Amazon.com Widgets

  ספרים חדשים - אתר טקסט    ⚞  שנת 2007  ⚟

 | 2019 | 2018 | 2017 | 2016 | 2015 | 2014 | 2013 | 2012 | 2011 | 2010 | 2009 | 2008 | שנת 2007 | 2006 | 2005 | 

|  אוגוסט 2019 |  יולי 2019 |  יוני 2019 |  מאי 2019 |  אפריל 2019 |  מרץ 2019 |  פברואר 2019 |  ינואר 2019  |  דצמבר 2018 |  נובמבר 2018  |  אוקטובר 2018 |  ספטמבר 2018 |

» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» פרויקט נחום גוטמן
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006

גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

| כולם | ספרים בחודשים |
| אודות טקסט | יצירת קשר |
פרטיות בטקסט

ספרים חדשים בפורמט RSS


» טקסט  » כתבי עת  » ספרים חדשים בינואר 2007       חזור

כיוונים חדשים 15, ינואר 2007
מאת: אלי אייל (עורך)

ההוצאה:

ההסתדרות הציונית העולמית

"כיוונים חדשים - כתב עת לענייני ציונות, יהדות, מדיניות, חברה ותרבות" יוצא לאור על ידי ההסתדרות הציונית העולמית. עורך את כתב העת אלי אייל ובמערכת ליפשה בן ש"ך וגבריאל אלכסנדר.

כתב העת הוא במה עצמאית ובלתי תלויה לדיון בסוגיות הציונות והעם היהודי בימינו . תיאור התמורות בישראל ובגולה וכיווני התפתחותן . חקר תולדות היישוב והתנועה הציונית . ביטוי למחשבה היהודית בת. זמננו . עיון בבעיות הזהות התרבותית של החברה הישראלית . עתיד הציונות . הערכות ומגמות .

כיוונים חדשים פתוח להשקפות מגוונות . הדעות המובעות במאמרים מבטאות את עמדות מחבריהם ולא בהכרח את עמדת המערכת .

כיוונים חדשים 15, ינואר 2007
שתפו אותי

תוכן העניינים:

+ זוכרים את טוינבי? - אקטואליה מן העבר | אלי אייל
+ מקורות המשבר - ההקשר ההיסטורי והמוצא | אליעזר שביד
+ שליחותה של מדינת ישראל | ארנולד טוינבי
+ הבררה של היהודים בעידן האטום | ארנולד טוינבי
+ מדוע הרגזנו את טוינבי | אביעד קליינברג
+ עת להזעיק מפני התרחקות בין ישראל ליהדות ארה"ב | ערן לרמן ואדוארד רטיג
+ כבוד לאוטונומיה של יהודֵי התפוצות | שולמית אלוני
+ הסתה נגד ישראל בקמפוסים וחרב החרם האקדמי עדיין מוּנפת | מנפרד גרסטנפלד
+ אסטרטגיה חדשה ומבנה חדש לקהילות היהודיות באיחוד האירופי | שרון פרדו
+ חזון העתיד של ח"נ ביאליק | זיוה שמיר
+ סדקים במגדל השן | שרגא שכטר
+ הקשר בין התאוריה של אהרןֹ ברק לבין
   ההפרטה והכלכלה הקפיטליסטית־ליברלית | אליעזר שביד
+ הצל הענק של ישעיהו ברלין ויעקב טלמון | אריה דובנוב
+ דימיטרי שוסטקוביץ והיהודים | ססיל בלום
+ משל "הבּריאה" ונוסחת איינשטיין | רבקה שכטר
+ סמלי עיצוב חדשים בכרזות יום העצמאות | חיים גרוסמן
+ 21 חודשים של המתנה: דרך החתחתים של
   מנחם בגין לפיקוד על האצ"ל | שלמה נקדימון
+ התערבות בן־גוריון במהלכי ששת הימים | זכי שלום
+ תגובה: במקום ניסויים לשינוי שיטת הבחירות -
   העלאה מתמדת ומתונה של אחוז החסימה | דב בן־מאיר
+ בתי הספר במרוקו: חממה למחתרות ולעלייה | נהוראי מ' שטרית
+ מישל עזרא ספרא ובניו - הספר והסִדרה | אמנון שמוש
+ יש כמה שפות עברית | דוד מלמד
+ שני שירים | אלי נצר

ספרות וביקורת ספרים
נורית גוברין על הדרמה המשפחתית בחיי יצחק ורבקה:
המורכבות הגדולה של זוגיות והורות

דמות הצבר המיתולוגי בסרט "הוא הלך בשדות" -
קריאה מחודשת מאת ליאת שטייר־לבני

חדירה למעמקי נשמת שמשון הגיבור אצל
דוד גרוסמן בדבש אריות - סיפור שמשון, מאת שלום דותן

הייחוד של החוויה היהודית האמריקנית, עופר שיף על
המסורת המשפטית והציונית של לואיס ד' ברנדייס בעריכת אלון גל

גבריאל אלכסנדר על "בראשית היו כאן שמים וארץ" נעמה חייקין (עורכת),
בין גבולות המרחב לגבולות המקום, שיח צילומי על נוף הארץ

מתוך הגליון אלי אייל במאמר הפותח: זוכרים את טוינבי?
ארנולד טוינבי | הבררה של היהודים בעידן האטום
אביעד קליינברג | מדוע הרגזנו את טוינבי

זוכרים את טוינבי? - אקטואליה מן העבר | אלי אייל

חידת ההישרדות היהודית עוררה סקרנותם של
דורות רבים. מי הם היהודים . מה הם זוממים . לשם
מה הם נמצאים כאן . האמנם הם "שריד מאובן" כפי
שכינה אותם ארנולד טוינבי . ואם לא . מה הם .
גרשם שלום

מעשה שהיה כך היה: ב־ 1961 , שנת הבר־מצווה של מדינת ישראל, הציע מו"ל בניו־יורק ליעקב בעל־תשובה, אז עיתונאי בסוכנות הטלגרפית היהודית (JTA), לערוך ספר בשם שליחותה של ישראל. בעל־תשובה, יליד ירושלים שעקר לניו־ יורק בשנות ה־ 50 של המאה הקודמת, פנה לרבים ברשימת ה"מי ומי" וליקט מאמרים מאנשי־שם, שכולם נכתבו ברוח אוהדת למדינה היהודית, וביניהם: ג'ון קנדי, לינדון ג'ונסון, הארי טרומן, ונסנט אוריול (לשעבר נשיא צרפת), פייר מנדס־ פרנס, אלינור רוזוולט, יונה סאלק, ז'אק סוסטל, טריגווה לי, רוברט אופנהיימר, ר"ה לידל הארט, דאריוס מיו, הרמן ווק, ליאון יוריס, מרטין בובר, סאלו בארון ועוד ועוד.

יעקב בעל־תשובה הזמין מאמר מארנולד טוינבי, היסטוריון בריטי חשוב ומשפיע באמצע המאה הקודמת. באותן שנים עשה טוינבי רושם רב על קהל קוראים ושומעים רחב, שכן היה גם סופר מחונן ומרצה כריזמטי. אולמות ההרצאות שלו - גם אחרי שפרש מהוראה - היו מלאים בסטודנטים ובציבור סקרן. בהרצאותיו התייחס בהרחבה לעם היהודי, ליהדות ולציונות. כהיסטוריון תהה על חידת ההישרדות היהודית וכינה את היהודים והיהדות "שריד מאובן". טוינבי גם ביקר בצורה חריפה את הציונות ואת הקמתה של מדינת ישראל, ולכך עוד נחזור. מכל מקום, טוינבי נענה ברצון וכתב ב־ 13 באפריל 1961 , מאמר על "שליחותה של ישראל".

בהוצאה לאור, הוצאת ספלר ובניו, ניו־יורק, עיקמו את האף. אם יופיע בספר שמו של טוינבי, ששמו נודע כמתנגד חריף למדינת ישראל ולציונות, אמרו, הספר לא יימכר. הם רצו ספר "חגיגי", מוצף בברכות אוהדות של ידידים ואוהדים ולכן, לדעתם, מאמר של טוינבי יקלקל את השורה. הם הטילו וטו. המאמר לא נכלל בספר ולא הופיע בשום פרסום אחר. כעבור כמה חודשים אמר לו עורך הספר כי הוא מתכנן ספר אחר בשם "פרופסור טוינבי, היהודים וישראל", ושוב כתב טוינבי מאמר מיוחד על כך. ספר זה עדיין לא יצא לאור.

שני המאמרים נותרו במגירותיו של יעקב בעל־תשובה, ובאורח מקרי ביותר, בעת ביקורי בדירתו בניו־יורק, לפני כמה חודשים, נתקלתי בהם. הם לא התפרסמו אף פעם בשום מקום. כיוונים חדשים מפרסם אותם זו הפעם הראשונה, ומלווה אותם בתגובה של ההיסטוריון אביעד קליינברג.

רבים מן הטיעונים שהועלו ב־ 1961 על ידי טוינבי נגד ישראל והציונות (והיהדות) רלוונטיים היום לחלק מן ההאשמות שמוטחות בארסיות על ידי מי שעוינים את המדינה והציונות וראוי לחזור ולקרוא אותם - גם אם הדברים מרגיזים ועוכרי שלווה. במיוחד חשוב שבני הדור הצעיר יֵדעו כי בהסכמה הבינלאומית סביב הקמת מדינת ישראל היו (וישנם) סדקים ודברי ערעור מסוגים שונים שמקורם בחוגים שונים.

אפשר לכנות טיעונים אלה "האנטי־ציונות שאחרי האנטי־ציונות", על משקל כותרת ספרו של אליעזר שביד הציונות שאחרי הציונות.

ראוי להציג את ארנולד טוינבי ( 1975-1889 ). שמו הלך לפניו כהיסטוריון שניסה ליצור אסכולה היסטוריוגרפית חדשה. בספרו עיונים בהיסטוריה בן שנים־עשר הכרכים ניסח תֵאוריה כללית של היסטוריה ותרבות. הספר, שעשה לו שם עולמי בשנות ה־ 30 וה־ 40 של המאה הקודמת, עסק בעלייתן ונפילתן של 26 תרבויות במהלך ההיסטוריה האנושית. גישת טוינבי מוקבלת לגישתו של אוסוולד שפנגלר שכתב על "שקיעת המערב", וכמו שפנגלר רואה טוינבי את התפתחותה של כל תרבות כתהליך של לידה, גידול, שקיעה ומוות. הוא מציג את ההיסטוריה כעלייתן ונפילתן של תרבויות, בניגוד להיסטוריה של מדינות־לאום. את התרבויות הוא מזהה על פי קריטריונים תרבותיים ולא לאומיים. רעיונותיו לא זכו להשפעה ניכרת על היסטוריונים, אבל בגישתו התאורטית השתמשו מלומדים ויש בכלל הטוענים כי טוינבי היה הראשון שטבע את המושג "פוסט־מודרניזם" בהקשר לירידת הציוויליזציה המודרנית.

דבריו של טוינבי בענייני היהדות וישראל צורמים לאוזן יהודית וישראלית, אולי לא לכולם באותה מידה, אולי לא לכולם באותו עניין. מכל מקום, כיוונים חדשים מפרסם את שני המאמרים שנשלחו במקורם - בשעתם - לכתובת יהודית, כשטוינבי מכוון אותם לאכסניה שחגגה יום הולדת למדינת ישראל. קל וחומר מה היה כותב טוינבי לספר או לכתב־עת אחר. חשיבותם היום אינה נובעת רק ממעמדו של פרופ' טוינבי, אלא גם מדברים שאמר ההיסטוריון האנגלי אדוארד פרימן: "ההיסטוריה אינה אלא פוליטיקה שהייתה, ופוליטיקה אינה אלא ההיסטוריה של המחר."

אגב, ראוי להעיר כי כתיבתו של טוינבי, לפי עדות המתרגמת, ארכאית במידה מסוימת בכל מה שנוגע למינוח פוליטי של הימים ההם. ביקשנו, במידת האפשר להשאיר מינוח זה בתרגום העברי.

העם היהודי ומדינת ישראל יכולים היום להרשות לעצמם דיון שקול על ארנולד טוינבי, דיון ללא מעורבות רגשית, אפילו קצת קריר ויבש - וגם נדיב - על היסטוריון בעל שם עולמי שהאנינות האקדמית התקשתה לכנותו אנטישמי, והגדירה את דיוניו ההיסטוריוזופיים כבעלי "יסוד רגשי אנטי־יהדותי ואנטי־יהודי תקיף". כך או כך, מוגדר טוינבי בכמה אנציקלופדיות וספרים כאחד ההיסטוריונים הבולטים במאה ה־ 20 . התאוריה של ההיסטוריה, לפי טוינבי, מציגה את ההיסטוריה כעלייתן ונפילתן של תרבויות (או ציוויליזציות) בניגוד להיסטוריה של מדינות־לאום או של קבוצות אתניות. את העם היהודי הגדיר טוינבי כ"מאובן", "אנכרוניזם", "אבר מדולדל", הצף על פני ההיסטוריה ומסרב בעקשנות לטבוע. אינו מת, אבל גם אינו חי. אין בו כל רוחניות, שכן לפני דורות רבים פרחה נשמת העם, בטל סִברוֹ ואבדוּ נצחוֹ ותוחלתו.

על כך, בעצם, קם בשעתו (ינואר 1961 ) להשיב יעקב הרצוג, בדו־קרב מילולי שנערך במונטריאול, קנדה, בינו לבין ארנולד טוינבי. היה זה הרצוג, אז שגריר ישראל בקנדה, שהזמין את טוינבי לוויכוח פומבי בעקבות דברים שאמר הפרופסור באוניברסיטת מקגיל, ושעיקרם היה כי היהודים הם "מאובן" היסטורי וכי הישראלים נהגו בערבים במלחמת העצמאות כמו שנאצים נהגו ביהודים.

הוויכוח היה לאירוע היסטורי כשלעצמו. לפי כל העדויות שנשמעו ונכתבו על ידי אנשים שנכחו בעימות, ידו של הרצוג הייתה על העליונה ללא עוררין, "נוק־אאוט" במינוחי האִגרוף. מיכאל בר־זוהר כותב בביוגרפיה של יעקב הרצוג כי פנינה הרצוג, רעייתו של יעקב, שמעה את גברת טוינבי, שישבה לידה, מטיחה בבעלה בכעס: "אמרתי לך שלא להשתתף בוויכוח הזה!".

העימותים עם טוינבי לא פסקו. במאמרים ובהרצאות חזר ההיסטוריון על הסכנה האורבת, לדעתו, בעתיד למוסר העולם המערבי, ובכלל זה ישראל. נכון הגיב אז הרצוג, ש"דרכו ומשנתו של פרופ' טוינבי היא לכרוך הכל מעבר לגבולות המקום, הזמן, הניסיון, הנסיבות וההתפתחות. וכך הוא מגיע להכללות ולהפשטות, שלדעתו יש בהן כדי לפענח את סוד דרכה של ההיסטוריה". אבל משהו קרה לטוינבי. בשנים שלאחר הוויכוח הפומבי במונטריאול חדל לכרוך את הנאציזם יחד עם כל תופעות הרשע בהיסטוריה. /p>

מכאן ואילך הסכים שהנאציזם הוא תופעה בפני עצמה, אך המשיך לכפור בהמשכיות ההיסטורית של העם היהודי, לפחות מאז גלה מאדמתו. הרי המשכיותו של העם היהודי, אותו "אנכרוניזם", אותו "אבר מדולדל" הצף על פני ההיסטוריה ומסרב בעקשנות לטבוע, כל זה מערער את נכונות תהליכי ההיסטוריה שבמשנת טוינבי. בכל זאת, בשנים שאחרי הוויכוח במונטריאול, הודה טוינבי כי ייתכן שהגדרתו את העם היהודי כ"מאובן" שוב אינה שרירה וקיימת. נימת מאמריו נעשתה מעט מתונה יותר לעומת הביטוי בספריו לפני כן.

גם יעקב טלמון ניהל עמו חליפת מכתבים בעקבות מלחמת ששת־הימים. כִּכְתוֹב היסטוריון־עמית להיסטוריון־עמית, מחמיא טלמון לטוינבי על "חקר ההיסטוריה" שלו שמדבר אליו "לא רק כאדריכל של בניין ענקי, אלא, אם יורשה לי לומר, כנביא העומד ביראה לפני מסתרי הזמן, ושקוע בחיפוש מאומץ אחר המטרה העליונה והמשמעות הגואלת של ההיסטוריה האנושית". ובכל זאת, "כאב" לטלמון וליהודים ציונים לקרוא את משנתו של טוינבי על מקומה של היהדות בנפילת הציוויליזציות. טלמון נהג כבוד רב בפרופ' טוינבי, "איש התוכחה של ההיבריס [תחושת ערך עצמי, גאווה ויהירות - היבריס הייתה אלה במילותוגיה היוונית שגאוותה הביאה לסופה. א"א] האירופי ושל חטא הגאווה של האדם הלבן... במשך מאות שנים ביחסו המתנשא והאגרסיבי של המערב כלפי העמים הקולוניאליים. יש שטוינבי אף ייחס זאת להשפעתה של הטענה היהודית לנבחרוּת ולזכות אלוהית לרשת את הכנענים".

ההיסטוריון יהושע אריאלי היה ישיר ופסקני בכותבו, בהקשר של ההיסטוריה האמריקנית, כי "ייתכן מצב בו יתגבש היחס של השחור אל הלבן לשנאה, חשדנות, זרות וניכור, ששום תיקון חוקתי או שיפור חברתי לא יוכלו לשנותם. במקרה זה יהיה היישוב הכושי פרולטריון־פְּנים במובנו של טוינבי, כלומר יישוב המלוכד בשנאה ותחושת זרות כלפי החברה הסובבת אותו. באופן דיאלקטי יהרוס מצב זה את אושיות הדמוקרטיה וההומניזם שהיוו את כוח חיותה של ארצות־הברית".

בהקשר לרלוונטיות של "כפירת טוינבי" ביהדות, בציונות ובישראל, נציג כאן את השאלה כפי שנוסחה על ידי יעקב טלמון: האם אנו עם ככל העמים, האם האינטרס המדיני, ביטחוננו והגשמת שאיפותינו הלאומיות הם הצו העליון הבלעדי המחייב אותנו, ולצו זה כפוף הכל? או שיש סייג מוחלט להכרעות ממלכתיות בעקבות היותנו נושאי מסורת רוחנית נעלה, מגלמי ערכים יהודיים ואנושיים סגוליים, ולמודי זוועות מידי פורעי חוק? ההשקפה, כתב יעקב טלמון אחרי מלחמת ששת־ הימים, שכינונה של מדינה פוליטית לוחמת הוא, במובן־מה, התכחשות למסורת יהודית ארוכת שנים, אין בה משום אבסורד ואין היא בלתי לגיטימית. פילוסופיה זו גורסת כי המדינה היהודית שלפני הגלות הייתה רק שלב שבטי חולף וכל הישגיהם של היהודים באו להם רק אחרי שגלו מארצם והיו לאחווה דתית גרידא, לציוויליזציה שהחווייה המדינית זרה לה בתכלית. טלמון, כרבים אחרים, ראה את הציונות כפועל יוצא של הלאומיות האירופית ודווקא המופת היהודי, דמות דיוקנו של עם האלוהים הלוחם את מלחמות האל, עלילות המכבים המגֵנים על האמונה האמיתית, אליהו המכה בכוהני הבעל ובבני ישראל שסרחו - כל אלה, כותב טלמון, היו מקור השראה בתהליך הלאומיות.

היו שחיברו בין טוינבי לג'ורג' סטיינר (לדעתי שלא בצדק, שכן מקור גישתו של כל אחד מהם שונה לחלוטין וכך גם מסקנותיו, מה גם שטוינבי לא היה יהודי, בעוד שסטיינר יהודי).

ג'ורג' סטיינר, פרופסור לספרות השוואתית, פילוסוף והוגה דעות, טען כי אבד הכלח על רעיון המדינה הלאומית, שהיא דבר אנכרוניסטי, לא רציני, ילדותי ומיותר. צריך לשאוף לעולם של מאה ציוויליזציות ולא למדינה לאומית אחת. אל טענות סטיינר הצטרף נועם חומסקי, אינטלקטואל פילולוג בעל שם עולמי, ממתנגדיה המתוחכמים של הציונות ומדינת ישראל. העם היהודי, טען חומסקי, מרצונו או שלא מרצונו, הציג במשך אלפיים שנה מודל של ציוויליזציה בלי טריטוריה. מה קרה לעם היהודי שנתקף פיק ברכיים והצטרף לרגרסיה הגדולה שהחלה במאה ה־ 19 : חזרה אל הטריטוריה, אל הלאומיות, אל כל הדברים הפרימיטיביים והקמאיים האלה?

יהודי שמייסד מדינה, אמר אז (לפני כחמישים שנה) ג'ורג' סטיינר, כמוהו כזקן בגן־ילדים, אבל צעצועיו קטלניים ורצחניים - ולכך הצטרפה טענה אגרסיבית: מה עוללתם לגניוס היהודי?! ראו מה יצרנו אנו ויוצרים בגולה. ליהודים יש שליחות: להיות הוויטמין של הציוויליזציה המערבית. ויטמין צריך להיות מפוזר, לא מרוכז.

אילו התבוננתי בישראל מן החוץ, כמין ארנולד טוינבי או ג'ורג' סטיינר, כתב אביגדור לבונטין בספרו מבוקר עד ערב, הייתי אולי נכון להיוואש ממנה, "להתחרט" על הקמתה, לראותה כאשליה, כפִרפור אחרון של היהודים במאמץ להמשיך את קיומם הייחודי לאחר שהטעם המכריע לאותו קיום, הטעם התאולוגי, שוב אינו מקובל על כולם. לבונטין אינו משאיר מחשבת "כפירה" זו פתוחה. הוא נולד כאן, גם ילדיו קשורים אל ההווי כאן וישראל היא עובדה התוהה אמנם על עצמה, אך עובדה קיימת ותוססת.

יהיה זה בלתי הוגן כלפי ג'ורג' סטיינר לחתום כאן את הוויכוח אתו על הציונות והמדינה. לפני כמה שנים פרסם ספר בשם אראטה, מאזן של חיים, ובו הוא "מכה על חטא" באופן חלקי אבל באומץ לב אינטלקטואלי. אראטה ( Errata ), הסביר מתרגמו, היא מילה לטינית שמשמעה "טעויות דפוס". זהו ספר מרתק וחושפני העורך את מאזן הטעויות עם עצמו. וכך כתב ג'ורג' סטיינר:

לפחות בעניין אחד, שעתה נראה מכריע בעיניי, הימנעותי מפעולה היא בלתי נסלחת. כבר דיברתי על הרגשתי שישראל היא אמנם בבחינת נס הכרחי. אבל היא מוכתמת בשל הסתירות שהיא מעמידה לעומת רוח המוסר האוניברסלית של היהדות חסרת הבית. שוב ושוב שאלתי אם משמעות היסוד של היהדות יכולה להתיישב עם המציאות של מדינת–לאום חמושה המוקפת אויבים ציניים וחסרי רחמים. כפי שאמרתי גם ישראל, ככל האומות האחרות, חייבת לענות כדי לשרוד [רמז לחקירות של אסירים ביטחוניים. א"א], אבל האם יש אפילו בהישרדות משום הצדקה? האם תוכל היהדות להשיב לעצמה את ייעודה המוסרי? זאת אני יודע עכשיו: רק מי שנכונים לחיות בישראל, בצל הסכנות המיידיות ובמקומות שבהם שוררת שנאה, יש להם הזכות השלמה לשאול את השאלה הזאת, להציג אותה לפני חרדתם. קל מדי היה הדבר, ואולי מחמיא מדי, להיות "השוטה בעל הקושיות" שבא מבחוץ. גם כאן נכשלתי.

נחזור לטוינבי. לא כולם התרגשו בשעתו מרעיונותיו. היו שראו בתורתו חלוקה שרירותית מדי של חלוקה לתרבויות. אחרים היו בוטים יותר בהסתייגותם. ההיסטוריון טרוור רופר תיאר את מחקריו כ"פילוסופיה של מיש־מש". ביקורת זו של רופר פגעה במוניטין של טוינבי. ישעיהו ברלין, בכתבו על ההיסטוריוזופיה - הניסיון להפיק מן ההיסטוריה את מלאכתה של התאולוגיה - ראה בטוינבי את "הנציג הראשי, אולי האחרון, של משיחיות חילונית בימינו"; ראה בו מישהו העושה "ספקולציות מטפיזיות בצורת היסטוריה"; ובמקום אחר מנה אותו כעוסק ב"תאולוגיה באִצטלה היסטורית". בסגנונו המיוחד והלגלגני קמעה כתב על "משחקי סבלנות מהנים שמשחק ארנולד טוינבי עם עברו ועם עתידו של המין האנושי - והוא משחקם במיומנות ובדמיון מרניני־לב". יעקב טלמון קרא לו "משורר השקיעה וההתפוררות של תרבויות".

תאוריה אחרת של טוינבי הציגה את ההיסטוריה במושגים של אתגר ותגובה. תרבויות קמו כתגובה למערכת של אתגרים קשים כש"מיעוטים יצירתיים" יצרו פתרונות לאתגרים אלה והם שנתנו כיוון חדש לחברה שלהם. עמוס אילון בספרו הישראלים כותב כי אם אמנם "הרווחה היא אוייבת התרבות", כפי שטען טוינבי, למצוקתה של ישראל נתלווה פה ושם גם פיצוי. אדרבה, ישראל מדגימה, יותר אולי מכל ארץ מודרנית אחרת, את תורתו של טוינבי, טוען עמוס אילון, בדבר השפעת הגומלין המפרה שבין אתגר לתגובה. לא חסרו לישראלים אתגרים אדירים. הם היו חשופים לרוב הגירויים הסביבתיים התורמים, לדברי טוינבי, לצמיחתה של תרבות: קרקע חדשה, תנאי חיים חשים, איומים, מהלומות ולחצים חיצוניים חזקים.

מסכם אילון, כנראה למורת רוחו של טוינבי: התגובה הישראלית על אתגרים אלה הייתה לרוב יצירתית להפליא, כשם שהגירויים היו חזקים וחריפים... גם מה שכינה טוינבי "אתגרן המפרה של ארצות קשות" מצוי היה בשפע בתקופת צמיחתה של ישראל. איך כתב טוינבי: עתידה של תרבות גלום ביכולתה להתגמש ולהתפתח כמענה לאתגרים החומריים והתרבותיים הפוקדים אותה. ספק אם ההיסטוריון האנטי־ציוני, שספד לערכים הדמוקרטיים של החברה המערבית, היה מסכים לניתוח של אילון שהודות לקשיים זכו הישראלים, בסופו של דבר, לביטולם ההדרגתי של האתגרים המקוריים עצמם.

אני חוזר למוטו מדבריו של גרשם שלום: אין רָשות שתוכל להגדיר את היהדות בבהירות מן הסיבה הפשוטה, שזוהי מהות חיה שפשטה ולבשה צורה בשלבי ההיסטוריה השונים. היא נטלה לעצמה תופעות מסוימות וגנזה רבות אחרות שהיו אולי חיוניות לפנים בעולם היהודי. כך מתעוררת השאלה אם מה שנגנז על־ידי ההיסטוריה יכול להיגנז גם על־ידי היהודים בהווה, או על־ידי אלה שירצו בעתיד לזהות עצמם עם העבר, ההווה והעתיד של העם.

לפני אחת־עשרה שנים פרסם אליעזר שביד ספר בשם הציונות שאחרי הציונות, ובהקדמה לו כתב: "הציונות קמה כתנועה מגשימה המחויבת לחזור ולבחון את הנחותיה, את יעדיה ואת מדיניותה בכל מצב חדש - בין אם הוא תוצר של הישגים ובין אם הוא תוצר של כישלונות. היא עשתה זאת כמה פעמים בעבר, והרי זה אחד מסודות הצלחתה עד היום. הפעם נראית התגובה הביקורתית־המחדשת כמתמהמהת. האם אחז במנהיגותה שיתוק רעיוני?".

מסתו של אליעזר שביד על מקורות המשבר במדינה ובחברה בישראל ואפשרויות המוצא ממנו מקבלת משמעות על רקע אותם טיעונים המערערים על בסיס קיומה של ישראל, שטוינבי נתן להם ביטוי לפני חמישים שנה וממשיכיו (במהדורות אחרות) מגלגלים אותם לזמננו. אבל אפשר אולי לשאוב מידה מסוימת של עידוד בהכרה שעדיין נמשך תהליך הקמת המדינה. וכמו שטרם נוסחה חוקה המהווה את עיצוב התשתית הפורמלית של המדינה, כך גם טרם נתעצבו תרבות פוליטית וציבורית מאוזנת ודפוסי התנהלות יציבים. האבות המייסדים לא סיימו את מלאכת הקמת המדינה.

גם לגבי המהפכה האמריקנית אמרו היסטוריונים אמריקנים ב־ 1787 , שבסוף המלחמה האמריקנית נסתיימה רק המערכה הראשונה של הדרמה. אנדרו ס' פְריס כתב כי המהפכה האמריקנית סילקה את העולם הישן של שלטון בריטי, אבל נותרה מלאכת יצירתו של עולם פוליטי חדש. האבות המייסדים לא נתנו אמון בפוליטיקאים החדשים. הם ראו את עצמם כמגִנים־אפוטרופסים - נקיים מכל עניין אישי - על טובת הכלל, אפילו כשהיו שרויים בעיצומו של עולם פוליטי, דמוקרטי מתעצם והולך. הם אמנם סלדו מן העולם הפוליטי אבל היו חייבים לפעול בתוכו. כיצד לפעול בתחום הפוליטי מבלי להיות פוליטיקאים? /p>

ג'ורג' וושינגטון כבר דיבר בהקשר זה על המושג אופי והתכוון לקשר בין האופי האישי לאופי הלאומי; תומס ג'פרסון הדגיש באופי הפוליטי את מושג החברות; אלכסנדר המילטון הסתמך על כבוד; ג'ון אדמס שאב את רעיונותיו מתפיסת המידות הטובות; וג'יימס מדיסון הסתמך על משפט צדק. אנדרו פְריס מסביר כי השימוש במושג "אופי" העיד על כך שהמייסדים היו עסוקים בתהליך יצירתי, אם כי עלה ממושג זה גם חוסר היציבות בזהויות אותן ניסו ליצור. באחד מרגעי הטחת העלבונות הרבים שלו, אמר ג'ון אדמס על ג'ורג' וושינגטון כי כל כולו היה העמדת פנים מתוכננת היטב. אדמס מלגלג על "מעלותיו" של וושינגטון: פנים נאות, קומה גבוהה, צורה אלגנטית, תנועות רבות חן והון רב המביא לעוצמה, מוצא מווירג'יניה (ברווזי וירג'יניה כולם ברבורים...), סיפורים שהילכו בשבחו, כושר השתיקה ושליטה עצמית.

מה שפְריס מבקש להדגיש הוא, שהאבות המייסדים הטביעו חותמם על ההתנהגות הפוליטית האמריקנית עד ימינו אלה. דאגתם לעניין האופי עושה אותם רלוונטים לחיים האמריקנים היום.

היסטוריונים, סוציולוגים, אנשי מדעי המדינה ופילוסופים יעריכו האם האבות המייסדים של ישראל הצליחו להנחיל את מושגי האופי ליורשיהם וליורשי־ יורשיהם. בכיוונים חדשים מס' 14 הזכרנו את יורשי המהפכה הציונית ואת הבדלי המזג והאופי בין מקימי המדינה לבין בניהם ובני בניהם. צוטט גם אלכסיס דה־ טוקוויל שאמר כי "במהפכה (כמו ברומן) הכי קשה להמציא את הסיום".

האם יש סיכוי, שואל שביד, שהכרת הסכנה המתקרבת תסבּב את הופעתה של תנועת־עם צעירה, מונהגת על ידי מנהיגות שליחותית, כדי להציל את העם היהודי ואת מדינתו מאסון?

על ארנולד ג'וזף טוינבי בויקיפדיה, wikipedia

הבררה של היהודים בעידן האטום | ארנולד טוינבי (Arnold J. Toynbee)
נשלח ע"י טוינבי ליעקב
בעל-תשובה ב: 2.8.61

היהודים מצויים, כיום, על פרשת דרכים, והדבר עולה בבירור מן המחלוקת ההולכת וגוברת בקרבם סביב השאלה באיזו מן הדרכים החלופיות הפרושות בפניהם עליהם לבחור. אין פלא שהיהודים נקלעו למצב בעייתי זה משום שכל בני האדם נמצאים, כיום, במצב דומה וכל אחד צריך להיות קודם כל בן אדם, ורק אחר כך יהודי, או גוי. הנושא העומד עתה בפני המין האנושי הוא הדבר החשוב ביותר עבור כל קבוצותיו, משום שמדובר בעצם בשאלה: "להיות או לחדול."

האנושות ניצבת עתה בפני הברֵרה ללמוד לחיות יחדיו כמשפחה אחת, או להתאבד התאבדות המונית. אם אכן תבחר האנושות לחסל את עצמה, הכל ירדו לאבדון כאיש אחד, ואם אין עתיד למין האנושי אין עתיד גם ליהודים, לא בגולה הישנה ואף לא במדינת ישראל החדשה. לפיכך, עבור היהודים, כמו עבור כל אחד אחר, שימור המין האנושי מפני הרס עצמי חייב להיות הנושא החשוב ביותר מבין כל שאר העניינים הנמצאים על סדר היום. לא יהיה עוד כל נושא אחר על סדר היום, אם נושא ראשון במעלה זה ירד לטמיון כתוצאה מהתאבדות המונית.

לפיכך, העניין המשותף החיוני לכל המין האנושי קודם לכל עניין ייחודי של כל אחת מן הכיתות הקיימות בעולם. בעבר, עניינים כיתתיים אלה העסיקו מבחינה רגשית את מרבית בני האדם. אולם כיום, הכפפת העניינים הרגשיים המסורתיים לדאגה החדשה להישרדות המין שלנו היא שאלה של חיים ומוות. הארגון מחדש

של יעדי נאמנות־העל זכה לדחיפות עם היכנסנו לעידן האטום. המצאת כלי הנשק האטומי חשפה את המין האנושי לסכנה חדשה של הרס עצמי. לראשונה מאז העידן הפליאוליתי, עידן ימי האבות הקדומים המשותפים ליהודים ולגויים, שזכו לטוב מכל עולמות החי, להוציא הבקטריה, מצוי המין האנושי בסכנת קיום. עידן הביטחון של המין שלנו היה ארוך, אך דומה, כי הגיע לקצו.

מנאמנות כיתתית לנאמנות כלל־אנושית

לפיכך יש להציב את הנאמנויות הכיתתיות במקום שני. אמירה זו קשה לכולנו, בהתחשב בכך שמאז ימי קדם טיפחנו ורוממנו, ככל שיד הזיכרון האנושי משגת, נאמנויות אלה, שחשיבותן פחותה. אין ספק, כי קביעה זו קשה במיוחד ליהודים, שכן במהלך 1,800 השנה האחרונות, או מוטב 2,500 השנה האחרונות, הם הצליחו לשמֵר את זהותם הקיבוצית הכיתתית בתנאים עוינים ביותר. תנאים אלה היו כה קשים, שרוב האנשים, אם כי לא כולם, שהיו נתונים בהם, כגון עשרת השבטים, הובסו במאבק על הישרדותם הכיתתית ונטמעו בקרב העמים בהם ישבו.

שימור זהותה הקיבוצית־כיתתית של הקהילה היהודית בגולה היה קשה עד כדי כך, שהוא תבע את הכפפת כל שאר מטרות החיים ליעד ראשוני וחשוב זה. קהילה שהרגל זה הפך לה לטבע שני, תתקשה להשתחרר מן התלם הרגשי המאפיין אותה, גם אם חבריה, כבני אדם רציונלים, יכירו בכך שבנסיבות חסרות התקדים של עידן האטום, ההישרדות הכיתתית מותנית בהצבת תחומי העניין הכיתתי במעלה שנייה בלבד.

אכן, אמירה זו קשה ליהודים במיוחד, אך האם אין במסורת היהודית משהו המקל עליהם מאוד לאמץ ללבם אמירה זו ולפעול בהתאם? מה שקשה לכולנו, יהודים כגויים, הוא להאציל את רגשותינו ונאמנותנו על בני המשפחה ולהעבירם מן המסגרת הכיתתית אל כלל המין האנושי. מרבית האנשים בעולם טרם הכירו את רעיון "אחוות האדם", ועבורם אין הוא בחזקת אידאל מחייב.

מאין צמח רעיון זה וכיצד עלה לדרגת אידאל? המושג "אחוות האדם" נולד ממושג "אבהות האל", ותפיסת האל בצורה זו, היא חלק מן המורשת הרוחנית היהודית של נביאי ישראל ויהודה. הנביאים ראו באל אבי כל בני האדם. על פי תפיסתם, האל הוא כל יכול ומקור כל הטוב ולפיכך האבהות היא מערכת היחסים היחידה ההולמת את מעמדו כלפי ברואיו. האם אין ראיית העולם של הנביאים צריכה, אפוא, להקל ולא להקשות על היהודים, לעומת כל שאר בני האדם, לעשות את המהלך של העתקת הנאמנות, מהלך שכולנו נדרשים לעשותו עתה, למען העניין החיוני המשותף לכלל האנושות? שינוי הכיוון, שכולנו נדרשים עתה לעשותו, מצריך מאמץ דמיוני ומוסרי עצום. וכי יש לנו חלופה טובה יותר למאמץ זה מאשר מורשתם הרוחנית של הנביאים? אותה מורשת המעוגנת עמוק יותר במסורת היהודית מאשר בזאת של הנוצרים, המוסלמים, או כל דת אחרת?

האם היהודים הם "עם מיוחד"? אני אישית איני סבור כך, גם לא כל עם אחר. אני סבור, כי כל ההבדלים בין כיתות שונות של המין האנושי הם שטחיים ובני חלוף בהשוואה לאחדות הבסיסית והמתמדת של המין האנושי עצמו. אם יש משהו ייחודי ביהודים, בפרסים, בבריטים, בהינדים, או בכל אחד משבטי האדם, אין הוא אלא הרגל ייחודי שנוצר כתוצאה מחוויה ייחודית במהלך אחד מאין־ספור פרקי ההיסטוריה של האנושות. בפרק ההיסטורי המשותף לכולנו, המגיע עתה לסיומו המהפכני במלאכת המחשבת מעשה ידי אדם, דהיינו, באנרגיה האטומית, היהודים נראים, אולי, ייחודיים בהרגלם להתמהמה בשלב המעבר שבין דרך חיים ישנה, לדרך חדשה.

שימור אחדות ללא ארץ

היהודים היו חלוצים לפחות בשניים מהישגיה חשובים של האנושות. הם היו הראשונים שקלטו את רעיון האחדות, רעיון הכוח הכל יכול ואבהות האל, הם גם היו הראשונים שגילו כיצד יכולה קבוצה אחת של המין האנושי לשמר את אחדותה, חרף העובדה שאין לה עוד מדינה ולא ארץ משלה וחבריה נפוצים בין כל העמים וחיים בקרבם כמיעוט. כל אחד מן ההישגים האלה מזמין הישג נוסף. בכל אחד מן המקרים האלה יש ציפייה להישג נוסף, שמבחינה הגיונית ומוסרית הוא תוצאה הכרחית מההישג הראשון. כאשר פלוני מבחין כי אלוהיו הוא אלוהי כל האדם וכי אין הוא רק אב צר אופק וקרתני של שבטו, יש מקום להוסיף לחזון המורחב בדבר מהותו של האל גם את החזון בדבר הגדלת ממדי הקהילה הכפופה לו.

תפיסה זו קוראת לנו לחיות כחברים לא רק בשבט של נימולים, אלא בקהילה פתוחה הכוללת את כל האנושות. ושוב, כאשר פלוני מאבד את מדינתו ואת ארצו ולומד לשמר את זהותו הקיבוצית הכיתתית בתפוצות, ההשתחררות מן השורשים המקומיים וההינתקות משיוך מדיני כיתתי מאפשרת לו לראות את דתו כבסיס אפשרי לזהות קיבוצית מתמדת ולנכונות לחלוק דת זו עם אנשים שבקרבם נפוצה קהילתו. למען האמת, שני ההישגים העיקריים של היהודים מחייבים אותם להפוך לקהילה דתית לחלוטין, לא עוד קהילה פוליטית או גזעית, אפילו לא שריד של קהילה כזאת. הישגי היהודים מחייבים אותם דווקא לפתוח את שערי קהילתם הדתית בפני אנשים המבקשים להצטרף אליה. חזון הנביאים בדבר אופיו של האל הוא אוצר רוחני גדול מכדי שיימצא בבעלותה הפרטית של קהילה כיתתית אחת שירשה אותו במקרה בלבד. ייעודו המוצהר הוא להיות אוצר המשותף לכל בני המין האנושי.

מה שמוזר בעיניי, בפרק אחרון זה של תולדות היהודים, הוא שהם אינם פועלים כלל לתרגום שני הישגיהם הגדולים לכדי אותה מסקנה משותפת המתחייבת הן מבחינה הגיונית והן מבחינה מוסרית. אולם כעת, צועדים היהודים יחד עם שאר בני אנוש, אל עידן האטום, ולהם ולגויים כאחד אין ברֵרה אלא לבחור בין שני עמדות קיצוניות, דהיינו, בין אוניברסליזם, לבין חיסול עצמי. בעידן האטום, הדבקות בטיפוח כיתתיות אינה מעשית. בעידן החדש, דבקות זו עלולה להיות הדרך הבטוחה והמהירה ביותר לחיסול עצמי. כדי למנוע הרס שׂוּמה על היהודים, כמו על שאר בני אנוש, לצעוד אל עבר עולם מאוחד.

העלייה במספר המדינות העצמאיות מבשרת רעוֹת

אני עצמי מאמין, כי הקמת מדינת ישראל, זה לא מכבר, היא צעד לאחור, וכי קהילות הפזורה של היהודים בארצות המערב הן ה"גל" שעליו צריך לרכוב לקראת העתיד. במבט ראשון עלולה הבחנה זו להיראות כסותרת את המהלך ההיסטורי. כיצד אפשר להתייחס אל מדינת ישראל כאל מהלך של נסיגה, שעה שמתום מלחמת העולם השנייה הוכפל כמעט מספר המדינות העצמאיות והריבוניות? כיצד זה אפשר לפסוק כי ביהודי התפוצות טמון העתיד, שעה שיהודֵי התפוצות עצמם התייחסו אל הגולה, לפחות מבחינה תאורטית, כשלב זמני ובלתי רצוי בתולדות היהודים? האם לא תמיד ייחלו היהודים בגולה להקמתה מחדש של מדינה יהודית בארץ־ישראל? וכעת, כאשר התקווה הנצחית התגשמה, האם אין זוהרה מאיר לא רק על המיעוט שבחר לחיות בישראל, אלא גם על הרוב שבחר להישאר בגולה? על שאלות אלה אציג תשובות משלי, יהיה ערכן אשר יהיה (שהרי כיצד אכן ייתפתחו הדברים לא נוכל אלא לנחש).

העלייה שחלה לאחרונה במספר המדינות הריבוניות העצמאיות מבשרת רעות, מבחינה משפטית, שכן הריבונות המשפטית של כל המדינות הולכת ונעשית בלתי מציאותית בקצב מואץ. כל עלייה במספר המדינות ברחבי העולם, מצמצמת את הגודל הממוצע של כל אחת מהן, וכל צמצום בגודל פוגע בכושר החיוניות שלהן. יתרה מזאת, העלייה בהיקף הפעולות של האדם מגמדת אפילו את המדינות הגדולות ביותר והמאוכלסות ביותר בעולם, כגון ארצות־הברית, ברית־המועצות וסין. עלייה זו בהיקף הפעולות היא תוצאה של הקִדמה הטכנולוגית, וזו מצִדה אינה מגלה כל סימן של האטה. דומה, כי ספורים ימי הריבונות הממשית של כל המדינות המקומיות, ואלה שתשרודנה על אף הכל, תמשכנה להתקיים כרשויות מקומיות במסגרת קהילה כלל־עולמית. הריבונות המדומה שלהן לא תהיה אלא כותרת ריקה מתוכן.

האם פירוש הדבר שבעתיד, בקהילה הכלל־עולמית, לא יהיה מקום לגיוון? אם כך יקרה, המחיר יהיה אכן גבוה מדי, אבל אם בזכות זאת ימשיך המין האנושי להתקיים - ניחא. המחיר יהיה גבוה משום שבני האדם שונים מטבעם איש מזולתו, והשונות בארגון החברתי של חייהם נחוצה כמו האחדות. למרבה המזל, התפוגגותה של הריבונות המקומית אינה חייבת להיות כרוכה בחיסול השונות. היא אינה צריכה להתבסס על המסגרת המקומית ובוודאי שאינה חייבת להתבטא במישור הפוליטי. אלה אינם תחומי הפעילות החשובים ביותר של האדם, גם לא הכלכלה. הפעילויות התרבותיות והדתיות של האדם הן החשובות לו ביותר. במישור זה האדם הוא במיטבו ופעילויות אלה מותירות בפניו כר נרחב של גיוון שהוא זקוק לו, גם אם הדבר כרוך בהסתלקות מן הגיוון המסורתי במישור הפוליטי ובמישור הכלכלי. בעידן האטום אין אנו יכולים עוד להתמכר למותרות המסורתיים האלה.

הלקח מן ההיסטוריה של רומי

תולדות האימפריה הרומית עשויים לשפוך אור על נקודה זו. הייתה זו מדינת עולמית, שגזלה מן המדינות המקומיות את ריבונותן, משום שהן פגעו במסגרת הריבונית שלהן עצמן באופן כזה שהובילן אל עברי פי הרס הדדי. בחסות השלום נוסח רומי, Pax Romana , פג זוהרן של אתונה, ספרטה ושאר המדינות המקומיות, חלקן מפורסמות חלקן אלמוניות, ששכנו לאורך חופי הים התיכון. אך הדבר לא שם קץ לשוֹנוּת בין עמי הים התיכון.

כאשר בוטלה השונות בזירה הפוליטית, היא מצאה לעצמה ביטוי חזק יותר בזירה הדתית. חוט השני בתולדות האימפריה הרומית הוא סיפור התחרות בין דתות אחדות בעלות ייעוד ציבורי. כל אחת מהן ביקשה להמיר את כל בני האדם אל דתה, כדי לחלוק עם כל יצורי אנוש את האוצר הרוחני הייחודי לה. עד היום הזה לא הצליחה אף לא אחת מן הדתות המיסיונריות האלה להמיר את דתם של בני האדם בעולם כולו; עד היום הן מתקיימות זו לצד זו על כל הגיוון המצוי בהן. אין ספק, כי ערכו של גיוון זה לאנושות יהיה רב יותר מאי־פעם בעידן שצריך שוב להקריב גיוון למען אחדות במישור הפוליטי.

אם העולם אכן נע, כיום, אל עבר חלוקה הדומה לזו שהייתה בין עמי הים התיכון בימי האימפריה הרומית, האם לא יהיה עתידנו דומה למה שעבר עליהם, כפי שאפשר לראות במבט לאחור? אם יש היגיון בהשוואה זו, העתיד, כמו העבר, אינו טמון במסגרת של מדינות ריבוניות מקומיות, אלא בדתות מיסיונריות חובקות עולם, המציעות את אוצרותיהן הרוחניים לכל בני האדם.

אם אכן תתממש תחזית זו, יש לה השלכות על עתידם הייחודי של היהודים, ושני דברים עולים ממנה, לדעתי. האחד, שאחרי הכל, עתידם של היהודים טמון ביהודי התפוצות באשר הם, והשני, שעתיד התפוצות מותנה בזהותן הקיבוצית הייחודית בתחום הדת, ולא בתחום החיים החילוניים. אם בעידן האטום מבקשת הקהילה היהודית להמשיך ולקיים את זהותה הקיבוצית הכיתתית, היא תקיים אותה, לדעתי, כקהילה דתית הפתוחה בפני כל בני האדם, ולא כקהילה אתנית המושתתת על קשר תורשתי.

דבר אחד נראה ודאי: בעידן החדש, שהאנושות זה עתה עברה את סִפּו, אין היהודים יכולים עוד להמשיך לאחוז בחבל בשני קצותיו, כפי שעשו עד עתה; אין הם יכולים עוד לנסות ולשלב את הפולחן לאל, שהם רואים בו אב כל בני אנוש, תוך הסתגרות והינתקות מכל שאר ילדיו האנושיים. היהודים, כמו שאר בני המין האנושי, חייבים לבחור, והבחירה, עבור כולנו, היא הבחירה התנ"כית בין שתי דרכים, כדברי הפסוק: "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע" (דברים ל טו).

תרגום: מיכל סלע

אביעד קליינברג | מדוע הרגזנו את טוינבי
התחייה הלאומית היהודית הפריכה את המודל ההיסטורי שלו

יותר משהיה היסטוריון, היה ארנולד טוינבי חלק ממסורת ארוכה של מטא־ היסטוריונים, הוגים שזיהו בהיסטוריה האנושית תכנית ותבנית, המאפשרות להפוך את הרצף הכאוטי לכאורה של אירועי העבר לסדר (כמאמר האנגלים: History is just one damn thing after another ). אוגוסטינוס, יואכים מפיורה, אוטו מפרייזינג, הגל, מרקס - כל אלה היו שותפים לתאווה המערבית לסדר, לחשש מפני שרירות לבה של ההיסטוריה שהנּה, כדברי אריסטו, אקראית מידי, לא פילוסופית מספיק.

ההיסטוריה פחות פילוסופית אפילו מן השירה, שהרי השירה, קובע אריסטו בפואטיקה, עוסקת, כמו הפילוסופיה, בכללי, במה שיכול היה או ראוי היה להיות, ואילו ההיסטוריה אינה אלא תיעוד הדברים שעשה אלקיביאדס ושעשו אחרים לאלקיביאדס. חובבי המטא־היסטוריה ניסו להראות שיש סדר בבלגאן וחוקיות במעשי אלקיביאדס ורעיו.

כמו קודמיו, דימה טוינבי לחשוף את התחביר הנסתר של ההיסטוריה, לגלות את החוקים ההיסטוריים התקפים תמיד ובכל מקום. באופן היסטורי יותר, ניסה טוינבי לתת מענה ליברלי ואופטימי לדטרמיניזם של מרקס ולפסימיזם של שפנגלר. ההיסטוריה, קבע, אינה שקיעה בלתי נמנעת וגם אינה תיעוד פעולתם של הכוחות הדורסניים, הבלתי־ניתנים לשינוי של המטריאליזם הדיאלקטי. היא אינה התנועה הנחרצת אל עבר הדיקטטורה של הפרולטריון, באמצעות מלחמת המעמדות וגם לא ספר תולדות שקיעתו של המערב, אלא משהו מהוסס הרבה יותר, תלוי הרבה יותר בהכרעותיהם של יחידם וקבוצות, פחות חד־משמעי במטרותיו.

טוינבי מאמין בדרוויניזם רך, הישרדות "המתאימים". תרבויות גדולות, טען טוינבי, נוצרות כאשר קיבוץ של אנשים מצליח להתמודד עם איזה אתגר היסטורי - בעיה הניצבת פתאום בפני בני האדם. כאשר מצליחה הקבוצה לתת לאתגר מענה הולם וייחודי, מענה שמאפשר גיוס כללי של אנרגיות ויכולות ואיגום של משאבים להתמודדות עם המשימה, הקבוצה זוכה ליתרונות אדירים ביחס לקבוצות אחרות, שמרניות יותר ממנה ויעילות פחות.

תרבויות מתאהבות בפתרונות העבר

כל זה טוב ויפה ובלבד שאותה תרבות תדע להתחדש, כאשר תידרש להתמודד עם אתגרים חדשים, שכן בהיסטוריה הכול זורם והבעיות של אמש אינן הבעיות של היום. הצרה היא שתרבויות מתאהבות בפתרונות העבר ומסרבות להשתנות. הנכסים שצברו בתקופה היצירתית שלהן מאפשרים להן להאריך את הדומיננטיות שלהן באמצעות הצבא. הן יוצאות למסעות כיבושים, מטילות את חיתתן באמצעות גייסותיהן, בונות חומות וגדרות הפרדה שימנעו מן הכוחות הרעבים, היצירתיים, החדשניים, שמבחוץ לפרוץ פנימה. המאמץ הזה, טען טוינבי, יכול להצליח רק לתקופה מוגבלת. במוקדם או במאוחר יצליחו הכוחות החדשים לזכות בהגמוניה והאימפריות הישנות תתנוונה, אחוזות נוסטלגיה משתקת.

התהליך הזה אינו חד־כיווני ואינו בלתי נמנע. לעתים כוחות העבר נעלמים - איפה הן היום התרבויות הגדולות של אשור ובבל? לעתים הם מוצאים מחדש את האנרגיה להתמודד עם אתגרים חדשים - סין ידעה שנים רבות של ניוון, אבל עכשיו דומה שהיא ניצבת על סף פריצת דרך חדשה. אבל לעתים קורה שבניה של תרבות מפוארת מתעקשים לדבוק בכללי משחק שאיש מלבדם אינו משחק עוד. הם נעשים "מאובנים היסטוריים", קבוצות שקיומן הוא תפל וחסר תכלית במידה רבה. טוינבי סבר שהיהודים הם קבוצה כזאת. האתגר הגדול שניצב בפני היהדות במאה הראשונה היה תרגום הדת השבטית, הטקסית, היהודית למונחים אוניברסליים שיוכלו להפיץ את אמונת הייחוד בין כל בני האדם.

הנצרות הייתה התשובה לאתגר הזה שהציבה החברה תאבת־המשמעות של האימפריה הרומית. ישו הנוצרי ופאולוס ידעו להשתחרר מכבלי העבר היהודי ולייסד תרבות חדשה.

והיהודים? הם נעשו "לא־רלוונטיים". הם הוסיפו לקיים את טקסיהם התפלים ולדבוק בתפיסות הלאומיות שלהם, שאבד עליהן הכלח. הם התאבנו. כל זה נשמע מוכר מאוד, נוצרי מאוד. נכון, התאולוגים הציגו את התהליך במונחים של אובדן הבכורה היהודית ומעבר הבחירה האלוהי מ"ישראל על פי הבשר" (היהודים) לישראל על פי הרוח (הכנסייה), ואילו טוינבי הציג אותו במונחים של כישלון היהודים להתמודד עם האתגר של זמנם, אבל קשה שלא להבחין בקווי הדמיון בין שתי התפיסות.

ה"מאובנים" פעלו בניגוד לחוקים של טוינבי

הקיום היהודי בשנות הגלות היה מורכב בהרבה ממה שטוינבי - או הכנסייה - סברו, אולם למטא־היסטוריונים, כמו לתאולוגים, אין עניין גדול בפרטים ההיסטוריים, במה שעשה אלקיביאדס ובמה שעשו אחרים לאלקיביאדס. הדימוי של יהדות הגולה התיישב יפה עם התפיסה הקתולית של ה"סינאגוגה" עצומת העיניים הדבקה בשוקת השבורה של המצוות ועם תפיסתו של טוינבי את היהודים כמאובנים. אלא שהמאובנים הללו התעקשו פתאום לגלות סימני חיים ולפעול בניגוד לחוקיהן היפים של ההיסטוריה הטוינביאנית ושל התאולוגיה הקתולית. היהודים שבו לארצם וכוננו בה מחדש ריבונות. היה בכל המהלך הזה של היהודים משהו וולגרי, משהו לא־רוחני שקלקל את התאוריות היפות. טוינבי לא אהב את זה. הוא גם לא ממש אהב את היהודים. בעיניו הם סימלו שלב פרימיטיבי, יחסית, של המצב האנושי שהתאים לזמנו, עכשיו מוטב היה לוּ נעלם מן העולם יחד עם הדינוזאורים.

בשני המאמרים שלפניכם טוינבי אומר את הדברים בכנות יחסית, כלומר ככל שהנימוס הבריטי מניח לו.

טוינבי הוא הוגה נוצרי החושב כנוצרי גם כשהוא מתחזה למדען. הוא בטוח, למשל, שהמונותאיזם עולה על הפוליתאיזם ושהאוניברסליזם עולה על הפרטיקולריזם. בעיניו ההנחות הללו אינן טעונות הוכחה או שנויות במחלוקת. המצב הראוי לבני האדם, לדעתו, הוא התגברות על הבחנות שבטיות "פרימיטיביות". בני אדם צריכים להיות חלק מאחווה אחת ולהאמין באידאל דתי ורוחני משותף (האידאל הנוצרי כמובן, על אף שהדברים אינם נאמרים במפורש), שהרי "אין עוד יהודי ולא יווני, אין עבד ולא בן חורין אין זכר ולא נקבה, כי כולכם אחד אתם במשיח ישוע" (אל הגלטיים, ג 28 ). במקום להיות חלק מן האחווה האנושית הקוסמופוליטית (כפי שהאשימו אותם - כמה אירוני - בגרמניה הנאצית ובברית־המועצות של סטלין), היהודים דבקים בלאומיותם ובייחודם; במקום להציע דת לכל אדם ואדם, הם דבקים באיזו תפיסה חשוכה של האל כאלוהי ישראל, "אלוהינו ואלוהי אבותינו". עדיף היה לו ויתרו לחלוטין על זהותם הלאומית ועל אופייה הייחודי של דתם. לכאורה מציע להם טוינבי להפוך לעוד דת אוניברסלית כמו הנצרות והאסלאם, אבל ברור למדי שאין מקום ליהדות אוניברסלית נוספת, שהרי יהדות כזאת קיימת למעשה ושמה "נצרות".

אצה לו הדרך ביחס למדינה היהודית

אשר לייחוד לאומי, טוינבי מייחל להיעלמותן של כל מדינות העולם בתוך האחווה העל־לאומית הגדולה של המין האנושי, הוא מעקם את אפו האנין לנוכח המדינות החדשות והמיותרות הקמות על חורבות האימפריה הבריטית.

אבל דומה שביחס אל המדינה היהודית אצה לו הדרך יותר מאשר ביחס לירדן, למשל. המדינה היהודית, אבוי, היא לא רק מיותרת - היא מזיקה. התחייה הלאומית היהודית היא צעד אחורה, תנועה בכיוון ההפוך מזה שאליו צריכה האנושות לצעוד "בעידן האטומי" (טוינבי רואה את יכולת ההשמדה העצמית של המין האנושי כתביעה לשינוי דחוף, מוסרי ופוליטי).

אבל התחייה הלאומית היהודית אינה רק טעות היסטורית ודתית (ברור לטוינבי שלא לכך התכוון הכל־יכול בהבטחותיו המשיחיות לעם ישראל), אלא עוול היסטורי גדול כלפי הערבים ואפילו כלפי יהודי הגולה ההגונים, שכינון המדינה ומעשיה עלולים לעורר כלפיהם, שוב, את חמת הגויים (המוצדקת?). לא זו בלבד שמדינת ישראל גזלה מן הפלשתינים את אדמתם, היא הוסיפה חטא על פשע בהיותה תקועה כטריז בין החלקים האסיאתיים והאפריקניים של העולם המוסלמי. טוינבי מדבר בשפה רפה על איזה הסכם, אבל ברור שהוא חושב שההסכם הטוב ביותר יהיה הסכמתם של היהודים להיעלם, תחילה כמדינה ואחר כך כאומה.

הפרטים אינם מסתדרים עם התאוריה

התאוריה ההיסטורית של טוינבי אינה נטולת עניין. יש בה משהו דינמי והיא נמנעת ממלכודות הדטרמיניזם של רוב המודלים ההיסטוריים המתחרים. אם מתייחסים אליה כאל רשימה של רעיונות ושאלות, היא יכולה אפילו להועיל.

טוינבי מתאר יפה את ההתקבעות של תרבויות לתוך הצלחות האתמול ואת תנועת המטוטלת של ההיסטוריה בין מצליחי העבר השׂבעים הקופאים על השמרים לבין אנשי העתיד הרעבים המתדפקים על הדלתות (בכך הוא מושפע מאוד מאִבּן־ חלדון). אבל טוינבי לא הסתפק בהצבת שאלות ובניתוחים היסטוריים מעניינים, הוא התעקש לראות במודל שלו הסבר אוניברסלי התָקף תמיד. כדי שיהיה למודלים היסטוריים תוקף אוניברסלי, צריך להתעלם מהרבה מאוד חריגים, מהרבה מאוד פרטים שאינם מסתדרים עם התאוריה. כאשר קשה להתעלם מהם - כמו במקרה התחייה הלאומית היהודית - זה מרגיז מאוד. הרגזנו את טוינבי.

פרופסור אביעד קליינברג, מרצה להיסטוריה באוניברסיטת תל־אביב, עוסק בהיסטוריה של הרעיונות וחוקר תאולוגיה נוצרית ותנועות דתיות נוצריות.

כתובת מערכת כיוונים:
ההסתדרות הציונית העולמית, ת"ד 92, ירושלים 9100.
טל: 02-6202172. מחיר החוברת 25 ש"ח.

© כל הזכויות שמורות כמחברים ולכתב העת כיוונים.

כיוונים חדשים 15, ינואר 2007 - אלי אייל (עורך)


לראש העמוד

מומלצים: ספרים | כתב עת ספרים | עולם חדש | רמקולים | זכות הילד לכבוד
| סמיוטיקה | מטר | רמות | Tom | דלילה | גד ויספלד | מיקרוטופינג

ספרים חדשים באוגוסט 2019:
אולטימטום, אי אפשר לברוח מהשמש, אלוהים אתה שם? זאת מרגרט, אמש, לילה אחרון, בין המולדות, במקום גרניום, גיא בן הינום, גשם חייב לרדת, דוניא, האוויר שאת נושמת, האיש שלא שרף את קפקא, האישה שלא הייתה, האלמנה השחורה, הזנה רעילה, הכד השחור: רומן משפחתי, הכלה מאיסטנבול, המיסה של האתאיסט, המשהו הזה, הסבך, השועלים של שמשון, וינה 1900 , חוק 5 השניות, חיים לנצח, יפים כמו שהיינו, לֻזוּמִּיַאת: התחייבויות וחובות מופרים, לא העזנו לדעת, לאהוב מחדש, לקראת אוטוביוגרפיה מינורית, מבוסס על סיפור אמיתי, מסע דילוגים, מרלנה, נהר הקרח, נשים ללא גברים, סודות, סוכרי יוסי - אמזלג, סטארט אפ, סער ופרץ, ספר געגועים, עגלות , עוד לילה אחד, עינה של האורקל, על מקום הימצאה, עצי לבנה ומסילות ברזל, פול אוסטר 4321, פיצות,איקאה ודילמת האיש השמן, ציפור בעיר קדושה, רומן, רשימת המוזמנים, שמיים שאין להם חוף.

ספרים חדשים

סמיוטיקה - בניית אתרים, עיצוב אתרים