Amazon.com Widgets

  ספרים חדשים - אתר טקסט    ⚞  שנת 2007  ⚟

 | 2019 | 2018 | 2017 | 2016 | 2015 | 2014 | 2013 | 2012 | 2011 | 2010 | 2009 | 2008 | שנת 2007 | 2006 | 2005 | 

|  אוגוסט 2019 |  יולי 2019 |  יוני 2019 |  מאי 2019 |  אפריל 2019 |  מרץ 2019 |  פברואר 2019 |  ינואר 2019  |  דצמבר 2018 |  נובמבר 2018  |  אוקטובר 2018 |  ספטמבר 2018 |

» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» פרויקט נחום גוטמן
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006

גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

| כולם | ספרים בחודשים |
| אודות טקסט | יצירת קשר |
פרטיות בטקסט

ספרים חדשים בפורמט RSS


» טקסט  » כתבי עת  » ספרים חדשים בינואר 2007       חזור

דווקא 2, כתב עת, ארץ יידיש ותרבותה
מאת: בני מר, חנה עמית (עורכים)

ההוצאה:

בית שלום עליכם

כתב העת החדש "דווקא" מבקש לגלות ארץ לא נודעת: ארץ יידיש ותרבותה. "דווקא" מבקש לצלול אל העבר - אל שנות הנעורים של היידיש, שבהן ידעה פריחה עצומה - ולדלות מתוכו אוצרות נשכחים. אוצרות התרבות הללו נחוצים לנו, בהווה ובעתיד בישראל, כדי להעשיר אותנו בהם.

לכן מנסה "דווקא" לחשוף מקצת מאוצרות היידיש לקוראים בעברית. הגיליון הראשון של כתב העת הוקדש למסעות, המשרטטים את גבולותיה הרחבים של ארץ יידיש. הגיליון השני עוסק בנושא הילדות, שמיטב כוחות היצירה הוקדשו לו מסוף המאה התשע-עשרה ועד מלחמת העולם השנייה.

"דווקא" מנסה אפוא להעלות על נס את החיוּת והחיוניות שיש ביידיש ובתרבותה, את העושר והגיוון. יידיש יפָה לא רק לצחוק ולבכי, ולא רק לשמות מאכלים, אלא היא מכנה משותף של כל המעמדות, כל היבשות, כל הז'אנרים.

דווקא 2, כתב עת, ארץ יידיש ותרבותה
שתפו אותי

למה דווקא ילדוּת? | דבר מערכת דווקא
לפני מלחמת העולם השנייה היו כשליש מיהודי מזרח אירופה ילדים. רובם דיברו יידיש, והיא היתה להם שפת העתיד. אבל מי מהם שנותר אחרי המלחמה לא דיבר בדרך כלל יידיש עם ילדיו ונכדיו, וכך הזדקנה השפה ונעשתה יפה לנוסטלגיה. עכשיו, משגם זקני היידיש מתמעטים והולכים, הגיעה השעה לראותה בשנות נעוריה. שהרי השפה העתיקה הזאת התחדשה במאות התשע-עשרה והעשרים, ובצורתה החדשה התאימה להפליא לעולם המודרני. בבתי ספר רבים, במזרח אירופה ובעולם החדש, למדו בה ילדים חשבון וספרות, היסטוריה, התעמלות ומלאכת יד. הפעילות הזאת לוותה ביצירה ענפה ומפתיעה - בחינוך, ספרות, בקולנוע, באמנות - שמקצתה תוצג בחוברת.

"דווקא" 2 מספר אפוא הן על הניסיון לברוא עולם חדש לילדים, חילוני ושוויוני, והן על העולם הישן - ה"חדר" ושירי הערש המסורתיים, למשל. אלה הם שני עולמות המייצגים תפישות שונות של הילד: האחת מכשירה את הילד לעמל החיים ולעול המצוות, והאחרת מתאימה לצרכיו המיוחדים. צחוק הגורל הוא שהניסיון לחדש נכשל בדרך כלל (אבל "דווקא" מספר גם על מקרה יוצא דופן, על חינוך ילדים חילונים ביידיש בימינו), בעוד שהעולם הישן ניצל והגיע להווה; הנה כך יכול להיכתב סיפור על היום הראשון ב"חדר", בשנת תשמ"ג.

ואולם גם העולם הישן אינו כשהיה, ונראה שהושפע מהניסויים הפדגוגיים ומהחידושים שנעשו במחצית הראשונה של המאה העשרים. "דווקא" שמח לקחת חלק בהתחדשות ובפעילות הכללית של היידיש בישראל, והגיליון הנוכחי מספר גם על ספרים חדשים ועל התרחשויות שונות בתחום, כאן ובעולם. התגובות המעודדות שהגיעו למערכת בעקבות הגיליון הראשון, הערב שהתקיים ב"צוותא" בתל באביב - וכן ההערות, הביקורות ומאותה חותמים על המנוי - כל אלה מעידים על הצורך והעניין ביידיש בכלל ובכתב העת שלנו בפרט.

אבל אנחנו זקוקים למנויים רבים יותר ולקשר הדוק
יותר עם הקוראים כדי להמשיך בדרך החדשה הישנה.
וכן הלאה, און אַזוי ווייַטער!

"האמנו שיידיש היא שפת העתיד", כותבת לִילה הולצמן על בית הספר היסודי של ציש"אָ שלמדה בו בעיירה סבינציאן. ציש"אָ, רשת בתי הספר של ה"בונד" הסוציאליסטי והחילוני בפולין, הקימה גם את הסנטוריום על שם מֶדֶם, שנועד לריפוי גופני ונפשי של הילדים.

יצחק לודן כותב על גן עדן קצר ימים זה, ומרקוס זילבר מספר על הסרט "מיר קומען אָן" שנעשה עליו. שירו של אברהם סוצקבר "המורה מירה", המופיע כאן לראשונה בתרגום לעברית של בני מר, מקונן על מורה שהיתה לאם ואחות בגטו וילנה; מסירותה עשויה להסביר את אהבת הילדים למוריהם ולבית הספר. עדינה בר-אל, מחברת הספר החדש "גרינינקע ביימעלעך" המוקדש לעיתונות הילדים בפולין בין שתי מלחמות העולם, מספרת על תמונה כיתתית מבית הספר היידי בז'טל.

ספרות ילדים עשירה נכתבה ביידיש לילדי העתיד. "השולחן המקשן" של המחנך אליעזר שטיינברג, המופיע כאן במקור ובשלושה תרגומים שהביא רפי אילן לדפוס, הוא אחד ממשליו השנונים והעצובים. בהמשך מופיע גם סיפורה של רחל ברכות על ליבקה בת התשע, ומאמרה של נורית אורחן על הילדים בספרות נשים.

יצחק גנוז כותב על שירי משחק לילדים. דוד רוסקיס נזכר בקלפי משחק של סופרים ביידיש, ורבקה באסמאן בן-חיים, שמבחר משיריה ביידיש יצא לאור לא מכבר, מפרסמת כאן שני שירי ילדים חדשים. ועוד על שני גלגולים של ספרות יידיש בלשונות אחרות: עפרה עמיחי מספרת על "ארץ יצורי הפרא" של מוריס סנדק, ויעל דר - על התקבלותה של קדיה מולודובסקי ושירי "פִתחו את השער" בעברית. גלגול נוסף הוא גידול ילדים היום, ביידיש, בישראל, ועל כך מספרים מרים טרין ואליעזר ניבורסקי.

אבל גיליון 2 מתחיל בהריון של גליקל בת המאה ה-17, שזיכרונותיה השלמים תורגמו באחרונה בידי חוה טורניאנסקי. ומשם, אל הערש: חוה אלברשטיין כותבת על מה שרו אמהות ביידיש, ויעל נוב מסבירה למה הועידו את עולליהן. מאמרו של דוד אסף מספר על ה"חדר", על המלמד שהרביץ תורה בילדים ועל הגעגועים אליו, עד ימינו, שבהם היידיש חוזרת לאופנה בציבור החרדי. הערש ביגלאייזן ור"נ מסבירים מדוע וכיצד, ויענקל קרישבסקי מפרסם פרק זיכרונות על הכניסה ל"חדר" במאה שערים בשנת תשמ"ג (1983).

המאמרים ב"דווקא" שלפניכם משרטטים אפוא תנועה מעגלית, שראשיתה במסורת, המשכה במודרנה וסופה, בינתיים, במסורת. אבל הלא אי אפשר להיכנס לאותו נהר פעמיים, והאמנציפציה שהחלה ביציאה מ"החדר" נמשכת גם בחזרה אליו.

"דווקא" שמח לקחת חלק בהתחדשות ובפעילות הכללית של היידיש בישראל. "ארון הספרים היידי", מאת אסף גלאי, יסקור מעתה ואילך ספרים חדשים ביידיש ועליה, ויאיר קידר כותב בגיליון זה על להקה פולנית היוצרת בהשפעת מוסיקת כליזמרים. בהמשך הגיליון תקראו על סמינר הקיץ ליידיש שהתקיים באוניברסיטת תל אביב, ואת הגיליון הבא נייחד ליידיש בישראל - בעבר, בהווה, ואולי גם נבואה לעתיד.

על העורכים: בני מר, יליד תל אביב, 1971. עורך - עם חנה עמית - את כתב העת בעברית "דווקא - על ארץ יידיש ותרבותה". מחבר הנובלה "רוב הלילות" ומתרגם מצרפתית ויידיש (בין השאר, קובץ סיפורים מאת שלום עליכם, "יומן גטו וילנה" של הרמן קרוק, שירי התקליט "לעמעלע" של חוה אלברשטיין וכיו"ב). תלמיד החוג ליידיש באוניברסיטת תל אביב וסגן עורך המוסף לספרות של עיתון "הארץ", שבו הוא מפרסם את מאמריו.

חנה עמית, ילידת פתח תקוה, 1951. עורכת משנה של כתב העת בעברית "דווקא - על ארץ יידיש ותרבותה". ערכה בעבר את כתבי העת "עמודים" ו"עת-מול" ואת הספרים "אחריו - על מנהיגות ומנהיגים"; "מראי מקום - לטייל עם המקורות בצפון הארץ" (עם ד' עמית); "הצד השלישי של המטבע" מאת יעקב משורר.

סודות מן ה"חדר" | דוד אסף

רק לאחר שה"חדר" החל לאבד את בלעדיותו,
בתחילת המאה העשרים,
אפשר היה להתחיל להתגעגע עליו,
כמו שעשה מרק ורשבסקי בשיר האל"ף-בי"ת

שיר אחד מאוצר ספרות יידיש נהפך כמעט בן לילה לסמל החינוך היהודי-המסורתי בפרט, ולהוויה היהודית במזרח אירופה בכלל: בשנת 1901 נדפס בוורשה ספרו של מארק וַרְשַבְסְקי, "ייִדישע ?אָלקסלידער מיט נאָטן" (=שירי עם יהודיים עם תווים) ובו הופיעו, לראשונה בדפוס, מלות "דער אלף-בית" ותוויו, השיר המוּכּר יותר במלות הפתיחה שלו "אוי?ן פּריפּעטשיק". מי אינו מכיר את השיר הזה על לחנו המתוק מדבש, בגירסתו המקורית ביידיש או בתרגום לעברית? השיר, שאת נגינתו שרים עד היום ילדי "חדר" חרדים, משמר בתוכו יסודות אותנטיים של דרך הלימוד שלא השתנתה מאות בשנים, אך כמה מאתנו קראו את מלותיו עד סופן וכמה מאתנו עמדו על משמעותן? הפְּרִיפֶּצִ'יק, אגב, הוא תנור שכמותו היו בבתים רבים במזרח אירופה (מקור המלה בשונות הסלאביות; בפולנית przypiecek). הוא נבנה מאבנים או מלבנים מיוחדות, הוסק בעצים ושימש לבישול ולחימום. כשהיה רחב דיו אפשר היה לאחסן כלי מטבח על מדפיו, ואף לישון עליו או לצדו.

כותרת ספרו של ורשבסקי עשויה להטעות. אין זו אנתולוגיה של שירים שמחברם אלמוני, אלא מארק ורשבסקי (1907-1848) הוא שחיבר את כולם ב"סגנון" שירי עם. ורשבסקי, יליד אודסה, שבעצמו למד בחדר וקיבל חינוך מסורתי, לא היה משורר מקצועי. בבחרותו עבר לז'יטומיר שבוולין ושם למד בבית המדרש לרבנים. בד בבד רכש השכלה כללית בגימנסיה ועבר בהצלחה את בחינות הכניסה לאוניברסיטה. הוא למד משפטים באוניברסיטת קייב ולאחר מכן התפרנס בעיר זו כעורך דין, ניהל משרד קטן והוציא ממנו את פרנסתו. ורשבסקי, ליצן טוב לב ובעל הומור, ידע לאלתר בן רגע חרוזים ופזמונים ביידיש ולנגנם מיד בפסנתר. הוא נהג לשיר אותם לפני חבריו, אך מי שגילה אותו, בקייב ובעשור האחרון של המאה הי"ט, והפציר בו לכנס את שיריו ולפרסמם בדפוס, היה לא אחר מאשר שלום עליכם. הסופר הדגול אף חיבר הקדמות ביוגרפיות מקסימות ומחמיאות לשתי המהדורות הראשונות של השירים, שנדפסו בוורשה (1901) ובאודסה (1914) (ההקדמות תורגמו לעברית בתוך: שלום עליכם, "סופרים יהודיים", תרגם מיידיש אריה אהרוני, תל-אביב 1996, עמ' 39-48).

שלום עליכם חתר כל ימיו - ביצירתו שלו וביצירות זולתו - לחשוף ולטפח את הגרעין העממי "הטהור" ולשלבו בתוך הספרות היהודית המודרנית. ורשבסקי הוא איש עסוק, שכלל לא העלה בדעתו לפרסם את שיריו - סיפר שלום עליכם בהקדמתו לספר השירים - אך פעם שמעוהו חבריו (ושלום עליכם בתוכם) שר להנאתו את שיריו. "כולנו התפעלנו. שמענו מין זמר חדש, חשנו מין טעם רענן, מתיקות מיוחדת, הן במלים הן בלחן, ונטפלנו אליו שירשום אותם על הנייר". שירי הזמר הללו, שכתב והלחין בעצמו, נפוצו במהירות בתחום המושב. הם היו מלאי חיות, ואף שחלקם עצוב, נגמרו תמיד ברוח אופטימית ושוחקת. בהתייחסו לשיר האל"ף בי"ת כתב שלום עליכם: "איזה סוד נוסף טמון בשיריו? שהם פשוטים, וביידיש אמיתית, לא מלאכותית - בכך יש פיוט אמיתי. למי מאתנו לא מוכרת התמונה של 'החדר' היהודי?"

לא כולם אהבו את שירי ורשבסקי, והבולט שבהם היה יואל אנגל, שעסק אז במחקר המוסיקה היהודית העממית. בביקורת חריפה שפרסם זמן קצר לאחר הופעת הספר תקף בעיקר את יומרנותו של ורשבסקי, שייחס לשיריו החדשים - שאותם הלחין לדעת אנגל בסולמות בלתי-יהודיים בעליל - את התואר "שירי עם". בוויכוח החריף, שהתנהל ברוסית בכתב העת "ווסחוד" ואחר כך גם ביידיש בשבועון "דער יוד", השתתפו גם ורשבסקי ושלום עליכם (ראו: "מכתבים על המוסיקה היהודית" מאת יואל אנגל, שלום עליכם, מ"מ וארשבסקי, מתורגמים ומוסברים בידי מנשה רבינא, תל אביב תש"ב).

על כל פנים, הוויכוח על עממיותו של שיר החדר הוכרע מזמן. מאז נדפס לראשונה הועתק השיר בעשרות מקומות, תורגם והושר בהזדמנויות אין ספור, בעיבודים ובביצועים שונים. נעימתו (שהונצחה למשל בסרטו של סטיבן שפילברג "רשימת שינדלר") מזוהה היום עם העיירה היהודית במזרח אירופה ועם "העולם הישן". אך מעבר למלים התמימות, הרגשניות וספוגות הקסם, יש בו גם ביטוי לעמדה חדשה ביחס לחדר ולתפקידו ההיסטורי. הבה נעיין קודם כל בשיר בשלמותו - מקרא ותרגום:

התרגום לעברית המוכר כל כך נעשה בידי הסופר והעיתונאי
פסח קפלן (1943-1870, נספה בגטו ביאליסטוק)
והתפרסם לראשונה באודסה ב-1905,
בספר "הזמיר" שערך נח פינס.
הנה נוסח התרגום (במרוצת השנים הוכנסו בו
כמה וכמה שינויים, אך אנו מצטטים מן המהדורה הראשונה):

החדר היה מוסד הלימודים הראשוני והיסודי המשותף לכל ילדי ישראל, שעיקר עניינו היה בהקניית כישורי קריאה (אך לא כתיבה) של האותיות העבריות. השלב הראשון בלימודים התמקד בשינון טכני של צורת האותיות ובהכרת שמותיהן וניקודן המשתנה. ולכן מורה "הרבי" (הוא המלמד) במחוון שבידו (טייַטל ביידיש) על לוח האותיות ומצווה על תלמידיו לקרוא בקול רם: קמץ-אל"ף - אָ (קִראו: אוֹ); פתח-אל"ף - אַ; צרה-אל"ף - אֵ, וכיוצא בזה, עד שתיחקקנה האותיות וצורתן בלב התלמידים.

אחר כך למדו הילדים לחבר הברות, מלים ומשפטים, וניסו גם להבינם. אלא ששיטת ההוראה המסורתית היתה מיושנת ומנותקת מהמציאות הדו-לשונית החיה שרוב ילדי ישראל חיו בה. במציאות זו היתה היידיש שפת התקשורת היומיומית, ואילו בעברית השתמשו אך ורק כ"לשון קודש". במלים אחרות, את לשון הקודש פגשו ילדי ישראל רק במסגרת הפולחן הדתי: בתפילה או בקריאת התורה שבבית הכנסת, וכן בטקסים שונים בבית, כמו ברכת המזון, קידוש והבדלה, סדר פסח וכדומה.

קשים ומתסכלים היו לימודי לשון הקודש. הקריאה הרהוטה בחומש היתה המיומנות העיקרית שמלמדים היו אמורים להקנות לתלמידיהם. אך היות שרק תלמידי חכם הבינו את לשון הקודש וידעו לפרשה וליצור במסגרתה, נוצרה מסורת תרגום עתיקה שכונתה "עברי-טייַטש". תרגומים אלה היו בדרך כלל מילוליים, והמלמדים נהגו לשננם עם תלמידיהם. על שיטת ההוראה הזאת נמתחה ביקורת חריפה, שכן חלק ניכר מן התרגומים היו ביידיש עתיקה, אשר כבר לא היתה מובנת אפילו למלמדים. סיכם זאת שלמה מימון בזיכרונותיו:

בנוגע ללימוד עצמו, הרי לכל הפחות לקרוא עברית לומדים שם [בחדר] כהוגן. ואולם לימוד הלשון העברית מוזר הוא ביותר. את הדקדוק אין מלמדים בחדר, אלא התלמיד מסגל אותו דרך שימוש על ידי תרגום המקרא ללשונו... מלמדים בכל שבוע פסוקים אחדים מהתחלת הפרשה של אותו שבוע. אלא שלימוד זה מלא כל מיני שבושים בדקדוק הלשון. ואי אפשר שתהא אחרת: מכיוון שהעברית מִתּרגמת ללשון הדיבור, והלשון היהודית-הפולנית המדוברת [=יידיש] לקויה היא בעצמה ומלאה טעויות דקדוקיות, מן ההכרח הוא שהלשון העברית הנלמדת על ידה, תהא נעשית משובשת כמותה. בדרך זו אין התלמיד קונה לו ידיעה בלשון העברית, כשם שאינו רוכש לו ידיעת תכנו של המקרא ("חיי שלמה מימון", תרגם מגרמנית: י"ל ברוך, תל-אביב תשי"ג, עמ' 74-73).

גם המלמדים לא זכו בדרך כלל להוקרה הראויה למי שאחראי על חינוכו של הדור הבא. תמוה ככל שיישמע הדבר, אף שהיחס החיובי המיוחד לחינוך ילדים מוטמע עמוק במסורת ישראל, משכה הקהילה המסורתית את ידיה ממימון מערכת ה"חדרים" ומן הפיקוח עליה. למעשה מימנה הקהילה ופיקחה רק על "תלמודי תורה", שלמדו בהם יתומים ומיעוטי יכולת. החדר היה מוסד פרטי השייך למלמד עצמו, ועל כן לא שכן בדרך כלל בבניין ציבורי אלא בדירתו הפרטית. המלמד נאלץ אפוא למצוא את תלמידיו בכוחות עצמו, להחניף להוריהם ולרצותם, וכמובן להתדיין עמם על גובה שכר הלימוד ולגבותו במו ידיו, וכדי ביזיון וקצף.

שוק המלמדים היה פרוץ מאז ומעולם, וכל מי שרצה ליטול את השם - בא ונטל. המלמדים לא עברו הכשרה מקצועית או בקרת איכות, ופרט לבחינה השבועית, שבאופן מסורתי נערכה בבית התלמיד ובנוכחות הוריו, לא התקיים פיקוח על תוכני הלימוד וסדרי ההוראה. במשך מאות שנים היה החדר מוסד בעל קיום פרדוקסלי: מצד אחד, כל הבנים למדו או לומדים בו (כולל אביו של הנער והמלמד); ומצד אחר, היחס כלפיו ספקני ומזלזל. הזמינות והקלוּת של המקצוע גרמו כמובן למצאי מגוון של מלמדים. עשירים ובעלי אמצעים יכלו לבחור לילדיהם מורים פרטיים טובים ובעלי מוניטין, וכל האחרים הסתפקו במלמדים הרגילים. ההורים סמכו בדרך כלל על המלמדים, ואף שמבשרם חזו את טעם החדר, בכל זאת נתנו אמון בשיטה וסמכו על המלמדים.

ומי היו מלמדים אלה? ודאי שהיו מלמדים נפלאים ומעולים, שהבינו לנפש התלמידים וידעו ללמדם בינה ודעת בכשרון פדגוגי מולד; אחד מהם שורטט היטב ב"ספיח", סיפור החניכה של ח"נ ביאליק. אך הדימוי הרווח היה שונה לחלוטין. הספרות היפה, ספרות הזיכרונות ואוצרות הבדיחה והחידוד, משמרים בתוכם מקורות רבים המתארים את המלמדים כעמי ארצות, עניים, בטלנים ולא-יוצלחים, שהגיעו לעיסוקם הנוכחי מחוסר ברירה. המלה "מלמד" זוהתה בסלנג, בפתגם ובשיר העממי עם טיפש ושלומיאל (החל בביטוי הגס "שוואַנץ-מלמד" וכלה בפזמון על "אברהמ'לה מלמד").

פן נוסף, מציאותי וספרותי כאחד, בדימויו של המלמד היה אכזריותו, שהגיעה לעתים עד להתעללות סדיסטית לשמה. רבים הם תיאורי המלקות והעונשים שהטילו המלמדים, או "ראשי דוכנא" עוזריהם (=בעל?ערס), על התלמידים הכושלים. הכוח שהפעיל המלמד על הנערים חסרי הישע הסתיר לא פעם את תסכוליו של המלמד עצמו, חוסר כישוריו ועליבותו. אין פלא שהאימרה "אין מגלים סודות מן החדר" נקשרה לעונשים ולמלקות שקיבלו הילדים מבלי שיכלו לספר עליהם להוריהם.

במאה ה19- ובראשית המאה העשרים הגיע לשיאו תהליך הדה-לגיטימציה של "החדר" ושל המלמד מן הסוג הישן. על רקע הביקורת המשכילית הגורפת על סדרי הלימוד ותכניו, ההכרה ההולכת וגוברת בחשיבותה של השכלה כללית וחינוך מודרני, עלו מוסדות לימוד חדשים שקרצו אל בני החברה היהודית המסורתית: בתי ספר ממשלתיים בשפת המדינה או "חדרים מתוקנים", שלימדו עברית בעברית, ולצד החינוך היהודי הלאומי השתדלו להעניק השכלה כללית נרחבת. החדר הישן הלך והצטמק; השלטונות ברוסיה ובאוסטריה דחקו את רגליו, הורים שכבר יצאו מגדרי המסורת משכו את ידיהם ממנו, ורק נאמני המסורת נצמדו אליו בכל כוחם, אולי כביטוי סמלי למאבק הסיזיפי של הישן בחדש.

לפי הערכה היו ברוסיה ובפולין בשנת 1898 כ-30 אלף חדרים ובהם למדו כ-350 אלף תלמידים בני שלוש עד שש-עשרה (לרוב, בני שבע עד אחת-עשרה). רובם היו בני מעמדות כלכליים וחברתיים נמוכים, ועליהם יש להוסיף את בני המשפחות האורתודוקסיות העשירות שנהנו ממלמד פרטי בבית, ואת הבנות, שרובן לא למדו בחדרים. הכמות הזאת נראית רבה לכאורה, אך יש לזכור כי בשנה זו, שבה נערך מִפקד האוכלוסין ברוסיה הצארית, חיו בה למעלה מחמישה מיליון יהודים. לשון אחר, הנתון הזה מצביע דווקא על מעבר הולך וגדל של יהודים למסגרות לימוד מודרניות אחרות.

מארק ורשבסקי, שלום עליכם ופסח קפלן הלכו בנעוריהם לחדר, אך לא העלו על דעתם לשלוח את ילדיהם לאותו מוסד מיושן שלא ידע להתאים את עצמו לתמורות הזמן ולא יכול להעניק לבוגריו השכלה או הכשרה מקצועית מודרנית. ועם זאת, במפנה המאה העשרים קם גל רחום וחנון של נוסטלגיה וגעגועים אל העיירה המסורתית ואל מוסדותיה "הישנים". על גבי גל זה נשאו החדר והמלמד כנפיים ספרותיים וזכו להוקרה שמעולם לא היתה מנת חלקם במציאות. וכך תיאר מדמיונו המשורר איציק מאנגר את המעמד שבו שר ורשבסקי את שיר האותיות לפני ידידיו בביתו של שלום עליכם בקייב:

שלום-עליכם ישב בעיניים מעוצמות וראה את אש הכּירה המבוֹערת בחדר הקטן, הצר והחמים. הלא היא האש אשר אלפי רוחות-זעף, ואלפי פורענויות קשות, עמדו עליה לכבותה, ולא יכלו לה. לאור האש הזאת עתידים המוני ישראל לשאת בסבלותם, לעמוד באמונתם ולהוסיף לשיר.

ורשבסקי הוסיף לשיר. כל העיניים היו תלויות בו, באותה קרן-זווית שעמד הפסנתר. ורק שלום-עליכם ראה את כנפי הדוכיפת הזאת, שנתרפרפו לפתע פתאום בחלל אווירו של החדר, ומעל לראשו של מארק מארקוביץ' ורשבסקי נצטיירה בבהירות דמותו של הגדי הלבן והצח, סמל השיר העממי בישראל ("דמויות קרובות", תרגם מיידיש אברהם שלונסקי, מהדורה חדשה, תל-אביב תשמ"ג, עמ' 113-112).

החדר, שתואר בזיכרונות רבים מספור כמקום מחניק ועלוב (גם בזיכרונותיו של שלום עליכם), היה בשירו של ורשבסקי, ובדמיונם של השומעים והשרים, למקום חמים והרמוני. דמותו הפתטית והנלעגת של המלמד, מקבלת ממד חדש בשיר. עתה חוזר המלמד לתפקידו הראוי - האיש שעל שכמו מוטלת אחריות עצומה לגורלו של דור העתיד. המלמד הופך לאישיות חינוכית המנחילה לתלמידיה, דור אחר דור, ערכים בעלי כושר עמידה.

שינון האל"ף בי"ת העברי - מטלה מפרכת שהיתה מנותקת כל כך מחיי היומיום של רוב האנשים - מוצג בשיר כמקור לזהות הלאומית והדתית וכמפתח לסוד הקיום היהודי בגלות. ערכן הסמלי של האותיות אינו מובן לילדים, שנפשם יוצאת למשחקים ולחופש, אך לכשיגדלו - כמו שגדלו הילדים מארק ורשבסקי, שלום עליכם, פסח קפלן וחבריהם - יבינו גם הם כי אותיות אלה ספוגות בכי ודם; גם הם יבינו כי ההתחברות אל האותיות העבריות העתיקות - ביטוי סמלי למסורת כולה - הוא לא רק מקור היצירה היהודית לדורותיה אלא גם מקור לכוח, לעידוד ולנחמה. סבלות הגלות עוד מוכנות לכל אחד מן הילדים לעת בגרותו - כתב ורשבסקי בבית האחרון של השיר - ובראשית המאה העשרים, כשהדפיס את שירו התמים, אי אפשר היה אפילו לשער את קצה-קצן.

פרופ' דוד אסף הוא ראש החוג לתולדות עם ישראל
באוניברסיטת תל-אביב, וחבר מערכת דווקא.

מחיר החוברת 30 ש"ח והיא מופצת ע"י מאגנס

© כל הזכויות שמורות ל"דווקא".

דווקא 2, כתב עת, ארץ יידיש ותרבותה - בני מר, חנה עמית (עורכים)


לראש העמוד

מומלצים: ספרים | כתב עת ספרים | עולם חדש | רמקולים | זכות הילד לכבוד
| סמיוטיקה | מטר | רמות | Tom | דלילה | גד ויספלד | מיקרוטופינג

ספרים חדשים באוגוסט 2019:
אולטימטום, אי אפשר לברוח מהשמש, אלוהים אתה שם? זאת מרגרט, אמש, לילה אחרון, בין המולדות, במקום גרניום, גיא בן הינום, גשם חייב לרדת, דוניא, האוויר שאת נושמת, האיש שלא שרף את קפקא, האישה שלא הייתה, האלמנה השחורה, הזנה רעילה, הכד השחור: רומן משפחתי, הכלה מאיסטנבול, המיסה של האתאיסט, המשהו הזה, הסבך, השועלים של שמשון, וינה 1900 , חוק 5 השניות, חיים לנצח, יפים כמו שהיינו, לֻזוּמִּיַאת: התחייבויות וחובות מופרים, לא העזנו לדעת, לאהוב מחדש, לקראת אוטוביוגרפיה מינורית, מבוסס על סיפור אמיתי, מסע דילוגים, מרלנה, נהר הקרח, נשים ללא גברים, סודות, סוכרי יוסי - אמזלג, סטארט אפ, סער ופרץ, ספר געגועים, עגלות , עוד לילה אחד, עינה של האורקל, על מקום הימצאה, עצי לבנה ומסילות ברזל, פול אוסטר 4321, פיצות,איקאה ודילמת האיש השמן, ציפור בעיר קדושה, רומן, רשימת המוזמנים, שמיים שאין להם חוף.

ספרים חדשים

סמיוטיקה - בניית אתרים, עיצוב אתרים