Amazon.com Widgets

  ספרים חדשים - אתר טקסט    ⚞  שנת 2008  ⚟

 | 2019 | 2018 | 2017 | 2016 | 2015 | 2014 | 2013 | 2012 | 2011 | 2010 | 2009 | שנת 2008 | 2007 | 2006 | 2005 | 

|  אוגוסט 2019 |  יולי 2019 |  יוני 2019 |  מאי 2019 |  אפריל 2019 |  מרץ 2019 |  פברואר 2019 |  ינואר 2019  |  דצמבר 2018 |  נובמבר 2018  |  אוקטובר 2018 |  ספטמבר 2018 |

» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» פרויקט נחום גוטמן
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007

גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

| כולם | ספרים בחודשים |
| אודות טקסט | יצירת קשר |
פרטיות בטקסט

ספרים חדשים בפורמט RSS


» טקסט  » ספרים מקור  » ספרים חדשים באפריל 2008       חזור

סימנטוב
מאת: אסף אשרי

ההוצאה:

כנרת זמורה ביתן

שרשרת של חטיפות מסתוריות מתרחשת במקביל לספירת העומר ונשים, נערות וילדות נעלמות מרחובות, מגגות וממועדונים. למשטרה אין קצה חוט.

כשכלים כל הקיצים אין ברירה אלא לפנות למפקחת מזי סימנטוב ואל "היידעונית", יחידת תורת הנסתר של משטרת ישראל, המורכבת מקבליסט חרדי בעל שיטות לא מסורתיות, מקוראת בקלפים נקמנית מאוקראינה וממומחית לגבישים והילות שהיא גם החברה הכי טובה של המפקדת.

יחד עם הצוות הלא-סביר שלה מוצאת מזי את עצמה בקו החזית של מלחמה בין כוחות עתיקים שתשנה את דעתה לנצח בנוגע למאבק בין המינים ולכמה דמויות תנ"כיות מפורסמות, עם הופעת אורח של אליהו הנביא כפי שמעולם לא הכרתם אותו.

סימנטוב
שתפו אותי

אם זה לא מספיק, התינוקת שלה מסרבת להתחיל לדבר, אמא שלה קוראת לה את המחשבות והיא עובדת על הקייס העל-טבעי הזה עם האקס שלה.

סימנטוב הוא רומן בלש קצבי וסוחף הנישא על כנפי הדמיון של המיתולוגיה היהודית. אסף אשרי משדך במיומנות ובתעוזה עולמות שונים ויוצר שילוב מרתק בין פעולה למיסטיקה, בין ריאליזם למאגיה ובין בריאת העולם לעמודי החדשות.

סימנטוב הוא ספרו השלישי של התסריטאי והסופר אסף אשרי.

סימנטוב | פרק ראשון
זה היה העורב השביעי שהגיע בדאייה מתחילת המשמרת. כמה מהם כבר היו שם כשהגיע, עומדים על הגדר הגבוהה, מנתרים בהידוסים המוזרים שלהם על הדשא, מתחממים על הזרקורים שאלומותיהם הופנו החוצה.

זה לא היה מדאיג את קובי אם הוא לא היה מחליף את יניב רק לפני חמש דקות ואם בלאו הכי זאת עמדה להיות משמרת מהגיהינום.

מילא זה ששיבצו אותו עם בוריסלב סברנקו, המאבטח הכי מפחיד בסבב, אבל העובדה שהוא, המאבטח הדתי היחיד, עושה משמרת בליל הסדר נראתה לו יותר מחוסר מזל או חוסר התחשבות.

היתה לו תחושה לא טובה שהתערבלה בפנים.

היו גם רעשים שגיבו אותה: נביחות הרוטוויילרים, השקטים בדרך כלל, שהסתובבו בין הגדר החיצונית לפנימית; קרקורי העורבים שלא הפסיקו להגיע בלהקות גדולות ושחורות. כל אלה לא עזרו לו לשכנע את עצמו שזה שטויות.

זאת גם היתה התקופה — פסח וספירת העומר.

את אביו, שלמה רוזנקרנץ, מצאו בליל שבת הגדול, שרוע בפתח בית הכנסת, כשבית החזה שלו פעור לרווחה וחרוך. לבו היה חסר. הפתולוג אמר שזאת הפעם הראשונה שהוא רואה בערה ספונטנית, ושהסיבה לכך שאין סימנים להימצאות הלב היא שהוא כנראה התפוצץ מהלחץ הפנימי שנוצר בחלל החזה.

שלוש סיבות עמדו מאחורי הפחד שהחל ממלא את חלל החזה של קובי. הראשונה היתה התחושה הזו, האינסטינקט. זה באוויר, זה כמעט ריח.

אתה יודע שזה שם, אבל אתה לא יודע מאיפה זה יבוא, ואין אפילו פרטים נקודתיים שאתה יכול להיאחז בהם ולבטל אותם כדי להרגיע את עצמך.

השנייה — שהיה משהו מגוחך באבטחה שסביב הבית. הוא תהה מפני מה מתגונן בעל הבית, לאור העובדה שהאבטחה היתה הרבה מעל התקן.

כדי להגיע לאחוזה שבמעלה השביל היה צריך לעבור את הגדר החיצונית, את שני ג'יפי ההאמר שסיירו לאורכה, רצועה של מוקשי תאורה, גדר פנימית עם תיל חשמלי, כלבי שמירה עצבניים ושבעה מגדלי שמירה מחופי זכוכית משוריינת שבהם ישבו אנשים שהיתה להם מיומנות יותר מבסיסית ברובי הצלפים שלהם.

הבוס, בעל הבית, לא אהב אורחים.

קובי ובוריסלב ישבו כמה מטרים לפני השער שהוצב בקצה דרך הגישה לאחוזה, בביתן שמירה שגם הוא היה בנוי מזכוכית ממוגנת ירי וזכה לכינוי "האקווריום". לפניהם הוצב מחסום לכלי רכב, שאם לא היתה לך סיבה ממש טובה לעבור דרכו, היית נמנע מכך.

הסיבה השלישית היתה שקובי חשד שבוריסלב דואג.

בוריסלב התנשא לגובה מטר תשעים ושש, מה שהפך את מאה ומשהו הקילוגרמים שלו למחולקים היטב. קובי העריך שהירך שלו, זו שהצליחה לסחוב אותו לאורך מרתון טבריה האחרון, היתה כמעט בעובי העורף של בוריסלב.

הענק הרוסי תמיד נראה כמו שור בדרך לזירה. מאופק, קצת אפאתי, אבל עומד להתפרץ בכל רגע. בוריסלב היה אוקראיני, אבל כולם קראו לו הרוסי. בעבר היה חייל קומנדו בצבא האדום. הוא שירת בצ'צ'ניה ובאפגניסטן, וברגע נדיר של גילוי לב, במשמרת לפני שבועיים, סיפר לקובי שפעם שכב ימים בשלג למרגלות הר באפגניסטן, עם לחי צמודה לקת, עד שמצא את הרגע המושלם לירות בראש של מישהו. באותו לילה סיפר שזאת היתה הפעם היחידה שבה הרג בן אדם מבלי להסתכל לו בעיניים.

הלילה, לראשונה מאז פגש את הענק, נראָה שבוריסלב מודאג, אולי אפילו פוחד. כשדברים מפחידים פוחדים, זה אף פעם לא סימן טוב.

קובי ניחש שגם הלילה השיחה לא תקלח והביא עמו ספר.

הוא שלף אותו מתיק הגב הכחול והסטודנטיאלי שלו, וברגע של חוסר תשומת לב ננעץ מבטו המשוטט והמהורהר ליותר משתי שניות בפניו של שותפו לאקווריום.

בוריסלב לא נבחר לתפקיד רק בשל גודלו הפיזי אלא גם בגלל יכולת הביטוי שלו.

קובי לא הכיר אף אחד שיכול היה להכניס את הסב־טקסט, "יש סיבה מיוחדת לזה שאתה תוקע בי מבט?" לשאלה, "על מה ספר זה?"

"זה של ס' יזהר. הוא מספר על החוויות שלו במלחמת יום כיפור."

"זה לא חג שלכם?"

"גם. אבל גם היתה מלחמה ב־73'."

כתמיד בשיחה עם עולים חדשים הוא מצא את עצמו מתאים את המשפטים בפשטנות יעילה, כמספר לילד, מבלי לדעת אם הוא מיטיב עם בן שיחו או מתנשא עליו.

"כמה מתו בזה?"

"אלפיים חמש מאות, קצת יותר."

נחיריו של בן שיחו התרחבו בבוז, אך הוא לא אמר דבר. קובי מעט התמרמר על כך שהטראומה הלאומית לא הוזכרה בדפי ההיסטוריה הסודית והפרטית של בוריסלב.

"מה?"

"זה לא הרבה, באמת."

"מה אתה מדבר?"

"תראה, אתם חושבים קטן. מפונק. תראה, רוסיה. תראה, סטלינגרד. שמה מתו כמה? מאה אלף בן אדם וזה לא הפריע רוסיה שמה את חרושצ'וב ראש מדינה אחר כך."

"מה הקשר לחרושצ'וב?"

"הוא היה שמה, איך אומרים? פוליטיקל קומיסר."

קובי יצא בניסיון הגנה אחרון, כמעט נואש. שלף את תותחי הפאתוס.

"אנחנו מדינה קטנה, אין הרבה אנשים. דיברו אז על חורבן בית שלישי..."

"אני הולך לראות למה כלבים נובחים." פסק בוריסלב.

הוא יצא מתא הזכוכית והתכופף מלוא קומתו כדי לעבור תחת המחסום.

פנס המגלייט הארוך שלו שלח אל הלילה אלומה לבנה שחשפה בפני קובי את להקות העורבים שהצטופפו להן על הגדרות והמדשאה. העורבים התרוממו ממקומם כשבוריסלב חצה את המרחב בדרך לגדר החיצונית, אך לאחר יעף קצר חזרו לאותה נקודה.

הוא הספיק להתקדם כחמישה עמודים בספר כשדלת התא נפתחה שוב והענק הרוסי נכנס, בארשת מודאגת. אלומות הזרקורים ממגדלי השמירה הופנו לשמים כמו היו אורות חיפוש ממלחמת העולם.

לקובי היה נדמה שהוא שומע צניפת סוסים ושעטת פרסות, אך התבייש לשאול את בוריסלב אם גם הוא שומע משהו. בין האלומות ששוטטו לאורך הרקיע זרוע הכוכבים הופיע מלבן לוהב, בוהק, שצלל אל האופק.

"רוצה לבקש משאלה?" גיחך קובי בעצבנות.

"סוציומט. כוכב מיליונים של שנה נופל ואתה רק חושב איך יצא לך משהו?"

המלבן האט את נפילתו, נחת בקלילות ונע במהירות על האדמה לעבר הגדרות. סהרונים קטנים וכהים החלו נופלים מהשמים וחובטים בגג ובדופנות העמדה. סירחון עז התפשט באוויר. מאות העורבים התרוממו באחת לאוויר במשק כנפיים מרפרף.

הם מיהרו לקחת את הנשק. בוריסלב דרך אותו וקובי עשה כדוגמתו ויצא.

האדמה היתה מכוסה בחרובים מרוטשים שהעלו צחנה בלתי נסבלת.

מלבן האש המשיך להתנהל על הקרקע במהירות עד שנעצר מטרים ספורים מהגדר החיצונית. מרחוק ראה קובי מרכבת אש רתומה לארבעה סוסים.

המרכבה בערה אך לא אוכלה. גצים ניתזו ממנה, קולות עצים מתפצחים במדורה עלו מחישורי גלגליה, אך אלה לא קרסו.

השלדה היתה אפופה בעשן, בצעיפי חשמל ואור כחלחל משתלהב. הסוסים שנחתו מהשמים לא דמו לסוסי העולם הזה. ברקים אדומים הבזיקו בעיניהם, הם צנפו בקול והידסו במקומם, מועכים גחלים שנשרו מפרסותיהם. דמות אנושית כהה בעלת שיער ארוך יצאה מהמרכבה, טפחה על גב הסוס הראשון בחיבה והחלה פוסעת לעבר הגדר בעזרת מקל עץ ארוך.

מאבק התחולל בקרבו של קובי. הוא רצה לברוח, כמויות אדרנלין מטורפות שעטו בדמו, אך היה נדמה לו שהדם הזה, שאמור היה להעביר את ההוראה לשריריו, הפך צמיגי.

הוא קפא במקומו ברעד מכאיב של בעתה וצפה במתרחש.

קולות שקשוק נשק נשמעו מכל עבר, אך הדמות המשיכה במסעה.

קול ירי נשמע, והדמות הניפה את מקל ההליכה שלה.

שני ההאמרים התרוממו לאוויר בפיצוץ אדיר ונחתו על צדם, בוערים. אחד מהמאבטחים רץ מתוכם כשהוא אחוז להבות וניסה להתגלגל בעפר. זעקותיו נבלעו בקול נפץ זכוכיותיהם של כל מגדלי השמירה, מהם הושלכו לקרקע, כמו היו גרעיני פופקורן בסיר ללא מכסה, המאבטחים החמושים. יבבות הכלבים שקרעו את שלשלאותיהם וברחו אל הלילה רק הוסיפו לתחושת האבדון הכללית. רצועת מוקשי התאורה התרוממה לאוויר בבוהק שגרם לקובי ולבוריסלב לעצום את עיניהם. דממה דקה נפלה על המתחם.

במעלה השביל פסעה לעברם, בצעדים מתונים, דמות בעלת שיער מתנפנף, לבושת שחורים ומחזיקה בידה מקל מעץ בעל קליפה אפרפרה. שקדייה.

כשהתקרבה עוד, היה אפשר להבחין, לאורם המלאכותי של נורי המוקשים שהחלו צונחים מטה מעדנות, כי מדובר בגבר ששערו הארוך שחור אף הוא, כי הוא אינו מגולח וכי הבגדים הדהויים והמרופטים שלבש ידעו ימים טובים מאלה. התפרים במעילו נראו תלויים על בלימה והמרפקים היו משופשפים עד דק. באזור הרחב שחגר למותניו היו תחובים מאכלת רחבה ושופר.

עיניו ברקו, ונדמה היה כי הוא מזמזם שיר לכת בקול צורם, שחור וסמיך כזפת.

לשנייה, מבעד לאימה שאחזה בו, היה נדמה לקובי כי הוא מזהה את הנעימה.

בוריסלב התאושש ראשון והסתער עליו בירי אוטומטי וזעקת קרב גרונית.

הזָקֵן לא עצר לרגע למול המתקפה ואף החיש את צעדיו. בתנועה מיומנת שלף את המאכלת וביתר לשניים את בוריסלב, שהתמוטט ארצה. רק כמה מטרים הפרידו כעת בין שער הכניסה והדמות המסתורית. כמה מטרים וקובי.

נדמה היה לו כי החיים מאיטים את מהלכם. הוא שמע את החרובים נמעכים תחת סוליות סנדלי העור של הזקן, שחיוך השמור לפגישות שחיכו להם שנים רבות החל נמתח על שפתיו.

קובי הרגיש כי עוד רגע גם הלב שלו מתפוצץ, ידיו החלו רועדות, והוא שמט את נשקו לארץ.

מחסום הרכבים התרומם ונעצר בניצב לקרקע כשציריו חורקים במחאה על מהירות התנועה. הזקן התקדם לעבר קובי, שכתם כהה התפשט בקדמת מכנסיו ושלולית שתן החלה נקווית למרגלותיו. קובי החוויר והחל להשתנק כשהזקן נעצר מולו, פסק מהמהום הנעימה והחל מחטט בכיסי מעילו. פני האיש אורו כשלאחר שניות שנדמו כנצח מצא את מבוקשו ושלף חבילה קטנטנה עטופה בסמרטוט אפרפר.

הזקן אחז בקצות הבד וסימן לקובי להושיט את ידיו. קובי ציית. הזקן הותיר את החבילה הדביקה בידיו של קובי, כאפיקומן.

קול העורב הסמיך שלו הפטיר פסוק בהתרגשות, בציפייה רוטטת.

"הנה אנוכי שולח לכם את אליהו הנביא לפני בוא יום יהוה, הגדול והנורא. והשיב לב אבות על בנים, ולב בנים על אבותם פן אבוא והכיתי את הארץ חרם."

קובי החל מתיר את הצרור, שלתדהמתו הכיל לב אנושי מדמם שעדיין פעם.

רגע לפני שידו של אליהו פרצה מבעד לעצם החזה שלו וקרעה משם את לבו, זיהה קובי את הפזמון שאפף את מותו.

עיניו של בעל הבית הביטו מבעד לחלונות חדר ההסבה של הבית הגדול כשחיוך מזלזל ניבט מהן למול הלהבות, קולות הירי והנפץ והצרחות, כחיוכו של ילד המביט בסקרנות בנמלים הנלחמות בשיטפון הממלא את הקן שלהן.

לאורך כל השנים הארוכות שבילה על האדמה, ידע שַמְחֲזַי שמתישהו הדממה תופר. אליהו הגיע לראש הגבעה והקיש על דלת הבית במטה השקדייה.

כשהביט שמחזי במשרת האל מעפיל בהר, נראָה הנביא השחור כצל הספק באמת.

שמחזי נזכר באהבתו השמימית.

אהבה בין אל ומשרתיו. משרתים שהסתובבו כשהם נכונים תמיד לקריאה בשמם.

אלא שאהבתם של שמחזי ואחיו לא הספיקה לאל. האל רצה יותר, רצה עוד. עוד אוהבים. עוד אהבה. ואז ברא אלוהים את האדם בצלמו, זכר ונקבה ברא אותם.

אדם ולילית, האישה הראשונה ואישהּ.

היא אפילו העזה לקרוא לו בשם מדי פעם. שמחזי לא נעלב, לא באמת.

בתחילה שמחזי לא שם עליה. מלאך עליון, משרת בקודש, לא לעניין שיביט בתחליף זול. עד שיום אחד קראה בשמו אחרת.

שַמְ־חֲ־זַי. שפתיה נקפצות, החיך מרקד והשיניים שורקות.

זה לא נשמע לו כמו קריאה למשרת, אלא כמו קריאת חיזור.

בין שיר הלל לאל למזמור הודיה מצא את עצמו מחבר לה שירים.

שחורה היתה ונאווה, ריסי עיניה מרפרפים כיונים, שדיה תאומי צבייה חצופים. רועים בשושנים, זקורים כמגדלים. לילית, היפה בנשים.

עד שלילה אחד עזבה את הגן.

עוד אישה נבראה. הפעם נתפרה לאדם על פי מידותיו, מגופו, מצלעו. שמחזי המשיך לכתוב לאלילה, לאישה שסירבה להיות אם כל חי, שברחה אל מתחת לשמים, מעבר לשער.

בלעג החלו לכנות אותו הנפיל, זה שנפל ברשתה של לילית. הוא נשא את כינוי הגנאי בגאון. יום ניצחונו לא איחר להגיע. האישה האחרת גורשה מגן עדן.

הוא פתח את השער ואחריו ירדו כל אוהביה בסתר של לילית, כל אלו שמנוחת העדן שלהם נפרעה בחזיונות לילה שמיאנו לנדוד, מאתיים במספר.

לילית קיבלה אותם בזרועות פתוחות, וברית נכרתה ביניהם. ברית שנקשרה בשר בבשר, ברית נוטשי השמים. האל קצף על משרתיו הסוררים, קושרי הברית.

הוא ניסה להרוג את לילית ובנותיה והמטיר מבול מים על הארץ, לשחת את בשר האליליות, את רוח החיים, מתחת השמים. לילית ובנותיה שרדו, הנפילים נשאו אותן בכנפיהם מעל פני המים.

הנפילים מסרו לה את שמותיהם, ובכך נתנו בידי לילית את הכוח לשלוט בהם, את הכוח ליטול את חיי הנצח שהוענקו להם. הם הכתירו אותה כמלכתם, כאלילה שאין שנייה לה.

בת קול יצאה מהשמים והודיעה כי לא ישובו, כי שער השמים חתום ונעול, סגור בפניהם. אך לשמחזי והנפילים לא היה אכפת. היתה להם אהבה חדשה־ישנה, לילית.

שנים עברו, מאות ואלפים חלפו, ושמחזי ומסדר הנפילים עדיין בארץ, אך האלילה נעלמה ובנותיה נותרו. דור הולך ודור בא, והדם התדלל. הן כבר לא היו דומות לאלילה לילית.

שוב מצא שמחזי את עצמו משרת תחליף, וכמו פעם, האדישות והכהות לא הצליחו להתקיים לזמן רב. להט שוב התעורר בו, לאט לאט. במתינות כירסמה בו המחשבה כי אלה היודעות את שמו אינן ראויות לבטא אף אחת מאותיותיו.

שמחזי הביט באלה מאחיו שעמדו לצדו. הוא הביט בהשתקפותו, בתאומיו.

כל אחת מהדמויות שהביטו דרך החלונות היתה העתק זהה ומוצלח של האחרת, מוצלח עד כדי כך עד שאמא אדמה בעצמה לא היתה מבחינה ביניהם. פניהם של הנוכחים היו מעין מסכות נו של יופי אידיאלי, והן זהרו בהוד והדר.

כולם בורכו בשיער בלונדיני, גבות שהיו בהירות עד שכמעט לא היה אפשר להבחין בהן, עיניים כחולות, עצמות לחיים שמנתחים פלסטים בדרך כלל שמים בפוסטרים של "אחרי", ושפתיים ורדרדות ודקות — פני מלאך מעוצבות של מיכלאנג'לו ללא שמץ מהדשנות העגלגלה והילדותית של רפאל. שמחזי היה הראשון שפרש לכיוון השולחן הארוך כשהוא מערסל בכף ידו המושלמת כוס ארמניאק, שמצא את דרכו לחבית האלון עוד כשקראו למלחמת העולם הראשונה "הגדולה".

אֵרְמָרֹס היה הבא שעזב את החלונות. הוא הוציא מחליפתו את גיליוטינת הכיס המוכספת וקטם את קצה הסיגר הקובני ששיחק בו בין אצבעותיו.

"למה הוא חייב לדפוק כניסה?"

קולו של עֲזָאזֵל הידהד בתשובה, אופף את החדר.

"שנצא לקבל את פניו, שמחזי?"

"לא. הוא בא לדבר."

"איך אתה יודע?" שאל בְּרָקִיאֵל, שהביט באי־נוחות במתרחש במורד הגבעה.

"הוא השאיר את הרכב אש שלו בחוץ. הוא לא רצה להרוס את הדשא כמו בפעם הקודמת."

הם החלו עושים את דרכם למבואה, שם התאספו בחצי גורן ומיקדו את מבטם בדלת הכניסה. נקישת מקל שלא איחרה לבוא גילתה כי למרות הכול, אליהו לא איבד את נימוסיו.

"אני אדבר איתו," אמר שמחזי.

הנפילים פנו אל הדלת. רק לאחר נקישת מקל נוספת הורה לשאר לענות בקול.

"שפוך חמתך על הגויים אשר לא ידעוך, ועל משפחות אשר בשמך לא קראו," דיקלמו בשעמום. הדלת נפתחה באחת, אליהו עמד בפתח.

"רק בחייך, אלי, תנקה את הרגליים לפני שאתה נכנס," הוסיף שמחזי.

אליהו סקר את הנוכחים — הזקן המרופט למול יפעת הנעורים רבת ההוד.

"במה זכינו?" שאל שמחזי כשהנוכחים חזרו לחדר ההסבה.

"יש מסר שהוא רוצה להעביר לכם," אמר אליהו.

תמיד כשאליהו דיבר על ההוא חדרים הפכו שקטים יותר.

"ומהו?"

"מלאכים לא צריכים להיות כאן על האדמה, הגיע הזמן להשיב סדרי בראשית."

שמחזי נטל לידיו שוב את כוס הארמניאק, נותן לו להתערבל.

"זאת אולי היתה יכולה להיות אפשרות או אפילו נושא לדיון אם היא לא היתה נותנת לבנות שלה את המפתחות לשרשרת הקושרת אותנו."

"ואין רואה ואין יודע ואין מקיץ, כי כולם ישנים ותהי להם חזות הכול. כספר החתום, אשר ייתנו אותו אל יודע ספר לאמור־קרא ויאמר חתום הוא."

"אליהו, מה נשלחת לומר?"

"כוח השמות ניטל מהן כבר יותר משבעים שנה."

גל הלם גדש את החדר, עזאזל היה הראשון להתאושש, בקול.

"ואף אחד לא חשב לספר לנו על זה?"

"סוד יהוה ליראיו ובריתו להודיעם. אשר יחדיו, נמתיק סוד."

הם הביטו זה בזה, מחשבות ראשונות של חירות מפעמות בהם. "יש רק שלוש מילים שלמדתי לפחד מהן בכל התקופה שאנחנו כאן," אמר שמחזי כשהוא מביט בחשד במשרת האל.

"ומה הן?" אמר אליהו.

"אני שליח אלוהים."

"יש לי בשבילך שלוש אחרות."

"ומה הן?"

"שובו בנים שובבים."

הלילה השתנה. הלילה הזה שונה מכל הלילות. הלילה הזה הוא לילה אשר הוא לא יום ולא לילה ודממה דקה ורעש מחריש אוזניים ומעבר לשולחן — האם והבת ונרות בוערים ניצבים בפמוטים — כתמי אור ניצתים, מהבהבים וכבים במחזור חיים שלם — ויושבי השולחן לפרקים אוכלים, לפרקים נאכלים, במין טקס קדמון של בריאה וחורבן, סביב שולחן העץ העגול בסדר של רחל.

לרחל היו נקודות חולשה בודדות, והיא היתה עסוקה בלהניף אחת מהן מעל ראשה, לזרוק אותה באוויר ולתפוס אותה לקול צחוק הפעמונים, שהיה ספק היסטרי ספק מרוצה עד תום. נגה, בתם היחידה של מזי וגבי, היתה בת שנתיים וחצי ודור ההמשך למסורת בנות סימנטוב.

מזי חשה ברטט קנאה מטריד מנוחה ונטול חן חולף בה. היא הביטה מעבר לשולחן בבתה הפעוטה שישבה כעת על ברכי סבתה, שאחזה בה ברכות, בחום.

מזי ידעה מתי היתה הפעם האחרונה שבה רחל החזיקה אותה כך.

רחל לא מחבקת סתם, לחום שלה תמיד היתה אג'נדה. תמיד היתה סיבה.

כעת היא העבירה את הגחלת לנגה בלחישות דידקטיות ומתוקות של מזון מלכות. בהסתמך על העיניים הגדולות שפערה נגה, נראה שיכולות העברת הסיפור של רחל לא קהו עם השנים. מצד שני, העובדה שנגה עדיין לא דיברה גרמה למזי תמיד לשים לב לעיניה. הן ניהלו שיחות שלמות במבטים.

זה לא היה קל לראות את נגה שוקעת, טובעת מרותקת במילות הדבש הסמיכות, כי מזי הכירה את הסיפור שסופר. היא שמעה אותו מאות פעמים.

"כשרק נברא העולם, לא היו שמות כי לא היה צורך בשמות. לא היו דברים שהיו צריכים להיקרא בשם ולא היה מי שיקרא להם בשם. היו רק הארץ והשמים. האדם עוד לא נברא, והשמות היחידים היו שמות של מלאכים. השמות שלהם זהרו מעל לראשם. ואז אלוהים ברא את האדם בצלמו, זכר ונקבה ברא אותם. אדם ולילית,
האישה הראשונה ואישהּ. שניהם ראו את שמות המלאכים והתחילו להבין שצריך לקרוא לדברים בשמות כדי להבחין ביניהם. עד
שאדם ניסה לקרוא לה בשם, להגדיר אותה בצירוף אותיות שבחר בעצמו.

"לילית החליטה לשנות, לעשות מעשה. למצוא לה ממלכה. היא החליטה לרדת אל הארץ, לקֶדֶם.

"אדם, שפחד משינויים, נשאר, ואלוהים החליט שלא טוב שיישאר לבדו והתחיל לייצר לו עזרים כנגדו. הוא יצר מן האדמה את חיית השדה ואת עוף השמים, ולכל דבר שיצר נתן האדם שם. אחרי שגמר לקרוא לכל הדברים בשמות ולהתאמן בשליטה, רק אז היה מוכן שיבראו לו אישה נוספת..."

זה הספיק. מזי הבטיחה לעצמה שהלילה ישתנה, שהיא תשנה אותו.

אף אמא לא אוהבת שמתערבים לה בחינוך, אבל מזי קיבלה עד כה את שירי המאמעלושען שאמא של גבי היתה לוחשת בסבתאיות על אוזנה של נגה במורת רוח מאופקת. היא ידעה שזאת דרכה של חמותה להתמודד עם העובדה שהבן המוצלח שלה התחתן עם הבת של המכשפה הפרענקית. אולי קצת יידישקייט ישנה את רוע הגזרה והנכדה תתחיל לדבר סוף סוף.

אבל קיים הבדל מהותי בין פזמונים בלחן קורע לב על עץ בודד בצד הדרך לבין הטמעת המאבק בין המינים בילדה בת שנתיים וחצי.

הלילה ישתנה. הלילה היא תתאפק ולא תישאב שוב אל מאבק הכוחות ומשחקי הכבוד למול רחל.

אינסוף שאלות של ילדה שמנסה להבין הסתכמו בהסבר בודד.

למה? ככה. את סימנטוב.

בהתאם לבקשתה המפורשת של אמה, מזי תמיד קראה לה רחל, במלעיל, ולא אמא, מנהג שגרם להתלחשויות להתגבר במקרים הבודדים שרחל טרחה להגיע לאספות ההורים ונכנסה בלי תור. רק פעם אחת ביקשה מזי מרחל לספק הסבר על התא המשפחתי המצומצם שלהן, כדי שתוכל להסביר לאנשים מבחוץ מהיכן באה. רחל ענתה לה שהיא ילדה מחוץ לנישואים לאמא לא חוקית.

למרות שהיה זה בית ילדותה, הרגישה מזי כאורחת. תמיד. זה היה ביתה של האם הגדולה, המקום שלה, וגם כעת, כשניסתה לשחזר את חדר ימי ילדותה התקשתה להיזכר בו.

כמה ימים אחרי שעזבה את הבית ושכרה דירה ראשונה עם שותפות, שבה לאסוף עוד כמה פריטים. לתדהמתה הם כבר היו ארוזים בשקיות ניילון, מוכנים למשלוח.

קבלן השיפוצים כבר סייד והטליא את צלקות הקירות הפנימיים שנהרסו, ניתוח קוסמטי שהחזיר את הסדר אל כנו. שום זכר לכך שמישהי התגוררה שם בעשרים השנה שחלפו.

הממלכה של רחל חזרה אל ממדיה הטבעיים, המשתרעים ימה וקדמה, צפונה ונגבה, ומזי טואטאה כחול אל מחוץ לבית.

גם כעת, כשנגה הועתקה אליה מחיק רחל, חשה מזי במבט עיניה של אמה נח עליה מבעד לנרות ומעבר לשולחן. ניסתה להתנגד לו, לשווא. היא לא הצליחה להתעלם ממנו, לא לתת לעבר לחדור בעדה ולהציף בה זיכרונות.

יש נשים שכשהן נכנסות לחדר, כל המבטים מופנים אליהן. כשרחל היתה נכנסת לחדר, כולם הרגישו כאילו מישהו נועץ בהם מבט.

אישוניה השחורים, שתי גחלים לוחשות בתור עיניים שראו יותר מדי, צדו את מבט בתה מבעד למסגרת תלתלים שחורים. זוג העיניים הירוקות והאופטימיות של מזי הביטו חזרה, מציצות מתוך עטרת שיער חום, שכשהתבדרה ברוח היה אפשר לשמוע צחוק מחליק ומצלצל למרחוק.

מבט של ציפיות ושל אכזבה, של קורת גג ומורת רוח. כל השנים. תמיד.

הרבה אנשים פחדו מרחל והרבה שנאו אותה. זה היה בסדר. כמו כל שליטה אמיתית, רחל העדיפה שיפחדו ממנה מאשר שיאהבו אותה.

היא נתברכה בכישרון נדיר של קריאה בקפה. כישרון שהתגמד למול שליטתה גם ביכולות הניבוי האחרות. לא היתה יידעונית או מנחש בעלי שם שלא התייעצו איתה, לפחות פעם אחת. רחל היתה השמש שסביבה סבו כל עובדי הכוכבים והמזלות.

ספלי הקפה רוקנו אל הצלוחית ורחל קראה, ובאותו רגע כולם היו שווים ולא משנה איזה מתת ייחודית הביאה אותם לכאן. היא בהתה במשקעי העתיד והחוזים והצופות נדרכו. היא הבהירה לאלה שהעתיד לא היה מובן להם ולקחה אותם, יד ביד, ספל הפוך אחר ספל הפוך, אל מעבר לנקודה שממנה לא העזו להביט קדימה.

רחל לא קראה לפשוטי העם, היא קראה לקוראים.

והקוראים והקרואים הם שהסבו לשולחן הסדר, כולם מוזמניה של היושבת בראשו. מזי התחילה להבין שהיא וגבי, בעלה, הגיעו רק על תקן ההסעה של נגה.

"תני לה, שתטעם משהו," אמרה רחל.

לא היה בהערה זו משהו מיוחד, אך מזי בחרה לשמוע עלבון מבעד למילים, עלבון שצרם באוזניה וזעם שהתפזר בעורקיה כתגובה מותנית, אינסטינקטיבית.

היא נשמה עמוקות ושוב הבטיחה לעצמה כי לא תבזבז את הערב בקרב מול אמה, המקום והזיכרונות. הלילה תשתנה, הלילה תצא מעבדות לחירות. היא לא תספק לרחל את הריב הגדול, היא תתעלם מכל האמירות והדברים שהוציאו אותה מדעתה, היא תבליג.

ואם תצליח בכך רק הערב, רק בחמש הדקות הקרובות, רק עכשיו — דיינו.

היא הערימה מעט מהמגדנות על כפית, והודתה בלבה לנגה, שידעה לדחות אותה ביד פרושה. מול שפע המראות הצבעוניים והאנשים הזרים, הדבר האחרון שעניין את נגה היה האוכל. שתי עיניה היפות גמעו ככל האפשר מהחיזיון.

שולחן הסדר של רחל הציע מגוון של חמץ למהדרין, נראה, גלוי ומצוי. הבורקסים, הלאפות והלְחוּח שלצד ההגדות גרמו לגבי לעטות את מבט ה"אצל אמא שלי זה בחיים לא היה קורה". כמו רוב החילונים האדוקים הוא התייחס ברצינות תהומית למצוות המעטות ששמר.

"למה היא צריכה לעשות סדר עם חמץ? מה פסח בזה?" רטן גבי.

"ככה זה אצל האצולה. אם אין לחם, אוכלים עוגות," ענתה אשתו.

למרות שנים כאיש חיקה של מזי, הקפיד גבי שלא להתעניין בעסק המשפחתי ובמהלכי חצרה של רחל. היה בין בני הזוג הסכם שבשתיקה.

הסכם הימנעות שניסה לחמוק מהקרב על המיסטיקה.

ויכוח של דעות קדומות ומודרניות שהתנגשו שוב ושוב תוך שיקוף ההבדלים והסתירות, הבדלים בין שוטרת מזרחית למנתח מערבי. בין אישה פלורליסטית לגבר שמרני.

גבי לא היה יכול להרשות לעצמו לקבל ולהאמין בתופעות שאין שום אפשרות להוכיח אותן. מזי הסבירה לו שזה לא אמונה אלא ניסיון מצטבר, שההוכחה לא תופיע במקומות שבהם הוא מחפש אותה. הוא היה מסביר לה על תיאוריות הסתברות, סטטיסטיקות ונבואות שמגשימות את עצמן, והם היו מנהלים ריבים קולניים בדו־שיח של חירשים.

עד שלבסוף החלה מזי לחסוך ממנו את הפרטים, וגבי לא שאל. כאב טרי ומנתח מתמחה הוא לא הצליח להקדיש זמן רב לשינה והעדיף לישון את השעות המעטות שהתאפשרו לו מבלי לשקוע במחשבות מטרידות על הבית שבו גדלה אשתו.

מבחינת מזי היתה זו משימה קלה. היא ממילא מידרה את רחל מחייה ככל האפשר.

רחל הבחינה מיד במצוקתו של גבי. מראש השולחן פתרה את הבעיה והִנביטה אחרת.

"אל תדאג, יש גם מצות," אמרה ועברה למשפט קצר וגרוני בגאלית.

אשלינג, האירית העיוורת שלמרות שנותיה נותרה בעלת עור שקוף כשממית, קמה. גבי הרגיש עוד פחות בנוח כשדווקא עליה הוטלה משימת הבאת המצות שלא חפץ בהן מלכתחילה, אבל זו עשתה את דרכה אל המטבח ללא שימוש במקל או אפילו ברגל מגששת.

מזי ידעה איזו מיומנות קנתה לאשלינג את מקומה סביב השולחן. היא היתה חוזה שלמדה יותר מתכסיס או שניים מאבות אבותיה הדרואידים. לא היו נשים רבות שזכו לידע זה, ואשלינג כנראה היתה מוכשרת כבר בנעוריה בקריאת מחשבות וקביעת גורלות.

בפמליה של רחל לא היה מקום לגורואים החדשים, לאלה שחיפשו הכרה והערצה. הם התעסקו בעבודה ולא באלילים. הם היו שם מזמנים עברו — חוברים חבר, מעלים באוב ודורשים אל המתים עוד הרבה לפני שתנועת החיפוש העצמי מצאה אותם.

מצדה השני של מזי ישב ניקו, שהיה מקדוני זקן חבוש ברט צרפתי ארגמני.

ניקו תמיד היה זקן ותמיד חבש את הברט, כבר בפעם הראשונה שפגשה בו, כשהייתה ילדה קטנה.

ניקו התפרנס מתחושות בטן באופן מילולי לחלוטין. הוא היה יכול לקבוע את עתידך אם נתת לו למשש לך את הבטן, ומזי בת השמונה מיררה בבכי מפוחד כשהאיש הזר ניסה לבדוק אותה. ארבע־עשרה שנה חלפו עד הרגע שבו התירה לניקו לחוש את כרסה. אז הניחה לו לבצע את הבדיקה על בטנה ההריונית והתופחת, למרות מחאותיו של גבי, שהתנגדותו החריפה לא היוותה יריב שקול לאמונותיה התפלות של מזי.

היא הרגישה אז שמשהו לא בסדר עם התינוקת שנשאה, וכל ההרגעות שהנפיקו מומחי הרפואה של גבי ואמא שלו לא סיפקו אותה. היא ידעה כמו שרק אמא יודעת. היא ידעה שבשביל הילדה שלה היא מוכנה אפילו ללכת למומחים של רחל ופנתה אל רפואת האליל ואל ניקו. המקדוני הסביר לה שנשים בהיריון זה לקוח מסובך, בעיקר כשהן נושאות נקבה, כי בנוסף על הבטן הנושאת ישנה גם הבטן הנישאת, ולכן הממצאים אינם חד־משמעיים. למרות זאת גבר עליו פחדו מבנות סימנטוב והוא הסכים למשש את בטנה.

ניקו שם על ידיו כפפות לייטקס ובתנועות מעגליות וקצובות סך את בטנה בשמן זית. לאחר מכן השיל את הכפפות והניח את אצבעותיו באזור טבורה המזדקר. מיד כשנגע בעורה נרתע, ניפנף בידיו כמי שנכווה וניסה להשתחרר מהחוויה ומהחשמל הסטטי. מזי דרשה ממנו תשובה, אך רק לאחר דקות ארוכות נרגע והסכים לגלות לה שהיא תהיה בסדר והתינוקת תהיה בסדר. זה האחרים שצריכים לדאוג.

אחד מהאחרים היה גבי. האחר הקרוב ביותר שלה.

רגע לפני הצפנת האפיקומן הגיעו כל המנות לשולחן בבת אחת, ללא סדר הגשה או היררכיה. זה לצד זה שכבו המנות והועברו מצד זה של השולחן למשנהו, מובסות ומואבסות. קילו נאה אחר קילו יאה הועברו מיד ליד.

כל אחד מהאורחים דאג להציג את מנחתו הקולינרית לרחל.

דג פורל מאגם אוכריד שהביא ניקו המקדוני נח ולידו קדרת בשר אירית שהתבשלה כבר מהלילה הקודם. סלט ההרינג והצלופחים — במיטב מסורת אסטוניה — היה ממטבחה של קאיה, שרקחה וחיסלה את רובו. כמעט כולם נהנו משלל המאכלים של עאלינה — הפול והחומוס שקעו בצלוחיות עמוקות לצד בקלאווה שעירה וכנפה מתוקה שסודרו על טסי נחושת מבהיקים.

המצרייה העגולה ורחבת הקרסוליים הביטה באוכל המזרח אירופי בזלזול תוך שהיא נוגסת בשפוד נוטף שומן ודם.

נטפים ודם היו חלק מאומנותה. גם עאלינה עבדה מהבטן, אבל מהקרביים. לא נותרו עוד נשים רבות שזכרו את אומנות הקריאה בבשר, באיברים הפנימיים של בעל חיים שנשחט.

תפוחי אדמה ברוזמרין נחתו בצלחתה של מזי בקול עמום.

היא שנאה תפוחי אדמה ונמנעה עד כה לקחת מהם בכל הפעמים שהועברו לכיוונה, אבל קאיה, האחראית על המנה, ניצלה את מצב הרוח המהורהר שבו שרתה מזי וביצעה מחטף זריז. קאיה היתה כבת שישים וידעה למצוא על מפה, בעזרת מקל עץ או מטוטלת, מטמונים. לפעמים די היה ברמז כדי שקאיה והמטוטלת שלה יקבעו דרך שבה יש לפסוע כדי להשיג את המטרה הנכספת.

מראש השולחן רמזה רחל לגבי שיקרא מן ההגדה.

שקשוק המזלגות והסכינים על הצלחות נדם.

נדמה היה שגבי מרוצה מכך שלפחות חלק מהטקס נשמר.

"הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים. כל דיכפין ייתי וייכול, כל דצריך ייתי ויפסח. השתא הכא, לשנה הבאה בארעא דישראל. השתא עבדי, לשנה הבאה בני חורין."

מזי מיהרה לשתות בלגימה אחת את כוס היין השנייה שנמזגה על ידי עאלינה. רק לכוסו של אליהו לא התירה לה רחל למזוג יין.

כולם המתינו לרחל שתמשיך לקרוא, אך היא התעלמה. היא רק סימנה למזי בארבע אצבעות נוחתות על כרית האגודל שתשיב לה את הנכדה, וגבי מיהר להעביר לה את מבוקשה.

"את רוצה לשיר מה נשתנה?" שאלה את נכדתה בקול תינוקי, מתעלמת מהנוכחים.

זה היה יותר מדי. מזי לא היתה מוכנה לשום התייחסות של רחל לעניין הדיבור של נגה.

נגה עברה בהצטיינות את כל מבחני ההתפתחות, השמיעה ויכולת עיבוד הנתונים ומוצבה בכל הקטגוריות בעשירון העליון של הגרף. מזי הכירה בעל פה את כל המונחים של קלינאית התקשורת שלהם. גבי והיא לא חסכו לא כסף, לא זמן ולא מחקר.

מזי הכירה את כל מקומות המכשול בפני זרימת האוויר שבחלל הפה, בין השפתיים, בין השיניים, בחך, בענבל. היא הכירה את המפגשים עם החך ואת אופן חיתוך המילה. את העיצורים והשוני בין החותם, הסותם, האפי, הצדי והרוטט. היא ידעה שנגה מבצעת מלמול שולי ומלמול קנוני משתנה, שהיא הגיעה לתבניות פונטיות קבועות.

כל השפה המקצועית הזאת לא שינתה דבר.

הילדה הכי יפה וחכמה בעולם, הילדה שלה, לא דיברה.

לא באופן שהעולם החיצון הכיר והבין. היא היתה חרישית ודוממת ונפלאה. הן ניהלו שיחות ארוכות של מבטים, פנטומימה וצחוק מתגלגל והדדי, אבל לא דיברו.

השאלה של רחל עדיין עמדה באוויר, ומזי כבר לא היתה בטוחה אם מדובר בתסביך רדיפה אישי שפיתחה בנוגע לאמה, שלא פעם נמצאו לו הוכחות מוצקות ומבלבלות בשטח, או שהפנייה אל נגה היתה תמימה כדרך שבה מפטפטים עם תינוקות בקול. היא הרגישה שנפלה שוב בפח הספק, בתרגילי השליטה של רחל שעירערו את שיווי משקלה.

עוד מלכודת פשוטה ויעילה. והיא הפסידה כי השתתפה במשחק. אתה לא יכול לשחק נגד מישהי שמשנה את החוקים כל הזמן ולנצֵח. רחל הצליחה לגרום לה להרגיש כמו ילדה קטנה גם בשאלה שנסבה סביב נגה.

שירת המה נשתנה הכללית, שבה פצחו המסובים בהוראת המנצחת בראש השולחן, נדמתה באוזניה לשיר ילדים לועג וקצבי. מזי הבחינה שגבי הצטרף לשירה, חושב בוודאי שהשירה תנטרל את המתח ותפרוק אותו. חוסר יכולתו להבין את המצב לאשורו הרגיז אותה. רחל לא שרה והמשיכה והצמידה את נגה בחיבוק אל לחייה.

למול העור החלק והוורדרד של הפעוטה ניכרו הקמטוטים הספורים וקווי המבע בפניה של רחל. למרות שגילה של רחל היה יותר מכפול מגילה של מזי אנשים לא נתנו לה יותר מארבעים וקצת. מזי נתנה לה עוד חמש־עשרה שנה אבל רק כי היא עיצבנה אותה כרגע.

אם היתה תכונה שקיוותה שתירש ממנה, זאת היתה היכולת להיראות בת בלי גיל לאורך השנים ולהתייצב מול ההיסטוריה בחיוך מתוח של ניצחון.

רחל הרימה אליה מבט מגשש מבעד לנרות, מזי ציפתה לו והחזירה לה מבט מתריס.

בשלב מוקדם למדי של חייה כבר למדה להסתדר עם העובדה שאמא שלה ידעה לקרוא את מחשבותיה. היכולת הזו של רחל גרמה לה לפתח כנות מרשימה, בין השאר כי ממילא לא היה טעם לשקר. גם הפעם הספיקה מחשבה בכיוון הדלת כדי שרחל תשלח אליה מבט מאיים. מזי לא התרשמה.

כשהאיתורית שלה החלה לרטוט ולהשמיע את הצפצוף המעצבן שנשמע לאוזניה כמו דנדון פעמוני החופש, מזי שלחה תפילת הודיה חרישית לגבי. מאחר ששניהם נשאו על גופם איתוריות כחלק מפגעי המקצוע, היה ביניהם סיכום, שאם הם מצויים באירוע חברתי שאחד מהם מעוניין לעזוב, השני יתנדב לשלוח לו הודעה דחופה. היא קמה, התנצלה בפני האורחים על כך שהיא נאלצת לעזוב ואז ניגשה אל רחל ונטלה ממנה את נגה, הילדה שהפכה לשדה המערכה בקרב הדורות.

גבי הגיב בהפתעה מוחלטת והחל לאסוף את הצעצועים של הילדה, ומזי ביררה במבט חטוף אם היא מזהה את המספר וגילתה שמדובר בתחנת המשטרה שבה עבדה.

רחל קמה ממקומה וליוותה אותם. כל הנוכחים, כולל אשלינג, מיהרו לקום ממקומם כשעזבה את כס מלכותה. בנות סימנטוב עמדו זו מול זו בפרטיות המבואה. שתיהן ידעו שהחדר הסמוך כולו מאזין להן.

"מה את חושבת שאת עושה?" סיננה רחל בלחישה רועמת.

"הולכת."

"פעם אחת אני עושה סדר..."

"זה לא תמיד קשור אלייך. אני צריכה ללכת לעבודה."

מזי כעסה על עצמה. רחל ניסתה לסיים את הערב באופן מכובד מבחינתה, מול אורחיה. אבל הסיפורים שלחשה על אוזנה של נגה כל כך הרגיזו אותה, שהיא לא הצליחה לשמור על קור רוח. שום דבר טוב לא יצמח מההתנהגות שלה כרגע.

גבי הגיע, מוכן עם החבילה העטופה שהיתה בתם ועם התיק הרך שאיים למוטט את עצם הבריח שלו. מזי שלחה רגל אל מעצור גלגל הטיולון ושיחררה אותו מעבדות לחירות.

"לילה טוב, רחל," אמרה כשחלפה על פני אמה.

גבי עוד הספיק לסנן "פסח שמח", והם יצאו מממלכת חמותו. מזי דהרה במורד שלוש המדרגות עם הטיולון. בזמן שדרכה על הרגלית שקיפלה אותו, הביטה באיתורית.

המספר היה מהתחנה. כנראה סימה.

"את משתכללת. לקבוע עם מישהו שיתקשר אלייך, לא רע."

"על מה אתה מדבר?" ענתה בכעס שעוד לא התפוגג.

"כלום. פשוט לא חשבתי שנגיע לכזה שכלול. נגיע הביתה לפני עשר. בחלומות שלי לא תיכננתי כזה ערב. אולי אני עוד אספיק לראות את הסוף של המשחק."

"חמוד, לא קבעתי עם אף אחד. אני נוסעת לתחנה ואתה לוקח את האוטו משם, עשר זה כבר לא יהיה. מציאות ואבדות של אנשים אני עוד לא מתכננת מראש."

"מה קרה?"

"עזוב, תיכנס לאוטו ובוא ניסע."

השילוב בין העייפות התמידית שלו ואהבתה של מזי להגה דחק את גבי הצידה, אל עבר מושב הנוסע, כרגיל. כשהיא היתה עצבנית, היא היתה צריכה לשלוט בעניינים. הוא למד לקבל את זה, לריב פחות. להבין. הם נסעו כמה דקות בשקט. מזי ניצלה אותן לבדיקת ההודעות הקוליות בנייד.

גבי הפר את הדממה.

"הכול בסדר?"

"שטויות."

"אני מבין שזה קשה."

הוא לא הבין כלום, ושניהם ידעו את זה. הוא ניסה לתת לה להרגיש יותר טוב ורק החמיר את המצב. הם אולי התרחקו מהבית, אבל רחל עדיין היתה שם, רוחה מרחפת על הערב.

"פציינט חדש?"

היא קיוותה שיסתום כבר. זה לא היה פציינט, זה היה חקירה או מקרה. הטעות הקטנה הזאת הרגיזה אותה. כל מה שיאמר עכשיו יישמע לה כמו שיעור ראשון בכינור.

"הבת של מנדלברוט."

"מה איתה?"

"מה מה איתה? מצאו אותה," נבחה לעברו.

השקט ששרר במכונית עד שהגיעו לתחנה היה הדדי.

גבי ידע שהם במרחק נגיעה מעוד ריב. לא היה לו כוח לאחד כזה. הוא תמיד הרגיש שהוא מפסיד עוד לפני שהקרב החל. הוא עמד חסר ניסיון ואונים מול שנים של ניסיון בריבים וקרבות. מזי תמיד ניצחה בכל הריבים שלהם. ותמיד גם הרגישה שהפסידה.

© כל הזכויות שמורות לכנרת זמורה ביתן הוצאה לאור

סימנטוב - אסף אשרי


לראש העמוד

מומלצים: ספרים | כתב עת ספרים | עולם חדש | רמקולים | זכות הילד לכבוד
| סמיוטיקה | מטר | רמות | Tom | דלילה | גד ויספלד | מיקרוטופינג

ספרים חדשים באוגוסט 2019:
אולטימטום, אי אפשר לברוח מהשמש, אלוהים אתה שם? זאת מרגרט, אמש, לילה אחרון, בין המולדות, במקום גרניום, גיא בן הינום, גשם חייב לרדת, דוניא, האוויר שאת נושמת, האיש שלא שרף את קפקא, האישה שלא הייתה, האלמנה השחורה, הזנה רעילה, הכד השחור: רומן משפחתי, הכלה מאיסטנבול, המיסה של האתאיסט, המשהו הזה, הסבך, השועלים של שמשון, וינה 1900 , חוק 5 השניות, חיים לנצח, יפים כמו שהיינו, לֻזוּמִּיַאת: התחייבויות וחובות מופרים, לא העזנו לדעת, לאהוב מחדש, לקראת אוטוביוגרפיה מינורית, מבוסס על סיפור אמיתי, מסע דילוגים, מרלנה, נהר הקרח, נשים ללא גברים, סודות, סוכרי יוסי - אמזלג, סטארט אפ, סער ופרץ, ספר געגועים, עגלות , עוד לילה אחד, עינה של האורקל, על מקום הימצאה, עצי לבנה ומסילות ברזל, פול אוסטר 4321, פיצות,איקאה ודילמת האיש השמן, ציפור בעיר קדושה, רומן, רשימת המוזמנים, שמיים שאין להם חוף.

ספרים חדשים

סמיוטיקה - בניית אתרים, עיצוב אתרים