Amazon.com Widgets

  ספרים חדשים - אתר טקסט    ⚞  שנת 2008  ⚟

 | 2019 | 2018 | 2017 | 2016 | 2015 | 2014 | 2013 | 2012 | 2011 | 2010 | 2009 | שנת 2008 | 2007 | 2006 | 2005 | 

|  אוגוסט 2019 |  יולי 2019 |  יוני 2019 |  מאי 2019 |  אפריל 2019 |  מרץ 2019 |  פברואר 2019 |  ינואר 2019  |  דצמבר 2018 |  נובמבר 2018  |  אוקטובר 2018 |  ספטמבר 2018 |

» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» פרויקט נחום גוטמן
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007

גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

| כולם | ספרים בחודשים |
| אודות טקסט | יצירת קשר |
פרטיות בטקסט

ספרים חדשים בפורמט RSS


» טקסט  » ספרים מקור  » ספרים חדשים ביוני 2008       חזור

אלף לבבות
מאת: דן צלקה
Thousand Hearts - Dan Tsalka

ההוצאה:

חרגול

אלף לבבות מוגש כעת לקוראים בגרסה ערוכה מחדש, שהוכנסו בה שינויים רבים ומשמעותיים. מטרת העריכה מחדש, שנעשתה על-פי בקשתו של דן צלקה ובהתאם להנחיותיו, היא להאיר את יופיו הגדול של הרומן ולאפשר לו להתגלות לקוראים רבים ככל האפשר.

לספר מצורפת אחרית-דבר מאת אלי הירש, מעין מדריך למטייל ב'אלף לבבות', המנסה להבין את הזיקות בין יצירתו של צלקה, השקפותיו האסתטיות וסיפור חייו המיוחד.

עלילת 'אלף לבבות', יצירת המופת של דן צלקה, נפתחת ב-1919, במסעה של אוניית העולים רוּסלאן מאודסה ליפו, ומסתיימת בתל-אביב הקדחתנית וההוללת של סוף שנות השישים.

אלף לבבות
שתפו אותי

בין לבין פורש צלקה את הסיפור הגדול, המחריד והמסעיר, שדחף יהודים רבים כל-כך במאה העשרים לעקור ממקומם ולחפש מולדת ותרבות חדשה - סיפור העקירה והשבר שממנו נולדה חברת המהגרים הישראלית.

לרומן שלושה גיבורים: הארכיטקט הציוני עזרא מרינסקי, שעלה לארץ על סיפונה של רוסלאן, התמסר בהתלהבות לבניין המולדת החדשה אך גילה בערוב ימיו שזו הנחילה לו בעיקר מפח נפש; ילד-הפלא אלק צ'רניאק, שחלום נעוריו הגדול - להיות אזרח פולני ואינטלקטואל אירופאי - התנפץ שוב ושוב ופינה את מקומו לחיים סבוכים בשוליה של החברה הישראלית; ומאדי מרינסקי, בתו של עזרא, שנולדה והתחנכה בארץ אך מתקשה למצוא בה את מקומה.

יחד הם מציעים שלוש נקודות-מבט מתנגשות אך משלימות על מסע ההגירה היהודי לארץ-ישראל - מסע שנולד מתוך תקווה מסתורית לחיים חדשים, חצה בדרכו הרס וחורבן אדירי ממדים, והוליד את המקום הצפוף, התוסס והאלים, שכולנו חיים בתוכו.

דן צלקה נולד בשנת 1936 בוורשה. במלחמת העולם השנייה נמלט עם משפחתו לברית-המועצות, גורש איתה לסיביר ועבר אחר-כך לקזחסטאן. בגיל עשר חזר לפולין וגר בעיר ורוצלב. למד מדעי-הרוח באוניברסיטה של העיר, ובשנת 1957 עלה לארץ. אחרי שהות בקיבוץ ושירות צבאי המשיך את לימודי ההיסטוריה והפילוסופיה באוניברסיטת תל-אביב (1961-1960) ואת לימודי הספרות הצרפתית בגרנובל (1963-1962). חי בפריז ובאמסטרדם, ועם שובו לתל-אביב היה יועץ ספרותי ללהקת התיאטרון 'במת השחקנים' (1966) וערך את "משא", מוסף הספרות של 'למרחב' (1970-1969).

אחרי שהות באנגליה ובאיטליה ערך את רבעון אגודת הציירים 'ציור ופיסול' (1972- 1982). זכה בפרס ברנר (1976), בפרס היצירה (1972, 1991, 1997), בפרס אלתרמן עבור הרומן "אלף לבבות"(1992), בפרס אקו"ם עבור "עננים" ו"דפים מהודקים באטב" כספרי הפרוזה הטובים של שנת 1994, ובפרס אקו"ם על מפעל חיים (2000). בשנת 2004 זכה בפרס ספיר על "ספר האלף-בית".

דן צלקה הלך לעולמו ב-15 ביוני 2005.

אלף לבבות מאת דן צלקה בהוצאת חרגול ועם עובד, בעריכה מחודשת של אלי הירש, על העטיפה: טיטאניק, 1912, צלם אלמוני, עיצוב: תמיר להב-רדלמסר, 728 עמודים.

מי שיוצא למסע הזה צריך שיהיה בעל אלף לבבות,
כדי שיוכל להקריב לב אחד בכל רגע.

פריד א-דין עטאר, 'עצרת הציפורים'

הרנסנס באיטליה יצר ארבעה מונחים, שאינם ניתנים לתרגום, לציון הרישום: disegno, studio, schizzo, pensiero... ה"פֶּנסיֶרו" מציין את שאנו רגילים כיום לכנות בשם "סקיצה". הוא מעין תרשים ראשון, מעין השלכה ראשונה של הרעיון העיצובי על-גבי הנייר. בשלב זה נקבעים קווי היסוד של הקוֹמפּוֹזיציה, חלוקתם העיקרית של המישורים ומקומן של הדמויות בחלל היצירה... ה"סְקיצוֹ"... עניינו אינו היצירה השלמה, כי אם חלקים ופרטים מסוימים שבה. כיצד צריכה להיות ערוכה דמות מסוימת כדי להביע את אופיה המיוחד? כיצד לגלם תנועת יד מסוימת כדי להמחיש בה תפילה?... אל הטבע עובר האמן בסוג הרישומים השלישי, הוא ה"סטוּדיוֹ"... עתה, לאחר שהאמן ניסח את היצירה השלמה בקוויה היסודיים והבהיר לעצמו את משמעותם ואופן הבעתם של חלקים ודמויות, הוא בא לבחון את חזונו בפני הטבע. בחינה זו גוררת שינויים ותיקונים, היא גם מוסיפה לחזון מלאוּת וחיוּניוּת... טיפוס רביעי של רישומים נקרא ברנסנס disegno. בעוד ששלושת הסוגים הקודמים הם הכנות לתמונה או לפסל, הרי הוא היצירה עצמה: הוא אינו נתפש עוד כאמצעי ליצירה העתידה, הוא נושא את ערכו בתוך עצמו. ב"דיזֶניוֹ" אפשר לראות את הופעתו הראשונה של הרישום כיצירה "מוגמרת". משה ברש, 'מבוא לאמנות הרנסנס'

פנסירו

א

העין השמאלית. המסך נרעד. קול רעם קצר אך רם.
הבימה מחשיכה, ושוב קול רעם... אור לבן...

שתי הנשים בחנו את ראשו המגולח, את הצלקת הגדולה שעל לחיו השמאלית ואת הצלקות הקטנות יותר שעל מצחו וקודקודו.
מה רואות עיני? האומנם קצין פרוסי?
קצין פרוסי? כאן? על רוּסלאן?
אולי ברח מאויבו בנפש, שרצה לקטוף את אוזניו או לקצץ את קצה אפו...
אה, מוּרָה, מוּרוֹצְ'קָה... העיפי עין: לוּדְמִילָה צ'ארְסְקאיָה,** ספר של ילדוֹת! את חושבת שאיש כזה היה קורא ספרי ילדוֹת ברוסית? את מטורפת לא פחות מכפירי הגרמנים... קצין פרוסי על רוסלאן!
את צודקת, ליובה...
היא אמרה משהו בקול נמוך, ושתיהן פרצו בצחוק.
מדבר. ערפל ברקע. שרידי קרב: חניתות, קסדות, מגינים, חרבות.
גבירותי, אמר ופקח את עינו השמאלית.

מושכות סוסך. מֵייפְלַאוּאֶר הישראלית... כבר בשנת 1962 נשמעו דיבורים על הכנת חגיגות היובל למסעה של רוסלאן. פוליטיקאים, תעשיינים, סוחרים, משוררים, ציירים, אדריכלים - כל אלה שבאו על סיפון האונייה האגדית כמעט יֵצאו להפלגה על 'שלום' המפוארת ויעשו את דרכם ליפו, אם לא מאודסה, הרי לפחות מנמל חיפה. ואלמלא מותה של גברת צֶ'מֶרינסקי, אלמלא הדלֵקה... מייפלאואר! רק איש אחד מנוסעי רוסלאן התאים להשוואה עם אוניית הצליינים: אדון אוסישקין, מלך מלכי הציונים, שאח השאחים, פאדישאח אוסישקין, שהיה מתבודד בתאו ורק פעם אחת ביום היה יוצא לטיול, נוקש בחוד מקלו ברצפה, זקוף, ממאן להביט שמאלה וימינה, עיניו שטות בשמים הקודרים, בערבות המים, בנחשולי הים, סוקרות בשלווה מלכותית את פראות איתני הטבע. הבדחן מקבוצת החסידים, שהיה מחקה את נוסעי רוסלאן וחורז עליהם חרוזים ביידיש במהירות מפתיעה, חיקה להפליא את אדון אוסישקין. בגופו הצנום של הבדחן נראה אדון אוסישקין נעים יותר משנראה בגופו שלו. הבדחן אָצַל חיבה סמויה לדיוקנו, משהו ילדותי וחלוּם. כאדון אוסישקין הממשי, היה גם אוסישקין שלו נועץ את חוד מקלו בדיקטים, בחפצים, בחבלים, באשפה, כאילו הוא דוקר ומרטש גוף של לווייתן מרושע, ראשו בשחק הרהוריו, חולף במבטו על פני התוהו ובוהו של רוסלאן. אך לא רק גאווה הביעו פניו. בחיקוייו דמה אוסישקין לחתנים וכלות המביטים תמיד אל על, תכלת שמים בעיניהם, דנדון פעמונים באוזניהם - חתנים וכלות כמו בתצלומיו המפוארים של הצלם האוֹדֶסי המהולל יֶפְרֶם סֶרָפימוֹביץ זְלאטקין, אומן בעל רוך חייכני וחיבה מוצרטית לנס הזוג.

למעשה לא היתה רוסלאן אלא אוניית משא עלובה, העלובה באוניות המשא. ארבעה תאים היו בירכתיה: תאו של רב-החובל אדום העיניים, תאם של שני סגניו - הנווט שהיה לפעמים פיכח, והרב-מכונאי שהיה שיכור תמיד - תאו של אדון אוסישקין הגדול, ותאם של הסוחר העשיר יקותיאל שוּבּוֹב ואשתו השמנה. פרט לתאים האלה לא היתה אף לא מיטה אחת ברוסלאן. הכל ישנו בבטנה הענקית של הספינה, שכולה פחם, פיח, גלי אשפה נושנים, חבלים רקובים וכבלים חלודים. בקור העז ובסערות החורף היתה האונייה העלובה, המטונפת להפליא, מסתחררת כסהרורית, עמוסה אנשים חולים ורעבים. לא חסר הרבה ומייפלאואר עלובה זו לא היתה עוזבת כלל את אודסה. העיר עברה מיד ליד, מידיים לבנות לידיים אדומות, מידיים אדומות לידיים לבנות, מוועדים למטות. האנשים, שלא יכלו להיחלץ מחיקה של אמא-רוסיה בזמן המלחמה הגדולה, המתינו כעת במלונות מתפוררים ברחובות הסמוכים לנמל, בסמטאות המצחינות, עד שיוכלו לחזור לארץ-ישראל: חסידים מירושלים וביניהם הבדחן המדהים, סוחר משי, שני נגרים, בעל בית-מלאכה מחיפה, ועמהם מתחזים כמוהו עצמו: שני חזנים, מהנדס חשמל, אפילו מהנדס טלפונים. שנה וחצי סובבה רעיה בין הוועדים השונים עם מכתבו של בוריס שץ אל מרינסקי, שבו זויפו ארבע מילים על-מנת לרמוז שמרינסקי גר בירושלים ולימד רישום ארכיטקטוני ב'בצלאל'. הוא ורעיה ועוד ארבע משפחות ציוניות שיננו כתובות ירושלמיות, שמות רחובות ושמות אישים, כדי לעמוד בבחינות שנערכו לפני ועדות רבות.

הלבנים הסכימו לתת אשרות יציאה לארץ-ישראלים המסכנים. האדומים לא היו מוכנים להוציא איש מהאי הסובייטי, אי השוויון והצדק. באפריל הופיעו דגלים אדומים על תורני אוניות צרפתיות שבנמל, וכשהפליגה לבסוף רוסלאן ורחקה כשני קילומטרים מהחוף, נשמעו מרחוק הדי טרטור של מקלעים ופיקוק מרגמות קטנות - האדומים קרבו לעיבורה של העיר. איש אחד, אברהם קְרילא, הביא אתו אל האונייה לוחות דיקט רבים כדי לבנות מהם (כך חשב בתמימותו) צריפים בארץ הקודש. לא עברו יומיים מעת ההפלגה וכל הדיקטים של האדון קרילא נשטחו על הפחם, הפיח, החלודה, גלי האשפה. לשווא מיחה, לשווא איים, לשווא בכה והביט בעיניים מוכיחות בנוסעים: הדיקטים נשטחו על רצפתה של רוסלאן. מישהו אפילו בנה מהם קיוסק קטן, והיה מבשל בסיר גדול מרק ומוכר אותו לנוסעים בזיל הזול. אף הוקמה ועדה שאספה כסף למען מי שלא יכלו לשלם את הפרוטות המעטות בעד המרק.

הים לא היה ים של אלת האהבה אלא של שד-ים מדובלל, שערותיו אצות ירוקות וריריות, גופו מלוּפף שרכים וצמחים חונקים וטורפים של סיוטים, ים של מפלצות אימה, של חיות אופל. מי יכול היה לעבוד בים כזה את אלת האהבה? רב-החובל המטונף כאונייתו, שעיניו אדומות תמיד וזקנו גל מסוער ברוחות הסותרות? שני קציניו השיכורים? הסוחר שובוב המשתעל והמנוזל? אשתו רפודת השומן, שהפליא את כל רואיו בשנת 1919 השדופה? אדון אוסישקין הגדול, שנראה כמי שבעיניו שעשועי האלה אינם אלא איוולת?

חודש ימים. קרנטינה באיסטנבול. קרנטינה בפיראוס. המקלחות בקרנטינות: מים רותחים בפיראוס, קרים מאוד בפחונים הדולפים של איסטנבול. אבל שם לפחות הצליח מרינסקי לקנות שלושה בקבוקי ראקי נדיבים, ונקניק יבש ענקי - אוצר שלם תמורת שעונו.

מעבר לגדר פסעו הסבלים של איסטנבול, לוליינים מופלאים, מְאזנים על גבותיהם פירמידות של סחורות, ארונות עצומים שכמו נועדו לבתי ענקים. ידיו של מרינסקי היו מוכות כפור מכדי שיוכל לצייר את שלל כיסויי הראש של ההמון: כל צורה אפשרית של תרבוש או פֶז - עם נוצות, עם פיסות בד צבעוניות, עם צעיפים, שְבלים, גדילים. האדם הוא הר מכובד עד מאוד, וראשו - פסגתו, כולה גנדוּר והוד. ההמון הזה לא היה שייך לשנת 1919 אלא אבוד באלף לילה ולילה של תוהו, ובלב התוהו - עין הריק. חיילים מוזנחים עברו לידו, רועדים מקור בשינֶלים שחוקים ומטולאים, רעבים ומפוחדים.

על הסיפון אמר ללֶוינזוֹן: שמעתי פעם ששום ים אינו כחול יותר מהים התיכון, ועטף את עצמו בשמיכה קרועה.

כשהפליגו מאיסטנבול חיקה הבדחן בפעם הראשונה את מרינסקי בדמות קצין פרוסי, מחליק באצבעו על פני הצלקת, צולף בשוט דמיוני על מגף דמיוני, מוֹנוֹקְל בעינו הימנית, פיו מכוּוץ באדנוּת. איך ידע הבדחן מה מראהו של קצין פרוסי? וכשם שריכך את דמותו של אדון אוסישקין, כך גם לא שאף לעצב בשלמות את דיוקן הקצין הפרוסי, אלא השאיר רמזים ליהדותו של מרינסקי, כמו פנים המבצבצים מתחת למסכה קצרה מדי. איזה אמן פלאי היה! מחקה את נוסעי האונייה בכמה תנועות, מספר סיפורים על כוח הקסם שיש לסיפור, על כמה חשוב לספר סיפור - כמוהו כמפתח קסמים המשנה חיים.
חודש ימים...
אפילו בעת ההפלגה של רוסלאן העלובה התרחש נס, אמרו. בין הים השחור לים השיש החוויר קו דק שכמו נמתח בסרגל, ממזרח מים שחורים וממערב גלים קטנים כסופים-אפורים. וגם בין ים השיש לים התיכון נמתח קו - ים השיש רטט כולו בגלים זעירים וכסופים, ומן העבר האחר בהק בכחול הים התיכון, אולי אפרפר קצת, אבל בכל זאת כחול.

רוסלאן, רוסלאן...
הנה כובע הפליז הִשפלתָ,
מושכות סוסך מידך הפלת,
לאט בדרך תשׂתרך...

הקצין הלבן, שבדק אותם על כבש האונייה לפני ההפלגה, הביט בהם בעליונות ובלעג דק, כבוחן תל נמלים עלובות. מרינסקי עצם את עיניו כשנפל עליו מבטו של הקצין. כתמיד צִמרר אותו הפחד מבעלי השררה. הקצין נראה גאה במדיו הנקיים והמגוהצים, כמו אֶסְטֶרהאזי, לבוש בקפידה, שפמו נאה, יפה משפמו של דרייפוס. המקום המוזר ההוא... איפה זה היה? ומה בדיוק היה? ארמון? טירה? מנזר? מדרון קצר בשביל הררי, כולו מים, מים זורמים, דבר-מה ירוק... המערה באַלוּשְטָה? ארבעת האנגלים פרקו את סירת המפרשים הקטנה...

בפעם הראשונה יוצא אדריכל גדול אל העיר תל-אביב. עזרא מרינסקי על רוסלאן. רוסלאן היפה דוהר ודוהר ודוהר, והנה תל מתגבֵּה ועולה מהמישור. תל? לא תל, ראשו של ענק ישֵן! עיני הראש עצומות, עיני הראש נפקחות. אלֵי קרב, רוסלאן, אל הראש, אל הראש! טְשְרָא! טשרא! טשרא! סוסוני-ים דולגים מתחת לאונייה, מעלה-מטה, מעלה-מטה, נוסקים וצוללים בתוך צמות המים, המים זולגים על אפיהם, על גולגלותיהם הסוסיות... אדם המאוהב כל-כך בעצמו היה צריך לאהוב את גופו, את ריחו, אפילו את לכלוכו, את זיפי זקנו, את ציפורניו המגודלות, והנה כל יום אמבט, שעות באמבט חם, ובו זרמי גולף זהובים של בשמים יקרים להשכיח את הגוף, להמיסו. נפוליאון ודאי היה יושב שעות באמבט הזהב הקטן שלו, מושל באדוות! מפחיד, מפיל מורא! רק יחד עם לוינזון, יחד עם לוינזון. ללוינזון כל דבר מובן מאליו. רק יחד אתו כדי לא לפחד. זרים הבאים ליפו - רבע גרם חינין כל יום במשך חודשי הקיץ, רבע גרם חינין! כמו באפריקה המשוונית! רבע גרם... אין אדריכלים, אין חומרי בניין... ואם לא ימצא את אדון גולדברג מחברת הבנייה הפטרוגרדית 'הבונה'? ואם ימצא את גולדברג, אך לא ימצא חן בעיניו? לאן יפנה? ואם יישרף בקדחת מיד אחרי בואו? מספר כל היהודים בארץ כמספר תושבי סימפֶרוֹפּוֹל. ואדון גולדברג - דוקטור אמיתי מאוניברסיטה, עיתונים, אמנות, מי יודע מה. האם יגלה לפניו את בורותו כמו לפני פרופסור סְטֶפַּנוֹב? פרופסור סטפנוב חש בבורותו מהר מאוד. בורוּת אדריכלים אינה בושה, אמר. ויש - הראקי אוזל - הקלה בגילוי הבורות: לשאול שאלות שבאודסה מעולם לא העז לשאול אנשים אחרים. פרופסור סטפנוב, פרופסור גדול, משורר מפורסם.

איך הם חשבו על העתיד, היוונים העתיקים האלה, פרופסור סטפנוב? אינני מצליח להבין זאת.
העתיד קבוע. מה יש כאן להבין? הכל קבוע. רק יש לגלות מה נקבע. על-ידי נבואה, ניחוש.
אבל מה פירוש קבוע? אינני מבין זאת.
קבוע מראש, מִתמיד לתמיד, מעולם לעולם.
אינני מבין.
איפה נולדת, מרינסקי?
ליד סימפרופול.
מה היה אביך?
חייט.
חלית בחזרת, באדמת?
בחזרת, באדמת וגם בשעלת ובאבעבועות, אבל קלות.
באיזה גיל שלחו אותך לבית-ספר?
בגיל חמש.
מתי התאהבת בפעם הראשונה?
בגיל אחת-עשרה.
האם אפשר לשנות את כל אלה?
את מה?
את לידתך, את המחלות, את האהבה הראשונה?
לא.
וכך אין גם לשנות את העתיד. העתיד הוא כמו העבר.
כמו העבר? אבל זה מפחיד, מפחיד מאוד, מיאסטיסלב איוונוביץ'...

טשרא! טשרא! טשרא! רבע גרם חינין כל יום בחודשי הקיץ בארץ-ישראל. רוסלאן דוהר אל עבר הראש המפלצתי - הלוע המפחיד, הפיל הרוצח, אהבת המפלצות האצילית; כל מפלצת היא יצור מופלא כשהיא מחוץ ללב. רק להיות עם רעיה, עם לוינזון, עם מישה קסטלנְיֶיץ. להם החיים מובנים מאליהם. לוינזון, בהיר, קריר - אי-אפשר לשחק אתו בִּיטְקי, יותר מדי משכיל. הגיעה שעת האדמירלים.* כמה לגימות נגד הפחד. יש משהו לא נכון, צורמני ולא יפה בבקבוק כמעט ריק. שארית הנוזל פוגמת בשלמות הבקבוק. לא להיות לבד, לא להיות בודד, לא להיות עם אנשים רבים מדי במשרד ענקי, לעולם לא להיכנס אל המעברים המסומנים משני הצדדים, אל המבוך... אה, מיסיה טְרֶמוֹ, אתה והאלגוריתם החכם והפשוט שלך. לא אעשה זאת, לא אכנס למשרד... אהיה עם רעיה, עם ידידַי, עם לוינזון, עם קסטלנייץ.

דגלים על התורן, מדולדלים כמו סמרטוטים. לובן מלוכלך על הסיפון הקדמי, מקלעות חבלים. רוסלאן הגיבור התם נודד על פני המרחבים העצומים, כולו שקיקה להגיע אל לודמילה שלו... יפוֹ יְפַת יַמים, אנדרוֹמֶדה אתיופית כבולה באזיקים, אנדרומדה אסטרונומית, איבריה הנדיבים מבצבצים מבין הסלעים, מבין הנחושתיים, הגלים המתנפצים... קצף הגלים חושף את חמוקיה השקועים בוויתור ותרדמה.

בן שלושים ועדיין יש בכוח שמה של אונייה למשוך את לבך, אה, עזרא! המנוע והרעידות המהירות המחלחלות בברזל - האם הן נחלשות? האם תידום האונייה בלב הים? והנה השחפים. לא אלבטרוסים, לא דולפינים - שחפים. הראקי אוזל... לא לגמור את הבקבוק... והנה האשה עדוית הבושם האפל. מורוצ'קה? הבושם כמו תפוחים בקראמל... והנה ניוּטה, בתו של המשוגע. בהרות מקסימות על ברכיה, חזה - ברבור מחול. רוסלאן דוהר אל לודמילה: התוכל לודמילה האומללה לנתק את כבלי המכשף?

מתוך: על אלף לבבות | אלי הירש

1. מי שיוצא למסע הזה צריך שיהיה בעל אלף לבבות -
כדי שיוכל להקריב לב אחד בכל כברת דרך.

כשאני מנסה להבהיר לעצמי מהו הנושא הגדול של 'אלף לבבות', אני חושב על מסע - מסע אדיר ממדים, מרובה נוסעים ונתיבים, מסע שפירושו הוא בין השאר נדודים, עקירה, פליטות, הגירה, בריחה, צליינות, העפלה, מלחמה, התנחלות וכיבוש, "עלייה" ו"ירידה" גם יחד, ושתנועתו הגדולה, מבעד לכל נתיביו המסתעפים והמתפתלים, היא מאירופה, בעיקר ממזרחה, לארץ-ישראל. הנוסעים הם יהודים, ואחד הדברים שמניעים אותם במסע הזה, הדומה במקצת למערבולת או לסופת ענק קוסמית, הוא חורבן גדול שפולט אותם מתוכו - העובדה שתחנת המוצא של המסע חרבה.

המסע הזה הוא אפוא אחיו של "מסע" אדיר ממדים אחר, זה שהוביל את רוב היהודים שנלכדו בתחומי הכיבוש הנאצי, במהלך שנים ספורות, אל מוות אלים. היה אפילו רגע ממושך במהלך שנות הארבעים והחמישים שבו יהודים רבים, בעיקר בישראל, ראו בשני המסעות הללו מסע אחד שיש לו שתי תחנות משמעותיות בלבד - שואה ותקומה. ואולי זה באמת אותו מסע, אלא שיעדיו אכן רבים, רבים יותר אפילו מהכפל המתעתע "שואה ותקומה", וכוללים לצדם את כל הפזורה היהודית החדשה שנולדה בעקבותיהם. ולא רק יעדיו של המסע הזה רבים: עם השנים התברר שגם תחנות המוצא שלו רבות, ואירופה היא רק אחת מהן.

גם רוב יהודי אפריקה ואסיה גילו שהם נסחפים לתוכו, ברצון או בלית ברירה, נעקרים ממקומותיהם ונאלצים להקים בית חדש במקום חדש. זהו אם כן מסע ענקים, מרובה תחנות-מוצא ויעדים, גורלות, בלהות וחלומות, שהותיר אחריו הרס וחורבן המשתרעים עד האופק ומעבר לו - השואה, היעקרות יהודי המזרח ממקומותיהם, התפוררותה של יהדות ברית-המועצות, הנכבה הפלסטינית - ושהקו הארוך והמדומה ברובו המוליך מאירופה של המאה ה-19, אירופה של ראשית הציונות, ועד לישראל של תחילת המאה ה-21, שבה דן צלקה מת ובה אני כותב את הדברים האלה, הוא אחד מקווי היסוד שלו או מנתיביו העיקריים, קו שבלעדיו קשה להבין את כל השאר.

2. בדרך לסמרקנד
כדי לנסות להבין את המסע הזה, כדאי להשתהות על צירוף המילים "שואה ותקומה" שהתגנב לדברי הפתיחה שלי - הביטוי הטעון, הבעייתי כל-כך, שהציונות של ראשית ימי המדינה הורישה לנו. ואכן, יש זיקה הדוקה בין הנושא הגדול של 'אלף לבבות' לבין הסבך שהביטוי "שואה ותקומה" מתיימר לכנס לתוכו - ובלבד שנזכור שמאז שהביטוי הזה נהגה הוא שינה מאוד את פניו, שבינתיים צללו אל תוכו משמעויות מנוגדות וביניהן גם אירוניות חריפות המקעקעות אותו מתוכו, שגם כאשר הוא נולד משמעותו היתה סבוכה יותר ממה שנדמה, ושכל שימוש חדש בביטוי הזה - כגון הסמכתו ל'אלף לבבות' - חושף שוב את פרכותיו המרובות ומעמקיו הבלתי נדלים. במבט שטחי דומה שאין קשר בין 'אלף לבבות' לבין מה שנוטים להבין בביטוי "שואה ותקומה".

בעלילת הספר (שנפתחת ב-1919, בהפלגת אוניית העולים רוסלאן מאודסה ליפו, ומסתיימת בסוף שנות השישים בתל-אביב) יש קטע ארוך וחשוב המתנהל בשנות הארבעים של המאה ה-20. אלא שהקטע הזה אינו מתנהל בתחומי הכיבוש הנאצי או בארץ-ישראל, כלומר באחת משתי הזירות המובהקות של "השואה והתקומה", אלא במרכז אסיה, בעיקר באוזבקיסטן. לשם, למרכז אסיה, הגיעו רבים מהיהודים שנמלטו או גורשו מפולין לברית-המועצות בתחילת מלחמת העולם השנייה, וביניהם צלקה ומשפחתו (צלקה, שנולד ב-1936, היה אז ילד רך). חלקם של הפליטים האלה באוכלוסייה היהודית בפולין לפני המלחמה היה קטן, כמה אחוזים, אך חלקם בשארית הפליטה של יהודי פולין היה גדול מאוד - כמחצית. העובדה שעלילת הספר עוברת דווקא במסלול הנדודים והפליטוּת של מרכז אסיה, ולא בגיא הצלמוות של הגטאות ומחנות ההשמדה, נעוצה כמובן בביוגרפיה של צלקה, אבל יש לה משמעות עמוקה יותר, שכן היא היבט חשוב של נקודת-המבט המיוחדת שצלקה מנסה לעצב ב'אלף לבבות'.

'אלף לבבות' אינו עוסק אפוא ב"שואה ותקומה" במובנן המצומצם, אך יש לזכור שלביטוי הזה יש משמעות רחבה יותר בהקשר הישראלי, שכן הוא משקף את האופן שבו התמודדה הציונות עם השואה, ובעקיפין את הצל הגדול שהטילה השואה על תולדות החברה הישראלית. השואה האיצה את "התקומה" אך גם פערה בה תהום. עד לשנות הארבעים היה היישוב היהודי בארץ-ישראל מין קולוניה או שלוחה קטנה - מסעירה, מטרידה, מתפתחת במהירות ורוויה בתקוות פנטסטיות - של יהדות אירופה. השואה שינתה את המצב מן היסוד. היישוב היהודי בארץ איבד את ההקשר שמתוכו נולד ובתוכו חי, ונקלע לתוך הקשר חדש לחלוטין. השלוחה הקטנה התייתמה ובה-בעת הפכה למרכז בעל חשיבות עצומה. מה שנראה אפוא כניסיון להחיל רצף מגויס אידיאולוגית - "השואה והתקומה" - על המציאות היהודית המגוונת, לא היה מראשיתו אלא ביטוי של קרע, המנסה נואשות להכיל את הקרע הזה ובה בעת להיאחז ברצף שאבד - הרצף הציוני המסורתי, הישן, זה של "גולה וגאולה". אלא שגם הרצף הזה אבד במידה רבה עם השואה: הגולה נרצחה לפני שהספיקה להיגאל, ופניה של הגאולה, שכמו התגשמה לפתע, נעשו עצובים ומיותמים להחריד, ואולי גם יותר אלימים.

במשך השנים הוטחו ביקורות רבות במה שמקופל בביטוי "שואה ותקומה". ניצולי השואה ובני "הדור השני" חשפו את העיוורון והארוגנטיות שאפיינו את יחסם של נציגי "התקומה" - כלומר של המהגרים הוותיקים ובניהם - לניצולים ולכאביהם. הביקורת הפלסטינית והאנטי-ציונית תקפה את המניפולטיביות הצדקנית הגלומה בו, המגייסת את השואה לצרכיו של הכיבוש. השמאל הציוני הביע חשש מפני המגמות הלאומניות והכוחניות שפרשנות בלתי ביקורתית של זכר השואה מלבה בחברה הישראלית. כל הביקורות הללו משקפות אותה תובנה - שחורבן יהדות אירופה ועלייתה של היהדות הישראלית הם שני תהליכים היסטוריים קשורים אך נבדלים, שחיבורם יחד בנוסחה חדה וחלקה של שאלה-ותשובה או בעיה-ופתרון הוא כוזב ואפילו מסוכן. קשת הביקורות הזאת העשירה מאוד את האופן שבו החברה הישראלית מבינה את עצמה, אבל לא היה בכוחה לערער על מה שאי אפשר לערער עליו - על ההשפעה העצומה של חורבן יהדות אירופה על דמותה והתפתחותה של החברה הישראלית. נכון שמדובר בשני סיפורים נבדלים, אבל נכון באותה מידה שהם סבוכים זה בזה ללא תקנה, ועל-כן כדאי שננסה להבין את הזיקה ביניהם, אחרת נקרוס שוב ושוב אל הרצף הציוני הכוזב של "שואה ותקומה", ובמקרה הטוב נחליק על זנב הביקורות הארוך שמשתלשל מאחוריו.

נדמה לי שצעד ראשון להבנת הזיקה הזאת הוא ההכרה בכך ששנות הארבעים של המאה ה-20, באירופה ובארץ - השנים שהביטוי "שואה ותקומה" מתיימר לתאר - פירושם הוא בראש וראשונה קרע חריף ודרמטי בתולדות היהודים בכלל ובתולדות היישוב היהודי בארץ בפרט. אין שם רצף אלא תהום ושסע. ואם בכל זאת רוצים למצוא את הרצף האבוד בין יהדות אירופה ליהדות הישראלית, הוא לא יימצא באירוע היסטורי דרמטי אלא יתפרט לסדרה מגוונת מאוד של הגירות מאירופה לישראל, הגירות שאירעו לפני השואה ואחריה. זה "המסע" שתיארתי בתחילת דברי כנושא הגדול של 'אלף לבבות' - מסע מרובה משתתפים של עקירה ממקום אחד והיאחזות במקום חדש. יש למסע הזה פרשנויות ציוניות, המתארות אותו כהגירה מרצון שמטרתה חיים חדשים או גאולה, ויש לו פרשנויות אחרות, המדגישות את היבטיו הכפויים, הנואשים או האלימים. אבל בבסיס שתי הפרשנויות עומד אותו רצף גדול, שתהום "השואה והתקומה" פעורה בתוכו לא רק במובנה ההיסטורי, זה שממוקם בשנות הארבעים של המאה הקודמת, אלא באינספור מובנים פרטיים, חמקניים ומעודנים יותר: בכל אחת מההגירות האלה בית אחד ננטש או קרס ובית אחר קם במקומו. ושני הבתים הללו היו לא רק ארבעה קירות וכו' אלא מולדות - בתים תרבותיים, לשוניים ופוליטיים.

לא רק הבית באירופה קרס: קרס גם הרעיון של יהדות אירופית חופשית וגאה, כלומר של אירופה כבית ליהודים. צמיחתו של הרעיון הזה גם היא היתה "תקומה", תקומה גדולה וסוערת שתקומתנו שלנו אינה אלא בתה היתומה. התקומה ההיא, שהתלווה לה גם משבר גדול, לבשה כידוע צורות רבות ומגוונות, שהציונות של המאה ה-19 היתה רק אחת מהן: מין ילדה מורדת, מופרעת קצת, שמואסת בבית הוריה ומחליטה להקים לעצמה בית משלה. במבט ראשון ואולי גם שני היא נראתה הבת הכי פחות מוצלחת, אבל דווקא היא, עם כתונת הפסים האוריינטליסטית הרת הגורל שלה, ועם נטייתה לחזות חזיונות ולפתור חלומות, לעורר את זעמן של אחיותיה ביהירותה העיוורת ולהלך בארמונות פרעה כבת-בית, הפכה לבסוף למין יוסף שקלט במין מצרים רחוקה את אחיו, שהגיעו אליו לא רק רעבים וצמאים וחלשים, כמו בסיפור העתיק, אלא גם מוכים ומעטים להחריד - "שארית הפליטה". והיא, האחות הקטנה, האלימה והפרועה, השתלטנית, המגלומנית והאובססיבית, פרשה עליהם את חסותה הדו-משמעית.

העקירה הדרמטית הזאת, מבית לבית, ממולדת למולדת, מתרבות לתרבות, עקירה שפעורה בה תהום של חורבן ואלימות, היא מה שמסתתר במעמקי תל החרסים של הביטוי "שואה ותקומה". ואולי זה מה שמיטיבים לראות דווקא ממרכז אסיה, הרחק ממוקד ההתרחשויות עצמן. פולין נראתה לגולים בקזחסטן לא רק כשדה הרג שהתמזל מזלם לחמוק ממנו, אלא גם כמחוז חפץ, כבית אבוד, שלפחות בעולם הדמיון, הרקום מזכרונות טריים ומגעגועים, עדיין עמד אז על תלו. וגם אם נסדק, כמו שהשמועות סיפרו, נדמה היה שאפשר עוד לקוממו. רובם חלמו מן הסתם על היום שבו יוכלו לחזור לביתם, להתאחד עם יקיריהם, לשוב לציוויליזציה שממנה נאלצו לגלות. ואיך "הבית הציוני" נראה משם? דווקא משום שמסתמן מעין תו-דמיון מתעתע בינו למרכז אסיה, שכן שני המקומות הן "מזרח" מרוחק וסבוך שיש בו אוכלוסייה מקומית מגוונת, מוסלמית ברובה, עירונית וכפרית, ולצדה נוודים אקזוטיים ואפילו יהדות מקומית ולא מעט מתנחלים וכובשים ופליטים מהצפון, לא קשה לחוש מנקודת-המבט הזאת בצד הפנטסטי, הרומנטי, ההזוי או האלים של "הבית" המתיימר הזה. ואלה מהפליטים שידעו משהו על תל-אביב, ואפילו ביקרו בה לפני המלחמה, אולי גם ראו בה מין תחליף רעוע למדי אך לא בלתי סביר של ערי פולין, לפחות בהשוואה לאוזבקיסטן של מלחמת העולם השנייה. ובדיעבד, כאשר שוקלים את מה שהפליטים האלה עדיין לא ידעו, כלומר את העובדה שביתם האירופי בעצם חרב לגמרי (כרבע מיליון יהודים היו בפולין אחרי המלחמה, רבים מהם כאלה ששבו מגלות ברית-המועצות, אך רק כעשרת אלפים מאזרחיה של פולין מזדהים היום כיהודים), הבית הציוני זוכה אולי במשמעויות נוספות. וגם אם קשה עדיין לראות בו ממש בית, אפשר אולי לדמות אותו ממרחק כמין בית למחצה, חצי מולדת, אולי סוכה - סוכת דוד הנופלת - או להיפך: מין מצודה או מבצר, קסרקטין, מחנה צבאי גדול, קולוניה או סובחוז משונה שיהודים מכל העולם מנהלים בו יחד את חייהם.

לא רק צלקה והוריו גלו במרכז אסיה, אלא גם אלק צ'רניאק, אחד משלושת גיבוריו של 'אלף לבבות' (השניים האחרים הם הארכיטקט הציוני עזרא מרינסקי ובתו מאדי). התמונה שפותחת את עלילת נדודיו של אלק במרכז אסיה היא דרמטית מאוד: אלק קודח מחום לאחר שחלה בטיפוס, ובעל העגלה הטאג'יקי שהבטיח להביאו לסמרקנד חושש להידבק ונוטש אותו בשממה, שעוּן על גזעו של עץ שיטה בודד. הוא בעצם נוטש אותו למותו. התמונה היא מזעזעת ומופלאה, אחד מרגעי השיא הנחרתים בזיכרון של 'אלף לבבות'. הזיותיו של אלק הבודד והנוטה למות נוטלות אותו תחילה לנעוריו בפולין, משם לסמרקנד הנחשקת והמתעתעת, שבה אולי יינצל, ולבסוף למחוזות פרטיים יותר של קרבה גדולה למוות. שום דבר בתמונה הרומנטית והצבעונית הזאת לא קושר אותה לסוגיות "השואה והתקומה", אבל התהום, תהום פרטית מאוד של היקלעות לארץ ישימון בלתי נתפסת, לגולה במובנה העמוק והמאיים ביותר - גולה שפירושה הוא אבדון ומוות - היא מוחשית להפליא. לבסוף אלק ניצל: שני נוודים קאזאחים נקלעים לשם, ואינם לוקחים אותו עמם אבל מאכילים ומשקים אותו ומבטיחים לשלוח לו מישהו שהם מכנים "אליפ", כלומר ענק, שיעזור לו. מופיע איש קטן מאוד, כמעט גמד, עם פאקארד ישנה ומתפרקת שהוא מכנה "לימוזינה", ולוקח את אלק המדמדם לכביש. שם אוספת אותו משאית ונהגה מוביל אותו לבית-חולים בסמרקנד.

נדודי יהודי פולין במרכז אסיה הם רק פרט אחד בשרשרת ארוכה של פרטים שבעזרתם מעצב צלקה את נקודת-המבט המיוחדת של 'אלף לבבות', נקודת-מבט מקיפה מאוד אך גם מעמיקה ודקת הבחנה, המאפשרת לנו לזהות את ריבוי הפנים של מסע ההגירה היהודי לארץ-ישראל. לריבוי הפנים הזה יש כמובן השפעה מיידית על האופן שבו אנחנו קוראים את פניה של היהדות הישראלית: מה אנחנו, בדיוק - פליטים ובני פליטים שנסחפו לכאן בלית ברירה וסחפו אחרים בעקבותיהם? עולים ובני עולים שגמרו אומר לבנות עולם חדש ומתוקן? שבט של חיילים, מתנחלים וכובשים? אנשים שנולדו כאן או נקלעו לכאן ומנסים להוציא מגורלם את המיטב? באנו מהרס, מתקווה, משניהם יחד? ומה בעצם אנחנו עושים כאן אחרי שמצאנו כאן את עצמנו - הורסים ונהרסים או בונים ונבנים? אני יודע שהאינסטינקט הוא לענות על השאלות הללו תשובה פוליטית פשטנית או מורכבת, נחרצת או מהוססת, או לפטור אותן במשיכת כתף רב-משמעית. יש אפשרות נוספת, שמציעה אותה הספרות ברגעיה הגדולים - 'אלף לבבות' הוא רגע כזה - והיא לפרוש מניפה גדולה של תשובות סותרות ומסוכסכות על השאלות הללו, תשובות שכולן אישיות מאוד ועם זאת מהדהד בהן גורלנו המשותף, ולקשור אותן יחד במבנה אסתטי רחב יריעה ונועז שעוקב אחרי ההדים הללו ותנועתם המסתורית, המתאבכת, בזמן.

3. צלקה והספרות העברית
בשנים שבהן נקלע היישוב היהודי בארץ לצומת "השואה והתקומה", שהפכה את היהדות הישראלית לאחת היורשות העיקריות של יהדות אירופה ובה בעת פערה תהום של חורבן ביניהן, נוצרו שני קרעים נוספים. אחד נפער בתוך החברה הישראלית - הקרע בין המהגרים החדשים, אלה שהגיעו אחרי השואה, לקודמיהם. השני התחולל בתולדות הספרות העברית, ויסודו היה בכך ש"ילידי הארץ" - בני המהגרים למיניהם - החלו במסע ההשתלטות שלהם על הספרות העברית.

תחילה היו אלה בניהם של "הוותיקים", אלה המכונים "דור הפלמ"ח". הספרות העברית הגדולה של סוף המאה ה-19 ומחציתה הראשונה של המאה ה-20, שנכתבה בחלקה הגדול על-ידי מהגרים מאירופה לארץ-ישראל - מהגרים שארץ-ישראל היתה בשבילם תחנה משמעותית אך בעייתית מאוד במסע תרבותי סבוך ובלתי פתור - פינתה את מקומה לספרות ישראלית-ילידית שנקודת-מבטה היתה מטבעה מצומצמת, כיתתית ומקוטעת. מבעד לפריזמה הילידית נתפסו המהגרים החדשים בראש וראשונה כזרים שיש לחנך ולהטמיע או לדחוק לשוליים (אם כי מאוחר יותר, בשנות השישים והשבעים, היחס להגירה נעשה סקרני ומורכב יותר). בעשרות השנים שחלפו מאז הפכה הפרוזה העברית למעין שדה קרב בין סופרים שהמשיכו לראות עצמם "ילידי הארץ", אם כי היו הרבה פחות מחויבים לאידיאולוגיה הציונית, לבין סופרים שראו עצמם בראש וראשונה "בני מהגרים", רובם בניהם של המהגרים החדשים - דור שני לשואה, לפליטוּת האשכנזית או המזרחית. כיוון שרוב ילידי הארץ הם בני מהגרים ולהיפך, ברור שהקווים המבחינים בין המחנות מטושטשים יותר ממה שנדמה.

גורלה של השירה העברית היה שונה במקצת. רבים מנותני הטון שקבעו את צורתה של השירה העברית "הילידית" כביכול, שירת "דור המדינה", היו מהגרים בעצמם, בעיקר כאלה שההגירה היתה אירוע מכונן בילדותם או בנעוריהם, כאמיר גלבוע, יהודה עמיחי, נתן זך, מאיר ויזלטיר, דן פגיס או אבות ישורון. הם העניקו לשירה העברית הקשר היסטורי רחב, אך במקרים רבים גם מופנם או חבוי, שלא תמיד הובן על-ידי קוראיהם הצעירים, ובכל זאת משך אותם בעבותות של קסם ומסתורין. בפרוזה הישראלית חלקם של המהגרים היה קטן יותר, ורובם הצטרפו למשחק המחניים של "ילידי הארץ" ו"בני המהגרים", אם כי הוסיפו לו לעתים עוקץ חד במיוחד - כאהרן אפלפלד, למשל.

זו הסיבה העיקרית לכך שהישגיה של השירה העברית בשנות החמישים, השישים והשבעים היו גדולים לאין ערוך מהישגיה של הפרוזה העברית באותן שנים. זו גם הסיבה לתהליך ההפוך, שמתרחש מאז שנות השבעים או השמונים - עלייתה המתמדת של הפרוזה על חשבון השירה. השירה הידלדלה מאוד כשזיקותיה ההיסטוריות העמוקות נדחקו לשוליים. הפרוזה, לעומת זאת, יכלה להיוולד אט-אט מחדש, כפרוזה ילידית עמוקת שורשים והקשרים.

לדן צלקה יש מעמד מיוחד ב"משחק המחניים" של הפרוזה הישראלית. מבחינה מסוימת הוא היה המהגר האירופי "הזר מכולם" - עולה של "עליית גומולקה", שנתפס כ"פולני" בדומה לאופן שעולי שנות השבעים והתשעים נתפסו כ"רוסים". אלה כמו אלה לא היו "ניצולים", "פליטים" או "יהודים גלותיים" כפי שראו בדרך-כלל את העולים שבאו אחרי אירועי "השואה והתקומה" (וכפי שהם במקרים רבים נטו לראות את עצמם, לפחות דרך העיניים של צאצאיהם): הבחינה אותם חוויה חריפה ורב-משמעית של חיים במשטר קומוניסטי, ובעיקר זהות לשונית ותרבותית - אירופית ולאו דווקא יהודית - מגובשת מאוד. העלייה לארץ סימנה אותם מיד כ"אחרים" לא רק ל"מורשת התקומה" אלא גם ל"מורשת השואה": שהרי מה בדיוק הם עשו שם, כל-כך הרבה שנים, בפולין של אחרי השואה? נכון שהשערים נסגרו מתישהו, אבל למה הם לא ברחו מיד, עוד בשנות הארבעים? איזו מין זרות משונה אפשרה להם לעקוף בצורה בוטה כל-כך את הדילמה החדה והחלקה של "שואה או תקומה"?

והנה, דווקא המהגר "הזר מכולם", שלמד עברית רק אחרי שעלה ארצה בגיל עשרים ואחת, ושעד אז היה נער פולני הרואה בפולין ובתרבות הפולנית את ביתו, לא הסכים להתגדר בדמות "המהגר החדש" שהועידה לו הספרות העברית. משהו בסיפור חייו המיוחד, באישיותו המיוחדת ובאסתטיקה המיוחדת שלו, גרם לו לראות דווקא בהגירה המאוחרת יחסית שלו לארץ אב-דגם ונקודת מפגש משמעותית לכל שאר ההגירות היהודיות מאירופה לארץ מאז ראשית הציונות, ואולי גם להגירות מיבשות אחרות.

הוא היה מהגר חדש לכל צורך ועניין, ומבחינה אחרת בנם של מהגרים חדשים מובהקים (שהרי עלה לארץ עם הוריו), ואף-על-פי-כן הוא חש הזדהות עמוקה הן עם המהגרים הישנים, העולים האידיאולוגיים או האבות המייסדים, והן עם ילידי הארץ - בעיקר עם האוונגרד המובהק שלהם, שחלם בעיקר על נורמליוּת, על חופש, על פתיחוּת לעולם, על פוליטיקה ותרבות קצת פחות אידיאולוגיות ושוביניסטיות, על קשב לנקודת-המבט הפלסטינית, על השתתפות בחגיגת הנעורים ובמהפכת הנעורים ההולכות וגואות של צעירי מערב אירופה וצפון אמריקה, ועל תל-אביב כאחות קטנה וגאה של פריז, לונדון וניו-יורק.

מובן שההזדהות מרובת הממדים של צלקה גררה אי-הבנות. בשנות השבעים, כאשר השירה העברית היתה עדיין דומיננטית מאוד בעולם הספרותי התל-אביבי, והקלפים של צלקה עדיין לא נפרשו בצורה שלמה ומשוחררת על שולחן המהמרים של הספרות העברית - ולכן אפשר היה לראותו בראש וראשונה כחלק אינטגרלי מהאוונגרד של "הספרות הצעירה", שיוצג בעיקר על-ידי כתב-העת 'סימן קריאה' - הוא היה דמות מקובלת למדי בחוגים הספרותיים. אך בראשית שנות התשעים, כשהרומן 'אלף לבבות' ראה אור, ונחשפה העובדה שחוויית-היסוד של יצירתו היא הגירה ועקירה (שאותה הוא מפרש באופן מרחיק לכת, ומתיימר להקיף בה את החברה הישראלית כולה) - היחס אליו הפך למתנכר. ההתנכרות היתה בולטת במיוחד באקדמיה, כלומר בקרב ההיסטוריונים המקצועיים של הספרות העברית, אבל היא הקיפה את רוב נותני הטון של ספרותנו באותן שנים. בעיתונות הופיעו אמנם רצנזיות נלהבות, כמו זו של אריאל הירשפלד ב'הארץ', והמכירות היו לא רעות כמקובל ב"ספריה לעם", אבל הסך-הכל היה מאכזב. הספרות העברית המשיכה לעסוק בענייניה הדחופים, לא שעתה ל'אלף לבבות', לא ראתה את יופיו ולא הבחינה במעמקיו. לבו של צלקה נשבר.

הסיבות להתנכרות הזאת היו מגוונות, אך לפחות אחת מהן נעוצה באופן שבו ההיסטוריונים ו"קובעי הטעם" של הספרות העברית (בהנהגתם של גרשון שקד ז"ל ודן מירון) ראו עד לא מזמן את מקומם ברצף הגדול, המשוסע, של הספרות העברית. במובן מסוים הם ראו את עצמם כשומרי החותם של מורשת "השואה והתקומה" - כלומר של התהום שנפערה בתולדות הספרות העברית באמצע המאה העשרים - והעמידו את עצמם כמתווכים בין המסורת "הגדולה" שהתגבשה לפני שנות הארבעים ובמהלכן, זו של יל"ג ומנדלי, ביאליק וטשרניחובסקי, ברנר ועגנון, אצ"ג ואלתרמן, למסורת "הקטנה", מסורת המחניים של ילידי הארץ ובני המהגרים, שהופיעה לאחר מכן. אל הראשונים הם התייחסו כתלמידים נאמנים אל מוריהם הגדולים. אל האחרונים - כפטרונים רחומים אל ילדים חינניים ושובבים אך גם מוגבלים במקצת. וכיוון ש'אלף לבבות' היה איום חריף על סדר הדברים הזה, שכן צלקה לא נזקק לתיווך חיצוני בין המסורות אלא הציע להן תיווך אלטרנטיבי, מקורי ומרחיק לכת משלו - לא היתה ברירה אלא להתעלם ממנו.

ואולי הייתה סיבה פשוטה יותר, פוליטית, לרתיעה שעורר 'אלף לבבות'. ייתכן שההתנכרות שצלקה נתקל בה נבעה מן הקושי הרגשי להתמודד עם רומן החושף את היבטיה העלובים והמתיימרים של החברה הישראלית, אך בניגוד לרומנים ישראליים אחרים אינו עושה זאת מנקודת-מבט מתחשבנת, נוסטלגית או אפוקליפטית, שקל יחסית להתמודד אתה, אלא מנקודת-מבט הרבה יותר פתוחה ורחבה, המעוצבת מתוך רגישות לריבוי פניו של הגורל היהודי במאה ה-20. על הביקורת החריפה של צלקה על החברה הישראלית (המתבטאת בעיקר מבעד לדמותה של מאדי מרינסקי, הגיבורה הישראלית-ילידית של 'אלף לבבות', ומבעד לכמה מדמויות המשנה המרכזיות של הרומן, כחזי אלבז ורוני סלובין) אפשר לקרוא בפרק העשירי של אחרית הדבר. לעת-עתה די לומר שמה שהופך את הביקורת הזאת לנוקבת במיוחד היא דווקא עדינותה, וליתר דיוק: העובדה שהיא מבוססת על רצון עז להבין את חברת המהגרים והפליטים הישראלית על סתירותיה ומורכבותה, ולא על התשוקה המוכרת כל-כך לנצח, או לפחות לשפר עמדות, באחד הקרבות החברתיים המתנהלים בה.

ברור שאפשר לתרץ את ההתעלמות הנמשכת של האקדמיה מ'אלף לבבות' גם אחרת - בטענה שצלקה היה פשוט סופר לא מעניין במיוחד, וש'אלף לבבות' הוא רומן בינוני, שאינו שווה התייחסות. אלא שצלקה של 'אלף לבבות' הוא סופר גדול, שתפיסתו את הגורל היהודי במאה העשרים היא מרתקת ועמוקה לא פחות מתפיסותיהם של הסופרים העבריים הגדולים שהיגרו לארץ לפניו, ומנקודת-מבט ישראלית יש לו אפילו יתרון קטן עליהם, שכן הוא התוודע התוודעות אישית וחריפה לריבוי הפנים של הגורל הזה אחרי השסע של "השואה והתקומה", והצליח לגבש נקודת-מבט מיוחדת במינה הרואה את השסע הזה הן מתוכו ממש והן מחוצה לו, כמעט מכל עבריו. הספרות הישראלית זקוקה אפוא ל'אלף לבבות' לא רק כיצירת מופת נדירה, מענגת ומאלפת, אלא גם כאחת האלטרנטיבות הספרותיות החשובות והנועזות ביותר לזרם המרכזי שלה.

עוד באחרית הדבר: 4. ביוגרפיה ואסתטיקה, 5. מבוא למבנה של אלף לבבות, 6. עזרא מרינסקי ופרקי הפתיחה של אלף לבבות, 7. נדודיו של אלק צ'רניאק, 8. אם תאמר בלבבך ועל משכבך אני רוצה יופי - יופי יהיה לך, 9. אלק הקטן וקליפסו, 10. ציונות.

© כל הזכויות שמורות: חרגול הוצאה לאור, אלף לבבות

אלף לבבות - דן צלקה
Thousand Hearts - Dan Tsalka


לראש העמוד

מומלצים: ספרים | כתב עת ספרים | עולם חדש | רמקולים | זכות הילד לכבוד
| סמיוטיקה | מטר | רמות | Tom | דלילה | גד ויספלד | מיקרוטופינג

ספרים חדשים באוגוסט 2019:
אולטימטום, אי אפשר לברוח מהשמש, אלוהים אתה שם? זאת מרגרט, אמש, לילה אחרון, בין המולדות, במקום גרניום, גיא בן הינום, גשם חייב לרדת, דוניא, האוויר שאת נושמת, האיש שלא שרף את קפקא, האישה שלא הייתה, האלמנה השחורה, הזנה רעילה, הכד השחור: רומן משפחתי, הכלה מאיסטנבול, המיסה של האתאיסט, המשהו הזה, הסבך, השועלים של שמשון, וינה 1900 , חוק 5 השניות, חיים לנצח, יפים כמו שהיינו, לֻזוּמִּיַאת: התחייבויות וחובות מופרים, לא העזנו לדעת, לאהוב מחדש, לקראת אוטוביוגרפיה מינורית, מבוסס על סיפור אמיתי, מסע דילוגים, מרלנה, נהר הקרח, נשים ללא גברים, סודות, סוכרי יוסי - אמזלג, סטארט אפ, סער ופרץ, ספר געגועים, עגלות , עוד לילה אחד, עינה של האורקל, על מקום הימצאה, עצי לבנה ומסילות ברזל, פול אוסטר 4321, פיצות,איקאה ודילמת האיש השמן, ציפור בעיר קדושה, רומן, רשימת המוזמנים, שמיים שאין להם חוף.

ספרים חדשים

סמיוטיקה - בניית אתרים, עיצוב אתרים