» טקסט  » ספרים מקור  » ספרים חדשים במרץ 2008       חזור

תקריב
מאת: עמי שמיר

ההוצאה: אטד תקריב הוא סיפורה של משפחה יוצאת גרמניה, שהתערותה רצופת התושייה ורבת ההישגים בארץ-ישראל של ערב קום המדינה נשברת בתהליך היוצא מכלל שליטה של פרשת אהבים מאוחרת. גיבורי העלילה הם רופא מצליח, רעייתו המוזיקאית, שני ילדיהם המתבגרים, חתנם יליד עיירה פולנית שאך זה חזר משירות בצבא הבריטי ומסתפח לכוחות המגן בטרם נוסד צה"ל, וצלמת מצודדת המצליחה ברוב חוכמה וחן להוציא את אבי המשפחה מקונכיית שלוותו המדומה. תמונות חיות מהתקופה הסוערת של הכרזת המדינה, כולל הגעת הנשק הצ'כי, קרבות ראשונים ערב ה' אייר תש"ח ופרשת אוניית הנשק "אלטלנה" שבן המשפח המגויס היה מעורב בהם, בצד "ראיון" אישי עם דויד בן-גוריון בשדה-בוקר, שנקרא מאחורי הצאן לשוב לכס ראש הממשלה בירושלים - מספקים את החלק התיעודי של רקע ההתרחשות, שסופה הטרגי בלתי נמנע.

עמי שמיר עלה לארץ מפולין בשנות השלושים, שרת בבריגדה היהודית והיה קצין תרבות בצה"ל. כעשרים שנה עבד ככתב ועורך, תחילה בשבועון "במחנה" ואחר כך, בין השאר, ב"דבר השבוע", "למרחב" ו"הארץ." תרגם וערך יותר ממאה ספרים. "תקריב" הוא ספרו הרביעי. קדמו לו "נעליים מארץ-ישראל" - על נעורים בפולין בין שתי מלחמות העולם, "עמודי פְּנים" - מבחר מכתבותיו בעיתונות, ו"זמן אוויר" - על חוויות שירותו בבריגדה במלחמת העולם השנייה.

תקריב | פרק ב'
תיאו הכיר את סילביה הצלמת בנסיבות שגרתיות למדי - ולא היה מנוס מכך שיום אחד יכיר אותה או את בת דמותה. דוקטור תיאודור קרנץ וטרודי רעייתו הוזמנו לחתונת בנו של עמיתו הַנְס גרין, רופא העור. סילביה הדוברת גרמנית, שיצאו לה מוניטין כצלמת בקרב חוגי היקים המשכילים, הוזמנה להנציח את המאורע המשמח. היא הופיעה בשעה היעודה עם מצלמותיה, מרשימה במראיה הספורטיבי, בגווה הגמיש, בשיערה השחור הקצוץ, בעורה השזוף, ובעיקר בעיניה השחורות הבורקות, מלאות התזזית. מי שהתבונן בה מקרוב יכול היה להבחין בארשת צינית מחויכת שהייתה נסוכה רוב הזמן על פניה. אך מי יוכל לטעון שארשת כזו אינה הולמת אותה, האומנית שלדעת מודעיה ומוקיריה הפכה את מקצועה לאמנות? אין זאת שכמו רוב עמיתיה השתייכה לבוהמה, המעמד שאיש לא יצפה מחבריו שיהיו בעלי ארשת חמורת-סבר וגינוני נימוס מרובעים, אשר להם פנו עורף כשבחרו במקצועם.

סילביה, שנראתה כאישה צעירה בשלה ושמורה היטב, התעכבה בשיטוטיה בגן האירועים ליד שולחנו של תיאו, אשר מראהו משך את עיניה המנוסות: קומתו הגבוהה, ישיבתו הזקופה, שיערו המלא המשוך מעדנות לאחור, חליפתו הבהירה המחויטת, עניבת הפרפר שלו, והשפם הדק שהתנוסס מתחת לאפו הבולבוסי, הסמכותי. אף גדול ובשרי מדי אמנם פוגם באיזון הקלאסי המתבקש מפנים יפות, אמרה בלבה, אך האף הזה הוא היחיד ההולם אותו. שום חוטם אחר - צר, קצר, סולד או נשרי - לא היה מסתדר עם הפנים האלה, גם אם אפשר היה להזמינו לפי אלבום. עיני הצלמת הרגישות גם קלטו את טרודי רעייתו, בשמלת-שׂק אפורה מקושטת בחרוזים שלא לעניין, בתסרוקת לא עשויה, ועל פניה הארשת המתחטאת הרגילה.

סילביה צילמה את תיאו בתמונות תקריב רבות באמתלה של צילומי חתונה רגילים, ולא תמיד לחצה על כפתור הצמצם כשהעדשה לא הייתה ממוקדת בו. כששמעה אותו מדבר עם מוּטי גרמנית, אמרה לו בשפתו, כמעט ללא עגה: "היַרשה לי כבודו לשלוח לו כמה תמונות אם הן ייצאו טוב? כמובן, ללא כל התחייבות מצדו. אם ירצה במקרה להזמין הגדלות, הנה הכרטיס שלי... לאן עלי לשלוח את הצילומים?" היא השתדלה להישמע עניינית ככל האפשר, צלמת שרוצה למכור, אך בליבה נדלק איזה זיק. טרודי גילתה אדישות גמורה להופעת הצלמת, כאילו אין זה עניינה, ועיניה שוטטו בין השולחנות הסמוכים. הצלמת התעלמה ממנה גם היא. תיאו שלף כרטיס ביקור והושיטו לסילביה, השם שלמד מכרטיס הביקור שלה. "אשמח לראות את התוצאות," אמר בנימוס מחויך.

לאחר שהלכה, תהה קודם כל על הגרמנית שלה. ברלינאית ודאי איננה. גם לא וינאית. אולי באה מטרנסילבניה, מבוקובינה, מן הסביבה ההיא, שהגרמנית שגורה על פי תושביה המשכילים. אין ספק שהיא אישה מרשימה, אמר בלבו בצחצחו את שיניו בשובם הביתה. גופה הנשי הגמיש, החן של תנועותיה, הברק בעיניה, החופשיות בגינוניה, חוסר העכבות הגמור. הוא שאל את עצמו, מודע לעומס שנותיו, אם לא הדליקה גם היא בו איזה ניצוץ כבוי. פתאום עלו בו זיכרונות רחוקים מימי עלומיו בברלין, כשהִרבה לחזר אחרי בחורות צעירות ולנעוץ בהן עיניים כל אימת שנקלע למחיצתן בחברת עמיתיו הסטודנטים. הוא גם ידע להבחין איזו מהן מתרשמת ממנו, ולא פעם הניב החיזור הקליל פרשיית אהבים קצרה, לא נחשבת בעיניו, שגרמה לו סיפוק רגעי, אך לעיתים שברה את לבה של חֲברתו שלא מבנות הברית. הוא היה מודע לסגולותיו הגופניות ולגבריות האצילית שהפגין, אשר משכה את ליבן של נערות. אולם מאז עברו יובלות, והרומן הרציני עם טרודי, לימים רעייתו, הנראה היום כאירוע שהתרחש לפני המבול, קטע והשכיח את כל שאר הרחשושים הרומנטיים של ימי בחרותו.

לא חלפו ימים רבים והגיעו התמונות של הצלמת. כתריסר מהן, מודפסות על נייר משובח, בגודל נדיב, כולן יפות, כולן מרשימות. תיאו התרגש והתפעל - רשמים ששמר לעצמו מעינה הבוחנת של מי שלחצה על הצמצם. בכמה תמונות כאילו הפשיטה אותו מבגדיו המגוננים וחשפה את מערומיו הנפשיים, את לבטיו, את חוסר הסיפוק בחייו שהשתקף בהבעות פניו, במאמציו - אשר להם לא היה מודע - להסתיר את נקודות התורפה בהווייתו, את הסדקים בהשתדלותו להיראות בכל עת מכובד ומאופק. ואילו טרודי, שהציצה בתכולת המעטפה, אמרה בפיזור נפש:"יופי של תמונות, נכניס אותן לאלבום." תיאו ידע שבעצם לא ראתה אותן, לא הבחינה בהעמדת הפנים הבלתי מודעת שלו, המבקשת להסתיר את המתחולל בנפשו. התצלומים כאילו זעקו שהגיעה השעה לפרוץ את המבוי הסתום שלתוכו נקלעו חייו, אולם אשת חיקו לא שמעה.

תיאו התבונן בתצלומים שוב ושוב וחשב על הצלמת. איך זה שלא ראה אותה עד עכשיו? למרות היותה מוכרת בחוג מיודעיו, לא הבחין בגזרתה היפה, בניצוץ-התמיד של עיניה, בשוני הסוחף המתגלם בה? אין זאת שחושיו קהו, אמר לעצמו, בשגרת החיים במרפאה, בבית, בחברת עמיתיו הרופאים שעמם נפגש כמעט כל שבוע בקונצרטים, בהרצאות ובבתי הקפה האופנתיים, שאל כולם גררה אותו טרודי מתוך ביטחון מוטעה שהיא ממלאה את חובותיה על הצד היותר טוב. זה היה עולם המושגים שלה, ועד כה גם שלו: אורח החיים הבורגני של בני מעמדם שהביאו עמם מגרמניה והמשיכו בו, תוך התאמות מזעריות לארץ האסיאתית הזרה שאליה היגרו. את ה"ברלינר טאגבלט" החליף ה"ג'רוזלם פוסט" ואת העגה הברלינאית הקלאסית - עברית שעטנזית של יוצאי גרמניה. תרבותם ושפתם נשארה גרמנית והם היו גאים בה, תוך התכחשות עיקשת לעובדה שארץ מכורתם הקיאה אותם מקרבה בצורה כה אכזרית.

בְּליל המחשבות הזה שעבר ביעף בראשו נדחק לקרן זווית באוכפה של השאלה העיקרית: האומנם שידרה לו הצלמת רמז שהיא מעוניינת בחברתו? ואם כן, האומנם רוצה הוא לקשור קשר חדש מחוץ למיטת הסדום של הנישואים, כפי שהדבר מתפרש הלכה למעשה? המוכן הוא להרפתקה שכרוכים בה, כפי שהכול יודעים, סיכון אישי, בגידות ושקרים, פניית עורף לקוד המוסרי והמשפחתי שעד כה היה מקודש בעיניו, שלא להזכיר גילויים של אגואיזם קיצוני שאין מנוס מהם ואולי אפילו נידוי חברתי מסוים? זה לא מגיע לטרודי. עשרות שנים שמר לה אמונים, ולא זו בלבד שאין לו טענות כלפיה אלא שהוא מעריך בכנות את כל מה שעשתה למענו. בעשרות שנות נישואיהם הלכה טרודי אחריו באש ובמים ועמדה באתגרים הקשים שהציב לה. הוא עקר אותה - כפי שעקר את עצמו - מסביבתם הטבעית; מן המשפחה, האקלים והנוף הפיזי והתרבותי שבו גדלו וחיו זה דורות והביאה לארץ חדשה, חשופה לשמש אכזרית, ארץ זרה מלאה אנשים זרים חסרי נימוסים. למען האמת, הוא הסכין גם עם קרירותה המולדת, עם מיעוט החן הנשי וחוסר ההומור שלה. לפני שנים רבות, כשהחליט לשאתה לאישה, היה לו כמסתבר די שכל לשקול את נקודות הזכות והחובה באישיותה. כפי שהוכיחו עשרות השנים של חייהם המשותפים, בחירתו לא הייתה מוטעית. ואחרי כל השנים הללו, מה זכותו להתלבט עכשיו כמו צעיר חסר ניסיון במה שראה עד כה כמשוגות נעורים טיפשיות? אמת, מעיין הרגש שלו אולי נסתם לזמן מה, בעצם לפרק זמן ארוך, אך הוא עשה זאת במתכוון, בידעו שאהבהבים חסרי השראה אינם מוליכים לשום מקום. אדרבא, הם מותירים אחריהם משקעים עוכרי שלווה. שכרם פשוט יוצא בהפסדם. אין הוא יכול להתעלם מן הנתון העובדתי שהוא עתה גבר בגיל העמידה המאוחר, רופא שחולים תלויים בו, בעל לאישה ואב לילדים בגירים הזקוקים עדיין לעזרתו, ובעיקר לסמכותו של ראש משפחה, תפקיד שעד כה מילא בנאמנות. מלבד זה, אין הוא אדם בריא. התקף הלב החריף שפקד אותו לא מכבר היה אירוע שאפשר לשכוח אותו או להתעלם ממנו. הוא ראה די חולים וקרא די ספרות מקצועית כדי לדעת שאוטם שריר הלב מן הסוג שלקה בו מעמידו בדרגת סיכון גבוהה - אלא אם כן צודקים החוקרים החדשים, הגורסים כי מי שעבר בשלום התקף של אוטם שריר הלב יכול לשוב לאורח חיים תקין וחסר דאגה.

אולם בעוד כל המחשבות האלה מתרוצצות בראשו חש במעומעם שלא הן יתוו את דרכו מכאן ולהבא. מדובר אל נכון במהפך. כל חייו היה אדם רציונלי, גבר רציני האמון על חוקי ברזל התנהגותיים שאין לסטות מהם. אך דומה כי הגיעה השעה שיודה כי דרך זאת של אחריות טוטלית מיצתה את עצמה, שעליו להתיר את הרצועה לפחות בכמה שנתות, לקרוא דרור לדחפים העמוקים שעד כה ניסה להדחיקם. ואם לא עכשיו אימתי? שמע את עצמו אומר כמעט בקול, כלשון הסיומת של אחת האמרות העבריות המעטות שלמד מפי חוליו הדתיים במרפאה.

לבטיו לא נמשכו זמן רב. יום אחד לפנות ערב, כשיצא אחרון החולים ממרפאתו אזר עוז וטילפן לצלמת. זה אני, הדוקטור מהחתונה, הציג את עצמו. הצילומים שהואלת לשלוח לי מצאו מאוד חן בעיני, ומצדיקים, כמדומה, שיחה קטנה על כוס קפה, האם הגברת לא סבורה כך? הוא דיבר אליה גרמנית בגוף שלישי, במלוא הנימוס המתחייב בין זרים. סילביה, מהירת תפיסה, השיבה בלי היסוס ובנעימות המתבקשת כי תשמח מאוד לשתות אתו קפה. היא ידעה שהשיחה הזאת בוא תבוא והייתה מוכנה לה. שניהם שיחקו את המשחק המוכר והמחיש תמיד, בכל גיל, את הלמות הלב.

השקר הראשון היה קל. בימי ג' אחרי הצהרים מתקיימת התייעצות רופאים מחוזית ובדרך כלל היא מתחילה אחרי שעות העבודה הרגילות. אפשר אפוא לדלג על מפגש מקצועי אחד ובמקומו להיפגש עם הצלמת, החליט תיאו. גם היא, כמסתבר, ידעה על הסידור הזה המקובל בקופת חולים והיא בחרה לא להקשות עליו לקראת הפגישה הראשונה. הם נועדו להיפגש בבית קפה קטן המוכר לשניהם, קרוב לים. סילביה התכוננה היטב לקראת הפגישה. לבשה שמלה לבנה נאה שהחמיאה לגזרתה, הסתרקה והתאפרה, נתנה לו לחכות עשר דקות - המקסימום שהרשתה לעצמה עם ידיד יקה - והתייצבה במקום המיועד נחמדה וזוהרת. דוקטור קרנץ הזדקף מלוא קומתו, לבוש חולצה לבנה פתוחת צווארון אך מגוהצת היטב ונעול נעלי רשת קלות. הם הרי נפגשו בקיץ תל-אביבי חם ולח.

הדוקטור הזמינהּ לשבת בחיוך מאופק וחיכה שתסתדר בטרם יתפוס את מקומו ליד השולחן הקטן. הופעת המלצר והזמנת גלידה נתנה לשניהם פסק נשימה נוח והם מדדו זה את זה בעיניהם. הוא העיף מבט בהתעגלות המתונה של קדמת חזה, ברגליה הנאות, ולא נתן דעתו לקמטים הלא רבים בצווארה, שהוסתרו על-ידי המחשוף המחוכם של השמלה המחויטת. היא חייכה, חושפת שיניים טובות, ושלפה מתיק הקש שעל ברכיה מעטפה גדולה. "עשיתי הגדלה אחת לפני שהזמנת," אמרה בחיוך, עוקפת את הקדימונים החמקניים המקובלים על מזג האוויר ועל ההרגשה הכללית והפרטית. היא הושיטה לו את המעטפה והוא שלף בסקרנות את התמונה שבלטה בחיתוכה המושלם. רק רמז לעניבת הפרפר בשוליים התחתונים, עיניו הבהירות פקוחות לרווחה מתחת לשני קמטים מקבילים במצח - אולי בגלל הגבות המורמות בתהייה מהוססת, נעדרת כעס אך גם חסרת ביטחון. "דרך התמונות," אמרה, "למדתי להכיר בני אדם. צילום, בייחוד לגבי צלם פורטרטים, יכול להיות עיסוק מרתק, בתנאי שמי שאוחז במצלמה אינו כבול בכבלי השגרה ובני אדם מעניינים אותו. כשראיתי אותך לראשונה בחתונה", המשיכה באותה הנשימה,"ידעתי מייד שהייתי רוצה להכיר אותך יותר מקרוב, והרגשה זו התחזקה בי אחרי שפיתחתי את הפילמים." גילוי הלב החופשי, חסר העכבות וההתחכמויות, הדהים אותו ברגע הראשון, אך עד מהרה הבין שזהו אל נכון ראשיתו של המהפך שבו הרהר באחרונה. עיניה הקרינו אור של התלהבות כשהמשיכה והסבירה, בכנות שאינה יאה אולי לפגישה הראשונה, כי התעורר בה הרצון להסיר ממנו את מסווה המהוגנות היקית המוכרת, לחשוף את האישיות הגברית הקוסמת המסתתרת מאחוריה, שהֶרגלים ודפוסים מקובעים בולמים את ביטויה. היא נמשכה אליו כי הוא נראה מעניין, שונה, מעורר סקרנות. לא היה לה ספק שעונג יהיה להימצא בחברתו. המכשולים הרבים, החיצוניים והפנימיים, לא ירתיעו אותה. היא תצטרך פשוט לגבור עליהם. היא שמחה על שהצליחה להעביר לו לפחות רמז מהמסר הזה בערב ההוא בגן האירועים, "אחרת לא היינו יושבים פה."

לאחר ההפתעה הראשונה והמביכה במקצת של וידויה האישי, שבמהלכו סיפרה כבדרך אגב כי היא גרושה ונפרדה מבעלה "פשוט מפני ששעמם אותה," התעשת דוקטור קרנץ והחליט לא להיסחף. שניהם יודעים ממה יש להימנע וממה רצוי להיזהר במהלך הניסיון הראשון לתהות זה על קנקנו של זה ולבחון את מידת נכונותו ליטול את הסיכון הברור כל כך. הוא דיבר מעט אך היטיב להקשיב, לא רק באוזניו אלא גם בעיניו, בכל חושיו, ורק הזכיר שהוא נשוי לטרודי זה שלושים שנה ויש להם שני ילדים שהגיעו לפרקם. מצבו פחות נוח משלה, אמר, אך הוא שמע את דבריה ואינו יכול לומר שלא ענה להם הד בלבו.

הזרע נזרע אפוא, וברור היה ששניהם מעוניינים. הזרע ינבוט ויניב, עדיין לא ידוע מה. יהיה כמובן צורך לדשן ולהשקות את האדמה הטובה. המשימה מוטלת על שניהם כאחד והם חשו בפנימיותם שהיא בהישג ידם.

כשליווה אותה לאוטובוס נשבה בריזה נעימה, מרגיעה, מכיוון הים.

© כל הזכויות שמורות לאטד הוצאה לאור

תקריב - עמי שמיר