Amazon.com Widgets

  ספרים חדשים - אתר טקסט    ⚞  שנת 2008  ⚟

 | 2019 | 2018 | 2017 | 2016 | 2015 | 2014 | 2013 | 2012 | 2011 | 2010 | 2009 | שנת 2008 | 2007 | 2006 | 2005 | 

|  אוגוסט 2019 |  יולי 2019 |  יוני 2019 |  מאי 2019 |  אפריל 2019 |  מרץ 2019 |  פברואר 2019 |  ינואר 2019  |  דצמבר 2018 |  נובמבר 2018  |  אוקטובר 2018 |  ספטמבר 2018 |

» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» פרויקט נחום גוטמן
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007

גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

| כולם | ספרים בחודשים |
| אודות טקסט | יצירת קשר |
פרטיות בטקסט

ספרים חדשים בפורמט RSS


» טקסט  » ספרים מקור  » ספרים חדשים בספטמבר 2008       חזור

אני ואפסי
מאת: רן יגיל

ההוצאה:

כרמל

"אני ואפסי" הוא רומן עכשווי נדיר בעוצמתו, בכנותו וברגישותו, החושף מרקם יחסים מורכב בין אב לבתו על רקע סצנת הרוק ותרבות הצעירים בתל-אביב של שנות התשעים.

אולם מתחת לפני השטח הללו המתוארים באותנטיות רבה, ולמעשה במרכז הרומן, מצויה הטרנספורמציה הנפשית העמוקה שעובר הגיבור, ישראל ידעון, אמרגן המצוי לכאורה בשיא הקריירה המקצועית שלו.

מכאן ואילך מתחיל מסע חיפוש אכזרי, אקזיסטנציאליסטי במהותו ורווי מתחים פסיכולוגיים, בלב משבר התפוררות חייו הקודמים, הסדורים להפליא אך השקריים מיסודם, לקראת גילוי משמעות חדשה לחייו. רן יגיל ממשיך בחתך העומק הספרותי והאמיץ שלו סביב מוקדי ההתפוררות של החברה והתרבות הישראלית.

אני ואפסי
שתפו אותי

ספריו הקודמים: "הרביניסט האחרון" ("הקיבוץ המאוחד" 2006), "נקישות ורמזי אור - מדינת ישראל נגד נח שטרן" (עמדה-ביתן, 2003), "סוף הקומדיה" (עמדה-ביתן 2001), "ז'אק" (גוונים, 1998), "ארז כמעט יפה" (גוונים, 1996).

אני ואפסי מאת רן יגיל בהוצאת כרמל, סדרת כרמל/עמדה
לספרות עברית, עורכת: דנה רייך.

אני ואפסי, רן יגיל | פרק ראשון
"יושבת לה במיטה/ מתקנת את הקסדה של הטוסטוס./ על הקיר ממול/ תלוי פוסטר אדום של מרקס/ עם עגיל.// איילת מעולם לא עבדה בחייה, איילת מעולם לא עבדה בחייה,/ אבל היא יודעת/ שירי פועלים רוסיים,/ אבל היא יודעת את האינטרנציונל/ לזמזם בלי מילים.// פוסטרים תלויים/ לאורך כל החדר,/ גיטרה שבורה/ תלויה על הקיר,/ בפינה תקליט של הסקס פיסטולז/ נוטה להחוויר// איילת מעולם לא עבדה בחייה,/ איילת מעולם לא עבדה בחייה,/ אבל היא יודעת/ שירי פועלים רוסיים,/ אבל היא יודעת את האינטרנציונל/ לזמזם בלי מילים.// שטיחים הודיים/ לאורך כל החדר,/ חולצה מכאפייה/ מעליה סוודר,/ שני בקבוקי קולה שבורים על המדף,/ בפינת החדר/ פוסטר של יונת שלום פצועה, שבורת כנף,/ איילת מעולם לא עבדה בחייה." (מתוך הפזמון "סוציאליסטית חצות", מבצעים להקת הפאנק "הכרבולות", סולנית "אני ואפסי").

חצי שנה לא דיברתי עם 'אני ואפסי', עניין די רגיל, המריבות בינינו, היא בלתי אפשרית; מחלבה של כסף הייתי קורא לה, אוכלת-חינם שינקינאית, נצלנית עם האף למעלה, בקיצור - אני ואפסי עוד. ירדתי מהפורד החדשה בזעם. נזכרתי: אשתי תמיד אומרת שבעצם נולדתי להיות רווק ורק במקרה הקמתי משפחה. "ישראל, ישראל הוא באופיו רווק גמור; מאלה שטסים מבית מלון לבית מלון עם מזוודה אחת, תחתון, עליון, מברשת שיניים, בקיצור - תייר מזדמן."

תייר מזדיין, חשבתי והנחתי את תיק הג'יימס בונד שלי על המדרכה. הוצאתי מהכיס ממחטה ומחיתי את הזיעה באחת, וִיש אחד על המצח ווִיש אחד על זוויות הפה. תמיד סבלתי מהרוק התפל בזוויות הפה. מה שבטוח, הממחטה תמיד עימי. שנאתי את עצמי. אני תמיד טס - אין זמן - מבית מלון לבית מלון, הכול כדי להביא את הפרימדונות האלה, כאילו אין לנו מספיק כאלה בארץ, שצריך להביא את החוּשֶבְדִיקֶרִים מאנגליה ומארצות הברית; רק בבית שלי יש לי שתיים כאלה. יבוּאמן, גם כן מקצוע, ואשתי עוד אומרת שאני אוהב אותו.

"ישראל, ישראל הוא רק מעמיד פנים, בתכלס הוא מת על המקצוע שלו. ככה הוא קשוח, אבל איך שהוא רואה אמן חשוב הוא מקבל פרצוף חנפני וכל הגב שלו מתכופף מהתרפסות." היא באמת נבלה - חשבתי והרמתי את הג'יימס בונד מהידית בכוח - באמת הייתי צריך להישאר רווק כמו שהיא אומרת.

כעוס וטרוד נכנסתי למלון.
"את החדר הרגיל בבקשה," אמרתי מהר ותליתי מבט קפוא ומיואש בפקידה שמולי. את הג'יימס בונד הנחתי על הרצפה. תק, הוא השמיע קול עמום בחלל הלובי. הסגיר אותי. תמיד רציתי לדלג על המעבר בלובי. ומה אם אחד הסלבס יבחין בי כאן? רק זה חסר לי שמישהו שאני מייצג יראה אותי - את ישראל ידעון - או איזה עיתונאי, אלוהים ישמור, או איזה רכילאי, אני יודע, ערן סויסה כזה או ליאורה! כוסאומו כמה שאני שונא את התקשורת, אבל אין מה לעשות הם חלק מהמשחק הזה, חיים מהם. רק שמישהו לא יבחין בי. פקידת הקבלה במדי השרד הכחולים ובעניבה לא התרשמה מהלחץ שלי ולא מיהרה לשום מקום. זאת כנראה הייתה תחילת המשמרת שלה, שתימשך אל תוך הלילה, והיא נעה בגמלוניות סביב תאי המפתחות, מחפשת ומחפשת. תופפתי קלות באצבעותיי על הדלפק. מישהו נכנס בדלת המסתובבת, הסבתי את הראש. לרגע נדמה היה לי שאני מבחין בדודו טופז. מיהרתי להתכופף אל התיק כאילו אני מחפש משהו.

"בבקשה מר גל." אמרה פקידת הקבלה והסתובבה. הרמתי את עצמי ופלג גופי העליון הופיע מעל לדלפק. "תודה," אמרתי. כמה אהבתי את השם הבדוי הזה - מר גל. מי אתה מר גל? חייכתי לעצמי. עכשיו משחלף על פניי האיש והביט בי, הבחנתי שהוא בכלל לא דומה לדודו טופז, הוא נראה לי יותר כמו ששון גבאי או אולי דוב'לה נבון. במדינה הזאת, כל אחד דומה לכל אחד. בכוונה בחרתי במלון ארבעה כוכבים, כדי לא לבלוט. אלוהים אדירים, רק לא לבלוט. הרמתי את התיק ופניתי למעליות.

במעלית עמדתי זקוף, ידיי צמודות על בטני והכפות אוחזות חזק בידית התיק. 'אני ואפסי' הקטנה הזאת, כמה שהיא מעצבנת, יכולה לשגע פיל על ואליום עם העקרונות שלה. "קומה שש," נשמע הקול, המוקלט, הנשי, ויצאתי אל מסדרון צר וארוך. בקצה המסדרון - הסוויטה, חשבתי לעצמי: משם רואים טוב את הים. כמה אני אוהב את הכחול המרגיע הזה. פסעתי על שטיח ירוק, משני צדיו קירות מצופים עץ ועל הקירות תמונות. אם אפשר לקרוא לדבר הזה ככה - תמונות. בדרך מקרה היו אלה הציורים של אשתי. הדבר הזה הסב לי עונג עצום, מעין שמחה לאיד. הנה, גם היא פה.

"ישראל, ישראל הוא רומנטיקן בנפשו; רק תן לו לעמוד מול הים והנפש שלו שוחה עד האופק, ועם כל זאת, איפה הוא ואיפה הדמיון," הייתה תמיד אומרת. עצרתי לפני הדלת והבטתי באחת התמונות. לא הבנתי כלום. אף פעם לא הבנתי כלום, מה לעזאזל היא מציירת? יום אחד ציירה פסים כאלה בצבע כחול על רקע לבן ולמעלה בצד - קשקוש. אהבה להתגרות בי: "נו ישראל, מה זה לדעתך?" שתקתי. "נו ישראל, תהמר. אף אחד לא יאכל אותך." שתקתי. בסוף הרמתי את היד בתנועה מאומצת ופלטתי בהססנות: "זה כלא?"

שתיהן פרצו בצחוק.
"מה פתאום כלא, ישראל," אמרה אשתי, רותי.
"אבא הולך ישר על הבנאלי," אמרה 'אני ואפסי'.
"אז מה זה נראה לך, בובה'לה?" שאלה רותי את הילדה.
"זה גן, גן העדן האבוד, הנה העצים והנה עץ הדעת..."

לא המשכתי להקשיב. לבי נחמץ. הן הרי עשו יד אחת נגדי. כעת עמדתי במרכז חדר השינה של הסוויטה. את תיק הג'יימס בונד שלי זרקתי על המיטה. פתחתי בלחיצה אחת את שני התפסנים. תק, החלק העליון קפץ. התיק היה ריק כמעט. לא אהבתי חוזים ארוכים. האייג'נטס האלה מלונדון ומארצות הברית היו אוהבים לסבך את העניינים בכוונה, אולי ייצא להם מזה עוד כסף. תמיד הייתי פותח את הפגישות העסקיות באמירה מבודחת: "אני, חוזים של יותר משלושה עמודים - לא קורא. תשלחו לי שלושים - תקבלו בחזרה." והם אהבו את זה - את הישירות הישראלית הזאת שהייתה מהולה בקורטוב של חוסר נימוס. כשמשהו חשוב לי, אני מתגלה כחצוף. עומד על שלי. אולי 'אני ואפסי' ירשה את התכונה הזאת ממני. בכל אופן, אין ספק שהיא מקרה יותר קשה. שלפתי את חפיסת הקונדומים מבין הדפים שבתיק - חוזה של להקת ה"בולשוי" ופרוספקט של לינדסי קמפ. הבטתי בפרוספקט, האגו-מניאק הזה הרי לא יבוא שוב לארץ. נמאס כבר מכל האמנים האלה שחושבים שהעולם סובב סביבם. אפסים. ניגשתי אל שולחן עץ סמוך לחלון והנחתי עליו את החפיסה. עמדתי שלוב ידיים והבטתי מבעד לחלון - ים. ראיתי ולא ראיתי אותו. חשתי לחלוחית בפה. איזו לחות. הוצאתי בשנית את הממחטה מהכיס ומחיתי את הרוק התפל מזוויות הפה. וִיש אחד לכאן, וִיש אחד לשם. השמש עמדה לשקוע. כמה אהבתי את הרגע הזה. כל הים הואר באדום, וקרן שמש אחרונה פגעה בקצה אפי הנשרי. מעניין את מי וי-איי-פִי ישלחו אליי היום, רק לא רוסייה, נמאס לי כבר מהרוסיות. כשאתה שוכב איתן אתה רואה באישונים של העיניים שלהן שהן חושבות רק על הכסף, סופרות את השטרות בלב.

חשבתי על הציורים של רותי, אשתי, התלויים על קירות המסדרון. זאת גם כן חיה בתוך בועה, מהמדרשה ליפו ומיפו למדרשה. שמונה שעות היא יכולה לבלות בסטודיו על הרצפה. עוד אחת, פיקאסו. איזה עונג צרוף זה היה לספר לה את הדבר ההוא באותו יום. באתי ואמרתי לה: "רותי, לא תאמיני מה עומד לקרות."

"באיזה עניין?" היא שאלה.
"בעניין הקריירה שלי כאמרגן, כיבואמן."
"א גרוייסע קריירה. אל תגיד לי, הצלחת לגייס את חמשת המפיקים, תהיה קופרודוקציה ודיוויד בואי כן יבוא. אתה הרי מדבר על זה עם הילדה כבר חודשים."
"לא!" היא הייתה המומה.
"נו, אז מה?"
"קיבלתי את ניהול 'פסטיבל ישראל'. אני אהיה המנהל האמנותי של 'פסטיבל ישראל'."

זו הייתה מכה מתחת לחגורה. מילא דייר סטרייטס או רוד סטיוארט, מילא סיימון וגרפונקל או אנריקו מאסיאס; אבל ניהול פסטיבל ישראל - זה עבר מבחינתה כל גבול. לא שלא ניהלתי בעבר הפקות איכותיות, אבל תמיד הכסף דיבר. עכשיו הם נותנים את כתר המלך לברבר. היא הביטה בי בלסת שמוטה מטה, רק בשביל המבט הזה הייתי מוכן לקנות את פסטיבל ישראל ואת 'אדינבורו' יחד.

"לא נכון. אתה עובד עליי."

"כן נכון. מה לעשות. לפנייך עומד מנהל פסטיבל ישראל. אני נכנס לתפקיד בעוד שנה מהיום, זה הנוהל. אז אני מבקש, תעשי כבוד."

"שככה יהיה לי טוב. בובה'לה, את מוכנה לרדת לרגע, מסתבר שיש פה מישהו חשוב בבית הזה." נשמעה שעיטה במדרגות העץ ו'אני ואפסי' הופיעה בפתח הסלון לבושה בטרנינג. היא הביטה סביב, משתאה: "מי כאן כל כך חשוב? מה קרה?"

"אבא קיבל את ניהול פסטיבל ישראל." אמרה רותי ועל אף שניסתה לשוות טון לעגני לקולה, ניכר היה שהדבר עשה עליה רושם.

"נו אז מה," אמרה 'אני ואפסי' ועיקמה שפה עליונה, "זה פסטיבל ממסדי, שמנוני ומטופש."

כל הקסם שחשתי נמוג באחת.

החשיך קמעה. שילבתי את ידיי למול החלון וחשבתי. יש לה כוח עצום עליי, 'אני ואפסי' הזאתי. אופי של ברזל. עקשנית כמו פרד. חצי שנה היא שותקת. זה הרבה זמן. לא עבדה בחייה, אוכלת חינם ותמיד תובעת, אף פעם לא מבקשת: "נו אבא, יש לך כמה גרושים? מאתיים-שלוש מאות שקל?" טוב שסגרתי לה את כרטיס האשראי, שנים עשר אלף שקל מינוס זה לא הולך ברגל. אמנית! למדה באס - מפתח פה היא מנגנת לא רע, אבל ממה שאומרים מסביב אין לה חוש קצב משהו-משהו. התיישבתי על המיטה. נזכרתי איך הלכתי לראות אותה בהופעה.

"בוא," היא אמרה לי, "בוא אבא ותראה את הסצינה האמיתית של תל אביב, בוא פעם ותשמע באמת מוזיקה. זה לא להקת 'התרנגולים' אבא, זה 'הכרבולות'," אמרה וצחקה. יש לה צחוק שובה לב ל'אני ואפסי' הזאתי. כמה שהיא יפה. מהדורה ארוכה של אימא שלה. אצל אימא שלה הכול מיניאטורי, ואצלה זה מקבל מין אורך כזה כמו בסרטי סינמסקופ שהיו פעם משדרים בטלוויזיה. מה הפלא שכל הרכב הנגנים שפוט שלה. מה שהיא כותבת הם מנגנים.

קמתי ופשפשתי בכיסי מכנסיי. הוצאתי ממחטה ומחיתי את הרוק בזוויות הפה. אחר כך הצצתי בשעון שעל היד, השעה הייתה חמש וחצי. מה קורה? קיבינימאט, מה זה האיחור הזה? חשבתי להדליק את האור בחדר, אבל בסוף אמרתי לעצמי, לא נורא, שיישאר חשוך. אין לי כוח לראות את עצמי במראה. במרינה ממול נדלקו האורות וכל כיכר אתרים האירה באור של ניאון. חזרתי והתיישבתי על המיטה לצד התיק. אז, אחרי ההופעה של 'אני ואפסי' ו'הכרבולות' - הגב כאב לי נורא מהווליום של הבסים הנמוכים ואחזתי בו. הפליקרים הירוקים גרמו לי למיגרנה. ביקשתי רק לברוח מן המקום - היא ניגשה אליי כשהיא מאופרת כבד. על רקע אורות המועדון הצבעוניים והפליקרים המהבהבים בירוק-לבן ירוק-לבן נראתה כמו ערפדית. צעקה אליי מתוך הרוקדים: "איך היה?"

וצעקתי בחזרה: "ככה."

"מה?"

"כ-כ-ה." הספקתי לראות את שפתיה רוטטות מעצבים. "בוא נגיד שבשבילנו לא היית מוכר את המונית." עיגלה שפתיים ולמרות הרעש המילים נראו לו כה ברורות, ואז היא נעלמה, כאילו האדמה בלעה אותה - עוץ לי גוץ לי. תרתי בעיניי אחריה, היא חייבת להיות כאן איפשהו. ניגשתי לבר ושאלתי עליה, אבל איש לא ראה אותה. בבית נעלה את החדר ולא רצתה לדבר איתי. חשבתי לעצמי, עניין של שגרה, יום יומיים, שבוע שבועיים וזה עובר.

כעת הבחנתי בעיתון יומי שהיה מונח על השולחן סמוך לחלון. העיתון היה עטוף במעין בנדרולה לבנה וכנראה חולק יומיום לאורחי המלון. קרעתי את הבנדרולה והדלקתי את האור במנורת השולחן. ישבתי לעיין וחשבתי לעצמי: למה לעזאזל האיחור הזה? עצרתי במדור "עסקים" של "מעריב". עיניי נחו על מודעה קצת מוזרה: מיליונר מחפש מכונאי אוניות להפלגות ארוכות ביאכטה פרטית, 7504750-09. חזרתי על המספר בקול והרהרתי ביני לבין עצמי, אם שווה בעצם להתחיל את הכול מהתחלה. בבית הייתה לי סדרת תמונות מימי עלומיי בתוך אלבום קונצרטינה, שם נראיתי כמכונאי בצי הסוחר דאז. בכל ארץ שהגעתי אליה הצטלמתי בלבוש מסורתי. נחרתה בזיכרוני תמונה אחת שלי לבוש כקאובוי - כובע ומכנסיים רחבים - כשאני נושף מעל אקדח קפצונים בפוזה מאצ'ואית של ג'ון ויין. הייתי אחד הראשונים שהביאו לארץ את האקדחים האלה. 'אני ואפסי' בהיותה בגן ביקשה להתחפש לקאובוי כמו אבא בתמונה. אבל אחרי שטרחנו וקנינו לה את כל הביגוד כולל האקדחים, עשתה כאילו דווקא ובחרה להתחפש לכלב. כבר אז אהבה חיות. ושוב עלתה בי המחשבה: להתחיל הכול מהתחלה? יש בכלל דבר כזה בעולם?

אחר כך 'אני ואפסי' הייתה משתעשעת עם חרקים, שמה אותם על היד ומלטפת אותם - גמל שלמה, מרבה רגליים ומקק. רותי כמעט התעלפה. כל פעם שהיה מתגלה ג'וק בבית, היו קוראים לה, אבל במקום למעוך אותו - היא הייתה משחקת איתו.

"זה לא מגעיל אותך?" הייתי שואל אותה.

"מה מגעיל כאן?" היא הייתה עונה בשאלה ופניה היו מתארכות בהבעה של תמיהה ותמימות.

"מה כן מגעיל אותך?" הייתי שואל אותה.

"כשאתה מצחצח שיניים ויורק את המים - איכס. אתה נראה כמו צבוע מחייך."

משבגרה מעט, הייתה מביאה כל פעם חיה אחרת הביתה: פעם יונה שכלב נתן לה ביס והיא מתה כעבור יומיים, ופעם חתול שאכל רעל והסתובב במעגלים. רותי ואני רצנו איתו לווטרינר, אבל היה מאוחר מדי. ופעם אחת הביאה גורת אמסטף מעורבת שנדרסה. שוב התרגולת הקבועה: אני ורותי רצים לווטרינר כדי להציל את הכלבה. הכלבה מנותחת וניצלת ממוות, בגב מקבעים לה מוט פלטינה, אבל היא נשארת נכה.

"תראו," אמר הווטרינר, "הכול טוב ויפה, אבל הכלבה הזאת לא תצליח לשלוט בצרכים שלה במקסימום. למה אני מתכוון: היא מסוגלת לאגור שתן וצואה, אבל לא להוציא אותם החוצה. בקיצור, צריך לעזור לה לעשות את זה, לחלוב אותה, כמו פרה, אבל חלב לא נקבל כאן." והוא לחץ על החלק האחורי של הבטן, הכלבה ייבבה מעט והכול יצא. "זה ברור?" הוא פנה לרותי ואליי, "תחשבו אם תרצו להחזיק בבית כלב כזה, או אפילו בחצר, זו אחריות עצומה כי צריך לרוקן אותה כל כמה שעות, אחרת היא תמות מהרעלה. אני יכול ללמד אתכם לעשות את זה, אבל זה לא פשוט. חוץ מזה הריח. לכלבה יהיה ריח כי מדי פעם יטפטף לה. הקטנה," הוא הצביע על 'אני ואפסי', "לא תוכל בשלב הראשון לרוקן אותה. אולי עוד שנה- שנתיים. בקיצור, קחו את זה בחשבון..."

'אני ואפסי' כמובן התעקשה. יש לה אופי לגברת הזאת. כבר בגיל הזה ראו שהיא עושה מה שהיא רוצה ומסובבת את כולם על האצבע הקטנה. המבט שהיא נתנה בווטרינר, ברותי ובי, גרם לי לרצות לאמץ גם לווייתן בלי סנפירים. כלבת האמסטף המנומרת והמעורבת היתה אצלנו ארבע שנים, היא הייתה ישנה סמוך למרגלות המיטה של 'אני ואפסי' וכל החדר של הילדה הצחין משתן. אבל ביום היו השתיים רצות ברחוב, היה צריך רק מצלמה כדי לתעד את זה. ממש תמונה מהסרטים. היא הייתה אוכלת איתה מאותה צלחת. צילמתי את זה. ויום אחד חזרה 'אני ואפסי' מבית הספר, אז כבר הייתה בחטיבת הביניים, והכלבה לא הייתה. רותי ואני אמרנו לה שהיא נמסרה לאימוץ ולטיפול בחווה גדולה וירוקה ברמת הגולן שאוספת את כל הכלבים הנכים והפצועים ושם, בטבע, מטפלים בהם. רבים מהם מתחזקים ואחדים אפילו מבריאים. רותי אמרה בטעות שהחווה בשומרון ואני תיקנתי ואמרתי שהיא ברמת הגולן, "רותי, את מבולבלת קצת, הרי החווה בצפון!" וכבר ראיתי את הפנים היפות והאייליות של 'אני ואפסי' מתארכות בארשת של תמיהה ופקפוק, אז הוספתי: "עכשיו טוב לה יותר, היא בטבע, ועם הזמן, אולי עוד שנה, כשהכלבה תתרגל, נוכל אנחנו שלושתנו לנסוע לבקר אותה, שם, בחווה."

חשבתי שזו רק עוד קריזה, ההיעלמות הזאת אחרי ההופעה, עניין של שגרה. יום-יומיים-שלושה היא תיסגר לה בחדר, תאשים אותי ואת רותי ואת כל הזקנים המסריחים בעולם שלא מבינים את המוזיקה שלה שהם אפס, זבל, ואחר כך שבועיים-שלושה-ארבעה לא תדבר איתי והפרצוף שלה יהיה ארוך וסוסי כזה; אבל למחרת ההופעה במועדון היא אספה את הדברים שלה ועזבה את הבית בלי לומר מילה. חלף שבוע, אבל היא לא יצרה שום קשר. אמרתי לאשתי: "רותי, ייגמר לה הכסף ואז היא תחזור, 'אני ואפסי' הרי לא אוהבת לעבוד. אולי כשאני אמות אני אבקש בצוואה שישימו על הקבר שלי כספומט, שהיא תבוא מדי פעם לבקר." חלף חודש והיא התקשרה לאימא שלה לנייד ואמרה שהיא לא רוצה לראות אותי יותר בחיים שלה ושאני אפילו לא אעז להתקרב אליה. רק מריח הגוף שלי בא לה להקיא. כשרותי סיפרה לי את זה בשקט, חשתי שמשהו נשבר אצלי.

"מה עם כסף, יש לה?" שאלתי.

"היא אומרת שיש לה כסף, שלא נדאג לה," אמרה רותי ועיניה הוצפו בדמעות.

"ואיתך היא רצתה לדבר?"

"בקושי." אמרה, והדמעות כבר זלגו על הלחיים.

"נו טוב, היא כבר ילדה גדולה שתדאג לעצמה קצת, לא יקרה לה כלום. נראה איך היא מסתדרת."

"אוף, ישראל ידעון, היית בוק ונשארת בוק. נולדת להיות רווק ורק בפוקס הקמת משפחה." הוסיפה וחזרה לצייר. יש אנשים שהאמנות אצלם זה בריחה מהמציאות - אסקפיזם. אבל את כל החרא עם הילדה היא תזרוק עליי. היא גאון יוצר, אסור להטריד אותה. רק אני צריך להתעסק כל הזמן בתחזוקה של שתי הגרציות האלה. רותי את העצב שלה תביע על הקנבס, ובמקרה שלה גם אפשר לתרגם את זה לג'ובות, אז בכלל אין לי מה להתלונן. רציתי באותו רגע לצעוק יאללה תזיזי את התחת הקטן שלך לכיוון, תאתרי אותה ותלכי לדבר איתה את! אבל לא היה שום טעם לנסות לעורר אותה. הרגלתי אותה ככה שהיא מפעילה אותי ואני עושה בשירותה. הרגלתי את רותי שאני הולך אצלה גבוה מתחת לשטיח. למעלה מעשרים וחמש שנה זה ככה, אז שעכשיו משהו ישתנה? אבל בלבי אמרתי לעצמי שהפעם אני לא נכנע, לא לרותי ולא לה. הפעם אני לא מחפש אותה בשום מועדון בדרום העיר ולא אצל איזה חברים סטלנים בשינקין או בפלורנטין, הפעם היא תבוא אליי ותדבר איתי כמו בנאדם נורמלי בלי כל הברוגזים הדביליים האלה, הקריזות והבריחות באמצע הלילה דרך החלון כמו בסרטים.

מרוב עצבים שלפתי את הממחטה, וִיש אחד על המצח ושניים על זוויות הפה. קמתי משולחן הכתיבה והדלקתי את האור. החדר הואר באור מלא. בשל הישיבה סמוך למנורת השולחן בתוך החדר שהחשיך - הסתנוורתי. סמוך למקלחת ראיתי פתאום את ארון המשקאות הקטן, ניגשתי אליו ופתחתי אותו לרווחה. הייתי צריך לשתות משהו טוב, משהו חזק. המחשבות פשוט אכלו אותי. איך יורדים מהרכבת הזו? הוצאתי בקבוקון ארך-צוואר של רמי מרטן וחציתי את החדר לעבר שולחן הכתיבה, שם, לצד חפיסת הקונדומים שהנחתי, הייתה מונחת כוס ומפית בתוכה. מזגתי מעט מן הקוניאק לכוס ולגמתי. אה, כמו סכין בלב, הורג את כל החיידקים. המלונות האלה, חשבתי, כל כך אולד פאשן עם הארוניות החומות הללו והבקבוקים האלטעזאכן. הפכתי את הכיסא עם הפנים לדלת, התיישבתי עליו וחלצתי את הנעליים. נזכרתי איך התחלתי לקרוא לה 'אני ואפסי'.

ביום הראשון של כיתה ט', החמישית, תחילת התיכון, קיימה המורה שיחת היכרות עם התלמידים. ככל שאני מרבה לחשוב על השיחות האלה בתחילת כל שנה, הן נראות לי באמת אידיוטיות כמו ש'אני ואפסי' תמיד נהגה לומר. הרי כל הקלפים נטרפים במהלך השנה, דברים קורים, ובכלל, בני נוער משתנים, מתעצבים. המורה ביקשה שכל אחד מבני הכיתה יגיד את שמו ואת שם הוריו, אחר כך שיאמר בבקשה במה עוסקים ההורים ובמה הוא רוצה לעסוק לכשיגדל, כמו כן שיספר כל אחד קצת על עצמו, ולבסוף שיאמר גם מה דעתו על המדינה. היא קיוותה בזאת לעורר דיון פוליטי סוער לקראת סוף השיעור. שהגיע תורה של 'אני ואפסי' היא קמה ואמרה את השם שלה, אחר כך אמרה את השם שלי ושל רותי. עד כאן הכול היה בסדר, בכך היא דמתה לכל שלושים התלמידים האחרים בכיתה, ואז היא אמרה:

"אבא שלי אמרגן ויבואמן ויש לו המון כסף ואימא שלי ציירת מפורסמת, אבל מה זה חשוב המורה שניהם אפסים מוחלטים. פשוט אפסים וזהו." בכיתה השתררה דממה, אבל 'אני ואפסי' לא ויתרה ומתוך דווקאיות ברורה ורצון לעורר פרובוקציה חזרה בנחישות על האמירה ופירטה: "המורה זה לא משנה מה ההורים של כל אחד עושים. בסוף הרי כולם מתים. זה גם לא הוגן ולא שוויוני לשאול אותנו שאלה כזאת. במקרה שלי אם להודות על האמת, זה באמת לא כל כך משנה, כי שניהם אפסים שבמקרה נפגשו. יש להם איזה מעשייה רומנטית על זה, שהם חוזרים עליה באופן פתטי בכל הזדמנות שאפשר להעלות נוסטלגיה. איכס. אלה אנשים שקיצצו להם את הכנפיים, אבל נדמה להם שהם עוד יכולים לעוף. הם שכחו מה זה לחיות, ולחיות באמת זה רק על הקצה, אחרת אין שום טעם. חוצמזה אני רוצה להיות רופאה או עורכת דין, סתאאאם אני צוחקת. אני רוצה להיות זמרת פאנק או רוק או משהו כזה. מה זה חשוב ההגדרות כשהכיוון ברור. אבל יותר מזה חשוב לי להציל חיות. תחשבי על זה המורה, איזה מסכנות החיות בעולם של בני אדם כמונו. לא? אני לא אוכלת כל מה שהוא בשרי או דגי. איכס. ואני פעילה ב'אנונימוס', זאת עמותה שפועלת נגד ניסויים בבעלי חיים - למי שלא יודע יש דבר כזה. התעודות בבית ספר בשבילי זה רק חת'כות נייר. זה לא החיים."

הכיתה צחקקה במבוכה, והיא האדימה מכעס: "מה שאני בטוח לא רוצה להיות, זה כמו ההורים שלי. עדיף להיות מתחת לאדמה כמו ג'ים מוריסון המתוק ז"ל, מאשר להיות מת-חי מהלך בורגני כמו אימא ואבא שלי." וכדי להוציא סופית את המורה מאיזון, אמרה: "בקשר למדינה, את המדינה אני שונאת. אוף כמה שאני שונאת אותה. כשאני רואה חדשות בטלוויזיה או תוכנית אקטואליה בא לי להקיא על המנחה ועל המרואיינים שצועקים." היא כבר עמדה להתיישב כשרחש-בחש עבר בכיתה ואז הוסיפה: "ואני לא רוצה ללכת לצבא מטעמים אידיאולוגיים כי אני בכלל פציפיסטית."

לגמתי מן הרמי מרטן לאט-לאט וניסיתי להיזכר בדמותה של 'אני ואפסי' באותן השנים. איך נראתה. ניסיתי להעלות לפניי את דיוקנה, את מיתאר גופה - אך נכשלתי. לא כלום. הראש היה ריק וחלול מכל מחשבה והעיניים בהו בווילון הבז' שהוביל למרפסת. ניסיתי לחשוב עליה היום, נגיד, כיצד נראתה לפני חצי שנה בפעם האחרונה שראיתי אותה, אבל כאילו מתוך התנגדות פנימית ומאבק נפשי לא עלתה גם דמותה הבוגרת בהווה לנגד עיניי. כל שיכולתי לזכור היה המסדרון הארוך בבית הספר ואת רותי ואותי פוסעים בו במהירות, באים לשמוע על הנאום של 'אני ואפסי' ביום הראשון ללימודים. המורה אמרה שהיא מאוד אינטליגנטית, אבל נראית לה מאוד מרדנית, והיועצת הפדגוגית הוסיפה שאם יורשה לה לומר, אף שחוות דעתה כאן איננה מקצועית עד הסוף כי היא מתבססת על התרשמות ראשונית בלבד ושמיעה מכלי שני. כאן לקחה היועצת אוויר ואמרה: "הנערה נרקיסיסטית," המורה הנהנה, והיועצת המשיכה: "ואולי גם אובדנית, וראוי להיות ערים ולטפל בבעיה." משפט אחד מפי המורה דווקא נחרת בזיכרוני כלשונו: "האם שניכם ערים לעובדה שהיא מדברת עליכם ככה בפרהסיה?"

לקחתי את 'אני ואפסי' לשיחה. אם להודות על האמת, זאת הייתה השיחה היחידה שאי פעם קיימתי איתה ברצינות, כי אז עוד הייתה תקשורת בינינו ויכולנו לדבר. לפני שכל המבעים הפכו להקנטות ושתיקות מעיקות. אני גם זוכר בערך מה אמרתי לה. אמרתי שהדעות הפוליטיות שלה זה עניין שלה ורק שלה, למרות שמה שנראה לי זה שהקיצוניות שלה נובעת מזעם נעורים ותו לא. כבר כאן קיבלה פרצוף של קומקום שורק. מצחיק כזה. אחר כך הוספתי כמובן את מה שחשוב לי כל כך עד היום, ואני עומד על זה: "אבל בשמנו הטוב," אמרתי, "בכל זאת במדינה הקטנה הזאת יש לי איזשהו שם, אז על השם של אימא ושלי אני מבקש, מה זאת אומרת מבקש, אני דורש לשמור. ברור?" ואז שמעתי אותה אומרת את זה בפעם הראשונה: "אתה אפס." רציתי לתת לה סטירה והתאפקתי. ממש החזקתי את עצמי. "בעצם, גם אימא אפס." אמרה. נתתי לה סטירה והחוורתי.

לגמתי שוב מן הכוס, קמתי ונעמדתי מול המרפסת. הלחי שלי ממש ליטפה את וילון הבז' שנתלה משני צדי דלת ההזזה. אמרתי לעצמי שאם הבחורה לא תופיע בעוד עשר דקות רבע שעה, אני לוקח את הקונדומים והולך. לא חשוב הכסף. כוסאומו, איזה שירות חרא זה "וי-איי-פי". הנחתי בכוח את הכוס על השולחן ומעט מן המשקה, כמו קיבל חיים עצמאיים משלו, קיפץ והכתים אותו. לעזאזל, חשבתי, כלום לא הולך לי היום. ספגתי את הרמי מרטן במפית השולחן. הכול נוסע קשה.

'אני ואפסי', לאחר הסטירה, עמדה וידה על לחיה. משהורידה את הכף התגלה סימן כף ידי בפניה. "יופי," אמרה, "מכה נשים שכמוך, עכשיו אתה לבן, חיוור כמו סיד, ואני אדומה, אבל המצב נשאר כמו שהיה, אותו מצב, לא השתנה. אלימות לא עזרה פה בכלום. אתה נשאר אפס וכמובן גם אימא יחד איתך."

"אני לא אפס," שאגתי עליה ולא ידעתי מנין צץ הקול הזה שבתוכי. כמה זעם אצור. כמה שנאה. "אני אגיד לך עכשיו מה את! גברת קטנה. תקשיבי לי טוב. את לא אפס, הו לא... את לא אפס בכלל, אפילו המורה והיועצת אומרות שאת סופר-אינטליגנטית. אבל תגידי לי, איילת, מי את שתקבעי מי אפס ומי לא, אה? מי את? מי שם אותך לקבוע הוד רוממותך שלא עבדה יום אחד בחיים שלה ורק דורשת, תן לי, תן לי, ילדה מפונקת ומעצבנת שכמותך. תעבדי יום אחד בחיים שלך ואז נדבר. אוכלת חינם שינקינאית. אבל לא, את לא תעבדי. בשום חופש לא תמלצרי או תיקחי עבודה באיזה משרד. רק להראות נכונות, להראות נכונות, זה הכול, על זה אני מדבר. אבל לא, את טובה בלהעביר ביקורת על אחרים, ולחשוב את חושבת רק על עצמך, רק תקנו לי ותעשו לי; אני ואפסי - לא עוד. את יודעת מה, זה יהיה השם לך מהיום והלאה, אין איילת, מתה איילת, זהו, מעכשיו את 'אני ואפסי'." - והכינוי דבק בה.

כל כך דבק בה הכינוי שיצא אפילו אל מחוץ לתחומי הבית, וגם בין החברים והחברות, הקרובים והקרובות, נקראה 'אני ואפסי'. פתאום האחים שלי, הדודים שלה, התחילו לקרוא לה ככה. פתאום האח הגדול של רותי, שהוא איש חמור סבר בדרך כלל ומשמש כסמנכ"ל של חברה גדולה, גם הוא התחיל לקרוא לה ככה, ואפילו פגשתי יום אחד ברחוב לפני הבית ברמת השרון איזה שני חבר'ה זרוקים שלא הכרתי אותם, הוא והיא, כנראה היו חברים חדשים. הם פנו אליי ושאלו, "תגיד, איפה 'אני ואפסי', מה קורה איתה, אנחנו מחפשים אותה בנרות." לך תבין את הראש של האנשים.

כשנה לאחר אותה שיחה ואותה סטירה, שעטה במורד המדרגות מן הקומה השנייה בווילה לקומה הראשונה. כשתנ"ך בידה, היא נתקלה בי בפינת האוכל המסוגננת שלפני המטבח ואמרה: "טעית, אבא. אם כבר אתה ממציא לי כינוי כל כך מוצלח," הפרצוף שלה התארך בהבעת זלזול, אבל היא נראתה יפה כל כך, ומתוך העיניים הסגולות כמו של אליזבת טיילור נצנץ משהו שהוא בין פגיעה לגאווה מסותרת, "אז אולי תדייק לפחות במקורות ממנו הוא נובע: ישעיה מ"ז פסוק ח' והלאה." והיא פתחה את התנ"ך כיס הכחול, ונעמדה בפוזה פתיינית כשרגל אחת שלה מקופלת על כיסא הקש והיד תומכת במסעד. "ועתה שימעי-זאת עדינה היושבת לבטח האומרה בלבבה אני ואפסי עוד לא אשב אלמנה ולא אדע שכול. ותבאנה לך שתי-אלה רגע ביום אחד שכול ואלמון כתומם באו עלייך ברוב כשפייך בעוצמת חברייך מאוד. ותבטחי ברעתך אמרתי אין רואני. חוכמתך ודעתך היא שובבתך ותאמרי בלבך אני ואפסי עוד". היא שתקה והביטה בי מצדדת שפה ומכרסמת את הלחי שלה ואולי רק שיחקה בלשון.

"נו," אמרתי. בעיות גיל ההתבגרות האלה התחילו לעלות לי על העצבים. לא הייתה לי סבלנות אליה באותו רגע. "נו, אני לא מבין, במה טעיתי כאן?"

"אתה באמת לא מבין, אבא?" אמרה ונראתה כמו קומקום שורק, ארוכה כזאת וזעופה, "מה, אתה לא רואה?" האצבע הארוכה והיפה שלה נחה בין האותיות המנוקדות וטעמי המקרא. "הביטוי הוא 'אני ואפסי עוד' ולא, 'אני ואפסי לא עוד'. זה חוזר פעמיים, והכוונה של הפסוק היא אין עוד מלבדי. הדגש כאן הוא על אדישות. משהו שאתה חזק בו כל כך, אבא. אצלך הזין מולחם אל הלב. אתה לא שם זין על כלום. אימא כנראה צודקת, היית צריך להישאר רווק. אבל כאן בתנ"ך זו נבואה על בבל, ושים לב למה שנאמר כאן. העונש על האדישות והיוהרה, אבא, הוא שכול ואלמון. כלומר בבל תהיה גם אלמנה וגם שכולה יחד, היא תישאר לבד-לבד-לבד רק עם הצער שלה. קח את זה לתשומת לבך."

"אהה, תפסת אותי," אמרתי בזלזול דרמטי, "אויה כי סירסתי את הפסוק וזה סופי, אללי."

"תמשיך, תמשיך להיות ציני." אמרה וכרסמה את הלחי.

"אני אגיד לך במה העניין. את פגועה מזה שכולם קוראים לך 'אני ואפסי', אימא, החברות, החברים, אפילו קרובי המשפחה, והחלטת להתגולל עליי עם התנ"ך בגלל זה. עכשיו תראי, הייתי מפסיק לקרוא לך 'אני ואפסי' בשמחה וממציא איזה כינוי חיבה אחר, אבל לא אני אשם בזה שהכינוי כל כך דבק בך. כמו בוואקום הוא נמשך אלייך. אני במקומך, גברת צעירה," אמרתי והנחתי את הג'יימס בונד במכה על הרצפה והצצתי בשעוני. הייתי כבר באיחור לפגישה בעניין האיחוד של "כוורת" וזה כנראה עצבן אותי נורא. "אני במקומך הייתי שואל את עצמי למה כולם אימצו את הכינוי הזה. מה עושה להם את זה כל כך נעים שהם חוזרים ומשתמשים בכינוי הזה פעם אחר פעם, עד ששמך המקורי כמעט לא מוזכר בשום מקום. הייתי נותן על זה את הדעת. במקום למצוא כל מיני אוטוסוגסטיות לזה שאבא אפס בתנ"ך." ובאומרי זאת קטפתי את הג'יימס בונד מהרצפה כאילו היה שיח שעקרתי בכוח ויצאתי בטריקת דלת ועוד שמעתי אותה קוראת אחריי:

"זה בכלל לא העניין, אתה שומע! איזה טמבל אתה, זה בכלל לא העניין!"

נשמע צלצול בדלת. או, סוף סוף, חשבתי לעצמי, הנסיכה החליטה להגיע. "רק רגע," קראתי לעבר הדלת. כשחלפתי על פני המיטה ראיתי שהשארתי את הג'יימס בונד פתוח, הסנדוויץ' והפרי היו מסודרים זה ליד זה, לצד החוזה של "הבולשוי בלט" והפרוספקט של לינדסי קמפ. זה נראה כמו ציור של טבע דומם. עצם זה שהג'יימס בונד נשאר פתוח הטריד אותי, ראיתי בזה משהו מסגיר. הנחתי את ידי בכיס וחשתי את הממחטה הרכה. היא הייתה ממש מעוכה. ביד השנייה לחצתי על ידית הדלת והיא עמדה שם:

'אני ואפסי'                           לא עוד.

© כל הזכויות שמורות לכרמל הוצאה לאור

אני ואפסי - רן יגיל


לראש העמוד

מומלצים: ספרים | כתב עת ספרים | עולם חדש | רמקולים | זכות הילד לכבוד
| סמיוטיקה | מטר | רמות | Tom | דלילה | גד ויספלד | מיקרוטופינג

ספרים חדשים באוגוסט 2019:
אולטימטום, אי אפשר לברוח מהשמש, אלוהים אתה שם? זאת מרגרט, אמש, לילה אחרון, בין המולדות, במקום גרניום, גיא בן הינום, גשם חייב לרדת, דוניא, האוויר שאת נושמת, האיש שלא שרף את קפקא, האישה שלא הייתה, האלמנה השחורה, הזנה רעילה, הכד השחור: רומן משפחתי, הכלה מאיסטנבול, המיסה של האתאיסט, המשהו הזה, הסבך, השועלים של שמשון, וינה 1900 , חוק 5 השניות, חיים לנצח, יפים כמו שהיינו, לֻזוּמִּיַאת: התחייבויות וחובות מופרים, לא העזנו לדעת, לאהוב מחדש, לקראת אוטוביוגרפיה מינורית, מבוסס על סיפור אמיתי, מסע דילוגים, מרלנה, נהר הקרח, נשים ללא גברים, סודות, סוכרי יוסי - אמזלג, סטארט אפ, סער ופרץ, ספר געגועים, עגלות , עוד לילה אחד, עינה של האורקל, על מקום הימצאה, עצי לבנה ומסילות ברזל, פול אוסטר 4321, פיצות,איקאה ודילמת האיש השמן, ציפור בעיר קדושה, רומן, רשימת המוזמנים, שמיים שאין להם חוף.

ספרים חדשים

סמיוטיקה - בניית אתרים, עיצוב אתרים