|  אפריל 2014 |  מרץ 2014 |  פברואר 2014 |  ינואר 2014   

 | ספרים 2013-14 | ספרים 2012 | ספרים 2011 | ספרים 2010 | ספרים 2009 | ספרים 2008 | ספרים 2007 | ספרים 2006 | ספרים 2005 | 

» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» פרויקט נחום גוטמן
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007

גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

| כולם | ספרים בחודשים |
| אודות טקסט | יצירת קשר |
פרטיות בטקסט

ספרים חדשים בפורמט RSS

Google


» טקסט  » ספרים תרגום  » ספרים חדשים באפריל 2008       חזור

אבל מי זוכר
מאת: גרג הורביץ
The Crime Writer - Gregg Hurwitz

ההוצאה:

עברית וכתר

אבל מי זוכר, מתאר את מעלליו של אנדרו דאנר, סופר מותחנים ותסריטאי מצליח, שמתעורר יום אחד בבית החולים בלוס אנג'לס ומגלה שעבר ניתוח להסרת גידול במוח.

דאנר לא זוכר את הניתוח. הוא גם לא זוכר שבלילה הקודם נמצא חסר הכרה ליד גווייתה של חברתו לשעבר, כשבידו סכין. הוא לא יודע אם רצח אותה. דאנר אינו זוכר דבר.

בלשי משטרת לוס אנג'לס משוכנעים שדאנר הוא הרוצח, אך הוא מתקשה להשלים עם האפשרות שהרג את האישה שפעם אהב. כשצעירה נוספת נרצחת בשיטה דומה - ודאנר הופך שוב לחשוד המיידי - הוא מבין שהוא רק דמות בסיפור שכותב מישהו אחר. מישהו שטווה סביבו בגאוניות שטנית רשת של ראיות מפלילות - הרוצח עצמו.

אבל מי זוכר
שתפו אותי

דאנר יוצא בעקבות הרוצח. כסופר מיוּמן, הוא מתעד בזמן אמת את המרדף שהופך מפתיע ומסוכן מרגע לרגע. וכך הוא כותב את אבל מי זוכר - מותחן מרגש ואנושי, שבו כל אחת מן הדמויות, גם המרושעת ביותר, מתמודדת עם עבר כאוב והווה טרגי. הספר תורגם ל-15 שפות ועכשיו יוצא לאור בישראל.

גרג הורביץ למד באוניברסיטת הרווארד, שם הוכתר כאתלט מצטיין על הישגיו בקפיצה במוט, התמחה באוניברסיטת אוקספורד בטרגדיות של שייקספיר, ותוך כך התמכר לכדורגל. הורביץ הוא מחברם של שמונה רבי מכר בינלאומיים, שחלקם כיכב בראש רשימת רבי המכר של ה-L.A. Times. במסגרת התחקירים לכתיבת הספרים הוא רכש מיומנות בטכניקות של זיהוי פלילי, הצטרף לכתות אזוטריות והשתתף בפשיטות של הקומנדו הימי האמריקני. הורביץ מתגורר בלוס-אנג'לס ומקפיד לשחק כדורגל ולהיפצע באופן קבוע.

אבל מי זוכר מאת: גרג הורביץ בהוצאת עברית וכתר, תירגמה מאנגלית: טל ארצי, עיצוב העטיפה: ענת וקנין אפלבאום, 339 עמודים.

אבל מי זוכר | פתיחה
התעוררתי עם אינפוזיות בשתי הידיים, צינורית הזנה תקועה באף ולשון לחוצה לשיניים, עבה וחסרת תחושה כמו גרב. חלל הפה שלי להט ועמד בו טעם מתכתי, ושיני הטוחנות התנדנדו בחניכיים מרוב שחרקתי בהן. מצמצתי מול האור המסנוור ובהיתי בעיניים עצומות למחצה בפרצוף מטושטש של גבר שישב בפישוק על כיסא הפוך, כשזרועותיו החסונות נחות זו על זו ופיסת נייר משתלשלת מאחד מאגרופיו המרובעים. הוא היה כה קרוב אלי שהיה ברור שזה לא מקרי. מאחוריו עמד גבר נוסף, לבוש כמוהו: בלייזר מקומט, עניבה מעוקמת קשורה ברישול סביב צווארון פתוח ומשהו מבריק תלוי על הירך. רופא שהזיזו אותו הצידה לתפקיד צופה עמד ליד הדלת והתעלם מההבהובים והצפצופים האלקטרוניים. הייתי בבית חולים.

עם ההכרה הגיע הכאב. בלי מנהרות מוצפות אור, בלי זיקוקים מתפוצצים או קלישאות שחוקות אחרות, רק כאב - אדיש ועקשני, כמו רוטוויילר שמרסק עצם. נשימה צרודה בקעה מגרוני.

"הוא התעורר," אמר הרופא מרחוק. אחות צצה פתאום משום מקום והחדירה מחט לאינפוזיה שלי. כעבור שנייה פשטה חמימות בעורקי והרוטוויילר נח לרגע ושאף אוויר. הרמתי את זרועי ואיתה שובל ארוך של צינורות, ומיששתי נקודה מעקצצת בראשי. במקום שיער, נתקלו אצבעותי בתלם דוקרני של תפרים וזיפים קוצניים. לתחושת הבלבול שלי הצטרפו סחרחורת ובחילה. כשידי שבה למקומה על החזה הבחנתי בסהרונים כהים מתחת לציפורני.

חפרתי איפה שהוא?

השוטר שישב על הכיסא לידי הפך את הנייר שבידו וראיתי שזה תצלום.

תצלום של זירת פשע.

קלוז-אפ על גוף של אישה, מהצוואר עד המותניים, הבטן מכוסה כולה בדם כהה שנקרש. נקב צר מתחת לצלעות הלך ונמוג בחשכה, כאילו נדרש פלאש חזק יותר כדי לחדור למלוא עומקו.

הרמתי את ידי כדי לסלק את המראה מעיני, ובאור הפלואורסנטי הכחול ראיתי שלזוהמה מתחת לציפורני יש גוון ארגמני. בגלל הכאב, או אולי בגלל התרופות, הרגשתי שבטני מתהפכת. רק אחרי שני ניסיונות כושלים הצלחתי לבסוף לומר משהו, בקול חורקני שבקושי נשמע מבעד לצינורית הפלסטיק. "מי זאת?"

"הארוסה שלך לשעבר."

"מי... מי עשה לה את זה?"

לסתו של הבלש נעה פעם אחת, באטיות, משמאל לימין. "אתה."

אבל מי זוכר | 1
המכונית שלי המתינה בחניון הרכבים המוחרמים. יש לי טויוטה היילנדר מהדגם ההיברידי. קניתי אותו כדי שאוכל לנהוג ברכב שטח ועדיין לחשוב שאני מצפוני וידידותי לסביבה. התנעתי אותה, הנחתי את ידי על ההגה, וניסיתי להסתגל מחדש לתחושה המוכרת היטב. ראשי זמזם. הצלקת שלי, שברובה כבר היתה מוסתרת מתחת לשיער שצמח מחדש, עיקצצה. הרגשתי לחץ בתוך הגולגולת, כאילו אני רוצה לבכות אבל הדמעות שכחו את הדרך. הרדיו פעל וספרינגסטין שוב הלך לנהר, למרות שכבר שלושה עשורים לא יצא לו מזה שום דבר מלבד לב שבור ועבודה קשה. תהיתי אם השארתי את הרדיו פתוח, או שמא בשלב כלשהו כשהמכונית השתרכה מאחורי הגרר מישהו לחץ על הכפתור. האם שמעתי מוזיקה בנסיעה הלילית האחרונה שלי? האם אני נהגתי? הייתי לבד?

מובן שנאלצתי לשלם את דמי איחסון הרכב - שש מאות ומשהו דולר. השתמשתי בכרטיס האשראי שנשאר בארנק כשהשלטונות שמרו עליו בשבילי. בדרכי הביתה חלפתי ליד שלט ניאון צהוב מרצד, וכשחניתי לידו הרגשתי התרגשות קלה. ההבטחה הצפונה בחנות משקאות חדשה.

"אני רוצה בורבון. יש לך במקרה בלנטון?"

"שלילי." הבחור מאחורי הדלפק לא טרח להסיר את עיניו מטלוויזיה שחור-לבן בגודל של שעון מעורר. סיגריה עם שובל אפר ארוך להדהים השתלשלה מבין שפתיו. לא הצלחתי לראות את המסך, אבל שמעתי כתב מעדכן את הצופים בקורותיו של איזה שמוק ששמו היה זהה לשלי.

"נוב קריק?" שאלתי. הוא הניד בראשו לשלילה. "מייקרס?"

מבטו נדד אלי ונח עלי לרגע. "ג'ק דניאלס."

יכולתי להסביר לו שג'ק דניאלס הוא לא בורבון אלא ויסקי טנסי, אבל חשבתי לעצמי שאולי כדאי שהוויכוח הראשון שלי עם שובי לעולם יהיה בעניין קצת יותר עקרוני. יין בקרטון, למשל.

"יש לך ג'ק דניאלס סינגל ברל?"

"אה-הא, סינגל ברל דווקא יש לנו."

כשיצאתי מהחנות הרגשתי במבטו הנעוץ בעורפי.

שתי דקות אחר כך הייתי על מלהולנד דרייב, כביש האספלט שמשתרג כמו גפן על קו הרכס של הרי סנטה מוניקה, שולח קנוקנות צפונה דרך עמק סן פרננדו לסנטה אנה ולנהר, ודרומה עד אגן לוס אנג'לס. בצדו המזרחי של הכביש עוצרים תיירים בשוליים ומצלמים את הוליווד מכריזה על עצמה באותיות קידוש לבנה. ארמונות פרסיים ומוטציות של ארכיטקטורה ספרדית רובצים על פסגות ומדרונות לאורך הכביש, חבויים מאחורי שערים גדולים וחומות של אבן. זוהי דרך מסוכנת, טובלת בהון וברומנטיקה, מולדתם של מעקי ביטחון שבורים, של פיליפ מארלו הבלתי צפוי, של הפנטזיה של דיוויד לינץ' ושל תחרויות נהיגה של שיכורים בשתיים בלילה. סביר להניח שתנהגו בו במהירות מופרזת ותהנו מכל רגע.

הלילה לא עברתי את המהירות המותרת כי חשבתי שכבר יש לי די והותר צרות. נסעתי על מלהולנד-מערב, עליתי על מסלול ההשתלבות, ואחרי תמרור העצור השתלבתי בתנועה בכביש 405. הרחוב ללא מוצא שלי נראה כמו שנראה תמיד: זרוע בפנסי רחוב, עם אותם שבילי גישה מתעקלים ואותן כניסות מוארות. שאון הכביש המהיר המרוחק נשמע כמו המיית הגלים. ביתי היה חשוך, אבל עצרתי מולו כדי להתבונן בקווי המתאר שלו. למרות העדרי לא חל בו שינוי: ריצ'רד נאוטרה לעניים. מישורים מצטלבים וזוויות ישרות עשויים מפלדה, זכוכית ובטון, שהשתלבו כולם למראה נחמד אבל רחוק מאלגנטיות. אחרי שחתמתי על חוזה לספר השלישי שלי התחננתי, לוויתי, ושוב לוויתי כדי ליהנות כמו כולם מהשפל הנצחי בשוק הנדל"ן של לוס אנג'לס. שילמתי מחיר מופקע, אבל הנוף הנפלא שנשקף מהחצר האחורית שלי היה פיצוי הולם. לא יכולתי להרשות לעצמי את הבית הזה לפני המשפט, קל וחומר עכשיו.

על המדשאה בחזית ביתי לא חיכו צוותי חדשות, צלמי פפראצי לא הסתתרו במכוניות חבוטות, והרלדו ריברה לא ארב לי, מוכן להסתערות, בבגדי הסוואה ושפם עבות.

חניתי במוסך הביתי שלי, שלפתי את הצנצנת ממתקן הכוסות ואת שקית הנייר החומה מהמושב האחורי ויצאתי מהמכונית. הרגשתי מוזר כשיצאתי כך, כמעט בידיים ריקות אחרי תקופה כה ארוכה. בלי תיקים, בלי מזוודות, רק עם הבגדים שלעורי, בקבוק משקה בשקית וגידול מוח בצנצנת.

למרות שנעדרתי מהבית ארבעה חודשים הכול נראה מוכר. דלת הכניסה שנתקעת קלות כשהיא מתחככת במפתן. הריח המיוחד של חלל הבית, תערובת עתירת שכבות של חומרי ניקוי ומירוק, קפה ושעווה. דברים שקניתי, החלטות שקיבלתי. הרגשות שגאו בחזי התפרצו ברגע שהדלת נסגרה מאחורי. לבדי בבית, סוף סוף בכיתי, בעמידה, בראש מורכן, הדמעות נטפו והכתימו את הרצפה, פרצו דרך היד שהידקתי בחוזקה לעיני בניסיון עקר למנוע מהכאב לעלות על גדותיו. איני יודע כמה זמן עמדתי שם ורעדתי, אבל כשהסרתי לבסוף את ידי הסתנוורתי מאור המנורה שמעלי.

חציתי את המטבח עם מכשירי הנירוסטה והארונות מעץ טיק בצעדים כבדים. חלפתי על פני המבואה עם ההדפסים החוזרים על עצמם של וורהול, שאפילו לי נמאס מהם כבר מזמן, ועל פני גרם המדרגות הרחב. הכול נראה קר ודוקרני: אריחי הריצוף, הפינות הזוויתיות של משטחי השיש, ידיות המגירות המחודדות. הכול סביבי היה מזויף, שחצני. הייתי אמור לחוש הקלה עם שובי הביתה, אולי אפילו שמחה, אבל כל מה שהרגשתי היה ספק עמוק בעצמי.

פניתי לרהיט המשומש האחד שהיה בבית: כורסה כבדה בחדר המשפחה שהיתה מרופדת בעור מהוה, עם כפתורי פליז לקישוט והדום תואם. מישהו שהתגורר ליד מלרוז ומכר את תכולת ביתו הציב אותה על המדרכה, ואני חלפתי עם ההיילנדר שלי לידה ועצרתי בחריקת בלמים. הושבתי את ג'ק דניאלס ואת הגידול זה לצד זה על שולחן הקפה שיחליפו ביניהם סודות מקצועיים וצנחתי על הכורסה. לראשונה מזה ארבעה חודשים שרירי הכתפיים שלי התרפו.

נשימה עמוקה, נשיפה ארוכה ככל האפשר.

שום דבר שכתבתי עד היום לא השתווה לזה, והיו לי שפע של הזדמנויות לרקום עלילות. חמישה ספרים שלי יצאו עד כה לאור. שלושה מתוכם נקנו על ידי אולפני קולנוע. אחד מהם אפילו הפך בפועל לסרט, אם כי יש להודות שגם אני וגם הקוראים שצפו בו (כל השלושה) התקשינו למצוא דמיון כלשהו בינו לבין המקור, זאת למרות שאת טיוטת התסריט הראשונה כתבתי בעצמי. הסרט, שסיפר על כומר שהוא גם צייד ראשים, נקרא למרבה הבושה "תפילת הצייד". כיכב בו שחקן טלוויזיה ששאף להפוך לכוכב קולנוע, אלא שכוכבו דעך. הספרים שלי מתארים את עלילותיו של דרק צ'יינר, בלש מחלק הרצח של משטרת לוס אנג'לס (שבפלופ הנ"ל הפך לדאבונו הרב לאב צ'יינר). מי שקורא אותם לומד שכאב גורם להתפוצצויות של כתמים לבנים מול העיניים וזעם הולם ברקות. מה שהספרים שלי לא מצליחים לתאר הוא איך מרגיש אדם שרואה את גופתה המעוותת של ארוסתו לשעבר בתצלום מזירת פשע, וכמה קשה לנקות דם שהתייבש מתחת לציפורניים.

חשבתי שאני מכיר את העולם אבל הכרתי אותו רק מבחוץ. ברגע שנכנסתי למעי הלוויתן, ברגע שמיצי העיכול שלו התחילו לפעול עלי את פעולתם, גיליתי שאיני יודע דבר. גיליתי שהייתי רק תייר בצד האפל של החיים, משקיף מרחוק על היצורים המשחרים לטרף.

מבטי נדד על פני החדר ונח על שורת הכותרים שלי - בכריכה קשה, בכריכה רכה, מתורגמים לשפות זרות - וקלטתי פתאום עד כמה אפילו החשיבות המועטה שייחסתי להם היתה מוגזמת. הרגשתי שאיני מסוגל להאמין יותר לשום דבר בעולם, שאני מתקשה לחשוב שיש איזשהו היגיון בבסיס החלוקה להצלחה ולכישלון. הכורסה שקניתי ברחוב, שמגעה בגופי היה יציב ומנחם, היתה בעיני יקרה מפז. אבל שמי המוטבע על חמש כריכות בוהקות? יום אחד אהיה רק זיכרון עמום, אני ועוד סלבריטאים ליגה גימל כמוני, חבר נוסף בשורה ארוכה ומאובקת של אנשים שהתחככו בתהילה. בעוד שנים מהיום, בארוחה חגיגית, יעורר פתאום ביטוי כלשהו את זיכרונו של איזה אורח שחצן ולהוט לפטפט. ומסובים אחרים סביב השולחן יהנהנו בראשיהם וישקרו בחביבות: אנדרו דאנר. נשמע מוכר. תזכיר לי...

ומה יענה להם השחצן שלנו? ידלה עלילת מסתורין שלמה מנבכי מוחו הסנילי? יסביר את השאלות המשפטיות הסבוכות שהתעוררו בפרשה? או פשוט יכריז בקול על מה שקבעו הצהובונים: הוא היה רוצח.

גם עכשיו, כרגיל, מיששתי ללא הרף את ראשי, את רכס רקמת העור המתקשה, הישות המוכרת היחידה שליוותה אותי מימי הערפל האמנזי שלי. הצלקת במקום שבו חפרו לי לתוך המוח טיפסה היישר מאוזני השמאלית, ממש ליד קו השיער, והתעקלה קצת לכיוון המצח. נגעתי בסימן הוורדרד פעמים כה רבות עד שהכרתי בו כל מילימטר, כאילו הגבשושיות והחתכים צפנו בחובם תשובות בכתב ברייל.

הדלקתי את הטלוויזיה כדי לברוח מעצמי, אבל הייתי גם שם. פרצופי ההמום בהקראת פסק הדין. מסך מפוצל כמיטב המסורת של משפחת בריידי עם תובעים, פעילים למען זכויות הקורבן ואלן דרשביצים למיניהם. ראיון עם המורה שלי מכיתה ז'. הסרטון המוכר של ביתה של ז'נבייב שצולם ממסוק. מנחה טלוויזיה שנון במיוחד שהשתעשע בעיבוד פוטושופ של תמונות שלי מבית המשפט בגירסת שלושת הקופים - לא רואה, לא שומע, לא מדבר.

הצלחתי לא רע כסופר, אבל לתהילה האמיתית הגעתי כרוצח. או-ג'יי סימפסון, האחים מננדז, לינט פרום, ג'וני סטומפנטו. הפכתי לאחד מהם. סאגה קלאסית של גורל ובושה. עוד עיבוד מודרני לאחד הסיפורים על האנשים המגוחכים האלה עם זרי דפנה על הראש וחצאיות עד הברכיים. פנדורה הטיפשה שלא התאפקה ופתחה את התיבה. המטורף שחיסל את אבא שלו ודפק את אמא שלו. שמעת על ההוא שהתעורר ואפילו לא ידע שרצח את האקסית שלו? הפכתי לנושא הפטפטת בסטארבקס, מוקד הקשקשת בג'מבה ג'וס, לשורת המחץ בתוכניות המלל ברדיו.

כיביתי את הטלוויזיה וישבתי בדממת מוות.

מה אני הייתי חושב במקומם אלמלא הייתי מכיר אותי? מניע. אמצעים. הזדמנות. מול כל אלה, איזה סיכוי יש לתחושת בטן?

מה אמרתי על דוכן העדים? "אני מאמין שכל אחד מסוגל לעשות כל דבר." אלא שבסיפור שלי עצמי הייתי למרבה הצער מספר לא מהימן. חסרו לי כמה עובדות מוצקות שאוכל להניח בחבטה על השולחן, לצד הוויסקי טנסי והגידול היפהפה שלי.

הבן של השכנים, דיקטטור שמנמן וממושקף שנראה כאילו יצא הרגע מהקומיקס של גארי לארסון, הכה שנית: הוא פצח בנגינת חצוצרה והתאמן בזיופים קולניים על שירה של שלגיה, "נשרוק ונעבוד". "כולנו יחד במהירות נגמור את המלאכה."

קמתי מהכורסה והסתובבתי בבית להתוודע אליו מחדש. על שולחן המטבח המתנדנד, ליד שתי שקיות נייר חומות מלאות מכתבים, ראיתי פתאום את מעמד הסכינים שלי מתוצרת "שאן" חתום בשקית ראיות שקופה. המראה הקפיא את דמי. קבלת פנים סימפטית מהמשטרה או מהתביעה כדי לנער אותי למקרה שחלילה השתעשעתי ברעיון לחזור לשגרה. קיבלתי את סט הסכינים העשויות מפלדת אל-חלד מחושלת כמתנה פאסיבית-אגרסיבית מז'נבייב, שידרוג משמעותי לעומת הסכינים העלובות עם ידיות הפלסטיק שהיו לי עד אז. הוא היה זהה לסט היקר שלה עצמה, צמד חמד. במשפט הופיעו הסכינים שלי בתפקיד אורח, מין קטע תיאטרון קטן וחביב. אתם מבינים, מושבעים יקרים, יש לו סט בדיוק כמו שלה, נוצץ וחד, שהוא קיבל במתנה ממנה! זה מה שנתן לו את הרעיון!

סכין הפירוק מהסט של ז'נבייב שימשה כראיה מרכזית במשפט. אמרו לי שזו היתה הסכין שתקעתי לה בבטן.

הוצאתי מספריים מהמגירה וגזרתי את שקית הראיות. החזרתי את מעמד הסכינים למקומו על השיש בטקסיות משונה. כידררתי את השקית והשלכתי אותה, ואחר כך נשענתי על השיש לרגע.

ניסיתי להתאפס, להיזכר איך אני אמור לטפל בעצמי. הדבר האחרון שחסר לי עכשיו הוא התקף של אחרי ניתוח. חילצתי את הגלולות שלי מהכיס, הנחתי גלולת דילנטין אחת על הלשון, ובלעתי אותה עם מי ברז שלגמתי מכף ידי. איזו שיבה פתטית הביתה.

בכיור היו כוס ריקה וקערית לבנה עם חתיכה כתומה מיובשת בדוגמת פייזלי: ראיה חותכת לקיומו של מלון. ארוחת בוקר, ה-23 בספטמבר, האירוע האחרון לפני הניתוח שהצלחתי לזכור באופן מוחשי. בחנתי את הכלים כאילו היו ממצאים ארכיאולוגיים. הדחתי אותם והחזרתי אותם למקומם ואחר כך השתרכתי עם שקיות המכתבים והגידול במעלה המדרגות, ומשם לאורך המסדרון התלוי שסוכן הנדל"ן שלי קרא לו "כבש".

עוד תרועות נלהבות מבית השכנים: "נשיר ניגון עליז. כשמזמרים העבודה גורמת רק שמחה."

מחדר העבודה שלי נשקף הנוף היפה ביותר בבית. דלתות הזכוכית עם הבידוד האקוסטי שבינו לבין לחדר השינה היו עכשיו סגורות. הכיסא שלי היה מוטל על הרצפה הפוך. הוא צץ בשדה הראייה שלי, כמו גווייה מאיימת, כשהגעתי לקצה גרם המדרגות. בהיתי בו כמה שניות ואחר כך הרמתי אותו. האם אחד השוטרים הפיל אותו בשעת החיפוש? אולי פורץ? ואולי עבדכם הנאמן בעיצומו של בלק-אאוט בגלל הגידול?

בסל האשפה היו ניירות מקומטים: פקס עם הצעה ממו"ל איטלקי, כרטיסים ישנים למשחק בייסבול של הדודג'רס וכמה עלוני פרסומת. שאריות מיום שגרתי ששקע בתהום הנשייה. הסתכלתי במחשב כף היד שלי והרצתי אותו לאחור על פני כל הפגישות שהחמצתי, עד שהגעתי ל-23 בספטמבר. המסך היה ריק בהתאם. כשהחזרתי את המכשיר למטען הכתה בי במלוא מוזרותה העובדה שאני עורך חקירה על עצמי. הייתי פולש בביתי שלי.

לחצתי על כפתור הרמקול בטלפון שלי והתחלתי לחייג (התכוונתי להזמין משהו לאכול למקרה שאי פעם יחזור לי התיאבון), אבל אחרי שלוש ספרות הבחנתי שאיני שומע שום צליל. פשפשתי בשקיות המכתבים ודליתי מתוכן הודעות ניתוק לא מעטות. למרבה המזל החשבונות על השירותים האחרים, והטלפון הנייד ביניהם, שולמו בהוראות קבע מחשבון העו"ש ההולך ומידלדל שלי, ומכשיר המוטורולה עצמו המתין בצייתנות במטען על השידה. תקעתי בו את האוזנייה וחייגתי.

כשמוזיקת ההמתנה של "פסיפיק בל" ניסתה לגבור על שלגיה שעדיין הצטווחה מבית השכנים, עברתי על הדואר האלקטרוני שלי. מכתבי תמיכה מחברים ומקוראים, כמה מכתבי נאצה מאנשים שהיו משוכנעים באשמתי, ושלל פרסומות לוויאגרה ולהגדלת הפין שהעדפתי להאמין שהן דואר זבל ולא תוצאה של שיווק ממוקד. גללתי את העמוד למטה עד לתאריכים הקרובים למותה של ז'נבייב, וראיתי בתערובת של הקלה ואכזבה שאין בהם דבר חריג.

יצאתי מהדואר האלקטרוני ובהיתי במסך הריק. המחשבה שיהיה עלי לכתוב משהו בקרוב - או למען האמת, לכתוב משהו בכלל - הטילה עלי אימה. אין כמו טראומה הגונה בסגנון הישן כדי לחשוף את הפינוק והאהבה העצמית הכרוכים במקצוע שלי. וגם את חוסר המעשיות שבו. הלוואי שהייתי צריך לנתח עכשיו מישהו, ואם לא לנתח, לפחות לטפל באיזה יתום, כל דבר חוץ מלשבת מול המסך ולהעמיד פנים שאני מסוגל להמציא משהו שיעניין מאות אלפי אנשים, רובם בעלי עיסוקים יותר מועילים.

סרג' עלה על הקו סוף סוף ושאל איך יוכל לעזור לי עם השירות המעולה שלהם. הסברתי לו שלא שילמתי את חשבון הטלפון שלי בזמן, אבל ברצוני לעשות זאת עכשיו ושאני מבקש שיחבר את הקו שלי מחדש. אחרי שהצליף בי עם קנסות למיניהם ועמלות חיבור מחדש, שאת כולם הבטחתי לשלם בהכנעה רבה, הוא נאנח באכזבה וביקש את מספר כרטיס האשראי שלי.

"אני יכול להישאר עם אותו מספר טלפון?" שאלתי בלהיטות להיאחז בכל דבר מוכר.

"לא ביטלנו לך את השירות, רק הקפאנו אותו," אמר סרג', "אז אין בעיה, נשלח אליך מישהו לחבר את הקו מחדש."

"מתי?"
"עד יום חמישי הבא."
"לא תוכל לשלוח מישהו יותר מוקדם?"
"אולי כן, אבל אני לא יכול להתחייב על זה."
זה בהחלט לא נשמע לי כמו שירות מעולה.
"תקשיב," אמרתי. "אני לא יכול להישאר עכשיו בלי טלפון."
"אז אולי לא היית צריך להתעלם מהחשבונות שלך ארבעה חודשים?"
"הגעתי במקרה לשירות לקוחות בהודו?"

השתררה שתיקה קצרה ואז הוא אמר, "אה, כן. אנדרו דאנר. היית בכלא." מתברר שלנסיבות המקלות שהעניקו לי את חירותי לא היתה השפעה דומה על חברת הטלפונים. סרג' נותר איתן בדעתו. אז ניתקתי את הטלפון הנייד שלי, כיביתי את המחשב, ועזבתי את חדר העבודה לנפשו.

חדר השינה שלי סיפר סיפור משלו: מעשה בעזיבתה של אפריל. דלת פתוחה מעט, מצעים סתורים. על המדף בחדר האמבטיה היו חלק מכלי הרחצה שלי הפוכים, כי אפריל אספה את חפציה בסערה והשליכה אותם לתיק. סכין גילוח ורדרדה נזנחה מאחור במקלחת. אולי אנסה אותה אחר כך, לזכר הימים הטובים. בעזיבתה החפוזה שמטה אפריל גרב על הרצפה ליד הכיור.

היינו עדיין בשלב ההתלהבות הראשונית של רומן חדש. אפריל היא אורטופדית, עם פנים גלויים ויפים ומזג רגוע שזקפתי בקנאה לזכות העובדה שגדלה במערב התיכון. נפגשנו כשהיא בדקה אותי אחרי שפיצחתי את עצם הבריח במשחק כדורסל מאולתר בבלבואה פארק. מגע ידה היציב, האכפתיות שלה המשולבת בהיגיון בריא, פניה הסמוכים לפני כשסובבה את ידי לבדיקה כזו או אחרת: לא היה לי שום סיכוי. הספקנו להיות שלושה חודשים ביחד, וחלמנו חלומות שהתאימו יותר לזוג בני עשרה מאשר לצמד בני שלושים ושמונה קשי עורף שכמונו. שיחות טלפון לפני השינה. גלידה מהמכל במיטה. קלאסיקות של הווארד הוקס עם פיצה מפברוציני. פה ושם נשארנו לישון יחד, רק כדי להתאמן. ואז רצח אכזרי.

הוא קטע איזו תחושה של קלילות ותקווה שכבר לא האמנתי שאזכה להרגיש שוב, לא במחצית השנה שחלפה מאז פנינו ז'נבייב ואני לדרכינו הנפרדות, המבולבלות. או אם לקבל את גרסת התביעה וקרייני החדשות, לדרכינו המרירות, הנזעמות.

הרמתי את הגרב של אפריל ושוב הוצפתי ברגשות, אבל החלטתי שאני לא יכול להרשות לעצמי להפוך לשלולית בגלל חתיכת בד. הנחתי את הגידול על שידת הלילה, סידרתי את המצעים והתיישבתי על המיטה. תהיתי איזו בדידות מצפה לנו מעכשיו, לי ולגידול.

בהיתי בגוש הצף של תאים חומים ומחשבותי נדדו שוב לז'נבייב, למותה האיום, למעורבותי המסתורית והאיומה עוד יותר במוות הזה. ההעדפות של ז'נבייב, ההתבטאויות שלה - תמיד היה להן איזה גוון אקזוטי שלא יכולתי לעמוד בפניו. כמעט כל דבר בה היה מושך בעיני. הדעות הנחרצות שלה. התשוקות הברורות שלה. היא היתה אישה גדולה עם אגן רחב וירכיים עבות, שלשם שינוי חשה בנוח - לא, חשה ביטחון - בגופה ובמה שהיא יכולה לעשות איתו. אני זוכר אותה בעיקר כאוסף של תחושות. החיכוך של לחיה החלקה בחזי. עקבות ריח ה"פטיט שרי" שלה על הכר. אגלי הזיעה על גב הבהט שלה. פניה כשישנה - היו לה פנים חלקים כפני ילד. לא היה בה רוע, בז'נבייב, והיא אף פעם לא נראתה רע. קשה לתעב מישהי שאין בה רוע. זה דורש גישה הרבה יותר מכוערת. אני לא מיהרתי להגיע לשלב הזה, ואילו ז'נבייב דהרה קדימה ותיעבה את מצבי הרוח בשביל שנינו. הייתי מאוהב בה, ברור, אבל הייתי מאוהב עוד יותר בניסיון לשמור עליה שלא תתפרק. ובניגוד אלי, היא היתה מספיק דקת הבחנה כדי לקלוט את הבעייתיות שבכך.

בלילה שבו נפרדנו היא ביצעה את כל הרפרטואר שלה. יצאתי בערב מחדר העבודה, ומצאתי אותה יושבת בחדר השינה שלי וצופה בסצנת ההדחה מ"הרווק" עם מכל גלידת צ'אנקי-מאנקי בחיקה. היא נופפה לעברי בכפית שבידה כדי לאותת לי שלא אסיח את דעתה מהטלוויזיה. "הג'יין הזאת היא פרה דוחה והיא צריכה לעוף." המבטא הצרפתי הקל שלה עמד בניגוד לנחרצות האמירה הזאת, ואני כבשתי חיוך. אחר כך היא אמרה בציחקוק שטני: "בוא נצא לאכול משהו. אם נישאר בבית רק נריב או נזדיין." היא אחזה בידי מעבר לשולחן המסעדה בהבעה רכה מאקסטזה, ומנתה באוזני את כל התבלינים בנקניקיות המרגז. הלכנו הביתה ועשינו אהבה, הזענו ברוח החמה שחדרה מבעד לווילונות. בלילה איבדתי אותה לטובת אחד ממצבי הרוח השחורים שנפלו עליה. היא התייפחה במקלחת. "אין יותר כבוד בשום דבר. הכול כל כך עלוב."

היא ישבה על רצפת המקלחת והמים הכו בחזה. השתופפתי לידה בחוסר אונים מוכר ושרוולי החולצה שלי נרטבו מהזרם. "מה כל כך עלוב?"

"הכול. הטלוויזיה. כלום. אני מצטערת. הראש שלי דפוק. זה אחד ה... אני מצטערת. זה לא פיר כלפיך. עדיף שאני אלך."

התעוררתי מתישהו לפנות בוקר וגיליתי שידיה הקרות והלחות לופתות את ידי, שיניה הקדמיות נושכות שפה תחתונה חיוורת, ועיניה מבקשות נחמה גם כשאמרה: "זה לא ילך בינינו." כבר לא היה לי כוח לנסות לשכנע אותה. היא התחברה באייפוד לאיזו אופרה כדי שלא נוכל לריב כתירוץ לחרטה ברגע האחרון, וארזה את מעט החפצים שהיו לה אצלי.

כל הפטפטת עליה בתקשורת הבהירה לי כמה קשה היה להכיר אותה באמת. בניגוד לטענותיה המעורפלות על כך שהיא מנהלת חלק מנכסי הנדל"ן של משפחתה, היא לא עבדה. היא הרבתה לקרוא. היא הלכה להצגות יומיות. היא הכירה מאפיות טובות. היא לא ביקשה הרבה מהחיים ובסופו של דבר קיבלה מהם עוד פחות. חשבתי עכשיו על כל החוויות שהיא אף פעם לא תזכה לחוות. העולם התכחש לה ואין דרך חזרה.

רציתי לנער מעלי את ארבעת החודשים האחרונים כאילו היו חלום מעיק, אבל יש עובדות שהן כמו סלעים גדולים. נתקלים בהם בדרך. יש להם קצוות משוננים שחותכים את הידיים של מי שמנסה להזיז אותם. שבועות אחרי מות אמי הייתי מתעורר בבוקר ומתגמד למחשבות הבסיסיות, הילדותיות ביותר. "הלוואי שזה לא נכון. הלוואי שזה לא קרה באמת." לא הצלחתי לעכל את מותה. כעבור שנה וחצי מת גם אבי והכאב היה גדול באותה מידה, אלא שאז לפחות הייתי קצת מתורגל. אבל איפה אני אמור לתייק את ז'נבייב עם הקרע בסרעפת?

"לא עשיתי את זה," אמרתי לגידול.

הוא החזיר לי מבט אדיש.

ירדתי למטה, פתחתי את הג'ק דניאלס ושאפתי את הארומה העשירה והמענגת שלו. אחר כך הלכתי למטבח ושפכתי את הנוזל הענברי לכיור. היהודים משאירים כוסית לאליהו הנביא, לבודהיסטים יש מנחת פירות, חברי כנופיות מוזגים כוס אחת לאחים המתים שלהם. צריך להאכיל את האלים, או שהאלים יאכלו אותך.

לא שהם לא אוכלים אותך בכל מקרה.

מכונת קפה מצופה פליז רבצה כמו לברדור על חלק גדול מדי מהשיש. קניתי אותה בשביל ז'נבייב בחמש הדקות הקצרות שבהן הכול עוד זרם בינינו, והפקתי ממנה חמישה-עשר ספלי אספרסו דלוח בעלות של 147 דולר לספל. במקרר היו שלושה בקבוקי מים וחפיסת שוקולד מריר שאפריל אכלה מחצית ממנה. ניגשתי לארון והוצאתי את הכוס והקערית הלבנה שרק לפני כמה דקות הכנסתי לתוכו. הנחתי אותן על השיש ובהיתי בהן כאילו ציפיתי שיתחילו לדבר.

ארוחת בוקר, ה-23 בספטמבר. הזיכרון האחרון שלי לפני שהתעוררתי בחדר ההתאוששות.

מבטי נדד בניגוד לרצוני לסכינים במעמד העץ שעל השיש. סקרנות אפלה טיפסה מעמקי בטני, כמו להבה כחולה לוהטת. כמו ויסקי בן עשרים שנה שמציף את הדם אחרי ריצה של שעתיים. התקרבתי למעמד העץ וניחשתי בהצלחה איזו מהסכינים היא סכין הפירוק. שלפתי אותה, הרגשתי את משקלה בכף ידי. נצנוץ מתכתי, אות יפנית על הלהב. השתמשתי בסכינים האלה ארבע-חמש פעמים לכל היותר. איך זה שידי מצאה את סכין הפירוק בקלות כזאת?

בהיתי בידי שעה ארוכה, ואחר כך בבבואה שלי בחלון שמעל הכיור: גבר אוחז בסכין, על ראשו צלקת מכוסה בקו שיער קוצני. צמרמורת חלפה בגבי.

הלכתי לבקר את קופסת הלחות שלי, ואחר כך יצאתי לכיסא נוח במרפסת. הנחתי את רגלי על המעקה ועישנתי את כל הסיגר עד החבק הצהוב המנוקד. החטא היחיד שעוד הרשיתי לעצמי בימים אלה. חוץ מכתיבה.

אם אחזור לכתוב אי פעם.

הלילה היה חשוך וקר, קור של ינואר. אנשים נוטים לשכוח כמה קרה לוס אנג'לס יכולה להיות בחורף: רוחות סנטה אנה, משבים מהאוקיינוס השקט, מטחי גשם זועמים עם איזה ברק מסכן פה ושם, כמו מונסון שמנסה להשתחרר מעצירות.

נוף הוא מרפא לכל מכאוב. נוף גורם לאנשים להאמין שיש משהו גדול מהם, שיש להם מקום על פני האדמה.

הבטתי בעמק סן פרננדו שנצנץ בחום לרגלי. כמו האוקיינוס, אבל יפה יותר כי זה היה ים של אורות, כי היו בו תנועה וחיים, כי הוא איפשר לי להישאר נבדל ועם זאת קשור לאלפי אנשים עם אלפי בתים ואלפי סיפורים, רבים מהם עצובים משלי. שדרת ספולבדה הסואנת, זורמת צפונה לאזורים של עוני מתגבר. ואן נייס - היפה רק מרחוק - שבה מקסיקנים משחקים כדורגל בשעות שאנשים אחרים עובדים, מצטלבים לפני בעיטת הפתיחה, כאילו לאלוהים אכפת מתוצאת משחק שכונתי בהנגאובר. כביש 405, מפל מתפתל של אורות קדמיים לבנים. כביש ונטורה הנמתח מזרחה, חולף על פני מוטלים עם שמות מעולם הזוהר וחדרים לפי שעה שגברים חרמנים מביאים אליהם נערי רחוב שבורים, או להפך. ואחרי מחלף קאוונגה מחכה העיר, פילגש חמדנית ומסתורית, שרועה על מיטת ניאון בחיוך של ספינקס, כפותיה שזה עתה עטו על הטרף נחות על מצע של חלומות מנותצים.

עצמתי את עיני וריחפתי על פני הוליווד של המגניבים והחקיינים שלהם, של צרכני התרבות ששמות מותגים מוטבעים על ישבני הקטיפה שלהם. דאיתי מאחורי מכוניות אולדסמוביל חירשות לצופרים עם לוחיות רישוי של ארקנסו, הנוסעות בשדרה במהירות של חמישה קמ"ש, ומתוכן משתרבבים ראשים נטועים על צווארים דרומיים עבים; על פני ילדים שחורים המתופפים בקצב על דליים לבנים הפוכים; על פני אפים גרמניים מתקלפים; ריח דביק של קרם הגנה; ערפיח רעיל; חישוקי כסף נעוצים בטבורים שזופים; פרסומות ל"גאפ" עם כוכבי פופ בכובעים רחבי שוליים; ולאורך הסמטאות להוליווד האמיתית, שזונות גוהרות בה מעל שלוליות קיא, ונרקומנים כושלים החוצה, מגרדים את כתפיהם עד זוב דם, וממלמלים את שיר הערש שלהם, "חייב לצאת מזה, אני חייב לצאת מזה."

דרך שרשרת מועדוני סטנד-אפ, שבהם בעלים מוויצי'טה צוחקים מבדיחות על ישו למרות המבטים שמלכסנות אליהם עקרות הבית החסודות; מועדונים שבהם בדרנים חובבים מזיעים על הבמה, ואולי, רק אולי, אחרי שהמלצריות ששמעו כבר הכול יפנו את הכוס הריקה השנייה מבין ה"שתי כוסות מינימום", אולי אז יקפוץ איזה כוכב קומדיה מפורסם לעבוד איתם על חומר חדש לתוכנית שלו. ואחר כך מערבה, ל"בויז טאון", שם זוגות הומואים בכל הצורות והמינים מאתגרים את הדמיון הסטרייטי המוגבל; שם לוחות מודעות עם פרסומות לפורנו-רך משקיפים על וילונות עור מקושטים במסמרים, על קלפי טארוט מנצנצים ועל סטודיו לקעקועים; שם זוגות אוהבים לוגמים קפה בטווח צעקה מהיכלות פורנו מעוטרים בפלסטיק סגול, ושלטי חניה נעוצים זה מעל זה כמו עמוד טוטם חסר כל פשר. על פני "אֵרְת' קפה" שבו גרושות שנמאס להן מהכול מכרסמות חסה אורגנית, פניהן נפולים מגלולות ומנופחים מקולגן, במלחמה שוחקת בשרים. לאורך הנחש החלקלק של סאנסט בולבארד, על אחוזותיה העתיקות, חנות ההאסלר הנוצצת והנועזת שלה והמנורות בצורת פרחי ציפורן המקשטות אותה בחגים. דרך שדרת הדקלים של בוורלי הילס, שפעמים רבות צילמו אותה אבל אף פעם לא הצליחו לתפוס אותה באמת, שגברים בחליפות ספורטיביות רוכבים לאורכה לוולנטינו על סאגוויי, וכוכבניות מטיילות בה עם כלבים זערוריים, וסוכני שחקנים עם אוזניית טלפון נייד בלתי נראית ממלמלים לעצמם מחוץ למסעדה או ברמזור, קשקשת בדרכים.

והלאה, לווסטווד, לברנטווד, שם אמהות מדוגמות מטיילות בשוקי איכרים, דוחפות עגלות מעצבים עם ילדים סימטריים, ומתפייטות בחולמנות על בתי מלון בבאלי. והלאה לפסיפיק פאליסיידס, לסנטה מוניקה קניון ולמליבו, לאורך קו החוף המנצנץ, שמריח כמו אגזוז ומעוטר בלשלשת שחפים, ודרך שרשרת קניונים מכוסי חריצים עמוקים בצבעי חלודה, כמו פסי עפרה או קפלים בגוף של אישה, והאוויר צלול במפתיע ורווי מלח. לחיי היו רטובות מהרוח ומהרגשות שגאו בי למראה האורות שלרגלי. לוס אנג'לס. חזיון תעתועים שהפציע פתאום, כמו זיעה קרה על גבם של כורי זהב ופועלי רכבות ולבש צורה כשמפיצי סרטים פיראטיים נמלטו מציפורני האולפנים של תומס אדיסון ולקחו סיכון ורכבת מערבה, חמושים בקשיחות של החוף המזרחי.

לוס אנג'לס. ארץ ההבטחה האינסופית. והכישלון האינסופי. לוס אנג'לס, עיר האכזריות הקטנונית. לוס אנג'לס, עיר של מלכים ליום אחד, שיזוף מלאכותי ושליחת ידיים גסה. של אפים חבושים אחרי ניתוח, תפריטי צ'אי ותביעות דיבה. לוס אנג'לס, של תוארי משרה בני שבע מילים ושני ג'יפים בחצר. של ראשים פתוחים לרעיונות חדשים ודעות מגובשות היטב. לוס אנג'לס, של שקיעות מסעירות ואוויר חמים ומשכר בלילה. של התבגרות מושהית, משחקי פיתוי בהילוך איטי ובלונדיניות חסרות גיל אך לא חסרות תחליף. לוס אנג'לס שבה כוכבת פורנו מתמודדת על משרת המושל וכוכב סרטי אקשן זוכה בה. לוס אנג'לס שבה כל דבר יכול לקרות בכל רגע לאיזה שמוק מסכן או איזה בן זונה בר מזל. לוס אנג'לס שבה הכול יכול לקרות גם לכם.

שבה הכול קרה לי.

© כל הזכויות שמורות לעברית הוצאה לאור

אבל מי זוכר - גרג הורביץ
The Crime Writer - Gregg Hurwitz

The Crime Writer - Gregg Hurwitz


לראש העמוד

| כתב עת - ספרים | בית חכם | עולם חדש | רמקולים | זכות הילד לכבוד
| סמיוטיקה | מטר | רמות | tom nifker

Google

הספרים החדשים באפריל 2014:
אבא אני כובשת, אופטימי א, אינטליגנציה תוצאתית, איש המבצעים - מייק הררי, אנטי שביר, ארמונות בחול, בריחה מן הגיהינום, גלויות לילדי הקטן, דברים רעים, האבולוציה של ברונו ליטלמור, הברירה, היזהר במשאלותיך, הקרבות האבודים של לאונרדו ומיכלאנג´לו, והמלך לא ידעה, יצירה עלומה, כמעט בלתי נראה, לחישת הצללים, לילה ולואיס, מברלין לשנחאי, מה שהזמן והעצב הותירו, נאמנות למקור , עולם של שפע, עין הכמהין, צעקה הפוכה, קרובים-רחוקים, תיק ריכטר, תעלומת האיש שמת צוחק.

הספרים החדשים במרץ 2014:
אביגיל, אהבה היא תמיד של שם, אור קדומים, אידיופתיה, איך לעשות מכה באסיה, אלה החיים, אלופי התמימות, אמנות הסיפור של אהרן אפלפלד, אני ליאונה, בית הסודות, בעולם לא מתוקן, ג'פנטאון, האדמה הטובה, האיש מסין, ההתנגדות היהודית לציונות, החלוץ החברתי: ד"ר ישראל כץ, היהדות שלא הכרנו, היפנוזה: דרכה של הנפש ליצור את הגוף, הישראלים שביקשו לרפא את העולם, הכלה המתחזה, המחברת האדומה, המתים אינם יודעים, הסוד הקדמוני, הרשעת חפים מפשע בישראל ובעולם, חותמם של הדברים כולם, חלומות של אחרים, חלומותיהם החדשים, טיפול קצר מועד, ילדיהם של שומרי הפילים, ימים של בהירות מדהימה, כולם בשביל אחד, כיוון הנדידה, להיות בעולם, להציל את מוצרט, לקראת פילוסופיה של הצילום, מופע-העצמי, ספינת העבדים, היסטוריה אנושית, עוברת אורח, עירום בין זאבים, פסיכואנליזה והגאולה העברית הקדומה, פרקליטי העשוקים , קץ האושר, רוגטקה, סיפורים, רודריגז, שאלת פתיחה, שני פשעים, תאנה ממתינה לשמיים.

ספרים

סמיוטיקה - בניית אתרים, עיצוב אתרים