» טקסט  » ספרים מקור  » ספרים חדשים בנובמבר 2008       חזור

אהבת פתאום
מאת: טלי גבע

ההוצאה: אריה ניר אהבת פתאום הוא סיפור של אהבת ילדות שמתפתחת לאהבה סוחפת וטוטאלית ומלווה את הגיבורים לאורך כל חייהם. ראשיתו בארץ, בשנות החמישים של המאה העשרים, והוא נמשך עד תחילת שנות האלפיים, חוצה יבשות וימים. "באותו הרגע התאהבתי בעוצמה כזאת, במלאות כזאת... ילדות צעירות יכולות להתאהב כמו נשים בנות שלושים או בנות חמישים או בנות מאה. מה שקורה לנפש ברגע ההתאהבות אין לו קשר לגיל. זוהי מין איכות סגולית, הנדחקת להתפרץ מתוככי הנשמה ולהציף את כל הישות..." עירית הייתה כמעט בת חמש כשנולדה בה אהבתה לעמוס. היום היא אישה יצירתית וארוטית, שקועה בתוך עולם פנימי של ערגה, מחשבות ודימויים, שכותבת את סיפור אהבתה לעמוס מנקודת מבט בוגרת וזוכרת, בוונקובר, קנדה.

הכתיבה היא מעין תהליך של זיכוך, שבו היא מתארת את חייהם במקביל, ביחד ובנפרד, משתלבים ונפרמים כל פעם מחדש. זהו סיפור של כמיהה, החמצה, געגועים, פגישות ופרידות. הכמיהה לאהבה היא חוט השדרה של חייה וגם חוט השני בעלילת הסיפור. בהתפעמות רגשית עמוקה, גילוי לב כובש ובעושר לשוני וסגנוני יוצא דופן, נפרשת לעיני הקורא ההוויה בארץ במחצית השנייה של המאה העשרים. הדמויות הססגוניות מוּכרות וקרובות: הוריה של עירית שאיבדו את משפחותיהם בשואה, אמה "הפולניה" ואביה הפייסן, ובניגוד להם הוריו האקדמאים של עמוס, הפרופסור בטכניון והציירת הבוהמיינית; חברותיה של עירית; חבריה הישראלים בוונקובר על גינוניהם וטקסיהם; הגברים שליוו את עירית בשנות הציפייה למימוש אהבתה הגדולה, ועוד - כולם בנויים מחומרים של החיים האמיתיים.

טלי גבע (1950), ילידת הארץ, גדלה והתחנכה בקרית טבעון, למדה בבית הספר התיכון בעירה. שרתה בצה"ל כקצינה. בוגרת אוניברסיטת חיפה בספרות ומקרא ומוסמכת בספרות השוואתית. חזרה לבית הספר התיכון בו למדה כמחנכת ומורה לספרות. ב-2002 קבעה את מושבה בוונקובר בדרום מערב קנדה. שם היא מגישה קורסים למבוגרים בנושאים שונים מן הספרות העברית, הן לדוברי עברית והן לדוברי אנגלית. היא מרבה לצייר ומרבה לכתוב. הרומאן הראשון שכתבה, "שממית בהיכלי מלך" הוא סיפור קורותיהם של ישראלים מן השורה בשנות השבעים והשמונים.

כוחות עליונים מתערבים בחייהם של הגברים והנשים הצעירים, הנגלה והנסתר מכוונים את גורלותיהם ומשפיעים על רקמת היחסים ביניהם. הרומאן השני, "דרך האלה" מספר על החיים ב-"ביסרה" (Bisera), שמה הקדום של בית שערים העתיקה, שהוא גם שמה הבדוי של עיירה כפרית בצפון הארץ. בביסרה נולדו וגדלו גיבורי הספר כשחייהם נרקמים בנוף הקסום. העלילה מתרחשת בשנות השבעים ומתארת את החיפוש אחר עידית, שהוא גם מסע אל העבר ומסע בתוך הנפש.

טלי גבע בלקסיקון הספרות העברית החדשה

אהבת פתאום מאת טלי גבע בהוצאת אריה ניר, על העטיפה ציור מאת פייר אוגוסט רנואר (1876), עיצוב עטיפה: אורנה בן שושן, 381 עמודים.

אהבת פתאום | טלי גבע
השעות היפות שלי עם אימא שלי היו בשבתות, בין שמונה לעשר בבוקר. היא נהגה לשבת ליד שולחן האוכל, לבושה בחלוק צמר בחורף ובשמלה פרחונית קלה בקיץ, שערה החפוף מסורק לאחור בגלים רטובים, והיא לוגמת לאיטה מכוס קפה שחור, תוך כדי קריאה בעיתון של סוף השבוע. הייתי נכנסת למטבח והיא הייתה קמה, מחבקת ומנשקת אותי, מחליקה לי על השיער ולוחשת, "שבי, אבא עוד ישן."

ריח טוב בא אליי ממנה, של סבון מבושם שהיא מצאה לעצמה בפרפומריה של בית-המרקחת, וכשנשקה לי כמעט שלא חשתי צורך לנגב את הלחי. מתחת לחלוק החורפי או לשמלה הפרחונית הצטיירו שדיה ללא חזייה, שנחו בשלווה ורטטו מעט כשקמה לעמוד ליד הכיריים ולשמור שהחלב לא יגלוש מהסיר. היא הייתה מעמידה לפניי כוס קקאו חם ומתוק, "ישנת טוב?" והייתי שותה, כשהיא מתבוננת בי בשביעות רצון. אחר כך היא הייתה מגישה לי מפית לנגב את השפם מהקקאו ומגביהה את גבותיה הדקות, "תמיד צריך לנגב את השפתיים אחרי ששותים." הייתי מנגבת אותן והיא הייתה מתיישבת לידי, מחבקת לרגע את כתפי, כאילו לומר שהיא מרוצה, ומתחילה לקרוא לי מן העיתון, "ידיעות חשובות מאוד על מה שקורה בארץ."

פניה היו רגועות באותן שעות, היא הייתה רכה וסבלנית עד שיכולתי לאהוב אותה. לרוב לא הקשבתי לדברים שקראה לי אלא התמסרתי להבעות החיבה שזרמו ממנה. היא הייתה מלחלחת בלשונה את שפתה התחתונה, שהייתה עבה יותר משפתה העליונה, ואז נעשתה השפה הזאת ורדרדה כאילו נמרח עליה שפתון. מעל לשפתה העליונה הייתה פלומה מבריקה, שיכולתי להבחין בה רק בזווית מסוימת מול האור, ואני הייתי מטה את ראשי למעלה ולמטה עד שהתגלתה, כשאני משתדלת לא לזוז, כדי להאריך את זמן ההתגלות.

לפעמים אימא שלי הייתה מפסיקה לקרוא ושואלת אותי, "את מקשיבה, עיריתק'ה?" ומחייכת ללא סיבה, כאילו מישהו החמיא לה. החיוכים האלה היו נדירים ומקסימים, וכשהאיר את פניה אחד מהם, חיכיתי שיבוא השני. באותם בקרים של שבת היא גם נראתה כצופנת איזה סוד רך, ורק לאחר שנים רבות, כששבתי בדמיוני אל השעות הצחות האלה איתה במטבח, קשרתי בין קולות האנחה הכבושים שעלו בלילה הקודם מחדר השינה של הוריי, לבין החן הרגוע שעלה מפניה בבוקר.

בסביבות עשר היו מגיעים פתאום מן הסלון שירים עבריים ששודרו ברדיו, ואימא שלי הייתה מפסיקה לקרוא ומרימה את פניה. אני זוכרת בחדות את תמונתה באותו הרגע ואת ההבעה הליב-אולמנית שהייתה לה בסיומה של שעת החסד השבועית שלנו. אבא שלי היה מגיע למטבח, מגולח ושערו הרטוב מושכב הצדה לשתי דקות. הייתי מחבקת אותו ונושמת את החמימות שבאה אליי מן החולצה שלו. "עיריתק'ה, כבר שתית לך את הקקאו?" הוא היה מחכך את אפו בלחיי, "מה, כבר את רוצה לצאת לשחק?" אימא שלי הייתה מגישה לו כוס קפה עם פרוסת עוגה ומאותתת לי, שאם אני רוצה לצאת החוצה, היא מרשה לי.

* * *

יום אחד היא הביאה מהחנות לכלי בית וחומרי בניין גלילים של נייר הדבקה ועד שאבא שלי חזר מהעבודה היא הדביקה אותם על החלונות, שתי וערב, מרובעים חומים וסימטריים שהוסיפו לבית חן מוזר. לאחר שסיימה היא הביטה סביבה במבט חמור, "זה בשביל שלא יעופו הזכוכיות." וכשאבא שלי חזר מהעבודה הוא בחן את החלונות, "טוב, זה בסדר," והביט אליי, "שאם יהיה הדף חזק, החלונות לא יישברו." לא ידעתי מהו הדף, אבל הרגשתי בהוריי מתח לא מוכר לי והעדפתי לשאול את עמוס. "כשפצצות מתפוצצות," הוא הסביר לי כמבוגר, "הן שוברות והורסות הכול מסביב כי יש הדף אוויר." שאלתי, "אז למה שמים פצצות?" ועמוס ענה, "לא שמים אותן, יורים אותן." שאלתי למה יורים אותן, אבל עמוס משך בכתפו ואמר שהוא לא יודע.

בערב אבא שלי אמר, "עכשיו צריך לעשות הַאֲפָלָה." ושוב לא שאלתי מהי האפלה ולמה עושים אותה, אבל משהו בי התכווץ בחרדה. לא הדלקנו אור בבית, אפילו לא בשירותים, ורק לאחר שכבר לא יכולנו לראות דבר הדלקנו את המנורה במטבח, שאימא שלי צבעה בצבע גואש שחור. בחוץ שרק מישהו במשרוקית וצעק בקול נוזף, "לכבות את האור!" והיא אמרה, "הם שומרים שיהיה חושך." נצמדתי אל אבא שלי והוא חיבק אותי.

הוריי כנראה חשבו שמעצמי אבין מה קורה או, לשיטתה של אימא שלי, "לא צריך לערב את הילדים בענייני המבוגרים", ואילו אני כל כך פחדתי שלא שאלתי. הוריי הקשיבו לחדשות בהבעות חמורות, אבא שלי הביט בי ולפתע כנראה קלט אותי. עיניו הקרובות זו לזו נחו על פניי והוא חיבק אותי כמתנצל, "החיילים שלנו נלחמים עכשיו בדרום." הצטמררתי, "עכשיו זה מלחמה?" והוא אמר בהנמכת קול, כאילו דיבר על איזו בושה, "כן, עכשיו יש מלחמה במדבר סיני... אבל זה רחוק מכאן ולנו לא יקרה כלום."

"מלחמה," אמרתי בקול, כאילו ניסיתי להרגיש את המילה הזאת ובאבחת מחשבה התפרצה אליי דמות מפלצתית של אדם-חיה שעורה שחור-ירוק, חשפה אליי ניבים מתוך לוע נוטף דם, לטשה עיניים אדומות ונהמה באיום. אף פעם לא ראיתי חיה כזאת בשום ספר ובשום סרט. אני לא יודעת מניִן היא הגיחה אל הילדה בת השש וחצי שהייתי. מניִן שאב אותה הדמיון שלי? איפה היא התחבאה עד אז? נבהלתי כל כך שקפאתי ואפילו להידחק אל אבא שלי לא יכולתי. ישבתי מבלי לדבר, לכודה בטפריו הקרים של הפחד, ורק כשאימא שלי אמרה שכבר מאוחר ואני צריכה לישון, התחלתי פתאום לרעוד. היא מיד חיבקה אותי, ולמרות שהמלחמה הייתה רחוקה ושום הדף לא העיף לנו את הזכוכיות, ישנתי במיטה עם הוריי עד שחזרו הימים הרגילים.

* * *

כשהלכתי לגן הילדים אימא שלי עבדה בבית-המרקחת שישה ימים בשבוע לפני הצהריים, וכשהתחלתי ללמוד בבית-הספר היא עבדה לפעמים גם אחר הצהריים. אז יכולתי לצאת מהבית בארבע ולחזור בשש וחצי בתנאי שאשאיר פתק לאן הלכתי. היא הקפידה על סדר היום שלי כמו על תוכנית אימונים, שכל ניסיון לחריגה ממנה גרם לה להזעיף פנים, "יום אחד את עוד תודי לי שככה גידלתי אותך."

הוקצבו לי זמנים לשיעורי בית, למנוחה ולקריאת ספרים, אבל אני לא יכולה לומר שסבלתי מכל אלה. תמיד הרגשתי שההקפדה היתרה היא מעטה חיצוני דק ובקלות אוכל לעבור דרכו, אם רק אזהר שלא לעורר עליי כעס. אימא שלי גידלה אותי מתוך הכרה עמוקה של תפקידה כאם, כאילו הייתה לה רשימה של מטלות שהייתה חייבת לבצע מדי יום כדי לרַצות איזו מפקחת נוקשה שמיררה את חייה. ידעתי שאם אמלא את כל חובותיי היא תניח לי לנפשי, ובאמת, היה קל מאוד למלא את החובות האלה.

בצהריים הכנתי את כל השיעורים וישבתי לקרוא כדי שהיא תראה שאני קוראת ספר. לפני שהיא יצאה לעבודה רחצתי את הפנים והסתרקתי, וכשעמדה בפתח ניגשתי אליה כדי שתוכל להגיד לי, "שתשאירי פתקה לאן את הולכת ושלא תתרחקי מהבית... ואם אימא של עמוס תזמין אותך לאכול אצלם, אני מרשה לך." ואז, כשסגרה אחריה את הדלת, נשאר כל הבית לרשותי והיה לי הרבה זמן פנוי לעשות ככל העולה על רוחי. בדרך כלל הייתי מביאה את עמוס לשחק אצלנו.

היינו משתרעים על השטיח בסלון, שאימא שלי אף פעם לא הרשתה לנו לשחק עליו, פורשים את לוחות המשחקים ומטילים את הקוביות על הרצפה, לצד השטיח, כדי שיקפצו יותר טוב. הילד מן התמונה, זה שישב בעשב ולא קרא בספר שעל ברכיו, נראה לי באותן השעות חי ומוחשי במיוחד, ולפעמים ארבתי לו, אולי יסובב את ראשו ויביט בנו. לאחר שעה היה נמאס לנו, ועמוס היה עוזר לי לאסוף ולסדר הכול, כדי שלא ירגישו ששיחקנו בסלון.

ישבנו במטבח ואכלנו את העוגיות שאימא שלי אפתה והשאירה בשבילנו על צלחת סרוויס קטנה, מקושטת בפרח מוזהב. עמוס כרסם את כולן במהירות בזו אחר זו ולאחר שסיים לחלח את אצבעותיו העבות, שתמיד היו עליהן שאריות של בוץ ורסיסי צבע, הדביק אליהן את הפירורים שנשארו בצלחת וליקק אותן, "אלה עוגיות טעימות." אחר כך טיפסנו אל המבצר שלנו על האלון הגדול והתיישבנו בו מצופפים זה לזה ונלהבים. הוא אמר, "רואים מכאן את חדר השינה של ההורים שלי." הצצתי אל החדר שהיה חשוך, "לא רואים כלום, בוא נרד." ירדנו מהעץ והלכנו לסבכים של הוואדי.

© כל הזכויות שמורות לאריה ניר הוצאה לאור

אהבת פתאום - טלי גבע

ספרים בנובמבר 2009 | ספרים באוקטובר 2009 | ספרים בספטמבר 2009 | ספרים באוגוסט 2009 | ספרים ביולי 2009 | ספרים ביוני 2009 | ספרים במאי 2009 | ספרים באפריל 2009 | ספרים במרץ 2009 | ספרים בפברואר 2009 | ספרים בינואר 2009 | ספרים בדצמבר 2008 | ספרים בנובמבר 2008 | ספרים באוקטובר 2008 | ספרים בספטמבר 2008 | ספרים באוגוסט 2008 | ספרים ביולי 2008 | ספרים ביוני 2008 | ספרים במאי 2008 | ספרים באפריל 2008 | ספרים במרץ 2008 | ספרים בפברואר 2008 | ספרים בינואר 2008 |