Amazon.com Widgets

  ספרים חדשים - אתר טקסט    ⚞  שנת 2008  ⚟

 | 2019 | 2018 | 2017 | 2016 | 2015 | 2014 | 2013 | 2012 | 2011 | 2010 | 2009 | שנת 2008 | 2007 | 2006 | 2005 | 

|  אוגוסט 2019 |  יולי 2019 |  יוני 2019 |  מאי 2019 |  אפריל 2019 |  מרץ 2019 |  פברואר 2019 |  ינואר 2019  |  דצמבר 2018 |  נובמבר 2018  |  אוקטובר 2018 |  ספטמבר 2018 |

» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» פרויקט נחום גוטמן
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007

גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

| כולם | ספרים בחודשים |
| אודות טקסט | יצירת קשר |
פרטיות בטקסט

ספרים חדשים בפורמט RSS


» טקסט  » ספרים מקור  » ספרים חדשים במרץ 2008       חזור

יופי אחר
מאת: אסף לבבי

ההוצאה:

דף חדש

מורן שאול, אנטי-גיבור שונה ומעורר אמפתיה, הוא שוטר צעיר וחסר ניסיון שלא ביקש להתמנות לתפקיד החוקר הראשי של תיק הרוצח הסדרתי הראשון של ישראל. ללא קצה חוט הוא מצוי במרדף נגד השעון - לעצור את הרוצח לפני שירייה מדויקת לעורף תביא לגופה רביעית.

"ספר מתח סוחף וּויזואלי, קצבי וקולח, ישראלי ואמריקני גם יחד. הכתיבה של אסף נוסעת בכבישים פרבריים גשומים, ומשרטטת רגעים נוגים, עטופים בפסקול מוזיקלי יפהפה."
גל קוסטוריצה (עורכת הספר)

אסף לבבי (1981) - מוזיקאי וסטודנט למשפטים.
מנהיג להקת הקלישאות. יופי אחר הוא ספרו הראשון.

יופי אחר
שתפו אותי

יופי אחר מאת אסף לבבי בהוצאת דף חדש,
עורכת: גל קוסטוריצה, עיצוב עטיפה: קרן עיצוב גרפי, 343 עמודים.

יופי אחר | פתח דבר
כשקרה המקרה הראשון כולם חשבו שזה היה פיגוע. גם גידי מזרחי, השוטר שמונה אז לטפל בתיק, האמין שמחבל רצח את לין גוזמן אף על פי שאיש לא היה מסוגל לספק הסבר הגיוני מספיק לשאלה איך מחבל הגיע עד רעננה עם רובה חצי אוטומטי באמצע היום ונעלם מיד לאחר שירה בדיוק מושלם בעורפה של הסטודנטית הקנדית בת העשרים וחמש. בתיק החקירה נכתב במפורש כי היה יותר דם על המדרכה מאשר על בגדיה. עד כדי כך הירייה היתה נקייה. וזה היה, פשוטו כמשמעו, מפחיד.

הפוליטיקאים שמרו על שתיקה בעוד המשטרה פתחה במצוד אחר המחבל. התנועה בכבישים הוגבלה בשל מחסומים והאוויר היה מלא בתלונותיהם הסלולריות של הנהגים על הפקקים. לעומת זאת, דוברת צה"ל הופיעה בתקשורת וניסתה להרגיע את הרוחות באומרה כי לא היו התרעות מיוחדות וכי, לפי מערכת המודיעין, הסיכוי שזה היה מקרה חד־פעמי גדול. התושבים קיבלו את ההודעות בשקט זועם. התחושה הפנימית של אנשים - התחושה האמיתית, זו שאיש לא העז לבטא בפומבי - היתה שזה היה מזל גדול שזו היתה קנדית ולא ישראלית.

בהרף עין היה משהו משותף לשיחות סלון בין בני משפחה שישבו מול הטלוויזיה לשיחות מרתף או גן ציבורי בין בני עשרה שישבו סביב נרגילה, לשיחות מעושנות בין צעירים אידיאליסטים שחלקו ג'וינט, ולקשישים ששיחקו שחמט בגן הציבורי; בבתי הקפה התל אביביים, בפאבים האפלוליים ומלאי התאווה, במושבים האחוריים של האוטובוסים, השיחה סבבה סביב נושא אחד - הסלמה במצב הביטחוני.

אבל כשהמקרה השני אירע, שלושים וארבע שעות וחמישים דקות לאחר מותה של לין גוזמן, כל הסלבריטאים, הכלכלנים וחברי הכנסת נאלצו להידחק למקומות אפלים ונשכחים בסדר היום החברתי והחדשותי. תמי ניצן, מלצרית ומנהלת משמרת בת שלושים, נורתה בראשה מטווח רחוק כשעזבה את מקום עבודתה, בשעה שלוש בלילה. הסיגריה שלה עוד בערה כשהמשטרה הגיעה למסעדה הדרום תל אביבית. גידי התעלם מהקור הסתווי וסרק את הבניינים שמסביבו. היו שם יותר מדי בניינים. למרות מקרי המוות הרבים בהם היה נוכח, הצמרמורת אחזה בו כמו רשת דייגים.

"זה יכול להיות כל אחד מהם," אמר והחווה בראשו לכיוון החלונות המוארים בבניינים שמסביב. "הירייה היתה יכולה לבוא מכל כיוון."

גידי סקר מרחוק את האזרחים שהתעוררו והביטו על זירת הפשע. הוא ניסה לדמיין את התמונות הסלולריות שיופיעו במהדורות הבוקר. כסף עבור מוות. במה אתם שונים מהמחבל שירה בה?

"שני כיוונים," אמרה עמית, המתמחה הרפואית של התחנה. גידי התנער ממחשבותיו והביט בה בגבות זקורות. היא המשיכה להביט בַגופה. "משם," היא הצביעה מעבר לכתפה, "אם היא נפלה ישר למטה, ומשם-" הצביעה קדימה - "אם ההדף גרם לה להסתובב."

"בעיה אחת," אמר ד"ר שלום, שעמד ובחן את פעולותיה. "שם נמצאת המסעדה. הוא ירה בה כשהיא יצאה מהדלת. אם הוא היה יורה בה מהגג של המקום, הוא היה מרסק לה את עמוד השדרה. הכול פה..." הוא עיוות את פיו, "נקי מדי."

עמית בחנה את הדלת הפתוחה. היא היתה מסומנת בסרט שתחם את אזור הירי והכריז עליו כאזור משטרתי סגור. "וואלה." היא כרעה והתמקדה בנתז הדם.

מזרחי דרך על הסיגריה הבוערת וכיבה אותה. "כמו שאמרתי. כל כיוון." טון הדיבור שלו עקץ את הסובבים אותו כאילו סינן קללה חריפה במיוחד.

שלוש שעות לאחר מכן התעוררה המדינה לדיווחים על הרצח השני. מפי מומחים ורבי־ניצבים בדימוס נשמעו היפותזות שכמו נלקחו מתסריט דחוי. היה נדמה כי תיאוריית המחבל המוסלמי החלה להיסדק.

כשמעיין שטרית נורתה בראשה ליד קניון קריית אונו, אחת־עשרה שעות לאחר מותה של המלצרית מתל אביב, היה נדמה שיש יותר תיאוריות מאשר עובדות.

יופי אחר | פרק ראשון
"בחייך, אברם, אתה מדבר שטויות," אמר גידי למפקדו. השניים ישבו במשרדו של אברם סעדון, שהיה ממוקם בקצה הרחוק מהכניסה של מעבדה, האולם הגדול והריק ברובו, שבו נעשתה רוב העבודה בתחנה הניסיונית איילון-3. היו בו שולחנות, היו בו ארונות תיוק (גם הם ריקים ברובם), ובעיקר היה בו מרחב. "מרחב עבודה," כפי שכינתה זאת רינה ברקאי, סגנית השר לביטחון פנים בנאום הפתיחה שנשאה עשרה חודשים קודם לכן. "סביבת עבודה מרווחת היא סביבת עבודה יעילה," טענה, ואולי היה צדק בדבר, כיוון שמתוך חמישה תיקי רצח שהגיעו למעבדה נפתרו ארבעה.

אברם סבר שהיעילות של איילון-3 נבעה מהשוטרים שבחר ולא ממרחב עבודה. הוא צבר מספיק ניסיון כדי לדעת ששוטר טוב יעשה את העבודה שלו גם מתוך פח זבל, ושוטר גרוע רק ינצל את ה"מרחב" כדי למתוח רגליים מדי פעם.

אברם עמד מאחורי השוטרים שבחר. הוא השתדל לתת להם בערך את אותה מידה של יד חופשית שסגנית השר נתנה לו בבחירתם, וגידי היה בהחלט הבכיר מביניהם. בהיותו צעיר מאברם רק בשנתיים ומבוגר משאר שוטרי התחנה במספר לא מבוטל של שנים, השניים לא טרחו לנהל את השיחות שלהם בשפה רשמית ומרוחקת. שניים מתוך ארבעת התיקים הפתורים היו של גידי, ואברם לא פקפק בו לרגע, אבל הבטחון של השוטר בנוגע לתיאוריית המחבל המוסלמי הרתיע את מפקדו.

"לא, גידי, אני מצטער, אבל אני חושב שאתה טועה," אמר. "כל ההערכות מראות שאנחנו מתעסקים כאן עם אזרח."

"ישראלי?" אמר גידי בטון גבוה וחייך בזווית פיו. "השתגעת? אתה רוצה להגיד לי שיש לנו רוצח סדרתי או משהו?"

"או משהו." סעדון שילב את אצבעותיו ונשען על השולחן. הוא הביט לגידי בעיניים ארוכות. "רוצח סדרתי זו הגדרה די מדויקת."

עכשיו גידי נשמע צרוד. "אתה באמת חושב…? בחייך, אברם, אתה לא יכול לומר דבר כזה." הוא נשען לכיוונו של אברם ודיבר בשקט. "זה יכניס את כל המדינה לפאניקה."

"פאניקה! המדינה כבר בפאניקה, גידי."

"ואתה חושב שצריך להוסיף לפאניקה."

אברם הטה את ראשו כדי להסתכל על גידי במבט של תעשה־לי־טובה. "אני אומר שצריך להיות ריאליים, זה מה שאני אומר."

"ריאליים."

"ריאליים."

השניים שתקו ובהו בחלל החדר.

"טוב," אמר גידי, "נהיה ריאליים. איך אומרים? נצטרך להסכים שלא להסכים."

"מצחיק מאוד."

"אני לא צוחק בכלל. לא חייבים להסכים. בסוף נראה מי צודק."

"אבל אם אתה טועה," אמר אברם, "יהיו לנו עוד גופות לפני שנתפוס אותו."

"לצערי, אבל אני לא טועה. החלק החשוב הוא שנתפוס אותו, ואתה מכיר אותי. אני אתפוס אותו."

אברם פתח את פיו כדי לומר משהו, סגר אותו, וכעבור רגע פתח אותו שוב. "יש לנו כבר שלושה קורבנות עם כדור של צלף בעורף. צלף! לא נראה לי שאתה מבין את זה!"

גידי בלע רוק והרפה את שפתיו. הוא הביט על אחת התעודות של אברם. תואר שני בקרימינולוגיה מהאוניברסיטה העברית. "אני מבין, אבל-"

"שום אבל. התיק הזה נפל עלינו, ואנחנו חייבים ליישר קו בעניין הזה."

"מה ליישר קו? תן לי להמשיך בחקירה שלי כמו שאתה תמיד נותן."

"לא אם אתה חוקר כיוון לאומני."

גידי הסיר מבטו מהתעודה ופנה לאברם. "אני מעדיף להמשיך עם הסיפור של המחבל. להוריד את רמת ההיסטריה."

אברם הניד את ראשו ופיו פתוח. "ראית חדשות בזמן האחרון?"

"כן. ואני מעדיף מחבל על רוצח סדרתי."

"אתה מעדיף." הוא הביט על מכשיר הטלפון. "גידי, תקרא למורן שיבוא לפה."

"מורן שאול?"

עיניו של אברם וקולו כמעט הכאיבו לגידי. "אם אתה מכיר עוד מורן, אתה יכול להזמין גם אותו."

גידי לא קם. אברם לא הוסיף דבר. כעבור כמה רגעים הביט אברם בדלת ושוב בגידי. גידי מצמץ וליקק את שפתיו. לבסוף, התרומם מהכיסא והלך לקרוא לעמיתו.

2
"שבו."

השוטר הצעיר התיישב בכיסא שבו גידי ישב קודם. גידי סגר את הדלת והתיישב בכיסא האחר. "איפה היינו?"

"אמרתי לך ללכת לקרוא למורן," אמר אברם. "עכשיו ששניכם פה, אני רוצה לשאול אותך, מורן, מה אתה חושב שקורה פה בימים האחרונים?"

מורן הביט במפקדו ואז בגידי, שישב משמאלו. הוא הרגיש כאילו נתקע בין שני גושי פלסטלינה. "בתחנה?"

"במדינה," אמר גידי.

מורן משך בכתפיו בזהירות והשתדל שלא להביט לשום מקום ספציפי. "הכול כרגיל, אני משער, חוץ מהרוצח."

"אז אתה חושב שזה רוצח," אמר אברם. פניו של גידי הסגירו את זעמו.

"כן," אמר מורן בשקט. "מה עוד זה יכול להיות?"

"מחבל," אמר גידי.

"זה היה הגיוני ביום הראשון," אמר מורן, "אבל זו כבר לא אפשרות."

"למה לא?" שאל אברם. קולו היה רגוע כמו פני המים בבריכה ריקה מאדם.

המעיים של מורן החלו מתכווצים. "אתם יודעים למה לא."

"תזכיר לנו."

מורן הביט שוב בגידי ואז שוב באברם. הוא ניסה להבין באיזו דרך מנסים להשתמש בו ומה הם רוצים שיגיד. "כל החיפושים, כל המבוקשים, זו גם לא ממש דרך הפעולה שלהם. אני לא מתכוון להתחצף, אבל תגידו לי בבקשה למה אתם צריכים אותי בשביל המובן מאליו."

אברם חייך. גידי לא.

"חילוקי דעות," אמר המפקד. "השוטר מזרחי עדיין מאמין שזה מחבל, ואני חושב שזה לא. אם השוטר מזרחי יתמקד בקו חקירה שיסתבר בסופו של דבר כמוטעה, נאבד זמן יקר ועוד אנשים ימותו."

"אהה," אמר מורן כשאלה יותר מאשר כאמירה.

"אז חשבתי שזה יהיה רעיון טוב אם אתה תתמקד בתיאוריית הרוצח הסדרתי וגידי יתמקד במה שהוא מאמין בו."

"סליחה?" אמר גידי. השניים הביטו בו. אברם עדיין חייך. "לא לא לא, אני לא עובד ככה."

"עכשיו תורי," אמר אברם והחיוך נמחק מפניו. "סליחה?"

"עם כל הכבוד, אברם, ואתה יודע שאני מכבד את ההחלטות שלך בדרך כלל, אני לא חושב שזו חקירה שצריכה להתפצל. אנחנו משחקים פה נגד השעון."

אברם ענה מיד. "ועם כל הכבוד לך, גידי, המשחק נגד השעון הוא בדיוק הסיבה שאני רוצה עוד שוטר על התיק הזה."

"בסדר," אמר גידי. "אבל בלי להעליב אף אחד, אני לא חושב שמורן הוא השוטר המתאים לתיק כזה." הוא פנה למורן. "זה לא אישי."

מורן הנהן.

אברם צמצם את עפעפיו כמנסה להתמקד. "ואתה השוטר המתאים לתיק כזה?"

גידי לא היסס. "בהחלט."

"ובכל זאת אתה לא מוכן לקבל את ההנחה שזה אזרח ולא מחבל."

" אני מוכן לקבל את ההנחה שזה אזרח."

"אבל אתה לא מאמין בזה."

"לא. לפי כל מה שאני יודע מהניסיון שלי, אזרח לא יכול להוציא מבצע כזה לפועל."

"אהה. ואתה לא חושב שמורן מתאים לחקירה כזו."

"מצטער, אבל לא."

"ואתה תהיה מוכן לעבוד עם שותף אחר?"

גידי משך בכתפיו. "אם אין לי ברירה."

תקתוק שעון הקיר נשמע בבירור מעל ראשם של שלושת השוטרים.

"אז לי אין ברירה אלא להעביר את התיק למורן."

גידי התרומם מהכיסא בבת אחת והמשיך להביט באברם. הוא הטה את ראשו בשאלה, וסעדון הרים את גבותיו בתשובה.

"אברם, אני השוטר הכי טוב שיש לך."

"במקרה הזה, אני לא כל כך בטוח," אמר סעדון.

"לא כל כך בטוח!"

"תוריד את הקול, אני עדיין המפקד שלך."

מורן הביט בשניהם וקיווה כי לא יביטו בו.

"אברם, הילד עדיין לא קיבל אפילו תיק רציני אחד!"

"אני חושב שהניסיון הוא בדיוק מה שמפריע לך. יש לך כבר כיוון חקירה?"

מזרחי גמגם. "דיברתי עם הדודה של לין. היא אומרת שהיה לה מישהו שהתכתב איתה באינטרנט לפני שהיא עלתה לארץ."

"וזה מתחבר לך?"

גידי התיישב לאִטו בחזרה. "אני חושב שזה ערבי, או ערבי־ישראלי."

"אתה חושב?"

"אני הולך לפי התחושה שלי, אתה יודע את זה."

אברם הנהן.

"בקיצור," המשיך גידי, "צריך להוציא צווים, לחפש במחשבים, כוח אדם. אתה יודע."

אברם נאנח. "אם המודיעין לא עלה על התכתבות חשודה, אתה תעלה?"

"יכול להיות שהם פספסו משהו."

אברם נשען לאחור ועיסה את עפעפיו באצבעו המורה ובאגודל. "תקשיב. התחושה שלי אומרת שמישהו צעיר יכול לבוא לתיק הזה עם ראש פתוח. לפעמים הניסיון מטעה, גידי. הנרצחות היו צעירות עד עכשיו. אני צריך מישהו ששייך לעולם הזה. לא אני ולא אתה מכירים את העולם של הצעירים היום, עם האינטרנט והטלפונים והסמים שלהם."

מורן הביט במפקדו בהפתעה.

"אברם, אני יכול להזמין מומחה מחשבים, אני יכול-"

"גידי, זה סופי. תעביר למורן את המסמכים ותעבור איתו על הפרטים החשובים."

"אבל-"

אברם לא פקח את עיניו. "עכשיו, גידי."

לא היה למזרחי עוד מה לומר. אברם החליט. גידי אולי הרשה לעצמו לדבר חופשי עם סעדון אבל סעדון עדיין היה המפקד שלו. לא משנה עד כמה לא מצאה חן בעיניו ההחלטה, הוא לא התכוון להמשיך להתווכח. הוא התרומם והלך בפנים רציניות אל עבר דלת המשרד, וכשידו על הידית, פנה אל מורן.

"יאללה, ילד. אין זמן."

כשהדלת נסגרה מאחורי שני השוטרים, אברם חייך בעיניים עצומות.

3
מורן לקח כיסא והתיישב על יד השולחן של גידי, בעוד שהם החלו לעבור על תוכן התיקייה החומה, רן שולמן, שעמד על יד מכל המים, רוקן את כוס הפלסטיק וזרק אותה לפח. הוא עשה את דרכו למשרד המפקד ונכנס פנימה. הוא התיישב על הכיסא הימני, שעדיין היה חם מישבנם של שני השוטרים האחרים, נשען על השולחן ואמר בשקט, "אני לא מתכוון להתחצף אבל - השתגעת, אדוני? מורן?"

סעדון, שהיה עסוק בהכנת דוחות לחתימה, עצר את עיסוקיו והרים מבטו אל עיניו של רן שולמן, שנרתע מעט.

"למה כולם לא מתכוונים להתחצף? תתחצפו! יש לנו ארבעה תיקי רצח פתוחים!" הוא נשען לאחור והסתובב מעט בכיסאו. הוא הביט בשעון הקיר. "מה אתה חושב שהלך פה, שולמן?"

"גידי ומורן שותפים עכשיו, לא?"

"לא. העברתי את התיק כולו למורן."

"מה?" זעק שולמן ומיד ריסן את עצמו. "סליחה."

קולו של אברם עדיין היה משועשע. "יש לך בעיה עם ההחלטות שלי?"

"לא, אבל..."

אברם הביט בו. "אבל מה? עשרה חודשים ואתה עדיין מפחד להגיד את מה שאתה חושב."

"אתה יודע מה אני חושב," אמר רן ושילב את ידיו. "בכל הכנות, מורן הוא שוטר תנועה מתקדם, שוטר לגניבות קטנות, פשעים קטנים."

"ואתה שוטר לפשעים גדולים, לרציחות, לפשעים בינלאומיים."

"לא לפשעים בינלאומיים, אבל בהחלט לתיקי רצח."

עכשיו היה תורו של אברם להישען על השולחן ולהיראות רציני. "אז למה התיק של גיל רהב עדיין פתוח?"

שולמן שתק, אז אברם המשיך. "אתה חושב שהתיק הזה חשוב מדי בשביל לתת אותו למורן." שולמן הרים גבות ונד מעט בראשו. "אולי זה נכון, אבל מי כמוך יודע שמתישהו צריך לעבור לתיקים רציניים."

"אבל דווקא התיק הזה? שלוש בחורות מתות ושום כיוון?"

אברם דפק על השולחן בעוצמה שגרמה לפקודו לקפוץ בתוך הכיסא. "תקשיב לי, שולמן, ותקשיב לי טוב. אני לא חייב, לך או לגידי, דין וחשבון."

"לא אמרתי, המפקד-"

"תן לי לסיים. אין פה שוטרים גרועים. ארבעתכם מסוגלים לעשות את העבודה פחות או יותר באותה הרמה. לך יש תיק פתוח. גידי רוצה לרדוף אחרי ערבים. אתה רוצה לעשות את העבודה שלך? עוף מפה ותמשיך לחפש את הרוצח של רהב." הוא פתח את המגירה שלו.

שולמן בהה בשולחן המהגוני הגדול שחצץ בינו ובין מפקד התחנה. "כן, המפקד. סליחה."

אברם פתח את מכסה החותמת שהוציא מהמגירה ומשך לכיוונו את אחד הדוחות. "בסדר. תחזור לעבודה."

שולמן העיף מבט אחרון במפקדו לפני שעזב את המשרד, אבל עבור סעדון, רן שולמן כבר לא היה שם.

4
לא רחוק משם, על שולחנו שניצב קרוב מדי למתקן המים הקרים, נפרש תוכן התיקייה העמוסה שקיבל על עצמו מורן. ידו ניסתה לאחוז בשערות עורפו בעת שבחן את המסמכים.

בקושי שלושה ימים, חשב לעצמו, וכבר יש כל כך הרבה ניירת.

תמונותיהן של הנרצחות היו מסודרות בזו אחר זו מול חזו העולה ויורד. זמזום מכל המים, נקישות העיפרון מהשולחן של שי, תקתוקי המקלדת מהשולחן של גידי, המבטים הקודרים מכיוונו של שולמן, שחצה את המעבדה בדרך לשולחנו שלו, שניצב בכניסה. את כל אלה לא קלט מורן. כל מה שעניין אותו באותו הרגע היה למצוא נקודת אחיזה שתציל אותו מפני התהום שנפערה תחתיו ברגע ששמע את המילים "אברם רוצה לדבר איתך" עוזבות את חלל הפה של גידי מזרחי.

מורן הכריח את עצמו להתרכז. לא היה שום פרט משותף לשלוש התמונות, מלבד כתמי הדם. הוא נטל את התמונה של הקורבן הראשון ובחן אותה מקרוב. מה שיהיה, יהיה.

תווי הפנים של לין גוזמן היו עדינים, ציין לעצמו. ללא איפור. היא לא היתה רזה והיא היתה יפהפייה. גופה היה פרופורציוני לחלוטין. שערה החום היה פרוע, שרוע על המדרכה. לו היו עיניה פקוחות, והדם שעל המדרכה עדיין בתוך ורידיה, היה הצילום יכול להופיע במגזין נשים, כפרסומת לבושם או למצעי מיטה. הוא לא ידע אם עליו להרגיש רע שזאת המחשבה שעברה לו בראש.

הוא החליט שמהתמונה הזאת לא תגיע הישועה, אז הוא הניח אותה על ערימת המסמכים הרלוונטיים למקרה הראשון ונטל את התמונה של תמי ניצן. הדבר הראשון שקפץ מהתמונה אל עיניו הירוקות היו עצמות הלחיים הגבוהות, והן גרמו לו לדמיין אותה כסטודנטית שאפתנית לקולנוע שנאלצה למלצר בשביל לגמור את החודש. שערה השחור היה אסוף. מורן היה מוכן להתערב שהיה לה חיוך שובה לב.

הוא נשף בכוח והעביר את ידו בשערותיו. מה לא בסדר איתי, חשב. שלוש בחורות מתות ואני משחק במשחקי תפקידים.

התמונה של תמי הונחה על נסיבות מותה המודפסות ומורן נטל בחשש את מעיין שטרית הדו־ממדית. הנרצחת השלישית היתה ציירת. הוא זכר את זה מהדוח של גידי. בסך הכול בת 23, היא עבדה זה חודשיים בחנות שמייצרת כלי בית מקושטים בייצור עצמי. המטפחת הסגולה שלמצחה והעגילים, שעוצבו כפקקי בקבוק משקה, היו גורמים למורן לחייך אלמלא לא היתה עוד בין החיים.

כשגם התמונה הזאת חזרה לערימה הרלוונטית, השעין מורן את מרפקיו קדימה וטמן את מצחו בידיו. לין, תמי, מעיין; מעיין, לין תמי; תמי, מעיין, שוב תמי, לין, שוב תמי, ושוב מעיין. מה אתן מסתירות מאחורי העיניים העצומות, שאל את עצמו יותר מאשר אותן. האם הכרתן אחת את השנייה? האם היה פוטנציאל שתכירו אחת את השנייה, שלא יצא לפועל? האם היה מישהו שהכיר את שלושתכן? מישהו שרצה את שלושתכן מחוץ לחייו ומחוץ לחיים בכלל?

"שלוש נשים," תקתק לתוך המסמך החדש שנפתח על מסך המחשב הדק והשטוח. הוא לחץ על אנטר וכתב "צעירות". לאחר אנטר נוסף הוסיף, "יפות. מושכות". הוא הרהר לרגע כיצד ינסח את מחשבתו הבאה ואז לחץ על מקש האנטר פעם נוספת והחל לכתוב "מאהב משותף?". קולו של שי עזרא הקפיץ אותו וגרם לו לכתוב "מאהב משגוצתדי".

"תראה אותו, איך הוא מקנא," אמר שי. הוא הביט לכיוונו של שולמן.

מורן שחרר נהמה מרוגזת בזמן שהקיש כמה פעמים על מקש הבקספייס. הוא מזער את החלון ופנה אל הפולש, "ברצינות, שי, אני באמצע משהו פה."

"הופה, עסוקים פתאום, הא?" הוא דחף כמה מסמכים תוך התעלמות ממחאתו של מורן, והתיישב על פינת השולחן. "נו, גידי מצא משהו ששווה בדיקה?"

מורן נשף בקולניות והרשה לעצמו להישען לאחור. "לא יודע, תאמין לי. זאתי גרה אצל דודה שלה, שאומרת שהיה לה מתכתב סודי באינטרנט. ההיא עובדת בחנות כלי בית בקריית אונו, וזאתי מלצרית. הדבר היחיד שאני מסוגל לחשוב עליו זה חבר משותף."

"או יזיז משותף," אמר שי.

מורן גלגל את עיניו. "כן."

"אתה חושב שזה ההוא מהאינטרנט?"

"לא נראה לי. כולם מתכתבים עם אנשים באינטרנט. לך תמצא עכשיו בנאדם דרך אימייל חינמי."

"הוא התכתב איתה דרך הוטמייל?"

"יותר גרוע. היא התכתבה איתו דרך הוטמייל. הכתובת שלו בכלל באמריקה אונליין. בלגן. אני מעדיף כמה שפחות היי־טק. הפעם האחרונה שעשיתי משהו לא טקסטואלי עם מחשב היה כשניסיתי לשחק עם המודים של 'פאק בצפר' ו'משה לא בבית'."

הזיכרון הפתאומי של השירים האידיוטיים ששכח עוד כשהיה בן חמש־עשרה גרם לשי לפרוץ בצחוק בלתי נשלט. כשהבין שהוא היחיד שצוחק, ניסה בכל זאת להשתלט על עצמו ואמר, "חבל שאברם לא נתן לי את התיק. בניגוד אליך, אני מעדיף כמה שפחות לו־טק. אנלוגי זה פאסה, היום אתה יכול לגלות הכול דרך המחשב."

"לא הכול," אמר מורן. "אתה לא יכול לגלות דברים שההורים יכולים לספר לך, למשל."

"ב־א־מת?" שאל שי, בטון של ילד בן חמש־עשרה שמדבר עם ילד בן שמונה על הדרך הטובה ביותר להתגנב לבית הספר באמצע הלילה. "אתה שוכח בלוגים, אלבומי תמונות מקוונים, מאגרי מידע של ביטוח לאומי ושל בתיחולים-"

"טוב, שי, אין לי זמן לכל זה. בבקשה תן לי להמשיך."

שי הרים ידיים והתרומם מהשולחן. החיוך שלו החל לעצבן את מורן, כי גם מורן רצה לחייך אבל ברגע זה חש שלא היתה לו שום סיבה שבעולם לעשות כן.

"אז מה אתה הולך לעשות עכשיו?" שאל שי. "איך אתה הולך לתקוף את זה?"

מורן משך בכתפיו ונשען בחזרה על השולחן. "אני צריך לדעת יותר על שלושתן. מה שגידי הוציא מהמשפחות הוא אפילו לא התחלה של רעיון. זאת אומרת, תחשוב על זה רגע. אם היורה באמת הכיר את שלושתן וזה לא אקראי, סביר להניח שהם נפגשו פנים מול פנים, לא?"

"כן. אבל מה אם זה אקראי?"

"לא יודע. זה לא נראה לי אקראי."

"על סמך מה?"

"תראה אותן. לא באותו הגיל, כל אחת נראית שונה, סגנון חיים שונה לחלוטין. מי שעשה את זה הכיר אותן. הוא רצח שתיים מהן מחוץ למקום העבודה שלהן."

השניים הביטו בשלוש התמונות שהיו על השולחן.

לבסוף דיבר שי. "אז מה, אתה רוצה לדבר עם המשפחות בעצמך?"

מורן הביט בו לרגע. "את האמת? כן."

הוא אסף את המסמכים בזהירות והחזיר אותם לתיקייה החומה. הוא החל להתרומם מכיסאו. בעודו מכניס את ידיו לשרוולי מעיל העור החום, הוסיף, "אלוהים יודע כמה זמן יש עד הרצח הבא. במקרה הטוב, יומיים. במקרה הרע, כמה שעות."

"אתה מתכוון שבמקרה הרע, יומיים, ובמקרה הגרוע יותר - כמה שעות."

מורן לא ענה. הוא בדק שמפתחות המכונית נמצאים בכיס המעיל הימני, כששי אמר "הי, במקרה הטוב לא יהיה עוד רצח."

מורן הביט בשי לרגע ואז עשה את דרכו החוצה.

© כל הזכויות שמורות לפתח דבר הוצאה לאור

יופי אחר - אסף לבבי


לראש העמוד

מומלצים: ספרים | כתב עת ספרים | עולם חדש | רמקולים | זכות הילד לכבוד
| סמיוטיקה | מטר | רמות | Tom | דלילה | גד ויספלד | מיקרוטופינג

ספרים חדשים באוגוסט 2019:
אולטימטום, אי אפשר לברוח מהשמש, אלוהים אתה שם? זאת מרגרט, אמש, לילה אחרון, בין המולדות, במקום גרניום, גיא בן הינום, גשם חייב לרדת, דוניא, האוויר שאת נושמת, האיש שלא שרף את קפקא, האישה שלא הייתה, האלמנה השחורה, הזנה רעילה, הכד השחור: רומן משפחתי, הכלה מאיסטנבול, המיסה של האתאיסט, המשהו הזה, הסבך, השועלים של שמשון, וינה 1900 , חוק 5 השניות, חיים לנצח, יפים כמו שהיינו, לֻזוּמִּיַאת: התחייבויות וחובות מופרים, לא העזנו לדעת, לאהוב מחדש, לקראת אוטוביוגרפיה מינורית, מבוסס על סיפור אמיתי, מסע דילוגים, מרלנה, נהר הקרח, נשים ללא גברים, סודות, סוכרי יוסי - אמזלג, סטארט אפ, סער ופרץ, ספר געגועים, עגלות , עוד לילה אחד, עינה של האורקל, על מקום הימצאה, עצי לבנה ומסילות ברזל, פול אוסטר 4321, פיצות,איקאה ודילמת האיש השמן, ציפור בעיר קדושה, רומן, רשימת המוזמנים, שמיים שאין להם חוף.

ספרים חדשים

סמיוטיקה - בניית אתרים, עיצוב אתרים