Amazon.com Widgets

  ספרים חדשים - אתר טקסט    ⚞  שנת 2008  ⚟

 | 2019 | 2018 | 2017 | 2016 | 2015 | 2014 | 2013 | 2012 | 2011 | 2010 | 2009 | שנת 2008 | 2007 | 2006 | 2005 | 

|  אוגוסט 2019 |  יולי 2019 |  יוני 2019 |  מאי 2019 |  אפריל 2019 |  מרץ 2019 |  פברואר 2019 |  ינואר 2019  |  דצמבר 2018 |  נובמבר 2018  |  אוקטובר 2018 |  ספטמבר 2018 |

» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» פרויקט נחום גוטמן
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007

גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

| כולם | ספרים בחודשים |
| אודות טקסט | יצירת קשר |
פרטיות בטקסט

ספרים חדשים בפורמט RSS


» טקסט  » ספרים מקור  » ספרים חדשים בספטמבר 2008       חזור

זרה בגן עדן
מאת: רות אלמוג

ההוצאה:

זמורה ביתן

זרה בגן עדן הוא סיפור אהבתן הממגנט והמתעתע של שתי נשים אמניות: פאטי, ציירת נופים ישראלית, ואנדריאה, משוררת גרמנייה. זהו סיפור גורלי (שמו של הבושם שבו משתמשת אנדריאה הוא "קיסמט", שפירושו בטורקית גורל) ובלתי אפשרי.

כנפיו של מלאך ההיסטוריה אינן יכולות להיסגר, כי ביניהן מקננים זיכרונות על חורבן ועוולה, רצח-עם וריח גז, ששתי הנשים אינן מצליחות לחסום אותו למרות מאמציהן הכבירים לעשות כן.

ההיסטוריה בזרה בגן עדן משפיעה על כל מהלכיהן של פאטי ואנדריאה, זורעת הרס בקשר ביניהן ופוגמת קשה ביציבותן הרגשית ובשלמותן הנפשית.

זרה בגן עדן
שתפו אותי

תופעה זו, המתגלה בעיקר אצל אנדריאה, שדמותה מתפוררת לנגד עינינו, משתקפת בטשטוש מסחרר בין פרטים ביוגרפיים עובדתיים לפרטים בדיוניים, השאולים מהסיפור ההיסטורי. לדמויות – ובעקבותיהן גם לקוראים – מתברר שאי אפשר להבחין באורח חד-משמעי בין הביוגרפיה הפרטית ובין "הביוגרפיה הקולקטיבית".

אל תוך הסיפור הגורלי של שתי הנשים, שתיהן זרות בסביבתן, נארגים סיפורים נוספים מתקופות שונות בחייה של הגיבורה הישראלית: סיפור ביקורה הראשון והטראומתי ב"ארץ הגזירה" (כשם אחת מהנובלות הראשונות של רות אלמוג); סיפורו של אוטו בקר, רוצח אביו; סיפורו של פאול, המתכחש למוצאו ומנסה, בלא הצלחה, למצוא תיקון בקשר שלו עם הגיבורה הישראלית, ועוד. בין הסיפורים הללו שזורים "ערכים" אנציקלופדיים קצרצרים וקטעים מיומנה של פאטי, שנכתב בתל אביב, שנימתם הכמו-אוטוביוגרפית מטשטשת ביתר שאת את ההבחנה בין היסטוריה לבדיון. - יגאל שוורץ

רות אלמוג (1936) ילידת פתח תקוה. בת לד"ר יעקב ולד"ר מרים לומפ, רופאים יוצאי גרמניה ממשפחה אורתודוכסית שעלו ארצה לאחר עליית הנאצים לשלטון ב-1933. רות למדה בבית הספר התיכון "ישורון", בבית המדרש למורים שבבית-הכרם בירושלים, ולאחר שהשתחררה משירותה הצבאי בצה"ל, למדה ספרות ופילוסופיה באוניברסיטת תל-אביב ולימדה בכל הרמות, מבית ספר יסודי ועד להוראה בחוגים לפילוסופיה וקולנוע באוניברסיטת תל-אביב. סיפורה הראשון נדפס במוסף הספרותי של עיתון 'הארץ' בשנת 1967 ומאז החלה לעבוד בו, והיא משמשת בו עד היום כעורכת משנה ובעלת טור קבוע. חיברה תריסר ספרים למבוגרים ותשעה ספרים לילדים ובני נוער. חיברה ספרים בשיתוף עם אסתר אטינגר תחת השם אלמוג אטינגר. זכתה בפרס ברנר ב-1989, פרס עגנון ב-2001, פרס ניומן ב-2004 וכן זכתה בפרס היצירה של ראש הממשלה, ובפרס גרטי ספיס הגרמני. כמו כן זכתה בפרס יד ושם וציון לשבח על שם אנדרסן על ספרה 'המסע שלי עם אלכס', בפרס מטעם אוניברסיטת חיפה לספרות נוער (1986) ופעמיים (1985, 2000) זכתה בפרס זאב לספרות ילדים ונוער. רות נשואה למשורר אהרן אלמוג והם הורים למוסיקאית שירה אלמוג.

ספרה: באהבה נטליה

זרה בגן עדן מאת רות אלמוג בהוצאת זמורה ביתן, עורך: יגאל שוורץ, ציור על העטיפה: רות אלמוג, עיצוב: אמרי זרטל, 231 עמודים.

זרה בגן עדן, רות אלמוג | קיסמט
פגשתי את אנדריאה ובר בפעם הראשונה בשדה התעופה של פרנקפורט, בערב סחוף רוחות, בתחילת חודש אוקטובר של שנת אלף תשע מאות ותשעים, כשניהלה את משכן האמנים באירמנאו.

היה זה ככלות עשרים ושתיים שנים שבהן נמנעתי מבוא אל ארץ מולדתם של הורי בעקבות נדר.

גבוהה ומתרוננת ניצבה אנדריאה ובר מאחורי צינור מתכת שהפריד בין קהל מקבלי הפנים לבין הנוסעים הנכנסים. היא החזיקה בידה שלט שעליו היה כתוב שמי בצבע אדום: פָּאטי ורטהיים.

בגלל סערה איחרתי להגיע. המטוס חג רועד וקופצני מעל לשדה התעופה. הקברניט הודיע לנוסעים שיש קושי לנחות וביקש מהם להתאזר בסבלנות. ואני חשבתי: האם לא תפקע סבלנותה של הזרה הממתינה לי אי־שם למטה, והיא תסתלק ותיסע לביתה?

זיהיתי אותה מיד. יפה היתה כבתמונה שעל גב ספר השירים ששלחה לי, דומה במקצת לאותה צוענייה שבדמיון בשערה השחור כפחם, באדמומית שפרחה על לחייה ובלהט הפראי שהפיקו עיניה. כשחיבקתי אותה שאפתי אל תוכי את הבושם הזר שעלה מצווארה. כמומחית בזיהוי בשמים, הרגיז אותי הבושם שלה כי מעולם לא נתקלתי בו.

"קיסמט," אמרה כששאלתי.

"מה? גורל?" שאלתי, והיא אמרה: "כן, בלשון אוּרדו, נדמה לי."

בעל כורחי נמלטה מפי מנגינת הסרט המוזיקלי שראיתי בנעורי, עם הווארד קיל ואן בליט, שהוקרן בארץ באמצע שנות החמישים.

נראה שאנדריאה הכירה גם היא את השיר, והיא פתחה ושרה בקול חלוד: "לה, לה, לה או... A Stranger in Paradise". ועמדנו שם בלב אולם הנוסעים, סביבנו אנשים מגלגלים מזוודות, רצים, ממהרים לפגוש את קרוביהם, מתחבקים, ואני, שמשום־מה זכרתי את המילים, עניתי לה: "אבל פתחי את זרועות המלאך שלך לזרה בגן עדן ואמרי לי שאוכל לחדול להיות זרה." ואז שרנו שתינו, שתי נשים זרות שזה עתה נפגשו, בקול רם: "A Stranger no more". אנשים סביב חייכו ומישהו אף מחא כפיים. כשסיימנו לשיר פרצנו בצחוק גדול ונפלנו זו בזרועותיה של זו.

כך התחלנו את המסע בסימן השיר "זרה בגן עדן", שהותאם לנעימה ידועה של אלכסנדר בורודין. תהיתי אם אמנם יהיה זה גן עדן. וכאילו קראה את מחשבותי, אמרה: "את תראי, אירמנאו הוא גן עדן."

תחילה דחה אותי הבושם - מריר, שתלטן ומסתיר בערמומיות את מתיקותו הצורבת. וכפי שהתברר לי - דומה לאנדריאה. בניגוד לי, המחליפה בושם בבושם על פי ההזדמנות, השתמשה אנדריאה ובר ב'קיסמט' שלה בעקביות עד שהפסיקו לייצר אותו. אז התאבלתי עליו גם אני, כי כשם שהתאהבתי באנדריאה עוד בשדה התעופה, כשעמדה מולי יפהפייה וזוהרת עם השלט ביד, צוחקת לקראתי בשביעות רצון, כך התאהבתי מאוחר יותר גם בבושם שלה.

היא חיבקה אותי וצחקה, וצחוקה הרם והנבחני, בגון החלודה, קול גברי במקצת, שהעלה על הדעת קול מנוע מקרטע, הידהד בחלל אולם הנוסעים הנכנסים, עד שאנשים הסבו את ראשם באיזו פתיעה.

כשאנדריאה דיברה אנגלית, נשברו המילים שלה במבטא גרמני צורם ולא נעים. לכן ביקשתי ממנה, בשיחתנו השנייה בטלפון, לדבר גרמנית. אמרתי לה שאני מבינה את השפה. כשדיברה גרמנית, יכולתי לפתע פתאום לדבר שפה שלא דיברתי עשרות שנים. אני עצמי לא האמנתי למשמע אוזני ולא הבנתי מה קרה, כמו נחלץ איזה שסתום מרגע שאמי אמרה לי: "עברו כל כך הרבה שנים. כן, למה לא? את יכולה לנסוע. הטבע בגרמניה נהדר. אבל," הדגישה, "כשתלכי לטייל ביער, תיזהרי מאוד מפטריות רעל. הפיתוי גדול כי הן היפות ביותר."

כמו בפעם הראשונה עשרים ושתיים שנים קודם לכן, השתוקקתי לנסוע. אלא שאז אמרה אמי: "לא, אל תיסעי. לא לגרמניה. בשום פנים ואופן." וכמו בהזדמנויות רבות בעבר, המריתי את פיה. המלגה איני יודעת מי המליץ עלי וכיצד הגיעה אנדריאה דווקא אלי. מכל מקום, היא טילפנה יום אחד ובאנגלית רצוצה הציעה לי מלגה של שלושה חודשים במשכן אמנים שבניהולה. אקבל כרטיס טיסה, תקציב לארוחות ודירת סטודיו. אחת לשבוע יהיה עלי להשתתף במפגש דרי המשכן. התנאי היחיד שהוצג היה שבתום התקופה אציג תערוכה מן העבודות שאעשה במקום, ואשאיר שם אחת מהן. ההצעה היתה מפתה. "המקום יפה," אמרה, "מוקף כרמים, לא רחוק יש נהר ויש בסביבה גן עם אגם קטן. אם את ציירת נופים, כמו שנאמר לי, תוכלי למצוא כאן נופים למכביר. אני עצמי," הוסיפה, "אדישה לנוף. אין לי שום יחס לנוף. אולי בגלל זה אני משוררת ולא ציירת." בימים שיבואו יעלה משפט זה בזיכרוני לא אחת.

ביקשתי שהות של שלושה ימים כדי להימלך בדבר. מקץ שלושה ימים התקשרה, וכשאמרתי לה שאני מסכימה לבוא, שמחה והודיעה לי שתשלח לי ספר מספריה כדי שאקבל עליה מושג. כשמחיתי שאיני קוראת גרמנית, אמרה: "זו שירה. את אמן ואת תביני."

רזה, גבוהה, עצמותיה רחבות וחזקות, עיניה בורקות בגוונים של דבש וענבר, התכופפה, חטפה מידי את המזוודה והרימה אותה.

אמרתי לה: "אין צורך לסחוב, אנדריאה, למזוודה שלי יש גלגלים. פשוט גלגלי אותה." אבל היא לא שעתה לדברי. היא התעקשה להרים את המזוודה הכבדה ולשאת אותה ביד. מחזה זה שב ונשנה בכל פעם שהגעתי לפרנקפורט, בכל פעם עם מזוודה קטנה יותר שמתגלגלת באופן יעיל יותר, לומדת בהדרגה לצמצם את צרכי. אלא שאנדריאה לא ויתרה. היא התעקשה להרים את המזוודה, כמסרבת להכיר בכך שיש לה גלגלים, ושמא כפויה לקבל על עצמה מעמסה כבדה יותר, כבדה כאשמה שאולי רדפה אותה.

היא היתה אישה יפה ללא ספק, וכפי שלמדתי לדעת, חסרת מנוח. פעלתנותה היתה מופרזת, עצבנית. היא הרבתה לדבר. ובדברה, הניפה את ידיה במחוות מוגזמות. ציפורניה היו משוחות בלכה אדומה מבהיקה, ושערה היה עשוי בעליל אצל ספר צמרת. היא נראתה בורגנית להפליא, לבושה היטב ובאופן שמרני - חולצת משי לבנה עם צווארון גבוה שנצמד לצווארה במעין סלסולים משונצים, מכנסיים שחורים מחויטים, מעיל שחור ארוך שנתקנאתי בו; תכשיטיה יקרים, גינוניה חברתיים, דברים שלא התיישבו כלל עם התדמית שנוצרה בדמיוני, ועם הדעה הקדומה שדבקה בי, האומרת שבורגנים אינם מסוגלים לכתוב שירה.

וכך כבר בפגישתנו הראשונה נשאה את המזוודה שלי בידה עד למכוניתה שהמתינה בחניון, ושם הניפה אותה והטילה אותה אל תא המטען.

נסענו אל מחוץ לשדה התעופה, אל הכביש הראשי. הגשם פסק, אבל הכביש היה שחור ומבהיק מרטיבות. בחושך ראיתי משני צדי הכביש יערות שהעצים גדלו בהם צפופים, שחורים ומנקבים את ענני הגשם הכבדים הנמוכים. חלל המכונית היה רווי בחושניות של בושם הקיסמט. נוכחותה של אנדריאה כמו התרחבה אל מעבר לממדי גופה ואפפה אותי כליל.

בין היערות
נסענו בתוך החושך שמתנפצים בו אור הרמזורים ושלטי הענק, כשלפתע פתאום אמרה אנדריאה בקול החלודה שלה: "מושבת האמנים סגורה עדיין. אני מביאה אותך עכשיו למלון בעיר קטנה סמוכה. שם תהיי שני לילות. אבל את לא צריכה לדאוג. אירגנתי הכול. יטפלו בך. לא תהיי בודדה. ומחרתיים ניסע למושבת האמנים."

"סגורה?" תהיתי.

"כן, את מבינה, יוצאים לחופשה בספטמבר, ורק מחרתיים יפתחו."

"אז למה הקדמתם את מועד בואי?" תמהתי.

"גם בגלל הכרטיס. כך זה יצא יותר זול. וגם מפני שרציתי להכיר אותך ולבלות איתך קצת. אבל אין לך סיבה להצטער על זה. יש מה לראות בסביבה. מחר באחת־עשרה תבוא ידידה שלי, גברת רוזוויתה שמידט, לקחת אותך לטיול. גם היא משוררת. אישה נחמדה מאוד, מומחית בשיטת פלדנקרייז. ואחר הצהריים אני עורכת לכבודך מסיבה קטנה בבית שלי. יבואו כמה אמנים שאני רוצה שתכירי."

"למה?" שאלתי, חשה איך איזו רוגזה מתחילה להתקבץ בפתחי לבי.

"לא כל יום יש לנו אורחים מישראל. האנשים סקרנים."

היערות היו סמיכים ושחורים כמו הזפת הרותחת בחבית טרם ישפכו אותה על גג, ואף על פי שחלונות המכונית היו סגורים, ולמרות שתלטנותו של 'קיסמט', יכולתי להריח את ריח החיים העז שהעלו, ולדמות את הריח העבש, המתקתק מעט שאין לטעות בו, של שפעת פטריות הרעל, ואף לראותן בדמיוני כפי שצוירו בספרי האגדות: מגבעות אדומות מנוקדות בלבן. היערות העלו בדעתי מה שאמר הנרי דיוויד תורו בספרו "טיול" על מחוזות הפרא שבהם תלוי שימורו של העולם, ואיך כל עץ ועץ שולח את שורשיו בחיפוש אחר הפראי. הוא כתב שהוא מאמין ביער, באחו ובלילה, שבמהלכו גדל הדגן, וכי נחוץ לנו לשתות תמצית של אשוחית קנדית או של תוּיָה. לפתע פתאום הבנתי שאהבתי חסרת המעצורים לעצים אינה חסרת פשר, כי היא ההבנה של הנחיצות בפראות, ושאלתי את עצמי מנין ידע תורו שהדגן גדל בלילה. האומנם גדל הדגן בלילה, כשם שבני אדם גדלים בשנת הלילה?

הכבישים השחורים הרטובים, אספקלריות לחות אפלות, החזירו את אור פנסי המכוניות רועד וחיוור. אנדריאה עצרה בתחנת דלק וקנתה בקבוק מים. כשיצאתי מן המכונית הִכּה בפני האוויר, קר ורענן, רווי ניחוחות לא מוכרים.

אני בגרמניה, אני בגרמניה, חשבתי, ואיזו תוגה חסרת מובן מצצה את לבי. אחרי כל השנים של הנידוי הפנימי בכל זאת שבתי לכאן, למולדת הורי, אני, שנדרתי לא לשוב, אני, שהאמנתי כי אני צאצאית רחוקה־רחוקה של ראבי"ה, רבי אליעזר בן יואל הלוי, נכדו של רבנו תם, שישב בבון ופעל בקהילות אשכנז במחצית השנייה של המאה השתים־עשרה, ובספרו "ספר ראבי"ה", שבו נזכר בפעם הראשונה מנהג הדלקת שני נרות בשבת, כתב: "ונראה לי דנהגו בשני נרות, שאחת היא לאכול לאורה, ואין היכר כי אם בשתיים, כדאמרינן גבי נר חנוכה... ותו יש לומר חד כנגד זכור וחד כנגד שמור... ולפי זה אין להוסיף נר שלישי..."

הוא ביקר במגנצא ובשפיירא. בתו חנה נקברה בעיר וירצבורג, ומצבת האבן שלה נתגלתה לא מכבר.

אני, שקיללתי את הארץ הזאת, שבתי לכאן על אף כל הנדרים. מה יקרה לי פה הפעם? האם גם הפעם אחזור הביתה חולה כבפעם הקודמת?

טנקים בפראג
בדרך, עיני נעוצות בחלון, פנסי המכוניות על הכביש המהיר מרצדים ומסנוורים, מאירים רגע פיסת יער, מקום יישוב, ונעלמים, מאירים שלטים המופיעים פתאום ונותרים מאחור, מציינים שמות מקומות מוכרים עד כאב, שמים נמוכים קודרים בולעים אותם, הירהרתי בכך שעשרים ושתיים שנים קודם לכן, כשהגעתי לעיר בון למרות איסורה המפורש של אמי, שאלה אותי המלווה שלי: "מה את רוצה לראות אצלנו?" ואני עניתי: "קודם כול יער."

כל ימי ילדותי סיפרה לי אמי על היער הגרמני, על הטיולים שערכה בו כילדה עם תנועת הנוער ואיך היו קוטפים שם גרגירי בר, אוכמניות כחולות ופטל אדום או שחור ודומדמניות. היא גם סיפרה לי איך התכוונה מכשפת היער לבשל שני ילדים תמימים ולאכול אותם, ועל שבעת הגמדים ששלגייה התארחה אצלם.

היער הגרמני הפחיד אותי. יער גרמני היה משהו שרציתי לראות.

המלווה הצ'כית שלי והנהג שהוצמד לי - הגעתי אז כאורחת של מוסד ממלכתי - אכן לקחו אותי למחרת בואי לראות יער. נסעתי לבון מבזל ברכבת, בדרך הארוכה לאורך הריין. יצאתי בשעת בוקר מוקדמת וכל הדרך הבטתי דרך החלון. הייתי שקטה. ידעתי שיאספו אותי בתחנת הרכבת.

אבל כשהמתנתי על הרציף בבון וראיתי איך הוא מתרוקן לאט עד שלבסוף נשארתי יחידה, נתקפתי חרדה כי לא היתה בידי כתובת המלון שהייתי אמורה ללון בו. הייתי אישה צעירה, רזה, לבושה במעיל גשם לבן קצר, רגלי הגלויות היו נתונות בסד של נעלי עקב, ועמדתי כחצי שעה ליד מזוודה גדולה, מחכה. למזוודה ההיא לא היו גלגלים. לא היה לי לאן ללכת וחיכיתי. עצבנית ומודאגת התהלכתי אנה ואנה על הרציף הריק. לפתע פתאום הופיעה במרוצה אישה. היא התנשמה בכבדות והתנצלה כמעט בדמעות. "אי אפשר היה לעבור בגלל ההפגנות," אמרה האישה והתחילה לבכות. אישה זרה, שדיברה גרמנית במבטא סלאבי, עמדה מולי ובכתה ללא בושה. "מה קרה?" שאלתי.

"מה? את לא יודעת?" שאלה בתימהון.

"לא, מה קרה?"

"הלילה נכנסו הרוסים בטנקים לפראג," אמרה, "נגמר האביב של פראג, ואני לעולם לא אוכל לחזור הביתה."

רק אחרי הדברים האלה הציגה את עצמה.

"אני רוצה לראות את ההפגנות," אמרתי.

"ניסע לשגרירות הרוסית," אמרה, "יש לי כאן נהג ומכונית."

וכך נסענו לעבר השגרירות הרוסית עוד קודם שהפקדתי את חפצי במלון. המונים התגודדו שם, וכל החזית של השגרירות הרוסית היתה מרובבת בביצים שהוטחו בה. ההמון רגש. גלים של תנועה אלימה חלפו בו שוב ושוב, וצעקות נשמעו מכל עבר.

כעבור זמן־מה נסענו למלון. הוא שכן על גבעה קטנה, בניין לבן, מרפסת מעוגלת, מקום נעים. המלווה שלי הלכה איתי לחדר. את המזוודה הביא הנהג. הוא היה סטודנט לתיאולוגיה, ואחר כך סיפר לי שבסוף אותה שנה ייסע ליערות הגשם בברזיל, ללמד את הפראים נצרות. לפני שנפרדה ממני שאלה אותי האישה הצ'כית: "מה את רוצה לראות?" אמרתי, "יער," ושניהם צחקו. "מחר בבוקר ניסע לראות יער," אמרה.

היה זה יום שמש והיער לא היה מאיים. בעצם לא מצאתי בו משהו מיוחד. גרגירים לא נראו בשום מקום. גם לא פטריות.

והנה, עכשיו, עשרים ושתיים שנים אחרי הדברים ההם, חלפתי על פני יערות שחורים נוטפי מים, שהתעבו צפופי עצים משני עברי הכביש. היה לילה בגרמניה, ואני לא ידעתי מה אני מרגישה.

מן היומן
תל אביב, 11 באפריל 2007
כבר שלוש שנים אני עובדת על סדרת הציורים שלי, 'קיסמט'. עשרה ציורים, כל אחד בגודל של מטר שישים על שני מטר ועשרים. עבודה מפרכת על הסולם. שכבה על שכבה, פרטי פרטים. יצירת שקיפויות, עבודת סכינים... אני עלולה ליפול מן הסולם הגבוה יום אחד, תרתי משמע. מועד התערוכה מתקרב והולך. האם אסיים בזמן? האם אצליח למכור? השאלות האלה רודפות את מנוחתי יום ולילה. כדי להציג אותם בחוץ לארץ אהיה זקוקה להרבה מאוד כסף וזה לא כדאי מבחינה כלכלית. אבל אולי כאן, איזה מוזיאון או אספן גדול. די. אסור לי לחשוב על כך. אבל מכיוון שאני כה לבד, הבעיות הכלכליות אינן מרפות, והמשכורת מן המכללה מספקת רק את הצרכים הבסיסיים. אני חייבת למכור, אחרת לא אשרוד. לא, איני יכולה לקבל על עצמי עוד משרה, זה יגזול ממני יותר מדי זמן.

היום יום אביב צונן. עץ הבוהיניה שבחצר האחורית של הבית שאני דרה בו פורח בפרחים לבנים גדולים. זו העונה, ולאורך שדרות רוקח פורח בן משפחתו כליל החורש ומטיל צל ורוד על עורק תחבורה סואן שאווירו מזוהם. הסיגלון שליד הבוהיניה כבר עטה את הנוציוּת האוורירית של עלעליו הירוקים הבהירים, אבל הוא יפרח רק בעוד חודש. בפרחי הבוהיניה המזהירים אין משום נחמה על מותו הפתאומי המבהיל של עץ התות הגדול שצמח עשרות שנים לא הרחק ממנו. ערב אחד בשבוע שעבר ישבתי מול הטלוויזיה וצפיתי בחדשות. לפתע פתאום נשמע קול רעם, קול שבר ורעש של תריסים מתנפצים. בשאון היה הרבה כעס וחשבתי שמי מן השכנים השתגע. הלכתי להציץ בעד סורגי המרפסת, אבל לא ראיתי בחושך דבר. אחר כך התברר שעץ התות, שתמהתי על פריחתו המוקדמת, קרס ונשבר בבסיסו, כמה משורשיו נעקרו.

התות הזקן מת. מה קרה לו? האם פשוט הגיע יומו? השאלה רדפה אותי. הלכתי להתבונן בו וראיתי שהגזע העבה נאכל מבפנים. מה או מי אכלו אותו? מה כָּסַס את פנימו? הוא נדמה לי לרגע כמשל לארץ שאני חיה בה. למחרת השתוללו יונים בחצר האחורית ואף ניסו פעמים אחדות לבנות קן במעלה ארון הספרים שבמרפסת שלי. שיערתי שבקריסת התות איבדו היונים את ביתן, ומבוהלות וטופחות כנף חיפשו מולדת חדשה.

© כל הזכויות שמורות לזמורה ביתן הוצאה לאור

זרה בגן עדן - רות אלמוג


לראש העמוד

מומלצים: ספרים | כתב עת ספרים | עולם חדש | רמקולים | זכות הילד לכבוד
| סמיוטיקה | מטר | רמות | Tom | דלילה | גד ויספלד | מיקרוטופינג

ספרים חדשים באוגוסט 2019:
אולטימטום, אי אפשר לברוח מהשמש, אלוהים אתה שם? זאת מרגרט, אמש, לילה אחרון, בין המולדות, במקום גרניום, גיא בן הינום, גשם חייב לרדת, דוניא, האוויר שאת נושמת, האיש שלא שרף את קפקא, האישה שלא הייתה, האלמנה השחורה, הזנה רעילה, הכד השחור: רומן משפחתי, הכלה מאיסטנבול, המיסה של האתאיסט, המשהו הזה, הסבך, השועלים של שמשון, וינה 1900 , חוק 5 השניות, חיים לנצח, יפים כמו שהיינו, לֻזוּמִּיַאת: התחייבויות וחובות מופרים, לא העזנו לדעת, לאהוב מחדש, לקראת אוטוביוגרפיה מינורית, מבוסס על סיפור אמיתי, מסע דילוגים, מרלנה, נהר הקרח, נשים ללא גברים, סודות, סוכרי יוסי - אמזלג, סטארט אפ, סער ופרץ, ספר געגועים, עגלות , עוד לילה אחד, עינה של האורקל, על מקום הימצאה, עצי לבנה ומסילות ברזל, פול אוסטר 4321, פיצות,איקאה ודילמת האיש השמן, ציפור בעיר קדושה, רומן, רשימת המוזמנים, שמיים שאין להם חוף.

ספרים חדשים

סמיוטיקה - בניית אתרים, עיצוב אתרים