 | ||||||||||||
|
הירח הקר
|
||||||||||||
חזור
בליל דצמבר קפוא, בעוד ירח מלא מרחף בשמים השחורים מעל ניו יורק, נרצחים באכזריות שני אנשים – ואת ייסורי גסיסתם הארוכים מציינים כרטיסי ביקור מצמררים: שעונים בעלי פני ירח, המונים בתקתוקם את הדקות האחרונות של הקורבנות עלי אדמות. רציחות נוספות מתוכננות, ולמשטרה יש שעות ספורות בלבד לעצור את השען המבריק בעל לב הקרח, שהאובססיה שלו לזמן מניעה אותו לתכנן את הטבח בדיוק של שעון משובח. בראש צוות החוקרים עומד לינקולן ריים, בלש לשעבר במשטרת ניו יורק. תאונת עבודה הושיבה אותו בכיסא גלגלים, משותק בכל איברי גופו כמעט. במעבדת הזיהוי הפלילי שהקים בביתו עובדים איתו השוטרת המסורה אמליה זקס, הבלש העיקש לון סליטו, טכנאי המז"פ מל קופר ואחרים. |
  
|
|||
כתיבתו המהירה של ג´פרי דיבר מוליכה אותנו בזמן אמת כמעט בנבכי חקירת הרצח הזאת. נפתולי העלילה מגלים לנו כי ייתכן שהשען איננו מטורף רצחני, אלא נבל מתוחכם הרבה יותר משאפשר להעלות על הדעת.
ג´פרי דיבר הוא בין השאר עיתונאי, זמר ועורך דין. ספריו הופיעו בכמה מרשימות רבי-המכר בעולם. ספריו נמכרים במאה וחמישים מדינות ומתורגמים לשלושים וחמש שפות. ספרו אספן העצמות היה הבסיס לסרט של אולפני יוניברסל בכיכובם של דנזל וושינגטון ואנג´לינה ג´ולי.
הירח הקר מאת ג´פרי דיבר בהוצאת אופוס, תרגום: ענבל שגיב, 455 עמודים.
הירח הקר | פרק ראשון: 00:02 בלילה, יום שלישי
הזמן מת כל עוד מתוקתק בגלגלים קטנים; ורק בהיעצר
השעון שב הזמן לתחייה.
וויליאם פוקנרִ
"כמה זמן לקח להם למות?"
האיש שהשאלה הזאת הוצגה לו נראה כאילו לא שמע אותה. הוא הביט שוב במראה הפנימית והתרכז בנהיגה. השעה הייתה מעט אחרי חצות, והרחובות במנהטן תחתית היו קפואים. חזית קרה ניקתה את השמים והפכה שלג שירד קודם לכן לזיגוג חלקלק על האספלט והבטון. שני הגברים נסעו ברכב שטח מקרקש בצבע בז', שווִינְסֶנְט השנוּן העניק לו את הכינוי אוטו-פלסטר. הוא היה בן כמה שנים; היה צריך לעשות טיפול לבלמים ולהחליף את הצמיגים. אבל זה לא רעיון נבון לקחת רכב גנוב למוסך, בעיקר בהתחשב בעובדה ששניים מנוסעיו באחרונה היו עכשיו קורבנות רצח.
הנהג – גבר כחוש בשנות החמישים לחייו, בעל שיער שחור קצוץ – פנה בזהירות ברחוב צדדי והמשיך בנסיעה בלי להאיץ, בפניות מדויקות, מקפיד להישאר בדיוק באמצע הנתיב. הוא היה נוהג באותה צורה ברחובות חלקלקים או יבשים, ברכב שהיה מעורב ברצח או לא.
זהיר, דקדקן.
כמה זמן זה לקח?
וינסנט הגדול – וינסנט בעל האצבעות הגדולות כמו נקניקיות, שתמיד היו לחות, וחגורה חומה מתוחה המתאמצת להיאחז בחור הראשון – רעד נורא. הוא חיכה בפינת הרחוב אחרי משמרת הלילה שלו בעיבוד תמלילים כעובד חברת כוח אדם. הקור היה עז, אבל וינסנט לא אהב את הלובי של הבניין. האור היה ירקרק והקירות היו מכוסים מראות גדולות, שבהן הוא ראה את גופו האליפטי מכל הזוויות. הוא יצא לאוויר דצמבר הצלול והקר וצעד ואכל ממתק. טוב, שניים.
וינסנט הרים מבט אל הירח המלא, עיגול לבן מחריד שנראה לרגע דרך עמק שקוע בין בניינים. השַעָן הרהר בקול רם, "כמה זמן לקח להם למות? מעניין."
וינסנט הכיר את השען – ששמו האמיתי היה גֶ'רָלְד דַנְקֶן – זמן קצר בלבד, אבל הוא כבר גילה שמסוכן לשאול אותו שאלות. אפילו תהייה פשוטה יכולה לפתוח דלת למונולוג. כמה שהוא מדבר. והתשובות שלו תמיד מאורגנות, כמו של מרצה באוניברסיטה. וינסנט ידע שהשתיקה בדקות האחרונות שררה כיוון שדנקן שקל את תשובתו.
וינסנט פתח פחית פפסי. היה לו קר אבל הוא היה צריך משהו מתוק. הוא בלע את תוכנה והכניס את הפחית הריקה לכיס. הוא אכל חבילת קרקרים בטעם חמאת בוטנים. דנקן בחן אותו כדי לוודא שווינסנט לובש כפפות. הם תמיד לבשו כפפות באוטו-פלסטר.
דקדקן...
"הייתי אומר שיש כמה תשובות לשאלה הזאת," אמר דנקן בקולו החרישי והמנוכר. "לדוגמה, הראשון שהרגתי היה בן עשרים וארבע, אז אפשר לומר שלקח לו עשרים וארבע שנים למות."
כן, ממש... חשב וינסנט השנון בעוקצנות של בן-עשרה, גם אילו היה חייב להודות שהתשובה הזאת, כה ברורה מאליה, לא עלתה על דעתו.
"השני היה בן שלושים ושתיים, אני חושב."
ניידת נסעה מולם. הדם ברקותיו של וינסנט התחיל לפעום בכוח, אבל דנקן לא הגיב. השוטרים לא הפגינו שום עניין במכונית האקספלורר הגנובה.
"דרך אחרת לענות על השאלה," אמר דנקן, "היא לחשוב על הזמן שעבר בין הרגע שהתחלתי ועד שהלב שלהם הפסיק לפעום. כנראה לזה התכוונת. אתה מבין, אנשים רוצים להכניס את הזמן למסגרות התייחסות שקל לעכל. זה מתקבל על הדעת כל עוד זה עוזר. עוזר לדעת שהצירים מופיעים בכל עשרים שניות. עוזר לדעת שהספורטאי רץ מייל בשלוש דקות וחמישים ושמונה שניות, ולכן הוא מנצח במרוץ. ספציפית, כמה זמן לקח להם למות הלילה... טוב, זה לא חשוב, כל עוד זה לא היה מהר." מבט לעבר וינסנט. "אני לא מעביר ביקורת על השאלה שלך."
"לא," אמר וינסנט, ולא היה אכפת לו אם הוא מעביר ביקורת. לווינסנט ריינולדס לא היו הרבה חברים, והוא היה מוכן לסבול הרבה מג'רלד דנקן. "סתם הייתי סקרן."
"אני מבין. פשוט לא שמתי לב. אבל בפעם הבאה אני אמדוד זמן."
"הבחורה? מחר?" לבו של וינסנט האיץ מעט את פעימותיו.
הוא הנהן. "אתה מתכוון, מאוחר יותר היום."
השעה הייתה אחרי חצות. עם ג'רלד דנקן חייבים לדייק, בעיקר בכל הנוגע לזמן.
"נכון."
וינסנט הרעב דחק את וינסנט השנון עכשיו, כשהוא התחיל לחשוב על ג'ואן, הבחורה שתהיה הבאה בתור למות.
מאוחר יותר היום...
הרוצח נסע בדפוס מסובך של פניות חזרה אל ביתם הארעי באזור
צ'לסי במנהטן, מדרום למרכז העיר, ליד הנהר. הרחובות היו נטושים;
הטמפרטורות היו מתחת למינוס חמש מעלות, והרוח נשבה בלא הפסקה
ברחובות הצרים.
דנקן חנה ליד מדרכה, דומם את המנוע והפעיל את בלם החניה.
הגברים יצאו מהרכב. הלכו חצי גוש בניינים ברוח הקפואה. דנקן השפיל מבט אל צלו על המדרכה, צל באור הירח. "חשבתי על עוד תשובה. בנוגע למשך הזמן שלקח להם למות."
וינסנט נרעד שוב – בעיקר בגלל הקור, אבל לא רק.
"אם מסתכלים על זה מזווית הראייה שלהם," אמר הרוצח, "אפשר
לומר שזה לקח נצח."
© כל הזכויות שמורות לאופוס הוצאה לאור
הירח הקר - ג´פרי דיבר
The Cold Moon - Jeffery Deaver
| ||||
|
| ||||
| ||||
| ||||
| ||||
 | ||||
מומלצים:
ספרים
|
כתב עת - ספרים
|
teekicks
|
רמקולים
|
טיולים מאורגנים לסין
|
סמיוטיקה
|
רוזנבלום הולצמן רואי חשבון
|
רמות
|
אירוח אתרים
 | ||||
|
||||
 | ||||
 |
 | ||||
ספרים חדשים, יולי 2010:
ספרים חדשים, מאי 2010:
ספרים חדשים, מאי 2010:
|
||||
 | ||||