתה הצבא מילא תפקיד מוביל. על פי הסבר זה, ישראל הגיבה לשינוי בזירה הבין-לאומית עם קריסתה של ברה"מ ותרגמה זאת להתמתנות מדינית שהובילה מוועידת מדריד (1991) לאוסלו (1993). הצבא שימש שחקן מרכזי בתהליך זה מתוך שליטתו על גופי המודיעין והתכנון, שקראו את השינויים בזירה הבין-לאומית וידעו להציע מדיניות חדשה או לתמוך בה. אך החשש מפני אי העמידה של הרשות הפלסטינית במחויבותה במסגרת אוסלו, כפי שבאה לידי ביטוי כבר באירועי "מנהרת הכותל" של סתיו 1996, הביא להכנות לחידוש הלחימה. כשפרצה האינתיפאדה ביזמת הפלסטינים, לאחר כישלון שיחות קמפ-דיוויד בקיץ 2000, ביקש הצבא להביא להכרעה מהירה, מתוך שהוא מנצל את חולשת הפיקוח הפוליטי עליו (Peri, 2006, 91-108). על פי תפיסה זו, הצבא פיתח חשיבה חלופית כמענה לפרשנותו את האיומים שהתגבשו בעקבות הסדרי אוסלו, וחשיבה זו העניקה לו יתרון לעומת הפוליטיקאים משפרצו ההתנגשויות (מיכאל, 2005).

על פי ההסבר, שגם רווח בשיח התקשורתי, התנהלות הצבא זכתה ללגיטימיות הנובעת מאופייה של אינתיפאדת אל-אקצה לעומת האינתיפאדה הראשונה ומלחמת לבנון הראשונה: בעוד שפעילות הצבא באינתיפאדה הראשונה התמצתה בדיכוי של התקוממות אזרחית לא חמושה, ומלחמת לבנון הראשונה התנהלה בפריפריה הרחק ממקום מושבן של האליטות הישראליות, הרי באינתיפאדה השנייה מדובר בלחימה במיליציות ובחוליות טרור המפעילות נשק חם מסוגים שונים נגד אזרחים וחיילים. על כן, הפעלתה של אלימות צבאית באינתיפאדת אל-אקצה נחשבת לגיטימית יותר בעיני הציבור בישראל. ההסבר המקובל מתמקד אפוא בסביבה החיצונית המאיימת: בשעה שפצצות מתפוצצות בערי ישראל, אנשים שתמכו בעבר במחנה השמאל, עוברים למחנה המרכז-ימין, מודל אוסלו זוכה לדה-לגיטימציה - ועמו גם תנועות השלום שזוהו אתו - והתנהלות הצבא זוכה לתמיכה עממית (הרמן, 2002). בה במידה, המבוי הסתום הצבאי עקב קריסת הרשות הפלסטינית, שלו נלוו גם צורות שונות של התגברות ההתנגדות בחברה הישראלית למחיר הלחימה, הביא את הדרג המדיני ואת הצבא להבנה כי יש לבחון דרכים חלופיות לשינוי המצב (ראו בר-סימן-טוב ואחרים, 2005; הראל ויששכרוף, 2004, 317-320). אחריתה של חשיבה זו הייתה ההתנתקות.

קשה לקבל הסבר זה כפשוטו. מקופלות בו שתי הנחות. האחת היא שהצד הישראלי רק מגיב להתרחשויות חיצוניות ולא יוזם, והשנייה היא שבתגובתה נוהגת ישראל כשחקן רציונאלי שתפקודו אף נהנה מאוטונומיה בזירה הפנימית. ברוח זו, ההסבר אינו מתמודד עם השאלה מדוע תרגמה ישראל את השינוי הגאופוליטי של שנות ה-90 דווקא כהזדמנות לשלום ולא להמשך האחיזה בשטחים לנוכח היחלשות יריביה. באותה מידה, אין הסבר זה מתמודד כהלכה עם הביקורת שנשמעה, אף שבראייה רטרוספקטיבית, כי הצבא הפעיל אלימות-יתר באינתיפאדת אל-אקצה גם ביחס למבחן האפקטיביות של פעולתו, שהרי הוא הביא לקריסת הרשות הפלסטינית וליצירת ואקום פוליטי בשטחי הרשות, כך שאפשר שלא פעל רציונאלית. יתר על כן, עמדותיו של הצבא בקריאת הזירה החיצונית מתקבלות כפשוטן בלא קריאה ביקורתית של מערך האינטרסים הדינמי של הצבא, תרבותו הארגונית והאופן שבו יחסיו עם הקבוצות החברתיות, המזינות אותו והמעניקות לגיטימיות לפעולתו, משפיעים על התנהלותו בזירה החיצונית. ואם בכך לא די, הרי שהסדרי אוסלו נתפסים כהסדרים מדיניים אשר לפתע קרסו בסתיו 2000. בכך נעדרת מהסברים אלו והדומים להם התבוננות כיצד הסדרי אוסלו עצמם נכונו על סתירות הנובעות מתפקיד הצבא בעיצובם וביישומם, סתירות אשר הביאו לקריסתם לאחר שנים-מספר.

גם ההתנתקות אינה מוסברת כראוי. אדריכליה של ההתנתקות תיארו תחושה של מבוי סתום מדיני-צבאי משולב, שרווחה בצמרת הדרג הפוליטי והצבאי במהלך שנת 2003 והנביטה את תפיסת ההתנתקות (כספית, 2005; שביט, 2004). תחושה זו לא הקרינה על השיח הציבורי באופן שימריץ פעולת מחאה מקיפה. הביורוקרטיה המדינית-צבאית שמרה לעצמה מידה רבה של אוטונומיה בקבלת החלטות, ובסביבת עבודה זו טוותה את סדר היום של ההתנתקות החד-צדדית. אוטונומיה זו אינה יכולה, אפוא, לשמש נקודת מוצא אלא מחייבת הסבר. נדרשת הבאתה של הזירה הפוליטית-חברתית הפנימית למוקד הדיון.

2. מרכזיות המבנה החברתי-פוליטי - הממד החברתי החסר בהסבר הראשון משולב בהסבר חלופי התולה את התהפוכות במבנה החברתי-פוליטי. הסכמי אוסלו שירתו את כוחות ההון ובני בריתם במעמד הבינוני - הנהנים הפוטנציאליים מתרומת הרגיעה הביטחונית לפירות הגלובליזציה (Peled, 2004). מהלך זה נתמך על ידי הצבא, אשר נקלע בעת האינתיפאדה הראשונה למבוי סתום והבין כי יקשה עליו להתמודד עם ההתקוממות האזרחית. לכן שיתף הצבא פעולה עם האליטות הפוליטיות בהובלת רבין, שחילצו אותו מהלחימה בפלסטינים לטובת הסדרי אוסלו (גרינברג, 2000). אלא שהמהלך ניכר אליו את הקבוצות נמוכות-המדרג בחברה הישראלית. אלה לא הוטבו מתהליך אוסלו ומהחשיפה לגלובליזציה שנלוותה אליו ואף ראו בתהליך איום. זהו הבסיס לפיצולה של החברה הישראלית למעין שתי חברות מובחנות זו מזו - "החברה האזרחית", הקוראת תיגר על התרבות המיליטריסטית אל מול "החברה הצבאית", המבקשת לקיים את הערכים הצבאיים וקוראת תיגר על המדינה, כמי שאינה עושה שימוש מספק בעצמתה הצבאית (בן-אליעזר, 2003).

כך, המבוי הסתום הפוליטי שנוצר לאחר הסתלקותם של רבין ופרס מהשלטון, התחזקותה של ההתנגדות הפוליטית להסדרי אוסלו ולמה שסמלו בהקשר התרבותי-פוליטי הרחב וחוסר היכולת הפוליטית להכריע בין פתרון כוחני יזום של הבעיה הפלסטינית ובין פשרה כואבת אתה (Kimmerling, 2003), הביאו את הצבא להבנה כי עליו להיערך בתנאיו שלו לחידוש ההתנגשויות עם הפלסטינים. זאת בפרט שעיצובם של ההסדרים על בסיס צבאי הניחו תשתית לקריסתם העתידית (Grinberg, 2002). לכן, משפרצו ההתנגשויות, הצבא לקח את ההובלה של האירועים לבל יואשם באזלת יד.

הסתירה שבין שני הכוחות המנוגדים - ההון מול הקבוצות נמוכות-המדרג החברתי - יושבה באמצעות הלחימה בפלסטינים וטיפוח החרדות מטרור. כך יכולה המדינה לגייס מחדש את הקבוצות נמוכות-המדרג - בפרט משהסתלקה מסמלי השלום שעד אותה עת ניכרו קבוצות אלו - ובו-בזמן לכרסם, בחסות גיוס פוליטי זה, בהסדריה של מדינת הרווחה.

כך גם הוטב, ובדרך זו גויס פוליטית לתמיכה בלחימה המעמד הבינוני-גבוה, בעבר בעל העניין העיקרי בתהליך השלום אך גם בהחלשתה של מדינת הרווחה עתירת-המיסוי. אלא שבמסגרת זו גם נדרשה ברית עם הכוחות הפוליטיים המייצגים את המעמד הבינוני, בראש ובראשונה מפלגות העבודה ושינוי שהיו, חליפות, שותפות לקואליציה בראשות שרון. צורך זה חייב את הממשלה לנקוט בו-בזמן גם מהלכים הנראים כמתינות מדינית, כדוגמת מהלך ההתנתקות, שאינו מהלך של שלום אלא תצורה אחרת של ניהול הכיבוש (Peled, 2004).

הסבר זה אכן משלב את מערך האינטרסים החברתיים המעצב את הבחירה המדינית, ועצמתו היא ביכולת להבין את הסתירה הטמונה בעיצוב הסדרי אוסלו כהסדרים צבאיים ועקב כך גם הפוטנציאל לקריסתם. אך גירעונו של ההסבר מצוי בתפיסת הצבא כשחקן פסיבי למדי. הצבא משרת את צרכיו של הדרג הפוליטי - שמצדו משרת את האינטרסים של כוחות ההון והמעמד הבינוני-גבוה (פלד) - או שהצבא משמר את צרכיו הארגוניים (גרינברג). כך הצבא נותר אל מחוץ למאבק על המשאבים החברתיים.

הוא מנותח במנותק מההרכב החברתי המשתנה של גייסותיו ומההשלכה שיש לכך על יחסי הממסד הצבאי עם קבוצות שונות בחברה ועל השתנות בסיסי הלגיטימיות שלו. לכן, בעוד מובן למדי כיצד נהנית ההתנהלות המזגזגת של הצבא מלגיטימיות חיצונית, קשה יותר להבין כיצד היא נהנית מלגיטימיות פנימית, קרי מתוך הארגון הצבאי. הלוא ההתארגנויות הפוליטיות אשר בעבר צמצמו את מרחב הפעולה של הצבא, החל משלום עכשיו וכלה בארבע אמהות, צמחו מתוך המעגל הצבאי, אם זה של המשרתים עצמם ואם זה של בני משפחותיהם. עדיין נדרשת תשובה מדוע מעגלים אלו נדמו באינתיפאדת אל-אקצה, והתעוררותם במלחמת לבנון השנייה רק עושה את התמונה למורכבת. החוליה החסרה בהסבר השני היא עניינו של הספר.

הטענה המרכזית ומתווה הספר
הטענה המרכזית של הספר היא כי העיקרון המארגן את יחסי הצבא עם סביבתו החברתית הוא התגמולים הניתנים למשרתים בצבא - סמליים מול חומריים - ודרכם לקבוצות החברתיות שמהן באו. האיזון הפנימי בין סוגי התגמולים השונים ובינם ובין הנטל הצבאי מעצב את תפקוד הצבא. היסטורית, תפקודו של הצבא נשען על המשוואה הרפובליקנית, שהיא לעניין זה יחסי חליפין סימטריים בין התרומה הצבאית של קבוצות חברתיות ובין התמורה המתקבלת מהמדינה (במישרין ובעקיפין) בדמות תגמולים סמליים וחומריים. כשהמשוואה מופרת, כלומר הנושאים בנטל תופסים אותו כגבוה מהתגמול, המדינה נאלצת להוריד את נטל הלחימה או להגביר את התגמולים, בעיקר החומריים, או לחלק מחדש את הנטל הפנימי בין קבוצות שונות. האיזון הדינמי של המשוואה מסביר את הדינמיקה של לחימה מול התמתנות. כך גם בישראל.

מהקמת המדינה ועד לשנות ה-80 כוננה המשוואה הרפובליקנית הישראלית על בסיס התגמולים הסמליים, בדמות דומיננטיות חברתית, שהמדינה העניקה לרובד האשכנזי-חילוני, שהיה חוט השדרה החברתי של הצבא, כתמורה להקרבתו הצבאית ובשם הקרבה זו. כל עוד משוואה זו התקיימה, המדינה רכשה יכולת לנהל מדיניות לוחמנית לאורך זמן ברמה גבוהה יחסית של אוטונומיה בזירה הפנימית. משנות ה-80, הפיכתה של החברה הישראלית לחברה של כלכלת שוק בישרה על ביסוס הדומיננטיות האשכנזית-חילונית גם בלי הזדקקות להקרבה הצבאית כמנגנון המקנה לכך לגיטימיות. שחיקה זו בתפקיד הצבא בהגדרת ההיררכיה החברתית נפגשה עם כרסום יוקרתו לנוכח מלחמות יום הכיפורים, לבנון והאינתיפאדה הראשונה. שחיקה זו משמעה הפחתה של ערך התגמול הסמלי של השירות הצבאי בעוד נטל השירות דווקא עלה ואילו "פירות המלחמה", שהגיעו לשיאם לאחר 1967, התכווצו בהדרגה. כך הופרה המשוואה הרפובליקנית. ההפרה הביאה להחלשת הנכונות של המעמד הבינוני האשכנזי-חילוני להמשיך ולתחזק את הצבא, במישור האנושי והכספי, ולהגברת ההתניות שהציב, לרבות באמצעות מחאה פוליטית, על נכונותו להקריב. עקב כך הוגבלה יכולתה של המדינה לנהל באורח אוטונומי את מדיניותה הצבאית, והיא נותבה למהלכים של מיתון הלוחמנות הישראלית - כלומר, הפחתת הנטל והתאמתו לתמורה הפוחתת בעבור ההקרבה - ששיאם תהליך אוסלו (כמתואר בפרק א).

משנות ה-90 כוננה המשוואה מחדש באמצעות שינוי הרכבו החברתי של הצבא והשתתתו בהדרגה על קבוצות פריפריאליות ודתיות. המוטיבציה של הקבוצות ניזונה מהתגמולים הסמליים החדשים שהורכשו לקבוצות תמורת שירותן, בעיקר בדמות מוביליות חברתית, השפעה תרבותית בצבא ומימוש אידאולוגי. מהלך זה הקנה לצבא אוטונומיה מחודשת שבאה לידי ביטוי באינתיפאדת אל-אקצה, שפריצתה נבעה במידה רבה מהאופי הצבאי של הסכמי אוסלו (אינתיפאדת אל-אקצה מוצגת בפרק ב).

בשונה ממלחמות קודמות, הפעם לא צמחו מתוך הצבא ביטויי מחאה, הרבה בזכות שני מנגנונים הנובעים מהשינוי בהרכבו החברתי: ראשית, מרבית החללים היו מחוץ לליבה המסורתית האשכנזית-חילונית של הצבא באופן שהקרין על עיצובו החדש של אתוס השכול ממחאה להשלמה עם הקרבן (סוגיה זו נדונה בפרק ג). שנית, הקבוצות הפריפריאליות והדתיות מצויות, בשונה מהקבוצות האשכנזיות-חילוניות, בהתמודדות תחרותית מורכבת בתוך הצבא - ביניהן ובינן ובין הקבוצות האשכנזיות - התמודדות המציבה במצטבר רף גבוה של הוכחת יכולת עצמית המתורגמת להתנהגות לוחמנית. נסיבות אלו הצמיחו התנהגות תוקפנית במשימות השיטור מול הפלסטינים והחלישו את הפוטנציאל למחאה היוצאת משורות הצבא כדרך להגבלת השימוש בכוח (התפתחות זו מתוארת בפרק ד).

אלא שהתנהלות הצבא באינתיפאדה גם קלעה אותו לצבת של לחצים צולבים. שינוי ההרכב החברתי של הצבא אכן הרחיב את מרחב הפעולה של הצבא ביוצרו תנאים, לפחות זמניים, ליכולתו להסלים את הלחימה באורח אוטונומי וליהנות מתמיכה פוליטית רחבה. אלא שהתמשכות הלחימה בפלסטינים, ועקב כך גם האמרת העלויות שלה, שבו והעמידו את הצבא במתח עם הרבדים הגבוהים יחסית של המעמד הבינוני, נשאי אתוס כלכלת השוק, המבקשים לצמצם את משאבי הצבא האנושיים והחומריים. בכך התחדשה שחיקת הלגיטימיות של פעולת הצבא, משאביו התכווצו ובכך גם הצטמצם בהדרגה מחדש חופש הפעולה הצבאי (כמתואר בפרק ה). על רקע זה הונחה התשתית לגיבוש מודל חדש של שליטה בשטחים בדמות ההתנתקות, המשמרת את האיזון בין הפחתת עלויות המלחמה ובין שימורה כדרך לשימור מרכזיות הצבא ויכולתו לתגמל את מגויסיו. עתה, כשם שהשינוי בהרכב החברתי של הצבא העניק לו קודם לכן אוטונומיה בניהול הלחימה, השינוי גם העניק לו אוטונומיה בניהול אפקטיבי של הנסיגה שהוטלה לביצועו. הצבא מימש את משימת הפינוי של ההתנחלויות מתוך מינוף האינטרס של הקבוצות הדתיות-לאומיות לשמר בתוך שורות הצבא את המוביליות של הקבוצות ואת מעמדן, אינטרס שחייב אותן גם להימנע מהתנגשות מסיבית עם הצבא המפנה (ההתנתקות מנותחת בפרק ו).

ההתנתקות האיצה את שחיקת מעמדו של הצבא וקידמה את התחזקותו של סדר היום האזרחי. בכך הונחה תשתית לשני מהלכים משולבים: הראשון הוא ההחלטה החפוזה לצאת למלחמת לבנון השנייה, שגילמה את התסמונת שאותה אכנה "פער הלגיטימציות". זהו הפער המחריף בין הלגיטימיות הפוליטית הגבוהה להפעיל כוח ובין הלגיטימיות החברתית הנמוכה להקריב למען הפעלת הכוח, מגבלה הנטועה באתוס המתחזק של כלכלת השוק. פרדוכסלית, "פער הלגיטימציות" מחזק את הנטייה להחלטה מהירה להפעלת-יתר של עצמה צבאית במצבי משבר - כדרך למנוע תהליך ממושך של קבלת החלטות ואת הארכת משך המלחמה - וזאת בנסיבות שבהן נראה כי הלחימה כרוכה במחיר סביר ובעלת סיכוי להצליח באופן שישקם את יוקרת הצבא. בה בעת, פער זה גם מטיל מגבלות על הפעלת העצמה הצבאית ועשוי לחרוץ את כישלונה בפרט ביחס למטרות המלחמה השאפתניות המוצבות כמנוף לגיוס פוליטי. כך אירע במלחמת לבנון השנייה (כמתואר בפרק ז).

כישלון המלחמה בצל התהליכים שקדמו לה דלדל עוד יותר את ארסנל המשאבים הסמליים של הצבא, בעוד אתוס כלכלת השוק מגביל את יכולת הצבא לחזק את המוטיבציה של מגויסיו באמצעות תגמולים חומריים כפיצוי על השחיקה בתגמול הסמלי, אלא במחיר של הקטנת שיעור המגויסים. לכן הצבא מנותב לחולל רפורמות במודל הגיוס באורח המביא בהדרגה באופן כמעט בלתי נמנע לביטול או לצמצום ניכר של גיוס החובה ולכינון צבא מקצועי (כמתואר בפרק ח).

טענה זו נסמכת על הפרספקטיבה המושגית המוצעת בספר, פרספקטיבה המעניקה כלים לפיענוח "תהפוכות העשור".

הפרספקטיבה התאורטית
הביטחון שהמדינה מעניקה לאזרחיה הוא מוצר המסופק תמורת תשלום המוטל על האזרחים, בעיקר בתצורה של שירות צבאי ותשלום מסים, שחלקם מופנה לתחזוק הצבא. אלה הן שתי הצורות העיקריות של השתתפות צבאית. המדינה מנהלת מיקוח בלתי פורמאלי עם הקבוצות המובילות בקרב אזרחיה להגברת נכונותן לשלם מחיר גבוה, לעתים מופקע, תמורת המוצר הביטחוני במטרה להותיר בידיה "יתרת רווח" בדמות הגברת שליטתה הפנימית. שתי אסטרטגיות משמשות לכך. הראשונה היא העצמה באמצעות השיח הפוליטי על האיום החיצוני: המדינה מייחסת משמעות יתר לעצמת האויב (הפוטנציאלי) ולכוונותיו מעבר לרמה "האובייקטיבית" של איום זה ובכך מנסה להגביר את ערך הביטחון שאזרחיה צורכים (Lake, 1992; Tilly, 1985). בה בעת, העצמת האיום גם מקנה משמעות לעצם ההקרבה הצבאית ולנושאים בנטל של הקרבה זו, בעיקר אנשי הצבא.

האסטרטגיה השנייה של המדינה, בפרט כאשר האסטרטגיה הראשונה אינה יעילה דיה, היא השאת תגמולים למשרתים בצבא בתמורה להקרבתם. צבאות תמיד מתגמלים חיילים באופן שהוא בעל ערך לחייהם האזרחיים. לתגמול שני רכיבים - תגמול חומרי ותגמול סמלי. בעוד התגמול החומרי הוא בעל ערך ממשי בחיים האזרחיים בהיותו מבוסס על תשלום כסף וטובין שווה-כסף, ערכו של התגמול הסמלי תלוי במשמעותו החברתית-תרבותית. עם הופעתה של המדינה המודרנית, התפתח התגמול הסמלי, והוא החליף את התגמול החומרי שאפיין את העידן של שכירוּת-החרב, בעוד שכירי החרב נהנו מתגמול סמלי נמוך. התגמול הסמלי מבוסס על כך שלובשי המדים נהנים מסטטוס ומיוקרה המופקים מעיסוקם הצבאי, ממעמד יחידתם, מדרגתם האישית ואף מהמדים עצמם. ככל שתחושת האיום של אזרחי המדינה גבוהה, כך מתעצם הערך הסמלי של ההקרבה הצבאית.

לתגמול הסמלי ערך במערכת הריבודית הפנים-צבאית. תרגומו למשאב בעל ערך בזירה החברתית שמחוץ לצבא נאמד על-פי רמת ההֲמִירוּת (convertibility) של המשאבים. המירות משמעה היכולת להחליף משאב שנצבר בזירה אחת במשאב או נכס בזירה אחרת, במקרה זה - המרה מהזירה הצבאית לזירה החברתית האזרחית (Levy, 1998). יתר על כן, ההמרה גם עשויה לשנות את צורתו של הנכס המומר מסמלי לחומרי. בכך שונה תגמול סמלי מתגמול חומרי - כספי או שווה ערך - שאינו נכס המומר מהצבא לזירה האזרחית, שהרי לנכס זה ערך כספי נקוב וקבוע.

המשאבים הסמליים הניתנים להמרה כוללים בראש ובראשונה את המרת התרומה הצבאית של הקבוצה החברתית, כפי שמרבית הקבוצות מכירות בתרומה זו, ביוקרה חברתית ובאמצעותה - מתן לגיטימיות לדומיננטיוּת חברתית או לזכויות חברתיות אחרות. על כן, הביטוי ההיסטורי הבולט של המרת משאבים סמליים היה המרה של חיילוּת (soldiering) לאזרחות (citizenship), המגולם במודל הרפובליקני הצרפתי של ה"אזרח-חייל". מודל זה הניח תשתית להופעתם של הצבאות ההמוניים חדורי הלאומיות. השירות הצבאי המודרני מילא תפקיד היסטורי בהגדרת גבולותיה של האזרחות המהותית על-ידי זיהויה עם נשיאת נשק (Burk, 1995; Janowitz, 1976). בהדרגה, גם קבוצות חברתיות פריפריאליות תבעו בהצלחה את שיפור מעמדן בשם תרומתן הצבאית, או ההפך - דרשו נגישות לצבא כדי לזכות בזכויות, תהליך שהיה מכוחות ההינע לדמוקרטיזציה ולכינונה של מדינת הרווחה (ראו Skocpol, 1992; Tilly, 1997a). תהליך זה עשה את הצבא למנגנון מוביליות מרכזי (או בעל דימוי שכזה) בשלב ראשון של המעמד הבינוני ובהמשך של מעמד הפועלים ולבסוף גם של נשים ומיעוטים אתניים (ראו Mann, 1987).

לצד אופני תגמול אלו, התגבשו צורות נוספות של תגמול בדמות השימוש בצבא כאתר לבינוי זהויות קבוצתיות ייחודיות, הניתנות גם לתרגום לפעולה פוליטית (Enloe, 1980), ההמרה של כישורים הנרכשים בצבא - מקצועיים וחברתיים - ושל היוקרה שהצבא משיא למשרתים בו לקידום בשוק העבודה האזרחי (De Tray, 1982; Teachman, 2004; Weede, 1992) והתהוות רשתות חברתיות פנים-צבאיות, המקושרות לרשתות חברתיות אזרחיות ומקדמות את חבריהן בזירות פעולה שונות (Mills, 1956). אופני תגמול אלו הם צורות שונות של הון חברתי המופק במסגרת השירות הצבאי.

לסיכום, מדינות המערב יצרו באמצעות הצבא משאב סמלי שאִפשר להן להמיר את שכירות-החרב לטובת מודל גיוס המושתת על האוכלוסייה המקומית (citizen army), שעלותו היחסית הישירה קטנה יותר מזו של המודל הקודם. תגמול סמלי גבוה פיצה על תגמול חומרי נמוך.

במידה רבה, מפלס גבוה של צבאיות מגביר המירות וההפך. מפלס גבוה של צבאיות משמעו שהמלחמה וההכנות למלחמה נתפסות ברמה מוגברת כפעולות חברתיות נורמליות, ואפילו רצויות, באופן המעצב בהתאם גם את המבנה החברתי (Enloe, 2003, 3; Mann, 1987, 35). ככל שמפלס הצבאיות גבוה יותר:

1) תרומה צבאית מקבלת משמעות חברתית גבוהה יותר וככזו מגבירה את המשמעות המיוחסת לנַשאי התרומה ואת זכאותם לזכויות כסוג של הוקרה חברתית;

2) אנשי הצבא נגישים להון סמלי המייחס משמעות מיוחדת לעיסוק הצבאי, ובכך מתאפשרת המרה של המקצוע הצבאי במקצוע אזרחי ברמה שהיא שוות ערך ומעלה;

3) בחברה נוצרים מבנים חברתיים הדומים לאלו הצבאיים (כמו משמעת ארגונית) ובכך מקנים עדיפות להשתלבותם האזרחית של לובשי המדים;

4) קבוצות הנאבקות על נגישות לצבא מייבאות חזרה לזירה החברתית את תוצרי החיברות של הצבא (לרבות זהותם המתגבשת);

5) אנשי הצבא משיגים נגישות לרשתות חברתיות אזרחיות; וכו'. רמת המירות גבוהה, המתממשת בעיקר כשמפלס הצבאיות בחברה גבוה, מאפשרת העתקה דו-כיוונית של ההיררכיה החברתית הצבאית לאזרחית והבטחה כי הקבוצות הניצבות ברום ההיררכיה הצבאית יאיישו גם את צמרת ההיררכיה החברתית, ולהיפך.

בתורה, המירות גבוהה מזינה מיליטריזציה בכך שהיא מתמרצת את לובשי המדים ואת הרשתות החברתיות שבתוכן הם פועלים, לדבוק בדרך הצבאית ולְגבות אותה במשאבים. זהו דגם של מיליטריזם חומרני, שפירושו חליפין בין היכולת של קבוצות חברתיות להפיק תגמולים באמצעות פעילותן בזירה הצבאית - תגמולים הניתנים להמרה לתגמולים בעלי ערך בזירה החברתית - ובין נכונותן להשקיע משאבים אנושיים וחומריים לתחזוקו של המאמץ הצבאי (כחיילים ובני משפחותיהם וכמשלמי מסים) ולספק לגיטימיות למאמץ זה. הגברת התמיכה בתחזוק הצבא מגבירה מיליטריזציה (לוי, 2003). יחסי חליפין אלו שבין תרומה לתמורה בזירה הצבאית מגלמים את המשוואה הרפובליקנית, משוואה שבתורה מזינה מיליטריזציה.

יחסים הפוכים מתקיימים לאורך זמן בין אופני התגמול. תגמול סמלי גבוה יוצר תנאים להפחתת התגמול החומרי הישיר והמיידי בעבור השירות הצבאי בכך שמספק למשרתים יתרונות חליפיים, לרבות ההמרה של התגמולים הסמליים בתגמולים חומריים בזירה החברתית, בדמות זכויות, תעסוקה וכו'. זה היה התהליך ההיסטורי במערב עד למלחמת העולם השנייה. כך גם ההפך: ירידה בתגמול הסמלי מחזקת ציפיות לתגמול חומרי כפיצוי או תחליף. בתורו, תגמול חומרי גבוה לא רק מוזן מהירידה בתגמול הסמלי אלא אף מאיץ ירידה זו בכך שמצייר את לובשי המדים כנשאי משלח-יד לכל דבר ולא עוד כנשאים של שליחות לאומית.

התגברות התגמולים החומריים על חשבון התגמולים הסמליים הומשגה בעבודתו הקלאסית של צ'ארלס מוסקוס על צבא ארה"ב כמעבר "משליחות" ל"משלח-יד" (Moskos, 1977). זהו התהליך העומד במרכזו של המעבר מצבא המבוסס על גיוס חובה לצבא מתנדבים מקצועי, המאפיין בהדרגה את המערב מאז שנות ה-70. במונחי ספר זה, "תגמול סמלי" מרחיב את המונח "שליחות" של מוסקוס, כלומר הצטיירות המשרתים כשליחי האומה אינה רק מעצבת את המוטיבציה שלהם ואת דימוים העצמי אלא גם את התגמולים הנובעים מכך, בעוד "תגמול חומרי" מגדיר את המונח "משלח-יד" במונחים של מוטיבציית שירות המונעת משיקולי שוק.

תגמולים סמליים ומנגנוני הבקרה הפוליטית על הצבא שזורים אלה באלה. מודל "האזרח-חייל" לא רק תגמל את המגויסים אלא גם קידם את העיקרון הרפובליקני של העתקת הריבונות מידי השליט לקהילת האזרחים. המרת ההקרבה הצבאית בזכויות אזרחיות ופוליטיות הניחה תשתית לדמוקרטיזציה שבמסגרתה כוננו מוסדות אזרחיים המפקחים על הצבא (Tilly, 1997a). היציאה למלחמה הותנתה בהסכמה פוליטית רחבה מצד אלה האמורים לשאת בנטל הצבאי ומצד האזרחים השולחים אותם. בכך, הקהילה הפוליטית אף החלה לפקח על הצבא גם באמצעות שלוחיה בצבא, ככל שהרכב הצבא, האמור לשקף את עיקר קבוצותיה של הקהילה הפוליטית, יוצר מגבלות על השימוש הפוליטי הנעשה בו ונוצרים איזונים פנימיים גם בין שדרות משרתות שונות.

כל עוד המשוואה הרפובליקנית מתקיימת, המדינה, בתגמלה את אזרחיה, רוכשת לגיטימיות להתנהלות צבאית אוטונומית. ברמה הסמלית, קהילת האזרחים שולטת על הצבא: היא מרחיקה אותו משיטור פנימי ומכוננת הסדרי בקרה פורמאליים. אולם בפועל, המדינה מנהלת את ענייני הצבא באורח אוטונומי. לכן, הפרת המשוואה הרפובליקנית יוצרת תנאים להגברת השליטה המהותית של קהילת האזרחים על הצבא ובכך לצמצום האוטונומיה של המדינה בהפעלת הצבא.

המשוואה מופרת כאשר קבוצות אזרחים מובילות סבורות שמוצר הביטחון שהמדינה מספקת, יקר מדי מבחינה חומרית או מוסרית ביחס לאיום החיצוני או אינו מספק ביחס אליו, או שמפגינות אי שביעות רצון מהמידה שבה המחיר שהן משלמות, בדרך של הקרבה צבאית, אינו הולם ביחס לזכויות שהמדינה מקנה להן תמורתו. לשון אחר, התגמול הסמלי רואה שחיקה עקב פיחות בשערי ההמירות של נכסים צבאיים לחברתיים ולכן מעורר לפעולה את הקבוצות המקריבות.

הפרת המשוואה קולעת קבוצות חברתיות לדילמה. לרשותן שלוש תגובות עיקריות והשילוב ביניהן. התגובה האחת היא אדישות, קרי, המשך "הרכישה" של הביטחון במחיר הגבוה שהמדינה מספקת בלי התנגדות אם מתוך הזדהות עם המדיניות ואם מתוך פסיביות. התגובה השנייה היא יציאה ממשחק המיקוח בדרך של הגירה או סרבנות (דגם של "exit" במונחי Hirschman, 1970, 106-119). התגובה השלישית היא בעיקרה ניסיון להשפיע על אופן ייצורו של המוצר הביטחוני, על עלות ייצורו, על זמינותם של מוצרים חלופיים ועל התמורה לצריכתו/אספקתו, במילים אחרות, זהו מעבר למיקוח שתכליתו פיקוח והטלת הגבלות על פעילות הצבא, הגברת התגמולים המתקבלים תמורת הקרבה צבאית או צמצום ההקרבה. הדרך לכך היא פעולה קולקטיבית, voice במונחי הירשמן (Lake, 1992). פעולה קולקטיבית זו חותרת לכינון מחדש של המשוואה על פי דרכן של הקבוצות. ככלל, שחיקת התגמול הסמלי מגבירה לחצים לתגמול חומרי מפצה או להקטנת הנטל.

הפרת המשוואה שוחקת את כושרה האוטונומי של המדינה לנהל מדיניות צבאית ככל שמתמעטים מאגרי כוח האדם הזמינים או שגיוסם כרוך בהתניות מגבילות. במצבים אלו, המדינה מתומרצת לכונן את המשוואה מחדש בדרך אשר תשיב לה אוטונומיה. בארסנל הפעולה של המדינה מספר מנגנוני איזון המופעלים באופן הדרגתי ומקבילים לאלו שהופעלו בשלב ההיסטורי של בינוי מדינה:

המנגנון הראשון והמועדף הוא החתירה להעניק (בדרך כלל באורח מניפולטיבי) משמעות-יתר לאיום החיצוני, וכך ממחישה המדינה לאזרחיה כי היא גובה מחיר סביר בעבור שירותיה, או אף הגברה של הביקוש לביטחון ובכך להקטין לחצים לקבלת תמורה אחרת מזו של אספקת הביטחון. יתר על כן, עצם ההעצמה של האיום החיצוני מגבירה את התגמול הסמלי של לובשי המדים בכך שמתחזקת המשמעות החברתית המיוחסת לשירותם. המדינה יכולה גם לפעול בצורה שונה בכך שתפנה לשיפור איכותו של המוצר הביטחוני בדרך של שיפור תפקודם של ארגוני הביטחון.

המנגנון השני, אם הראשון נכשל, יהיה להגדיל את התמורה שהאזרחים מקבלים בעבור תרומתם הצבאית בדמות זכויות, כלומר, הגברת התגמול הסמלי. הזכויות הנתבעות בעדיפות ראשונה הן כאלה המגבירות את הבקרה האזרחית על הצבא (לרבות הקטנת מעורבותו בפוליטיקה הפנימית), לאחר מכן זכויות פוליטיות המתורגמות ליכולת השפעה על המדיניות הצבאית ובהמשך זכויות המתפרסות לתחום החברתי-כלכלי. ככל שהתגמול הסמלי בדמות זכויות אינו מספק, כך ניתן לפצות עליו באמצעות הגברה של התגמול החומרי, כלומר, שכר המגויסים.

המנגנון השלישי יופעל ככל שהענקת הזכויות גולשת להגדלת-יתר של מרחב ההשפעה של האזרחים על ההתנהלות הצבאית באופן השוחק באוטונומיה הפנימית של המדינה או שהענקת זכויות אינה אטרקטיבית לקבוצות דומיננטיות שכבר נהנות מזכויות נרחבות. אז עשויה המדינה לפנות לכינון מחודש של המשוואה בדרך של צמצום מחיר הביטחון באמצעות הפחתה של ההשתתפות הצבאית. התנהלות מדינות המערב מאז שנות ה-70 ממחישה דרך זו ששיאה במעבר ההדרגתי לצבא שכירים מקצועי ושינוי אופי המלחמה.

השינוי באופני התגמול בעבור השירות הצבאי עם המעבר לצבא מקצועי משפיע על השינוי בהרכבו החברתי של הצבא. צבא מקצועי מושך את קבוצות הפריפריה החברתית, מיעוטים אתניים ונשים, כלומר קבוצות המוכנות להקריב את עצמן במחיר נמוך יותר מקבוצות המעמד הבינוני שקדמו להן. זאת, מתוך ראיית הקבוצות את הצבא כמנגנון לקידום זכויות ולתעסוקה לנוכח מיעוט החלופות בשוק העבודה האזרחי הזמינות לקבוצות אלו (Enloe, 2003, 237-238), בעוד תגמולים אלו איבדו מחשיבותם בעבור הקבוצות המבוססות יותר. הצבא, מצדו, נשען יותר ויותר באורח מכוון על קבוצות אלו כאסטרטגיה של הפחתת עלויות ההעסקה ככל שמתחזקות הדרישות של קבוצות המעמד הבינוני לתגמול מוגבר. שוב, תגמול סמלי גבוה, הפעם לקבוצות הפריפריה, מקטין את התגמול חומרי. כך ההשתתפות הצבאית של המעמד הבינוני פוחתת ומוסטת לעבר קבוצות במדרג חברתי נמוך יותר.

צמצום הבסיס החברתי של הגיוס הצבאי מקטין את כושר המיקוח הקולקטיבי של האזרחים ומגביל הן את המוטיבציה והן את הלגיטימציה לפעולה קולקטיבית בעיקר מצד הקבוצות שהוציאו את עצמן אל מחוץ למעגל ההשתתפות הצבאית (Silver, 2004). הפיכת הצבא למקצועי אף משיבה את המקצוע הצבאי לשוק העבודה ובכך מעוותת את העיקרון הרפובליקני של שירות המוני ומחלישה את כוח המיקוח הפוליטי של המגויסים ובני משפחותיהם שכן שירותם נרכש בכסף (ראו Sandel, 1998). כך נוצרים תנאים לשיקום האוטונומיה היחסית של המדינה בזירה הצבאית וליכולתה לשוב למנגנון האיזון הראשון של המשוואה המופרת, כלומר מניפולציה של האיום החיצוני. המשוואה במצב זה אכן כוננה מחדש אך בסיסה הצטמצם.

המטריצה שלהלן מסכמת את התהליך ההיסטורי בקושרה את אופני התגמול עם הבקרה: תגמול סמלי גבוה, המגולם בצבא ההמוני המושתת על דגם "האזרח-חייל" (שצמח מתוך שקיעתה של שכירות- החרב), מרחיב את מעגל הבקרה. שחיקת התגמול הסמלי מגבירה את התגמול החומרי אך גם מחלישה את הבקרה, באמצעות המעבר לקראת צבא מקצועי ואף חזרתו של שכיר החרב בדלת האחורית.

על קצה המזלג, מודל תאורטי זה מאפשר להציע הסבר משופר ל"תהפוכות העשור" ביחס להסברים החלופיים שסקרתי. התבוננות על האופן שבו המשוואה הרפובליקנית מכוננת, מופרת ומכוננת- מחדש מאפשרת להבין את הדינמיקה של המעבר ממתינות ללוחמנות וחזרה כתוצאה מהשינויים החלים ביכולת המדינה להפעיל כוח צבאי, שינויים הנגזרים מיכולתה לתגמל את הקבוצות המתחזקות את הלוחמנות. הסתכלות זו גם ממקדת אותנו חזרה בסביבתו התפקודית של הצבא, הפנימית והחיצונית כאחד, כדי להבין כיצד צורות התגמול השונות מעצבות את מרחב הפעולה של הצבא בין לוחמנות למתינות באופן המקרין על שינויים בהרכבו החברתי.

הפרק הראשון יציג את ההקשר התקופתי של העשור הנחקר - הנסיגה במעמדו החברתי של הצבא משנות המדינה הראשונות ועד לשנות ה-90 - כדי לעמוד על יסודותיה של המשוואה הרפובליקנית, הפרתה וכינונה המחודש.

© כל הזכויות שמורות לכרמל הוצאה לאור

מצבא העם לצבא הפריפריות - יגיל לוי

From "People's Army" to "Army of the Peripheries" - Yagil Levy


לראש העמוד

מומלצים: ספרים | כתב עת ספרים | עולם חדש | רמקולים | זכות הילד לכבוד
| סמיוטיקה | מטר | רמות | Tom | דלילה | מיקרוטופינג

ספרים חדשים באוגוסט 2019:
אולטימטום, אי אפשר לברוח מהשמש, אלוהים אתה שם? זאת מרגרט, אמש, לילה אחרון, גיא בן הינום, האוויר שאת נושמת, האיש שלא שרף את קפקא, האישה שלא הייתה, האלמנה השחורה, הזנה רעילה, הכד השחור: רומן משפחתי, הכלה מאיסטנבול, המיסה של האתאיסט, המשהו הזה, הסבך, וינה 1900 , חוק 5 השניות, חיים לנצח, יפים כמו שהיינו, לא העזנו לדעת, לאהוב מחדש, לקראת אוטוביוגרפיה מינורית, נהר הקרח, סודות, סוכרי יוסי - אמזלג, סטארט אפ, עוד לילה אחד, על מקום הימצאה, פול אוסטר 4321, פיצות,איקאה ודילמת האיש השמן, רומן, רשימת המוזמנים, שמיים שאין להם חוף.

ספרים חדשים ביולי 2019:
איה 50, איך לעצור את הזמן, אימפריית החטאים , אמא של הים, אמנות הזוגיות, אנגארד הסייף, אצל הילל ולילית מהעיר הגלילית, בבית הקפה האקזיסטנציאליסטי, בחזרה ללאקאן, ברונז, בריכה עירונית, בשבח המלחמה, דראגה קלרי, האחות המועדפת, הטופוגרפיה של העריכה, הסיפור יתחיל בפרנזו, הרצל - היסטוריה אירופאית, השאירו הודעה לאחר הצפצוף, השבוי ואשת השבוי, השמיעיני את קולך ונסו הצללים, התוואי האופקי, חדר הפלאות, יחידים במינם, ימים של פלא, ירח מעל סואץ, להיות אנושי - איריס מרדוק, ליאור רובין, ליאורה, לעולם אל תיתן לי ללכת, לשאלת המתודה, מבקשי חיים, מועדון ה-5 בבוקר, מוצא המינים מאת צ`רלס דרווין, מחר אני הולכת, מכת פתיחה, נשיקה של זהב, ספרות, היסטוריה היום האחר, על דלות המוסר, פונטי , פלמינגו - ימי אהבה, רוזה האדומה, שיבה לריימס.

ספרים חדשים ביוני 2019:
אני אבא שלך, גן ההרדופים, האדון היהודי, הזכות לשלמות הגוף, המוח המאושר, השירים הגנוזים, כובעים של זכוכית, נחובש, סודות, צמאה לך נפשי, שפילפוגל , שפילפוגל, תעלול.

ספרים חדשים

סמיוטיקה - בניית אתרים, עיצוב אתרים