|  אפריל 2014 |  מרץ 2014 |  פברואר 2014 |  ינואר 2014   

 | ספרים 2013-14 | ספרים 2012 | ספרים 2011 | ספרים 2010 | ספרים 2009 | ספרים 2008 | ספרים 2007 | ספרים 2006 | ספרים 2005 | 

» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» פרויקט נחום גוטמן
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007

גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

| כולם | ספרים בחודשים |
| אודות טקסט | יצירת קשר |
פרטיות בטקסט

ספרים חדשים בפורמט RSS

Google


» טקסט  » ספרים תרגום  » ספרים חדשים בפברואר 2008       חזור

מלחמת העולם Z
מאת: מקס ברוקס
World War Z - Max Brooks

ההוצאה:

ידיעות ספרים, פן הוצאה לאור

הסוף היה קרוב. הזומבים עמדו להשתלט. הם חדרו לכל פינה בעולם. לא היה מקום נייטראלי, אף אומה לא היתה בטוחה, וניצבנו בפני סכנה ממשית של הכחדה - פלישה בלתי ניתנת לעצירה של המתים החיים.

מלחמת העולם Z: עדויות בעל פה מהמלחמה, מתאר את השנים המצמררות ההן, שנראו כיום הדין, ומבטיח שלעולם לא נשכח עד כמה היינו קרובים להכחדה מוחלטת.

מלחמת העולם Z מתאר את הקורבנות, ולקראת הסוף, התושיה שלנו בבואנו להגן על ערינו וכפרינו מפני המגפה שנראיתה כמעט בלתי ניתנת לעצירה. הסיפור מתואר מפיהם של ניצולים רבים מכל קצוות העולם, מקולורדו עד לתל-אביב, מדרום אפריקה עד לסידני, ומרוסיה עד להודו.

מלחמת העולם Z
שתפו אותי

ברוקס מתאר סיפור נוגע ללב של אומץ והישרדות ומציג בפנינו את המהלכים הצבאיים העיקריים שאיפשרו לנו להשתלט מחדש על עולמנו. מלחמת העולם Z נוגע בסוגיות והמחלוקות הממשיכות לעמוד על סדר היום הציבורי עד עצם היום הזה, כמו למשל:

  • כיצד ממשלות מושחתות הסתירו את "המגפה המהלכת"
  • מדוע לא אומצה תכנית הפעולה שגיבש "המוסד" הישראלי
  • איך התאפשר לנשיא ארה"ב השאפתן להעדיף את
    צרכי מפלגתו בשנת בחירות על פני הבטחון של אזרחיו

בשעה שמלחמת העולם Z מזכיר לנו את שגיאותינו ואת שבריריותו של המין האנושי, הוא גם משמש עדות לכך שההבדל האמיתי ביננו לבין אויבנו "האל מתים" הוא הגורם האנושי. מלחמת העולם Z מתריע בפנינו לשמור תמיד על עירנות, להיות בכוננות, וללמוד משגיאות העבר. כפי שברוקס מביא מפי אחד השורדים בורמונט, ארה"ב: "מספר [הזומבים] הולך ופוחת, תודה לאל, אבל אין זה אומר שאנשים צריכים להוריד את רמת הכוננות. אנו עדיין במצב מלחמה, ועד אשר כל העקבות נשטפו והוסרו, ואם צריך פוצצו, מעל פני כדור הארץ, על כולם לתת כתף ולעשות את מלאכתם. זה צריך להיות הלקח מכל האומללות הזאת. כולנו באותה קלחת ועל כל אחד מאיתנו להרתם למאמץ."

מלחמת העולם Z הינו מפעל חייו של מקס ברוקס. הוא השקיע אינסוף ימים בנסיעות על מנת לאסוף ולשמר עדויות ממקור ראשון מהשנים השחורות. ברוקס מתאר בפירוט רב את ההיבט שהוזנח בכל התיאורים עד כה: העבודה הנפלאה שעשינו בכך שאיחדנו כוחות על מנת למגר את מי שבא לכלותנו והביאה לנו את הנצחון המיוחל.

מקס ברוקס, הוא סופר, שחקן ומחברו של רב המכר המדריך להישרדות מול מתקפת הזומבים. כמו כן זכה בפרס ה-Emmy היוקרתי עבור כתיבתו לתוכנית הטלוויזיה המיתולוגית 'סאטרדיי נייט לייב'. מקס הינו בנם של הבמאי הנודע מל ברוקס והשחקנית אן ברנקרופט. מלחמת העולם Z יצא לאור ב-2006 ועד מהרה הפך לרב-מכר.

מלחמת העולם Z - עדויות בעל פה מהמלחמה בזומבים מאת מקס ברוקס בהוצאת ידיעות ספרים, פן הוצאה לאור, מאנגלית: אסף כהן, עטיפה: יובל סער, 428 עמודים.

הקדמה | מלחמת העולם Z
היא ידועה בשמות רבים: "המשבר", "השנים האפלות", "המגפה המהלכת", לצד כינויים חדשים ו"מגניבים" יותר כגון "מלחמת העולם " Z או "מלחמת Z הראשונה". באופן אישי איני אוהב את הכינוי האחרון, כי משתמע ממנו ש"מלחמת Z השנייה" היא בלתי נמנעת. מבחינתי תהיה זו תמיד "מלחמת הזומבים"; רבים עשויים אמנם לערער על הדיוק המדעי של המילה זומבים, אך הם יתקשו למצוא מונח מקובל יותר ברחבי העולם לתיאור היצורים שכמעט וגרמו להכחדתנו. זומבי היתה ונשארה מילה מעוררת חלחלה, שאין שנייה לה בכוחה להעלות מן האוב זיכרונות ורגשות רבים כל כך. אלה הם הזיכרונות והרגשות הללו שעומדים במרכז ספר זה.

תיעוד זה של הסכסוך הגדול ביותר בהיסטוריה האנושית לא היה יוצא אל הפועל אלמלא סכסוך קטן בהרבה ואישי הרבה יותר ביני לבין יושבת-הראש של 'ועדת האומות המאוחדות לבדיקת נסיבות המלחמה'. את תקופת העבודה הראשונית שלי בשירות הוועדה אפשר לתאר רק כהתמסרות מלאה. תקציב הנסיעות שקיבלתי, הסיווג הביטחוני, סוללת המתורגמנים האנושיים והאלקטרוניים שעמדה לרשותי לצד "העוזר האישי" - מתקן התמלול הקטן, המופעל בקול, שערכו לא יסולא בפז )המתנה המוצלחת ביותר שהקלדן האיטי בעולם יכול היה לבקש לעצמו) - כל אלה העידו על הכבוד והחשיבות שהורעפו על עבודתי במיזם הזה. לכן, למותר לציין שהייתי המום לגלות שכמעט מחצית מהעבודה הזאת נמחקה מהמהדורה הסופית של הדוח.

"הכול שם יותר מדי אישי," אמרה יושבת-הראש במהלך אחד הדיונים ה"סוערים" שלנו. "יותר מדי דעות, יותר מדי תחושות. זה לא הנושא של הדוח. אנחנו צריכים עובדות ומספרים ברורים, שאינם מעורפלים בידי הגורם האנושי." היא צדקה, כמובן. הדוח הרשמי היה אוסף של נתונים קרים וקשים, "דוח סיכום אירוע" אובייקטיבי, שיאפשר לדורות הבאים לבחון את מאורעות העשור האפוקליפטי הזה בלי להיות מושפעים מ"הגורם האנושי". אך האם אין הגורם האנושי אותו הדבר שמחבר אותנו בצורה כה עמוקה לעברנו? האם הדורות הבאים יתעניינו בכרונולוגיות ובסטטיסטיקות של נפגעים באותה המידה שבה יתעניינו בעדויות האישיות של אנשים שאינם שונים כל כך מהם עצמם? כשאנו מדירים את הגורם האנושי, האין אנו מסתכנים ביצירת נתק בין הפרט להיסטוריה, נתק שעלול, חס וחלילה, לגרום לנו לחזור עליה ביום מן הימים? ובסופו של דבר, האם הגורם האנושי אינו ההבדל האמיתי היחיד בינינו לבין האויבים שאותם אנו מכנים כיום "המתים-החיים"? העליתי את הטיעון הזה, אם כי אולי לא בנימה המקצועית הראויה, בפני ה"בוסית" שלי; ולאחר שסיימתי בהכרזה הניצחת "אסור לנו לתת לסיפורים האלה למות," היא ענתה מיד, "אז אל תיתן להם למות. תכתוב ספר. כל הטיוטות שלך עוד אצלך, ויש לך זכות חוקית להשתמש בהן. מי מונע בעדך לשמור את הסיפורים האלה בחיים על גבי הדפים של הספר ה(גידוף הושמט( שתוציא בעצמך?"

יהיו מבקרים שללא ספק יתרעמו כנגד הרעיון לכתוב ספר היסטוריה אישי זמן כה קצר אחרי סיומם של גילויי איבה כלל-עולמיים. אחרי הכול, עברו בסך הכול שתיים-עשרה שנה מאז הכרזת יום נו"ן-אל"ף בארצות-הברית היבשתית, ובקושי עשור חלף מאז חגיגות השחרור של המעצמה העולמית האחרונה ב"יום הניצחון בסין". בהתחשב בכך שבעיני רוב האנשים נחשב יום נו"ן-סמ"ך לסיום הרשמי, איך נוכל לשאוף לפרספקטיבה רחבה באמת כאשר, במילותיו של עמית מהאו"ם, "אנו שרויים בשלום בערך אותו זמן שהיינו שרויים במלחמה." זהו טיעון תקף שמחייב תגובה. במקרה של הדור הנוכחי, זה שנלחם וסבל כדי לזכות אותנו בעשר שנות השלום האחרונות, הזמן הוא אויב לא פחות מהיותו בן-ברית. נכון, השנים הבאות יעשירו אותנו בחוכמה שבדיעבד ויוסיפו תבונה רבה יותר לזיכרונות שישתקפו באורו של עולם שהבשיל לאחר המלחמה. אבל רבים מהזיכרונות הללו עשויים שלא להתקיים יותר, לכודים בגופם ובנפשם החבולים או התשושים מדי של אנשים שלא יזכו לקצור את פירות ניצחונם. אין זה סוד גדול שתוחלת החיים העולמית אינה אלא צל חיוור של הממוצע טרום המלחמה. תזונה לקויה, זיהום, התפרצות מחודשת של מחלות שכבר נכחדו - זוהי מציאות ימינו, אפילו בארצות-הברית עם כלכלתה המשתקמת במהירות וביטוח הבריאות הגורף; פשוט אין מספיק משאבים בכדי לטפל בכל הנפגעים בגוף ובנפש. בגלל האויב הזה, האויב המכונה זמן, החלטתי לזנוח את יתרונות החוכמה שבדיעבד ולפרסם את עדויות הניצולים. אולי בעוד כמה עשרות שנים ייקח על עצמו מישהו את משימת תיעוד זיכרונותיהם של ניצולים זקנים ונבונים בהרבה. אולי אפילו אהיה ביניהם.

אף על פי שהספר מוקדש בראש ובראשונה לזיכרונות, הוא מכיל גם רבים מהפרטים - טכנולוגיים, חברתיים, כלכליים וכיוצא באלה - שמופיעים בדוח הוועדה המקורי, מאחר שהפרטים הללו מתייחסים לסיפוריהם של הקולות המובאים בדפים אלה. זה הספר שלהם, לא שלי, וניסיתי להעלים מתוכו את נוכחותי ככל האפשר.

נו"ן-אל"ף: ניצחון ארצות הברית (המתרגם(.

אותן שאלות שנכללו בטקסט נמצאות שם אך ורק כדי להדגים שאלות שהקוראים היו עשויים להעלות. ניסיתי להימנע משיפוטיות או מפרשנות מכל סוג שהוא; כך שאם יש גורם אנושי שעדיף בלעדיו, מן הראוי שיהיה זה שלי.

אזהרות | צ'וֹנגצ'ינג רבתי, הפדרציה המאוחדת של סין

[בשיא גדולתו טרום המלחמה, מנתה אוכלוסייתו של האזור מעל שלושים וחמישה מיליון נפש. כיום נותרו בקושי חמישים אלף. הקצאת תקציבי השיקום לחבל ארץ זה התמהמהה, לנוכח העדפתה של הממשלה להתמקד באזור החוף, המאוכלס בצפיפות רבה יותר. אין רשת חשמל מרכזית, אין מים זורמים פרט לנהר היאנגצה. אבל עיי החורבות פונו מהרחובות ו"מועצת הביטחון" המקומית מנעה כל התפרצות מאז המלחמה. בראשות המועצה הזאת עומד קוואנג ג'ינגשוּ, רופא כללי שמצליח עדיין, למרות גילו המתקדם ופצעי המלחמה, לערוך ביקורי בית אצל כל מטופליו.]

ההתפרצות הראשונה שראיתי היתה בכפר נידח שלא היה לו שם רשמי. התושבים קראו לו "דָצ'אנג החדשה", אבל השם הזה נבע בעיקר מנוסטלגיה יותר מכל דבר אחר. העיירה "דצ'אנג העתיקה", ביתם הקודם, עמדה על תלה מאז ימי 'שלוש הממלכות', עם חוות ובתים ואפילו עצים שגילם נאמד במאות שנים. כשהושלמה בניית 'סכר שלושת הנקיקים' ומי המאגר החלו לעלות, פירקה הממשלה חלק ניכר מדצ'אנג, לבֵנה אחרי לבנה, ובנתה אותה מחדש בשטח גבוה יותר. אבל דצ'אנג החדשה הזאת כבר לא היתה עיירה אלא "אתר עתיקות לאומי". האירוניה שבדבר שברה בוודאי את לבם של אותם איכרים עניים, שראו את עירם ניצלת אך לאחר מכן הורשו לבקר בה רק כתיירים. אולי זוהי הסיבה שכמה מהם בחרו להעניק לכפר הדל שבנו זה לא מכבר את השם "דצ'אנג החדשה", בניסיון לשמור על קשר כלשהו עם המורשת שלהם, ולו רק בשם. אני באופן אישי לא ידעתי על קיומה של דצ'אנג החדשה הזאת, כך שאתה יכול לתאר לעצמך את הבלבול שלי כשקיבלתי את השיחה.

בבית החולים שרר שקט; זה היה לילה רגוע, למרות העלייה הכללית במספר תאונות הדרכים כתוצאה מנהיגה תחת שִכרות. אופנועים זכו לפופולריות עצומה. נהגנו להגיד שההארלי-דיווידסונים שלכם הרגו יותר צעירים סינים מאשר כל הטוראים האמריקאים במלחמת קוריאה. בגלל זה שמחתי כל כך על המשמרת השקטה. הייתי עייף, הרגליים והגב שלי כאבו. הייתי בדרך החוצה לעשן סיגריה ולצפות בעלות השחר כששמעתי את השם שלי במערכת הכריזה. פקידת הקבלה באותו לילה היתה חדשה ולא לגמרי הבינה את הניב המקומי. היתה תאונה, או מחלה. זה היה מקרה חירום, בכל אופן, החלק הזה היה ברור, והאם נוכל בבקשה לשלוח עזרה באופן מיידי.

מה יכולתי להגיד? הרופאים הצעירים, הילדים שחושבים שרפואה היא בסך הכול דרך לרפד את חשבון הבנק שלהם, הם בטח לא יואילו ללכת לעזור לאיזה "נוֹנגמין" סתם מתוך רצון טוב. אני מניח שאני עדיין מהפכן זקן בנשמתי. "חובתנו היא לשאת באחריות כלפי עם" למילים האלה עוד יש משמעות בעיני... וניסיתי להיזכר בזה כשה'דִיר' שלי היטלטל ונחבט בדרכי עפר שהממשלה הבטיחה לסלול אבל איכשהו מעולם לא הגיעה לזה.

עברתי סיוט מהגיהינום עד שמצאתי את המקום. רשמית הוא לא היה קיים, ולכן לא הופיע בשום מפה. הלכתי לאיבוד כמה פעמים ונאלצתי לבקש הנחיות ממקומיים שחשבו כל הזמן שאני מתכוון לעיר העתיקה המשוחזרת. כשהגעתי למקבץ הבתים הקטן בראש הגבעה כבר איבדתי את הסבלנות. אני זוכר שחשבתי, כדאי מאוד שזה יהיה משהו ממש רציני לעזאזל. ברגע שראיתי את הפנים שלהם ניחמתי על המשאלה שלי.

הם היו שבעה, כולם על מיטות מתקפלות, כולם בקושי בהכרה. הכפריים העבירו אותם לאולם האספות החדש שלהם. הקירות והרצפה היו מבטון חשוף. האוויר היה קר וטחוב. לא פלא שהם חולים, חשבתי. שאלתי את בני הכפר מי מטפל באנשים האלה. הם אמרו שאף אחד, שזה לא "בטוח". שמתי לב שהדלת ננעלה מבחוץ. הכפריים היו מבועתים בעליל. הם השתופפו והתלחשו; חלק שמרו על מרחק ביטחון והתפללו. ההתנהגות שלהם הכעיסה אותי, לא כעסתי עליהם, אתה מבין, לא בתור פרטים, אלא על מה שהם שיקפו בנוגע למדינה שלנו. אחרי שנים של דיכוי זר, ניצול והשפלה, התחלנו בשעה טובה לתפוס את המקום הראוי לנו כממלכה התיכונה של האנושות. היינו מעצמת-העל העשירה והדינמית ביותר בעולם, שלטנו ביד רמה בכל תחום מהחלל החיצון ועד החלל הקיברנטי. זה היה השחר של מה שהעולם הכיר בו סוף סוף בתור "המאה הסינית", ועדיין, כה רבים מאיתנו עוד חיו כמו האיכרים הנבערים האלה, קופאים על השמרים ומלאים אמונות תפלות כמו הפראים הקדומים ביותר מבני היאנגשָאוֹ.

הייתי שקוע עדיין בביקורת התרבותית הנמלצת שלי כשרכנתי לבדוק את החולה הראשונה. היא סבלה מחום גבוה, ארבעים מעלות צלסיוס, מלווה בצמרמורות עזות. היא מלמלה דברים חסרי פשר כמעט וייבבה קלות כשניסיתי להניע את הגפיים שלה. ראיתי פצע באַמַת היד הימנית שלה, סימן נשיכה. כשבחנתי את הפצע מקרוב, ראיתי שהוא לא נגרם מנשיכת חיה. קוטר הנשיכה וסימני השיניים העידו בבירור שמקורה אנושי - אדם קטן קומה, כפי הנראה צעיר. בניגוד להשערה שלי כי זהו מקור הזיהום, הפצע עצמו היה נקי באופן מפתיע. שאלתי שוב את הכפריים מי טיפל באנשים האלה. הם ענו, שוב, שאף אחד. היה לי ברור שזה לא ייתכן. הפה האנושי רווי חיידקים, אפילו יותר מפיו של הכלב הכי לא היגייני שקיים. אם אף אחד לא ניקה את הפצע של האישה הזאת, מדוע הוא לא מפעפע מרוב זיהום?

בדקתי את ששת החולים האחרים. מצאתי סימפטומים דומים אצל כולם, ופצעים דומים בחלקים שונים בגופם. שאלתי גבר אחד, הצלוּל ביותר מבין חברי הקבוצה, מי או מה פצע אותם ככה. הוא אמר לי שזה קרה כשהם ניסו לרסן "אותו".

"את מי?" שאלתי.

מצאתי את "חולה אפס" מאחורי דלתו הנעולה של בית נטוש בקצה השני של העיירה. הוא היה בן שתיים-עשרה. פרקי ידיו וכפות רגליו נכבלו בחוט אריזה מפלסטיק. למרות ששפשף וגירד את העור סביב הקשרים, לא היה שום דם. לא היתה טיפת דם גם בפצעים האחרים שלו, לא במקומות שבהם נתלשו פיסות בשר מרגליו ומידיו, ולא מהחור הפעור הגדול והיבש שנותר מבוהן רגלו הימנית. הוא התפתל והתעוות כמו חיה; מחסום שהונח על פיו החניק את נהמותיו.

בהתחלה ניסו הכפריים לעצור בעדי. הם הזהירו אותי לא לגעת בו, כי הוא "מקולל". התנערתי מהם ולקחתי את המסכה והכפפות שלי. העור של הנער היה קר ואפור כמו הבטון שעליו שכב. לא הצלחתי למצוא לא פעימות לב ולא דופק. העיניים שלו היו פראיות, פעורות ושקועות בארובותיהן. מבטו נצמד אלי כמו חיה טורפת. לאורך כל הבדיקה הוא הפגין עוינות בלתי מוסברת, ניסה לשלוח אלי את ידיו הכפותות ולנשוך אותי מבעד למחסום שעל פיו.

תנועותיו היו כה אלימות, שנאלצתי לקרוא לשניים מהכפריים המגודלים ביותר שיעזרו לי להשתלט עליו. בהתחלה הם סירבו לנקוף אצבע, והשתוחחו מכווצים מפחד בפתח החדר כמו גורי ארנבונים. הסברתי להם שאין שום סיכון שיידבקו בזיהום אם ישתמשו בכפפות ובמסכה. כשהנידו בראשם הצגתי את זה כפקודה, למרות שלא היתה לי שום סמכות חוקית לעשות זאת.

זה כל מה שהיה נחוץ. שני הפרים כרעו לצדי. אחד החזיק את הרגליים של הנער והשני אחז בידיו. ניסיתי לקחת דגימת דם, אבל כל מה שהצלחתי לחלץ היה חומר חום צמיגי. כשמשכתי את המחט החוצה, חידש הנער את הניסיונות האלימים להשתחרר.

אחד ה"סניטרים" שלי, זה שהיה אחראי על הידיים, ויתר על הניסיון להחזיק אותן וחשב שיהיה בטוח יותר להצמיד אותן לרצפה בברכיו. אבל הנער פרפר שוב ושמעתי את זרועו השמאלית נשברת. קצוות משוננים של שתי עצמות האמה - החישור והגומד - הזדקרו מתוך הבשר האפור. הנער לא צעק, ולא נראה שהבחין כלל, אבל זה הספיק לשני העוזרים שלי שזינקו לאחור וברחו מהחדר בריצה. אני עצמי נסוגותי כמה צעדים לאחור באופן אינסטינקטיבי. מביך אותי להודות בזה; הייתי רופא כמעט כל חיי הבוגרים. קיבלתי את ההכשרה שלי ו... אפשר אפילו להגיד ש"התחנכתי" בידי צבא השחרור העממי. טיפלתי בנפגעי קרבות לא מעטים, ראיתי את המוות בעיניים יותר מפעם אחת, ועכשיו פחדתי, ממש פחדתי, מהנער השברירי הזה.

הנער התחיל להתפתל לעברי. היד שלו נתלשה והשתחררה לגמרי. הבשר והשרירים נקרעו זה מזה עד שלא נשאר דבר מלבד הגדם. היד הימנית שלו, שהיתה משוחררת עכשיו, אם כי נותרה קשורה לכף היד השמאלית הקטועה, גררה את גופו על פני הרצפה.

יצאתי מהחדר בזריזות ונעלתי את הדלת מאחורי. ניסיתי להשתלט על עצמי, לכבוש את הפחד והבושה. הקול שלי עוד רעד כששאלתי את הכפריים איך הנער נדבק. אף אחד לא ענה. התחלתי לשמוע דפיקות בדלת, אגרופו של הנער חבט חלושות על העץ הדק. כל מה שהצלחתי לעשות היה לא לקפוץ בבהלה למשמע הצליל. התפללתי שהם לא ישימו לב לצבע שאזל מפני. צעקתי, בפחד לא פחות מאשר בתסכול, שאני חייב לדעת מה קרה לנער הזה.

אישה צעירה פסעה קדימה, אמא שלו אולי. ראו עליה שהיא בכתה ימים על גבי ימים; העיניים שלה היו יבשות ואדומות מאוד. היא הודתה שזה קרה כשהנער ואבא שלו עסקו ב"דֵיג ירח", מונח שמתאר צלילה לשליית אוצרות מבין החורבות הטבועות של 'מאגר שלושת הנקיקים'. יותר מאחד-עשר אלף יישובים ננטשו: כפרים, עיירות ואפילו ערים, ותמיד היתה תקווה למצוא משהו בעל ערך. זה היה מנהג נפוץ מאוד בימים ההם, וגם מאוד לא חוקי. היא הסבירה שהם לא בזזו כלום, שהם הלכו רק לכפר שלהם, דצ'אנג העתיק, וניסו בסך הכול למצוא נכסים משפחתיים שנותרו בבתים שלא הועתקו ממקומם. היא חזרה על הנקודה הזאת, עד שקטעתי אותה והבטחתי לא להודיע למשטרה. לבסוף הסבירה שהילד הגיח מהמים בצעקות, עם סימן נשיכה על כף הרגל. הוא לא ידע מה קרה, כי המים היו אפלים ובוציים מדי. אביו לא נראה יותר מעולם.

שלפתי את הטלפון הסלולרי שלי וחייגתי את מספרו של דוקטור גוּ ווֶן קווֵיי, חבר ותיק מימי הצבא שעבד עכשיו במכון למחלות מידבקות באוניברסיטת צ'ונגצ'ינג. החלפנו הלצות נימוסיות, שוחחנו על בריאותנו ועל הנכדים; כך יאה וכך נאה. אז סיפרתי לו על ההתפרצות והאזנתי כשסיפר בדיחה כלשהי על הרגלי ההיגיינה של עלובי החיים בכפרים. ניסיתי להצטרף לצחקוק שלו אבל המשכתי ואמרתי שלדעתי זאת עשויה להיות תקרית בעלת משמעות. הוא שאל אותי, כמעט באי רצון, מה היו הסימפטומים. סיפרתי לו הכול: הנשיכות, עליית החום, הנער, היד השבורה... הפנים שלו התקשחו לפתע. החיוך שלו גווע.

הוא ביקש ממני להראות לו את הנגועים. חזרתי לאולם האספות והעברתי את המצלמה שבטלפון מעל כל חולה. הוא ביקש ממני לקרב את המצלמה לכמה מהפצעים עצמם. עשיתי כבקשתו, וכשהחזרתי את המסך מול פני ראיתי ששידור הווידיאו שלו נקטע.

"תישאר איפה שאתה," אמר, ופתאום היה רק קול מרוחק ומנותק. "קח את השמות של כל מי שבא במגע עם הנגוע. כבול את אלה שכבר נדבקו. אם מישהו מהם נכנס לתרדמת, פנה את החדר ואבטח את היציאה." הקול שלו נשמע שטוח, רובוטי, כאילו שינן את הנאום הזה או הקריא מן הכתב. הוא שאל אותי, "אתה חמוש?" "למה שאהיה?" שאלתי. הוא אמר לי שיחזור אלי, והקול שלו היה שוב ענייני לגמרי. הוא אמר שהוא צריך לעשות כמה שיחות ושאני צריך לצפות ל"תמיכה" תוך כמה שעות.

הם הגיעו בתוך פחות משעה, חמישים גברים במסוק Z-8A צבאי גדול; כולם לבשו חליפות אב"כ. הם אמרו שהם ממשרד הבריאות. אני לא יודע על מי הם חשבו שהם עובדים. עם הרהב התוקפני שלהם, השחצנות המאיימת, אפילו הבוקים האלה בקצה העולם יכלו לזהות אותם כגוּוֹאנְבּוּ.

המשימה הראשונה שלהם היתה אולם האספות. החולים נישאו החוצה על אלונקות בגפיים כפותות ובפיות חסומים. לאחר מכן הם הלכו להביא את הנער. הוא יצא בשק גופות. אמא שלו קוננה בזמן שהיא ושאר תושבי הכפר נאספו יחד ל"בדיקות". השמות שלהם נרשמו ונלקחו מהם דגימות דם. בזה אחר זה הם הופשטו מהבגדים וצולמו. האחרונה שנחשפה היתה זקנה קמוטה עם גוף דק וכפוף, אלף קמטים בפּנים וכפות רגליים זעירות שנקשרו בוודאי כשהיתה ילדה. היא נופפה באגרופה הגרום מול ה"רופאים". "זה העונש שלכם!" צעקה. "זאת הנקמה על פֶנגדוּ!"

היא התייחסה ל'עיר הרוחות', עם המקדשים והמזבחות שהוקדשו לעולם המתים. כמו דצ'אנג העתיקה, איתרע מזלה והיא היוותה מכשול בדרכו של 'הזינוק הגדול קדימה' הבא של סין. העיר פונתה מיושביה והוחרבה, ואחר כך טובעה כמעט כליל. מעולם לא נטיתי לאמונות תפלות ומעולם לא הרשיתי לעצמי להתמכר לאופיום להמונים. אני רופא, מדען. אני מאמין רק במה שאני יכול לראות ולמשש. מעולם לא ראיתי בפנגדוּ יותר מאשר מלכודת תיירים זולה וקיטשית. לדברים של הזקנה הבלה הזאת לא היתה שום השפעה עלי, כמובן, אבל נימת הקול שלה, הזעם שלה... היא ראתה מספיק אסונות ופורענויות בשנותיה על פני האדמה: המצביאים, היפנים, הסיוט המטורף של 'מהפכת התרבות'... היא ידעה שסערה נוספת מתקרבת, אפילו אם לא היתה לה מספיק השכלה בכדי להבין את זה.

עמיתי ד"ר קווֵיי הבין בדיוק מה קורה. הוא אפילו סיכן את ראשו כדי להזהיר אותי ולתת לי מספיק זמן לטלפן, ואולי להזהיר עוד כמה אנשים לפני שאנשי "משרד הבריאות" הגיעו. זה היה משהו שהוא אמר... ביטוי שבו לא השתמש מזה זמן רב, לא מאז סכסוכי הגבול ה"פעוטים" עם ברית-המועצות. זה היה ב-1969. היינו בבונקר עשוי עפר בצד שלנו של האוּסוּרי, פחות מקילומטר במורד הנהר מצֶ'ן בָּאוֹ. הרוסים התכוננו לכבוש מחדש את האי, והארטילריה האדירה שלהם כתשה את כוחותינו.

גוּ ואני ניסינו להוציא רסיסים מבטן של חייל אחד, שלא היה צעיר בהרבה מאיתנו. המעיים התחתונים של הבחור נקרעו לרווחה, והחלוקים שלנו התמלאו בדם ובצואה שלו. כל שבע שניות היה נוחת פגז בקרבת מקום ונאלצנו לרכון מעל גופו כדי לסוכך על הפצע מהעפר הנושר, ובכל פעם התקרבנו מספיק כדי לשמוע אותו קורא לאמא ביבבות רכות. היו גם קולות נוספים, שבקעו מהחשכה המוחלטת, בדיוק מעבר לכניסה לבונקר; קולות נזעמים ונואשים שלא היו אמורים להישמע בצד שלנו של הנהר. שני חיילי חי"ר ניצבו על המשמר בכניסה לבונקר. אחד מהם צעק "סְפֶּצְנַאז!" והתחיל לירות אל תוך החושך. עתה שמענו גם יריות נוספות, שלנו או שלהם, לא היה לנו מושג.

עוד פגז התפוצץ, ואנחנו התכופפנו מעל החייל הגוסס. הפנים של גוּ היו במרחק סנטימטרים ספורים בלבד משלי. זיעה ניגרה במורד מצחו. אפילו באור הקלוש של עששית אחת ראיתי שהוא רועד וחיוור. הוא הביט בפצוע, ואז בדלת, ואז בי, ולפתע אמר, "אל תדאג, הכול יהיה בסדר." צריך להבין שזה בן-אדם שבחיים לא אמר שום דבר חיובי. גו היה דאגן כפייתי, זעפן נוירוטי. אם היה לו כאב ראש, זה היה גידול במוח; אם נראָה שעומד לרדת גשם, יבול השנה כולה הלך לאבדון. זאת היתה הדרך שלו לשלוט במצב, האסטרטגיה שנקט כל ימי חייו כדי להתאכזב תמיד לטובה. עכשיו, כשהמציאות נראתה קודרת יותר מכל התחזיות הפטליות שלו, לא נותרה לו כל ברירה אלא לעשות אחורה-פנה ולהסתער בכיוון ההפוך. "אל תדאג, הכול יהיה בסדר." זאת היתה הפעם הראשונה שהתחזית שלו התגשמה במלואה. הרוסים לא חצו את הנהר, ואנחנו הצלחנו אפילו להציל את הפצוע שלנו.

שנים לאחר מכן הקנטתי אותו על מה שנדרש כדי לחלץ ממנו קרן שמש קטנה, והוא תמיד השיב שיידרש מצב גרוע בהרבה כדי לגרום לו לחזור על כך. עכשיו היינו זקנים, ומשהו גרוע יותר עמד לקרות. זה היה בדיוק אחרי שהוא שאל אותי אם אני חמוש. "לא," אמרתי, "למה לי?" השתררה שתיקה קצרה, אני בטוח שאוזניים אחרות האזינו. "אל תדאג," אמר, "הכול יהיה בסדר." אז הבנתי שלא מדובר בהתפרצות מבודדת. סיימתי את השיחה ומיהרתי לטלפן לבת שלי בגוּאַנְגְזוּ.

בעלה עבד בחברת הטלפון של סין ושהה בחוץ לארץ לפחות שבוע בכל חודש. אמרתי לה שכדאי לה להתלוות אליו בנסיעה הבאה, ושתיקח את הנכדה שלי ותישאר זמן ארוך ככל האפשר. לא היה לי זמן להסביר; האות בטלפון שלי נחסם מיד עם הגעת המסוק הראשון. הדבר האחרון שהספקתי להגיד לה היה "אל תדאגי, הכול יהיה בסדר."

קוואנג ג'ינגשוּ נעצר על ידי שוטרי המב"פ ונכלא בלי הגשת כתב אישום רשמי. עד שהצליח להימלט כבר התפשטה ההתפרצות מחוץ לגבולות סין.]

להסה, הרפובליקה העממית של טיבט

[העיר המאוכלסת ביותר בעולם מתאוששת עדיין מתוצאות הבחירות הכלליות שנערכו בשבוע שעבר. הסוציאל-דמוקרטים זכו ברוב מכריע וריסקו את המפלגה הלאמיסטית, והרחובות הומים חוגגים עדיין. אני פוגש את נוּרי טֶלֶוואלדי בבית קפה סואן על המדרכה. אנחנו נאלצים לצעוק כדי להתגבר על שאון האופוריה.]

לפני תחילת ההתפרצות, הברחה בדרך היבשה מעולם לא היתה פופולרית. כל הסידורים שנדרשו להכנת הדרכונים, הטיולים המאורגנים המפוברקים, הקשרים והפרוטקציה בצד השני עלו המון כסף. בימים ההם, שני המסלולים הרווחיים היחידים היו לתאילנד ולמיאנמר. בקאשי, איפה שגרתי אז, האפשרות היחידה היתה לצאת למדינות ברית-המועצות לשעבר. אף אחד לא רצה להגיע לשם, ובגלל זה לא הייתי שֶטוֹאוּ מלכתחילה. הייתי יבואן: אופיום גולמי, יהלומים לא מלוטשים, ילדות, ילדים, כל דבר בעל ערך שאפשר היה להוציא מהחורים העלובים האלה שהתיימרו להיות מדינות. ההתפרצות שינתה הכול. פתאום היינו מופצצים בהצעות, ולא רק מהליוּדוֹנג רֶנקוֹאו אלא גם מאנשים בצמרת החברה, כמו שאומרים. היו לי בעלי מקצועות חופשיים מהעיר, חוואים עצמאיים, אפילו פקידי ממשלה מהדרגים הנמוכים. אנשים שהיה להם הרבה מה להפסיד. לא עניין אותם לאן הם הולכים, הם רק רצו להסתלק.

ידעת ממה הם בורחים?
שמענו את השמועות. אפילו היתה לנו התפרצות איפשהו בקאשי. הממשלה השתיקה את זה די מהר. אבל ניחשנו, ידענו שמשהו לא בסדר.

הממשלה לא ניסתה להפסיק את הפעילות שלכם?
באופן רשמי כן. החמירו את העונשים על הברחה; הידקו את האבטחה במעברי הגבול. אפילו הוציאו להורג כמה שטואו, באופן פומבי, למען יראו וייראו. מי שלא הכיר את הסיפור האמיתי, מי שלא הכיר אותו מהצד שלי, היה עשוי לחשוב שאלה צעדי אכיפה יעילים.

אתה אומר שזה לא מה שהיה
? אני אומר שהרבה אנשים התעשרו בזכותי: שומרים במשטרת הגבולות, בירוקרטים, שוטרים, אפילו ראש העיר. אלה עוד היו ימים טובים בסין, כאשר הדרך הטובה ביותר לחלוק כבוד לזכרו של היושב-ראש מאו היתה לראות את דיוקנו על כמה שיותר שטרות של מאה יואן.

ואתה זכית בהצלחה גדולה כל כך.
קאשי היתה בתנופת שגשוג מטורפת. אני חושב שתשעים אחוז, אולי יותר, מכל התנועה היבשתית מערבה עברו דרכנו. ואפילו נשאר קצת עודף לתחבורה אווירית.

תחבורה אווירית?
ממש מעט. התעסקתי טיפה בשינוע רנשה דרך האוויר, רק כמה טיסות מטען לקזחסטן או לרוסיה מדי פעם. עבודות צדדיות. זה לא היה כמו במזרח, בגואנגדונג או בג'יאנגסו, ששם הוציאו אלפי אנשים כל שבוע.

אתה יכול להרחיב?
הברחה אווירית הפכה לעסק משגשג בפרובינציות המזרחיות. אלה היו לקוחות עשירים, אלה שיכלו להרשות לעצמם להזמין מראש טיסות הלוך-ושוב ולקבל אשרות תייר סוג א'. הם היו יורדים מהמטוס בלונדון או ברומא, או אפילו בסן פרנסיסקו, עושים צ'ק-אִין במלונות שלהם, יוצאים לסיבוב באתרי התיירות ופשוט נעלמים מעל פני האדמה. בזה היה כסף גדול. תמיד רציתי להיכנס לעסקי התחבורה האווירית.

אבל מה בנוגע לזיהום? לא היה סיכון שיגלו אתכם?
זה התחיל רק מאוחר יותר, אחרי טיסה 575. בהתחלה לא עלו יותר מדי נגועים על הטיסות האלה. אלה שכן עלו היו בשלבים המוקדמים מאוד. השטואו של התחבורה האווירית היו זהירים מאוד. אם היו עליך סימנים כלשהם של זיהום מתקדם, הם לא היו מתקרבים אליך. הם רצו להגן על העסק שלהם. כלל הזהב היה שאין לך סיכוי לעבוד על פקידי ההגירה במדינות זרות אם לא הצלחת לעבוד קודם על השטואו שלך. היית צריך להיראות ולהתנהג בריא לגמרי, ואפילו אז, זה תמיד היה מרוץ נגד הזמן. לפני טיסה 575 שמעתי סיפור על איזה זוג, איש עסקים מצליח מאוד ואשתו. הוא חטף נשיכה. לא רצינית, אתה מבין, אלא אחת מה"עקיצות האיטיות", שלא פוגעות באף כלי דם מרכזי. אני בטוח שהם חשבו שיש תרופה במערב, הרבה מהנגועים חשבו ככה. מסתבר שהם הגיעו לחדר שלהם במלון בפריז בדיוק כשהוא התחיל להתמוטט. אשתו ניסתה לקרוא לרופא, אבל הוא אסר עליה. הוא פחד שישלחו אותם בחזרה. במקום זאת הוא הורה לה לנטוש אותו, לעזוב מיד לפני שישקע בתרדמת. שמעתי שהיא צייתה, ואחרי יומיים של גניחות ומהומה החליט סוף סוף צוות עובדי המלון להתעלם משלט ה"נא לא להפריע" ופרץ לחדר. אני לא בטוח שככה התחילה ההתפרצות בפריז, אבל זה נשמע הגיוני.

אתה אומר שהם לא הזעיקו רופא, שהם פחדו שישלחו אותם בחזרה. אבל אם כך, למה לנסות למצוא תרופה במערב?
אתה באמת לא מבין לנפשו של מהגר, נכון? האנשים האלה היו נואשים. לכודים בין הזיהום שלהם לבין האפשרות שייעצרו ויעברו "טיפול" בידי הממשלה שלהם עצמם. אם אדם יקר לך, בן משפחה, ילד, היה נדבק בזיהום, והיית חושב שעשוי להיות בדל של תקווה באיזו ארץ אחרת, לא היית עושה ככל יכולתך כדי להגיע לשם? לא היית רוצה להאמין שיש תקווה?

אמרת שאשתו של האיש הזה, וכל שאר הרנשה, נעלמו מעל פני האדמה .
זה היה ככה תמיד, עוד לפני ההתפרצויות. חלק מתנחלים אצל משפחה, חלק אצל חברים. רבים מהעניים יותר היו צריכים לעבוד בשביל המאפיה הסינית המקומית כדי להחזיר את הבָּאו שלהם. רובם פשוט נבלעו בבטן הרכה של המדינה המארחת.

באזורים מעוטי הכנסה?
אם ככה אתה רוצה לקרוא להם. אין מקום טוב יותר להתחבא מאשר בחלקים של החברה שאף אחד אחר לא רוצה אפילו להכיר בקיומם. אחרת, איך אפשר להסביר את זה שהתפרצויות כה רבות התחילו בכל כך הרבה שכונות מצוקה של העולם הראשון?

אומרים שהרבה מהשטואו הפיצו את המיתוס על תרופת פלא במדינות אחרות.
היו כמה.

ואתה?
[שתיקה].

לא.
[שתיקה נוספת].

איך השפיע המקרה של טיסה 575 על ההברחות בדרך האוויר?
היתה החמרה של ההגבלות, אבל רק במדינות מסוימות. השטואו האוויריים היו זהירים, אבל הם היו גם בעלי תושייה. היה להם מין פתגם כזה, "בכל בית של עשירים יש כניסת משרתים."

מה זאת אומרת?
אם במערב אירופה הגבירו את אמצעי הזהירות, תיכנס דרך מזרח אירופה. אם בארה"ב לא מכניסים אותך, תיכנס דרך מקסיקו. אני בטוח שזה עזר למדינות הלבנות העשירות להרגיש בטוחות יותר, למרות שמוקדי זיהום כבר פעפעו בשטחן. זה לא תחום ההתמחות שלי, אתה זוכר, אני התעסקתי בעיקר בתחבורה יבשתית, ומדינות היעד שלי היו במרכז אסיה.

אל המדינות האלה היה קל יותר להיכנס?
הם ממש התחננו בפנינו להביא עסקים. המדינות האלה הגיעו לכזה חורבן כלכלי, הפקידים שם היו כל כך נבערים ומושחתים, שהם ממש עזרו לנו עם הניירת תמורת אחוזים מהעמלה שלנו. היו אפילו שטואו, או איך שלא קראו להם בפטפוט הברברי שלהם, שעבדו איתנו בהעברת רנשה דרך הרפובליקות של ברית-המועצות לשעבר אל ארצות כמו הודו או רוסיה, אפילו איראן, למרות שאף פעם לא שאלתי ולא רציתי לדעת לאן מישהו מהרנשה רוצה להגיע. העבודה שלי הסתיימה בגבול. רק להחתים את המסמכים שלהם, לסדר לוחיות רישוי לרכב שלהם, לשלם לשומרים ולקחת את החלק שלי.

ראית הרבה נגועים?
בהתחלה לא. הנגע התפשט מהר מדי. זה לא היה כמו בטיסות. זה עשוי לקחת שבועות להגיע לקאשי, ולפי מה ששמעתי, אפילו העקיצות הכי איטיות לא מחזיקות מעמד יותר מכמה ימים. בדרך כלל לקוחות נגועים קמו לתחייה איפשהו בדרך, ושם הם זוהו על ידי המשטרה המקומית ונעצרו. בהמשך, כשמספר הזיהומים עלה והמשטרה לא עמדה בעומס, התחלתי לראות הרבה נגועים במסלול שלי.

הם היו מסוכנים?
לעתים נדירות. בדרך כלל המשפחה שלהם קשרה אותם וחסמה להם את הפה. היית רואה משהו מתנועע במושב האחורי של המכונית, מתפתל ברכּות מתחת לבגדים או לשמיכות כבדות. היית שומע דפיקות מתא מטען של מכונית, או, בהמשך, מתיבות עם חורי אוורור בארגזים של טנדרים. חורי אוורור... ממש לא היה להם מושג מה קורה ליקיריהם.

ולך היה?
בשלב ההוא כבר כן, אבל ידעתי שאין שום טעם לנסות להסביר להם. פשוט לקחתי את הכסף שלהם ושלחתי אותם לדרכם. היה לי מזל. אף פעם לא הייתי צריך להתמודד עם הבעיות של הברחה בדרך הים.

זה היה יותר קשה?
ויותר מסוכן. הקולגות שלי בפרובינציות החוף היו אלה שנאלצו להתמודד עם האפשרות שמישהו נגוע ישתחרר מהכבלים שלו ויזהם את כולם בבטן האונייה.

מה הם עשו?
שמעתי על כל מיני "פתרונות". לפעמים הספינה היתה עוגנת ברצועת חוף שוממה - לא משנה איפה, לא בהכרח בארץ היעד - ו"פורקת" את הרנשה הנגועים על החוף. שמעתי על קברניטים שיצאו לאזור ריק בים הפתוח ופשוט השליכו את כל החבורה המפרפרת למים. זה יכול להסביר את המקרים המוקדמים של שחיינים וצוללנים שהתחילו להיעלם בלי להשאיר עקבות, או למה שמעת על אנשים מכל רחבי העולם שאמרו שראו אותם יוצאים מבין הגלים. לפחות עם זה לא הייתי צריך להתעסק אף פעם.

אבל היתה לי תקרית דומה, זאת ששכנעה אותי שהגיע הזמן לפרוש. הגיעה איזו משאית, גרוטאה ישנה וחבוטה. יכולת לשמוע את הגניחות מהנגרר. הרבה אגרופים הוטחו באלומיניום. כל העסק ממש התנדנד מצד לצד. בקבינה ישב בנקאי השקעות עשיר מאוד מש'יאַן. הוא הרוויח הרבה כסף בקניית חובות של כרטיסי אשראי אמריקאיים. היה לו מספיק כדי לשלם על כל המשפחה המורחבת שלו. חליפת הארמאני שלו היתה מקומטת וקרועה. הפנים שלו היו שרוטות, ובעיניו בערה האש המטורפת הזאת שהתחלתי לראות יותר ויותר כל יום. בעיניים של הנהג היה מבט שונה, מבט כמו שלי, זה שאומר שאולי כסף לא ימשיך להיות שווה הרבה עוד הרבה זמן. הגנבתי לאיש עוד שטר של חמישים ואיחלתי לו הצלחה. יותר מזה לא יכולתי לעשות.

מה היה היעד של המשאית?
קירגיסטן

© כל הזכויות שמורות להוצאות לאור

מלחמת העולם Z - מקס ברוקס
World War Z - Max Brooks

World War Z - Max Brooks


לראש העמוד

| כתב עת - ספרים | בית חכם | עולם חדש | רמקולים | זכות הילד לכבוד
| סמיוטיקה | מטר | רמות | tom nifker

Google

הספרים החדשים באפריל 2014:
אבא אני כובשת, אופטימי א, אינטליגנציה תוצאתית, איש המבצעים - מייק הררי, אנטי שביר, ארמונות בחול, בריחה מן הגיהינום, גלויות לילדי הקטן, דברים רעים, האבולוציה של ברונו ליטלמור, הברירה, היזהר במשאלותיך, הקרבות האבודים של לאונרדו ומיכלאנג´לו, והמלך לא ידעה, יצירה עלומה, כמעט בלתי נראה, לחישת הצללים, לילה ולואיס, מברלין לשנחאי, מה שהזמן והעצב הותירו, נאמנות למקור , עולם של שפע, עין הכמהין, צעקה הפוכה, קרובים-רחוקים, תיק ריכטר, תעלומת האיש שמת צוחק.

הספרים החדשים במרץ 2014:
אביגיל, אהבה היא תמיד של שם, אור קדומים, אידיופתיה, איך לעשות מכה באסיה, אלה החיים, אלופי התמימות, אמנות הסיפור של אהרן אפלפלד, אני ליאונה, בית הסודות, בעולם לא מתוקן, ג'פנטאון, האדמה הטובה, האיש מסין, ההתנגדות היהודית לציונות, החלוץ החברתי: ד"ר ישראל כץ, היהדות שלא הכרנו, היפנוזה: דרכה של הנפש ליצור את הגוף, הישראלים שביקשו לרפא את העולם, הכלה המתחזה, המחברת האדומה, המתים אינם יודעים, הסוד הקדמוני, הרשעת חפים מפשע בישראל ובעולם, חותמם של הדברים כולם, חלומות של אחרים, חלומותיהם החדשים, טיפול קצר מועד, ילדיהם של שומרי הפילים, ימים של בהירות מדהימה, כולם בשביל אחד, כיוון הנדידה, להיות בעולם, להציל את מוצרט, לקראת פילוסופיה של הצילום, מופע-העצמי, ספינת העבדים, היסטוריה אנושית, עוברת אורח, עירום בין זאבים, פסיכואנליזה והגאולה העברית הקדומה, פרקליטי העשוקים , קץ האושר, רוגטקה, סיפורים, רודריגז, שאלת פתיחה, שני פשעים, תאנה ממתינה לשמיים.

ספרים

סמיוטיקה - בניית אתרים, עיצוב אתרים